חיפוש בתוכן האתר

טעם הבריאה_פרק א הדפסה דוא

פרק א

התשוקה שבבריאת העולם


נדייק יותר בלשון חז"ל: למה העולם נקרא 'שוקיו'? על שם שנשתוקק הקב"ה לבראו. כלומר, ישנו דבר שנקרא עולם – שהוא כביכול שוקיו של הקב"ה – והקב"ה משתוקק לברוא את שוקיו. עד כאן רק הגדרנו מהו עולם מצדו של ה', אבל לא הסברנו מהו ההעלם שבו מצדנו.

"עוֹלָם" הוּא מִלְּשׁוֹן הֶעְלֵם.

'העלם הבורא מן הנברא' ו'העלם עצמי'

כתוב בחסידות בכל מקום[1] שעולם הוא מלשון העלם, והכוונה היא שהעולם התחתון שלנו מעלים על האלוקות שבו. מכאן, שהעולם התחתון הוא מסך מבדיל, מסתיר ומעלים על נוכחותו של הקב"ה. הקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[2], ואלמלא היו האותיות של מעשה בראשית מסתלקות מן העולם היה חוזר כל העולם הזה להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית[3]. את הדבר הזה אין אנו מרגישים בגלל שהעולם הוא כח של העלם. הגדרת מציאות העולם היא אי-הכרת הנברא בבורא. בלשון החסידות: "העלם הבורא מן הנברא"[4]. אופן הבריאה הוא רק על ידי שהבורא מתעלם מבריאתו, וההתעלמות היא-היא מציאות העולם והתגשמותו.

כך מסבירים בדרך כלל, אלא שכאן במאמר שלפנינו צריכים אנו לפרש זאת באופן אחר לגמרי. כאמור, הכלל הוא שעולם הוא מלשון העלם, כאשר בדרך כלל ההעלם הוא ההעלם התחתון, "העלם הבורא מן הנברא". כאן אנו מפרשים שההעלם מכוון על ה'העלם העצמי' של העולם.

מה הכוונה? 'העלם העצמי' הוא תאור למציאות העולם כמו שהוא עדיין כלול בתוך העצמות כביכול. ממילא, בריאת העולם באה לגלות את אותו העולם מן ההעלם אל הגלוי, מתוך אותה המציאות בה העולם נמצא ונעלם בתוך העצמות. לפיכך, לברוא את העולם פרושו להוציאו מתוך ה'העלם העצמי' אל הגלוי, וזה הדבר אליו משתוקק הקב"ה.

מציאות בלתי נמצאת

מוסבר בחסידות[5] שבדרך כלל ישנן שתי מדרגות של חושך – חושך תחתון וחושך עליון. חושך תחתון נקרא על שם היות העולם הזה וכל שאר העולמות כולם מעלימים ומסתירים על גלוי האלוקות. תפקידנו בתוך העולם הוא לגלות את ה', על אף הסתר הפנים. ה' מתחבא[6], ותפקידנו הוא לחפשו ולגלותו. זהו חושך תחתון, בו עולם הוא מלשון העלם.

גם על פי הפרוש השני שאנו מפרשים משמע שהעולם הוא מלשון העלם, אבל זהו 'העלם העצמי'. כלומר, העולם עצמו נעלם כביכול בתוך ה' עוד לפני שהוא ברא אותו. כביכול, העולם כבר נמצא אלא שנמצא ב"מציאות בלתי נמצאת". אי אפשר להצביע על העולם כמו שהוא בתוך ה'. הרי הוא אינו נמצא שם. בכל זאת, העולם נמצא שם בבחינת "מציאות בלתי נמצאת". זהו סגנון וניב מיוחד בעזרתו באה החסידות[7] לתאר את מציאות העולם כמו שהוא נמצא כביכול בתוך ה' עוד לפני שהוא בורא אותו.

"מציאות בלתי נמצאת" זו היא כביכול שוקיו של ה'. בסיפורי המעשיות של ר' נחמן על שבעת הקבצנים ישנו הקבצן האחרון, שעליו רבי נחמן לא סיפר, והוא הקבצן ללא הרגלים. כלומר, הרגלים שלו נעלמות. כל אחד מן הקבצנים אומר שהדבר שנעלם אצלו, אין פרוש הדבר שהוא חסר. באמת הוא נמצא אצלי, אלא שאין רואים אותו, שהוא נעלם.

