חיפוש בתוכן האתר

תפלה קודם הלמוד_פרק ב הדפסה דוא

 

עד כאן הסברנו בבסקירה כללית את חמשת המדרגות כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. כעת נעבור לעמוד הבא ונתחיל בבאור התפלה, של כל מדרגה באופן יסודי. לפי התפלה הסדר הוא מלמטה למעלה. מתחילים מ'מעשה' ועולים עד ל'הפצת המעינות'. אבל בהסבר המדרגות נתחיל מלמעלה למטה. נתחיל ממדרגת המשיח, ונרד אתה למטה דרך כל המדרגות עד לנפש.

כמובן, המדרגה הראשונה היא הכי קשה ועמוקה, וגם על פי שפט היא מורכבת כאן מהרבה מושגים שונים. לכן יהיה בה הקושי הגדול ביותר להבנה.

באור התפלה:

מלבד המושג 'הפצה', בו ניגע בהמשך, רוב המושגים לחוקים מן המבול שבפרשת נח, ועלינו להסביר מהו 'תהום', מה זה 'תהום רבה', מהם ה'מעינות' של 'תהום רבה' ומהם 'ארובות השמים' שנפתחו. נתחיל קודם להסביר את המושגים הללו עם המונחים של הקבלה. אחר כך גם נסביר אותם, אבל חשוב לדעת שכל מושג הוא ענין בפני עצמו.

ה'תהום' הוא הכתר שבכתר. כל המדרגה הזו של היחידה שבנפש היא כנגד הקוץ של האות י, והקוץ של האות י רומז לכתר, ואם כך כל מדרגת היחידה היא כנגד הכתר. אבל הכתר בעצמו הוא מורכב, וכאן בתפלה הזו אנחנו רואים שהוא מאד מורכב, ואם כן גם בתוך הכתר יש מדרגות שונות.

אצלנו, הכתר כולל את כל העל-מודע ומן החכמה ולמטה זה כל המודעות של האדם. מצדנו נדמה שכל העל-מודע הוא פשוט, לא מורכב, אבל לאמיתו של דבר הוא מאד מורכב. הוא מורכב עוד יותר מאשר הכוחות של המודע.

אלו המושגים שיש כאן: ה'תהום' הוא הכתר שבכתר. ה'מעין' של ה'תהום' הוא החכמה שבכתר. 'ארובות השמים' הם השעשועים הפנימיים שמתגלים בתוך החכמה שבכתר, והם באים מדרגה עוד יותר גבוהה (שנסביר בהמשך). אלו שלשה המושגים העיקריים שיש כאן.

נתחיל להסביר קודם כל על פי טבע. מה זה תהום? כתוב בחסידות, שהתהום הוא מקור אין סופי של מים רוחניים שלמטה מן הארץ. יש במציאות למטה מן הארץ תהום והתהום הזה אינו משהו פיזי לגמרי, לא בדיוק מציאות גשמית, אלא על הגבול. כל דבר בתורה הוא משל לדברים רוחניים, אבל קודם כל צריך להבין את המשל בעצמו. המציאות הזו שורה למטה מן הארץ, עמוק-עמוק בתוך כדור הארץ, וזה כח אין סופי של מים. זה נקרא תהום [להסביר את זה במילים של מדע זה דבר שדורש הרבה מחשבה, ואינו מענינינו כרגע].

הפעם הראשונה בה מוזכר התהום בתורה הוא בפסוק השני של מעשה בראשית – "וחשך על פני תהום" – ובאמת עליו דרשו חז"ל ש"רוח אלקים מרחפת על פני המים – זו רוחו של משיח". מה שאנחנו מסבירים כעת על התהום קשור ודאי עם אותו תהום של מעשה בראשית.

המציאות של ה'תהום' היא המציאות הכי נסתרת להבנה. המציאות של המעין מתחילה כבר להיות גשמית. המעין של התהום אינו מעין גלוי, אלא הוא מעין חתום, מעין סתום. אלו מעינות שמתחת הארץ, בתוך עובי כדור הארץ, ובלשון חז"ל הם נקראו 'גידי הארץ'. הארץ 'חלחולי מחלחלא', כדור הארץ מלא גידים חלולים והגידים הללו, שמתקשרים למטה לתהום, שואבים מן התהום את המעינות שלו. ככל שהמעינות של התהום הם תת-קרקעיים הם עדיין חכמה של כתר, בנמשל של לשון הקבלה.

שוב, התהום בעצמו הוא הכתר שבכתר. המעין של התהום, שמתחיל להתעורר מתוך התהום ממש, והגיד מושך את מקור המעין כפי שהוא נכלל בתוך התהום כלפי מעלה, אל תוך המציאות של מים פיזיים. המעין של התהום הוא החכמה של הכתר. כאשר הוא יצא כבר מתוך התהום ונמשך בתוך הגידים זו כבר מדרגת ביניים, והיא נקראת בלשון הקבלה 'תקוני דיקנא'. הגידים החלולים הללו הם סוד השערות של הזקן של הכתר, והם מושכים את העל-מודע אל תוך המודע.

נסכם: הכתר הוא העל-מודע. התוך העל-מודע כלול גם כן שרש ומקור המודע, וזה נקרא כאן ה'מעין', ויש משהו שמושך אותו. אלו הגידים החלולים, שערות הדיקנא שמושכות את החכמה של הכתר. החכמה של הכתר נקראת 'חכמה סתימאה' והשערות של הדיקנא מושכות אותה אל החכמה הגלויה. המעין שנובע על גבי כדור הארץ זו כבר החכמה הגלויה. ברגע שהטפה הראשונה של מים חיים מתחילה לבנבוע על גבי קרקע זו כבר החכמה הגלויה, שכנגד האות י שבשם.

עד כאן המשל של התהום, המעין הנסתר, הגידים והמעין הגלוי.

 

בהמשך נסביר, שעיקר הפרוש של המילה 'תהום' הוא מלשון תמיהה, השתוממות. בנפש זה מצב של תמיהה והשתוממות גמורה. רש"י בחומש על המילה 'תהום' מסביר 'שממה'. המצב הזה הוא מות במובן מסוים, ולכן כתוב בקבלה שתהום הוא מלשון המות. יש מצב של תמיהה שמבטלת וממיתה את כל המוסכמות הראשונות של הנפש על מנת שיוכל להגיע למשהו אין סופי יותר עמוק מאשר קודם. על זה כתוב ש"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית את עצמו עליהם", שבשביל להגיע באמת אל התורה צריךקודם למות. זו בחינת התהום של הקדושה. כמובן, "את זה לעומת זה עשה האלקים". יש 'פומא דתהומא רבא' של הקליפה, שעליה נאמר "רגליה יורדות מות". יש תהום של ה'לעומת זה', של הקליפה. על זה אנחנו לא מדברים. אנחנו מדברים על כל המושגים כמו שהם בצד של הקדושה.

 

נחזור שוב לסיכום: יש תהום ויש מעין שנכלל בתוך התהום. אחר כך יש גידים חלולים בתוך הארץ שמושכים את המעין החתום והסתום – לכן הוא נקרא בלשון הקבלה 'חכמה סתימאה' – אל הגלוי בשכל. ברגע שהוא מתגלה טפין-טפין הוא נקרא כבר מעין גלוי, שעל גבי פני הקרקע. בנוסף, יש עוד מושג שנקרא 'ארובות השמים' שאותו ננסביר רק בהמשך הפרק. כאשר התהום מלמטה נבקע זה פועל גם למעלה, בשמים, שארובות השמים יפתחו.

נתחיל לקרוא מתוך הכתוב:

"תהום רבה" הוא כנוי לכתר עליון [בכלל]

ובפרט זהו הכתר שבכתר. בקבלה, הבטוי 'כתר עליון' הוא לכתר שבכתר.

כעת נסביר עוד  כמה מושגים בלשון הקבלה כדי שנוכל להבין יותר טוב [שוב, המדרגה הזו של הכתר היא הכי עמוקה והכי מורכבת ולכן יש בה כמה מדרגות]. בכתר יש שני פרצופים שלמים: פרצוף חיצוני שנקרא 'אריך אנפין' ופרצוף פנימי שנקרא 'עתיק יומין'. כאשר אנחנו אומרים את המושג 'כתר שבכתר' הכוונה הפשוטה היא לכתר שבכתר של פרצוף אריך אנפין. כלומר, לכתר של חיצוניות הכתר. כאשר אנחנו אומרים 'חכמה שבכתר' הכוונה היא גם כן לחכמה של חיצוניות הכתר, לחכמה של אריך אנפין. לפי זה נסביר, ש'ארובות השמים' הם חכמה ובינה של פרצוף עתיק יומין, פנימיות הכתר, שמתגלים ברגע שהחכמה של פרצוף אריך אנפין נבקעת.

מה זה פרצוף? פרצוף זה שעור קומה בעל עשר ספירות, עם משמעות שלימה, עצמאית. יש לו אישיות מושלמת ומיוחדת. בכתר, בעל-מודע, יש שני פרצופים, שני אישיויות שלמות עם שעור קומה שלם. הפרצוף החיצוני – פרצוף אריך אנפין – הוא הרצון בנפש והרצון הזה בנוי מעשר ספירות. זהו רצון על-מודע. חוץממיו יש תענוג בעל-מודע, והוא פרצוף עתיק יומין, הפנימיות של הכתר. כל מה שגברנו קודם, על חכמה שבכתר או על כתר שבכתר, הכל היה בכתר של אריך אנפין. הכתר והחכמה של הרצון, שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מן השכל.

 

נסביר קצת יותר. התהום והמעינות של התהום הם בתוך הארץ. התהום לא נמצא בשמים, הוא נמצא בארץ. כל מה שדברנו עליו קודם היה בארץ. מה זה ארץ? ארץ זה רצון – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשדות רצון קונה". כל מה שקשור בארץ, בחלק הנעלם של הארץ, בתת-קרקע, קשור עם הרצון הנעלם של הנפש. בלשון הקבלה: אריך אנפין. מה שאין כן השמים הם התענוג בנפש. שמים הם מלשון שם מים, ו"מים מצמיחים כל מיני תענוג".

"מעינות" הן שנים. עין מלשון מעין, ובאמת העין היא מקור דמעה. המים של העיניים הן הדמעות. אלו מי שעברו משבר של לחץ עד שיצאו.

כתוב שהפנימיות של כל אות ע בתורה היא האות א. זה כלל גדול וחשוב בלשון הקדש. הוא נכון ביחס למספר – א היא 1 ו-ע היא 70 – וגם במבטא. המבטא הפשוט של האות א מסתתר בתוך המבטא הגס יותר של האות ע. לכן כל מילה בלשון הקדש שיש בה את האות ע יש בפנימיותה מילה נוספת עם האות א. לענינינו, המילה עין, במובן של מעין, הוא לבוש של המילה אין. המעין הוא לבוש לגבי אין. כמו שהעין הוא לבוש לאין, כך התהום שלמעלה מן המעין הוא ה"יש האמיתי".

לכך נצטרך להקדים הקדמה חשובה בחסידות. בדרך כלל יש ארבע מצבים: יש-אין-אין-יש. קודם יש 'יש האמיתי'. אחר כך יש 'אין אמיתי' שנכלל בתוך ה'יש האמיתי'. אחר כך יש את ה'אין של היש הנברא', והוא 'אין יחסי'. בסוף יש 'יש נברא', היש החיצוני, כך:

יש אמיתי

אין אמיתי

אין יחסי

יש נברא

זהו כלל גדול בהתבוננות התהוות של כל יש מאין. ה' בורא את העולם יש מאין. מי שמסתכל רק על שתי המדרגות הגלויות מביט רק שתי המדרגות התחתונות של התהליך הזה. הוא רואה את היש, ואת זה שהיש יוצא מתוך האין. אבל באמת, יש עוד 'אין' – האין האמיתי – שהוא נכלל בתוך עוד 'יש' – היש האמיתי. במילים פשוטות: היש האמיתי זה כמו ה' בעצמו, הדבר בעצמו, הבורא בעצמו. בתוך הבורא יש את היכולת לברא, עוד לפני שהוא אפילו מגלה את זה. ה' הוא 'כל יכול', וזה שיש לו כח לברוא בתוך המציאות האמיתית – זה בעצמו האין האמיתי. זו היכולת הנעלמת שיש בתוך היש האמיתי. ברגע שהאין הזה נמשך, כמו המעין שנמשך מן התהום, הוא כבר מתגלה בתור 'אין של היש', כלומר, הוא אין שבתוך פעילות של בריאת יש מאין. מה שנברא ממנו הוא כבר יש.

איך שהסברתי את זה כעת היה לפי הבטויים של החסידות. אנחנו משתמשים במונחי הקבלה לצורך הקלה. זה משהו יסודי. כל מה שאנחנו משתמשים בבטויים של קבלה זה לא בגלל שזה אומר לי יותר. להיפך, זה אומר לי פחות. רק שיש לזה ערך כדי לסדר את הענינים ולתפוס את המדרגות. כמובן, למי שיש את ההשגה הפנימית במשמעות שלהן הוא עובר דרך המילים הללו אל תוך הפנימיות. בשבילנו, בינתיים, זה כדי לשים כל דבר במקומו.

אם כן: היש האמיתי הוא ה'כתר שבכתר', עצמות הכתר, האין שנכלל בתוך היש האמיתי הוא המעין החתום והסתום בתוך התהום. זו ה'חכמה סתימאה' של הכתר. האין של היש הנברא זו החכמה, המים שמתגלים על הארץ דרך הגידים. ואילו היש הנברא זו כבר בינה שכנגד עולם הבריאה. היא כבר נקראת מציאות – 'ראשית המציאות'. בתוך הנפש זה כמו להבין משהו. חכמה היא רק הברקה, וכאשר האדם עדיין לא תפס אותה היא אצלו ה'אין של היש'. התפיסה בשלמות, כאשר הוא מבין את הדבר, זה כבר יש. לפני ההבקרה היתה ההברקה הזו סתומה בתוך הכתר, בתוך העל-מודע. זהו המעין הסתום שבתוך התהום. כל ארבעת המדרגות האלו נכללו בתוך הכתר-חכמה-בינה, ג' הראשונות.

נסכם:

אין אמיתי                            תהום                     כתר שבכתר

אין אמיתי                            מעין סתום              חכמה שבכתר

אין של היש הנברא              מעין גלוי               חכמה

יש נברא                     מציאות                           בינה

 

לפי כל זה, ה'תהום' הוא ה'יש האמיתי'. בלשון החוקרים – הפילוסופים האמיתיים כמו הרמב"ם – נקרא היש האמיתי "מחוייב המציאות", הדבר שמציאותו מחוייבת. הרמב"ם אומר, ש'מחוייב המציאות' זה רק ה'. זו התודעה שיש שחייב להיות, מוכרח להיות. הלשון שלו היא: "שמציאותו מעצמותו". מה זה 'אמיתי'? זה שהוא באמת, שלא יכול לא להיות. ה'תהום' בתורה הוא כנוי ומשל למדרגה הזו [כמו עוד משלים שיש לקב"ה].

מהי לשון הרמב"ם למדרגה הזו? הוא  כותב: "שמאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים". יש דבר שיש לו – ורק לו – מציאות אמיתית. מתוך המציאות האמיתית נמצאו כל שאר הדברים שיש בעולם. זו לשונו הקדושה של הרמב"ם. זהו ה'תהום', ה'יש האמיתי'.

אין כאן את המושג 'יש מאין', שכן אין פה אָיִן בכלל. לפי זה ממצב של 'יש אמיתי' מגיעים אל 'יש נברא'. זו השגה חשובה מאד, לדעת שהמדרגות של אין הן רק למראית עין. לאמיתו של דבר – גם האדמו"ר הזקן כותב כך באגרת הקדש כ – צריך להכיר יותר מן המושג 'יש מאין'. צריך לדע שכח הבריאה 'יש מאין' בא אך ורק מאמיתת הימצאו של היש האמיתי, ש"מציאותו מעצמותו", והוא-הוא הבורא. יש רק מראית עין באמצע של 'יש מאין', אבל באמת לאמיתו הכל נמשך מ"אמאיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים".

שהוא בדוגמת היש האמיתי, בחינת "מחויב המציאות" ש"מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים",

כל זה היה בלשון הרמב"ם. איך המדרגה הזו כתוב בתורה? זה הפסוק שאמר דוד המלך בספר דברי הימים:

וכמו שכתוב "כי ממך הכל".

שלש מילים פשוטות. חז"ל מביאים אותן בפרקי אבות במשנה: "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל'". מה המשמעות של המילים הללו? לא כתוב 'יש מאין', אלא שהכל ממך, הכל יוצא מעצמותך ממש. מן היש האמיתי נמצאו כל הנמצאים. זהו המקור בתורה לבטויו של הרמב"ם. 'ממך' זהו ה'תהום'.

הטבע הוא המחודש 'יש מאין' והתהום הוא היציב, הנצחי. הנוכחות של הדבר שמעל הטבע בתוך כדור הארץ, נציגות הנצחי, זהו התהום. הנציגות של הנצחי שמעל לבריאה – אמיתת הימצאו שנוכחת בתוך המציאות – זה המושג 'תהום'. זהו משל [בתורה יש הרבה משלים לדברים הכי גבוהים].

למה באמת קשור המושג "אמיתת הימצאו" עם המושג 'תהום'? תהום, כמו שהזכרנו, קשור עם המילה 'תמיהה', שזו הרגשת מה שכתוב ב'פתח אליהו': "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". זה דבר שאני לא יכול לתפוס אותו בכלל.

וזהו "תהום" מלשון "תמיהה", ד"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", ובסוד "איה מקום כבודו".

יש פסוק אחד שאומר "מלא כל הארץ כבודו", אבל הוא לא בא מאותה מדרגה שנקראת "איה מקום כבודו". זה כמו שאומר למשהו 'לך תמצא לי את התהום'. לא תגלה אותו אף פעם, כי הוא מעל לטבע. זה כמו הקבר של משה רבינו, שהוא נמצא כאן אבל גם אם תחפש הרבה לא תמצא. זה ה'תהום'. בקבלה, "איה מקום כבודו" זה הכתר. מן המדרגה הזו נמשך אחר כך הפסוק "מלא כל הארץ כבודו".

 

נסכם. הערב למדנו רק על התהום, והגענו לכל זה מתוך התפלה שקודם הלמוד, בה אנחנו מעביעים רצון. מביעים מה אני רוצה מן התורה, מה אני רוצה מזה שאני יהודי – התורה ויהודי זה אותו הדבר – מה זה אומר לי. אני רוצה להיות יהודי בשביל כל הדברים האלו, ובעיקר בשביל הדבר הכי גדול – בחינת משיח. לכן אני רוצה תורה ולכן אני רוצה להיות יהודי. התחלנו להסביר את המדרגות מלמעלה, ממדרגת המשיח, המורכבת מהרבה מדרגות. הערב הסברנו את המושג 'תהום', הנקרא ה'יש האמיתי' ו"מחוייב המציאות", שבתוכו יש 'מעין' הנבקע. בפרק הזה נמשיך בפעם הבאה.

 

* * *


 

אנחנו לומדים הערב את המשך הפרק הראשון בשער 'תפלה קודם הלמוד'. אנחנו לומדים על חמש מדרגות של תודעה, שכל אחת מכוון כנגד דרגה מסוימת בנפש של היהודי. אם נסתכל בעמוד הראשון של הפרק נראה את הציור של ארבע המדרגות שכנגד שם הוי', המכוונות גם כנגד המדרגות של הנפש, ולמעלה מהן יש קוץ כנגד המדרגה החמישית. הדרגות של הנפש הן: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, מלמטה למעלה.

כשלומדים תורה אנחנו רוצים לקשר את כל מדרגות הנפש שלנו אל ה', נותן התורה. אנחנו מתפללים ומביעים רצון לפני שאנחנו לומדים, שמה שאני לומד יצא בפועל בכל הדרגות הללו.

נקרא קודם שוב את נוסח התפלה:

"הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעלה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה". עד כאן הנוסח המודפס בסדורים. יש כאן שלשה מדרגות, כנגד נפש רוח ונשמה, מלמטה למעלה. 'מעשה' הוא כנגד הנפש, 'מדות ישרות' כנגד הרוח, 'ידיעת התורה' כנגד הנשמה.

אחר כך השלמנו את התפלה לכלול גם את שתי המדרגות הנעלמות של שרש הנשמה – חיה ויחידה. את ההשלמה עשינו על פי תורת החסידות, וזה הנוסח: "לידי דבקות הבורא" – כנגד החיה שבנפש – "ולידי הפצת מעינות תהום רבה וארבת השמים נפתחו ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן". כל ההמשך הזה, שיש בו הרבה חלקים, כולו כנגד היחידה שבנפש.

המכנה המשותף שלהם הוא הרצון להפיץ את המעינות חוצה – "יפוצו מעינותיך חוצה". הרצון הזה בתוך הנפש, שהלמוד הזה יכשיר אותו להפיץ את התורה חוצה, לכבוש את העולם ולתקן אותו "במלכות שדי", זו הכוונה הכי נעלית והכי נשגבה בלמוד התורה. הוא לומד תורה במטרה שהיא תתן לו את הכח של היחידה שבנפש, של המשיח, שנמצא בתוך כל אחד ואחד מישראל להפיץ את התורה חוצה ולהאיר את כל העולם. רוב הלשונות הראשונים שבמדרגה הזו הם מן המבול, וכתוב בזהר שהמבול הרוחני יבוא כאשר המשיח יבוא. זו התכלית של הפמצ המעינות, כאשר כל העולם יתמלא אז מים, והמים הם ה"דעה את הוי' כמים לים מכסים". זו תכלית הכוונה והרצון שלנו כאשר אנו הולכים ללמוד תורה. בפעם הקודמת התחלנו ללמוד את המדרגה הזו.

בתפלה הזו אנחנו משתמשים כדוגמה למערכת בה יש חמש מדרגות, כנגד ארבע אותיות שם הוי' והקוץ שעל גבי האות י, וכנגד המדרגות של הנפש. על ידי שנבין את המדרגות הללו תהיה לנו הקדמה גדולה מאד בהבנת כל מה שקשור עם הנסתר של התורה. זהו המבנה היסודי של כל המדרגות של הנסתר.

כאשר אנחנו מתפללים ומבקשים להשיג את המדרגות הללו אנחנו מבקשים מלמטה למעלה. קום אני רוצה שהתורה תביא אותי לידי מעשה, שאקיים את המצוות. אחר כך אני רוצה שתביא אותי לידי מדות ישרות, לתקן את הלב שלי. אחר כך ידיעת התורה, לתקן את השכל שלי על ידי ידיעת כל מצוות התורה. אחר כך יש שתי מדרגות של שרש נשמה – חיה ויחידה – להגיש דבבקות עם בורא העולם ולהרגיש זרם אין סופי של כח להפלץ ולהאיר את העולם באורה התורה בכלל, ובאור של פנימיות התורה בפרט.

אף על פי שאנחנו מתפללים על המדרגות הללו בסדר של מלמטה למעלה, אנחנו נסביר אותן החל מן המדרגה העליונה. כך התחלנו להסביר בפעם הקודמת את הלשונות של כל הנוסח, מילה במילה.

