חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק יט הדפסה דוא

פרק יט

המלכות היא הרגשת ה"אני",

את התנשאות המלכות בחיצוניות לומדים מאדניה, ששלמה היה חייב בסוף בגלל זה להמית אותו. למרות שהמלכות עוברת בירושה יש מצב מר ורע שאח צריך לחסל אח, שכן מלכות עוברת רק לאחד (דברנו על כך בשעור אחר). הפסוק המתאר את התנשאות אדניה הוא הפסוק בתחלת ספר מלכים:

וכמו שכתוב "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך" (מקור הבטוי [בכל ספרי הקבלה] "אנא אמלוך"),

גם שמו, אדניה, רומז להתנשאות ולשם א-דני, שם המלכות. בקדושה, הבטוי "אנא אמלוך" נאמר על מלכות דאין סוף, והיא הסיבה לכל בריאת העולם. זו סיבה חיובית, שהקב"ה בעצמו אומר אותה, אבל אחר כך בעולם התהו זה הופך להיות הסביבה של 'שבירת הכלים' ומיתת המלכים  של עולם התהו. רואים מכאן, שבאמירת "אנא אמלוך" יש את הסיבה להתמוטטות והדרדרות העולם. זו הרגשת ה"אני", ולכן  הרגשת ה'אני' שייכת בקבלה לספירת המלכות. להרגיש את ה'אני' ולומר 'אנא אמלוך' זה אותו הדבר.

כלומר שההתנשאות למלוך היא היא שרש הרגשת ה"אני" [זה שאחד מתנשא למלוך זה השרש להרגשת עצמו, להרגשת ה'אני']. בעולם  ה"תהו" גרמה הרגשה זו ל"שבירת הכלים" – התמוטטות כללית ר"ל. [אבל] בעולם ה"תקון" באה הרגשת ה"אני" כשפלות בעצם,

היום אנחנו רוצים להסביר כאן דבר עמוק מאד ויסודי מאד בכל תקון הנפש, והא שעיקר תקון הרגשת ה'אני' בנפש היא השפלות. זה התקון של השבירה. למרות שהשבירה היתה בכל הספירות, כתוב שהן יצאו רק במלכויות שלהן. בלשון הקבלה: בשם בן.

ממילא מובן, שכל התקון הוא במלכות. כללות התקון הוא "לתקן עולם במלכות שדי". כל השבירה וההתמוטטות היא במלכות ולכן כל התקון הוא במלכות. מה היתה השבירה במלכות? זה אדניה בו חגית שמתנשא, וצריך להמית אותו. זו 'שבירת הכלים', "וימלך וימת". כך זה בעולם התהו, אבל העולם התקון נעשה התקון על ידי השפלות. המושג שפלות הוא עצמו תקון הרגשת ה'אני' ולכן השפלות היא, אם כן, הרגשת ה'אני' המתוקן.  הבטוי בחסידות לכך הוא 'שפלות בעצם'. דבר שהוא 'בעצם' זה דבר שלא צריך לעשות אותו מבחוץ, על ידי אתכפיא או אתהפכא, אלא זהו מצב טבעי. כמו אינסטינקט, מצב קבוע.

מהי ההכרה הזו של 'שפלות בעצם'?

מאחר שגלוי לעין כל ש"מלכותך מלכות כל עולמים" –

מהי "מלכותך"? זו המלכות של ה', רצון ומחשבת "אנא אמלוך" שלפני הצמצום הראשון, שהיא הסיבה האמיתית לכל בריאת העולם. בקבלה מובא הפסוק הזה בסוד השתלשלות העולמות, שכולה השתלשלות של המלכות. כעת אנחנו רוצים להסביר את זה בעומק, בעבודה. "מלכותך" היא המלכות של ה':

רצון ומחשבת "אנא אמלוך" של הקב"ה, "עלת העלות וסבת הסבות" של מעשה בראשית,

הסיבה שישנה מלכות בכל עולם ועולם, כאשר 'עולם' זה מלשון העלם והסתר אלוקות ומלכות זו הרגשת 'אני' שיש בכל עולם כזה, היא "מלכותך". מאיפה באה הרגשת ה'אני' הנפרד, היש הנפרד, שיש בכל עולם ועולם? זה בא ב"מלכותך". זו עיקר ההכרה של השפלות. מה שאני מרגיש את עצמי כ'אני' זו הארה מאמירת ה' "אנא אמלוך". אמירת "אנא אמלוך" של ה' באה אצלי כהרגשת 'אני', ואם יש הרגשה כזו אז האדם נמצא בתכלית השפלות. הוא מרגיש את עצמו רק כהארה בעלמא מן ה'אני' האמיתי.

ממילא מובן מזה מה שאמר הלל "אם אני כאן הכל כאן". הוא מגיע להכרה של שפלות כזו, שהמלכות שלו יוצאת מ"מלכותך מלכות כל עולמים". זה עיקר תקון המלכות ותקון הנפש בכלל. זה תקון השבירה. השבירה היא כאשר "מלכות כל עולמים" נפרדת מ"מלכותך" ואם ברור וגלוי לעין כל ש"מלכות כל עולמים" היא רק השתלשלות מ"מלכותך" ממילא יש 'שפלות בעצם'.

 

שאלה: איך זה מסתדר עם התנשאות חצוניות?

תשובה: הסברנו, שמלכות היא תנועה של שפל וגאות, כמו התנועה של הים. הים הוא הים של המלכות ולפי ערך השפל כך בדיוק ערך הגאות. הגאות היא בחיצוניות, ולפי ערך השפלות כל צריך להיות אחר כך "ויגבה לבו בדרכי ה'". על מי נאמר הפסוק הזה? על יהושפט מלך יהודה. דוקא למלך של הקדושה יש את ההתנשאות, ודוקא למלך מבית דוד. למה דוד זכה למלכות יותר משאול" כי לדוד היתה "קופה של שרצים מונחת לו מאחריו", כלשון חז"ל. יש לו בטבע 'שפלות בעצם', ואילו שאול הוא "משכמו ומעלה" מורם מכל העם. דוד הוא בחינת 'שפלות בעצם'. הוא בן גרים, מרות המואביה, ולכן הוא שייך גם לשפלות של הקדושה וגם לגאות שלה. המלכות שלו, שזו גם הרגשת ה'אני' שלו, היא רק הארה והשתקפות של "מלכותך", של "אנא אמלוך" של האחד יחיד ומיוחד, של הקב"ה.