זו דוגמא המנסה להמחיש את המצב שלפני בריאת העולם. כביכול שוקיו של הקב"ה נעלמות, על דרך אותו קבצן שאין לו רגלים. בדבר הנעלם הזה, שנקרא שוקיו של הקב"ה, ישנה השתוקקות להתגלות, וההשתוקקות להתגלות היא-היא הטעם הכולל את כל הטעמים של מעשה בראשית.

נסכם: במאמר חז"ל שקראנו בתחילת השעור כתוב שסוד הבריאה הוא השתוקקות ה' לבראו, וכעת הוספנו שהשתוקקותו היא לברוא את ה'העלם העצמי' שלו. כלומר, לגלות את הדבר שכביכול נעלם בינו לבין עצמו.

בריאה – גלוי חוצה

סוֹד הַבְּרִיאָה הוּא הַהִשְׁתּוֹקְקוּת "לְבָרְאוֹ" כְּלוֹמַר "לְגַלּוֹתוֹ" ("בָּרָא" הוּא לְשׁוֹן "גִּלּוּי" בִּלְשׁוֹן חֲזַ"ל, וְקָרוֹב לִלְשׁוֹן "בַּר" בַּאֲרָמִית שֶׁפֵּרוּשׁוֹ "חוּץ", כְּלוֹמַר הַיְּצִיאָה לַחוּץ.

לפי זה, פרוש המילה 'בריאה' הוא גלוי – גלוי ההעלם העצמי. בהלכות טרפות במסכת חולין כתוב: "אמר עולא: ישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא"[8]. כלומר, רק כאשר נעוץ קוץ בוושט של עוף או בהמה העובר ומתגלה מצד הפנים של הוושט לצדו החיצוני – זה נקרא 'הבריא'. מכאן, שפרוש הפועל 'בריאה' הוא דבר שיוצא ומתגלה מן הפנימיות אל החוץ. כל זמן שהיה הדבר בפנים היה בגדר נעלם מעיני כל חי, ואילו כאשר הוא נברא הוא מתגלה חוצה.

פרוש זה של 'בריאה' – התגלות החוצה – קרוב ללשון המילה 'בר' בארמית, שפרושה הוא חוץ. לפי זה, כל דבר שנאמר עליו יציאה החוצה הוא בחינת בריאה. כך נבין גם את המאמר המפורסם[9] שאמר המשיח לבעש"ט, כאשר בשעת עליית נשמתו להיכל המשיח שאלו "אימתי קאתי מר"? – מתי המשיח יבוא? ענה לו המשיח בלשון ספר משלי "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"[10]. כלומר, ההפצה והיציאה החוצה היא פעולת בריאה. בהמשך נאמר לבעש"ט שכאשר יגיעו מעינותיך חוצה יוכלו גם הם – גם התלמידים וגם כל עם ישראל – לעשות עליות נשמה ויחודים כמוך [בהמשך אגרת הקודש אומר הבעש"ט שנחלשה דעתו מאוד כאשר שמע דברים אלו יוצאים מפורש מפי המשיח. מתי דבר זה אכן יוכל להתקיים? הוא לא שמח על תשובה זו. להיפך, הוא התעצב].

לענינינו, מתי אפשר לתת למישהו אחר את הכח לעשות מה שאתה עושה? אין זאת אלא כאשר בוראים אותו מחדש. יותר פנימי מזה – אתה צריך לברוא את עצמך החוצה.

בריאה – להוליד את עצמך

מביא הרבי שליט"א בשיחות רבות[11], שכאשר הבעש"ט וכל הצדיקים הגדולים מלמדים תורה הם אינם מלמדים רק הארה חיצונית, אלא ממש מולידים בחוץ. הם מולידים את עצמם בתוך התלמיד. בהמשך נסביר שפנימיות כל בריאה היא לידה – להוליד בן. כלומר, לברוא את עצמך.

