חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק יח הדפסה דוא

פרק יח

שפלות ושמחה


תחלת השעור – בו נלמד גוף הפרק – חסר

"מי זאת עולה מן המדבר"

רק על הענין הזה, של הקשר בין שפלות לשמחה, יש מאמר שהוא ספר שלם של ר' אייזיק מהומיל הנקרא 'מאמר השפלות והשמחה', וכל ענינו להסביר מה זו שמחה ומה היא שפלות.

זהו גם סוד הפסוק "מי זאת עולה מן המדבר"[1], עבודת הבעל שם טוב. מי עם זאת עולה נחת, שנת לידת הבעל שם טוב. מי היא השמחה וזאת היא השפלות וצריך לחבר אותם יחד "מן המדבר", בדבור. זו הכוונה הכללית ביותר בעבודת התפלה אצל הבעל שם טוב[2], שצריך בעת התפלה לייחד את 'מי' עם 'זאת'. על פי פשט דבריו, הכוונה היא לייחד את המחשבה בדבור – מחשבה הן אותיות בשמחה – שכאשר יש כוונה אמיתית במחשבה היא באה מיסוד אמא, 'מקור השמחה', והיא צריכה להתחבר עם הדבור, עם השפלות.

שוב, המחשבה היא השמחה והדבור הוא השפלות – ה עילאה ו-ה תתאה – וצריך להמשיך את שמחת המחשבה אל תוך שפלות הדבור. הדבור בתחלה הוא הפוך מזה, הוא גאוה, ולכן כתוב שדבור מתוקן צריך לבוא אחרי שתיקה – "חש-מל"[3]. חש היא שתיקה והשפלה ורק אחר כך אפשר לדבר מל. הבעל שם טוב מסביר[4] את הענין על פי דברי חז"ל "אם דומה עליך רבך כמלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל יבקשו"[5]. ההסבר הוא, שמלאך הן אותיות כאלם, ולכן אם הרב משפיל את עצמו בשתיקה ורק אחר כך מדבר – "תורה יבקשו מפיהו", אבל אם לא אז לא. זה תקון הדבור על ידי שפלות [בהמשך נסביר שסוד החשמל הוא אור שבא מאמא, וגם קשור עם משלח מנות של פורים], כאשר מה שמאיר בדבור היא שמחת המחשבה. זה היחוד של "מי" – "זאת" בתפלה.

שפלות – מקור השמחה

המקור בנגלה [אצל האדמו"ר האמצעי יש מאמר שלם על הפסוק "ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו"[6]] לקשר ההדוק הזה בין שמחה לשפלות הוא ברמב"ם המובא בהערה קנ:

קנ. עַיֵּין בְּרמב"ם סוֹף הִלְכוֹת לוּלָב (בְּהֶמְשֵׁךְ לְתֵאוּר מִצְוַת שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה בְּחַג הַסּוּכּוֹת) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:

"הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּית הַמִּצְווֹת וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּיוָּוה בָהֶן, עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא [עבודה כפולה של שמחת המצות ושל שמחת אהבת ה']. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ, רָאוּי לְהִיפָּרַע מִמֶּנּוּ [מגיע לו עונש], שֶׁנֶּאֱמַר 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב' (דברים כח, מז).

וזו גם סיבת הגלות. סיבת הגלות היא קיום מצות ללא שמחה, ולפיכך 'מצא מין את מינו', והעונש הוא שאתם גולים לחוץ לארץ, למקום בו אין שמחה. על פי פשט, הסיבה בפסוק היא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". ולמה לא היית בשמחה? "מרב כל".

וְכָל הַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ [מלשון גסות רוח] וְחוֹלֵק כָּבוֹד לְעַצְמוֹ וּמִתְכַּבֵּד בְּעֵינָיו בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ חוֹטֵא וְשׁוֹטֶה.

מה רואים מכך? מי שלא שמח זה בא אצלו מגסות רוח. בעיניו, רק אנשים נבזים שמחים, כמו התם של ספורי מעשיות שהחכם רואה אותו בבזיון. הרמב"ם כותב, שמי שלא מסוגל לשמוח זהו סימן של גסות רוח ויש בגסות רוח שלו שלש מדרגות: "מגיס דעתו", "חולק כבוד לעצמו", "מתכבד בעיניו".