זה עיקר תקון האישיות בכלל. למשל, כאן בארץ ישראל צריך להגיע לכך. כל הפגם שלנו היום זה בגלל שאין לנו גאות של קדושה. למה? כי אין לנו שפלות בעצם.

שאלה: מה ההבדל בין גאות של קדושה ל'רוממות עצמית'?

תשובה: 'רוממות עצמית' זה בעל-מודע, לגמרי בהעלם. זה כמו "מלכותך" ממש, כמו שרש הנשמה שהיא "חלק אלוה ממעל ממש".

 

נמשיך. אותה מחשבת "אנא אמלוך" של ה':

הוא מקור הרגשת ה"אני" ב"כל עולמים",

מאין באה הרגשת ה'אני' בכל עולם ועולם? רק מן ה'אני' האמיתי, מהמלכות שבאור אין סוף שלפני הצמצום. ה"אנא אמלוך" שלפני הצמצום הוא בסדר ואילו ה"אנא אמלוך" שלאחריו כבר לא בסדר. מה הכוונה? ה'אני' שאחרי הצמצום הוא 'אני' שנפרד מן הכל, שהוא כבר משהו לעצמו וזה מקור של שבירה. שבירה היא מלשון התפוררות והתחלקות והרגשת ה'אני' שלאחר הצמצום, לאחר שהאחדות הפשוטה מתעלמת, היא מקור של שבירה. היא בעצמה תופעה של שבירה, של דבר שנחלק ונפרד, אבל ה'אני' שלפני הצמצום זה 'אני' טוב. זה 'אני' של אחדות פשוטה. כאן 'אני' אינו 'אני' מזיק.

נסביר יותר פשוט. אם אדם אינו אדם מצומצם בדעתו אז גם ה'אני' שלו אינו דבר מזיק, זה לא גאוה. ככל שהוא יותר מצומצם כך הרגשת ה'אני' אצלו היא מקור של נזק נפשי. מה זה אדם מצומצם? אחד שלא יכול לכלול עוד דעות בדעה שלו. אם נחשוב על מצב שאין בו צמצום בכלל אז ה'אני' שלו – אין בו שום נזק בכלל.

 

מכאן הסבר התהוות שרש הרע, שבא רק לאחר הצמצום. יש הרבה מן ה"חדשים מקרוב באו", שמלמדים קבלה במקומות לא כשרים והם רוצים לחפש ולהראות שיש לפי האריז"ל שרש של רע גם לפני הצמצום. זה אחד מן השיבושים הגדולים שלהם. כעת אנחנו נוגעים במקור הטעות. בכתבי האריז"ל כתוב בפרוש, שחור על גבי לבן, שאין שום דין לפני הצמצום. הצמצום בעצמו הוא התהוות הדין. זה שאפשר למצוא שרשים של מעשה בראשית לפני הצמצום – כמו 'עולם המלבוש' או רלא שערים – לכן נדמה לאיזה חוקר מטומטם שיש גם שרש לרע. זה שבוש עצום ומקור של כפירה. יש הכל לפני הצמצום אבל שם הכל בסדר. על ידי הצמצום יכולים להיות דברים, שלפני הצמצום הם בסדר ורק לאחריו כשהם מתגלים, הם כבר לא בסדר. איך שהיה לפני הצמצום היה בסדר גמור, ולא מקור שיכול להשתלשל ממנו רע.

למשל, יש מושג לאחר הצמצום שנקרא "מינה דינין מתערין", שהכוונה היא שזה דבר שעלול להוציא דינים, אז אם הוא עלול לכך זה סימן שיש לו בעצמו שמץ אחיזה לדינים האלו. אבל כאן אין גם את זה, ח"ו. אי אפשר לומר שיש "מינה דינין מתערין" לפני הצמצום. הרגת ה'אני' לפני הצמום הוא מאה אחוז בסדר. לא רק מאה אחוז בסדר אלא זה הכי טוב. אותו הדבר לאחר הצמצום הופך להיות המקור של הרע. מכאן נובעת השבירה וההתמוטטות של העולם.

בסופו שחל דבר הכל יחזור להיות טוב. הכל יהיה "הרע כסא לטוב". כל הספור של השבירה הוא רק אצלנו, כאן למטה. אצל ה' הכל מתוקן. יש ברע שני ממדים: ממד אחד דמיוני, שעליו נאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ויש ממד שיתעלה ויתוקן ויהפוך להיות כסא לגבי הטוב.

מי שמבין לא נכון ותופס לא נכון את המושג הזה, הוא מבין שההשערה של "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" או של 'עולם המלבוש' ורלא שערים זה שיש את הכל שם, ואם הכל שם אז גם אני שם. כמו שהוא רע, כאן למטה, כך גם שם בשרש הוא רע. כך נדמה לו. הוא יודע שהוא רע וגם חושב שהוא למעלה, באור אין סוף. בדיוק כמו שאני כאן רע כך אני שם רע. לא מבין בכלל מה זה סוד הצמצום, מה הוא עושה.

אני עושה מזה 'ענין' – עושה מן "הרע כסא לטוב" – רק כדי להבין מה שכתוב כאן, שמה שעתיד להיות רע, שזו הרגשת ה'אני', זו המלכות של עולם התהו וזה שרש הרע. בדיוק אותו הדבר קיים לפני כן, לפני ההשערה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". למה ה' שיער? כי הוא רצה למלוך – "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה". ברגע שה', כביכול, רוצה להיות מלך הוא מיד חוקק חקיקה באור אין סוף והחקיקה שהוא חוקק זה השרש האמיתי של כל העולמות. כל העולמות כולם נמצאים שם בתוך אור אין סוף. כל זה נעשה מתוך "אנא אמלוך" של ה'. אם כן, זהו המקור –  מקור כל המקורות – לכל העולמות והוא שרש הטוב.

שוב, לא מבינים את מושג הצמצום. 'עילה וסבה' זה כאשר יש השתלשלות, תהליך של אבולוציה, של סיבה ומסובב, אבל צמצום זה דלוג הערך. אין ערוך בין זה לזה. זה לא שייך בכלל להשתלשלות ולעילה ועלול.

 

נחזור לענין. 'אני' לפני הצמצום זה טוב ואילו 'אני' שאחרי הצמצום הוא התגשמות הרע. הוא-הוא הצמצום. בקבלה כתוב שכל הצמצום היה במלכות דאין סוף. כעת נבין את זה יותר טוב. הצמצום לא תפס בספירות שמעל למלכות באור אין סוף, וכולו מתיחס אל אור המלכות. ממילא סוד הצמצום, וההדרדרות של ה'אני' מלהיות שרש הטוב להיות שרש הרע זה אותו הדבר. לפי זה, צמצום זה נפילה מ'אני' טוב ל'אני' שהוא כבר מקור של רע, של שבירת בכלים. הספור של העולמות שאחר כך הוא לתקן את השבירה, וזה נעשה על ידי השפלות. לפני הצמצום אין שפלות, יש רק 'רוממות עצמית' של טוב.

