נתחיל את השער 'כללי השערים ואופן ההתבוננות בהם'. יש בו כמה כללים, שחלקם הם רק מושגים ומונחים בשביל מי שאינו מתמצא כלל, אבל חלקם יסודיים ביותר. במיוחד הפרק הראשון, שבו נמצא ה'היתר' שיש לנו לדבר במושגים הנשגבים ביותר, שעליהם כתוב "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". בכל זאת, "דברה תורה כלשון בני אדם", והפסוק שתמיד מובא בהקשר הזה של ההיתר להתבונן באלוקות מתוך עצמנו הוא הפסוק מספר איוב: "מבשרי אחזה אלוה". זהו הכלל הראשון על פי תורה ביסוד ההתבוננות וצריך להבין אותו היטב [הוא גם קשור קצת עם כמה דברים שראינו בהקדמה].

פרק א

"מבשרי אחזה אלוה": המשל הפנימי ביותר, שעל ידו אפשר לבוא פנימה אל תוך שערי ההתבוננות בסודות האלהות [וכאשר מתבוננים באלוקות יש בזה שני קצוות, קצה עליון וקצה תחתון] – מן הקצה העליון ביותר של עצמות אור-אין-סוף ב"ה שלפני הצמצום הראשון ועד לקצה התחתון ביותר של הסתרת האור האלקי בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו –

צריך להתבונן בהפשטה וצריך להתבונן בהלבשה. יש ענין להתבונן שה' נמצא בתל-אביב, כאן בירושלים או בכל מקום. זה להתבונן איך שה' מסתתר במקום הכי נמוך והכי נסתר. וצריך להתבונן גם באור אין סוף שלפני הצמצום, ששם אין שום דבר שמסתיר. צריך להתבונן איך האלוקות נמצאת מעלה-מעלה ונמצאת מטה-מטה.

ההתבוננות הזו, שהאלוקות נמצאת גם 'מטה-מטה' היא אפילו עוד יותר חשובה. כמו שאומר ר' נחמן על התבוננות באדם רשע "עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", שאם מתבוננים על נקודת האלוקות שבו על ידי ההתבוננות הזו עצמה מעלים אותו. הרבי הקודם היה אומר על מאמר חז"ל "מחשבה מועלת", שברגע שמוצאים במחשבה את הנקודה הטובה זה מועיל להעלות אותו משם – "והתבוננת על מקומו ואיננו".

מאיפה מקבלים הכוחות למצוא את ה"אכן אתה אל מסתתר" [יש על זה נגון חשוב]? בשביל להתבונן בסוד ההסתר צריך להיות קשור מאד לסוד הגלוי. הגלוי זה אור אין סוף שלפני הצמצום. החסידות חדשה שני דברים: ב'שטח' היא חדשה שיש אלוקות בכל מקום, ש"אכן אתה אל מסתתר" ושה' נמצא ומסתתר בכל מקום, אפילו בתוך הרשע. הדבר השני, ובמיוחד בחסידות חב"ד, הוא שהתחילו לדבר על מדרגות הכי גבוהות באור אין סוף שלפני הצמצום, מדרגות שכל המקובלים פחדו בכלל להזכיר.

יש קשר בין שני החידושים. בשביל שיהיה אפשר לגלות אלוקות בכל מקום ומקום צריך להתקשר למדרגות הכי גבוהות של אור אין סוף, כפי שהן לפני הצמצום הראשון. כל המטרה זה למצוא את האלוקות אחרי כל הצמצומים. אם אתה לומד קבלה רק מן הצמצום הראשון והלאה אתה לא יכול למצוא אלוקות אחרי הצמצום. צריך לחזור למקום בו אין צמצום בכלל כדי למצוא אחר כך את האלוקות בתוך הצמצום האחרון ביותר.

אם כן, יש התבוננות למעלה-מעלה במקום שאין הצמצום נוגע בכלל ומזה בא הכח להתבונן ולגלות את האלוקות שמסתתרת במקום הכי נמוך שיכול להיות. אחד מן הפרושים למילים "לך לך" – פרוש חסידי מובהק – הוא מלשון לכלוך, להיכנס ללכלוך הכי עמוק ולמצוא שם אלוקות. את זה יכול לעשות רק אחד שקשור לעצמות.