נתחיל בזה מן המדרגה העליונה. המדרגה העליונה אומרת, שאני רוצה לבוא לידי "הפצת מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו", שאלו הבטויים מן המבול. בזה נתבונן כעת ונחזור שוב על הסעיף הראשון שלמדנו בפעם הקודמת:

באור התפלה:

בקבלה יש מערכת שלמה של מהלך המים. זה מתחיל מן ה'תהום' ומגיע אל הים ויש כמה שלבים באמצע. יש מעין בתוך התהום ויש מעין גלוי על פני הארץ. מן המעין הגלוי עוברים המים אל הנהר דרך נחל נעלם, ולאחר כך מתפצל הנהר לנחלים רבים המתפשטים ממנו. לבסוף, "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". למה הוא לא מתמלא? כי "נעוץ סופן בתחלתן", והמים שמגיעים אל הים חוזרים כביכול אל תוך התהום. המעגל נסגר ומתחיל לחזור חלילה.

כל המהלך הזה של המים הוא משל בקבלה לספירות, לכוחות הנפש ולכל האורות העליונים. ה'תהום' הוא הכתר, שבנפש הוא העל-מודע. כמו התהום שנמצא בתוך הארץ ואינו נודע. המים שבתוך התהום אינם ממש מים ממשיים גשמיים. הם כח רוחני אין סופי של מים [להסביר את זה מדעית אינו מענינינו עכשיו] והוא טמון בתת-הקרקע. שוב, בנפש זהו העל-מודע.

מן ה'תהום' – וליתר דיוק: מן המעין שבתוך התהום – עולים המים דרך 'גידי הארץ' שהארץ מלאה בהם, ובתוכם הופכים המים ממיםרוחניים למים גשמיים, מים חיים מתוקים, ומופיעים לראשונה על גבי הקרקע במעין הגלוי. המעין הגלוי נובע בתחלה 'טפין-טפין' והוא המשל לספירה השניה בקלה – ספירת החכמה. המעין, אם כן, הוא 'ראשית הגלוי' [יש אפילו בטוי בתורה 'מעין החכמה', ואף ספר קדום מאד]. המעין הוא גם מלשון עין – "עין המים" – והכוונה היא ל'ראשית הגלוי' שבחכמה, ההברקה הראשונה שברה כברק המבריק. לכן העין בקבלה היא משל לספירת החכמה.

כל המדרגות שבאמצע – המעין הסתום שבתוך התהום והגידים שבתוך הארץ – אלו הצינורות שמעבירים את האור מן העל-מודע אל תוך המודע. הם הממוצע. בלשון הקבלה נקראו הגידים הללו ה'דיקנא', שערות הזקן של העל-מודע, והם מיניקים טפות של אור אל תוך המודע.

מן המעין הגלוי עוברים המים אל הנהר. הנהר מתרחב ומתארך. עיקר הכח שבו הוא להתרחב. המעין נותן את הזרם החזק ביותר של טפין-טפין דרך נחל נעלם, נתיב נעלם, שביניהם. בלשון הקבלה נקרא הקשר הזה 'סוד אבא' – הקשר שבין אבא לאמא בין חכמה לבין בינה. הנהר הוא כבר אמא, בינה, ונקרא 'רחובות הנהר'. נהר הוא מלשון נְהִירוּ, מלשון אור רחב, וכן מלשון משיכה (כמו בפסוק "וְנָהֲרוּ אליו כל הגוים"). הנהר הוא המשל בקבלה ובחסידות לבינה.

שוב, המקשר בין המעין ובין הנהר – החכמה לבינה – הוא נחל נעלם על גבי הקרקע, בעוד גידי הארץ הם נחל נעלם תת-קרקעי. כל ממוצע שמחבר בין שתי מדרגות עיקריות נקרא נחל. זה שיש נחל לפני החכמה, הגידים שבארץ, הוא הפסוק מספר משלי: "נחל נבע מקור חכמה". הוא נחל שהוא 'מקור חכמה', לפני החכמה. הנחל המחבר חכמה ובינה נקרא ה'נתיב הנעלם שמיחד אבא ואמא', בין המעין הגלוי ובין התפשטות הנהר. אחר כך יש הרבה נחלים שיוצאים מן הנהר הגדול ושם עיקר המושג של נחל. כל הנחלים האלו – ששה נחלים – הם כנגד שש מדות הלב הנולדות מאמא, מן הבינה. הם – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד – הבנים של אמא, הנחלים המתפצלים מן הנהר, וכולם הולים אל הים – אל המלכות, שמקבלת את הכל בסוף. היא כנגד האות ה תתאה שבשם הוי'.

כל זה היה להבין בכללות את כל מערכת המים, שיש בה עוד הרבה הרבה פרטים. זהו אחד מן המשלים העיקריים מן המציאות הגשמית לכל מערכת הנפש והספירות. נסכם בציור:

כתר

תהום

חכמה                בינה

מעין                           נהר

מדות

נחלים

מלכות

ים

כל זה כנגד חמשת המדרגות שבשם הוי' ב"ה: התהום כנגד הקוץ שעל גבי האות י, המעין כנגד האות י, הנהר כנגד האות ה עילאה, הנחלים כנגד האות ו והים כנגד האות ה תתאה. זו התמונה בכללות, כדי שנוכל כעת להתבונן ביתר פרטיות.

נתחיל לקרוא מתוך הכתוב:

"תהום רבה" הוא כנוי לכתר עליון שהוא בדוגמת היש האמיתי, בחינת "מחויב המציאות"

כל מה שנברא בעולם אנחנו יודעים ומאמינים שנברא 'יש מאין', אבל מעל לאין יש 'יש אמיתי'. בלשון הראשונים ובעלי ספרי המחקר, כמו הרמב"ם בספר 'מורה נבוכים' ועוד, הבטוי הוא "מחיוב המציאות",, דבר שמציאותו מחויבת וש"מציאותתו מעצמותו". כלומר, כל דבר בעולם הוא 'אפשרי המציאות'. אפשר לצייר אותו בדמיון אבל אם הוא נמצא או לא – או שכן או שלא. זה נקרא 'אפשרי המציאות', אבל יש רק דבר אחד שמציאותו מחויבת – הקב"ה.

המושג הזה – "מחויב המציאות" – נקרא בחסידות ה'יש האמיתי'. מה זה אמת? דבר אמיתי הוא דבר שלא ניתן להשתנות. לא יתכן שהוא לא יהיה, ולכן הדבר שה'יש' שלו הוא אמיתי הוא דבר שהמציאות שלו מחוייבת. לכל דבר ודבר, גם למעלות הכי גבוהות, יש איזשהו רמז בגשמיות אליו. ה'תהום' הוא דבר שהמציאות שלו נעלמת ומאד קשה לתפוס אותו, ובכל זאת הוא מהווה משל אל המציאות המחויבת.

בכל מערכת הספירות הספירה הראשונה היא הכתר. למה? יש ספר מן החשובים ביותר בכל ספרי הקבלה שכתב הרמ"ק, ספר 'הפרדס', ואחד מן הפרקים הראשונים שלו נקרא 'האם הכתר הוא אין סוף או לא'. זה שם הפרק, ובו הוא דן וחוקר ומביא כמה וכמה שיטות מן הראשונים, האם המושג כתר הוא ה' או שהוא דבר שנאצל ממנו ואינו הוא בעצמו. כמובן, על פי המסקנה שלו, וכן לפי קבלת האריז"ל, הכתר הוא גם ספירה, אור נאצל, ולא העצמות בעצמה. בכל זאת, יש בכתתר משהו שמגדים ומרמז לתכונה של האין סוף.יש רמז או אחיזה בכתר בכך שהוא דומה ונותן רושם ל"מחויב המציאות". לכן יש 'הוא אנימא' לחשוב שהכתר הוא אין סוף. איך יתכן שגדולי ישראל, שכל דעה שלהם היא ברוח הקדש, שואלים שאלה כזו? זה בגלל שהכתר הוא כל כך דומה לאין סוף, עד שיש מקום לחשוב שבאמת הכתר הוא אין סוף.

בקבלת האריז"ל, הכתר הוא תמיד ממוצע בין שני עולמות ויש בו שני פרצופים, שני ממדים, שלמים: הפנימיות היא עדיין הסוף של העולם העליון ואילו החלצוניות היא הראש והתחלה של העולם התחתון. כלומר, הכתר בעצמו בנוי משתי מדרגות: תחתון שבעליון ועליון שבתחתון. בלשון הקבלה נקראו הפרצופים עתיק ואריך. העליון שבתחתון נקרא 'עתיק', מלשון העתקה. כאשר אני מעתיק משהו יש עדיין רושם מלטא של הדבר ממנו העתקתי. לא חידשתי שום דבר, רק העתקתי אותו מילה במילה. העתקתי את העצמות שלמעלה בפנימיות הכתר שלמטה. זוהי פנימיות הכתר. אחר כך באה חיצוניות הכתר. זהו כח של התפשטות לאורך של כל העולם שיבוא אחר כך, ולכן הוא נקרא 'אריך אנפין' [אריך מלשון אורך].

אם כן, יש בתוך הכתר רושם של האין סוף, של מה שלמעלה. כמובן שבכתבי האריז"ל מה שלמעלה זה עוד עולם, אבל אנחנו כעת מדברים בכללות, שמה שלמעלה זה ה'. המושג הזה – 'תהום' – הוא גם כן משל גשמי המרמז ונותן לי רושם והרגשה של 'יש אמיתי', של "מחוייב המיצאות".

נקרא את לשון הרמב"ם על כך בתחלת ספרו 'יד החזקה':

ש"מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים", וכמו שכתוב "כי ממך הכל".

הזכרנו בפעם הקודמת את ההבדל בין מה שאומרים שה' ברא את הכל 'יש מאין' לבין מה שכתוב כאן "כי ממך הכל". הכל בא "ממך", מתוך ה' בעצמו. ה'יש האמיתי' מצמצם את עצמו בסוד ה'אין' על מנת להוציא את ה'יש הנברא', אבל באמת כל הכח שפועל בתוכו להוציא את ה'יש הנברא' הוא הכח של ה'יש האמיתי'. לכן מוצדק לומר "כי ממך הכל", שהכל בא מן ה'יש האמיתי'. זה נקרא בלשון הרמב"ם שהכל בא "מאמיתת הימצאו", הכל בא מ"מחוייב המציאות".

איך הענין הזה מרומז בתוך המילה 'תהום'?

וזהו "תהום" מלשון "תמיהה", ד"לית מחשבה תפיסא ביה כלל" [ואפילו את המשל בגשמיות, והיא הנותנת], ובסוד "איה מקום כבודו" [ואי אפשר לזהות את המקום שלו, את המציאות שלו].

עד כאן הסבר המושג 'תהום' ועד כאן למדנו גם בפעם הקודמת. המילה שמצטרפת בפסוק ובתפלה עם המילה 'תהום' היא המילה 'רבה' – "תהום רבה" – ועל כך יש רמז:

"רבה" עולה "אין סוף".

וזה המשך למה שהסברנו עד עכשיו, ש'תהום' מרמז לאין סוף. עד כאן המדרגה הראשונה.

 

מהם "מעינות תהום רבה"? אנחנו מבקשים מה' שלמוד התורה יביא אותי ל"הפצת מעינות תהום רבה", שאוכל להפיץ את המעיניות של 'תהום רבה'. 'תהום רבה' הסברנו שהוא הכתר שבכתר, המדרגה הגבוהה ביותר בו. מהם ה'מעינות' שלו?

הסבנו שיש בתוך התהום, בתוך הכתר, התעוררות להתגלות ולבוא מתוך העל-מודע אל המודע. ההתעוררות הזו היא עדיין לגמרי בתוך העל-מודע. אנחנו לא מודעים אליה. היא נקראת 'מעין סתום' – המעין שמתחיל לנבוע עוד בתוך התהום. זה לא המעין הגלוי, החכמה, אלא המעין של התהום.

"'מעינות' תהום רבה", היינו האין האמיתי שכלול ביש האמיתי הנ"ל.

התהום נקרא ה'יש האמית', ואילו ההתעוררות להתגלות שיש בתוכו נקראת ה'אין של היש האמיתי', שנכלל בתוכו. אחר כך, כאשר ההתעוררות הזו מתגלה בתוך המעין הגלוי היא נקראת ה'אין של היש', וכאשר הוא ממציא את המציאות הראשונה כמציאות מורגשת ונבראת, הנהר, זה נקרא כבר 'יש נברא'. כאן העין [ממלשון מעין] הוא לבוש לגבי האין של היש, לפי הכלל הידוע. החכמה נקראת 'אין יחסי', או ה'אין של היש'. זהו אין שכבר גלוי ופועל את מציאות היש.

נסכם:

יש אמיתי                              כתר שבכתר

אין אמיתי הכלול ביש האמיתי          חכמה שבכתר (חכמה סתימאה)

אין של היש                                     חכמה

 יש הנברא                             בינה

והוא בסוד "חכמה סתימאה" שבכתר, הנקרא בלשון החסידות "כח המשכיל"

כך נקראת החכמה שבכתר. 'חכמה סתימאה' הוא הבטוי בזהר, מעין סתום, ואילו בלשון החסידות הוא נקרא 'כח המשכיל'. הוא נקרא כך מפני שהוא משכיל את החכמה הגלויה מתוך העל-מודע. הוא המבריק את ההברקות. משכיל הוא לשון מפעיל, על שם שהוא מפעיל את גלוי השכל מן העל-מודע אל תוך המודע. הוא נקרא המעין של התהום, שכלול בתוכו.

על כך בא הרמז הבא:

(משכיל עולה "יש לי כל"

את הפסוק הזה אומר יעקב כאשר הוא פוגש אל אחיו עשו. הוא אומר לו "יש לי כל". עשו אמר "יש לי רב", רב מלשון רבוי, ואילו יעקב אומר "יש לי כל" מלשון שלמות. על פי שפט הוא אומר שיש לו די, מספיק, ואילו עשו מתפעל ואומר שיש לו יותר ממה שצריך. זה על פי פשט, אבל על פי סוד אומר יעקב שיש לו את מדת ה'כל', השלמות, ולכן אינו צריך מעשו שום דבר. אצל עשו הרבוי הוא במובן הגשמי ואילו אצל יעקב יש לו כל. לא צריך לראות אצלי הרבה דברים, מספיק שאני קשור עם העצמות ויש לי כבר הכל.

אם נתבונן באותיות של המילים "יש לי כל", כאשר מחלקים את האות מ במילה 'משכיל' לאותיות ל ו-י יצא הבטוי הזה יש לי כל. זה לא סתם גימטריה אלא כמעט אותן האותיות ואז זו גימטריה הרבה יותר משמעותית.

מה זה לענינינו? "יש לי כל" זו ההתקשרות העצמית של האין האמיתי, של החכמה שבכתר, אל התהום. הוא עדיין קשור ודבוק ומאוחד ומיוחד לגמרי עמו. ה"כל" זו השלמות של התהום, ואת כל התהום הזה "יש לי". הוא מסוגל לגלות בתוכו את התהום. "לי" זה מה שאני יכול לגלות. בזהר כתוב, שהמילה ישראל היא לי ראש, וגם כאן הפרוש הוא שאני יכול לגלות כל הזמן שכל חדש, 'ראש חדש'. לשאת את הראש. זו נביעת מוחין חדשים כל הזמן. פסוק נוסף באותה משמעות: "חכלילי עיניים מיין", שחז"ל דורשים אותו "כל חך הטועם אותו אומר לי לי". טעם לחך זו התגלות של חכמה חדשה – "טעמו וראו כי טוב ה'". חכמה היא אותיות חך מה, ו-מה היא חכמה החדשה, דבר נעלם שמתגלה כעת בפעם הראשונה. כאשר משהו חדש מתגלה אני שואל 'מה זה'? זה ברק חדש, עוד לפני שאני יכול לזהות בה תכונות שאוכל לשאול עליהם 'מי זה?'. רק כאשר מתגלה זוהי יותר אני שואל את שאלת 'מי'. שאלת 'מי' היא שאלת הבינה, והיא נשאלת כאשר יש מספיק פרטים שאני יכול מתוכם לזהות איזו דמות ולשאול עליה 'מי זה?'. אבל כאשר אין עדין מספיק פרטים, שום פרטים, רק גלוי ראשוני לגמרי אני יכול רק לשאול את שאלת מה? זו שאלת החכמה. לכן חכמה היא חך מה, החוש הטועם את ה-מה, את הגלוי הראשון, את הטעם של "טעמו וראו כי טוב ה'".

כל זה היה כהסבר לכך שהמילה "לי" נדרשת בחז"ל "כל חך הטועם אומר לי לי", עוד טעם ועוד גלוי, עוד נביעה ועוד נביעה. "לי" זהו כח לגלות נביעה של טפין טפין של שכל חדש וחכמה חדשה. "יש לי כל" זו הנביעה של שכל חדש מן ה'יש האמיתי'. אני קשור אל היש האמיתי בשלמות ואני יכול לגלות את כולו. זה מה שאומר 'כח המשכיל'. אני ה'אין האמיתי' ויש לי את כל ה'יש האמיתי' לגלות אותו.

מה רעיון כאן? שאין ב'אין האמיתי' שום הגבלה. כמו שהתהום הוא 'תהום רבה', שזה אין סוף, אינו מוגבל, כך יש התקשרות בין ה'אין אמיתי', המשכיל, ובין אותו ה'יש האמיתי', התהום, שאינו מוגבל כמוהו. הוא מסוגל לגלות כל הזמן שכל חדש עד אין סוף.

והוא ה"משכיל לאיתן האזרחי", שממנו באה נביעת האין סוף בנפש האלקית שבישראל הנקראת "איתן האזרחי").

בלשון החסידות נקראת ה'חכמה סתימאה' של הקבלה 'כח המשכיל'. למושג 'משכיל' יש מקור בתנ"ך בפסוק הזה – "משכיל לאיתן האזרחי" (תהלים פט, א). לפי חז"ל היא אחת מעשרה לשונות של נגינה בהן נאמר ספר תהלים. זהו סוג של נגינה, שכמה פרקים בספר תהלים מתחילים בו, אבל הפרק הזה הוא המקום העיקרי. חז"ל אומרים ש"איתן האזרחי" רומז לאברהם אבינו. על הפסוק הזה יש הרבה הסבר בזהר בקבלה ובחסידות, וכעת קצת נסביר אותו.

"איתן האזרחי" הוא, כאמור, כנוי לאברהם אבינו אבל בשם המואל הוא גם כנוי לכל אחד ואחד מבניו בעם ישראל. אצל כל אחד יש נקודה של עצם נשמתו שנקראת 'איתן האזרחי'. הדבר הזה הוא כל כך חשוב, עד כדי שהאדמו"ר הזקן פותח את הספר שלו במילה 'תניא' – אותיות איתן – והוא הסביר שהסיבה היא שכל מטרת הספר וכל מטרת החסידות היא לגלות אצל כל אחד ואחד את ה'איתן' שבנשמה.

מה זה "האזרחי"? כתוב, שלמילה 'אזרח' יש שני פרושים: פרוש אחד הוא ותיק. אזרח הוא ההיפך מן הגר. גר הוא אחד שרק מקרוב בא ואינו תושב קבוע וותיק, ואילו זה שהוא ותיק בארץ הוא האזרח. לפי פרוש זה אזרח הוא לשון קדמות, ותק, 'מקדמת דנא'. כאשר אנחנו אומרים סתם 'קדמות' היא מגיעה עד קדמות אין סופית, שיש לה קשר עם הקדמון האין סופי. זה פרוש אחד. אבל, אם אנחנו מתבוננים במילה 'אזרח' רואים שזו זריחה בעתיד, של מי שעתיד לזרוח, להתגלות ולהאיר אור. על זה כתוב בנביא ישעיהו: "מי העיר ממזרח", וחז"ל דרשו אותו על אברהם אבינו [שהמילה "העיר" ב-ע היא 'האיר ב-א].

אם כן, במילה 'אזרח' יש שני כיוונים הפכיים: מצד אחד יש לה קשר עם הקדמון האין סופי, ומצד שני הוא מנבא ואומר 'אני הוא שעתיד להאיר', שכל הכח להאיר נמצא בו בפוטנציה. הוא הקדמון והוא העתיד – "אני ראשון ואני אחרון". זה העבר האין סופי והעתיד האין סופי.

איך כל זה קשור עם 'איתן'? למה דוקא איתן הוא 'האזרחי'? בדקדוק, אותיות א-י-ת-ן הן האותיות המשמשות את זמן העתיד, שהבטוי הוא 'אותיות המשמשות לעתיד לבוא' – אהיה, תהיה יהיה, נהיה. אלו האותיות שמפעילות ומגלות את העתיד. המשמעות של הכח לגלות את העתיד הוא כמו המשמעות של 'אזרח' כעתיד לזרוח.

מצד שני, על פי פשט, איתן זה דבר חזק ותקוע, כמו סלע איתן, שתקוע במקומו ואינו זז. זו בחינת "אני הוי' לא שניתי", שזה כמו הפרוש הראשון של 'אזרח', הותיק בארץ. כל דבר חזק הוא חזק בגלל שהוא קשור עם שרשים חזקים אל המקום בו הוא נמצא. חוזק הוא בטוי לשרשים חזקים, בעוד שאחד ללא שרשים הוא תלוש וחלש. להיות חזק זה להיות מושרש. למילה הזו – 'איתן' – יש בלשון הקדש השרשה עצומה. היא מושרשת בעבר האמיתי, בקדמות האמיתית.

היא הנותנת. שני הכיוונים של העבר והעתיד, של הקדמות ושל הנצחי, הם 'הא בהא תליא'. יש בטוי אצל הראשונים: "כל קדמון נצחי ואין כל נצחי קדמון אלא ברצון הבורא". כלומר, על פי הגיון הדבר שהוא קדמון אמיתי הוא "מחוייב המציאות". אם הוא לא "מחוייב המציאות" הוא לא 'קדמון'. 'קדמון' זה אחד שתמיד היה וגם אף פעם לא היתה אפשרות אחרת, לא היתה אפשרות שהוא לא יהיה. אם כך, דבר שהוא 'קדמון' מביע את זה שהוא 'מחויב'. אכן, אם הוא 'מחוייב' הוא גם כן 'נצחי', אבל לא כל 'נצחי' חייב להיות 'קדמון'. ה' יכול לברוא דבר ולגזור שהוא יתקיים מעכשיו לנצח ובכל זאת הוא דבר מחודש. זה שכל פשוט, זה לא סוד, זה שכל של החוקרים הראשונים.

שוב, הבורא יכול לברוא דבר ולגזור שהוא יתתקיים לעד, אבל הוא תלוי ברצון ה'. הוא יכול להיות קיים מעכשיו ועד סוף כל הדורות, 'נצחי', אבל זה לא סימן שהוא 'קדמון'. אבל אם הוא 'קדמון' הוא חייב להיות 'נצחי', שזה רק ה'. יש רמז בקבלה, שקדמון נצחי עולה משיח, וראשי התבות של שני המילים קדמון נצחי הם קן [שרש נשמת המשיח נקרא בזהר "קן צפור"]. למשיח יש קשר עם ה'קדמון נצחי'.

המושג הזה – קדמון נצחי – הוא מה שמתבטא בשתי המילים הללו 'איתן האזרחי', ויש מי שהוא 'משכיל לאיתן האזרחי'. יש מי שמגלה את נביעת האין סוף – "נחל נבע מקור חכמה" – לכל שרש נשמה שנקרא 'איתן האזרחי'. זה פרוש אחד לבטוי הזה "משכיל", שהוא "יש לי כל".

 

כדי להבין את הענין הזה נראה את שתי ההערות – הערה ט ו-י – המופיעות למטה:

יש עוד רמז, והוא שראשי התבות של הפסוק הזה – משכיל לאיתן האזרחי – הם מלה, וזה רומז לפסוק אחר בספר תהלים:

ט. ובסוד "אֵין מלה בלשוני [הן ה' ידעת כולה]" (אל תקרי אֵין אלא אַיִן), מלה ראשי תבות "משכיל לאיתן האזרחי" שהוא סוד האין האמיתי.