אם הדבר הזה היה גלוי לעין כל, שהרגשת ה'אני' היא רק הארה בעלמה מתוך ה"אנא אמלוך" של ה' לפני הצמצום, ה'אני' שלי עכשיו היה הוא-הוא המצב של 'שפלות בעצם'. זו ההגדרה של 'שפלות בעצם'. לא 'אני' של אדניה בן חגית המתנשא ואומר "אנא אמלוך", אלא 'אני' של בטול לה'. זה ה'אני' שמקבל על עצמו עול מלכות שמים.

קבלת עול מלכות שמים היא שפלות. המלכות של מקבלת את העול – עוֹל כמו עָל, מלשון עילה וסיבה מאיפה אני בא – של המלכות של ה'. יש לו קבלה וקליטה פנימית של "מלכותך מלכות כל עולמים". ה'אני' שלי בטל לגבי ה'אני' האמיתי. זה 'שפלות בעצם' וזה עיקר תקון ה'אני'.

ו"כולא קמיה כלא חשיב".

"כולא" כאן זה כל הרגשות ה'אני' שיש בכל העולמות וכולם "כלא חשיב" לפניו, לגבי ה"אנא אמלוך" של ה'.

וזהו שאמר הלל הזקן, הענו והשפל מכל [בעת שמחת בית השואבה]: "אם אני כאן הכל כאן" [שזה נראה כסתירה לכל הענוה שלו], וכן אמר "אם אין אני לי מי לי".

שצריכה להיות הרגשת ה'אני', הרגשת עצמי, כי אם אני לא אדאג לעצמי מי ידאג לי? צריכה להיות תודעת ותחושת 'אני'. למה דוקא הלל, שהיה ענו מכל התנאים, אומר משפטים כאלו?

קודם כל נביא דרוש בחסידות. אני הן אותיות אין, ולפי זה "אם אין אני לי" זה שאני יכול להפוך את ה'אני' שלי להיות אין ואז יש לי התגלות של "מי לי", של מוחין דאמא [שנקראו 'מי']. זה יחוד של מלכות בבינה, ה תתאה ב-ה עילאה. כלומר, אם מתקנים את המלכות על ידי אבא – "אבא יסד ברתא" – שזו הפיכת אני לאין, אז יש התחברות של מלכות בבינה. אם נעשה הכאה פרטים של אני באיןא פעמים א, נ פעמים י, י פעמים נ – היא תעלה 1001, יראת שמים – "אשה יראת ה' [מלכות] היא תתהלל".

ראו בהערה ה למטה, שם מובא לשון הזהר על דברי חז"ל "אם אני כאן הכל כאן", שכוונת הלל היא על השכינה: "שכינא דאיקרי אני". אם כן, הענוה והשפלות שלו היא לדעת שאין שום פרוד מן ההארה לגבי ה'אני' האמיתי, ה"אנא אמלוך" של הקב"ה. אין שום הבדל ביניהם. ברגע שיש נתוק בחבל ההתקשרות הזו – זה מקור השבירה והרע. אז ה'אני' פסול ומזיק, אבל אם אין נתוק אז זה לא רע. להיפך, הקב"ה רוצה ש'אני' למטה אפעל לתקן את העולם, להחדיר בכל העולם את התודעה של "מלכותך מלכות כל עולמים".

 

אם כן, הסעיף הזה היה כל גדול לגבי הרגשת ה'אני'. בסעיף הבא נסביר איך עושים את התקון הזה. גם הלל הזקן לא נולד כך, עם 'אני' מתוקן שיכל לומר "אם אני כאן הכל כאן". הוא עבד עבודה קשה, בגלל שבתחלה ה'אני' הוא אני נפרד, שנפל, וצריך להחזיר אותו.

 

שאלה: אבל בסופו של דבר, גם לאחר התקון נשאר ה'אני' 'אני נפרד?

תשובה: את זה נסביר בהמשך יותר, רק נקדים כמה דברים. יש הבדל יסודי בין משה רבינו לשאר הנביאים ולמשיח. שאר הנביאים היו מתבטלים בגוף בשעת קבלת הנבואה (כדברי הרמב"ם), היו נופלים, וכל שכן הנשמה. משה רבינו היה יותר מכולם בכך שהגוף עמד על עומדו ולא התבטל. החידוש בחסידות הוא, שהנשמה של משה התבטלה, שלא כמו הגוף. המעלה שלו לגבי שאר הנביאים היתה מצד הגוף שלא התבטל, אבל אצל שניהם הפנימיות, הנשמה הפנימית, הרגשת ה'אני', התבטלה. כתוב, שמשיח עולה על משה רבינו בכך שגם הנשמה לא מתבטלת. הוא עומד על עומדו גם בנפש. כלומר, הוא מקבל את הנבואה תוך כדי הרגשת 'אני'. את זה נסביר בהמשך.

זהו אחד הפרדוכסים של ביאת המשיח, שההתגלות של ה' לא תבטל את ה'אני' של האדם. זה פלא. אצל שאר הנביאים שנופלים ממדרגת משה רבינו, כאשר הם מקבלים נבואה הם צריכים להתבטל לגמרי. מעלת משה רבינו היא שהוא יכול להמשיך ולעמול על הרגלים אבל משיח נשאר כל כולו הוא, גם בחיצוניות וגם בפנימיות, בשעת ההתגלות. ככל שהנברא יכול להתקיים בלא להתבטל כך ההתגלות היא יותר גדולה ומגיעה יותר למטה. זה הסוד של "דירה בתחתונים" שבכל החסידות, שיכולה להיות דירה לה' אצל התחתון בעומדו על עומדו, בלא להתבטל בשביל לקבל את התגלות ה'.

למשה רבינו אין שם בפרשת תצוה. זו דוגמה לכך שמשה עולה אל השרש שלו ושם אין לו שם. שם זו הרגשת ה'אני'. למה נותנים שם לילד בברית מילה? נתינת שם זה כמו אדם שעולה מאמריקה שקוראים לו הֶנְרִי ושואלים אותו אם יש לו גם שם יהודי. השם שלי זה הרגשת ה'אני' שלי. לא רוצים שירגיש את עצמו הנרי אלא ראובן או שמעון וכו'. שם זו המלכות, זו הרגשת ה'אני'. הילד יגיע בין כה וכה להרגשת ה'אני', ולכן כשנותנים שם לילד ביום השמיני זה לשמור ולהבטיח שהרגשת ה'אני' אצלו תהיה בקדושה. נתינת השם זה לקדש את הרגשת ה'אני'. לכן ברית מילה זו בחינת משיח.