"ברא כרעיה דאבוה"[12]. הבן נקרא השוק של האב, וכאשר אתה מוציא את עצמיותך חוצה אותו אחד שבחוץ המקבל את הבריאה הזאת נעשה על ידי כך מסוגל גם הוא להתעלות בעליות כמו שלך. כך הסברנו באופן פנימי יותר את מאמרו של המשיח לבעש"ט: "יפוצו מעינותיך חוצה, עד שיוכלו גם הם לעשות עליות ויחודים כמוך". כאמור, פעולה זו נקראת בריאה. אתה צריך לברוא את עצמך. לגלות את ה'העלם העצמי' החוצה.

זהו פרוש לשון חז"ל במדרש – "זה העולם". העולם כבר ישנו בבחינת "מציאות בלתי נמצאת", ואת אותו עולם משתוקק הקב"ה לברוא. ממילא, ההשתוקקות וההעלם הם היינו הך. המציאות הבלתי נמצאת היא "שוקיו" והיא-היא ההשתוקקות.

וְכֵן "בַּר" הוּא לְשׁוֹן "בֵּן" – הִתְגַּלּוּת עַצְמוּת הָאָב מִחוּצָה לוֹ.

למילה 'בר' בארמית ישנם שני פרושים: מלשון חוץ ומלשון בן, כמו במאמר שהבאנו "ברא כרעיה דאבוה". אם כן, בן הוא בעצם התגלות עצמות האב אל מחוץ לו. שני הפרושים הללו – להוציא את ההעלם העצמי החוצה ולהוליד בן ממש – הם שתי מדרגות שונות.

בריאת העולם ובריאת נשמות ישראל

שְׁנֵי פֵּרוּשִׁים אֵלֶּה הֵם כְּנֶגֶד בְּרִיאַת הָעוֹלָם בִּכְלָל, וּבְרִיאַת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל הַמִּתְלַבְּשׁוֹת בְּגוּפִים בִּפְרָט – בְּחִינַת "בָּנִים אַתֶּם לַהוי' אֱלֹקֵיכֶם".

אם כן, שני הפרושים ושתי המדרגות הם על דרך ההבדל בין העולם כולו לבין נשמות ישראל שבתוכו. נשמות ישראל בתוך העולם נקראו "חלק בורא שנעשה נברא"[13]. הן ממש "חלק אלוה ממעל ממש"[14], 'חלק' מעצמות האב, וכאשר הן נבראות הופך אותו "חלק אלוה" להיות "חלק בורא שנעשה נברא". מעבר זה הינו בריאה על פי הפרוש השני של המילה 'בר', מלשון בן. גם זו יציאה החוצה, אבל יציאה החוצה של עצמותו יתברך ממש.

לעומת זאת, ישנה יציאה החוצה שאינה יציאת העצמות אלא יציאה בכח, יציאה של יכולת. אחד הביטויים בו אנו מכנים את הקב"ה הוא היותו "כל יכול"[15]. זהו תאור אל היכולת שלו, בעודה בבחינת 'העלם העצמי', עוד לפני שהוא בורא את העולם[16]. גם להוצאת היכולת הנעלמת החוצה ישנה השתוקקות. זו השתוקקות להמחיש את אותה היכולת.

ישנן שלש מדרגות: יכולת, כח ופועל[17]. היכולת היא פשוטה והיא נמצאת בתכלית ההעלם. כח הוא כאשר היכולת מתחילה להתעורר על מנת להתגלות. על ידי פעולת הבריאה הדבר כבר יוצא מן הכח אל הפועל. לעניננו, יכולת היא מלשון כלי, וכלי הוא כללות כל העולם. כללות כל העולם ותכליתו היא לשמש כלי לקב"ה – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[18]. זו הבריאה על פי הפרוש השני, 'בר' מלשון חוץ.

כל העולם הוא כלי, בית דירה, אבל מלבד אותו הכלי ישנו גם אור עצמי ממש המתלבש בתוכו. זהו סודן של נשמות ישראל שבתוך העולם. הן בגדר אור שיוצא החוצה ועם זאת הוא אינו נפרד בעצם מן המאור שלו. כל אור בפנימיותו ובעצמיותו עדיין דבוק בשרשו. הוא דבוק במאור, על אף שהוא יוצא החוצה[19]. לעומת זאת, הכלי שוכח את שרשו לגמרי [שוכח הן אותיות חושך]. לגבי הכלי האור חשך בעדו. כלומר, ברגע שיוצא הכלי החוצה הוא כבר שכח מצד עצמו לגמרי את מקורו.