הבטוי "העולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו" הוא בטוי של האדמו"ר הזקן בספר התניא. בבטוי זה הוא רוצה לסתור כמה דעות שיש עולמות תחתונים יותר. זה לא הבטוי "מטה-מטה" בקבלה שמתיחס למטה מן הצמצום. על בטוי זה נאמר הפסוק "מתחת זרועות עולם", שה' כביכול מחבק את העולם מלמטה, שהאלוקות נמצאת גם למטה. הבטוי של האדמו"ר הזקן מדבר על הסתר האלוקות, שהעולם הזה הוא העולם הכי מוסתר. לא לחשוב שיש מקום עם הסתרת אלוקות יותר גדולה. על זה נאמר השם הקדוש שדי – "שאמר לעולמו די". אם היתה הסתרה גדולה יותר היה כמו במצרים, שאם היו נשארים עוד רגע אחד היו שוקעים לגמרי בלי יכול לעלות. לכן ה' אומר די והעולם הזה שאנחנו נמצאים בו הוא התחתון ביותר, "שאין תחתון למטה הימנו".

בגהינום זה הפוך. שם כולם יודעים את ה' ומכירים אותו. מבחינת גלוי האלוקות הוא הרבה יותר מאשר בעולם הזה. יש מצבים בגהינום שהם כמו המשך לעולם הזה. אלו כף הקלע או היכלות הטומאה. זה כמו שאחד יכנס לדיסקוטק. זה מצב ממושך של המצב הרע והמבולבל של העולם הזה ולשקוע בו ח"ו, אבל ברגע שמגיעים את הגהינום זה כבר בסדר. כבר יודעים איפה נמצאים. כף הקלע זה כמו עגלון – או היום נהג מונית – שהגיע לשם וממשיך לחשוב שהוא נהג מונית גם שם.

לכן אמרו החסידים, וזה מן הדברים הפראקטיים שיש בהם תועלת אישית, שמי שיש לו התקשרות אל צדיק אחרי מאה ועשרים מתברר לו מיד איפה הוא נמצא. יש לו זכות לגשת אל הצדיק ואי אפשר להשאיר אותו במצב של רמאות ובלבול. הצדיק מוציא אותו מכל הגהינום וכף הקלע וכו'. גם היום ועכשיו, אחד הסמנים המובהקים של מי שמקושר לצדיק הוא, שגם עכשיו הוא יודע את המקום שלו – "איהו חכם המכיר את מקומו". אחד שלא יודע את המקום הוא אינו מקושר. הצדיק נותן הכרת המקום לכל אחד ואחד, בעולם הזה וגם אחר כך. לכן יש ענין לברך יהודי שנפטר מן העולם שילך אל הצדיק וינצל בכך מכל הבלבולים הללו.

נחזור לענין. דברנו על כך שהעולם הזה הוא העולם התחתון "שאין תחתון למטה הימנו". כאן, בעולם הזה, יש את המצבים הגרועים – כמו חלומות – ביותר של הסתרת אלקות, וחלק מן ההתבוננות זה לראות איך נמצא גם בתוך המצבים הללו. כל מה שאדם סובל ביותר בנפש, שנמצא במקומות נמוכים ביותר של הסתרת אלוקות וצריך להחדיר לשם אלוקות, הוא צריך מישהו שקשור לעצמות, למדרגות הכי גבוהות שלפני הצמצום. זה נותן כח ועצמה להחדיר את האלוקות למקום הכי מוסתר.

מה המכנה המשותף בין שניהם? הרי לכאורה, אחד שמתבונן במדרגות הגבוהות שלפני הצמצום הוא מופשט מן העולם הזה, וברע שהוא מתחיל להתבונן בלכלוך של העולם הזה – זה בדיוק ההיפך. מה יכול לקשר בין שני הדברים הללו – 'מעלה-מעלה' או 'מטה-מטה' – שרחוקים מן הקצה אל הקצה? הדבר היחיד זה רק האדם בעצמו.

