חיפוש בתוכן האתר

אורות וכלים_פרק ג הדפסה דוא

פרק ג

משם הוי' אל נשמות ישראל


כהקדמה לפרק זה: הספר 'סוד הוי' ליראיו' נכתב בסגנון משולב. קודם כל כתבנו פרק של הסבר מושגים ואחריו פרק של רמזי גימטריא העולים מאותם המושגים, ואחריו עוד פרק של הסבר. לאחר שהסברנו את הענין היסודי שלנו בשני הפרקים הראשונים הגענו אל פרק ג' ובו רמזי המושגים אותם למדנו מן המבנה – מבנה מלשון התבוננות – שבנינו לעצמנו:

עַצְמוּת, אוֹר מַקִּיף, אוֹר פְּנִימִי, כְּלִי עוֹלֶה אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, שֶׁהוּא שֵׁם הוי' ב"ה בְּהַכָּאַת אוֹתִיּוֹתָיו (י פְּעָמִים ה פְּעָמִים ו פְּעָמִים ה), [ואותו ניתן לקצר לשתי האותיות אך בלבד] בְּסוֹד "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל" (כַּאֲשֶׁר הַ-א דְּ"אַךְ" עוֹלָה אֶלֶף וְהַ דְּ"אַךְ" עוֹלָה חָמֵשׁ מֵאוֹת בְּמִסְפַּר גָּדוֹל דְּמנצפ"ך כְּפוּלוֹת כַּיָּדוּעַ)

לפעמים אות אָלֶף נחשבת גם אֶלֶף בסוד הפסוק "איכה ירדף אחד אלף"[1]. יסוד הדלוג מאחדים לאלפים הוא על פי האות א שמגדירה את תופעת 'חזרת הגלגל' – מאחד לאֶלֶף ומאֶלֶף לאחד. אות ך הסופית עולה 500 כאשר אנו מציבים את האותיות הסופיות מנצפ"ך כסידרן לאחר האות ת. כך יגיע חשבון האותיות עד 900, באות ץ הסופית, ואם נחבר כאן את הסוף אל ההתחלה תשמש האות א לחשבון 1000, ובכך יושלם גלגל המספרים.

"אך טוב לישראל"

בתנ"ך פסוקים רבים בהם מופיעה המילה אך, ובתורה החשוב שבהם הוא הפסוק "והיית אך שמח"[2]. הפסוק החשוב מבין פסוקי הנ"ך בהם מופיעה המילה אך הוא הפסוק "אך טוב לישראל"[3]. פסוק זה היה מאד אהוב על מורנו הבעש"ט, ואותו דרשו תלמידיו שהמילה ישראל שבו רומזת לישראל בעל שם טוב. הבעש"ט היה צדיק נסתר כו שנים כמנין שם הוי'. מגיל כו ועד גיל לו למד יום יום במערה עם רבו המובהק הנביא אחיה השילוני. בתום עשר שנות הלמוד, כאשר היה הבעש"ט בן לו שנים הוא נצטוה להתגלות ולפעול עוד כו שנים נוספות עד להסתלקותו בגיל 62 שנים.

אנו רואים בתוך סדר חייו של הבעש"ט שתי תקופות בנות כו. כל כו שנים הם בסוד שם הוי', וביחד הם קשורים עם הפסוק "הוי' | הוי' אל רחום וחנון וגו'"[4]. שם הוי' הראשון בפסוק הוא שם העצם, ואילו שם הוי' השני הוא שם התואר[5]. כלומר, הוא נקרא בשם הוי' על שם שהוא מהוה את העולמות בכל רגע תמיד יש מאין, בעוד לשם הוי' הראשון כשם העצם אין פרוש כלל שהרי "לית מחשבה תפיסה ביה כלל"[6]. כאשר מכוונים את חיי הבעש"ט כולם יהיו כו שנותיו הראשונות מכוונות כנגד שם הוי' הנעלם, כנגד שם העצם. י השנים שבאמצע, בהן למד עם רבו המובהק אחיה השילוני, מכוונות כנגד "עשר הספירות הגנוזות במאצילן". זהו מקור של יכולת להתגלות עוד טרם נתגלה. אחר כך, כו השנים בהן היה הבעש"ט צדיק גלוי מכוונות כנגד שם הוי' הגלוי, שם התואר.

כידוע[7], בסוד ההתהות ישנן ארבע מדרגות כנגד ארבע אותיות שם הוי', ולכן צריך לומר שודאי ניתן להבחין בהן בתוך חיי הבעש"ט. יש הבדל מהותי בין י השנים הראשונות להתגלותו לבין ה השנים הבאות, בין ו השנים הבאות אחריהן ובין ה שנותיו האחרונות.