המשיח הוא יחידה כללית של כל עם ישראל. גם נצוץ של משה רבינו נמצא בתוך כל אחד ואחד, וזה דבר שהתחדש במתן תורה. זה לא היה קודם. כמו שה' נתן את התורה משה נתן את הנצוץ שלו בתוך כל יהודי. כך זה גם לגבי משיח. זה נמצא בפוטנציה. כתוב, שאם היו מנין אנשים שהיו מגלים את הנצוץ הזה המשיח כבר היה בא, אבל כשמשיח יבוא בפועל יתגלה הנצוץ הזה אצל כולם. הוא היחידה הכללית וכשהוא יבוא היחידה שבכל אחד ואחד תאיר. כאשר יש אור של היחידה שבנפש אז הנצוץ הזה לא צריך להתבטל. זה "יחידה ליחדך".

זה גם ה"חלק אלוה ממעל ממש". אומרים, שהחידוש העיקרי של האדמו"ר הזקן בספר התניא הוא המילה "ממש". מה הכוונה בזה? הוא רוצה במילה "ממש" לומר שהחלק הזה לא יתבטל. שזה יהיה ממשי, שיתקיים. יש ממשות לחלק הזה בתוך הגוף והוא לא צריך להתבטל. זה בחינת משיח.

 

שאלה: מה ההבדל, לאור זה, בין רוח הקדש לנבואה?

תשובה: זה בדיוק על אותו המשקל. רוח הקדש זה האדם עצמו, זה 'אני' קדוש. נבואה היא התבטלות ה'אני'. הוא שומע, אבל רוח הקדש זה שהוא בעצמו יש לו רוח הקדש. לכן כתוב בקבלה שרוח הקדש היא מלכות ואילו נבואה היא מנצח והוד. לכן כתוב במאמר של ר' פינחס בן יאיר (לפי אחת הגרסאות) תחית המתים, שזו תחית ה'אני' האמיתי, מביאה לידי רוח הקדש (לגרסה השניה רוח הקדש באה "על ידי אליהו"). ככל שהדורות יותר מאוחרים זה יותר רוח הקדש ופחות נבואה. על משה רבינו כתוב שהיה הנביא הכי גדול ולא יהיה כמוהו. באמת, המשיח יהיה גדול ממנו ברוח הקדש. הנבואה היא 'אור ישר ואילו רוח הקדש היא 'אור חוזר'.

אכן, כתוב שמשה הוא בחינת משיח [ויש על מאמר ארוך וחשוב של ר' הלל שנלמד אותו בעזרת ה']. במשיח יש שלש נשמות: משיח בן יוסף, משיח בן דוד ונשמת משה רבינו. משה רבינו שבתוך נשמת המשיח זו המדרגה הגבוהה ביותר, כנגד כתר-חכמה-בינה.

תהיה נבואה, אבל העיקר יהיה רוח הקדש. תהיה התגלות שמימית של "ואחרי כן אשפך את רוחי על כך בשר ונבאו בניכם ובנותיכם" והנבואה הזו תעורר מלמטה רוח הקדש. הילדים יהיו הנביאים, אבל ככל שהאדם יתבגר – כמו שברית מילה היא תקון ה'אני' הקדוש כך כל שלב בהתבגרות יהיה שלב נוסף בהתפתחות ה'אני' הקדוש – ה'אני' שלו יהיה יותר חזק ואז יש לו בחינת רוח הקדש באמת. המבוגרים יהיו בעלי רוח הקדש.

 

על פי קבלה, זהו ההבדל בין עולם האצילות לבין עולמות בי"ע. עולם האצילות הוא עולם האחדות ולכן אין בו שום הרגשת 'אני'. למה? בגלל שעולם האצילות הוא עולם מתוקן לגמרי. זה התקון, שאין  'אני' נפרד. את זה אפשר להסביר בכך, שאצילות זה מלשון אצילים. לכאורה, אדם אציל זה מלא גאוה? לגבי "אצילי בני ישראל" יש דעה שזה היה בסדר ויש דעה שלא, ושלכן נענשו על כך. האמת היא, שהאצילות שנענשה זו אצילות של עולם התהו [גם עולם התהו נקרא אצילות, 'אצילות הראשונה'], אצילות של גאוה. האצילות המתוקנת היא תקון הגאוה, היא האצילות האמיתית. על מי אומרים שהוא אציל, אציל רוח? זה מילה נרדפת לאדם עדין נפש. האצילות המתוקנת זה מצב של עדינות, "גן עדן מקדם", והיא לא אצילות נפרדת. זו לא אצילות של אי-יחס לאחרים, של דבר נפרד לעצמו.

ההסבר בחסידות למילה אצילות היא בשני מובנים הפכיים: אצילות היא מלשון הפרשה והפרוש השני הוא מלשון אצל וסמוך. לכאורה אלו שני הפכים של "שמאל דוחה וימין מקרבת". ההסבר הוא, שבאצילות המתוקנת שני הפרושים נכונים. זו אצילות מופרשת אבל כזו שאף פעם לא יוצאת מרשות היחיד. זה הסוד של "רשות היחיד" בכתבי האריז"ל. זה אף פעם לא יוצא אל 'טורי דפרודא', אל עולמות התחתונים בי"ע.  אבל ה"אנא אמלוך" של האצילות הראשונה יצאה לרשות הרבים.

אצילות מלשון אצל וסמוך זה לא רק ביחס למקור. זו גם קרבה וסמיכות של אחד לגבי השני. בעולם התהו היו נפרדים אחד מן השני. בעולם האצילות המתוקן אצילות גורמת לחבור בין כולם. זה נקרא 'אויס איידל'ן זיך', להתעדן. עיקר ההתעדנות הזו היא התעדנות ביחס למדת המלכות, ביחס להרגשת ה'אני'.

 

נסכם. יש כאן שני דברים שאנחנו צריכים להסביר: הראשון הוא איך בכלל האדם מתקן את הרגשת ה'אני', את ה'אני' הנפול והשבור, ובנוסף צריך להסביר את הנקודה ששאלו כעת, איך לעתיד לבוא יש 'אני' קיים ומקודש-נצחי,  שזה הענין של ביאת המשיח, ועוד יותר, של תחית המתים.