האדם בעצמו הוא הצדיק, שראשו בשמים ונמצא למטה בארץ – "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זה עיקר המשל שצריך תמיד לאחוז בו:

הוא נפש האדם המולבשת באברי גופו.

נפש האדם, כמו שהיא מלובשת באברים ממש, זה צריך לשמש המשל העיקרי בכל התבוננות. מן המשל הזה אפשר להגיע עד העצמות ואפשר לנקוב עד התהום, עד התחתית.

[צריך להיות מקושר לצדיקים, אבל צדיקים אמיתיים רוצים שתבין עד כמה שאתה יכול. אפילו אם אתה מקושר בטפה אחת אל המעין אתה כבר יכול לטהר. זה נמצא באחת השחות הראשונות של הרבי שליט"א מימי תחלת הנשיאות. הוא מסביר, שאם אדם בא מכח עצמו הוא צריך להיות עם שיעור, 'שעור קומה' גדול, ועם הוא לא בעל שעור הוא לא יכול לטהר. הוא כמו מקוה, שמטהר ב-40 סאה ואם חסר בו משהו מן השעור הוא לא יכול לטהר. יותר מזה, במקוה גם אם יש לך שעור אתה לא יכול לטהר כמו במעין. מקוה אינו יכול לטהר כל דבר, כמו זב. לעומת זה, מי שקשור אל הצדיק הוא כמו מי שקשור עם המעין. ההלכה במעין היא, שהוא מטהר בכל-שהוא, ובלבד שהמים יכסו את כולו, והוא מטהר את כל הטומאות הכי חמורות. לכן, מי שקשור אפילו בטפה אחת – זה יותר טוב מכל המקוה הגדול של מי שבא בכח עצמו.

בקשר אל הצדיק יכול להיות קשר של "אחור באחור" ויכול להיות קשר של "פנים בפנים". אחד שקשור במודע קשור ב"פנים בפנים". אחד שלא מודע, שלא מכיר, זה קשר של "אחור באחור". מי שבוגד הוא ודאי פועל מכח עצמו, עושה מחיצה בינו ובין הצדיק, אבל יהודי תמים הוא עדין קשור, רק שזה בבחינת "אחור באחור"].

נחזור לענין. המשל העיקרי הוא האדם ואדם זה נפש בתוך גוף. זה המשל בשביל להבין את כל המדרגות של ההתבוננות, אם זו התבוננות של 'מעלה-מעלה' ואם זו התבוננות של 'מטה-מטה'. למה?

שהרי האדם נברא בצלם ובדמות אלהים כביכול

אדם הוא "חלק בורא שנעשה נברא". הוא חלק בורא שהבורא ברא את עצמו. הוא גם בורא והוא גם נברא. בזה שהוא 'נברא' הוא מוגבל, הוא למטה-מטה במקום הכי נמוך של הנבראים, אבל הוא נברא בצלם ובדמות אלקים, כביכול. יש בפנימיותו את הצלם ואת הדמות

ובו כלול הכל [עד למעלה-מעלה]. ובאמת, כל משל מכוון אינו כלבוש זר המלביש את הנמשל; אלא, עצם מהות ומציאות המשל בא ומשתלשל מן הנמשל, שהוא שרשו העליון.

זה כלל גדול, שהרבי שליט"א תמיד מביא אותו בשם השל"ה הקדוש. הוא הראשון שאומר את זה. הכלל אומר, שכל משל אמיתי – שנקרא 'משל מכוון' – אינו זר בעצם אלא הוא בעצמו מתהווה מן הנמשל. הנמשל הוא השרש האמיתי ועל המשל כתוב שהוא "כהאי קמצא דלבושיה מיניה וביה", כאותו השבלול שלבושו יוצא ממנו בעצמו. המשל מלביש את הנמשל אבל הוא באמת מתהווה ממנו. על הבעש"ט כתוב שהיה מגלה משלים מכוונים [המשל תמיד טוב רק בשביל פרט אחד, לא בשביל הכל. כמו לבוש, אין שום לבוש שמתאים לכל הגוף כולו וצריך לדעת תמיד שהוא מתאים רק לחלק ממנו].