נשמות עם ישראל הן הפנימיות, הן האור. אף על פי שלמראית עין, בחיצוניות, גם הן נפרדות הרי שבפנימיות הן אינן נפרדות אף פעם. "'חטא ישראל'[20] – ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[21]. היהודי בעצמותו, מצד עצמות נשמתו, תמיד מחובר ודבוק כ"חלק אלוה ממעל ממש". גם הוא יוצא החוצה, אבל הוא פנימיות ועצמיות האב. לעומתו, שאר העולם שנברא ויוצא לחוץ אינו אלא גלוי היכולת הנעלמת שבעצמות לברוא. כאמור, גם לזה הקב"ה משתוקק. הוא משתוקק להוציא מן הכח אל הפועל. ליתר דיוק: הוא משתוקק לעשות 'כח' אותו הוא יוציא אל 'הפועל'.

בראשית ברא – מאמר וחצי מאמר

שתי מדרגות בריאה אלו הן סוד שתי המילים הראשונות בתורה "בראשית ברא":

וְזֶהוּ "בְּרֵאשִׁית בָּרָא וְגו'" – "בָּרָא שִׁית בָּרָא וְגו'".

בספר הזהר כתוב[22], שהמילה 'בראשית' כוללת בתוכה את שלש האותיות 'ברא', אותיות המילה הבאה אחריה בפסוק. המילה 'בראשית' היא "מאמר" שלם, ואילו המילה 'ברא' שאחריה היא רק "חצי מאמר". אותו היחס בין שתי המילים קיים גם מבחינת מספר האותיות: במילה 'בראשית' שש אותיות, ולעומתה במילה 'ברא' רק שלש אותיות.

אחד הפרושים אומר, על פי מאמר חז"ל, שהמילה 'ברא' הראשונה רומזת על התורה וישראל. אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל "בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו'[23]"[24], ו"בשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתו'[25]"[26]. כך מביא רש"י מיד בתחילת חומש בראשית.

אם כן, 'ברא' הראשון של בראשית קשור עם בריאת נשמות ישראל. כאמור, פנימיות ועצמיות הנשמה קשורה כל הזמן עם הקב"ה, אף על פי שלפעמים, בעת התגלותה בגוף, עלולה היא להכרת מן הקשר עמו. זהו סוד התורה שבתוך הנשמה. התורה אף פעם אינה נבדלת מה'.

מאמר מפורסם אחר בספר הזהר הקדוש אומר[27], שישנם שלשה קשרים המתקשרים זה בזה: ישראל, אוריתא וקוב"ה. ישנם שלשה קשרים המתקשרים אחד בשני: ישראל מתקשרים בתורה, ועל ידי התורה מתקשרים ישראל לקב"ה. לפעמים מסביר הרבי שליט"א ואומר[28], שלכאורה די היה בשני קשרים. די היה בקשר אחד כדי לקשר את ישראל בתורה, ובקשר נוסף כדי לקשר את התורה אל הקב"ה. די בשני קשרים כדי לקשר יחד שלשה דברים. מדוע כתוב שיש דוקא שלשה קשרים? מסביר הרבי, שבהעלם ישנו עוד קשר ישיר מישראל אל הקב"ה. התמונה המצטיירת כאן היא על דרך הסגולתא בטעמי המקרא:

הקב"ה

תורה            ישראל


מה הכוונה? ישראל אכן מתקשרים לה' בגלוי באמצעות התורה, אבל כאשר ישראל אינם שומרים על התורה הגלויה ועד כדי כרת, עד כדי שהנשמה נכרתת ונעשית מנותקת משרשה, מן הקב"ה, אזי הקשר אל הקב"ה באמצעות התורה ניתק. כיצד חוזרות אותן נשמות מנותקות בתשובה? מסביר הרבי שתיתכן חזרה בתשובה בגלל שישנו עדיין קשר ישיר מישראל אל קוב"ה. זהו הקשר השלישי.