וְעַל זֶה הִזְהִיר שְׁלֹמֹה 'אַל-תִּתְהַדַּר [מלשון כבוד] לִפְנֵי-מֶלֶךְ' (משלי כה, ו) [לפני מלכו של עולם]. וְכָל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמֵקֵל גּוּפוֹ [בהמשך נסביר שזהו תקון האשה, ש"דעתה קלה" למעליותא, שהיא מוכנה להיות 'קלה' ומושפלת. זה תקון המלכות, תקון הדבור, בשפלות] בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ [בשביל להיות שמח] הוּא הַגָּדוֹל הַמְכוּבָּד הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה.

זה מה שנקרא בלשון הזהר "מאן דאיהו זעיר – איהו רב ומאן דאיהו רב – איהו זעיר"[7]. מי שעושה את עצמו גדול הוא "חוטא ושוטה", הוא קטן שבקטנים, ומי שמשפיל את עצמו הוא המכובד, הוא הגדול באמת "העובד מאהבה". אצל מי מוצאים את המידה הזו, של נכונות להשפיל בכבודו על מנת לשמוח לפני ה בשמחה של מצוה? דוד המלך. לכן אנחנו מבינים שזהו תקון המלכות.

וכך מסיים הרמב"ם את הלכות לולב:

וְכֵן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר 'וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת [אעשה את עצמי קל שבקל], וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי' (שמואל ב' ו, כב) [בבחינת "נשים דעתן קלה", ולכן הוא היקל בכבודו לפני השפחות, שבתוך הנשים הן הקלות ביותר]. וְאֵין הַגְּדוּלָּה וְהַכָּבוֹד אֶלָּא לִשְׂמוֹחַ לִפְנֵי ה' שֶׁנֶּאֱמַר ו"הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וגו'' (שם טז)".

עד כאן לשון הרמב"ם. כאן מחבר הרמב"ם שמחה עם עבודה מאהבה. כמובן, עבודה מאהבה הוא ענין בפני עצמו, ויש לרמב"ם פרק קודם [בסיום הלכות תשובה[8]] בו הוא מסביר שתכלית עבודת ה' היא עבודה מאהבה, עד כדי המצב של "באהבתה תשגה תמיד"[9]. זה צריך להיות מצב תמידי. שמחה גלויה, שפורצת עד כדי 'לכרכר ולפזז', גם דוד לא קיים בכל רגע, אבל מי שבעת הצורך לא מסוגל לכך זהו סימן שכל הזמן הוא גס. בנפש, צריך יהודי להיות כל הזמן מוכן להקל בגופו כדי לשמוח לפני ה'.

מה רואים מכך? רואים את הקשר הפשוט בין שמחה לשפלות. קודם הם היו נראים כשני הפכים, שאם אתה בשפלות אז אתה צריך להרגיש לא טוב, ואיך שייכת אז שמחה? כאן אנו רואים, שעל דרך הפשט זה אותו הדבר. אתה מוכן כל הזמן להשפיל את עצמך ואז אתה שמח. גלוי השמחה דורש השפלה ומי שלא מוכן לזה לא יהיה שמח. זהו בדיוק המוטיב של ספור החכם והתם של ר' נחמן. מי שחכם בעיני עצמו הוא כל הזמן עצוב ולא מסוגל להיות שמח, ואילו מי שהוא פשוט הוא כל הזמן שמח.

זכה – 'עזר', לא זכה – 'כנגדו'

שאלה: "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה"[10], זה בגלל שהאשה משפילה אותו?

תשובה: זה לא שהיא נותנת לו מכות... האשה היא כמו ראי טוב[11], שלפי איך שהוא מוצא חן בעיניה הוא מרגיש אם הוא נמצא כעת בגבהות רוח או לא, ואז הוא מתקן את הגאוה שלו. בפרק הבא נלמד, שטענת אהרן ומרים על משה היתה למה הוא פורש מן האשה, הרי מי שפורש מן האשה מתגאה. באמת, משה רבנו היה כל כך ענו, עד שהיה יכול גם לפרוש מן האשה, ועם זה זו עדיין לא מדרגת המשיח.שם יוסבר, שעֲנָוָה הן אותיות עֹונָה, ושמי שמקיים את מצות עונה עם האשה מתקן בכך את הגאוה שלו. זה גם כן תקון גדול מאד.