לפיכך, אך שנות ההתגלות הראשונות שלו הן במדרגה אחרת לגמרי מ-ה שנותיו האחרונות, שכן עיקר ההתגלות בסוד שם שייך תמיד אל המלכות[8], אל האות ה תתאה שבשם. במסורת החסידות מסור לנו, שעד חמש שנים לפני הסתלקותו לא היה עדיין שם לתנועה שיסד וחולל הבעש"ט. השם 'חסידים' נתחדש רק באותן ה השנים שלפני הסתלקותו, באותן שנים שכנגד האות ה תתאה שבשם הוי' הגלוי בחייו.

כך דרשו החסידים: "אך טוב לישראל" אלו אך שנותיו הראשונות של הבעש"ט כצדיק גלוי. היו אלו השנים הטובות שלו בהן היה אורו עדיין מופנם. בחמש שנותיו האחרונות כבר היה שם לתנועתו וממילא היה גם גלוי מלא כלפי חוץ [כאשר ישנם חסידים בגלוי ישנם גם 'מתנגדים' בגלוי, שדואגים לעשות את השנים טובות פחות...].

הרמז העיקרי של המילה אך בהקשר הכללי שלנו הוא ראשי התבות אורות כלים. כלומר, כל ארבע המדרגות שפרטנו נכללו בשם השער 'אורות וכלים'. נמשיך ונלמד רמז נוסף במילה אך:

כְּלָלוּת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת מֵ דְּ"אָנֹכִי" וְעַד לְ-ך דְּ"רֵעֶךָ".

לכל פסוק ולכל פרשה בתורה סימן המורכב מן האות הראשונה והאות האחרונה של אותה פרשה או פסוק. לכל אדם ישנו פסוק בתנ"ך המתחיל באות הראשונה משמו ומסתיים באות האחרונה שבה, וישנו מנהג ישראל לומר אותו בסוף תפילת שמונה עשרה. התורה פותחת במילים "בראשית ברא" ומסיימת במילים "לעיני כל ישראל", וממילא כאשר נועצים את סוף התורה בתחלתה, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"[9], סימנה של כל התורה כולה הוא לב. אצלנו, פרשת עשרת הדברות פותחת במילים "אנכי הוי'"[10] ומסתיימת במילים "כל אשר לרעך"[11], וממילא סימנה הוא המילה אך. עשרת הדברות נקראות בתנ"ך "עשרת הדברים"[12] ובטוי זה עולה בדיוק לבטוי כתר תורה[13]. כמו כן, בעשרת הדברות שבפרשת יתרו יש בדיוק כתר אותיות. כידוע, כתר הוא מספרן של מצות התורה המורכב מתריג מצות מהתורה שבכתב ועוד ז' מצות מדרבנן. אם כן, עשרת הדברות הן הכתר של התורה, וכמו שהכל נכלל בתוך הכתר כך כל כתר מצות התורה נכללות בכתר אותיות עשרת הדברות.

כלים – סוד הרבוי

כדי להבין היטב את הרמז הבא נקדים הקדמה קצרה. בכל פעם שאנו בונים מבנה ומגדירים מילים המקבילות לאותיות שם הוי' צריך להיות קשר פנימי, קשר שירתי, בין המילים השונות. מבואר אצלנו[14], שבכל מילה בלשון הקדש ניתן וצריך להתבונן על פי חמש רמות: תקון, צרוף, מאמר, מכלול, חשבון [כמבואר בספר הפרדס לרמ"ק[15]].

כתר

תקון

חכמה                                      בינה

צרוף                      מאמר

מדות

מכלול

מלכות

חשבון


מציאת הקשר הפנימי-שירתי בין מילים שונות היא הרמה הרביעית מהן, מדרגת המכלול. מכלול הוא ניב לשוני. הוא צרוף של שתי מילים או קבוצת מילים המצטרפות היטב יחד מצד מהות הלשון. השם מכלול מלשון כלולות וחתונה של בני זוג המתאימים זה לזו. על פי פשט אינך רואה בדיוק את הקשר בין שתי המילים, ובכל זאת הן 'הולכות טוב' יחד ויוצרות ניב יפה ומשוכלל. יוצא, שדרכי המכלול והחשבון הן כנגד אותיות וה שבשם – עיקר יחוד זעיר אנפין ונוקבא. כלומר, המכלול זקוק לחשבון והחשבון זקוק למכלול [מבין ארבעת רבדי התורה – טעמים, נקודות, תגין, אותיות – השירה היא המדרגה הגבוהה ביותר. התורה כולה נקראת שירה – "כתבו לכם את השירה הזאת"[16]].