הקשר השלישי הוא קשר ישיר מישראל אל הקב"ה שלא באמצעות התורה הגלויה. בפנימיות, הקשר השלישי גם הוא תורה, אלא שהוא הסוד של התורה, הפנימיות של התורה. הסוד הסתום בתורה הוא המקשר את ישראל ישירות אל הקב"ה, אפילו כאשר הקשר דרך התורה הגלויה אליו לפעמים איננו. לכן כתוב ש"המאור שבה יחזירנו למוטב"[29]. חז"ל אומרים, שהדבר המחזיר את ישראל בתשובה הוא המאור, הפנימיות שבתורה. הסוד והנעלם של התורה הוא כמו טעם הבריאה, וזה מה שמחזיר את מי שניתק למוטב ומקשר אותו חזרה אל הקב"ה ישירות, אף על פי שהקשר הגלוי איננו.

את כל זה אמרנו כדי להבין ששני פירושי חז"ל השונים למילה 'בראשית' – בשביל ישראל ובשביל התורה – הם בעצם דבר אחד, הכל בריאה אחת. זו הבריאה של הפנימיות, בריאת הבן. דברי המדרש "'בראשית' – ברא שית"[30] הם סוד בריאת הבן, הבאה להוציא החוצה חלק מן העצמות ממש. על בריאה כזו, בריאה בבחינת 'בראשית', נאמר לבעש"ט "יפוצו מעינותיך חוצה". רק לאחר מכן באה בריאת העולם, עליה נאמר המשך הפסוק "ברא אלקים את השמים ואת הארץ", וכאן כוונת המילה 'ברא' היא רק מלשון הוצאה החוצה, לגלות את העולם מהיותו נעלם בעצמות.

זהו סוד שתי המילים הראשונות בתורה: 'בראשית' – סוד בריאת הנשמות, 'ברא' – סוד בריאת העולם. העולם נברא כדי להיות כלי לגלוי ה' באמצעות הנשמות.

אות י בתוך הבן

"שִׁית" הוּא סוֹד "שֵׁת" בֵּן אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁבּוֹ מֵאִיר הַ-י שֶׁבַּשֵּׁם, חָכְמָה עִילָּאָה, עַצְמוּת וּמַהוּת הָאָב.

כתוב, שהמילה שית כוללת את האותיות שת, בנו של אדם הראשון, ואילו האות י שביניהן רומזת אל גלוי האב בתוך הבן. בסוד שם הוי' האות י היא בחינת חכמה, פרצוף אבא בסוד הפרצופים, והיא מתגלה בתוך הבן. אותה אות י שמתגלה בתוך הבן היא סוד התורה, אותה הזכרנו קודם. זו התורה שבתוך הנשמה. אות י רומזת אל עשרת הדברות – "אוריתא מחכמה נפקת"[31]. התורה כביכול יוצאת מן החכמה הפנימית של הקב"ה ומאירה בתוך הבן.

כאמור, חז"ל דרשו את המילה 'בראשית' – בשביל התורה ובשביל ישראל, ובמדרש אחר חלקו את המילה 'בראשית' לשתי תבות – 'ברא' ו'שית'. כלומר, ה' בורא שית. על פי הפרוש שאנו מפרשים כעת מתחברים שני הפרושים: שת הוא הבן, נשמות ישראל, ואילו האות י שמאירה בתוכו היא מה שהאב מאיר בתוך הבן. הארה זו היא התורה בכללות, ובפרטיות היא עשרת הדברות.

וְאַחַר כָּךְ [לאחר המילה 'בראשית', סוד בריאת הנשמות, "חלק בורא שנעשה נברא", נאמר]: "בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – בְּרִיאַת הָעוֹלָם בִּכְלָל.

מן הרמז האחרון משמע, שהכח הבורא את העולם הוא שם אלקים, ואילו הכח האמיתי שבורא את הנשמות אינו אלא שם הוי'. זו העצמות הנעלמת ממש – 'אנכי'. שם אלקים משמש כלי לשם הוי', בעוד העולם עצמו שנברא מכחו הוא הכלי לגלוי זה. על אותו שם שהוא כלי וכח צמצום לגבי שם הוי' נאמר "ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ואילו על הנשמות, שעליהן כתוב "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו"[32]. רעיון זה מתבטא ברמז הבא: עולם עולה כלי אלהים, ואילו שם אלהים עצמו עולה כלי הוי'.