כלומר, לפי הפשט, אני לא יכול לומר אפילו מילה אחת בלי שאתה ה' תדע אותה מראש. כך אומר דוד המלך. לפי פרוש קצת יותר עמוק הפרוש הוא שאיני מסוגל לומר אף מילה אם אתה לא תתקשר עמי. בלי התקשרות שלך למילה, לשים אותה בתוך הפה שלי, אני לא מסוגל לומר אף מילה.

יש כלל מן הבעש"ט, שבכל פעם שמופיע בפסוק המילה אֵין, בלשון שלילה, אפשר לדרוש את הפסוק או את המשפט בדרך של חז"ל 'אל תקרי כך אלא כך' על ידי שנוי בנקוד המילה לנקוד אחר. זה משהו מאד עמוק ויסודי בחסידות, שבכל פעם שיש מילה של שלילה יש כח להפוך את השלילה לחיוב על יד שמחליפים את המילה אֵין במילה אַיִן. 'אל תקרי אֵין אלא אַיִן'. למשל: במשפט "אֵין מזל לישראל" דורש הבעש"ט 'אַיִן מזל לישראל'. כלומר, האַיִן הוא המזל האמיתי של ישראל.

מכאן נלמד בכלל את אחד מיסודות החסידות, לגלות חיוב עצמי בתוך שלילה. על פי פשט שלילה היא יותר גבוהה מחיוב. על פי השכל של כל החוקרים, כמו הרמב"ם שהוא גדול החוקרים, שלילה מגיעה יותר גבוה מאשר חיוב. כלומר, מה שאני יכול לדעת בדרכי חיוב הוא מוגבל מאד על פי הנסיון שלי, על פי התחושה שלי. למשל, את הקב"ה אי אפשר להשיג בשום דרכי חיוב רק על פי 'ידיעת השלילה'. מה הכוונה? רק על ידי שלילה מוחלטת. לשלול את כל התארים האפשריים מן הקב"ה, ואז מה שנשאר בהרגשה זה ה'. כלומר, את מציאות ה' אני יכול להרגיש רק על ידי שלילה. זה נקרא 'ידיעת השלילה, וחלילה וחס לחשוב שאפשר לדעת את ה' בדרכי חיוב. הרי ה' "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". אם כן אין שום גישה ישירה אל הקב"ה, רק דרכי שלילה, והם מגיעים יותר גבוה. על ידי השלילה מתגלה בי בנפש בדרך הפלאה – זה כבר בטוי של החסידות – משהו מופלא והדבר הזה לא ניתן לשום הגדרה ממשית. הדרך לנגיע אל ההרגשה הזו היא דרך התבוננות של שלילה. לשלול ולשלול ולשלול. כך היא דרך הרמב"ם ודרך המחקר.

מהחידושים העיקריים של החסידות הוא שיש בעצם הנפש גישה ישירה אל הקב"ה, כיוון שהנפש של היהודי היא "חלק אלוה ממעל ממש". בלשון שלנו כאן: "יש לי כל" הכוונה היא שיש לי את ה'. בדרך קצת אחרת: ה'יש האמיתי', שהוא ה', הוא בשבילי כל. הוא הכל אצלי והוא מתגלה אצלי ישירות. כל עוד מדובר רק על השכל, ואפילו השכל של הנפש האלקית, הוא לא מסוגל לתפוס את המוחלט העליון, את ה' כ"מחויב המציאות. לכן על השכל כתוב ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אבל יש איזה חוש בנפש, חוש שאינו מחשבה ולא שכל, והחוש הזה הוא כן במגע ישיר עם הקב"ה.

עוד דוגמה להבדל הזה. יש עוד משפט מפורסם אצל הראשונים החוקרים: "אילו ידעתיו היתיו". הוא מביע את אותו הרעיון, שאיני יכול לדעת את ה', שכן אילו ידעתיו – היתיו. הזכרנו קודם את הפסוק "איה מקום כבודו" ואמרנו שהוא שייך אל הכתר. ראשי התבות של הפתגם הזה – אילו ידעתיו היתיו – הם איה. המשפט הזה אומר, שאם הייתי יודע אותו הייתי הוא, אבל כיוון שאני לא הוא אני גם לא יכול לדעת אותו. החסידות מעיזה ואומרת: 'אין הכי נמי'. כלומר, האמת היא שיהודי יכול לומר ש'ידעתיו – היתיו'. אם יהודי מגלה את שרש ועצם הנשמה שלו הוא מקיים את זה. הוא 'ידעתיו' והוא גם 'היתיו', כיוון שהוא חלק ממנו. זה רק יהודי יכול לומר. זה נשמע נועז מאד לומר את זה, אבל כך מובא.

אם כן, מיסודות ועיקרי החסידות שיש חיוב עצמי בנפש של היהודי, שגבוה עוד יותר מן השלילה. בדרכי השכל השלילה גבוהה יותר מן החיוב, ואילו כאן יש חיוב למעלה מן השלילה. הרעיון הזה מתבטא בכלל של הבעש"ט, שבכל פעם שכתוב על משהו 'אֵין' אפשר להפוך אותו לחיוב אם הופכים את המילה ל'אַיִן', ואז הוא כבר הופך לחיוב. למשל: מאמר חז"ל "אֵין מזל לישראל" הופך להיות 'אַיִן מזל לישראל'. מה הכוונה? מזל הוא מקור הנוזל, מקור הנביעה האין סופית. מה מקור הנביעה האין סופית? האַיִן האלקי, הוא המזל לישראל. הוא השרש ממנו באה הנביעה האין סופית אל נשמת ישראל, הנקראת 'איתן האזרחי'.

לפי הרעיון שבכלל הזה נחזור אל הרמז ממנו יצאנו. את הפסוק "אֵין מלה בלשוני" נקרא 'אַיִן מלה בלשוני'. אותו האַיִן האלקי, שהוא ה'מזל לישראל', הוא המקור למלה שבלשון שלי. ומהי ה'מלה'? זה ה"משכיל לאיתן האזרחי". האַיִן האמיתי הוא-הוא ה"משכיל לאיתן האזרחי", שהוא-הוא מציאות המלה שמתגלה בפי.

אם כן, כאשר מחברים את הפסוק "אין מלה בלשוני" עם הפסוק "משכיל לאיתן האזרחי" עולה רמז יפה, שהאין האלקי הוא ה"משכיל לאיתן האזרחי". האין האמיתי הוא ה'חכמה סתימאה' שבכתר, ובמשל שלנו הוא המעין של ה'תהום רבה', והוא המלה, הוא ה"משכיל לאיתן האזרחי" שממנו באה הנביעה האין סופית של אור אל תוך נשמת ישראל, שנקראת 'איתן האזרחי'.

 

זו היתה הערה ט. נעבור אל ההערה הבאה, הערה י. הזכרנו קודם שהבטוי 'איתן האזרחי' הוא כנוי לאברהם אבינו:

י. על שם אברהם אבינו הראשון – ראש כל המאמינים – שנקרא איתן – אותיות המשמשות לעתיד לבא

אברהם נקרא 'ראש כל המאמינים' ומה שיורשים ממנו היא האמונה הפשוטה בה'. אנחנו 'מאמינים בני מאמינים'. כעת נסביר מה נקרא קדמות ומה זה לעתיד. אמרנו, שגם המילה 'איתן' וגם המילה 'אזרח' מקושרות אל הקדמון והן גם הפוטנציה של כל הגלוי של העתיד. זה נקרא קדמון נצחי.

מה כל זה בנפש? בנפש 'קדמון' היא האמונה. זו המדרגה הקדומה והעצמית, שאין למעלה לפניה. אברהם הוא "ראש כל המאמינים", וכמו שכתוב עליו "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". אמונה היא גם השרש, הדבר החזק. השרשים של כל אחד ואחד זו האמונה שלו, האמונה הירושה לו מאבותינו הקדושים. זהו השרש שבתוך האדמה.

מה זה 'אני עתיד להתגלות'? כתוב שזה מה שהאמונה עתידה להתגלות בתוך הבינה. בקבלה, ה'עתיד לבוא' היא ספירת הבינה. הזכרנו קודם, ש'רחובות הנהר' של הבינה זה מלשון 'נהירו' – אור שהולך נמשך ומתפשט. המושג 'לעתיד לבוא' היא הבינה, ובנפש זו הרגשת השמחה – "אם הבנים שמחה".

אם כן, הקדמות של הנפש היא האמונה ואילו העתיד שבנפש היא השמחה. שוב, מיהו ה'אזרח'? מי שיש לו שרשי אמונה חזקים עד אין סוף, עד שרש כל השרשים. האמונה שלו מגיעה עד השרש הראשון. בלשון הספירות זה נקרא רדל"א – 'רישא דלא אתידע'. זהו הראש הכי גבוה שבכתר וזהו המקום אליו צריכה להגיע האמונה. מה זו אמונה? אמונה היא ברית של התקשרות אל הבלתי נודע. מה נותנת הברית? את הגישה המחוייבת, הקשר הישיר, עליה דברנו קודם. זו הברית של ל"חלק" עם ה"כל". זו האמונה וזו הקדמות. העתיד, מה שהאור עתיד להתגלות, זה נקרא אמא, בינה, ובנפש היא השמחה.

(גלוי רדל"א – אמונה – בבינה – שמחה, כמבואר בשער א פרק א ובהוספות עיין שם), שהוא האזרח הקדמון והוא עתיד לזרוח כמבואר בדא"ח.

אם כן, כל נשמה נקראת 'איתן האזרחי', כאשר גם למילה 'איתן' וגם למילה 'אזרח' יש קשר גם עם הקדמות וגם עם הכח להתגלות בעתיד, ובנפש זה מה שהאמונה תתגלה בשמחה.

למשל: זה שהאמונה מתגלה בשמחה הוא פרוש הפסוק "צדיק באמונתו יחיה". כתוב בספר התניא (פרק לג) שפרוש המילה "יחיה" בפסוק הוא 'ישמח', שצדיק – וכל ישראל הם צדיקים "ועמך כולם צדיקים" – אם הוא נופל לעצבות מה העצה? הוא אומר שהעצה היא רק להתקשר יותתר חזק לאמונה. אם הוא יתקשר יותר חזק לאמונה הוא יחיה וישמח אחר כך. האמונה היא מקור השמחה. למה הוא עצוב? בגלל שהוא ניתק במודעות שלו את הקשר בינו ובין השרשים שלו.

אפשר לראות את זה בטבע, אצל בעלי חיים, שאם הוא לא מסוגל לחזור אל הבית שלו, אל מקור הלידה שלו, הוא לא מסוגל להוליד בעצמו. האמונה היא שרש הלידה. במיוחד רואים את זה אצל דגים, שצריכים למסור את הנפש שלהם על מנת להוליד. הם שוחים נגד הזרם במסירות נפש עילאית [קשה ממש להבין את זה]. זה נקרא מסירות נפש של ברית, של התקשרות, לחזור אל השרש על מנת להוליד את העתיד מתוך השרש. זה המשל הטוב ביותר לענין הזה של 'איתן האזרחי'. השרש זה האמונה, זה כמו המקור והמקום בו נולדת, ואחר כך במשך חיים שלמים לאחר שהגיע למרחקים גדולים אתה חייב כדי להוליד וכדי להמשיך ולגלות את כח העתיד הטמון בו הוא חייב לחזור אל השרש, אל היכן שהוא בעצמו נולד. זה נקרא לחזור אל האמונה כדי לשמוח.

הכח להוליד הוא השמחה, כמו שכתוב "אם הבנים שמחה". לא רק לאחר שהיא יולדת היא שמחה אלא השמחה בעצמה היא אם הבנים. בשביל להיות "אם הבנים שמחה" צריך לחזור אל השרש, אל האמונה. זנ נקרא 'קדמון נצחי', מ'רישא דלא ידע' עד בינה.

נחזור על פרוש האדמו"ר הזקן בתניא לפסוק "צדיק באמונתו יחיה". כל אחד, אם הוא עצוב זה סימן שהאמונה אצלו אינה גלויה, והעצה היחידה לכל מצב של עצבות ודיכאון על פי תורת אמת, תורת חיים, היא להתבונן במקור האמונה שלו, מה שהוא יורש מאברהם אבינו. זה הקשר עם הקדמות. ככל שהוא יחזור לקדמותו, לקדמות האמיתית של היהודי – כך הוא ישמח [יש מי שמחפש מה הייתי בגלגול קודם. זה שייך לגוי, לא ליהודי. בשבילו זה קדמות]. יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש", ואצלו הקדמות זה עצמות ה'. הגלגול הקודם הוא רק שלב ארעי לגמרי. ככל שהוא יקשור את הקשר עם העצמות כך הוא ישמח. אם כך, "צדיק באמונתו יחיה" זה שהוא ישמח כאשר הוא חוזר אל האמונה שלו.

במושגים שלמדנו כאן: הקשר עם האמונה נקרא 'קדמון' והגלוי של השמחה, של הלידה, זה בינה, אמא. כל זה מרומז גם במילה 'איתן', שהן 'האותיות המשמשות לעתיד לבוא' [ו'עתיד לבוא' הוא כנוי לאמא, כאמור], וגם במילה 'אזרח', הותיק שעתיד לזרוח.

 

עד כאן למדנו את הפסקה השניה בפרק, והסברנו את הבטוי 'מעינות תהום רבה' מן התפלה. הפסקה הבאה עוברת להסבר הבטוי 'הפצה' – "לידי הפצת מעינות תהום רבה". זהו פסוק מפורסם מספר משלי, ואותו אמר המשיח לבעש"ט. הוא מספר את זה באגרת שלו, שהוא עלה אל היכל המשיח בעלית נשמה ושאל את המשיח 'אימתי קאתי מר?', מתי כבר יבוא? והמשיח ענה לו את הפסוק הזה – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". אם כן, זהו פסוק שקשור עם ביאת המשיח, והכח הזה עצמו,להפיץ את המעינות חוצה, הוא עצמו כח של משיח. ככל שאדם מגלה את זהבעצמו כך הוא מגלה את נקודת המשיח שבו עצמו.

נקודת המשיח שבכל אחד ואחד זו היחידה שבנפש, כנגד קוצו של י בשם הוי'. הכוונה הכי עמוקה בלמוד התורה היא להגיע לידי הפצת המעינות, שבזכות התורה תתגלה היחידה שבנפש שלי, נקודת המשיח שבי.

הרעיון הזה, שבכל אחד ישנה נקודת משיח, כתובה לראשונה בספר 'מאור עיניים' של הרבי מצ'רנוביל, מגדולי תלמידי הבע"ט והמגיד. אצלנו זה מובן מאליו, אבל יש כאלו שהדבר אולי לא כל כך פשוט ולכן צריך להסמיך את זה. כמובן, כולם מאמינים שיש משיח אחד, אבל שכל אחד יש בו גם את השרש של משיח והוא יכול לגלות אותו ולהפיץ אותו החוצה, מהי האסמכתא לכך? הרבי שליט"א מסמיך את זה על תפלה שכולם – גם חסידים וגם 'מתנגדים' – אומרים אותה בפתיחת הארון בחגים. אז יש תפלה  מיוחדת, בה אומרים "ויתקיים בנו – בי ובאשתי בני ובנותי – הפסוק "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'". אנחנו מבקשים מה' שיתקיים בנו הפסוק שנאמר בספר ישעיהו על המשיח. זהו אחד מן הפסוקים העיקריים שנאמרו בכל התנ"ך על המשיח. בהמשך הפסוקים נאמר עוד: "והריחו ביראת ה', לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", ועל כך דרשו חז"ל שהמשיח "מורח ודאין", מריח ודן. השיח ידון רק על פי חוש הריח, החוש הרוחני ביותר [ולכן ריח הוא מלשון רוחני]. כך אנו מתפללים בפרוש, שאצלי יהיה הפסוק הזה. כלל אחד מתפלל להיות משיח, שהוא יהיה משיח ושאשתו ובניו יהיו המשיח. זו ראיה יוצאת מן הכלל שישנו נצוץ משיח בכל אחד ואחד, ועוד יותר, על כל אחד לשאוף בכל כוחו שהדבר הזה יתגלה אצלו.

מה הדרך לכך? הדרך היא ללמוד תורה עם הכוונה הפנימית שאתקשר כל כך אל הנשמה ואל הפנימיות של התורה עד שאוכל להפיץ את האור של ה' בעולם. זהו התפקיד של המשיח, וזה רק כאשר ה'איתן האזרחי', שרש הנשמה, מתגלה אצלו. אברהם אבינו היה המשיח הראשון. הוא מסר את נפשו כדי לגלות את אור ה' בעולם. אדם הראשון גם היה צריך לעשות כך, רק לבפועל לא עשה. לכן אברהם אבינו הוא היהודי הראשון. היהודי הראשון זה האדם הראשון שהתחיל לשמש בתור משיח. בכך הוא התחיל לתקן את חטא אדם הראשון, שהיה צריך להיות המשיח וחטא. את האמונה הזו אנו יורשים ממנו.

אגב, כתוב במדרש ובמפרשים של התנ"ך על המלחמה המפורסמת של אברהם אבינו נגד ארבעת המלכים, שנצחו את חמשת המלכים, שזה יותר מכל ספור טאחר בחומש מרמז למלחמות של המשיח. ישכל האומר "מעשה אבות סימן לבנים". למה בכלל יש לנו את ספר בראשית, ספר סופרי האבות ומה שהתרחש עמם? בשביל מהזה טוב לנו לדעת? חז"ל אומרים שכל מה שעבר על האבות אנחנו, הבנים, יכולים להבין מתוך זה את כל מה שמתרחש אצלנו. כל ספור של האבות קשור עם כל הספורים של הבנים במך אלפי הדורות הבאים. כתוב, שהספור של ביאת המשיח והמלחמות שילחם נגד המלכים שסביבו וינצח אותם רמוז במלחמת אברהם והמלכים. הנצוצות הקדושים שיוציא המשיח במלחמותיו זוהי הצלת לוט של אברהם. כלמה שהוא יוצא למלחמה הוא כדי להחזיר ולהציל את הנצוץ שנשבה בחרוף נפש, אחדים נגד מליונים. זה הספור העיקרי, היסוד והכלל שממנו מתגלה כל מה שעתיד להתרחש אצל המשיח.

יש שלשה גדולים בעם ישראל שקשורים במיוחד עם נשמת המשיח: הראשון הוא אברהם אבינו, השני הוא משה רבינו והאחרון הוא דוד המלך. אצל דוד הקשר יותר מפורסם. הוא נקרא 'דוד מלכא משיחא'. אצל משה רבינו גם מפורסם ש"הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון". כעת הוספנו שהשרש של המשיח שיש בכל אחד מישראל בא קודם כל מאברהם אבינו הראשון. מ'איתן האזרחי'.

האדמו"ר הזקן אמר על הספר שלו, ספר התניא, שעם הספר הזה "אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו". כל החסידות נקראת על שם ההזדהות עם אברהם אבינו הראשון. הוא ראש כל המאמינים, והוא גם ראש כל מה שנקרא משיח – מסירות נפש במשך כל החיים לגלות אלוקות בעולם ולהכניס את כל העולם כולו תחת כנפי השכינה. הוא עומד בנסיונות ולא איכפת לו שיזקרו אותו אל כבשן האש. כל כולו מסור לגלות את ה' בעולם. זה נקרא משיח.

הפסוק לזה הוא מה שאמר המשיח לבעש"ט "יפוצו מעינותיך חוצה". בזה תלוליה ביאת המשיח וזה עצמו ביאת המשיח, והדבר הזה קיים אצל כלל אחד ואחד. בהמשך אותה אגרת אומר המשיח לבעש"ט "ויוכלו גם הם לעשות עליות ויחודים כמוך". הכוונה שגם התלמידים יוכלו לעשות אתת זה, וכתוב שהבעש"ט מאד הצטער על זה, אי יתכן שהכח שלו יתפשט עד כדי כך שכולם יהיו כמוהו. זה מה שהמשיח אמר לו, שכולם יגלו בעצמם את המשיח שבהם וכולם יפיצו את אור ה' בעולם אז יגיע המשיח האמיתי.

הכתוב אומר: "יפוצו מעינותיך חוצה". כח זה של הפצת המעינות בא מן ה"יחידה שבנפש",

הכח למסור את הנפש. בחסידות תמיד כתוב שהיחידה שבנפש זהו כח המסירות נפש. לכאורה זה ההיפך מנפש. המדרגה הכי גבוהה בנפש – ונפש היא שם כללי לכל המדרגות – היא למסור את עצמה. כל דבר מחייב שמירה על עצמו – 'אדם קרוב אצל עצמו' – ואילו אצל היחידה שבנפש אפילו אם אני אמות אני לא אמות. זה נקרא שני הפכים בנושא אחד. זה ה"יחידה ליחדך". אני קשור בעצם. יש לי בכל רגע נכונות למסור את הנפש, לא שאני מחפש למות. כתוב שיש הבדל עצום בין אברהם אבינו לבין ר' עקיבא. ר' עקיבא ביקש וחיכה "מתי יבוא לידי ואקיימנו" את "בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך" ברגע שהוא יוכל למות על קדוש ה'. אברהם אבינו אינו כך. אצלו המסירות נפש היא ממילא, לא איכפת לו גם למות. זה לא 'משחק' אצלו. הוא מסור כל כולו להפיץ את אור ה' בעולם והמות לא אומר לטו שום דבר, לא יעצור אותו בכלל. זה נקרא מסירות נפש של פעילות.

בשביל מה יהודי צריך למסור את הנפש? עבור מה? מסירות הנפש החיובית שאנחנו לומדים מאברהם אבינו הוא להפיץ את אור ה' בעולם. משיח הוא השליח של ה' לקיים את היעוד של בריאת העולם. ה' ברא את העולם כדי שיהיה לו "דירה בתחתונים", כאן בעולם הזה, לא למעלה בעולם רוחני. אם ה' ברא את העולם שהאור יתגלה כאן אז הוא צריך למסור את עצמו על קיום היעוד הזה.

לפי זה יוצא, שמסירותת נפש והפצת המעינות זה 'היינו הך'. הפצת המעיינות היא-היא התפקיד של מסירות הנפש ואת זה לומדים מאברהם אבינו, שמוסר כלל רגע מן החיים כדי לגלותת את האור של ה' בעולם. זה נקרא היחידה שבנפש:

בחינת "יחידה ליחדך",

זהו בטוי מן הפיוט שבהושענות שאנו אומרים ביום השלישי של חג הסוכות: "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך". בכל צמד מילים יש כנוי לשרש נשמת עם ישראל. לפי התפלה הזו, היחידה נקראת בשם זה על שם שכל הזמן מוסרת את עצמה 'ליחדך' – ליחוד את ה' בעולם. מן הבטוי הזה – 'יחידה ליחדך' – ניתן להבין מהי היחידה שבנפש. היא יחידה ליחד אותך בעולם, לגלות את היחוד האמיתי, שהכל הוא ה' וה' הוא הכל. על אברהם אבינו כתוב "ויקרא שם בשם ה' אל עולם", לא 'אל העולם' אלא "אל עולם". הוא מייחד את ה"אל" עם ה"עולם". המסירות נפש אינה יכולה להיות מנותקת מן הקב"ה ולכן היא אינה מפחדת מן המות. היא מתמסרת בכל רגע ורגע 'ליחדך'.

מאיפה שואבים את האור? מן התורה, מפנימיות ומנשמת התורה. המדאגה הגבוהה ביותר בלמוד התורה הוא, שתוך כדי הלמוד שואבים אור לגלוי ה'יחידה ליחדך'.