נתחיל עם הדבר הראשון.

תקון הרגשת ה"אני" הוא ענין עבודת התפלה,

אחד שאין לו הרגשת ה'אני' לא צריך בכלל להתפלל. הוא כמו הראשונים שלא היו צריכים להתפלל, ש"תורתם אומנותם" ופעלו את הכל על ידי תורה. כתוב בשולחן ערוך, שהיום אין דבר כזה ואפילו הגאונים שיושבים ולומדים יומם ולילה. למה? למה רק ר' שמעון בר יוחאי וחבריו והיום לא? הכוונה ב"תורתם אומנותם" היא לא לגבי זמן אלא שזה כל העסק שלהם. אין להם שום עסק עם עצמם. הם פטורים מהתעסקות עם עצמם. זה אחד שאין שום עסק עם הגאוה של עצמו ואם כך הוא פטור מן התפלה. אבל היום, שאין דבר כזה, גם אם אחד לומד יומם ולילה יש לו הרבה עסק עם עצמו בתוך הלמוד הזה. אם יש לו עסק עם עצמו הוא לא במצב של "תורתו אומנותו", ולכן הוא חייב להתפלל בגלל שעיקר הסוד של התפלה הוא "ואני תפלה".

כך כתוב בתהלים וכך כתוב בתחלת 'פרי עץ חיים'. כל התפלה שייכת אל ה'אני' הזה, שזה תקון ה'אני', ולכן האריז"ל אומר שם שהיום עיקר התקון הוא על ידי תפלה, ולא על ידי תורה (ככתוב בספר התניא). צריך להשתדל לתקן את ה'אני' הזה כל הזמן.

אם כן, תפלה והמושג 'אני' זה אותו ענין,

וכמו שכתוב "ואני תפלה". תפלה היא נפש השפלה, על ידי התחלפות ת ב-ש [בין לשון הקדש וארמית], כנודע.

פעם אחרת הסברנו את ארבעת הפרושים של הצמח צדק ל"דרך ארץ קדמה לתורה". פרוש אחד מתוכם הוא, ש"דרך ארץ היא שפלות ופרוש שני אומר ש"דרך ארץ" היא תפלה. אמנם, אלו שתי תנועות הפוכות, ששפלות היא מלמעלה למטה ואילו תפלה היא תנועת "רצוא" מלמטה למעלה, ובכל זאת בכללות הם ענין אחד.

לכן יש הרבה סיפורים על גאונים גדולים, 'מתנגדים', בזמן הבעש"ט שלא התביישו לומר שאין להם עסק בעבודת התפלה. הם בכלל לא יודעים מה זה עושה. ללמוד תורה הם יודעים מה זה, אבל כל הענין של תפלה לא 'מדבר' אליהם [אצל האדמו"ר הזקן זה היה הפוך, שהוא הסביר למה הלך למעזריץ', אל המגיד, ולא לוילנא כי ללמוד הוא קצת יודע אבל להתפלל הוא עוד לא יודע. בכל זאת, הוא התנה תנאי, שהוא ישאר שם רק עם המגיד יחדש לו גם חידושי תורה בנגלה. בלי זה הוא לא ישאר שם, כי צריך שלמות. הוא היה שם שבועיים ולא שמע כלום, ויש בזה ספור שלם איך ברגע האחרון בהשגחה פרטית היה ה"מכה בפטיש" שהוא כן ישאר שם]. על זה יש מאמר חז"ל מפורש "כרום זלות לבני אדם – אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם", שהתפלה היא דבר עומד ברומו של עולם. למה? כמו שאמרנו, ששרש השפלות הוא ב'רוממות העצמית'. אבל בני אדם לא מבינים את זה ומזלזלים. אפשר לדרוש את זה למעליותא, שעל ידי זלזול עצמי שהאדם משפיל את עצמו אפשר לזכות לרוממות הזו. מי שלא מוכן לזלזל בעצמו לא יכול לזכות בדבר הזה, העומד ברומו של עולם. אם כן, אותם גדולי עולם שהזכרנו ממש קיימו את מאמר חז"ל הזה על פי פשט.

 

חסר הסיום

 

* * *

 

חסרה ההתחלה

וכן אמרו חז"ל "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" –

 

...בגוף יש רמח אברים וחוץ מזה יש את חוט השדרה, שהוא המעמיד ומחזיק את כל הגוף ביחד. זה לא אחד מרמח אברים. כלומר, חוט השדרה הוא הסוד של התפלה – חי חוליות כנגד חי ברכות של תפלת "שמונה עשרה" – והוא בעצם כמו חוט וחבל של התקשרות. הראש של חוט השדרה הוא הדעת, המח האחורי, והוא הסוד של הרגשת עצמו.

לכן, שבירת הכלים התחילה מן הדעת. שבירת הכלים זו הרגשת ה'אני' והרגשת ה'אני' מתחילה מן הדעת, מן המח האחורי. מי שהוא בבחינת 'פנים' לא מרגיש את עצמו בכלל אבל מי שמרגיש את עצמו אין לו זווג באמת, הוא במצב של "אחור באחור". אם אדם משגיח "פנים בפנים" זהו סוד התקון בקבלה, כמו שכתוב "עד דלא הוי מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין", עד שלא היה התקון בשווי משקל לא היו מסוגלים להסתכל פנים בפנים. כאשר יש הסתכלות של "פנים בפנים" אין שבירה, אין בה את הרגשת ה'אני'. זה כמו "עיניך יונים", שמתוך רוב ההשתוקקות האחד יוצא מעצמו לגמרי בהידבקות בבן או בת הזוג, מה שאין כן מצב של "אחור" זה הרגשת עצמו. לכן זה קשור עם מח הדעת, המח האחורי.

עבודת התפלה באה לתקן את ההרגשה הזו, ולכן היא כנגד האחור [למדנו על כך מאמר לפני כמה שבועות, שהתורה נקראת עבודת "פנים בפנים" ואילו התפלה היא עבודת "אחור"]. לכן היא כנגד חוט השדרה. חוט השדרה הוא חלק חשוב מאד, ואי אפשר לחיות בלעדיו. הוא מעמיד את כל הגוף של האדם ובכל זאת הוא נמצא בצד האחור, במח האחורי, שזה 'הרגשת עצמו'.