מכאן לומדים, שכל סוד האדם בעולם הזה – הנשמה בתוך הגוף – הוא המשל לה'. "בצלם אלקים עשה את האדם". ה' ברא משל לעצמו. עיקר מציאות האדם היא שיש משל בשביל הקב"ה. אפילו שלה' "אין לו דמות ואין לו דמות הגוף", בכל זאת הוא ברא צלם ודמות. הוא ברא לעצמו משל. מי שלא מתנהג בסדר הוא כקוף בפני אדם [הקוף מדרדר מן האדם, לא להיפך. כך כתוב במדרש בפרוש, שהקופים הם הבנים של קין שהדרדרו מאדם]. כמובן, כל עבודת ההתבוננות היא להפשיט את הדמות הזו כמה שיותר "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה", כמו שנלמד בהמשך.

לכן כתוב, שכאשר אדם הראשון היה מתוקן באו כל הבהמות וכל החיות והשתחוו לו. זה לא היה עבודה זה כי כל הבריאה ראתה בו צלם ודמות אלקים ממש. הוא עצמו פנה אליהם ואמר "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו". כלומר, הוא העלה את כולם לה', אבל הם מצד עצמם ראו בו דמות אלקים [יש על זה כמה הסברים ארוכים בספר 'חנה אריאל' של ר' אייזיק].

אם כן, כאשר ה' ברא את אדם הראשון הוא ברא לעצמו משל והמשל אינו משהו זר אלא הוא משתלשל ויורד מן הנמשל. זה סוד הבטוי בחסידות "חלק בורא שנעשה נברא". לכן יש ענין גדול בראית פני צדיק, שהוא בצלם ודמות. על זה כתוב בזהר "מאן פני האדון ה'? דא רשב"י" – מי זה 'פני האדון ה''? זה ר' שמעון. אתה מסתכל על הפנים של רשב"י וזה כמו שאתה מסתכל על הפנים של הקב"ה.

עד כה אמרנו, שעיקר המשל לה' זה האדם. מה לגבי כל העולם?

וכן העולם כולו נכלל בסוד "אדם", ועל כן יש למצוא בכל דבר בעולם משל מתאים לסוד האלקות המתלבש בו להוותו ולהחיותו.

כמו שהאדם נקרא 'עולם קטן' כך נקרא העולם 'אדם גדול'. באותה המידה בה העולם הוא בן אדם כך אפשר למצוא משל בכל דבר שיש בו. זה שהעולם הוא 'אדם' זה לא מצד עצמו אלא מצד מה שהאדם מתלבש בו. לכן האדם הוא סוד ה"התלבשות", הוא הפנימיות של העולם. זה הסוד של "עולמות, נשמות, אלהות". האדם הוא עיקר המשל של האלוקות, רק שהוא מתלבש בתוך העולם וכאשר כל העולם מקבל ממנו – הוא נעשה גם כן משל.

כתוב, שזה ההבדל בין העולם לפני המבול לבין העולם לאחריו [זה גם מהנושאים הארוכים אותם מסביר ר' אייזיק ב'חנה אריאל]. כוונת בריאת העולם היתה שכל החיות לעולם תזרום דרך האדם וממילא אם הוא לא בסדר – כל העולם לא מקבל חיות. זה היה הספור של דור המבול, שאחרי שהאדם הדרדר היה צריך להשחית את כל העולם. מה היה לאחר דור המבול? ה' נשבע – וזה לגריעותא רק שזה צורך קיום העולם – שהחיות של העולם תעבור לא דרך האדם. כל הברית של ה' עם העולם, שלא יחרב במבול, היא שהעולם יקבל חיות מכח עצמו, ממקור עצמאי, ואם האדם אינו בסדר זה לא יגע לקיום העולם. זה לא כוונת ה' מלכתחילה. ה' רצה שכל העולם יקבל רק מן האדם, אבל התוצאה הרעה מזה היא שאם האדם חוטא כל העולם לא יכול להתקיים.