מאיפה יודעים שהאשה היא באמת תקון הגאוה של האיש? מן הפסוק "אעשה לו עזר כנגדו"[12]. חז"ל דורשים את הפסוק "'זכה' – עזר, 'לא זכה' – כנגדו"[13], אבל הפרוש בעומק הוא ששניהם דבר אחד[14]. מה שהיא עוזרת לו זה 'כנגדו'. כלומר, יש לאשה חוש לנגד אל חלק ה"לא זכה" שיש בו. בכל אחד יש חלק בו הוא "זכה", בו הוא מזוכך על ידי זכוך ה'אני', ויש חלק שבו הוא "לא זכה", חלק בו הוא אינו מזוכך, שלא זיכך את ה'אני' שלו. כנגד חלק ה"זכה" מתגלה באשה החלק של 'עזר', אבל כנגד החלק של "לא זכה" שבו צריך להתגלות באשה חלק ה'כנגדו' שבה. איך היא עוזרת לו? על ידי שהיא 'כנגדו'. היא עוזרת לו לזכך את עצמו על ידי ההתנגדות שלה.

שוב, ההתנגדות לא חייבת להיות בצעקות, לא במלחמה בבית [לוחות השניות נתנו בחשאי ולא בקולות וברקים]. ההתנגדות היא בכך שהיא משמשת לו כראי, שברגע שהוא קצת גס רוח הוא מיד רואה את השתקפות מצבו עליה בכך שהפסיק למצוא חן בעיניה. היא מיד משקפת את המצב הנפשי שלו, ומה שמוצא חן הוא תמיד השפלות – "שפל רוח יתמך כבוד"[15] שהיא בחינת "אשת חן תתמך כבוד"[16].

מִכָּאן שֶׁשְּׁלֵמוּת הַשִּׂמְחָה בָּאָה עַל יְדֵי שִׁפְלוּת "הַמֶּלֶךְ" [דוד המלך שעומד] "לִפְנֵי מֶלֶךְ" [לפני ה'], וְהִיא שְׁלֵמוּת עֲבוֹדַת הָעֶבֶד לְמַלְכּוֹ.

כל יהודי הוא מלך – "כל ישראל בני מלכים"[17] – והוא צריך לדעת שהמלכות שלי עומדת ונצבת לפני מלך. זה בדיוק מה שנלמד בפרק הבא, ש"מלכותך" היא-היא "מלכות כל עולמים"[18]. המלך עומד בדבקות לפני המלך, "מלכות כל עולמים" בפני "מלכותך", ואז אם יש שפלות אז יש שמחה.

'מגיס דעתו', 'חולק כבוד לעצמו', 'מתכבד בעיניו'

כמו ששמנו לב לפני כן, יש ברמב"ם שלשה בטויים של גאוה:

שְׁלֹשֶׁת הַבִּטּוּיִים "מֵגִיס דַּעְתּוֹ, וְחוֹלֵק כָּבוֹד לְעַצְמוֹ, וּמִתְכַּבֵּד בְּעֵינָיו" הֵן כְּנֶגֶד – בִּ"לְעוּמַּת זֶה" – "חַשׁ מַל מַל" ("הַכְנָעָה, הַבְדָּלָה, הַמְתָּקָה" – כתר שם טוב אות כח).

אלו שלשה בטויים שונים [הרמב"ם לא 'זורק' סתם כך מלים]. מה ההבדל על דרך הפשט "חולק כבוד לעצמו" לבין "מתכבד בעיניו"? זה קשור עם מה שראינו פעם אצל ר' אייזיק מהומיל[19], שיש עבודת ה' שהיא בבחינת נוקבא, של 'כל הכבוד לה''. כך זו בחינת הלך המחשבה של הרמב"ם. לעומת זה, העבודה שבבחינת זכר היא העבודה של "אין עוד מלבדו"[20], ואת זה לא רואים בגלוי אצל הרמב"ם.