בחינת "משיח" שבכל אדם מישראל

אנחנו מתקרבים לחג החנוכה, וזה גם סוד החשמונאי. כתוב, שנר חנוכה שאנו מניחים על פתח ביתינו בחוץ הוא נר המשיח. יש בתורה כמה נרות והנר של חנוכה הוא הנר של המשיח. לכן הבעש"ט אהב את חג החנוכה יותר מכל חג אחר. זהו החג המיוחד של החסידות בגלל שאת הנר הזה מניחים בחוץ, מאירים את החוץ והופכים את ה'חוץ' לקדושה. זה הנר של אברהם אבינו שיוצא החוצה להאיר.

זה נקרא 'פרסומי ניסא', לפרסם את הנס. מהו הנס? הנס הוא העולם בעצמו – "אל עולם". מה היה הנס על פי פשט? שהיהודים נצחו את היונים. מי הם היונים? אלו ה"טבעתי בִּיוֵן מצולה". 'טבעתי' הוא מלשון טבע. לטבוע בתוך הטבע, בתוך ה"יון מצולה", ולשכוח את הקשר בין האלוקות ובין העולם. הנס הוא שמנצחים את יון, שמגלים את ה"אל עולם", שה' הוא העולם, ולא לטבוע ביון המצולה של יון. את הנס הזה צריך לפרסם בחג החנוכה.

אותו 'פרסומי ניסא' נעשה על ידי הכהנים, ששרש הכהונה הוא נשמת אברהם אבינו, עליו נאמר "אתה כהן לעולם". לכן הנצחון הזה של חג החנוכה הוא הנצחון של אברהם אבינו. במילה חשמונאי יש אותיות משיח.

(משיח עצמו, הוא היחידה הכללית של כללות נשמות ישראל, המעורר בכל אחד ואחד מישראל מסירות נפש לשלמות עבודה זו של "יפוצו מעינותיך חוצה").

יש נשמה כללית, ויש נצוץ של הנשמה הכללית בתוך כל אחד ואחד. הנשמה הכללית שכנגד מדרגת היחידה הוא המשיח בעצמו, אבל ממנו בא נצוץ בכל אחד ואחד, שזו היחידה שבנפש שבכל יהודי – יחידה ליחדך'.

 

אם תעינו בהערה ל בעמוד הבא תראו את חמש הנשמות הכלליות, לפי האריז"ל, כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. היחידה הכללית זה משיח. החיה הכללית זה אם הראשון לפני החטא. הנשמה הכליית היא משה רבינו. הרוח הכללית היא אליהו הנביא. הנפש הכללית היא נשמת דוד המלך. את זה נלמד בעזרת ה' בהמשך. כאן למדנו על היחידה הכללית, על המשיח, על המסירות 'ליחדך'. זו הכוונה העיקרית והגבוהה ביותר בשעת למוד תורה.

"ויתקיים בי – ובנו – מקרא שכתוב: 'ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה''", בזכות התורה בכלל, ובפרט בזכות פנימיות התורה – נשמתא דאורייתא – תורת החסידות, שהיא החלק בתורה שמסוגל במיוחד לגלות את הנקודה הזו.

יש תורת הקבלה, והיא התורה בשביל אדם הראשון שלפני החטא, ויש תורת החסידות בשביל לגלות את ה"חסד לאברהם". מה זה חסד? רצון להטיב לכל העולם את הטוב המוחלט ביותר. מהו? הגלוי שה' הוא הכל והכל הוא ה' – "ויקרא שם בשם ה' אל עולם". ה' הוא 'עצם הטוב' ואם מגלים שהכל זה ה' מגלים שהכל זה 'עצם הטוב' ואהבה. זה נקרא 'תורת החסידות', להגיע למדרגה הזו של 'יחידה ליחדך'.

 

לחיים! שיהיה חנוכה שמח!

* * *


הפצת המעינות – יחידה שבנפש

"הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי הפצת מעינות תהום רבה וארובת השמים נפתחו ומלאה הארץ דעה את הוי'"

אנו לומדים את לשון ה"תפילה קודם הלימוד" בסדר של מלמעלה למטה. בשעורים קודמים הסברנו את המושג "מעינות תהום רבה" באריכות גדולה. הסברנו מה זה התהום ומה זה המעין של התהום, ומה זה בכלל כל מערכת המים לפי הקבלה. ישנו תהום, ויש מעין סתום, ויש מעין גלוי, ויש נחל מן המעין אל הנהר, וישנו נהר, וישנם שישה נחלים שיוצאים מהנהר – וכל הנחלים הולכים אל "ים המלכות" – "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא" מכיון שהמלכות היא בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן" והמים חוזרים חלילה לתוך התהום והמחזור נשלם ונסגר.

כאמור, מדרגה זאת היא כנגד המשיח – היחידה הכללית שבעם ישראל.

כידוע – ישנן חמש נשמות כלליות כנגד נר"ן ח"י:

יחידה – משיח

חיה – אדם הראשון לפני החטא

נשמה – משה רבינו

רוח – אליהו הנביא

נפש – דוד המלך

 

נמשיך ונלמד בנוסח התפילה את המילה – "הפצה".

הכתוב אומר: "יפוצו מעינותיך חוצה". כח זה של הפצת המעינות בא מן ה"יחידה שבנפש", בחי' "יחידה ליחדך", בחי' משיח שבכל אדם מישראל (משיח עצמו, הוא היחידה הכללית של כללות נשמות ישראל, המעורר בכל אחד ואחד מישראל מסירות נפש לשלמות עבודה זו של "יפוצו מעינותיך חוצה").

הפצה

הכתוב אומר: "יפוצו מעינותיך חוצה"

הביטוי הפצה בכל מקום בא מהפסוק במשלי "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה". בשעורים קודמים הסברנו את המילה "מעין" בהקשר להופעתה הראשונה בפרשת נח: "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ". בפסוק שלפנינו ישנו קשר בין הפצה לבין מעינות – "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה".

ע"פ פשט הפסוק מדבר על לידת נשמות בגופים. אומר שלמה המלך לבנו – כלומר, לכל אחד מעם ישראל שהוא תלמידו של שלמה המלך – "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה". ואם כן, פסוק זה לגמרי מקביל לפסוק שכתוב בתורה בברכת הוי' ליעקב אבינו: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ".

 

ופרצת – חלק הפסוק "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" מקובל בדורנו כפסוק הסיסמה של החסידות. על פסוק זה אומרים חז"ל במסכת שבת שיעקב זכה לנחלה בלי מצרים:

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו''. לא כאברהם שכתוב בו 'קום התהלך בארץ לארכה וגו'', ולא כיצחק שכתוב בו 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל', אלא כיעקב שכתוב בו 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'.

ואם כן, לא אברהם אבינו ולא יצחק אבינו זכו לנחלה ללא שום גבול ומיצר – אלא רק יעקב אבינו שאצלו נאמר "וּפָרַצְתָּ". וכאמור, אין הכונה שאתה בעצמך, בגופך, תפרוץ ותתפשט ללא גבול, אלא הפרוש הפשוט הוא כלשון הפסוק "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" – כלומר, להוליד הרבה ילדים. ואכן כך אנו רואים שיעקב אבינו זכה להוליד ולהקים י"ב שבטים לאחר שקיבל ברכה זו. י"ב השבטים הם בסוד "יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" – ד' רוחות העולם כסדר חנייתם במדבר בארבעה דגלים, שלושה שבטים בכל דגל:

מזרח – "וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה" – יהודה, יששכר, זבולון.

דרום – "דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה" – ראובן, שמעון, גד.

מערב – "דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה" – אפרים, מנשה, בנימין.

צפון – "דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה" – דן, אשר, נפתלי.

 

 

יעלה לפנינו הפורץ

וממילא יוצא לנו – שי"ב השבטים אצל יעקב אבינו הם ה"וּפָרַצְתָּ" שלו. הרמז מגלה לנו את סוד הפריצה – ופרצת = 776 = ביאת המשיח. וכאמור, הפסוק המקביל "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" מדבר גם הוא על לידת הרבה ילדים כאשר הבן שכולנו מיחלים לבואו הוא המשיח "כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם: לְםרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ". נכדו של יעקב, שנולד ליהודה ותמר, הוא בחינת המשיח ונקרא פרץ:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן: וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב: וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה: וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד: וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד: (מגילת רות).

מאז שנברא העולם "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם", שנאמר לפני חטא אדם הראשון, לא כתובה בכל התנ"ך המילה תולדות "מלא דמלא" אלא אצל פרץ "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ". ריבוי התולדות שהם בבחינת פרץ "וּפָרַצְתָּ" = ביאת המשיח, הם התיקון השלם של חטא אדם הראשון. לאחר חטא אדם הראשון, אף אחד אינו זוכה ל"תולדות מלא דמלא" – אלא רק פרץ שהוא המשיח שנקרא ה"פורץ".

פורץפורץ = שלום. בלי פורץ אין שלום – אלא רק שלום מדומה, שלום של שקר. כאשר יש פורץ אמיתי מצד הקדושה – רק אז אפשר להביא שלום אמת לעולם. לכן גם כתוב בקבלה שהיכל המשיח בשמים נקרא קן צפור – צרוף אותיות פורץ. וכאשר יעלה לפנינו הפורץ – הרי זו ביאת המשיח שמביא את השלום לעולם: "עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַהוי' בְּרֹאשָׁם".

על שני דברים כתוב לשון "פריצה" – "מלך פורץ גדר", "שמחה פורצת גדר". "מלך פורץ גדר" – ואם אינו פורץ – אינו מלך. הדבר שפורץ בנפש – זו שמחה – "שמחה פורצת גדר", ולכן כתוב שאחד מצרופי המילה "משיח" זה "ישמח". ישנם שני משיחים כנגד שני פסוקים מקבילים של "ישמח":

"יִשְׂמַח הוי' בְּמַעֲשָׂיו" – הוי' שמח בנו, בעם ישראל. שמחה שפורצת גדר מלמעלה למטה – משיח בן יוסף.

"יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו" – ישראל שמחים בהוי'. שמחה שפורצת גדר מלמטה למעלה – משיח בן דוד.

שני הפסוקים כתובים במקומות שונים ובכל אופן ברור שהם זוג פסוקים שהולכים יחד – כמו הרבה הרבה זוגות של פסוקים בתנ"ך. ישנו פסוק כאן ופסוק שם – והאחד משלים את השני בפרוש, ללא כל צורך לדרוש את הקשר וההשלמה ביניהם. ואם כן, אלו הן שתי בחינות במשיח – אותיות ישמח: מגלה את שמחת הוי' בנו – ומגלה שמחת ישראל בהוי'.

 

הפצת המעינות

הבאנו את המילה "פרץ" – הקשורה למילה "הפצה". עיקר השער בשתי מילים אלו הן אותיות פץ – רק שבפרץ נוספה אות ר. בכמה מקרים אות ר היא אות נוספת בשורש כמו למשל: דמשק, דרמשק – שביט, שרביט ועוד. וכאמור, הפרוש הפשוט של שתי מילים אלו זה להוליד תולדות – כח להוליד.

 

הפצה – הכח להוליד בא מה"אין סוף" – כח ה"אין סוף" של היחידה שבנפש, היא המדרגה הגבוהה ביותר הדבוקה בעצם הנפש. וכאמור, זאת הבקשה על "הפצת המעינות", הפצת מעינות התורה והחכמה ועד ל"ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן". גם הולדה כפשוטה, הולדת ילדים – שייכת ליחידה שבנפש בגלל שהולדה היא הפצת העצם – להרבות את הדמות, להמחיש את האלקות במציאות. כך אומרים לנו חז"ל:

"דרש ר"א בן עזריה כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא ממעט את הדמות מ"ט כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו וגו'".

ושוב, להוליד פרושו להמחיש את האלקות במציאות, להרבות בדמות הצלם אלקים במציאות העולם. ואכן מודיעים לנו חז"ל שהדבר המעכב את ביאת המשיח הוא המיעוט בדמות "דאמר רב אסי: אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר: כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי". כלומר, ביאת המשיח תלויה בפשטות בהולדת כמה שיותר ילדים – וכאמור, כל ענין המשיח זה "תולדות מלא דמלא".

ואם כן, כל פעם שיש לאדם הכרח להפיץ, להוליד בדומה לו, להמשיך את העצם – הרי זו הכונה של הולדת ילדים וריבוי הדמות. אומרת לנו התורה שהמלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. כלומר, ללמד תורה זו גם הולדה – ולכן הכוונה של "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" זה ללמד את פנימיות התורה. כאשר מסתפקים רק בלימוד ה"גופא דאוריתא", הממד היותר חיצוני של התורה, אין זה נקרא הולדה. אבל כאשר הכרח הנשמה אומר לי שאני חייב להפיץ את פנימיות התורה, את השמן של התורה – אזי ישנה כאן הולדה והמחשת האלקות במציאות.

מי מעין – פנימיות התורה נקראת "השמן של התורה", ואילו הנגלה שבתורה אלו "המים של התורה". מעין הוא ע"פ פשט מעין של מים – אך כידוע שמי המעין נקראים בתורה "מים חיים", ולהם מעלה מיוחדת לגבי שאר המים ולכן הם "השמן של המים". מי המעין הם מי גשמים שירדו וחילחלו בקרקע ועברו ונדחקו בעובי גידי הארץ – עד שיצאו במקום כלשהו והתגלו כמעין נובע.

השמן של המים – השמן הוא המשקה המרוכז ביותר ולכן התמצית, הסולת הנקיה של כל דבר, נקראת בתורה השמן של הדבר. ההלכה אומרת שמי מעין מטהרים בכלשהו ואילו סתם מים מטהרים רק בארבעים סאה. כלומר, כאשר ישנה לדוגמא מחט טמאה שיש לטהרה – די בזחילת מים מזערית מן המעין שתכסה את המחט כדי לטהרה. לעומת זאת, צריכים אנו לא פחות מארבעים סאה של מי מקוה כדי לטהר את אותה מחט קטנה. ואם כן, ישנו כח עצום ומרוכז במי המעין המטהרים בכלשהו – ובתנאי שהמים יכסו את הדבר הטמא. ושוב, מי המעין הם "השמן של המים" – התמצית המרוכזת של המים.

הדלקת הנרות בחג החנוכה באה גם היא להפיץ את המעינות הפנימיים של התורה חוצה, להאיר את השמן חוצה – ולכן ע"פ ההלכה יש להניח את החנוכיה "על פתח ביתו מבחוץ". ואם כן, כאשר האדם מאיר את פנימיותו, את העצמיות שלו שהיא גם העצמיות והפנימיות של התורה – זה נקרא "להוליד". כאשר הוא מוליד בן בגשמיות – זה ודאי הולדה, אבל אם הוא רוצה "להוליד" בתורה – הוא צריך להוליד מתוך הפנימיות, מתוך העצמיות של התורה. וכאמור, זאת מטרתו ושליחותו של המשיח – להאיר את החוץ עם "דֵּעָה אֶת הוי'" – וזה נקרא "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה".

 

אימתי קאתי מר?

במכתב שכתב לגיסו בארץ הקודש – מספר הבעש"ט על עליית הנשמה שהיתה לו. כאשר נכנס הבעש"ט להיכל המשיח שאל את המשיח "אימתי קאתי מר?" כלומר, מתי יבא המשיח? ענה לו המשיח – לכש"יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה". כלומר, המשיח בחר להשתמש ולהתנות את ביאתו בקיומו של פסוק זה. וממילא, לומדים אנו שפסוק זה הוא פסוק של "ביאת המשיח" – בעקבות ועל ידי "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה".

 

שם טוב ושם חי

מתשובתו של המשיח עולה שביאת המשיח תלויה בהפצת תורתו של הבעש"ט – לכשיפוצו המעינות שלך חוצה! הרמז מגלה לנו שאכן ה"בעל שם טוב" מהוה הקדמה לביאת המשיח:

טוב = 17 – "שם טוב". שם הוא גילוי – "שם טוב", גילוי הטוב.

חי = 18 – משיח = "שם חי". שם חי, גילוי החי.

ואם כן, "שם טוב" הוא אחד לפני "שם חי" – וממילא, מה"שם טוב" עולים ובאים למדרגה "שם חי" אותיות משיח.

לב טוב – כאמור, "טוב" שייך בעיקר ללב – הוא "הלב הטוב" שפגשנו בפרקי אבות שכולל את כל שאר המידות הטובות: אומר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו שדברי רבי אלעזר בן ערך "לב טוב" זוהי הדרך הטובה שידבק בה האדם – "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם". כלומר, אני רואה שהוא הצודק מביניכם וזאת מפני ש"לב טוב" אכן כולל את כל הדברים שאתם אמרתם. ושוב, הדבר שכולל את כל שאר המידות, ואת כל הדעות האפשריות לגבי תיקון המידות, הוא המושג "לב טוב".

שם חי – למדנו שחיות זו "דבקות המוחין" – "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ". כלומר, הסדר הוא שמ"שם טוב", מגילוי הטוב בלב – עולים ובאים ל"שם חי" – לגילוי החיות שבמוח. ישנו שם שהוא גילוי מידה פרטית של אותו הדבר ויש שם העצם – שבא לגלות את עצם הדבר. שם אלקים הוא גילוי של מידת הדין של הקב"ה ואילו שם הוי' הוא שם העצם של הקב"ה. שם העצם קיים אפילו לפני בריאת העולם ועל זה אומרים חז"ל "א"ר אבא א"ר יוחנן קודם שברא הקב"ה את העולם היה הוא ושמו אחד". ושוב, ישנו שם הנקרא "שם העצם" והכוונה היא שבכח שם זה לגלות את העצם.

ואם כן, שני השמות "שם טוב" ו "שם חי" – הם שמות עצם, כאשר "שם טוב" זה כח לגלות את "עצם הטוב" ואילו "שם חי" זה כח לגלות את ה"חי בעצם". אלו שני ביטויים בחסידות "עצם הטוב" ו"חי בעצם" שהולכים יחד עם "עצם" – שאותו אי אפשר לתאר.

ישנן שתי מדרגות של חיים:

חי בעצם – חיים עצמיים, חיים נצחיים.

חיים להחיות – כח של חיים להשפיע חיים.

ושוב, עצם הוא דבר שלא יתואר בכלל, אי אפשר לתאר את העצם – ובכל זאת, שתי מילים אלו, הטוב והחי, קשורות באופן מיוחד עם העצם – כאשר ה"שם" הוא הכח לגלות. "שם טוב" הוא הכח לגלות את "עצם הטוב" – ועיקר הטוב הוא בלב. "שם חי" הוא הכח לגלות את ה"חי בעצם" שמתלבש ושורה במח. לכן אמרנו כאן שמ"שם הטוב" עולים ובאים ל"שם חי" – מהבעש"ט שענינו העיקרי הוא גילוי "עצם הטוב" – עולים ובאים לגילוי המשיח – אותיות "שם חי", שבא לגלות את "ה"חי בעצם".

 

ואם כן, הבעש"ט זה ענין שמלמד אותנו ומגלה לנו שעל כל אחד ואחד מאיתנו לגלות את "עצם הטוב" שלו. ה"בעל שם טוב" נקרא בעל – מפני שהוא בעל על ה"שם הטוב". ה"שם טוב" שייך לו – והוא ה"בעל שם טוב". בכל יהודי ישנו "שם טוב", ישנו כח לגלות את "עצם הטוב", אבל ישנה נשמה אחת שהוא ה"הבעל שם טוב" שמעורר אצל כל אחד ואחד את "עצם הטוב" שבו.

 

רבי איזיק מהומיל, מגדולי חסידי חב"ד, אמר לפני הסתלקותו שלפני ביאת המשיח צריך לבוא הבעש"ט בשנית – כדי להכשיר את הקרקע לביאת המשיח ע"י כך שיעורר את הכח לגלות את "עצם הטוב" שטמון בלב כל יהודי. וכאמור, מתוך זה עולים ובאים ל"שם חי" – לביאת המשיח. ואם כן, זהו הטעם לדברי המשיח לבעש"ט האומר – שאני אבוא כאשר אתה, תורתך, תתגלה אצל כולם – לכש"יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה".

היום

השאלה ששואל הבעש"ט את המשיח – מתי המשיח בא? אינה חידושו של הבעש"ט אלא של רבי יהושע בן לוי, מגדולי גדולי חכמנו זכרונם לברכה, שפעל בסוף תקופת התנאים. מסופר בגמרא במסכת סנהדרין:

"אזל לגביה, אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי! – אמר ליה שלום עליך בר ליואי. – אמר ליה: לאימת אתי מר? – אמר ליה: היום. אתא לגבי אליהו. – אמר ליה: מאי אמר לך? – אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. – אמר ליה: אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי. – אמר ליה: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא! – אמר ליה: הכי אמר לך "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ"".

רבי יהושע בן לוי בא אצל המשיח ושאל אותו "לאימת אתי מר" – מתי המשיח בא? ענה לו המשיח "היום". ואם כן, השאלה ששואלים את המשיח – מתי המשיח בא? היא שאלה קיימת – וההבדל הוא בתשובתו של המשיח. לריב"ל עונה המשיח ואומר "היום", ואילו לבעש"ט עונה המשיח ואומר לכש"יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה".

כאשר עבר אותו יום והמשיח לא בא – היה ריב"ל מאוכזב מאוד ושאל את אליהו הנביא מה פשר הדבר: הרי המשיח אמר לי "היום" ולא בא! האם הוא שיקר בי כשאמר לי היום אני בא – ולא בא? הוכיח אותו אליהו הנביא על שאינו מבין את כוונת המשיח באומרו "היום" – "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ". כלומר, אומר הקב"ה בתהלים – אם תשמעו בקולי מיד משיח בא, היום ובכל יום. ואם כן, המשיח תולה את ביאתו בהתעוררות העם לשמוע בקול הוי'. וממילא, צריך לומר שכך משיב לו המשיח כדי שידע ריב"ל שביאת המשיח תלויה בו ובכל אחד. ומדוע המשיח כביכול הטעה את ריב"ל ורק אמר לו "היום" ולא את הפסוק כולו?

ואכן, אם היה אומר המשיח את הפסוק כולו "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" – לא היתה תשובתו מסוגלת לעורר את העם ולהלהיבו לקראת ביאת המשיח – שהרי מתי אנחנו כבר נשמע בקול הוי'?

אתערותא דלתתא – לעומת זאת, תשובת המשיח "היום" – יכולה וצריכה היתה לגרום התפעלות והתלהבות גדולה אצל כל שדרות העם שהרי "היום משיח בא" וממילא צריך מיד לחזור בתשובה ולשמוע בקולו. זאת נקראת "אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא". מהכרזתו של המשיח "היום" – הוא צריך לקבל כח ותקוה ואזי באמת יתכן להגיע למצב של "בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ". אך אם לא ישמע את המילה היום מפי המשיח – אין כל סיכוי שיוכל להתעורר.

סיפורו של ריב"ל והמשיח מאד מזכיר לנו את שיטתו של הרבי שליט"א בתקופה האחרונה להבטיח בכל פעם "משיח נאו", שהשנה תהא שנת המשיח וכו' – וכך בכל שנה ושנה אומר הרבי שוב ושוב "עכשיו משיח בא". ואכן, מצאנו אמירה זו שמשיח בא עכשיו אצל המשיח בעצמו בתשובתו לריב"ל "היום". וכאמור, המשיח אמר "היום" באופן מיוחד כדי שיחשוב ריב"ל ש"היום" פשוטו כמשמעו – היום משיח בא. ושוב, חייבים לומר זאת בצורה כזאת, בגלל שאחרת אין שום סיכוי שאנחנו מלמטה נוכל לשמוע בקול הוי'. רק כאשר פתאום שומעים שאכן המשיח עומד אחר כתלנו, "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" ואומר "היום אני בא" – רק כך יש סיכוי שאנחנו נתעורר מלמטה ונשמע בקול הוי' – ואזי יתקיים משיח בא "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ".