בכל פעם שאנו בונים מבנה המקביל לאותיות שם הוי' עלינו לחפש מילים שכל אחת מסכמת ענין רב, ולצורך זה יש להתבונן בהתרחבות ובצמצום. התבוננות בהתרחבות פרושה להתבונן ולהסביר לעצמך את הענין טוב-טוב. התבוננות בצמצום פרושה לחפש ולבחור מילים כאלו שיצטרפו היטב את האחת עם חברתה להוות פרצוף אחד שלם. בשתי דרכים אלו עסקנו בפרקים הקודמים, ואילו הרמזים שאנו עושים בפרק הנוכחי באים לחזק ולודא שאכן המילים שנבחרו להרכיב את המבנה, עם כל ההסבר העמוק שמאחוריהן, הולכות טוב יחד.

הקדמה נוספת. כל המילים במערכת שלנו נכתבו בלשון יחיד, אבל מוצדק יהיה להבדיל בין המדרגה האחרונה – 'כלי' – לשאר המדרגות ולכנות אותה דוקא בלשון רבים – 'כלים'. מדוע? בגלל שעיקר הרבוי שייך דוקא אל הכלים. אין במציאות רבוי מצד האור. האור מצד עצמו הוא תמיד פשוט ואין בו שום רבוי מהותי, בעוד הכלים הם אלו שעושים את הרבוי גם בגווני האורות. מוסבר בספר הפרדס לרמ"ק[17], שכאשר האור נכנס בתוך הרבה כלים ולכל כלי גוון מיוחד לו מתגלה האור מן הכלים השונים בגוון שונה. אולם, האמת היא שהאור הוא אחד פשוט ואילו הרבוי מתגלה רק מצד הכלים. הכלים הם אלו הפועלים את רבוי ההופעות של גוונים שונים גם באור. גם על פי האריז"ל, האורות פשוטים יחסית אל הגונים השונים של הכלים, אף על פי שבאמת יש הבדל בין אור החסד לאור הגבורה, כמבואר באריכות בחסידות[18]. כיוון שעצם ענין הרבוי שייך אל הכלים דוקא מוצדק מבחינת הסגנון והשירה הפנימית שישנה במילות המבנה שלנו לכתוב 'כלים' בלשון רבוי.

את כל זאת הקדמנו כדי להצדיק את תוספת אות מ למלה כלי כדי לשנות אותה למלה כלים בלשון רבים. אם כן, זהו כעת המבנה שלנו מחדש:

   י        עצמות

   ה      אור מקיף

   ו       אור פנימי

   ה        כלים


כתוב בקבלה, שבתוך פרצוף שלם ישנם מאה כלים [כלים עולה 100], שכן כל פרצוף כלול מעשר פעמים עשר ספירות.

כַּאֲשֶׁר נִכְתּוֹב כֵּלִים בִּלְשׁוֹן רַבִּים (עַל שֵׁם הָרִבּוּי שֶׁבְּעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה)

אמרנו שמציאות הרבוי קשורה עם הכלים וכך גם בעולם העשיה. ההבדל העיקרי בין עולם היצירה לעולם העשיה הוא, שהמציאות בעולם היצירה מוגדרת 'מציאות כללית', ואילו בעולם העשיה היא מוגדרת 'מציאות פרטית'. כל רבוי פרטים אינו אלא מצד העשיה ולכן היא סוד הכלים. בלשון אחרת: יצירה נקראת 'מין', ואילו עשיה נקראת 'איש' [כמבואר בשער 'ארבעה עולמות'[19]]. בעולם היצירה תמצא מינים כלליים, כמו מין האריה או כסא וכו', אבל אישים פרטיים ממינים אלו, כמו אריה פרטי או כסא פרטי ממשי, תמצא רק בעולם העשיה.