בהקשר לכל זה ניתן להתבונן בפסוק הראשון של התורה: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". המילה הראשונה 'בראשית' היא מאמר בפני עצמו – ברא שית – בו ועל ידו ברא ה' הנעלם את בניו. הוא ברא את שרשי הנשמות – "חלק בורא שנעשה נברא".

נעיצת סיום התורה בתחלתה

נוסיף עוד נדבך. ישנו ענין לדרוש את חבור סוף התורה לתחילתה, בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן"[33], והחיבור הוא בין המילים "ישראל-בראשית". סוף התורה הוא במילים "לעיני כל ישראל"[34] והתחלתה במילים "בראשית ברא". זהו עוד רמז מובהק ופנימי לכך, שתבת "בראשית" נאמרה לגבי בריאת הנשמות – נשמות עם ישראל.

לפני שהתגלה הבעש"ט על מנת להפיץ את מעינותיו 'חוצה' למד עשר שנים – מגיל 26 ועד 36 – יום-יום עם הנביא אחיה השילוני[35]. הלמוד היה בחומש על פי הסדר, מבראשית, וכעבור עשר שנים השלימו את התורה כולה והגיעו אל הפסוק "לעיני כל ישראל". הרבי הקודם מביא לכך רמז ואומר, שכוונת המילים "לעיני כל ישראל" היא שישראל בעל שם טוב צריך עכשיו להתגלות לעיני כל ישראל. אכן כך כתוב, שברגע שסיימו את התורה והגיעו אל "לעיני כל ישראל" נאמר לבעש"ט מן השמים שהוא חייב הוא להתגלות.

בהקשר שלנו, להתגלות פרושו לברוא את עצמך, להוליד בנים לעולם. כלומר,  אומרים לבעש"ט מן השמים: כעת אתה צריך להגיע לאותה השתוקקות של הקב"ה שהשתוקק לברוא את ההעלם העצמי שלו, לברוא את העצמות ממש.

וְעַל כֵּן דָּרְשׁוּ חֲזַ"ל "בְּרֵאשִׁית – בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ רֵאשִׁית",

חז"ל אינם דורשים שכוונת המילה 'בראשית' היא לישראל, אלא בשביל ישראל. כלומר, כל השאר הוא בשביל ישראל. צריך להיות גם שאר העולם, אבל הוא אינו אלא בשביל ישראל שעלו במחשבה תחלה – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[36]. לכן, בשביל אותה 'ראשית' צריך להיות גם "ברא אלקים את השמים ואת הארץ".

כְּלוֹמַר שֶׁשָּׁרְשָׁם בְּ"רֵאשִׁית חָכְמָה" – עַצְמוּת וּמַהוּת הָאָב) – [ושרש נשמות ישראל הוא] "גִּלּוּי הַהֶעְלֵם".

אדם דבריאה ועולם הבריאה

נסביר פרט נוסף. ידוע בקבלה[37], שהדבר הראשון שעשה ה' בתחלת תהליך מעשה בראשית נקרא הצמצום הראשון. ה' עשה לגבינו מקום פנוי, חלל ריקן, על מנת לברוא שם את העולמות. הדבר הראשון שנמשך לאחר הצמצום הראשון הוא קו אור אין סוף, ומיד על גבי הקו מתלבש הפרצוף הראשון שנתהוה, הנקרא 'אדם קדמון' בלשון הקבלה. הוא מלביש את הקו שחודר ובוקע אל תוך החלל הפנוי.

מבואר באריכות בחסידות שאותו אדם קדמון נקרא 'אדם דבריאה'[38]. על פי קבלה ישנן ארבע בחינות אדם – אדם דאצילות, אדם דבריאה, אדם דיצירה, אדם דעשיה:

      אדם דאצילות           אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון

      אדם דבריאה             אדם קדמון

      אדם דיצירה              עתיק יומין ואריך אנפין – פרצופי הכתר דאצילות

      אדם דעשיה               עולם האצילות עצמו


מכאן עולה כי עולם האצילות הוא-הוא אדם דעשיה, ועד אליו ישנה כביכול השתלשלות של נשמות ישראל, השתלשלות של עצם הנשמה. לאחר מכן באות שלש מדרגות של עולמות ממש, של עולמות חיצוניים: עולם הבריאה, עולם היצירה, עולם העשיה.