ואם כן, מענה המשיח לריב"ל אומר שאמנם הדבר תלוי בנו – אבל עצם האמירה "היום" היא התעוררות מלמעלה שבאה לתת לנו כח שיאפשר את ההתעוררות מלמטה. בכל דבר יש סיכון ויש גם סיכוי שיצליח. ישנו דבר שודאי לא יצליח – ויש דבר שיכול להצליח וכאמור, הדבר שיכול להצליח יבוא רק בעקבות קבלת בטחון גדול מאד שאכן משיח בא – וע"י הבטחון הגדול הזה אולי אנחנו נתעורר, או שכן או שלא – אבל ללא הבטחון הגדול הזה ודאי שלא נתעורר.

 

יפוצו – ואם כן, זהו מענה המשיח לריב"ל כפי שמסופר בגמרא. מהו אם כן חידושו של הבעש"ט בשאלתו את המשיח "אימתי קאתי מר"? החידוש אצל הבעש"ט הוא שלא די בהתעוררות התחתונים בעקבות הכרזת "היום" מפי המשיח – אלא צריך ש"יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה". כלומר, משיח יבוא רק אחרי שתופץ פנימיות ועצמיות התורה בתוך נשמות ישראל – ורק אז יש סיכוי שיתעוררו ישראל מלמטה.

ודאי שצריכים ועתידים ישראל להתעורר כדברי הרמב"ם: "סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים". וכאמור, השאלה היא מה צריך לבוא מלמעלה על מנת שעם ישראל יחזרו בתשובה. בגמרא כתוב שאם המשיח מופיע ואומר היום אני בא – די בזה כדי שיתעוררו ויחזרו ישראל בתשובה. בימי הבעש"ט המשיח כבר נותן תשובה אחרת על השאלה "מתי משיח בא"? והיא: לכש"יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה". כלומר, יש להפיץ את פנימיות התורה – יש להפיץ את התורה שלך שנקראת "השם טוב שלך". התורה שלך היא התורה שמלמדת ונותנת כח ליהודי לגלות את "עצם הטוב" שבו. ואם כן, זהו שאומר הבעש"ט שהחסידות היא "תורת הלב". כלומר, זאת תורה שנותנת כח לגלות את "עצם הטוב" שטמון בלב כל יהודי. ושוב, אחרי שיפיץ הבעש"ט את תורתו חוצה, אצל כל אחד ואחד – אז אפשר לעלות למדרגת גילוי המשיח – אותיות "שם חי".

המשיח שאומר "היום אני בא" פועל התעוררות כמו שחוינו בימי ואחרי "מלחמת ששת הימים" כאשר הקב"ה חולל לנו ניסים גלויים. זאת דוגמא של "היום" – והשאלה היא האם אנו תופסים את ההזדמנות וחוזרים בתשובה או שהחמצנו את ההזדמנות? ואכן, שוב ושוב אנו מחמיצים את ההזדמנות. כאמור, כל זה שייך למענה המשיח לריב"ל. וכאמור, מכל ההזדמניות האלו לא התעוררנו ולכן באה תשובתו של המשיח לבעש"ט – לכש"יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה". ושוב, היתה התעוררות, אבל היא חלפה מהר מאד וגם לא היתה בבחינת "שלהבת העולה מאליה" – זה לא פרץ.

 

ושוב, ממענה המשיח לבעש"ט עולה שאין די בהתעוררות כזאת של "היום" ויש צורך בהפצת מעינות פנימיות התורה חוצה – ורק כך יתעורר עם ישראל לחזור אל הוי'. ואכן, כך כתוב גם בספר הזהר "ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמי".

נמשיך לקרוא את לשון המאמר:

כח זה של הפצת המעינות בא מן ה"יחידה שבנפש", בחי' "יחידה ליחדך", בחי' משיח שבכל אדם מישראל

כל תולדה עצמית באה מהיחידה שבנפש. כאמור, "דבקות הבורא" היא מצד החיה שבנפש – תנועה מלמטה למעלה של "אני הנברא דבוק בבורא". לעומת זאת, תולדה פרושה שאני בעצמי מיישם את תפקיד הבורא! גם אני, הנברא – בורא, וכמאמר הקב"ה "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם" – "מה אני בורא עולמות אף אתה בורא עולמות". ואם כן, "הפצת המעינות" זו מדרגה גבוהה יותר מ"דבקות הבורא" – בגלל שהפצה, תולדה עצמית, פרושה שאתה בעצמך בורא.

יחידה ליחדך

בפיוט שאנו אומרים בהקפות בחג הסוכות כתוב: "חבוקה ודבוקה בך; טוענת עולך; יחידה ליחדך". הפיוט מדבר על נשמת עם ישראל במדרגתה הגבוהה ביותר – מדרגת היחידה. זאת אחת הפעמים הנדירות שמופיעה המילה "יחידה" בתור שם של הנשמה. אלו הן שלוש מדרגות המוסברות בחסידות:

"חבוקה ודבוקה בך" – זו עדיין רק דבקות.

"טוענת עולך" – ע"י שמקבלים וטוענים את העול באופן שלמעלה מטעם ודעת – מגיעים לעצם, ועל ידי כך,

"יחידה ליחדך" – כלומר, שבכח היחידה ליחד אותך הוי' למטה – ע"י מסירות נפש. לא רק שהיא דבוקה בך – אלא שהיא מסוגלת ליחדך. היא היחידה והיא מסוגלת ליחדך כלומר, לגלות את היחוד שלך למטה. וכאמור, זאת בחינת המשיח שבכל אדם מישראל.

(משיח עצמו, הוא היחידה הכללית של כללות נשמות ישראל, המעורר בכל אחד ואחד מישראל מסירות נפש לשלמות עבודה זו של "יפוצו מעינותיך חוצה").

יש משיח אחד, מלך המשיח, שהוא היחידה הכללית שכנגד מדרגת היחידה שבנפש. כאמור, אנו לומדים על הנשמה הכללית שכנגד כל מדרגה ומדרגה מנר"ן ח"י:

יחידה – משיח

חיה – אדם הראשון לפני החטא

נשמה – משה רבינו

רוח – אליהו הנביא

נפש – דוד המלך

ואם כן, הנשמה הכללית שכנגד היחידה שבנפש הוא המשיח – והוא המעורר את ניצוץ המשיח שחבוי בנפש כל אחד ואחד. כאשר ניצוץ המשיח מתעורר אצל האדם – הוא מרגיש זאת כהכרח להפיץ את העצמות וכאמור, הפצה זו הולדה – "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה". מפרשים בחסידות שהיא זוכה להיות "אֵם הַבָּנִים" ע"י שמחה וממילא, הכח להפיץ את העצמות, כנגד כל המניעות והעיכובים שיש במציאות, זה רק ע"י שמחה. שמחה זה כח ישומי, זה אנרגיה – ובלי אלו לא יצליח להפיץ ולהוליד את העצמות במציאות.

להוליד – ושוב, מתי המשיח פועל עלי לגלות את היחידה שבנפשי? אני יכול להכיר בעצמי שהיחידה מתחילה להתעורר אצלי – כאשר בא לי הכרח ל"הוליד". לפעמים זה תוצאת המשבר העובר על האדם כשמחליט להתחתן, שאזי מתעורר אצלו רצון לקפוץ לתוך הבלתי נודע על מנת להקים בית בישראל – זאת מסירות נפש בשביל להוליד. אח"כ, במשך כל החיים צריך למסור את הנפש כדי "להוליד" – כלומר, ללמוד תורה בבחינה כזאת, באיכות כזאת שתאפשר להגיע לפנימיות, לעצם, לשמן של התורה, למעין של התורה – על מנת להפיצה חוצה.

חוצה – הדגש הוא על המילה "חוצה". כלומר, לא להסתפק בישיבה מצומצמת של יחידי סגולה, תלמידי חכמים, שיושבים בנחת וגם שותים כוס קפה ולומדים בשקט תורה. לא לזה מכוונת הוראת המשיח "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה". ואם כן, יש להגיע החוצה, לכל מקום מרוחק ונידח "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" – עד שלא ישאר אף אחד בחוץ שהמעין אינו מגיע אליו. הכרח כזה, דחף כזה בנפש – זהו הסימן שהיחידה שבנפש מתחילה להתעורר.

חלק אלוקה ממעל ממש

נמשיך לקרוא את הסעיף הבא בפרק ב:

היחידה היא כנגד קוצו של י שבשם הוי' שבכל אחד מישראל (כמ"ש "כי חלק הוי' עמו" – שבכל יהודי יש חלק, כביכול, משם הוי' ב"ה. וכל חלק – כלול מהכל שהרי "כשאתה תופס במקצת מן העצם, אתה תופס בכולו).

בשם הוי' ישנן ארבע אותיות וקוצו של י:

קוצו של י – יחידה – הפצת המעינות – היחידה, שעולה על כולנה – כתר

י – חיה – דבקות הבורא – חכמה

ה – נשמה – ידיעת התורה – בינה

ו – רוח – מדות ישרות – מידות

ה – נפש – מעשה – מלכות

 

איך אני יודע שיש "שם י-ה-ו-ה" בכל אחד ואחד מישראל?

בדרך כלל, כאשר אומרים שיש בכל יהודי נפש אלקית – מביאים זאת מפסוק באיוב, המובא גם בתחילת פרק ב' בספר התניא, "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל". לכל אחד יש חלק אלוקה ממעל – ומוסיף אדמו"ר הזקן בתניא את המילה ממש: "חלק אלוקה ממעל ממש".

 

חלק – בשירת האזינו שבסוף התורה ישנו פסוק שלכאורה "חזק יותר" מהפסוק באיוב והוא: "כִּי חֵלֶק הוי' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". ואם כן, מכאן אני לומד שלכל יהודי ישנו חלק משם הוי'. מתוך זה שהכתוב אומר "חֵלֶק הוי'" יכול הייתי לחשוב שלנשמת היהודי ישנה שייכות רק למדרגה אחת בשם הוי'. למשל, אולי יש לו שייכות רק לאות ה' תתאה שבשם הוי' – שזה רק חלק ולא הכל?

הענין הוא ששם הוי' הוא "שם העצם", ואכן נשאלת השאלה מדוע מביא אדמו"ר הזקן בתניא דוקא את הפסוק מאיוב? הרי יותר טוב להביא את הפסוק מהתורה "כִּי חֵלֶק הוי' עַמּוֹ" – בו נזכר שם הוי', "שם העצם"?

ישנה חקירה בהלכה לגבי אמירת שמות בכלל. כידוע, אסור לומר את שם הוי' וכתוב בהלכה שאפילו בלע"ז אין לומר את שם הוי'. ישנה חקירה האם מותר לומר, למשל באנגלית, את השם GOD או שיש לאסור זאת – ואכן ישנם רבים הנמנעים מלומר שם זה בגלל שזה שם הוי'. לעומת זאת, ישנם אחרים שאומרים שמות שונים ובכללם השם "אֱלוֹהַּ" שהולך על "עצמות הוי'". מסביר הבעש"ט של"עם הארץ" מותר לומר שם זה ואילו על תלמיד חכם להמנע מלומר שם זה.

ואכן, נשאלת כאן שאלה – הרי ההלכה נפסקת בשוה לכולם, ישנה רק תורה אחת וכיצד אפשר לומר של"עם הארץ" מותר לומר ולתלמיד חכם אסור לומר?

מסביר הבעש"ט שכאשר יהודי פשוט אומר את השם "אֱלוֹהַּ" – הוא אינו מזכיר שם של הוי' אלא מתכוון לעצמות ממש, הוא מדבר על הוי' בעצמו ולא על שם של הוי'. הוא אינו יודע מה משמעותו של "שם" – ומתכוון בדבריו לעצם בעצמו – ולכן מותר לו לומר זאת. לעומת זאת, לתלמיד חכם שיודע ש"אֱלוֹהַּ" זה שם של הוי' – אסור לומר זאת, וכך גם לגבי שמות הוי' בלשונות אחרות. ושוב, ליהודי פשוט, שאינו יודע כלל שזה שם, אלא פשוט מדבר על הקב"ה, על עצמות הוי' – מותר לומר זאת.

 

ואם כן, מכל שאר שמות הוי' בלשון הקודש – השם שהולך על עצמות הוי' הוא השם "אֱלוֹהַּ" – כמו למשל GOD באנגלית. כלומר, זהו שם שאינו שם אלא מצביע ומכוון להוי' בעצמו. ושוב, "אֱלוֹהַּ" זה פשוט הוא – הוא בעצמו – ולכן מביא אדמו"ר הזקן דוקא את הפסוק "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל". ואם כן, מדוע אנו מדברים כאן על "חֵלֶק הוי'"?

בגלל שאנו רוצים להסביר שבכל נפש ישנן כל חמש המדרגות שכנגד ד אותיות שם הוי' וקוצו של י.

בשני הפסוקים כתוב "חֵלֶק", וממילא הוא המכנה המשותף בין שני הפסוקים. לגבי "חֵלֶק אֱלוֹהַּ" – איני יכול לטעות ולחשוב שה"חלק" הוא רק חלק ולא כלל – שהרי כל המושג "אֱלוֹהַּ" הוא כללי לגמרי, עצם בלתי מתחלק.

שם הוי' הוא שם העצם, השם של העצם – ובכל זאת, כל מי שלומד יודע שיש בזה דרגות כמנין ד' אותיות הוי'. ואם כן, דוקא כאן אפשר לטעות ולחשוב שליהודי ישנו רק חלק מסוים משם הוי' – ולא שם הוי' שלם. כדי להבין זאת צריך להכיר את הכלל שאומר הבעש"ט:

"וכל חלק – כלול מהכל שהרי "כשאתה תופס במקצת מן העצם, אתה תופס בכולו")".

 

הכל בכל – ואם כן, זהו ההבדל בין דבר עצמי לבין דבר שאינו עצמי אלא שטחי. ואכן, דבר שאינו "עצם" הוא מתחלק, ומכיוון שהוא מתחלק הרי שניתן לתפוס רק חלק ממנו – ולא לתפוס את כולו. לעומת זאת, ההתחלקות לגבי "עצם" – זה רק למראית עין – הוא כביכול מתחלק, בממד הגלוי שבו – אך בהעלם, הכל נמצא בתוך כל חלק.

 

קוצו של י' – לכן, דוקא על שם הוי' שהוא שם העצם כתוב – "כשאתה תופס במקצת מן העצם, אתה תופס בכולו". ד אותיות הוי' מייצגות את ה"חלקים" ואילו המושג "הכל" החודר כביכול לכל "חלק מן העצם" – נקרא קוצו של י' – היחידה שבנפש – הכתר, בלשון הקבלה.

פרצופי הכתר, אריך אנפין ובתוכו עתיק יומין, עומדים מראש כל האצילות ועד סוף כל האצילות ומתלבשים בתוך כל שאר הפרצופים (לא עסקנו ב"פרצופים" ולא נאריך בזה כאן).

קוצו של י – יחידה – כתר – פרצופי עתיק יומין ואריך אנפין

י – חיה – חכמה – פרצוף אבא

ה – נשמה – בינה – פרצוף אמא

ו – רוח – מידות – פרצוף ז"א

ה – נפש – מלכות – פרצוף נוקבא דז"א

 

וכאמור, מסביר האריז"ל שהיחידה, קוצו של י', עתיק יומין ואריך אנפין – נמצאים בתוך כל שאר הפרצופים, על דרך מאמר הזהר המפורסם "ז"א בעתיקא אחיד ותליא". כלומר, זעיר אנפין אחוז ותלוי בעתיק יומין – בגלל שעתיק יומין נמצא בתוכו. כך נסביר כאן את סודו של כלל הבעש"ט

"כשאתה תופס במקצת מן העצם, אתה תופס בכולו"

כלומר, "הכל" נמצא בתוך החלק. ושוב, על ידי "הכל" שזה הכתר – יש התכללות של כל המדרגות בתוך כל מדרגה ומדרגה.

לפי זה אפשר לשאול – אם קוצו של י נמצא בתוך כל האותיות, מדוע זה נקרא דוקא קוצו של י' ולא קוצו של כל שאר אותיות שם הוי'? ואכן, ע"פ נוסח האריז"ל יש לעשות קוץ על גבי כל אות שבשם הוי'. כלומר, כאשר כותבים את שם הוי' מציירים קוץ גם על שאר האותיות ולא רק על אות י. וכאמור, הקוץ מרמז שבכל "חלק" יש "הכל" וזהו:

"כשאתה תופס במקצת מן העצם, אתה תופס בכולו".

וממילא, חוזרת השאלה למה הוא נקרא דוקא "קוצו של י"? ההסבר הוא שעיקר נביעת האין סוף – מהעל מודע לתוך המודע – היא הנביעה מהכתר לתוך החכמה.

התודעה ש"הכל" נמצא בתוך ה"חלק" – נובעת בעיקר לתוך החכמה. ואם כן, מאחר ואות י' של שם הוי' זו החכמה, נקרא הקוץ – קוצו של י. וכאמור, באמת נמצא קוצו של י, הכתר – בתוך כולם וממילא, בכל חלק נמצא הכל. ושוב, התודעה שהכל נמצא בתוך החלק – מתגלה ביותר בחכמה ולכן זה נקרא: קוצו של י דוקא.

נחזור: הפשט של סעיף זה אומר שכל יהודי הוא "חלק הוי'" וכאמור לגבי הפסוק "כִּי חֵלֶק הוי' עַמּוֹ" – בכל "חלק" ישנן כל המדרגות וממילא, כל יהודי שייך לכללות שם הוי', הוא "שם העצם", ולא רק לחלק ממנו, לאות מסוימת ממנו. זהו סודה של היחידה שבנפש שחודרת את כל מדרגות הנפש, ופועלת התכללות בכל המדרגות – כלומר, שבכל מדרגה ישנו גילוי של כל המדרגות. ובכל זאת, עיקר המצאות "הכל בתוך החלק" – מתגלה בחכמה ומכאן הביטוי "קוצו של י" דוקא.

 

נלמד את הערה יד:

מרגלא בפומי' דמורנו הבעש"ט זי"ע, והוא סוד כללות ד אותיות שם הוי' ב"ה במדרגה החמישית, העולה על כולנה, קוצו של י, בחי' לחכימא ברמיזא (זח"א כו, ב) רמז המאור וד"ל.

הערה זו שייכת לכלל שהבאנו בשם הבעש"ט "כשאתה תופס במקצת מן העצם, אתה תופס בכולו". וכאמור, אנו רוצים להוכיח מכלל זה שגם אותו אחד ששייך למדרגה מסוימת ולעבודה מסוימת – אינו שייך רק לאות אחת משם הוי' – אלא שהוא כולל בתוכו את כל המדרגות, וכל זאת עקב התלבשות היחידה בכל שאר המדרגות. ושוב, למראית עין הוא איש מעשי בלבד – אך מכיוון שהיחידה חדרה גם בו – ממילא כלולות בו כל המדרגות ולא רק המדרגה התחתונה, אות ה' תתאה שכנגד הנפש, מדרגת המעשה.

ונשמות אני עשיתי

זהו אכן ההבדל בין נשמת יהודי לבין, להבדיל, נשמה של אינו יהודי. נשמת יהודי שייכת לעולם התיקון – כלומר, שנשמתו בדיוק דומה לכל מערכת עולם האצילות. לעומת זאת, נשמתו של האינו יהודי שייכת לעולם התהו – אף שיתכן שיש בזה ניצוצות גדולים מאד. עיקר המושג תיקון בקבלת האריז"ל זהה עם המושג "התלבשות". הפסוק אומר: "וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" – ומתרגם אונקלוס: "ולא יתקן גבר בתקוני אתא". ואם כן, לבוש פרושו תיקון – וזהו שאומר האריז"ל שתיקון פרושו התלבשות.

התלבשות – ואם כן, אצל האינו יהודי ישנה "אורה מעל ראשו", יש לו כתר על ראשו ובזה נגמר הסיפור. הגוי אינו מתוקן בגלל שהכתר אינו נכנס בו, אינו מתלבש בו – וממילא כל הדרגות אצלו נפרדות אחת מהשניה. ושוב, הדבר שמאחד את הכל ומה שעושה התכללות בתוך הכל – זה רק התלבשות הכתר בתוך הכל – התלבשות פרצופי הכתר, עתיק יומין ואריך אנפין, בתוך כל פרצופי עולם האצילות. וזהו שעולם האצילות נקרא "עולם התיקון". ושוב, כאשר אין התלבשות, העולם אינו מתוקן – ורק הכתר הוא הכתר שמעל לראש – ונקרא עולם התהו.

ואם כן, מתוך התבוננות בהבדל בין תהו לתיקון – ניתן לעמוד על ההבדל בין נשמת יהודי, ולהבדיל, נשמת גוי. ומדובר כאן על כל יהודי מצד הנפש האלקית שבו. לכל יהודי יש שתי נפשות:

נפש טבעית – כמו לכולם. ונקראת גם "נפש בהמית" או "נפש חיונית". אם היהודי חי חיי חול – מתגלה אצלו רק הנפש הזאת החיצונית. הנפש האלקית אמנם נמצאת אצלו – אבל היא נעלמת, נסתרת לגמרי.

נפש אלקית – ברגע שהיהודי מתחיל להזדהות עם שורשו, מתחילה הנפש האלקית להתגלות אצלו. היחידה שבנפש יכולה להתגלות אצל היהודי באופן פתאומי – למרות שלא חשב אף פעם בחייו על הדת וכו'. כמו למשל אצל חיל בקרב – ולא רק כאשר מוסר את נפשו בפועל, אלא עצם הנכונות שלו להלחם על עם ישראל, על ארץ ישראל – זה גילוי בחינת היחידה שבנפש, זה כמו גילוי המשיח שבו. ברגע שהוא חוזר מהמערכה ופושט את מדיו – יתכן שיחזור לחיים שגרתיים בלא שום תודעה של מסירות נפש. ובמצב הגרוע, כמו שאנו חווים לדאבוננו בימים אלו – יתכן אפילו שאותו חיל יחשוב ח"ו שמוטב לו לרדת מהארץ בגלל עול שרות המילואים המוטל עליו.

ואם כן, אפשר לסיים את השרות הצבאי וכל כך לשכח את המסירות נפש – עד כדי כך שהוא רוצה לברוח מזה לגמרי. וכאמור, בשעת מעשה ישנה אצלו התעוררות של היחידה שבנפש – אף על פי שהוא "חילוני" לגמרי. ברגע שכזה הוא במדרגה גבוהה יותר אפילו מאיזה צדיק, ראש ישיבה, שיושב ולומד תורה.

 

שאלה: איך יתכן?

תשובה: החלוצים סיכנו את חייהם ומסרו את נפשם על בנין ארץ ישראל – וגם אם אין בזה סכנת חיים ממש – היתה אצלם התעוררות היחידה שבנפש. ברגע שמתמסר לפעול דבר שמצד הקדושה – הוא יהודי ועושה דבר שבגדר "משימה קדושה", לטובת עם ישראל ולטובת ארץ ישראל – יש לו גילוי של היחידה שבנפש.