    אצילות         בטול במציאות                    עצמות

    בריאה           אפשריות המציאות             אור מקיף

    יצירה           מציאות כללית (מין)            אור פנימי

    עשיה            מציאות פרטית (איש)           כלים


המבנה החדש שבנינו:

יַעֲלֶה הַכֹּל יִשְׂרָאֵל (כַּאֲשֶׁר הַ-א דְּיִשְׂרָאֵל עוֹלָה אֶלֶף) – [ובכך אנו חוזרים לסימן שנות חיי הבעש"ט הרמוזים בפסוק] "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל"

 

בטול הרצון, בטול היש לאין, בטול במציאות

("טוֹב לְ" אוֹתִיּוֹת בִּטּוּל, פְּנִימִיּוּת הַחָכְמָה –

שאר האותיות בפסוק מצטרפות למילה בטול, בטול לה', הוא פנימיות החכמה. ישנן כמה מדרגות של בטול: המדרגה הראשונית והבסיסית היא 'בטול הרצון' – "עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנְךָ"[20]. העבודה היא לבטל את מה שאני רוצה אל מה שאתה רוצה. בטול זה הוא היסוד של קיום התורה והמצות. בטול גבוה יותר הוא 'בטול היש לאין', כאשר הנברא מרגיש את עצמו מתבטל ונשאב אל תוך האין האלוקי המהוה אותו. בטול גבוה עוד יותר הוא 'בטול במציאות', בו האדם אינו קיים בכלל, הוא אינו מרגיש את עצמו כלל. זוהי מדרגת משה רבינו, עליו נאמר "שכינה מדברת מתוך גרונו"[21]. משה אינו מרגיש את עצמו כלל – "ונחנו מה"[22] – ואינו אלא צנור פתוח לגלוי אלקות דרכו.

שלשה מיני בטול אלו מעלים את החכמה אל שרשה בג' רישין שבכתר: בטול הרצון עולה עד למקור הרצון בגלגלתא של פרצוף אריך אנפין, אל "תריג ארחין דגלגלתא"[23]. בבטול ה'יש' אל ה'אין' מורגש תענוג ההתבטלות אל ה'אין', ועל כן הוא עולה עד למדרגת 'רישא דאין' של פרצוף עתיק יומין. הבטול במציאות מושרש ברדל"א, בכח האמונה, המתגלה דוקא בזכות משה [מן הוא הוא בחינת מה הוא].

"הוי' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" – "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" וְדַ"ל).

שם הוי' משתייך במיוחד אל ספירת החכמה יותר מאשר לכל ספירה אחרת. החכמה הפרטית היא כנגד אות י של שם הוי', אבל שם הוי' כולו מתגלה דרכה, דרך החכמה. תופעה זו נרמזה בשני פסוקים אלו, המבטאים את הרעיון שעל ידי החכמה ה' עושה גם את הארץ, את המדרגה הנמוכה מכולן. על אף שלגבינו החכמה היא במדרגת האצילות, הרי שלגבי הקב"ה נקראת גם היא עשיה[24]. כלומר, בתוך החכמה נמצא הכל בכח. זו כוונת דברי ספר הזהר[25], שחכמה היא כח מה, המגלה את תקיפות הבטול. בדרך אחרת ועל פי ההקשר כאן: החכמה היא הכח של כל מה שיכול להיות.

כאיש אחד בלב אחד

הגענו בדרך הרמז אל הפסוק "אך טוב לישראל", המשבח את עם ישראל. התחלנו מהתבוננות בארבע מדרגות שם הוי' והגענו אל עם ישראל. נמשיך ונבחן בדרך הרמז את הקשר בין שם הוי' לעם ישראל.

כַּאֲשֶׁר "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל" – "כֻּלָּם כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֶב אֶחָד" – כְּלִי אֶחָד – מִתְגַּלֶּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל וַהוי' ב"ה הַכֹּל אֶחָד – "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת... אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" וְדַ"ל.

עם ישראל הם נשמות בתוך גופים, אבל יש בכוחם להתאחד כאיש אחד. כתוב, שלא ניתנה התורה בסיני לעם ישראל אלא רק כאשר הגיעו לאחדות "'ויחן שם ישראל'[26] – כולם כאיש אחד בלב אחד"[27]. פסוק זה נכתב לפני מתן תורה והוא מדבר בלשון יחיד – "ויחן שם ישראל". בכל פעם שחנו בני ישראל בין מסעותיהם במדבר הכתוב מדבר אודותם בלשון רבים – "ויסעו... ויחנו"[28], ורק פעם אחת, לפני מתן תורה, כתוב "ויחן" בלשון יחיד. חז"ל מפרשים זאת ואומרים שישראל חנו לרגלי הר סיני באחדות – "כולם כאיש אחד בלב אחד". כל הכלים, כל האישים, חזרו להיות איש אחד, כלי אחד המכיל את תכלית גלוי ה' בנשמות ישראל.

אמנם, הכתוב אומר "חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו"[29], ואם כן לכל אחד יש כביכול חלק שונה משם הוי'[30], אבל כאשר יש אחדות בעם ישראל מתגלה כל שם הוי' כאחד. לכן כתוב שבשביל לגלות את "הוי' אחד" צריכה להיות אחדות בין הנשמות, ובלעדיה מתגלה לכל אחד ואחד רק חלק.