תפלה זה אף על פי שאני מרגיש את עצמי אני מרגיש תלות מוחלטת בקב"ה. יש מצב שאדם לא מרגיש את ה'אני' שלו. הוא במצב של דבקות והסתכלות "פנים בפנים" ולכן הוא לא חייב להרגיש תלות, אבל במדה שהוא כן מרגיש 'הרגשת עצמו' התקון לכך הוא שהרגשה זו לא תביא להפריד בינו לבין ה'. שכל הזמן תהיה הרגשה של "מלכותך מלכות כל עולמים", ש"מלכות כל עולמים" תהיה בטלה ל"מלכותך", למלכות של הקב"ה, ל"אנא אמלוך" שלו.

שוב, תפלה זה שאני בלי ה' לא יכול לחיות, לא יכול להתקיים אפילו רגע אחד. לכן העבודה של התפלה היא שה'אני' הזה לא יהיה נפרד מן הקב"ה. אם הוא א מרגיש את ה'אני' הוא לא צריך בכלל להתפלל. על זה דברנו בפעם הקודמת. "תורתו אומנותו" זה בחינת "פנים" כל הזמן, וממילא אין צורך להתפלל. לכן היום אין את זה. אין אחד ש"תורתו אומנותו", שזה כל העסק שלו. על לוחות הברית כתוב שכולם היו "פנים".

במדה שיש 'אני' צריך לשמור שלא להיות "קוצץ בנטיעות", כלשון חז"ל. על מי כתוב שקצץ בנטיעות? על 'אחר', שהיה בבחינת "אחור". "קוצץ בנטיעות" זה אחד שמפריד את ה'אני' שלו מה'. מה התקון שלו? להתפלל.  לכן המצוה הזו היא מצד אחד מצוה מדאורייתא ומצד שני היא מדרבנן. מדרבנן זו ההתעוררות של האדם מלמטה, מן המצב של "אחור", והעבודה הזו היא שה'אני' הזה ירגיש כל הזמן תלות בקב"ה. שה"מלכות כל עולמים" – ה'אני' שלי – לא יכולה להתקיים אפילו רגע אחד בלי ה"מלכותך".

לכן כתוב "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו". "הלואי", כלומר במדה שהוא מרגיש את עצמו אז ש"יתפלל כל היום כולו". התפלה זה כל הזמן לבטא ולהביע את התלות שלי בה'.

 

אתמול התחלנו להסביר, שלעתיד לבוא כן יהיה מצב של הרגשת  עצמו כל הזמן. יש פרוש נוסף ב"אחור". "פנים" זה מה שהיה, כמו בפסוק "וזאת לפנים בישראל", ואילו "אחור" זה מה שעוד לא היה, כמו "והיה באחרית הימים". זו תופעה מאד מענינת בלשון הקדש, ששהיתי חושב ש"פנים" זה העתיד ו"אחור" זה העבר, אבל זה בדיוק להיפך. "פנים" זה העבר ואילו "אחור" זה העתיד שיהיה 'אחר כך'. לענינינו, המצב של 'אחרית הימים' הוא המצב של 'אני' מתוקן, של 'אני' המתפלל כל הזמן. המצב של המשיח הוא לא בטול ה'אני' כמו שהיה בזמן משה רבינו אלא תקון ה'אני'. לכן עיקר כלי הזין של המשיח היא התפלה. זה הרמז שכתוב כאן:

הלואי אותיות אליהו המבשר את גאולת משיח צדקנו – "גואל צדק" ("צדק – מלכותא קדישא"),

איך יודעים שהמשיח, מלבד היותו 'מלך המשיח', מתקן את המלכות אצל כל אחד ואחד? זה מרומז בכנויו בתנ"ך "משיח צדקנו". זה המשיח שמצדיק אותנו. מה הכוונה? הוא מצדיק את הרגשת ה'אני' שאצל כל אחד ואחד, הרגשה של "צדק – מלכותא קדישא". להצדיק מישהו זה להצדיק אותו באשר הוא, עם הרגשת עצמו. הוא בא בשביל להצדיק את המלכות של כל אחד ואחד, את ה'אני' שלהם. איך? על ידי תפלה תמידית.

ככל שהתחתון מתקיים ולא מתבטל יש גלוי של עצמות יותר גדול למטה. זו התכלית של "דירה בתחתונים", למטה. ככל שהתחתון נשאר תחתון מבלי להתבטל מן התחתוניות שבו יש התגלות עצמות יותר גדול ועצום. לכן הנביאים היו נופלים על הפנים מרוב התפשטות הגשמיות בעת הנבואה ואילו משה רבינו עמד על עומדו. הסברנו, שגם אצל משה ה'אני' הפנימי התבטל, בעוד שאצל משיח צדקנו ה'אני' ישאר כולו בתודעת עצמו אפילו בעת רוח הקדש שתהיה דרכו לכל ישראל. זה נקרא שהתחתון לא יתבטל. בדורות ראשונים צריך היה שהתחתון יתבטל, יתעלה, אבל כל ההתעלות היא "רצוא" לצורך "שוב".

בחסידות יש שני מושגים: בטול וזכוך. בטול זה שהאדם מתבטל מעצמו אבל זכוך זה כאשר הכלי מזדכך כמו שהוא עד שהוא מסוגל לקבל את האור מבלי להתבטל. בטול הוא בחינת "רצוא" ואילו זכוך הוא בחינת "שוב", כאשר עיקר תכלית הכונה הוא זכוך, לא בטול. משה רבינו הוא זה שהגיע לדרגה הכי גבוהה של בטול, אבל על משיח ואליהו הנביא כתוב שהם אלו שמגיעים לדרגה הכי גבוהה של זכוך.

העבור של משה רבינו היה ל-ז חודשים אבל על אליהו כתוב שהעבור שלו היה יב חודשים. העבור הוא תהליך של זכוך. כל מה שהעבור ארוך יותר יש תהליך ארוך יותר של הזדככות לגבי הגוף. כל מה שעבר פחות זמן של עבור הגוף התרגל פחות זמן להרגיש את עצמו ולכן יש בו יותר בטול. לכן משה רבינו הוא יותר בבחינת בטול ואילו אליהו הוא בבחינת זיכוך. מי יבשר את ביאת המשיח? דוקא אליהו.

 

שוב, המשיח בא לתקן את הצדק, שזו הרגשת ה'אני'. בדרך כלל בחסידות, 'צדק' שאינו מתוקן זה כמו 'מתנגד'. זה אחד שמרגיש את עצמו יותר מדאי. בין החסידים יש פתגם שאומר שיש מנטאליות של 'צדק' ויש מנטאליות של 'טוב'. 'צדק' זה אחד שמרגיש כל הזמן שהוא צריך להיות צודק. הוא מסתכל כל הזמן על השולחן ערוך ושואל 'האם יצאתי ידי חובה?'. אני צריך תמיד להיות צודק. לכן יש אצלו כל הזמן ויכוח. זו המנטאליות של 'מתנגד'. אבל יש מנטאליות של 'טוב', של "טבע הטוב להיטיב". יש לי כל הזמן דחיפה פנימית לעשות טוב וזה דבר שבטבע בתוך הנשמה.