נסביר יותר. כאמור, אותו אדם קדמון נקרא 'אדם דבריאה'. מדוע? אותו אדם קדמון הוא כמו "חלק בורא שנעשה נברא", שכן ממד 'אדם' שבו הוא בחינת נברא, ואילו ממד 'קדמון' שבו הוא בחינת הבורא. בשמו – 'אדם קדמון' – מתחברים גם הבורא וגם הנברא. זו הסיבה שבלשון הקבלה הוא מכונה 'אדם דבריאה'. כלומר, הוא עיקר הבריאה, על אף ש'אדם קדמון' הוא למעלה-מעלה עד אין סוף ולאין ערוך מעולם הבריאה הפרטי.

לעניננו, מדרגת 'אדם דבריאה' היא כמו הסברנו למילה 'בראשית' – להאציל ולברוא את נשמות ישראל. לברוא את נשמות ישראל זה כמו להוציא את 'אדם קדמון'. האות י שישנה בתוך המילה שת היא כמו סוד הקו המתלבש בתוך 'אדם קדמון'. כל דבר שנברא הוא לאחר מכן גם נוצר וגם נעשה, כאשר העשיה שלו היא שלמות תיקונו. אותו 'אדם קדמון', שנקרא 'אדם דבריאה', נעשה נתקן ומשתכלל בשלמות בעולם האצילות. לכן עולם האצילות הוא עדיין בגדר אלוקות, ועדיין שייך לישראל ולתורה. כלומר, עד עולם האצילות אלו מדרגות שעדיין שייכות ל"בראשית".

לעומת זאת, העולמות התחתונים – בריאה, יצירה, עשיה – שבאים אחר כך הם כמו הבריאה השניה שבהמשך אותו הפסוק – "ברא אלקים את השמים ואת הארץ". כך הסברנו את שתי מדרגות הבריאה בלשון הקבלה.

נסכם: ישנה בריאת הנשמות, הנרמזת בבריאה שבמילה "בראשית", והיא נכללת מ'אדם קדמון' ועד סוף עולם האצילות. אחריה באה בריאת העולמות, הנרמזת בהמשכו של הפסוק – "ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – והיא נכללת בשלשת העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה.

כל הבריאה הזו כולה היא התכלית של השתוקקות ה' לגלות את ההעלם שלו. "'שוקיו עמודי שש' – זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראו". הסיום – "ועלי תשוקתו" – מתייחס בפרט אל נשמות ישראל. ממילא, כל העולם כולו נברא בשביל ישראל. כלומר, עיקר ההשתוקקות היא אל הכלה של הקב"ה, אל עם ישראל. ההשתוקקות לברוא את עם ישראל מחייבת השתוקקות להוציא את כל יכולתו של הקב"ה מן הכח אל הפועל.

מן ההסבר שהוספנו עולה, שאורו המקיף של הקב"ה שורה במיוחד על 'אדם קדמון'. כמו שאור הקו מתלבש בתוך 'אדם קדמון' כך ה'עגול הגדול' – אור אין סוף שלפני הצמצום – שורה "עלי", על בריאת האדם, ואינו מתגלה לעולמות.

לגבי 'אדם קדמון' ישנו גלוי פנימי מיוחד, הוא אור הקו. גלוי זה הוא כמו האות י בתוך שת שביחד נעשים שית. חוץ מממנו ישנה התודעה של האור אין סוף הראשון, שנקרא 'רשימו' בלשון הקבלה. אותה תודעה היא הטעם – טעם מלשון ענג – של השתוקקות הקב"ה לברוא את העולם. תודעה זו חופה עלי – "עלי תשוקתו". כלומר, אני הכלה מרגישה את תשוקתו לברוא אותי, וממילא גם את כל העולם כולו. האמת, שתשוקתו של ה' היא לגבי כל העולם, אבל שאר העולם נמצא בחושך ואינו מרגיש אותה. רק על הכלה נאמר "עלי תשוקתו".

ממילא מובן מכאן, שכל סוד הבריאה הוא סוד החשמל: חש מלשון שתיקה והעלם, ו-מל מלשון מלל וגלוי. קודם נמצא העולם בבחינת חש ואחר כך הוא מתגלה.