נסביר. יש עבודת התבוננות שעל ידה מגיעים להשגה ש"מלא כל הארץ כבודו"[21], שהמסקנה ממנה היא שכל העולם חייב בכבודו של ה' בעשיית רצונו. לעומת זאת, יש עבודת התבוננות ב"את השמים ואת הארץ אני מלא"[22], אני ממש, והיא בחינת זכר. כל המחשבה של הרמב"ם היא תקון הכבוד, ולכן הוא מסביר בכל פעם[23] שעבודה זרה מתחילה עם שבוש המחשבה, שעל פיו כאילו צריכים לתת כבוד למישהו אחר.

לענינינו, אם אדם מכבד את עצמו זהו פולחן עצמי. "מגיס דעתו" הוא היפך ההכנעה, הוא לא מכניע את עצמו. יש לו גסות הרוח. "חולק כבוד לעצמו" הוא ההיפך מהבדלה. במקום ש'כל הכבוד לה'' הוא חולק את כל הכבוד לעצמו. הוא עושה הבדלה רעה, הוא מבדיל את הכבוד לעצמו. "מתכבד בעיניו" הוא אחד שכבר מתנהג בדרכי כבוד. הוא מקבל כבוד, מגלה כבוד, מראה כבוד. זה כבוד עצמו בגלוי. אחד שרק "חולק כבוד לעצמו" הוא אחד שתובע את הכבוד – או בינו לבין עצמו או מאחרים – לעצמו אבל הוא עוד לא מתנהג כך. ה"מתכבד בעיניו" כבר חי לפי הדמיון הזה, הדמיון שמגיע לו כבוד. זה כנגד ההמתקה. המתקה היא הדבור בקדושה, והמתכבד בעיניו זו הבעה חיצונית של כבוד עצמו. דבר נוסף שבולט הוא, שבשתי המדרגות האחרונות – "חולק כבוד לעצמו" ו"מתכבד בעיניו" – המלה 'כבוד' משותפת וזה בהתאם לכך ששתיהן כנגד שתי המדרגות "מל מל".

מתוך ה"לעומת זה" אפשר להבין מה זה בקדושה. קודם כל צריך אדם להכניע את עצמו. אחר כך הוא מבין ש"כל הכבוד לה'", לא לי. אחר כך הוא כבר יכול להמתיק, לדבר בצורה המתאימה והנאותה.

סוד המלבוש

נמשיך:

תִּקּוּן הַחַשְׁמַל, אוֹתִיּוֹת לִשְׂמֹחַ, הוּא סוֹד הַמַּלְבּוּשׁ הַנִּמְשָׁךְ מֵאִמָּא – "אֵם-הַבָּנִים שְׂמֵחָה" – לְהַקִּיף וּלְהָגֵן עַד לְתַכְלִית רַגְלֵי הַמַּלְכוּת – שִׁפְלוּת בְּעֶצֶם.

כתוב בכתבי האריז"ל[24], שיש מלבוש הנמשך מאמא והוא נקרא חשמל. המלבוש הזה הוא מקיף, והוא נמשך להגן על זו"ן בזמן הזווג שלהם, בכדי שלא תגיע שום יניקת אור אל החצונים [כמו שבשעת הזווג צריכים שני בני הזוג להתעטף בסדין[25]]. אותו החשמל שנמשך מן החצוניות של אמא, שבהקשר אחר[26] נקרא החופה שעל גבי הבנים או הסוכה של "מקיפין דאמא"[27], יוצא מן העור של הנה"י שלה, עור הרגליים שלה, נמשך ויורד ומתעבה כדי להקיף את המלכות מלמטה. שם, במדרגה הנמוכה של המלבוש הזה, הוא נקרא 'נעל'[28], ועל כך נאמר הפסוק "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב"[29]. עוד דבר שנעשה מן המלבוש הזה: סוד המעקה שעל הגג המפריד בין עולם הבריאה לעולם האצילות[30].