לפי זה, המשיח בא לתקן את המנטאליות של ה'מתנגד', של ה'צדק'. שיהיה באמת צודק. לא ה'אני' הגדול והמנופח שרוצה להיות מנותק מן הקב"ה. להיות 'צודק' זה להרגיש את ה'אני' כל הזמן, בעוד שלהיות 'טוב' זה לא להרגיש אותו בכלל. בטול זה אותיות לטוב. זה לא לחשוב אם צדקתי או לא, אלא רק להיות טוב וזה מצב של בטול ה'אני'. עד ביאת המשיח ה'אני' מנותק ולא דבוק ומחובר לה' ולכן המנטאליות הזו היא דבר גרוע. אבל לעתיד לבוא יהיה התקון [שמעתי שאומרים בשם הרב קוק זצ"ל, ש"יפה שיחת תלמידי הגר"א בפי תלמידי הבעש"ט". לפי זה, התקון הוא שהמתנגדים ידברו חסידות... ה'מתנגד' מרגיש את עצמו טוב-טוב והתקון הוא שהוא ידבר חסידות. כתוב, שההגדרה של חסיד היא שהוא מוכן לותר על הענין שלו לטובת הזולת. 'חסיד' מוכן לותר על הענין שלו כדי שה'מתנגדים' יתוקנו].

 

אם כן, עיקר התקון הוא תקון המלכות, תקון ה'אני', וזה תקון התפלה. זה שה'מתנגד' יתפלל באריכות. הוא לא אוהב מצד עצמו להתפלל, והתקון הוא "יתפלל אדם כל היום כולו".

[זה] תקון המלכות בשלמות (שלמות סוד ביאת המשיח כמבואר במ"א). [עיקר השלמות היא שלמות] התפלה, [ומהי?] עלית והתכללות "מלכות כל עולמים" ב"מלכותך"

ה'אני' הנפרד נכלל ב'אני' של ה'. זו העליה של התפלה.

כל דבר חיובי בלי הדבר השלילי לא יכול להרגיש את עצמו בכלל, וה' רוצה שירגישו את הטוב. את הלבן אתה לא יכול לראות בלי השחור, אז השחור משמש כדי להבליט את הלבן. כך בטוב ורע. מציאות הטוב אינה מורגשת ללא הרקע של מציאות הרע. שה' רוצה לגלות את כל התעלומות והדברים מתגלים רק על רקע ה'אני'. על הרקע הזה הכל יכול להתגלות, עד העצמות ממש, ולכן זה נקרא "דירה בתחתונים". איזה 'אני' זה? רק אם ה'אני' הזה עולה ונכלל בתפלה ב'אני' האמיתי.

 

(מלכותך עולה תפלה עם הכולל [וזה עוד רמז ברור לכך שכל תקון עבודת התפלה הוא להיכלל ב"מלכותך"], והכולל הוא "המלך המרומם לבדו מאז", בחינת "מלך יחיד", כאשר מחשבת "אנא אמלוך" – [הנקראת בלשון הקבלה] מלכות דאין סוף – נכללת ב"מלכותך" העצמית ממש שבבחינת יחיד;

בשעור הקודם למדנו, שיש "אנא אמלוך" שהוא טוב ויש "אנא אמלוך" שאחר הצמצום והוא רע. "מלכותך" היא המלכות שלפני הצמצום, אבל באמת יש מלכות יותר גבוהה. יש מדרגה במלכות שנקראת "המלך המרומם לבדו מאז", שהיא עוד לפני ש"סליק ברעותיה למברי עלמא", עוד לפני שעלה ברצונו לברוא את העולם. זה עוד לפני מלכות דאין סוף.

ר' הלל מסביר, ש"מלכותך" העצמית היא המלכות שבבחינת "יחיד". מלכות של "אנא אמלוך" היא המלכות שבבחינת "אחד" ויש מלכות יותר מזה. זו הרוממות העצמית שבתוך העצמות ממש והיא נקראת 'מלכותך העצמית'. על כך אומרים בתפלה "המלך המרומם לבדו מאד". זו רוממות עצמית שבבחינת "יחיד". "יחיד" היא בחינת 'לבד'. יש מלך שהוא "מרומם לבדו מאז", עוד לפני עלית הרצון ומחשבת "אנא אמלוך".

על ידי התפלה שלי, שאני מבטל את עצמי לה', גם ה' – וכל מה שיהודי עושה מלמטה ה' עושה מלמעלה – מבטל את ה'אני' שלו להיות משהו עוד יותר טוב. זה הרי הכלל: "ה' צלך על יד ימינך". להתפלל, בפשטות, זה להרגיש תלות תמידית, שאף על פי שאני מרגיש את עצמי ה'אני' הזה לא יכול להתקיים אפילו רגע אחד בלי רחמי שמים. לכן התפלה נקראת בלשון חז"ל 'רחמי', שכל רגע אני זקוק לרחמים. זה נקרא תפלה.

וזה לא רק בפה. אני לא יכול להזיז את האצבע, לנשום, בלי רחמי שמים. זה נקרא להתפלל כל הזמן. כך מפרשים בחסידות את הפסוק "כל עצמותי תאמרנה הוי'", של עצם ועצם בגוף אומר, מביע, את שם הוי', שם הרחמים. תפלה זה לא רק בפה, אלא בכל תנועה ותנועה. אם אני מזיז את האצבע ואני מרגיש שהזזת האצבע תלויה ברחמי שמים – זה נקרא להתפלל עם האצבע. מודעות לרחמי שמים, שהטבע אינו תמידי ומתנהג מעצמו ולכן לא מגיע לי כלום, זו תפלה. מודעות כזו צריכה לחדור לכל אבר ועצם בגוף, וזה נקרא "כל עצמותי תאמרנה הוי'". כולו מתפלל. זה תכלית זכוך הגוף, תכלית זכוך הכלי.