 

הסברנו שהיחידה שבנפש היא כנגד הכתר – וכמו שבעולם האצילות המתוקן מתלבש הכתר בכל המדרגות שתחתיו וע"י כך מאחד את הכל – כך היחידה שבנפש אמורה להתלבש ולהתגלות בכל דרגות הנפש שתחתיה ולפעול בהם אחדות.

נקרא את הערה יד:

"והוא סוד כללות ד אותיות שם הוי' ב"ה במדרגה החמישית, העולה על כולנה, קוצו של י", בחינת "לחכימא ברמיזא" (זהר ח"א כו, ב) רמז המאור וד"ל.

כאמור, קוצו של י שבשם הוי' הוא רק קוץ אחד בלבד בתוך ארבע אותיות שם הוי' – ובכל זאת, הכל נכלל בתוך הקוץ, בתוך הכתר. ומובא בחסידות שהקוץ אינה אות גמורה בפני עצמה – אלא רק קו קטן מאד, מחובר ועולה מעל אות י, שאינו בא לצייר את המדרגה. אות י' באה כביכול לצייר את מדרגת החכמה. אות ה' ראשונה באה לצייר את מדרגת הבינה. אך לגבי הקוץ כתוב שהוא בא רק לרמז, כמו אצבע שמצביעה כלפי מעלה ורומזת לאיזו מדרגה נעלמת שם למעלה. ושוב, אין בקוץ שום ציור או המחשה של הכתר – לעומת זאת, כל אות מארבע אותיות שם הוי', מרמזת וממחישה במידה מסוימת את מהות המדרגה שהיא באה לצייר.

הפתגם המקובל אומר "די לחכימא ברמיזא" – אבל מקורו בספר הזהר ושם כתוב "לחכימא ברמיזא", בלי המילה "די". הסוד הזה של "לחכימא ברמיזא" זה י שעל גביו קוץ. אות י זה ה"חכימא", החכם ואילו הקוץ שלמעלה זה הרמז. זהו אמנם רק רמז אבל די בו כדי לגלות לחכם שלמעלה ישנו העלם הכתר – ובנפש הוא "היחידה שבנפש".

על מה הרמז מרמז? הרמז החשבוני אומר רמז = מאור. ואם כן, החכמה זה האור, אור החיים "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ", ולאותו אור ישנה תודעת "מאור" שהוא מקור האור.

בין אור לניצוץ

זהו ההבדל בין אור לבין ניצוץ, כמו אור האש וניצוץ שקופץ מתוך האש. הניצוץ עף ויוצא מן המדורה וכבה – כלומר, הוא שוכח מאיפה הוא וממילא אין אצלו כל תודעה של המקור ממנו הוא בא. לעומת הניצוץ – האור תמיד דבוק במאור וכך לומדים היום גם בפיסיקה – שיחסית למאור, האור אף פעם לא יצא מהמאור. האור נוסע בחלל במהירות האור וממילא אצלו הזמן הוא אפס – ולכן בתודעת האור כביכול, הוא אף פעם לא יצא מהמאור. אפילו שיהיה רחוק "מיליוני שנות אור" – הוא עוד לא יצא מהמאור, מאחר שאין זמן לגביו.

 

לחכימא ברמיזא – ואם כן, תופעה זאת נקראת בחסידות "האור תמיד דבוק במאור" – כלומר, שלאור ישנה תודעת המאור, שתמיד נמצא בתוך האור – וזהו הרמז של החכם. ושוב, הרמז שלנו: רמז = מאור רומז שישנה תמיד מציאות מאור שזה "עצם" – ותודעת רמז זה קיימת באור, אצל החכם "הרואה את הנולד", בחכמה. כלומר, קוצו של י שמחובר לאות י שבשם הוי', שכנגד החכמה – הוא הרומז ל"עצם", לכתר, למקור האור, למאור שמעליו.

וכאמור, אף על פי שהקוץ נמצא בכל דרגה ודרגה, בכל חלק של הנפש – הוא מתגלה בעיקר באות י – בחכמה, בחיה. אומר רבי נחמן מברסלב שכל העולם מלא רמזים. והכונה היא, שבכל רגע הוי' מרמז לך משהו – אלא שאנחנו, בדרך כלל טפשים ולא מרגישים את הרמזים האלה. אנחנו איננו אותם חכמים שעליהם כתוב "לחכימא ברמיזא" ולכן הרמזים עוברים לידנו ואנחנו איננו משיגים אותם. ישנן גם תופעות שליליות כאשר אנשים מתעקשים לחפש רמזים, שונים ומשונים, ולתלות בהם סימנים שלא היו ולא נבראו. וכאמור, ישנם רמזים אמיתיים לאלקות שלהם קורא רבי נחמן "דרך בעבודת הוי'". מסביר המגיד ממזריטש שכל העולם הזה הוא מעין משחק מחבואים – הקב"ה מתחבא מאיתנו ועלינו לחפשו ולגלותו. כל נבראי העולם הם מעין חיצים, רמזים, הוראות דרך – על כל פרשת דרכים הוי' מניח לנו רמזים – לאן לפנות כדי לגלות, בסופו של דבר, את המתחבא.

 

צריך להיות חכם – ושוב, כאשר לאדם ישנם כל מיני רמזים כיצד לחפש את הקב"ה – הרי זה טוב מאד. אבל כאשר יש לאדם כל מיני רמזים לגבי עצמו כמו מה הגורל שלי, ומתי כדאי לי לעשות דבר זה או אחר, וכיצד ארויח היום הרבה כסף וכו'. תודעה של רמזים כאלה הם בגדר חולי נפש – אלו רמזים של גויים, וכאשר זה מופיע אצל יהודי זה פשוט בלבול המוחין. וכאמור, רמזים אמיתיים הם הרמזים בהם הוי' רומז לנו "היכן אני נמצא", היכן ה"עצם" נמצא – ובשביל לקלוט רמזים אמיתיים אלו צריך להיות חכם ולכן הקוץ הוא דוקא קוצו של י' – קוץ על גבי אות י' שכנגד החכמה.

 

ושוב, הוי' מרמז לכולם – אך החכם הוא המרגיש את הרמז, וזהו שכתוב על עם ישראל: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". פתגם הבעש"ט אומר שקודם כל יהודי צריך להיות חכם. ואם כן, כל יהודי הוא בעצם חכם – אך אם מצאנו אותו מטומטם, הרי זה רק בגלל שהוא בעצמו טמטם את ראשו שלו. הגוי הוא טיפש – כלומר, הפילוסוף היוני אריסטו הוא הטיפש הגמור.

טמטום המח – בחג החנוכה כבר ניצחה חכמת התורה האלקית את חכמת הטבע היונית – ובכך נגמר הסיפור עם חכמת הגויים שעיקרה חכמת יון. היום אנחנו כבר יודעים שכל חכמת היונים בנויה ע"פ "ישות" והישות הזאת היא טימטום מלשון אטימות. מח אטום הוא מח שרק משיג דברים גסים, גשמיים – הוא רק מסוגל לתפוס דברים ממשיים. מח כזה של חכמת יון, שאכן מצליח לחקור את המציאות הגשמית – נקרא טמטום המח בגלל שהוא אטום לכל מה שמעבר להגשמה.

 

פילוסופיה עכשוית

כאשר הדבר ניתן להגשמה הוא יכול לחשוב עליו ולדבר עליו. אבל כאשר מדובר על דבר שאינו יכול "למששו בידיו" – אינו יכול לחשוב עליו ולדבר עליו. וממילא, הוא ממציא פילוסופיה האומרת שדברים שאינך יכול להצביע עליהם בפירוש הם שטויות. ואכן, כך "מתקדמת" הפילוסופיה עד לדורנו אנו. אם בעבר היו מדברים הפילוסופים גם על דברים רוחניים הרי שבימינו פסגת ההשגה היא שכל דבר המוגדר אפילו "קצת רוחני" – הוא חסר משמעות וממילא זה הכל "שטויות" שאין טעם להתיחס אליהן כלל. ושוב, אם תאמר איזו מילה שאינה מתארת הגשמה מוחלטת – ממילא דיברת שטויות. הפילוסופיה בימינו היא פילוסופיה של סמנטיקה – פילוסופיה של מילים – מדברים רק על מילים. וכאמור, כל החקירה בה עסוקה הפילוסופיה העכשוית היא האם אמרת מילים של משמעות או שאמרת מילים של שטויות. ושוב, הפילוסופיה הגיעה למסקנה שכל דבר "קצת רוחני" – הרי הוא בגדר שטויות.

זאת פשיטת הרגל האחרונה של "חכמת יון" הנובעת מהשיטה של "טמטום המח" – מח שאטום לכל דבר שמעבר להגשמה הגמורה.

וכאמור, בחנוכה כבר ניצחנו את "חכמת ההגיון היוני". ההגיון שלנו נקרא "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ הוי' צוּרִי וְגֹאֲלִי". זה אינו הגיון של שכל חיצוני אלא "הגיון של לב", שבזה אנו תופסים דברים שמעבר להגשמה של תפיסת השכל החיצוני.

 

נחזור: הסברנו שכל יהודי צריך להיות חכם, ולהיות חכם פרושו "להיות רגיש לדבר נעלם". אדם מגושם, מטומטם – אינו יכול להיות רגיש לדבר נעלם בגלל שאצלו קיים רק מה שיכול לראות וממילא, מי שמדבר איתו על דבר שאינו רואה – הוא לבטח משוגע. או שאני רואה את הדבר – או שהדבר כלל אינו קיים.

חוש יהודי – ליהודי ישנו "חוש יהודי" – שזאת חכמתו של עם ישראל "עַם חָכָם וְנָבוֹן". יש לנו חוש להרגיש את ההימצאות של הנעלם וכאמור, הרגשת הימצאות הנעלם מתגלה בחכמה ככתוב באיוב: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" – החכמה מרגישה את הימצאות ה"אין", את הימצאות הנעלם. חכמה אמיתית מרגישה שהנעלם נמצא – אע"פ שאיני רואה אותו בעין הגשמית. ה"אין" באלף, הנעלם, נמצא אע"פ שאין רואים אותו ב"עין", בעין הגשמית. ב"עין השכל שבלב" אני אכן רואה את האין הנעלם – ולכן זה נקרא "הֶגְיוֹן לִבִּי". ושוב, בעין הגשמית, בינתיים, איננו רואים את הנעלם – עד ביאת המשיח שאז יקוים היעוד של "עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב הוי צִיּוֹן". ובינתיים, החכם, היהודי – מקבל את הרמזים האמיתיים ועל זה כתוב "לחכימא ברמיזא" והרמז הזה הוא ההימצאות של ה"עצם" – כמו האור שתמיד נשאר דבוק במאור. ובנפש – הוא תמיד מרגיש, באשר הוא שם, את ההימצאות של כח המסירות נפש שיש בו.

גם כאשר היהודי נמצא בדרגה הנמוכה ביותר, בנפש, במדרגת המעשה – הוא צריך תמיד להרגיש אצל עצמו, מצד היחידה שבנפש, יכולת ונכונות למסירות נפש ורצון תקיף להוליד.

ומכיוון שהרמז חודר את כל המדרגות, אם כי שמתגלה רק בחכמה – לכן בכל דרגה בה הוא נמצא צריך לשאוף להיות חכם. וזה מה שאומר לנו הבעש"ט, שדבר ראשון אצל כל יהודי, בכל דרגה ודרגה בה הוא נמצא, הוא – שצריך להיות חכם. והכונה היא להיות "יהודי חכם" ולאו דוקא "תלמיד חכם" שיודע את כל הש"ס בע"פ. וכאמור, חכם הוא זה שבכל מדרגה בה הוא נמצא – הוא "רגיש לנעלם". כל יהודי מסוגל להגיע לחכמה הזאת – ולקבל את הרמזים שמשאיר לו הקב"ה כדי להדריכו בעבודתו לגלות את הנעלם. וכאמור, בלשון הקבלה זה נקרא תיקון – התלבשות הכתר בכל מקום, בכל המדרגות – שמביאה גם להתכללות כל המדרגות זו בזו.

עד עכשיו היהודי חשב שהוא רק שייך למעשים ולא לממדי הרגש והשכל שבאישיותו. לאחר שגילה את הכתר – הוא פתאום ירגיש שיש לו גם רגש של אהבה ויראה וכו' – שנקרא "מידות ישרות". ואח"כ ירגיש שיש לו גם שכל – פתאום הוא יכול ללמוד ולהבין ולזכור את הנלמד – שנקרא "ידיעת התורה". ואח"כ ירגיש שיש בו דבקות – הוא מרגיש את בורא העולם שנקרא "דבקות הבורא".

ושוב, כל זה התחיל והתפתח רק בזכות חכמת הרגישות לנעלם שזכה בה – ואין זה משנה מאיזו מדרגה הוא מתחיל את דרכו. קודם כל הוא קיבל רמז של המצאות ה"מסירות נפש", הכתר, היחידה שבנפש – וזה מגלה לו שבכל מדרגה ישנן כל המדרגות של נר"ן ח"י.

 

"יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה"

 

* * *


 

כאמור, אנו לומדים את מדרגות התפילה בסדר של מלמעלה למטה – ועדיין אנו לומדים אודות המדרגה העליונה שכנגד היחידה שבנפש. הספקנו להסביר כל מילה ומילה בתפילה, באופן של "פרוש המילות" – מהי הפצה, מה זה מעין ומהו תהום. הגענו בהסבר התפלה למילים "וארובת השמים נפתחו", שאותן נתחיל להסביר לאחר חזרה קצרה.

 

תהום – הסברנו שתהום זה הרצון של הכתר.

מעין – מעין זה "כח המשכיל" שנעלם בתוך הרצון. המעין הוא המשכיל את השכל הגלוי. הכתר כולו למעלה מטעם ודעת ונקרא "על מודע". המעין שבו הוא "כח המשכיל". אצל נח כתוב: "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ". קודם נבקע המעין – והשכל מתחיל לקבל זרימה ונביעה חזקה מאד של גילוי "אור אין סוף". ונקרא בלשון החסידות: "נביעת האין סוף" – נביעה מהשכל של העל מודע לתוך השכל המודע. המטרה היא הפצת המעינות חוצה וכאמור, זאת נקודת המשיח שאצל כל אחד ואחד.

הפצה – קודם ישנה החלטה ומסירות להפצה "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" – ובזכות זה, המעין, כח המשכיל – שנסתם ונעלם בתוך ה"תהום רבה" – מתחיל להבקע. בהמשך, נפתחו "ארובות השמים". ואם כן, צריכים אנו להסביר מה פרוש "וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" לאחר ש"נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה". נקרא את כל הסעיף שבפרק ב' ואח"כ נפרט:

"והנה בפנימיות החכמה (וכ"ש בפנימיות החכמה הסתומה שבכתר) מאירה פנימיות כתר עליון (בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"), בחינת ה"שעשועים העצמיים" – גילוי העלם ה"רישא דלא אתידע" לעצמו כביכול, בסוד רישא "דאין". וזהו סוד "ארובות השמים" שנפתחו ונתגלו ע"י הפצת המעינות במסירות נפש, שמקורה ביחידה כנ"ל".

 

עד כאן דברנו מהכתר והחכמה של פרצוף אריך אנפין. הכתר הוא כל העל מודע של הנפש – שבכללות נקרא "יחידה שבנפש". "אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" – כאן אנו מדברים על העל מודע "שבנפש האלקית" – ולא על העל מודע של "הנפש הבהמית". כלומר, אנו מדברים על העל מודע של הקדושה.

 

התלבשות

בתוך הכתר ישנה מערכת שלמה של כוחות ומדרגות שונות – אבל בדרך כלל הכתר מתחלק לשני פרצופים שלמים:

פנימיות הכתר – עתיק יומין – עונג בנפש – עונג שלמעלה מטעם ודעת, עונג החיים הפשוטים.

חיצוניות הכתר – אריך אנפין – הרצון בנפש – רצון שלמעלה מטעם ודעת.

 

התלבשות

כדי להבין את המשך ההסבר כאן צריכים אנו לדעת שהפרצוף הפנימי מתלבש בתוך הפרצוף החיצוני. ניתן לצייר זאת באופן סכמטי בעזרת שני קוים אנכיים מקבילים – באופן שהקו הימני, הפנימי – גבוה מהקו השמאלי, החיצוני – ושניהם מסתיימים למטה בשוה. כל קו מתחלק לעשר יחידות, כנגד עשר ספירות – כאשר הקו הימני צריך להיות גבוה יותר מהקו השמאלי בשלוש יחידות.

כאמור, גם הקו השמאלי מתחלק לעשר יחידות כאשר כל יחידה קטנה יחסית ליחידה של הקו הימני. ושוב, ההקו הימני מתלבש בתוך הקו השמאלי באופן ששלוש היחידות העליונות שבו נשארות גלויות, למעלה מראש הקו השמאלי.

ואם כן, הקו הימני מסמל את הפרצוף הפנימי של העל מודע, "עתיק יומין", ואילו הקו השמאלי מסמל את הפרצוף החיצוני של העל מודע, "אריך אנפין". שבע ספירות של הפנימיות, מהחסד ועד המלכות של עתיק יומין, מתלבשות בתוך כל עשר הספירות של הפרצוף החיצוני "אריך אנפין". וכאמור, שלוש הספירות העליונות של "עתיק יומין" אינן מתלבשות בתוך "אריך אנפין" ונשארות גלויות מלמעלה.

נשמה וגוף – היחס בין פנימיות לחיצוניות הוא על דרך היחס בין נשמה לגוף. הנשמה היא הפנימית – אבל אינה נמצאת כולה בתוך הגוף אלא ישנם שלושה חלקי הפנימיות גלויים. או בלשון אחר, הראש של הפרצוף הפנימי נשאר גלוי – ושאר שבע ספירותיו, שהן כביכול גופו ורגליו, מתלבשות בתוך כל הפרצוף החיצוני.

ה"תהום רבה" והמעין שסתום בתוך ה"תהום רבה" – הם הכתר והחכמה של אריך אנפין – כלומר, שתי היחידות העליונות של אריך אנפין. הכתר של אריך אנפין הוא התהום, שזה רצון כללי, מקור הרצון, הרצון של הרצון – שהרי, כל אריך אנפין נקרא רצון והכתר שלו זה הכתר של הרצון.

למטה מ"התהום רבה", למטה מהכתר, למטה מהיחידה העליונה בקו השמאלי ישנו המעין של התהום, המעין שסתום בתוך התהום – החכמה של אריך אנפין. המעין נקרא "כח המשכיל" וממנו נובעות כל ההשכלות לחכמה הגלויה שבנפש.

מתוך הציור הפשוט שציירנו מובן שהחסד של "עתיק יומין" מתלבש בתוך הכתר של "אריך אנפין", שנקרא גם "גלגלתא" – ואילו הגבורה של "עתיק יומין" מתלבשת בתוך החכמה, החכמה סתימאה, כח המשכיל – של "אריך אנפין".

גלגלתא – כל כתר הוא בחינת "גלגלתא" – אך כאשר כתוב בספר קבלה כלשהו גלגלתא סתם – הכונה היא לכתר של "אריך אנפין". וכאמור, הכתר, הגלגלתא של "אריך אנפין", התהום – זו היחידה העליונה בקו השמאלי שלנו המייצג את פרצוף "אריך אנפין" על עשר ספירותיו.

מוחא סתימאה – היחידה השניה מלמעלה בקו השמאלי היא החכמה של "אריך אנפין" הנקראת גם "מוחא סתימאה", המח הסתום – החכמה הסתומה, שהוא המעין הסתום, המעין של התהום. ושוב, הכתר של אריך, הגלגלתא, זה התהום – ואילו החכמה של אריך, החכמה הסתומה זה המעין שסתום בתוך התהום.

נחזור: בתוך הגלגלתא דאריך מתלבש החסד דעתיק – ואילו בתוך החכמה הסתומה דאריך מתלבשת הגבורה דעתיק. שלוש הספירות העליונות של "עתיק יומין" – כתר, חכמה, בינה – אינן מתלבשות ב"אריך אנפין" ונשארות גלויות מלמעלה.

הראש הגלוי של "עתיק יומין" נקרא "ריש גלי". ביציאת מצרים כתוב "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" ומתרגם אונקלוס: "ובני ישראל נפקין בריש גלי".

 

על מודע – הראש הגלוי זאת האמונה בכלל. כל המדרגות שאנו מונים כאן אלו מדרגות של העל מודע. יש בעל מודע "עונג נעלם", עונג פשוט מחיים – וישנו גם "עונג מורכב" שהוא שורש העונג מכל כח וכח פרטי שעתיד להתגלות בנפש. למשל, כאשר האדם משכיל איזו השכלה, יש לו איזה חידוש, המצאה חדשה, תגלית חדשה – יש לו עונג בדבר – הוא העונג המורכב. וכאמור, מקור העונג המורכב הוא מהגבורה דעתיק שמתלבש בתוך המוחא סתימאה. כאשר ההמצאה החדשה מתגלה לחכמה הגלויה שלו – הוא מתמלא עונג רב הנקרא "עונג מורכב" – כלומר, עונג ממשהו. וכאמור, עונג פשוט הוא עונג מחיים, עונג סתם – שאינו מורכב משום דבר, עונג מעצם החיים הפשוטים.

 

החכמה היא הכח הגבוה ביותר מכל הכוחות הפנימיים ולכן העונג שבה, הענג מחכמה – הוא העונג הגבוה ביותר בסוג זה שנקרא "עונג מורכב". העונג המופלא ביותר מכל מדרגות העונג המורכב – הוא העונג מחכמה חדשה. "עונג פשוט" שייך לאותן ספירות של "עתיק יומין" שאינן מתלבשות ב"אריך אנפין". לעומת זאת, הז"ת, ז ספירות תחתונות של "עתיק יומין" שמתלבשות ב"אריך אנפין" – הן השורש של עונג מורכב וזאת מאחר שהן מתלבשות בתוך הרצון לגילוי הכוחות הפרטיים של הנפש. נסביר:

חכמה דאריך – אריך אנפין הוא כולו רצון – מהי החכמה שבו, מהי החכמה שברצון? כאמור, החכמה שברצון נקראת "מוחא סתימאה" ו"כח המשכיל" והיא "רצון על מודע להחכים".

בינה דאריך – מהי ה"בינה ד"אריך אנפין", מהי ה"בינה שברצון"? הבינה דאריך היא "רצון על מודע להבין".

חסד דאריך – מהו ה"חסד דאריך", מהו "החסד של הרצון"? החסד דאריך הוא "רצון על מודע לגלות חסד". וכך לגבי כל שאר הספירות.

 

עונג מורכב – העונג שמתלבש בספירות אלו של "אריך אנפין" הוא "העונג המורכב" – כלומר, מה שעתיד להיות סיפוק מהגשמת כל הרצונות הפרטיים הללו. ברגע שיגשים את הרצון להחכים יהיה לו בזה עונג – הוא "עונג מורכב", עונג מחכמה ששורשו בז"ת ד"עתיק יומין" (שכולו עונג). ברגע שיגשים את הרצון להבין – יהיה לו בזה עונג, "עונג מורכב", עונג מבינה והבנה ששורשו בז"ת ד"עתיק יומין".

כלומר, ישנו עונג מורכב בספירות של אריך – וברגע שהרצון הפרטי יתגשם בכוחות הגלויים של הנפש – הוא יקבל מזה עונג, סיפוק.

לא פרטנו את כל המדרגות בזה ורק נוסיף שישנו סוד בקבלה הנקרא "ז' תיקוני גלגלתא". כלומר, לפני שהז"ת דעתיק מתפשטות בכל הספירות דאריך – הן, קודם כל, מתגלות ומתפשטות באיזור הגלגלתא דאריך.