אמנם, הבעש"ט מלמד אותנו כי "התופס בחלק מן העצם תופס בכולו"[31], וממילא אי אפשר להפריד ולחלק חלקים בתוך הקב"ה. כאשר אנו אומרים שהיהודי הוא חלק הרי בעצם הוא הכל, אלא שהדבר המתגלה הוא כעין חלק לגבינו. בתוך החלק טמונה יכולת של גלוי ה'כל', והוא מתגלה רק כאשר ישנה אחדות בין כל החלקים. האחדות בין הנשמות מגלה ש"הוי' הוא הכל והכל הוא הוי'".

במתן תורה נאמר: "אנכי הוי' אלקיך"[32], וכתוב שמכל כיוון נשמעה המילה 'אנכי'[33]. אנכי עולה הוי' הכל, הכל הוי'. "על כל דבור ודבור ששמעו ישראל מפי הגבורה פרחה נשמתן"[34], וזאת בגלל שקודם לשמיעת הדבור מפי הגבורה הגיעו ישראל למצב של כלי אחד, "כאיש אחד בלב אחד".

כאשר ישנם כלים רבים המצב הוא טוב, שכן כל אחד מגלה אלוקות לפי החלק שלו. אזי ישנו גלוי של ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה[35]. לכל אחד יש אות אחת, פן אחד מתוך רבים של גלוי אלקות, אך כאשר כל הכלים הרבים חוזרים להיות כלי אחד – אזי ישנו גלוי שם הוי'. כך עולה מן הרמז הראשון שלמדנו, כאשר אנו כותבים 'כלי' בלשון יחיד. לעומת זאת, כאשר אנו כותבים 'כלים' בלשון רבים אנו מקבלים ישראל. ישראל בעצמם ובכוחם לגלות את שם הוי' כאשר הכלים שלהם מתאחדים לכלל כלי אחד.

הכלי העיקרי בגוף הוא הלב – "אין כלי שלם כלב נשבר"[36]. המח צריך גם הוא להיות כלי קבלה להשכלות שונות, ואם מוחו של אדם אינו מסוגל לקלוט הוא נקרא אטום ומטומטם. גם המח צריך להיות פתוח – כמו הבטוי הרווח 'ראש פתוח' – וגם הלב צריך להיות פתוח ולא סגור ומסוגר כלב האבן. בכל זאת, עיקר הכלי הוא דוקא הלב ולא המח, כיוון שהמח משמש בעיקר כמעביר של שפע אל הלב, בעוד מי שמקבל וקולט לגמרי אותו הוא הלב. "וידעת היום והשבות אל לבבך"[37]. צריך אמנם לדעת בראש, בשכל, אבל מתוך מטרה להשיב את האמת אל הלב [כלי אחד עולה חכמה].

ר' אברהם אבולעפיא, המקובל הגדול מתקופת הראשונים שלפני גלוי ספר הזהר הקדוש, כותב שאחד הסודות של המילה לב הוא כתיבת שתי אותיות ל באופן הבא: אם נקח ונעמיד אותן אחת מול השניה, כתמונת ראי, נקבל ציור של לב, כזה:

alt  

בהקשר שלנו, ב פעמים ל עולה כלי. בנוסף, אם נקח את האות י מסוף המלה ונחבר אותה אל ראשה של האות כ שבתחלתה, נקבל במקום המילה כלי שתי אותיות ל. זהו רמז חשוב המצביע ואומר שהלב הוא הכלי העיקרי, ובעם ישראל הוא מצביע על הכלי לקבול גלוי שם הוי'.

אמת ואמונה

נמשיך הלאה ונתיחס רק אל שלש המדרגות הראשונות במערכת שלנו, שכנגד אותיות יהו שבשם, המהוות יחידה בפני עצמה ביחס אל האות ה תתאה, אל מדרגת המלכות.