 

נחזור לפעולת התפלה למעלה. ככל שאדם מבטל את ה'אני' שלו מלמטה כך ה' עושה כנגדו מלמעלה, בסוד הפסוק "ה' צלך" כפרוש הבעש"ט בזה, כך ה' כביכול מבטל את ה'אני' שלו, את ה"אנא אמלוך" הטוב שלו, אל עצם המלכות שלו, שזו המלכות העצמית שבבחינת "יחיד". הוא מוצא ב'אני' שלו שפל. אם אני לא מתפלל אז ה'אני' שלו הוא בבחינת גאות, כמו שנאמר בשירת הים "אשירה לה' כי גאֹה גאה". אם אני גאה אז ה' עוד יותר מתגאה, שכן ה' מתגאה על הגאים, והגאוה שלו היא גאוה אין סופית ובכך הוא שובר את הגאוה שלי. אבל אם אני עושה שפל בתוך עצי ומבטל את ה'אני' שלי כלפי הקב"ה  אותו הדבר עושה הקב"ה בתוך ה'אני' שלו. מה זה שפל אצל ה'?  שפל זה התכללות "אנא אמלוך" שלפני הצמצום בתוך הרוממות העצמית ממש, המלכות העצמית שבבחינת יחיד, "המלך המרומם לבדו מאז".

מה יוצא לפי הרמז כאן? יוצא שתפלה [בלי הכולל] זה בטול ה'אני' שלי אל "אנא אמלוך" של הקב"ה, אבל הוספת הכולל מרמזת להתכללות של אותו "אנא אמלוך" של הקב"ה ב"מלכותך" העצמית, שהיא ה'רוממות העצמית' שבבחינת "יחיד", ואז התפלה עולה למדרגה הזו שנקראת "המלך המרומם לבדו מאז". זהו:

סוד ה"שפל" בים העליון שלפני הצמצום ברוממות העצמית ממש, וד"ל).

האור אין סוף שלפני הצמצום הוא 'ים עליון' שלפני הצמצום ובים הזה עצמו יש שפל לגבי ה'רוממות העצמית' שבבחינת "יחיד".

 

הקטע הבא לא היה מודפס בחוברת הזמן הלמוד:

שלפי ערך "שפל" זה – "הוי' מלך גאות לבש", ראשי תבות ים גל, בהתפשטות הגל מהים – "התנשאות על עם" – "לתקן עולם במלכות שדי". בעבודת האדם הוא על ידי קיום רצונו יתברך בבחינת "ויגבה לבו בדרכי הוי'" במשך כל היום כולו – לאחר עבודת התפלה וד"ל).

עד כאן.

 

נמשיך לקטע הבא:

בלשון חז"ל התפלה נקראת "רחמי",

ורחמים הם פנימיות מדת התפארת. פנימיות המלכות היא שפלות והשפלות שלי היא תודעת רחמי שמים. שוב, התפלה היא השפלות שלי והשפלות היא התודעה התמידית שאני ברגע הזה זקוק לרחמים. אז התפלה מצד ה'אני' זה השפלות, אבל מצד ה' זו תודעה של רחמים על רקע שפלות ה'אני'. כעת אנחנו לומדים משהו יותר עמוק, שהיחוד של התפלה הוא יחוד של 'קודשא בריך הוא ושכינתיה', רחמים ושפלות, תפארת ומלכות.

אם אני משפיל את עצמי שלא על ידי תפלה זה שפלות ללא רחמים, אבל אם השפלות היא שפלות של תפלה, שהיא תלויה בהרגשת רחמים בכל רגע, וכל תנועה בכל הרף עין זה הכל רחמי שמים, השפלות מושכת אל תוכה התגלות של רחמי שמים. השפלות נעשית כלי, בית קבול ריקן, לרחמי שמים. הכלי מושך אל תוכו תודעה של רחמי שמים ותודעה של רחמים הם הרחמים בעצמם. להיות מודע למשהו – זה לגלות אותו. השפלות היא יותר ויותר מודעות לרחמים, לא לשפלות.

 והינו יחוד תפארת ומלכות, רחמים ושפלות, "קודשא בריך הוא ושכניתיה בשם כל ישראל". וכן בכל תנועה ותנועה ובכל נשימה ונשימה צריך להיות יחוד זה ותפלה זו, כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה הוי'". זהו עיקר תורתו של רבינו ישראל בעל שם טוב – תקון ה"אני" על ידי הרגשת שפלותו איך "איני כדאי", ויחוד תפלתו מתוך האמונה והבטחון ש"הכל רחמים".

על זה דברנו פעם. בסוף הוידוי של תפלת יום כפור אומרים את המילים "איני כדאי": "אלקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי". התפלה הזו היא שלמות השפלות. יחד עם ה"איני כדאי", שעושה כלי פתוח לקבל את הרגשת רחמי ה' עלי, ממילא מה שיש זה "הכל רחמים". אחד מחייב את השני ו'הא בהא תליא'. מתוך כמה ש"איני כדאי" כך מורגש עד כמה "הכל רחמים".

הבטוי הכל רחמים עולה גם שמחה, וכן 'סוד ה' ליראיו'. יחד עם איני כדאי עולה הכל בעל שם טוב. הוא הבעל שם השם הטוב, ה'בעל' הם הרחמים ואילו ה'שם טוב' זה השפלות [שם זה מלכות]. שם טוב זה 'אני' טוב, 'אני' מתוקן, והבעל של אותו שם טוב הם הרחמים השופעים אל תוכו. זה עיקר הפשט שם השם 'בעל שם טוב, יחוד של תפארת ומלכות, רחמים ושפלות. קודם צריך להיום 'שם טוב', 'אני' טוב [וכמו שהזכרנו קודם, ש'מתנגד' הוא בחינת 'צדק' וכשהוא נעשה כבר חסיד הוא נקרא 'טוב'], והשם הטוב מקבל את ה'בעל', את ה"הכל רחמים" ששופעים לתוכו.

 

 

כעת נמשיך משהו חדש.

התפשטות הרגשת ה"אני" מ"מלכותך" ל"מלכות כל עולמים" הוא סוד הדבור העליון,

עד עכשיו דברנו על תפלה, שהיא נקראת 'הדבור התחתון', הדבור של האדם. לכן אמרנו, ש"כל עצמותי תאמרנה הוי'", שכל מה שאומרים מלמטה זה תפלה. זה ה'אני' התחתון שנכלל ב'אני' של ה', ה"מלכות כל עולמים" שנכלל ב"מלכותך".

אבל יש מצד ה' את הדבור מלמעלה למטה. ה' בורא את העולם בדבור, וזה על פי פשט הפסוק "מלכותך מלכות כל עולמים", שמ"מלכותך" נעשה אחר כך "מלכות כל עולמים". זה נקרא הדבור של ה', 'סוד הדבור'. כל בריאת העולם זה דבור כדי לעשות 'אני'. בלי דבור היו כל העולמות

 

חסר סיום הפרק

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com