בלימוד שלנו כאן אנו מפרטים רק את הכתר דאריך שנקרא גלגלתא – הוא ה"תהום" בנוסח התפילה, שבתוכו מתלבש החסד דעתיק – וכן את החכמה דאריך, ה"מוחא סתימאה" – הוא המעין בנוסח התפילה, שבתוכו מתלבשת הגבורה דעתיק – הגבורה של העונג העל מודע.

גבורה – כח שמודד ומשער מציאות – מגביל ומגדיר דבר. וממילא, הגבורה דעתיק, זה עונג מהגדרה. ולכן הגבורה דעתיק מתלבשת דוקא בתוך החכמה דאריך – בגלל שכל חכמה היא מוגבלת, משוערת. ושוב, הגבורה דעתיק, שנקראת "בוצינא דקרדוניתא" שזה כמו "קו המידה", היא עונג מצמצום, ומתלבשת בתוך החכמה דאריך שנקראת "חכמה סתימאה" או "מוחא סתימאה" – שאצלנו הוא המעין.

חסד – לעומת זאת, החסד של עתיק שהוא עונג מהתפשטות אין סופית ללא גבול – מתלבש בתוך הגלגלתא דאריך, בתוך התהום.

כח מניע – אנו משתמשים במילה "התלבשות" והכונה היא כמו שאומרים את המילה "מניע". התלבשות היא תמיד על דרך התלבשות נשמה בתוך גוף – והנשמה מניעה את הגוף, וכמו הנקודות שמניעות את האותיות כאשר אני קורא מילה מן הכתב. הנקודות נקראות "תנועות" בגלל שהן מניעות את האותיות, הן כח מניע – על זה כתוב בקבלה שהנקודות הן הנשמה של האותיות. לכן בספר תורה אין כותבים את הניקוד בגלל שהנקודות הן הנשמה – ואינך רואה את הנשמה אלא רק את הגוף, את האותיות. הנשמה באמת נמצאת בתוך הגוף ואילו הנקודות שאנו מנקדים בהן את האותיות – הן רק סימן בעלמא לנשמה, לכח המניע שנמצא בתוך האותיות.

ואם כן, לגבי כל דבר שמתלבש בדבר אחר – המתלבש הוא נשמה לגבי הלבוש שמתלבש בו – והוא מניע אותו. ולכן, הכח שמניע את מקור הרצון, את כללות הרצון – שנקרא גלגלתא דאריך, הוא העונג האין סופי – החסד של עתיק שמתלבש בתוך הגלגלתא דאריך, הוא ה"תהום" בנוסח התפילה שלנו. "מעינות תהום רבה" – רבה = אין סוף.

מוחא סתימאה, הוא כח המשכיל, הוא ה"מעין" – ובתוכו מתלבש הגבורה דעתיק – הוא העונג מצמצום וגבול והוא שורש החכמה. ואם כן, שני סוגי העונג שהזכרנו כאן הם אכן שני הפכים ומשלימים האחד את השני, שני הפכים שנשואים יחד. וממילא, כאשר יש לנו כאן גם חסד וגם גבורה – זה כבר כולל את הכל – ואין צורך כאן לפרט מדרגות נוספות.

 

נחזור: חסד וגבורה דעתיק – כוללים את כל סוגי העונג המורכב ושניהם מתלבשים בתהום ובמעין. כאמור, ראשו של "עתיק יומין", המתלבש "באריך אנפין", נשאר גלוי.

 

 

בריש גלי

עונג פשוט – כאמור, עתיק כולו הוא עונג וראשו הגלוי נקרא "עונג פשוט" שאינו מורכב – עונג מעצם החיים. כאשר יוצאים בני ישראל ממצרים צריך לגלות את אותו "עונג פשוט": "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" ומתרגם אונקלוס: ובני ישראל נפקין בריש גלי." שפרושו "ראש גלוי".

ובכל אופן, גם בעונג הפשוט, ב"ראש" של "עתיק יומין" אפשר להבחין בשתי מדרגות:

א – כתר של "עתיק יומין".

ב – חכמה ובינה של "עתיק יומין".

 

רדל"א – רישא דלא ידע ולא איתידע. הראש הבלתי נודע – אינו יודע את עצמו ואינו נודע לזולתו. לפעמים נקרא רק הכתר של עתיק בשם רדל"א, אך בדרך כלל נקראות שלוש הספירות כח"ב המרכיבות את "ראשו" של עתיק בשם רדל"א.

אמונה

וכאמור, מובא בחסידות שהכתר של עתיק היא מדרגה שקובעת ברכה לעצמה – והיא מה שתמיד נקרא אצלנו "אמונה פשוטה". ואם כן, אפשר לומר שה"אמונה" כוללת את כל הג"ר דעתיק – ואזי כל המושג "עונג פשוט" זהה עם המושג "אמונה". וממילא, כאשר אנו אומרים עונג סתם – הכוונה היא ל"עונג מורכב". ושוב, "עונג פשוט" הוא אמונה שאינה מוגדרת כלל – וממילא אי אפשר לומר שזה תענוג מסוים.

שעשועים – למדנו פעמים רבות – שנכון יותר לייחד את האמונה בכתר של עתיק וממילא לכנות רק את הכתר דעתיק בכינוי "הרדל"א האמיתי". שתי הספירות, חכמה ובינה דעתיק, שגם הן למעלה מהתלבשות באריך – נקראו בלשון החסידות "שעשועים עצמיים" – שעשועים משום דבר חוץ מהעצם בעצמו. וכאמור, זהו עונג פשוט – זה אינו עונג משום דבר אחר אלא מהעצם בעצמו. את השעשועים העצמיים אנו מכנים בשם "רישא דאין". כינוי זה מובא בספר "עמק המלך" המכנה את שלושת הראשים שבכתר בשם: רישא דלא איתידע – רדל"א, רישא ד"אין", רישא ד"אריך".

 

ארובות השמים

כל זאת הסברנו כדי שנוכל לזהות מהו הדבר שנקרא בנוסח התפילה "ארובות השמים". כתוב בחסידות ש"ארובות השמים" זה כינוי "לשעשועים העצמיים". "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" – אנו עסוקים במשלים מתוך פסוק זה – התהום והמעין של התהום.

לאחר ועל ידי ש"נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה" נתגלה עוד חידוש נפלא והוא ש"אֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ". ואם כן, מהן "ארובות השמים" שלמעלה אפילו ממעינות תהום רבה? – הן הסוד של ה"שעשועים עצמיים".

[הערה: אפשר לזהות את כל המדרגות, להוציא את המדרגה הגבוהה ביותר של "אמונה פשוטה", גם ב"לעומת זה" שהרי "אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים". כל דבר חיצוני – הרבה יותר קל לזהותו וממילא, את כל המדרגות שאנו מונים כאן קל יותר לזהות בנפש השכלית, החיצונית – מאשר בנפש האלקית הפנימית. וכאמור, כל הדברים שאנו מדברים בהם כאן הם מצד הנפש האלקית].

 מהו התהליך שמתחיל בבקיעת המעין, "חכמה סתימאה" – ונמשך אח"כ בזה שארובות השמים נפתחו? וכאמור, המעין הוא "כח המשכיל", כח בעל מודע שמשכיל השכלות, זה שורש הנביעה, "נביעת האין סוף". ושוב, כיצד פועלת בקיעת המעינות את פתיחת ארובות השמים?

נקרא זאת בלשון המאמר:

"והנה בפנימיות החכמה (וכ"ש בפנימיות החכמה הסתומה שבכתר) מאירה פנימיות כתר עליון (בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק".

הכלל בכתבי האריז"ל אומר "פנימיות אבא פנימיות עתיק". כלומר, שפנימיות החכמה זהה עם פנימיות עתיק יומין. ר' חיים ויטאל מביא כלל זה בשם רבו האריז"ל – ואומר שהוא בעצמו אינו מבין בדיוק את כוונת רבו. זה אולי המקום העיקרי בכל כתבי האריז"ל בו כותב ר' חיים ויטאל בפרוש שהדבר הנאמר כאן ע"י רבו – הוא בגדר תעלומה אצלו. הוא מוסיף וכותב שעצם הענין וגם התעלומה שבו – שייכים לימות המשיח.

פנימיות אבא פנימיות עתיק

חכמה לכאורה זה דבר מוגבל, דבר מסוים – ובכל זאת יש בזה פלא, שכאשר מגיעים לפנימיות החכמה ממילא מתגלה "פנימיות עתיק" שאלו "השעשועים העצמיים".

נחזור ונאמר דוגמא לדבר מהחיצוניות – שאותה קל יותר להבין. אותו מדען או מתמטיקאי שגילה המצאה חדשה – יש לו עונג רב, עונג מורכב, המתגלה לו מתוך ההמצאה הפרטית הזו. אם הגילוי נגע אצלו עמוק עמוק בחכמה שלו כלומר, שנדרשה ממנו יגיעה רבה, יגיעה של שנים רבות של חיפוש אחר ההמצאה הזאת – הרי שחוץ מהעונג הפרטי של אותה המצאה – יכול שיתגלו אצלו, תוך כדי כך, עצם השעשועים העצמיים מחייו הוא. ושוב, אפשר שיתגלה לו עצם עונג החיים במדרגה הנשגבה ביותר יחד עם המצאת החכמה.

 

כך ננסה להבין את הפתגם "פנימיות אבא פנימיות עתיק". כאשר מגיעים ל"פנימיות אבא" ממילא נפתח גם "פנימיות עתיק" – הם חכמה ובינה דעתיק, הראש הגלוי שאינו מתלבש באריך כלל – ונקרא "שעשועים עצמיים".

הכלל הזה של "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – נאמר לגבי החכמה הגלויה של האצילות, והחכמה הגלויה של כל פרצוף – כולל החכמה הגלויה של הנפש, כולל אפילו החכמה הגלויה של נפש חיצונית. וכל שכן גם לגבי הפנימיות של החכמה דאריך, הפנימיות של "החכמה סתימאה" – שמגלה באופן ממילא את פנימיות עתיק.

"והנה בפנימיות החכמה" [כאשר האדם זוכה לנביעת המעין הוא מגיע לפנימיות החכמה] (וכ"ש בפנימיות החכמה הסתומה שבכתר) [וכל שכן גם פנימיות החכמה הסתומה שבכתר שנקראת "מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה", שם] מאירה פנימיות כתר עליון [פנימיות עתיק] (בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"), [מהי הפנימיות הזאת שמתגלה?] בחינת ה"שעשועים העצמיים".

אמרנו שבתוך הג"ר דעתיק, הוא הראש הגלוי – יש לחלק בין הכתר שבו לבין החכמה ובינה שבו – כאשר החילוק הוא בין העלם לגילוי. השעשועים העצמיים שבמדרגת הכתר הם בהעלם – ואפילו בינו לבין עצמו אין שום הרגשת שעשועים. כל הכתר הוא נעלם, וכן "עתיק יומין" נעלם לגבי "אריך אנפין" – כמו נשמה בתוך גוף. הג"ר ד"עתיק יומין" – נעלם לגבי הז"ת "דעתיק יומין" וכן הכתר דעתיק – נעלם לגבי החכמה ובינה דעתיק.

שעשועים – ואם כן, השעשועים העצמיים שמתגלים בחכמה ובינה דעתיק הם קודם בתכלית ההעלם העצמי בכתר דעתיק – ולכן אנו מזהים מדרגה זאת עם "אמונה". ה"אמונה" – הם השעשועים העצמיים בעודם בתכלית ההעלם כך שאין מרגישים שעשועים – אבל ישנו "תוקף אמונה".

הפסוק במשלי אומר: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם". מפורש בפסוק שקודם יש מצב של אמונה "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן" ואח"כ "שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם" – וכתוב בקבלה ש"יוֹם יוֹם" הם חכמה ובינה. ושוב, המדרגה הגבוהה ביותר של חכמה ובינה – היא מדרגת חכמה ובינה של "עתיק יומין", חכמה ובינה של "העונג הפשוט". גבוהה ממנה זאת רק מדרגת האמונה – שבהעלם הכתר דעתיק.

ואם כן, הגילוי של ההעלם העצמי – גילוי הרדל"א האמיתי לעצמו – נקרא "אֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם". כאשר זה מתגלה גם במודעות, כאשר "השעשועים העצמיים" מתגלים במודע – זה נקרא ש"אֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ".

ושוב, כיצד מגיעים ל"אֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" – על ידי ש"נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה". קודם צריך להבקע המעין – הוא גילוי "כח המשכיל" המהוה את שורש "נביעת האין סוף" בתוך השכל – ועל ידי כך, באופן ממילא, "אֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ".

 

ג' רישין – ברגע ש"השעשועים העצמיים" מתגלים בינו לבין עצמו במדרגת "אֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם" אנו מכנים זאת בשם "רישא דאין". ננסה להבין טוב יותר את הנאמר לגבי שלושה הראשים שבכתר: בזהר כתוב שבכתר שני פרצופים: עתיק ואריך – אבל יש בו שלושה ראשים – "ג' רישין שבכתר". ושוב, בתוך שני הפרצופים – ישנם שלושה ראשים. בדרך כלל כתוב בכתבי האריז"ל ששלושת הראשים הם: רדל"א, גלגלתא, מוחא סתימאה.

 

רדל"א – כל הג"ר דעתיק – כתר, חכמה, בינה של עתיק. וממילא, כל מושג השעשועים, גם ההעלם העצמי שבו וגם הצד הגלוי (גלוי בינו לבין עצמו ולמעלה אפילו מהתלבשות ברצון של העל מודע) שבו – נכלל ברדל"א.

 

גלגלתא – גלגלתא דאריך – התהום – מקור הרצון.

מוחא סתימאה – החכמה דאריך – המעין שבתוך התהום.

בדרך כלל אלו הם ג' הרישין שבכתר וכאמור, ישנם גם מונחים אחרים המובאים בכתבי האריז"ל – רדל"א, רישא דאין, רישא דאריך:

רדל"א – רישא דלא איתידע – האמונה הפשוטה שבכתר דעתיק.

 

רישא דאין – השעשועים העצמיים, חכמה ובינה דעתיק – ארובות השמים.

רישא דאריך – כולל את כל פרצוף אריך אנפין, בו מתלבשים הז' ספירות תחתונות של עתיק יומין. ואם כן, רישא דאריך כולל גם את הגלגלתא (התהום) וגם את המוחא סתימאה (המעין).

 

ושוב, עיקר הנקודה שאנו מסבירים כאן היא שע"י בקיעת המעין, כאשר האדם זוכה לקבל בפנימיות נביעה של חכמה חדשה שנקראת "פנימיות אבא" – אזי ממילא נפתחים אצלו "השעשועים העצמיים" שנקראו "וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ".

וזהו סוד "ארובות השמים" שנפתחו ונתגלו ע"י הפצת המעינות במסירות נפש, שמקורה ביחידה כנ"ל.

 

איך הוא אכן זוכה שיבקע אצלו המעין?

מסירות נפש – למדנו בשעורים קודמים שע"י מסירות נפשו ברצון עז להפיץ את מעינות חכמת הוי' בעולם "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" – הוא זוכה קודם לבקיעת המעין, וע"י כך, באופן ממילא – זוכה גם לפתיחת ארובות השמים. וכאמור, מקורה של מסירות הנפש להפיץ תורת הוי' בעולם היא ביחידה שבנפש.

 

עד כאן פרשנו את הביטוי בתחילת התפילה – "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה ולידי דבקות הבורא ולידי הפצת מעינות תהום רבה וארובת השמים נפתחו". נמשיך ונקרא את הסעיף הבא, המשלים את קטע התפילה הראשון ומסיים את פרק ב:

על ידי זה "ומלאה הארץ דעה את הוי' וגו'". נודע ששורש הדעת הוא בפנימיות הכתר דוקא (וע"כ נכנסה הדעת במקום הכתר במנין עשר הספירות, ומבואר בחסידות שזהו מצד פנימיות הכתר דוקא). דעה את הוי' עולה אבגיתצ – השם הראשון משם הקדוש של מ"ב אותיות, הרשום בתפילת נחוניא בן הקנה בראשי תבות: "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה"; והוא בסוד הדעת דרדל"א השורה ב"אוירא קדישא" שעל גבי מוחא סתימאה דאריך אנפין, בסוד "כמים לים מכסים", ונכלל בסוד החסד שהוא הגלגלתא דאריך אנפין וד"ל.

 

נתחיל בהסבר:

על ידי זה "ומלאה הארץ דעה את הוי' וגו'".

ע"י בקיעת המעין ופתיחת ארובות השמים, שכל אלו נגרמו ע"י מסירות נפשו על הפצת המעינות, בחינת היחידה שבו, בחינת המשיח שבו – על ידי כך זוכים ליעוד של "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הוי' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

על איזה דעת מדברים כאן?

נודע ששורש הדעת הוא בפנימיות הכתר דוקא (וע"כ נכנסה הדעת במקום הכתר במנין עשר הספירות, ומבואר בחסידות שזהו מצד פנימיות הכתר דוקא).

 

דעת

בכל עולם ובכל פרצוף יש "דעת". בכל מקום ישנה חכמה ובינה וישנה גם דעת. הכלל בקבלה אומר שכאשר מונים את הכתר אין מונים את הדעת – וכאשר מונים את הדעת אין מונים את הכתר – וזאת בגלל שעל פי פשט, כאמור ב"ספר יצירה", יש רק עשר ספירות – "עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשרה". ואם כן, או שאומרים כח"ב – כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת וגו', או שאומרים חב"ד – חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה וגו'.

מהו ההבדל בין כח"ב לחב"ד? קודם כל רואים אנו שאם האחד נכנס במקום השני – צריכים השנים להיות זהים. היחס הזה, הזהות הזאת, אינה נמצאת בין כל שאר הספירות – אלא רק בין הכתר לבין הדעת. הדעת היא הספירה השלישית בכוחות הגלויים שבנפש. כאשר מונים את הדעת, היא מופיעה במקום השלישי – היא אינה הראשונה וגם אינה האחרונה – אלא דוקא השלישית.

 

כתר – עיקר ההבנה בזה הוא שישנו דבר, שבעצם הוא אותו הדבר – ורק שיש בו שני מצבים: מצב של העלם ומצב של גילוי. כתר, הוא כמו שאומרים היום – העל מודע בנפש – מצב של העלם.

דעת – כתוב בחסידות שדעת אינה כח שכלי בפני עצמו – אלא רק מודעות שלמה של דבר שהאדם השכיל בחכמתו והשיג בבינתו. קודם משכילים בחכמה, אח"כ משיגים בבינה – ואח"כ, ההתקשרות השלמה לאמת של ההשכלה ושל ההשגה גם יחד – נקראת דעת, לשון 'התקשרות והתחברות', "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ". ושוב, דעת היא מודעות מושלמת לאותה אמת שהשכלתי והשגתי – ואינה סוג שכל נוסף על חכמה ובינה.

 

ואם כן, מה שקודם היה נעלם בעל מודע, בכתר – מתגלה בדעת. וממילא, כתר ודעת הן ממש אותו הדבר – רק שהכתר הוא העל מודע ואילו הדעת היא המודע. כאשר ההתקשרות וההזדהות לענין היא בעל מודע – זה כתר, וכאשר ההזדהות וההתקשרות מתגלות במודע – זאת דעת.

כל דבר שיש לו שני מצבים של העלם וגילוי – שייך בקבלה לסוד ה"חשמל" – חש מל. חש, לשון שתיקה – זה ההעלם ואילו מל, מלשון מלל ודיבור – זה הגילוי.

 

העלם וגילוי, עצם והתפשטות

ואם כן, הכתר, העל מודע, הנעלם – הוא חש לגבי המודעות ואילו הדעת הוא מל, מלל ודיבור – הגילוי לגבי המודעות. זהו הבדל חשוב מאד המוסבר בחסידות באריכות לגבי היחס בין המושגים "העלם וגילוי" ו"עצם והתפשטות".

ישנם שני זוגות של מושגים עיקריים בתורת החסידות:

העלם וגילוי – כלומר, העלם לעומת גילוי.

עצם והתפשטות – כלומר, עצם לעומת התפשטות.

 

עצם והתפשטות – כמו כדור השמש ואור שמתפשט מתוכו. האור אינו השמש בעצמה, ולכן כשמסתכלים באור אין רואים את השמש. האור באמת דבוק במאור, וכך אנו מסבירים שלפי המדע החדיש בן ימינו, האור הוא למעלה מהזמן ואם אתה נוסע ע"ג קרן אור, משמע שאף פעם לא יצאת מהשמש. כאשר אנחנו מסתכלים על האור שיוצא מן השמש ומודדים את מהירותו – יוצא לנו שאכן לקח לאור שמונה דקות להגיע מהשמש לכדור הארץ. כך זה נראה מצידנו. אבל מצד האור – אף פעם הוא לא יצא מהמאור, בגלל שאינו תחת הזמן – וממילא הוא תמיד "דבוק במאור".

ושוב, "האור דבוק במאור" – ולמרות זאת האור אינו "גילוי המאור". האור אינו גילוי המאור – אלא רק הארה בעלמא שמתפשטת מתוך המאור. זהו יסוד מאד חשוב בחסידות. כל תורת החסידות ענינה להבדיל בין כל מיני מצבים ותהליכים שונים בנפש, ובד"כ מביאים שתי דוגמאות גשמיות פשוטות לשני המושגים "העלם וגילוי" ו"עצם והתפשטות".

העלם וגילוי – ישנו אוצר טמון בתוך האדמה. כל זמן שהאוצר טמון באדמה אין רואים אותו. ברגע שחופרים וחושפים את האוצר – מגלים אותו. מה מתגלה? האוצר בעצמו. לא קרה כאן כל שינוי לגבי האוצר, שום דבר לא יצא ממנו – אלא שקודם הוא עצמו היה טמון ונעלם ואילו לאחר שנחשף – הוא בעצמו נתגלה.

עצם והתפשטות – כאן באמת קורה משהו. ישנה כאן הארה שמתפשטת מהשמש – והיא אינה העצם בעצמו, היא אינה השמש בעצמה. וכאמור, החידוש לגבי האור הוא – שאף על פי שהוא יוצא מהמאור – הוא עדיין דבוק במאור. זה נקרא אצלנו "דבקות הבורא" – היא המדרגה השניה בנוסח ה"תפילה קודם הלימוד". כאמור, דבקות זאת היא במדרגה של "עצם והתפשטות" ולא במדרגה של העלם וגילוי.

כאמור, שני משלים אלו הם אמנם משלים גשמיים – אך כאשר מקבילים אותם למצבים נפשיים ניתן להבחין אלו תופעות בנפש הן תופעות של העלם וגילוי – ואלו תופעות בנפש הן תופעות של עצם והתפשטות. מושגים אלו הם היסודות העמוקים והחשובים ביותר של ההתבוננות ע"פ חסידות.

נחזור – כל זאת הסברנו כדי להבין היטב שהיחס בין ספירת הכתר לספירת הדעת – זה "העלם וגילוי" ולא "עצם והתפשטות". וממילא, הכתר והדעת ממש זהים ולכן הספירות הן אכן "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה" – בדיוק כמו שכתוב ב"ספר יצירה". ושוב, הדעת זה פשוט הגילוי של הכתר – ולא שהדעת היא איזה אור חדש שהתפשט מהכתר.