עַצְמוּת, אוֹר מַקִּיף, אוֹר פְּנִימִי עוֹלֶה אֱמֶת (כַּאֲשֶׁר הַ-א דֶּאֱמֶת עוֹלֶה אֶלֶף) [בסוד העגול]). [אם שלש המדרגות העליונות הן אמת – מה הוא הכלי?] הַכְּלִי [לקבל את האמת] הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּסוֹד "אֱמֶת וֶאֱמוּנָה כָּל זֹאת" ("כָּל זֹאת" הוּא שֹׁרֶשׁ ה"כְּלִי" שֶׁנִּקְרָא "זֹאת",

המילה כל היא שרש המילה כלי, והכלי הוא בחינת נוקבא, הנקבה שמקבלת את האמת. לכן המילים 'כל זאת' רומזות אל הכלי, שנקרא אמונה ביחס לאמת. מאין שהמלכות נקראת 'זאת'? לומדים זאת בספר הזהר[38] מן הפסוק בענין עבודת יום הכפורים:

בְּסוֹד "בְּזֹאת יָבוֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ", שֶׁ"הַקֹּדֶשׁ" הוּא הָאוֹר הָאֱלֹקִי, וְעִקָּרוֹ בְּחִינַת הָעַצְמוּת מַמָּשׁ – קֹדֶשׁ בְּלִי ו כְּדִלְקַמָּן,

יש 'קֹדֶשׁ' ויש 'קָדוֹשׁ'. מוסבר בחסידות שהבטוי 'קדש' הוא העצם, ואילו אות ו של הבטוי 'קדוש' באה להמשיך גלוי אור מן העצם. 'קדש' הוא מובדל בעצם, ובלשון ספר הזהר "קדש מלה בגרמיה"[39], והוא מכוון כנגד אות י של שם הוי'. בהתבוננות שלנו היא מדרגת העצמות, בעוד 'קדוש' בא להמשיך את האור מתוכו בשלשה שלבים:

   י              קֹדֶשׁ               עצמות

   ה            קָדוֹשׁ

   ו              קָדוֹשׁ             שלש מדרגות של המשכת אור

   ה             קָדוֹשׁ

כל העליה הזו תלויה במדרגת 'זאת', במלכות, בכלי. הסברנו בתחלת השער את ירידת הנשמה לתוך הגוף כ"ירידה לצורך עליה". כלומר, רק כאשר הנשמה יורדת אל הגוף אזי יכולה היא לעלות אל הקדש, אל מדרגת העצמות. אהרן הכהן מצד עצמו הוא אור מקיף. כלומר, נשמה בלי גוף במדרגת ה עילאה שבשם [כתוב שהוא הנשמה העיקרית הקשורה עם אות ה עילאה]. בשביל שהוא יגיע אל הקדש, אל העצמות שלמעלה מן האור המקיף, הוא צריך לרדת ולהתלבש בתוך הגוף, בסוד "ירידה לצורך עליה", מטה מטה.

מפרוש זה מובן בעומק מדוע כל עניני מצות עבודת יום הכפורים, שתכליתה היא להגיע עד הקדש עליון, באה לאחר תאור חטא נדב ואביהוא. הכתוב אומר "וַיְדַבֵּר הוי' אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי הוי' וַיָּמֻתוּ"[40], ולאחריו מתחיל כל תאור עבודת יום הכפורים, החל מן הפסוק "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה"[41]. עבודת היום היא המשך למיתת שני בני אהרן, ועל שמם נקראת גם הפרשה כולה.

כתוב בקבלה ובחסידות[42], שעבודתם של נדב ואביהוא היתה בגדר 'רצוא' ללא 'שוב'. כלומר, שני בני אהרן רצו לחזור מיד אל שרש הנשמה תוך התפשטות הגשמיות. אפשר אולי לחזור אל שרש הנשמה, לרוץ אל הקדש בלא לשוב, אך אין זו התכלית, וממילא הדבר אינו רצוי והוא אף בגדר חטא. התורה באה להראות את הדרך הנכונה והתכליתית, ולכן מיד ממשיכה "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה". אהרן לא צריך ללכת בדרכם של נדב ואביהוא, אלא משרשו ולהתלבש בתוך בתוך הכלי, בתוך הגוף. באופן של "ירידה לצורך עליה" יעלה בסוף הכל ויתאחד עם הקדש העליון, עם העצמות.

מדוע המלכות נקראת אמונה – "אמונה כל זאת"? הסברנו פעמים רבות, שבארמית נקרא הכלי מנא מלשון אמונה. כידוע אצלנו, אמונה היא הראש העליון שבכתר, הנקודה הגבוהה ביותר שלמעלה אפילו משרש האורות. שרש האורות הוא בכח התענוג, הראש השני שבכתר, ואילו שרש הכלים הוא באמונה שלמעלה מעלה ממנה, כאשר הכלל בחסידות הוא "שרש האורות גבוה משרש הכלים"[43]. לשם עולה מי שעבודתו היא בבטול במציאות בבחינת "ונחנו מה". על אהרן נאמר "ואהרן מה הוא"[44] על שם עליתו אל שרש משה אחיו. אם כן, אמונה היא גם הכלי שלמטה, במלכות, וגם הראש העליון שבכתר – רישא דלא אתידע, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[45].