מה הענין? החשמל הזה בקבלה הוא סוד המשכת השמחה אל השפלות בנפש. האור נמשך מ"אם הבנים שמחה"[31] שבאמא עד תכלית הרגליים של המלכות, עד השפלות שלה, להקיף ולהגן עליה מלמטה. לכן חשמל הן אותיות לִשְׂמֹחַ. על פי פשט, חש-מל הוא כהסבר חז"ל על חיות הקדש, ש"עתים חשות עתים ממללות"[32] בתקון הדבור על ידי השפלות, שלא לדבר מתוך גאוה אלא מתוך שתיקה של שפלות, אבל על פי הצרוף הזה חשמל הוא לשמֹח וזה מרמז להמשכה שיש מאמא ועד מלכות.

מצות סוכה – "מצוה קלה"

עַל פִּי הַנ"ל מוּבָן טַעַם הַכִּנּוּי שֶׁל חז"ל לְמִצְוַת סוּכָּה – "מִצְוָה קַלָּה" (עבודה זרה ג, א),

כעת נסביר את מה שהזכרנו קודם, שסוד "נשים דעתן קלה"[33] מתפרש למעליותא. 'קלה' היא היכולת הנשית של האשה להקל בכבודה. מכאן אפשר גם להבין עוד משהו עמוק, והוא שמצות סוכה נקראת "מצוה קלה"[34]. מה היתה המצוה בכל חג הסוכות? המצוה שהרמב"ם הסביר בהלכות שקדמו להלכה שהבאנו[35], מצות שמחת בית השואבה, בה צריך אדם להקל בגופו.

מה זה "מצוה קלה"? היא לא קלה בשכר, חס וחלילה, שכן אי אפשר לשקול את מצותיה של תורה[36]. צריך לדרוש את הבטוי באופן הבא, שמצות סוכה היא מצוה שדורשת קלוּת. אם אתה לא בבחינת 'דעת קלה' למעליותא אתה לא יכול לקיים את מצות סוכה. אם אתה לא מוכן להקל בגופך ולהיכנס אל תוך הסוכה, לאכול בה, לשתות בה, לישון בתוכה – אין לך מצות סוכה[37]. מצות סוכה היא מצוה שאומרת: 'אדם מכובד, תצא מן הבית היפה והמוכבד שלך, תקל בכבודך ותיכנס אל תוך בית עראי'. מי נכנס לתוך סוכה? סתם כך ניכנס רק אדם משוגע או סתם אדם שפל. מי יצא מבית מפואר ויכנס לתוך סוכה? סוכה זו מצוה שדורשת מקסימום של השפלה עצמית.

"נשים דעתן קלה" – למעליותא

מִלְּשׁוֹן "וּנְקַלֹּתִי" – "מַשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמֵקֵל גּוּפוֹ", וְכֵן טַעַם לַשְּׁבָח בְּסוֹד "נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה" (שבת לג, ב), שֶׁהַמַּלְכוּת ("אִשָּׁה יִרְאַת ה'") אֵינָהּ מְגִיסָה דַעְתָּהּ (בְּחִינַת אִשָּׁה רָעָה ר"ל) [כתוב, ש"אשה רעה" היא העצבות וגסות הרוח, בדיוק ההיפך מאשה טובה] אֶלָּא אַדְרַבָּה מְקִילָּה עַצְמָהּ בִּמְקוֹם מִצְוָה וְעַל יְדֵי כָךְ זוֹכָה לְבָנִים – "אֵם-הַבָּנִים שְׂמֵחָה"

יש הרבה מאמרי חז"ל[38] על הקשר בין הזכיה בבנים לבין השפלה עצמית. יש אשה שקשה לה מאד עצם המחשבה על כניסה להריון. יש הרבה נשים היום שעבורם זהו משבר נפשי, משבר פסיכולוגי, גדול. למה? בגלל שהריון הוא מצב בו האשה היא קלה מאד. זהו מצב מבוזה [יתכן ויש עוד פחדים, זה אחד מהם]. להיות בהריון ואחר כך להיות אמא – להניק, חיתולים, לכלוך וכו' – זהו מצב של השפלה עצמית גדולה מאד, בין היא מודעת לכך ובין אם לא. יש אשה שלא מוכנה נפשית לכל ההשפלה הזו, עם כל הצער שיש בזה, ולכן היא מונעת את עצמה מזה [לכן יש היום לצערנו כל כך הרבה אמצעים למניעת הריון].