כתר – דעת – ואם כן, היחס בין כתר ודעת היא התופעה העיקרית בנפש מסוג של "העלם וגילוי" ולא מהסוג של "עצם והתפשטות". כאשר אדם משכיל שכל עמוק ואח"כ, לפי ההשכלה שהשכיל, הוא מתעורר למשל במידת האהבה לגבי הדבר שהשכיל אותו בכי טוב – זה נקרא "עצם והתפשטות". האהבה באמת התפשטה לו מתוך השכל שהשכיל – אבל האהבה אינה הדבר אותו השכיל – ולכן זה אינו "העלם וגילוי" אלא "עצם והתפשטות" – זה כמו האור שיצא מהשמש.

ושוב, כאשר האדם מקבל אהבה לדבר מתוך השכלת הדבר – האהבה לגבי ההשכל היא התפשטות מסוג "עצם והתפשטות". כח הדעת בנפש כלומר, ההתקשרות לאמת, לענין הגלוי שיש במודע – היא היא ההתקשרות לענין שהיה בהעלם בעל מודע. ישנן דוגמאות רבות ליחסים אלו בנפש – ואנו נסתפק בהבנת הדוגמאות הפשוטות שלפנינו.

דוגמה פשוטה נוספת היא שהיחס בין עולם האצילות כולו ל"אדם קדמון", שהוא המאציל שלו, הוא יחס מסוג "העלם וגילוי" – כאשר הנאצל הוא גילוי של המאציל. מה שאין כן היחס בין העולמות התחתונים בריאה, יצירה, עשיה – לבין עולם האצילות שמעליהם – שהוא יחס מסוג "עצם והתפשטות" כלומר, העולמות התחתונים בי"ע הם התפשטות מעולם האצילות העליון. את הסוד של "העלם וגילוי" ו"עצם והתפשטות" התחיל לגלות אדמו"ר הזקן רק לאחר שהשתחרר ממאסרו.

ושוב, הדעת היא הגילוי של העלם הכתר – ולכן אינן שתי ספירות שונות – אלא אותו הדבר. כתר ודעת הן אותו הדבר – בסוד החשמ"ל. כאמור, בכל פעם שישנה תופעה כזאת של "העלם וגילוי" – הרי זה סוד החשמ"ל "עיתים חשות עיתים ממללות". חש לשון שותק – הוא העלם הדבר. מל לשון ממלל ומדבר – הוא הגילוי של הדבר. וכאמור, הוא הוא החש – הוא הוא המל – "העלם וגילוי" של אותו הדבר בעצמו.

כבר אמרנו, שלפעמים הדרך הטובה להמחיש ולהבין היא דוקא בעזרת משלים מהלעומת זה. אומרים הפסיכולוגים שיש לאדם, בתת המודע שלו, כל מיני קשרים וענינים שהם מקור התאוות. כלומר, יש לאדם איזה מין קשר תת מודע – ואח"כ קשר זה מתבטא בכל מערכת המודעות של האדם, אך האדם אינו מכיר מאין זה בא, הוא אינו מזהה את הקשר בין הביטוי שבמודע לבין שורשו שבעל מודע.

 

מהו כתר? – ושוב, הוא קשור למשהו – והדבר מתבטא בדיבור שלו, מתבטא בתנועות שלו ומתבטא בכל מעשיו. ואם כן, זו דוגמא מהנפש החיצונית להבין מהו "כתר" – "כתר" זו התקשרות לא מודעת, אתה קשור לדברים ואינך מודע להתקשרות הזאת.

מהי דעת? – ברגע שהאדם מתבגר הוא נעשה "בן דעת". כלומר, הוא מתחיל להיות מודע לקשרים של נפשו וממילא הוא גם מסוגל לברר בדעתו את הקשרים שלו – מהו קשר טוב ומהו קשר שאינו טוב. כלומר, אם יש לו קשר למשהו בתת מודע שבא מהנפש הבהמית – זהו קשר שלילי, שאינו רצוי כלל, קשר שיכול גם להיות תאוה רעה.

ברור הקשרים

התורה בכלל והחסידות בפרט שוללת את כל הפסיכולוגיה המקובלת. מוסבר שהאדם אינו משועבד לגורל של התת מודע שלו. פעם היו אומרים שגורל אלו הכוכבים ומזלות – אך מאז תחילה הפסיכולוגיה, הגורל הוא התת מודע של האדם. כלומר, באותו תת מודע שיש לך – שם אתה "קבור", גמרנו.

 

בחירה חופשית – לעומת זאת, כל התורה כולה מיוסדת על בחירה חופשית המתגלה בדעת. הדעת היא משכנה של הבחירה החפשית וברגע שאתה מודע לקשרים התת מודעים שלך, ברגע שאתה מכיר מה קורה אתך – הרי יש לך גם כח להתגבר ולצאת מזה, כאשר מדובר על דבר שאינו טוב. אם הדבר הוא דבר טוב – יש לך כח להתגבר ולהחדיר את המודעות לדבר זה בכל כוחות הנפש. ובעיקר, יש לך גם כח להחדיר את המודעות לקשר הטוב לתוך המציאות החיצונית "המעשה הוא העיקר", ע"י לימוד התורה וקיום המצוות, ובמיוחד ע"י הפצת התורה.

קידוש הוי' – ושוב, דעת זה הגילוי של ההתקשרות. מקור ההתקשרות הוא בעל מודע – וזה בעצמו נקרא ה"על מודע". העל מודע של הקדושה זה מה שכל יהודי קשור להוי' – והדבר מתבטא במסירות נפשו של כל יהודי שמוכן למות על קידוש הוי'. דעת אמיתית פרושה לגלות במודעות את הנכונות למסור את נפשו על קידוש הוי'. זו דעת חזקה מאד – שהרי גילה בדעתו את הקשר הפנימי ביותר שיש בו, היחידה שבנפש, הוא גילה עד כמה שהוא קשור להוי'.

תיקון הברית

התקשרות נקראת "ברית" בכל התורה כולה ולכן הדעת בקדושה היא "תיקון הברית", כאשר התיקון של הדבר – זה לגלות אותו בכל כוחות הנפש. תיקון הברית זה לגלות ולהלביש את ההתקשרות העצמית של היהודי להוי' – בכל כוחות הנפש. מי מגלה את הקשר העצמי להוי'? ומי מחדיר אותו בכל כוחות נפשו? – הדעת שעליה כתוב "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ". כתוב בקבלה ש"חדר" זה ר"ת חסד, דין, רחמים – אלו חדרי הלב, כל מידות הלב וכאמור, הדעת היא הממלאת את מידות הלב ב"כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים" – הם הכוחות מהעל מודע.

 

וזהו שכתוב בספר הזהר שהדעת נקראת – "מפתחא דכליל שית" – המפתח שפותח את כל ששת חדרי הלב על מנת למלא אותם בגילוי מסירות הנפש שמקורה בעל מודע. ואם כן, הדעת מגלה את הכתר.

ובכל זאת, ישנן שתי השקפות לגבי הדעת:

א – יש מי שאומר שהדעת מגלה רק את חיצוניות הכתר.

ב – האריז"ל אומר שהדעת היא במקום הכתר. זהו שהסברנו שהדעת מגלה את העל מודע של הכתר.

 

כאמור, יש בכתר פנימיות וחיצוניות – עתיק יומין ואריך אנפין. גם בעתיק בעצמו יש פנימיות וחיצוניות – ג"ר דעתיק וז"ת דעתיק. ואם כן, נשאלת השאלה – עד כמה מסוגלת הדעת של המודע לגלות בכתר? וכאמור, ישנם ספרי קבלה האומרים שהדעת מסוגלת רק לגלות את חיצוניות הכתר – ולכן כאשר מונים את הדעת – היא נכנסת במקום חיצוניות הכתר. כלומר, כאשר אומרים חב"ד במקום כח"ב הכונה היא דוקא לגלות את פנימיות הכתר.

כאשר אומרים כח"ב – כתר, חכמה, בינה – הכונה היא להשראת אור מקיף של חיצוניות הכתר.

 

נחזור: יש בכתר בעצמו חיצוניות ופנימיות – וכאשר אני מונה את הספירות בסדר – כתר, חכמה, בינה – עשיתי חיבור של שני סוגי ענינים: הכתר הוא על מודע, ואילו חכמה ובינה זה מודע. ואם כן, איך בכלל אני יכול לחבר אותן יחד? לכאורה זה אינו "שידוך" בכלל?

שאלה זו נשאלת בכל ספרי החסידות והקבלה – איך בכלל אפשר לומר "כתר, חכמה, בינה" שהם שני סוגים נבדלים שאינם מתאימים אחד לשני כלל? כתר זה לא מודע ואילו חכמה ובינה זה מודע – וממילא, איך אתה אומר ומצרף שלושה מושגים אלו יחד?

הפלאה – הפרוש הוא שכאשר אני אומר כתר, חכמה, בינה – אני מתכוון שישנה באמת השראה מסויימת הנקראת "גילוי אור מקיף". ישנו איזה גילוי אור מקיף מהכתר שחופף על הגילוי של השכל – שהוא חכמה ובינה. גילוי זה של המקיף מהכתר החופף על השכל – הוא באמת רק חיצוניות הכתר, ונקרא בחסידות "הרגשת ההפלאה" של השכל. ישנו שכל שאני יכול להשיג, ויש דבר נפלא שאיני יכול להשיגו. ע"ג כל שכל אמיתי ישנה רוח אלקים המרחפת על פני המים – כלומר, ישנה הרגשת "הפלאה" שמרחפת ע"ג המים של ההשכלה. הרגשה זו היא הכתר שע"ג חכמה ובינה. זאת "קצת" הרגשת ה"חכמה סתימאה" – היא החכמה של אריך אנפין שהוא חיצוניות הכתר.

ואם כן, כאשר אומרים כח"ב – הרי מה שבאמת יכול להתגלות מהכתר – זו רק קצת הארה של הפלאה מה"מעין", מהחכמה סתימאה", מכח המשכיל. וכאמור, המדרגות היותר פנימיות שבכתר כלל אינן מתגלות.

כאשר אני אומר חב"ד – חכמה, בינה, דעת – אזי מסגולת הדעת להגיע עד פנימיות פנימיות הכתר ולגלותו. ואם כן, הדעת נכנסת במקום פנימיות הכתר.

 

אמונה ודעת

ואכן, הדעת מגלה את האמונה – כפי שמביאים תמיד מהרמב"ם: בספר המצוות שלו, שחברו בהיותו צעיר לימים, כותב הרמב"ם שישנה מצות האמנת האלקות – "מצות האמנה במציאות השם יתברך". בספרו "היד החזקה" נוקט הרמב"ם לשון "דעת" לגבי אותה מצוה – "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו".

כלומר, אצל הרמב"ם אמונה ממש מתחלפת בדעת – ומהתבוננות בתופעה זו רואים שכאשר האדם מאמין חזק ומתבונן באמונה שלו – לאט לאט מקור האמונה נעשה מודע לו – ואזי הוא יודע את האמונה שלו. ואם כן, המצוה היא לא רק להאמין – אלא להמשיך את האמונה בבחינת דעת. מכאן אתה למד שדעת היא באמת – דעת האמונה, דעת "הלא נודע" – שהרי האמונה נקראת רדל"א – "רישא דלא איתידע" – שלילת הדעת. ואם כן, הדעת היא הגילוי של "שלילת הדעת" – והיא הנותנת שעיקר הדעת בא לגלות דבר שמצד עצמו הוא בלתי נודע – שני הפכים בנושא אחד.

 

נקרא שוב את לשון המאמר:

נודע ששורש הדעת הוא בפנימיות הכתר דוקא (וע"כ נכנסה הדעת במקום הכתר במנין עשר הספירות, ומבואר בחסידות שזהו מצד פנימיות הכתר דוקא).

חב"ד – זהו מה שהסברנו באריכות – שהדעת באמת נכנסת במקום פנימיות הכתר. וכאמור, כאשר אומרים כח"ב – הכונה היא שרק חיצוניות הכתר יכולה להתגלות על גבי חכמה ובינה.

דעה את הוי'

דעה את הוי' עולה אבגיתצ – השם הראשון משם הקדוש של מ"ב אותיות, הרשום בתפילת נחוניא בן הקנה בראשי תבות: "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה";

"מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הוי' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" – מהו הרמז והסוד של הביטוי "דעה את הוי'" הנאמר ע"י ישעיהו הנביא?

דעה את הוי' = 506

דעה את הוי"ה = לב דעת – על דרך הביטוי "לב לדעת".

כתוב בקבלה ש-לב הוא היחוד של שני שמות העצם של הקב"ה הקשורים עם יציאת מצרים – שם אהי"ה ושם י-ה-ו-ה. בשם הראשון אותיות יה הן בסוף ואילו בשם השני אותיות יה הן בתחילה. סדר זה מאפשר לקרוא את שני השמות גם מלמעלה למטה כאשר כותבים אותם האחד מתחת לשני:

א-ה-י-ה

י- ה-ו-ה

כך ניתן גם לכתוב את שתי המידות אהבה ויראה:

י ר א ה

אה ב ה

 

ואם כן, אם נחבר יחד את שני השמות כך: א-ה-י-ה-ו-ה = לב. שתי אותיות יה עולות לכאן ולכאן ואזי הסכום עולה 32 = לב. יש לשים לב, שאותיות שני השמות כאן הן בדיוק אותיות "דעה את י-ה-ו-ה" – חוץ מאותיות דעת.

דעת – דעת בכל מקום היא לשון התקשרות והתחברות "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ". ואכן כתוב בכתבי האריז"ל ששם אהי"ה הוא שם של אמא ושם הוי' זה שם של אבא.

וכאמור, השם של אמא א-ה-י-ה נגמר מאיפה שהשם של אבא י-ה-ו-ה מתחיל – וממילא, צריך לומר שיש לאמא שורש גבוה יותר מאשר לאבא. כך כתוב גם לגבי אברהם ושרה "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ", ומפרש רש"י על פי חז"ל: שְׁמַע בְּקֹלָהּלמדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות. כמו כן, הגמרא בבא בתרא מספרת שבמערת המכפלה שוכב אברהם אבינו בחיקה של שרה, כשראשה למעלה ממנו והיא חופפת לו את ראשו – כלומר שהיא יותר גבוהה ממנו.

ואם כן, זהו הסוד כאן ששמה של אמא נגמר באותן אותיות בהן מתחיל שמו של אבא – וכאמור, הדעת היא המחברת בין אבא ואמא, כמרומז באותיות הפסוק "דֵּעָה אֶת הוי'" = דעת א_ה_י_ה_ו_ה.

 

שם מב

דעה את הוי' = 506 = אבגיתצ – השם הראשון משם הקדוש של מ"ב אותיות, הרשום בתפילת נחוניא בן הקנה בראשי תבות: "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה"

ישנו שם של מב אותיות הרשום בראשי תבות התפילה המתחילה במילים "אנא בכח":

אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה

קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא

נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם

ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם

חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך

יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדשתך

שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות

ואם כן, ישנם כאן שבעה שמות כאשר בכל שם פרטי ישנן שש אותיות – ובסך הכל 42 = מב אותיות. וכאמור, השם הראשון הוא אבגיתצ.

כנגד איזו ספירה מכוון השם הראשון? בכתבי האריז"ל ישנן שתי שמועות לגבי שאלה זו: פעם אחת כתוב שהשם מסודר בסדר של מספירת החסד ועד המלכות שבסוף – וממילא, השם הראשון הוא כנגד החסד.

שמועה אחרת, שהיא גם העיקרית בכתבי האריז"ל, אומרת שהשם הראשון הוא כנגד ספירת הדעת ואז השם כולו מכוון כך:

אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה            - דעת

קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא                - חסד

נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם             - גבורה

ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם                 - תפארת

חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך               - נצח והוד – מתחברים כאחד

יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדשתך             - יסוד

שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות   - מלכות

 

דעת דרדל"א – וכמו בכל מקום "אלו ואלו דברי אלקים חיים" – ואכן השם הראשון הוא גם חסד וגם דעת – ודבר זה מתבאר בקבלה רק בסוד הדעת העליונה ביותר – היא הדעת של רדל"א.

 

הסברנו שלרדל"א שני פרושים – או כל הג"ר דעתיק – או רק הכתר דעתיק. ישנם בעתיק ג' ספירות עליונות גלויות "כתר, חכמה, בינה" – כך הסברנו את התלבשות עתיק בתוך אריך – ולא מנינו כלל את הדעת. אח"כ הסברנו שהכתר הוא העלם "השעשועים העצמיים" ונקרא גם "אמונה פשוטה". אח"כ, חכמה ובינה של עתיק זה גילוי "השעשועים העצמיים" לעצמו. אח"כ, יש ז"ת דעתיק שמתלבשות בתוך כל עשר הספירות של אריך.

ואם כן, היכן היא באמת הדעת של עתיק? כאמור, הכתר של אריך והחכמה של אריך נקראו גלגלתא ומוחא סתימאה. בין הגלגלתא לבין המוחא ישנו חלל בתוכו נמצא ה"אוירא".

אוירא – בהלכות טרפות בשו"ע – ישנו ניתוח של כל גוף הבהמות והעופות, אבל בעצם רוב המדרגות זהות גם למדרגות בגוף האדם. וממילא, כל מי שרוצה ללמוד את חכמת הניתוח – צריך ללמוד את הלכות טרפות. ואם כן, בין המוחא לבין הגלגלתא ישנו חלל, אויר, או נוזל – ונקרא בזהר בשם 'אוירא'.

אריך כאן הוא הרצון של העל מודע – וכאמור, יש בו פרצוף שלם, והחכמה שלו נקראת "מוחא סתימאה" וממילא, צריך להיות גם אצלו אוירא בין הגלגלת לבין המוחא. ואכן כתוב שישנה גם באריך תופעה כזאת – ובאוירא של אריך מאירה הדעת של עתיק. כלומר, שהדעת של עתיק מאירה באריך – בין החסד דעתיק המתלבש בגלגלתא דאריך, לבין הגבורה דעתיק המתלבשת במוחא דאריך.

ושוב, בין הגלגלתא דאריך, שבו החסד דעתיק, לבין המוחא שבו הגבורה דעתיק – יש אוירא ובו מאירה הדעת דעתיק. כאמור, הדעת היא תמיד גילוי הכתר – וממילא, גם הדעת של עתיק היא גילוי הכתר של עתיק – הוא הוא האמונה הפשוטה. ואם כן, הגילוי של הכתר דעתיק מתגלה באריך – באוירא שבין הגלגלתא לבין המוחא סתימאה.

אלו הם מונחי הקבלה וקשה להבין מה כל זה אומר. כוונת החסידות היא להפשיט את כל המושגים ולהסביר בטוב טעם ודעת – מה כל זה פועל בנפש. האדמו"ר הרש"ב, אביו של הרבי הקודם רבי יוסף יצחק, דיבר בפרטי פרטיות בכל המדרגות הגבוהות הללו וכתב "המשכים" ארוכים ועמוקים ביותר שבהם הוא מסביר את הדברים העמוקים ביותר בכתבי האריז"ל.

"המשכים" אלו מאמרים שישנה להם המשכיות של כמה שנים. ההמשך המפורסם והארוך שלו נקרא המשך ע"ב – שנכתב משנת תרע"ב ואילך. ב"המשך" זה ישנם מאמרים ארוכים ארוכים ועמוקים עמוקים המסבירים ענין זה של הדעת דעתיק המתלבש בתוך האוירא דאריך. עיקר הנקודה שאפשר לנו לתפוס היא שהאוירא הוא כח עמוק בנפש שלוחץ על המוח הסתום ועל ידי כך מביא אותו לגילוי. וכאמור, ה"מוחא סתימאה" נקרא "כח המשכיל", המעין – מקור נביעת השכל. ה"מוחא סתימאה" הוא סתום, סגור – ולכן צריך לבקוע אותו "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ".

 

איזה כח בוקע את המעין? זו הדעת שמעליו, הדעת של עתיק שמתלבשת בתוך האוירא שבין הגלגלתא והמוחא של אריך. הדעת של עתיק באה מהכתר של עתיק, מהאמונה הפשוטה – והיא הכח שלוחץ ובוקע את "כח המשכיל", שנקרא "מוחא סתימאה", להתגלות בנביעת החכמה הגלויה.

אבגית"צ

נחזור – השם הראשון שכנגד הדעת, מתוך שבעה השמות של שם מב, הוא אבגיתצ ועולה בגימטריא "דעה את הוי'". שם זה רשום, בראשי תבות בשורה הראשונה, בתפילת ר' נחוניא בן הקנה.

מה פרושה של שורה ראשונה זו וממילא גם פרושו של השם הראשון?

אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה

אנא בכח – באיזה כח? בכח הדעת של עתיק שמאיר באוירא של אריך. אנא הוא לשון בקשת אמונה – אנא באותו כח. כלומר, שהאמונה תתגלה בכחה של הדעת דעתיק שמלובשת בתוך האוירא דאריך.

גדולת ימינך – גדולת ימינך זה החסד של עתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך.

תתיר צרורה – להתיר את הסתום. צרור זה כמו "צרורה בצרור החיים את הוי'" – דבר סתום. תתיר צרורה פרושו – לפתוח את ה"מוחא סתימאה", לפתוח את "כח המשכיל".

 

וכאמור, זה מה שאנו מתפללים להוי': אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה. תפילה זו היא מצד הדעת שנכללת כאן בחסד – החסד דעתיק שמלובש בגלגלתא דאריך. הדעת דעתיק מלובשת באוירא דאריך והיא מתירה את הצרורה – כלומר, בוקעת ופותחת את המוחא סתימאה של אריך כדי שתהיה ממנו "נביעת האין סוף".

 

ואם כן, זאת היא הגימטריא אבגיתצ = 506 = דֵּעָה אֶת הוי'.

 

והוא בסוד הדעת דרדל"א השורה ב"אוירא קדישא" שעל גבי מוחא סתימאה דאריך אנפין, בסוד "כמים לים מכסים", ונכלל בסוד החסד שהוא הגלגלתא דאריך אנפין וד"ל.

 

 "כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" – ביטוי זה, המסיים את נוסח ה"תפילה קודם הלימוד", הוא כאמור חלק מפסוק שנאמר ע"י ישעיהו הנביא "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הוי' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". ונשאלת השאלה, מי זה הים? ומי אלו המים שמכסים את הים? כתוב בכתבי האריז"ל שהים זו "חכמה סתימאה" ואילו המים שמכסים את הים זו ה"דעת" – מי הדעת שבאוירא. הים הוא הסתום, וישנם מים שמכסים וגם "מתירים את הצרורה של הים". ושוב, המים המכסים את הים הם מי הדעת דעתיק שכאמור, הם גילוי האמונה, הכח העצמי של עתיק – שהוא המתיר את הצרורה.

ונכלל בסוד החסד שהוא הגלגלתא דאריך אנפין וד"ל.

הביטוי מי הדעת אומר שישנה תכונת חסד בדעת – הם ה חסדים שבדעת. מים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, הם בכל מקום חסד וממילא, כאשר מדברים על מי הדעת – הכונה לה' חסדים שבדעת, תכונת החסד שישנה בדעת. כל זה קשור ל"יישוב" העמוק בקבלה לגבי השאלה מדוע השם אבגית"צ נחשב לפעמים כחסד ולפעמים נחשב כדעת? הבאנו כאן בשעור את רמז הגימטריא – אבגיתצ = "דֵּעָה אֶת הוי'" – והסברנו ששם זה הוא בסוד הדעת – אבל גם נכלל בסוד החסד.

ואם כן, מים אלו, דעת האמונה, הכתר – זה הדבר שאנו רוצים למלא בו את כל הארץ – וזה מתחיל לצאת לפועל כאשר "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה":

 

 

ולידי הפצת מעינות תהום רבה וארובת השמים נפתחו

ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים בביאת גואל צדק

במהרה בימינו אמן.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com