עבודת הכלי – הנחת עצמותו

מתי יש גלוי של קדש? היכן הוא מתגלה?

שֶׁמִּתְגַּלֶּה בִּבְחִינַת "זֹאת" שֶׁהוּא כְּלִי הַקְּדוּשָׁה, בִּטּוּל וַהֲנָחַת עַצְמוּתוֹ) –

מהו כלי ביחס לעבודת ה' על פי החסידות? אצל האדם הכלי הוא 'הנחת עצמותו'. זהו סוג של בטול שפרושו: 'שים את עצמך בצד'. הבטול הוא המושג הכי עמוק והכי עדין בכל התורה כולה, הכולל גוונים ואופנים רבים. העיקריים שבהם הם – שפלות, הכנעה, ענוה, בטול[46]. להרגיש היטב את כל מדרגות הבטול הללו זו עיקר עבודת היהודי. בלשון חז"ל[47] נקראת עבודה זו לעשות עצמך 'שיריים' שאין בהם צורך[48]. אדם מתעסק במצות, הוא גומל חסד עם חברו, ופתאום מרגיש כאב ראש. ראוי לו שילך לביתו ויקח כדור וינוח קצת, ישתה כוס תה, עד שיעבור כאב הראש. כאשר האדם מתעלם מכל הכאבים והמניעות ומתרכז במצוה בה הוא עסוק הוא שם את עצמו לגמרי בצד, וסופו שהוא שוכח מכל כאביו ובעיותיו. הוא שוכח מכל עניני עצמו, וכל כולו מסור ונתון אך ורק למצוה אותה הוא עושה. מי שאינו מסוגל להניח את עצמותו חי רק עם עצמו, וממילא כאשר ראשו כואב הוא חייב לנוח וכו'. לאדם כזה חסרה עבודת בטול של 'הנחת עצמותו'.

מוסבר בחסידות[49], ש'הנחת עצמותו' היא הגדרת הכלי. כאשר האדם מניח את עצמו ישנה אצלו 'שקיעה' המהוה בית קבול וחלל המסוגל לקלוט. בלעדיה הוא 'שטוח', שטחי, וממילא אינו כלי כלל. זהו המושג כלי בעבודת ה'.

נסכם את הרמז: המלכות נקראת 'זאת' ועבודתה היא בטול של 'הנחת עצמותו', להיות כלי לקבל. כאשר יש לאדם כלי, אזי נשמתו יורדת אל תוך הכלי שלו ועובדת את ה' דרך ובאמצעות אותו הכלי שלו, דרך הגוף שלו. על ירידה זאת כתוב "ירידה לצורך עליה", ועליה נאמר הפסוק "פעולת צדיק לחיים"[50]. בסופו של דבר מתגלה לו הקדש הנבדל האמיתי, העצמות האמיתית.

כל מה שדובר עד כאן בפרק זה היו רעיונות שבאו דרך אגב ותוך כדי חפוש, כעין משחק, עם מספרי המלים שהתעסקנו בהם. זאת דרך של התבוננות, כאשר המח והלב פתוחים לזרימת מושגים המתקשרים לתופעת הרמז בתורה. כמובן, היכולת לשחק משחק זה תלויה בבסיס הרחב וברקע הקודם של ידיעות והרגשות מוגדרות ומזוהות עם פסוקי תורה. כאשר ניתן לפתח מתוך רמז מספרי רעיון עמוק של התבוננות אזי הרמז ממתיק את הענין בו הוא עוסק. באופן זה חודר הענין ונקלט בלבו, ובכך מכשיר את האדם גם לקיים את הענין בפועל. "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי"[51].

נסכם: שלש המדרגות הראשונות – עצמות, אור מקיף, אור פנימי – הן יחסית בחינת המשפיע, הזכר, והן עולות כמנין אמת. "תתן אמת ליעקב"[52] – המשפיע. המדרגה האחרונה היא הכלי שבסוף, האמונה. מדרגה זו היא בחינת המקבל, הנקבה [זאת עולה ד פעמים אמונה]. על יחוד המשפיע והמקבל נאמר "זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל"[53], כאשר רחל היא עיקר 'בית ישראל', "ביתו זו אשתו"[54].

אם כן, "בזאת יבוא אהרן אל הקדש" – זו התלבשות כל האמת בתוך הכלי. כל זה מרומז בלשון ספר הזהר[55]:

"אִיהוּ אֱמֶת וְאִיהִי אֱמוּנָה".