איזו אשה זוכה לבנים? אשה שמוכנה להשפיל את עצמה. זה נקרא "נשים דעתן קלה" למעליותא.

(מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִיכַל בַּת שָׁאוּל וְדו"ק).

היא היתה בת מלך, ולא היתה דעתה נוחה מכך שדוד משפיל את עצמו, ולכן היא לא הולידה בנים[39]. היא יותר מדאי הקפידה על הכבוד.

וְזֶהוּ שֶׁ"סּוּכָּה" הִיא מִלְּשׁוֹן "יִסְכָּה" – [היא] שָׂרָה אִמֵּנוּ ע"ה [וסוכה היא "מקיפין דאמא"] – שֶׁזָּכְתָה לְבָנִים עַל יְדֵי שֶׁהֵקֵילָּה בְּעַצְמָהּ בְּהִמָּסְרָהּ לְפַרְעֹה וַאֲבִימֶלֶךְ [מלבד זה שמסרה את שפחתה הגר לאברהם[40]. היא פעמיים הושפלה בצורה עצומה, וכתוב שדוקא על ידי שתי ההשפלות האלו היא זכתה אחר כך לבנים]. וְהִיא [שרה אמנו] מְקוֹר הַשִּׂמְחָה בְּלִדְתָּהּ אֶת יִצְחָק, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרָה "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹקִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק-לִי" וְתַרְגּוּמוֹ "חֶדְוָא... יֶחֱדֵי לִי", וְכֵן פֵּרַשׁ רַשִּׁ"י [ש"יצחק לי" הוא] "יִשְׂמַח עָלַי וכו'".

והיא זכתה להוליד את עיקר השמחה על ידי השפלה, את "אם הבנים שמחה"[41] בשפלות.

בכך סיימנו את ההערה על השפלות והשמחה.

* * *



[1] שיר השירים ג, ו; ח, ה.

[2] כתר שם טוב אותיות סז, תה.

[3] ראה חגיגה יג, א; זח"ב פא, ב; ח"ג רכט, א.

[4] כתר שם טוב אות כח.

[5] חגיגה טו, ב; ע"פ מלאכי ב, ז.

[6] ישעיהו כט, יט.

[7] זח"ג קסח, א.

[8] פרק י; ראה באור עליו בהקדמה פרק ד.

[9] משלי ה, יט.

[10] יבמות סב, ב.

[11] ראה תורה אור בראשית ה, א; לקוטי תורה שיר השירים יז, ב.

[12] בראשית ב, יח.

[13] יבמות סג, א.

[14] ראה שכינה ביניהם עמ' ז הערה א; הקדמה לברית הנישואין עמ' יט-כז.

[15] משלי יא, טז.

[16] שם כט, כג.

[17] שבת סז, א; בבא בציעא קיג, ב.

[18] תהלים קמה, יג.

[19] חנה אריאל וירא (לד, א).

[20] דברים ד, לה.

[21] ישעיהו ו, ג.

[22] ירמיה כג, כד.

[23] ראה הלכות ע"ז פ"א ה"א-ב.

[24] עץ חיים שער מב פרק יג; וראה תורה אור לך לך יב, ד; לקוטי תורה אמור לו, ג ועוד.

[25] תוס' נדה טז, ב; שו"ע סימן רמ סעיף ח.

[26] שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ג והלאה.

[27] עץ חיים שער מב פ"ד.

[28] פרי עץ חיים שער התפלה פ"ג.

[29] שיר השירים ז, ב.

[30] ספר הליקוטים פרשת כי תצא פכ"א.

[31] תהלים קיג, ט.

[32] חגיגה יג, א.

[33] שבת לג, ב.

[34] עבודה זרה ג, א.

[35] הלכות לולב פ"ח הלכות יב-יד.

[36] אבות פ"ב מ"א.

[37] שו"ע או"ח סימן תרלט סעיף א.

[38] בראשית רבה עא, ב; במדבר רבה ח, ט ועוד.

[39] שמואל ב ו, כג

[40] בראשית טז, א-ג.

[41] תהלים קיג, ט.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com