חיפוש בתוכן האתר

ח הדפסה דוא

ח. הרבי המהר"ש אמר פעם באמצע מאמר שאדמו"ר הזקן המשיל לתשובה אמיתית "ובכל לבבך" שיהיה חרטה אמיתית [למה חרטה הולכת יחד עם לב? שורש המילה חרטה היא חריטה על לוח הלב. חרט הוא עט כתיבה. כשאדם חורט על לוח הלב דברי מוסר זה נקרא חרטה. כתוב בכל ספרי המוסר, במיוחד בשערי תשובה של רבינו יונה, שיש בתשובה חרטה וקבלה בלב. מה ההבדל ביניהם? כדי שיהיה אפשר לקבל משהו בתוך הלב צריך לעשות כלי. לפני זה הלב הוא לב אבן, הוא אטום. החרטה חוקקת מקום בלב. חרטה היא שפלות וקבלה בלב זה לעשות כלי לקבל את רחמי ה'. תמיד שואלים איך אפשר לקבל שלא יחזור ויחטא שוב, הרי "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"? אלא שאחרי חרטה והכנת כלי הקבלה היא את רחמי ה'. בשביל תשובה אמיתית צריך "בכל לבבך", ובשביל זה צריך חרטה אמיתית – שפלות]. משל [שאמר לכך אדמו"ר הזקן] להולך לרחוץ בנהר וטובע [מה חושב האדם באותו רגע שהולך למות? הוא מתחרט שהלך להתרחץ. הוא רצה תענוג ופתאום הולך למות. הענג מתהפך לנגע. זו מחשבה ממילאית, לא בתודעה. בחשיבה של מוסר חרטה היא על העבר וקבלה היא לעתיד. על פי חסידות שניהם שייכים להווה. חרטה היא על מה שאני עכשיו בגלל מה שעשיתי. אם אתה לא מרגיש עכשיו שאתה טובע אז הכל משחק, בלוף. אותו דבר ביחס לקבלה. אני לא יודע מה יהיה מחר, אבל כעת אני שואב רחמי שמים בהווה על ידי עשיית הכלי לכך. זה הבינוני בתניא, מלשון הווה בדקדוק]. שאז מתחרט מאוד על שהלך לרחוץ. [ומפרש על זה, כנראה, הרבי מהר"ש] וכל ענייני העולם הזה נקראו מים רבים וכשהנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף גשמי זהו כהולך לרחוץ בנהר להתענג [יש פה חידוש, כי בדרך כלל מסבירים שמכריחים את הנשמה לרדת בעל כורחה, וכאן מתואר שיש רגע כזה בחיי הנשמה יורדת לגוף בשביל ה'כיף'. כתוב לפעמים שמטעימים אותה מעין מה שיהיה אחר כך, ירידה צורך עליה (יש ניגון על זה), אבל שכאן העונג זה חידוש גמור. כמו שיש אנשים שמחפשים חוויות רוחניות והולכים לאיזה גורו, כיף לא נורמאלי לעוף כמו מלאכים בעולם היצירה, אז יש כיף כזה בירידה לעולם הזה. מוסבר לפעמים שיש ביש הגשמי משהו שאין בשום עולם רוחני. לכן מדמה לים, כי כשהולכים לים אז אחר כל מלוכלך וצריך להתרחץ וכו'. הולכים רק בשביל הים עצמו]. כי עיקר ירידת הנשמה בגוף ובעולם הזה הוא בשביל התענוג שיהיה אחר כך [כאן מביא ההסבר הרגיל, שהתענוג הוא זה הבא אחרי העולם הזה, ואז זה לא כמו רחיצה בנהר. אם זו לא טעות דפוס, אז איך מתיישב? כתוב בפרקי אבות "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא. יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה". מיסודות החסידות זה שיש משהו בעולם הזה שיותר טוב מן העולם הבא. בעולם הזה יש יותר תענוג לה', בעולם הבא זה לי. עיקר החסידות זה שאני עובד את ה' לא בשבילי אלא בשבילו. יש אחד שכל כך בטל – עבד, בלשון הרש"ב בהמשך תרס"ו – שהתענוג שלו הוא התענוג של אדונו. לפי זה, הכיף של הנשמה אחרי העולם הזה, בעולם הבא, הוא התענוג שלה, ואילו התענוג מרידת הנשמה בעולם הזה דוקא הוא הכיף של ה' ויש מדרגה בתוך הנשמה שהתענוג שלה הוא התענוג שלו]. אבל כשענייני העולם הזה נעשים עיכובים ומניעות לעבודת ה' וטרדות המטרידים, כידוע מענין "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", אז היא מתחרטת לגמרי על הצטרכותה לירד למטה בעולם הזה להתלבש בגוף, וזה נקרא תשובה.

תשובה זה "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", שהרוח משתוקקת לחזור לשורש. מתחרטת על כל העסק [לפי זה, "וחי בהם" זה שהקב"ה מכריח את הנשמה להיות צדיק ולא רק בעל תשובה, כי אז ישרף לגמרי...]. שלמות החרטה זה להתחרט על כל העולם הזה. אני מתחרט שנולדתי. "נמנו וגמרו נח לו שלא נברא משנברא". יש שפלות שהיא לכאורה שוֹב, שאדם משפיל עצמו, ויש שפלות שהיא גופא על ידי רצוא עצום, שהוא רוצה לחזור לשורש. זה גם עושה בית קיבול. אלו שתי בחינות לעשיית בית קיבול. הצמח צדק קורא לזה שתי בחינות של דרך ארץ: דרך כל הארץ למות ודרך ארץ כמו ברצוא של התפילה. הכלי נקרא בקבלה יסוד נוקבא, ולאחר שנעשה הכלי על ידי חרטה צריכה להיות העלאת מ"ן על ידי "רוחא דשביק בה בעלה". זה להתחרט שנולדתי. זו שלמות הכלי ורק אז יכול לקבל. לפי זה, מה זה קבלה לעתיד? זה שוב, שמקבל על עצמו שלא לשוב לכיסלה. זה לקבל על עצמך לחיות. רק אחרי חרטה אמיתית, למה נולדתי בכלל, יכולה לבוא קבלה לעתיד, שאתה מקבל עליך את הדין, לחיות ולקיים מצוות. איך אפשר אם "על כורחך אתה חי" לקבל על עצמך לחיות? אלא רק על ידי סיוע. על הבעש"ט מסופר שהסכים לרדת לעולם רק אם יהיו לו ששים גיבורים. גם בעל תשובה, שמתחרט שבא בכלל, אבל אם אתה רוצה שאמשיך אז תעזור לי – "שלח עזרך מקדש מציון יסעדך". זה פסוק של הפרק של עת צרה, בו יש שבעין קָלין של האילה.

הנשמה, אף על פי שיודעת שיש בזה עונג, לא יכולה לשער מה זה מניעות ועיכובים. דבר רוחני לא יכול לשער לעצמו. כמו ש"אין חכם כבעל הניסיון", אם אתה לא ניכנס בעובי הקורה. כך כתוב בהרבה מאמרי חסידות.

המשל של טביעה לחרטה רמוז בזה שטביעה היא מלשון הטבעה – סוג של חריטה. אין שום אפשרות להתחרט אם אתה לא מרגיש את עצמך טובע. לכן המשל הוא טביעה ולא נפילה מגג וכד', כי צריך לטבוע בתוך הלב.

 

לחיים לחיים!

 

* * *

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com