הוא אמת והיא אמונה, 'זה' הוא אמת, 'זאת' היא אמונה. משה רבינו נתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'[56]"[57]. לכן כתוב בספר הזהר[58], שמשה הוא 'שושבינא דמלכא', שושבין המלך, ואילו אהרן הוא 'שושבינא דמטרוניתא', שושבין המלכה. תפקיד אהרן הוא להעלות את הנשמות כמו שהן מלובשות בתוך גופים למטה ולהביאן אל המלך.

בזאת סיימנו את פרק ג' בו רק הרחבנו בו כמה מן הענינים על דרך הרמז.

* * *



[1] דברים לב; ראה פרדס שער ל פרק ח.

[2] שם טז, טו.

[3] תהלים עג, א.

[4] שמות לד, ו.

[5] רבן עזרא ורמב"ן שם; זח"ג קלח, א.

[6] הקדמת תקו"ז (פתח אליהו).

[7] שער 'ארבעה עולמות' פרק ד.

[8] ברבוי מקומות, ראה למשל: לקוטי תורה דרושים לשמ"ע פח, ג.

[9] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[10] שמות כ, ב.

[11] שם פסוק יד.

[12] שמות לד, כח; דברים ד, יג; שם י, ד.

[13] כמבואר בכתבי ר' אברהם אבולעפיא זצ"ל.

[14] ראה הקדמת 'כללי השערים' פרק ה; שער 'עולמות נשמות אלהות' פרק ז.

[15] פרדס שער ח פ"ד בשם ספר 'מעין החכמה' המיוחס למשה רבינו.

[16] דברים לא, יט.

[17] שער ד (שער עצמות וכלים) פ"ד.

[18] דרך מצותיך, שרש מצות התפלה פ"ה ואילך (קטז, ב); המשך תרס"ו עמ' תסז ואילך; תורת מנחם ח"ז עמ' 266 (ש"פ שמות ה'תשי"ג).

[19] פרק א.

[20] אבות פ"ב מ"ד.

[21] זח"ג רלב, א; שם רסה, א; שמות רבה פג, טו; מכילתא שמות יח, יט.

[22] שמות טז, ז-ח.

[23] זח"ג קלו, א; תניא, קונטרס אחרון ד"ה 'להבין מ"ש בפע"ח' (קנה, ב).

[24] תניא, שער היחוד והאמונה פרק ט.

[25] זח"ג לד, א; תניא פרקים ג, יח-יט, מג.

[26] שמות יט, ב.

[27] רש"י שם ע"פ המכילתא.

[28] במדבר פרק לג ועוד.

[29] דברים לב, ט.

[30] תניא, אגרת התשובה פרק ד.

[31] כתר שם טוב אות קיא בשם הראשונים, וראה פרוש יעב"ץ אבות ד, ב; המשך תרס"ו עמ' תקכב.

[32] שמות כ, ב.

[33] ראה שמות רבה כט, ט; תניא פרק לו.

[34] ראה שבת פח, ב; שמות רבה כט, ד.

[35] מגלה עמוקות אופן קפו.

[36] מובא בשם ר' שמחה בונים מפרשיסחא זצ"ל, ראה קול מבשר ח"א לתהלים קמז ובכ"ד.

[37] דברים ד, לט.

[38] זח"ב נז, א; ח"ג נו, ב; תקו"ז יט (מ, א).

[39] זח"ג סא, א.

[40] ויקרא טז, א.

[41] שם שם ג.

[42] לקוטי שיחות חכ"ז עמ' ­121; חי"ב עמ' 55 וש"נ.

[43] ברבוי מקומות. לדוגמה: ראה סה"מ תרמ"ט עמ' רמג-ד; סה"מ תרנ"ט עמ' ז ואילך (ובכ"ד).

[44] במדבר טז, יא.

[45] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[46] ראה לב לדעת, פרק בעבודת ה' עמ' יח.

[47] ראש השנה יז, ב; מגילה טו, ב; סנהדרין קיא, ב.

[48] עיין אגרת הקדש ב; לקוטי תורה עקב יז, ג והלאה.

[49] ראה לקוטי תורה שיר השירים מה, א ואילך ובכ"ד.

[50] משלי י, טז.

[51] תהלים קיט, צב.

[52] מיכה ז, כ.

[53] תהלים צח, ג.

[54] יומא פ"א מ"א.

[55] זח"ג רל, א.

[56] במדבר ל, ב.

[57] במדבר ל, ב. וראה ספרי מטות, ב ורש"י עה"פ.

[58] זח"ג כ, א; שם נג, ב; שם ערה, ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com