נסכם את הפרק: הסברנו את פשט דברי חז"ל, על פיהם משמעות הפסוק "שוקיו עמודי שש" היא העולם שנשתוקק הקב"ה לבראו. הכלה של שיר השירים מתארת את החתן, את הקב"ה, ואומרת "שוקיו עמודי שש". הסברנו, ש"שוקיו" זו מציאות העולם בהעלם, אצל ה', בבחינת "מציאות בלתי נמצאת", כביטויו של הרבי הרש"ב. את אותו הדבר שנמצא בבחינת "מציאות בלתי נמצאת" צריך לברוא. כלומר, לגלות אותו. כללות הטעם של בריאת העולם נקרא בלשון חז"ל תשוקה – "שוקיו" – וההעלם בעצמו הוא-הוא שמשתוקק להבראות ולהתגלות.

בהמשך המאמר ננסה להעמיק להתבונן בתוך תשוקתו של הקב"ה כדי לנסות ולזהות כמה טעמים מיוחדים. אכן, ספרי הקבלה מלאים בטעמים להשתוקקות ה' כביכול לברוא את העולם. אומר אדמו"ר הזקן[39], שברגע שיודעים שהדבר הוא בגדר תשוקה או תאוה – אין שואלים שאלות. אי אפשר לדעת למה? אפשר רק לדעת שככה! על כן, כל ארבעת הטעמים שנלמד בהמשך אינם בבחינת 'למה', אלא רק בבחינת 'ככה'. רק כדי לסבר את האוזן אנו שואלים למה ה' ברא את העולם?



[1] לקוטי תורה שלח לז, ד ועוד.

[2] נוסח ברכת יוצר לתפלת שחרית.

[3] תניא, שער היחוד והאמונה פרק א.

[4] תניא, קונטרס אחרון ד ובכ"ד.

[5] ראה לקוטי תורה האזינו עג, סע"א ועוד.

[6] אור תורה שיר השירים קפח.

[7] ראה המשך תרס"ו עמ' תסד ועוד.

[8] חולין מג, ב.

[9] אגרת הבעש"ט, כתר שם טוב אות א.

[10] משלי ה, טז.

[11] תורת מנחם ח"כ עמ' 244 (שיחת ש"פ כי תבוא ה'תשי"ז) ועוד.

[12] ראה ערובין ע, ב.

[13] לקוטי תורה ראה כז, א; ע"פ עץ חיים שער מב (דרושי אבי"ע) פרק א.

[14] תניא פרק ב; ע"פ איוב לא, ב.

[15] פיוט 'וכל מאמינים'.

[16] פלח הרמון בראשית ז, א. באור דבריו בהרחבה ראה להלן תחלת פרק ה.

[17] ???

[18] תנחומא נשוא טז.

[19] ראה ספר המאמרים תרס"ד עמ' קלד והלאה; המשך תער"ב ח"א עמ' תקסד והלאה; ספר המאמרים מלוקט ד"ה "קץ שם לחשך" פרשת דברים ה'תשכ"ד ועוד.

[20] יהושע ז, יא.

[21] סנהדרין מד, א.

[22] זח"ב קעח, ב.

[23] משלי ח, כב.

[24] בראשית רבה א, ו.

[25] ירמיה ב, ג.

[26] ויקרא רבה לו, ד.

[27] זח"ג עג, א.

[28] ראה לקוטי שיחות חי"ח עמ' 408 ואילך.

[29] איכה רבה פתיחתא ב.

[30] סוכה מט, א.

[31] זח"ב קכא, א; וראה שם פה, א.

[32] דברים לב, ט.

[33] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[34] דברים לד, יב.

[35] ראה אור ישראל ח"א עמ' קמא, קנו.

[36] בראשית רבה א, ד.

[37] עץ חיים שער א ענף ב.

[38] ראה ספר המאמרים ה'תש"ח עמ' 113 בהערת כ"ק אדמו"ר; שער 'ארבעה עולמות' פרק ג.

[39] "אוֹיף אַ תאוה איז קיין קשיא" (אור התורה בלק עמ' תתקצז; המשך תרס"ו עמ' ז; תורת מנחם, סה"מ מלוקט ח"ב עמ' שנב).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com