מה רואים מכל זה? רואים שהסדר הוא סדר של "עולמות, נשמות, אלוקות". במידה שיש אור האדם בתוך העולם – כך כל דבר בעולם הופך להיות משל לאלוקות. זה סוד עמוק. יש הרי אלוקות בכל דבר, ואם רוצים להתבונן בכך שה' מהווה את הדבר – זה תלוי כמה 'אדם' יש בתוך הדבר שבעולם.

למשל: אם רוצים ללמוד פיזיקה ולעשות מזה משלים לאלוקות [כמו שיש בחסידות הרבה משלים מן הטבע], המשלים הללו יהיו טובים רק אם הם ינבעו מן הנפש. יש תודעת נפש בתוך הפיזיקה, בתוך  הביולוגיה, בתוך הצמח [כמו שיש היום התעוררות להראות]. יש אישיות בתוך הטבע. אם יש באטום אישיות, שהוא גם כן אדם, אז באותה המדה שיש בו אישיות אמיתית [שהאלקטרון הוא לא איזה שד או משהו כזה] הוא יכול להיות משל. המדע לא רוצה שהוא יהיה בן אדם, הוא רוצה שישאר אלקטרון בלבד, שיהיה רק מאסה ולא שום דבר אחר. הוא לא רוצה לתת לו אישיות. היום כבר לא יודעים כבר מה לעשות, שמשמום או מחוסר ידע, ואז כבר מתחילים לתת לאלקטרון גם קצת אישיות, אבל מדען קשוח רומה רק מדע. במדה בה הוא לא רוצה לתת לחומר שום אישיות הוא סוגר בכך לשמש משל לאלוקות. אם אין בו אישיות הוא ודאי לא יכול להיות משל לאלוקות.

לכן אנחנו רואים בכל התורה כולה, ולהבדיל גם אצל כל אומות העולם, שיכולות לצאת מזה גם תופעות שליליות. כאשר נותנים אישיות לכל מיני גרמים פיזיים ואז הם הופכים להיות אליל, מרוב אישיות. זו אישיות שלילית. אם משתחווים להר אז ההר כבר הפך להיות בן אדם. לכן, בשביל תופעה כזו המדע הוא תקון. המדע בא ומפשיט. 'ההר הזה הוא בן-אדם?'. עם הגישה הזו הוא באמת מוריד את האישיות מן הטבע והוא מונע על ידי כך דברים שליליים. אבל, הוא גם כן מונע ממנו לשמש משל לה'. הוא פשוט 'זורק' את המשל הגשמי ומפריד אותו לגמרי ואז הוא עושה מכל העולם פרוד, גרמים נפרדים זה מזה.

אם כן, הפנימיות של כל העולם הוא האדם ואם הוא מתוקן הוא המשל האמיתי לה'. במדה שהאדם המתוקן היהודי ישתקף בכל דבר ודבר, שרואים אישיות של אדם בתוך כל פרט ופרט, הופך כל פרט ופרט להיות משל לאלוקות ובכך הופך להיות לבוש אמיתי. זה תקון העולם.

כל דבר מתוקן הוא דבר חי, כמו הלוחות. על לוחות הברית, שהיו לוחות אבן, כתוב שהיו דבר חי ולפני שמשה רבנו שבר אותן פרחה מהן הנשמה שלהן, הם נעשו כבדות , הוא לא יכל להחזיק אותן והן נפלו. זה נקרא "אותיות פורחות". החיות, שזה הבן-אדם שיש בתוך כל דבר, זה כמו סוד האותיות.

ידוע, שה' מהווה ומחיה כל דבר בסוד אותיות הקדש, ופעם למדנו שכל צורת האותיות שלנו היא כמו פרצופים. כל אות ואות היא פרצוף, היא כמו צדיק. זה כמו שהיום עושים צילומים של תמונות צדיקים לאיסוף. זה דבר חדש ויפה [פעם היו אוספים בולים...]. אם כן, הסוד של כל אות בכתב האשורי שלה, שזה הכתב המאושר שלה – אשורי מלשון אשר "באשרי כי אשרוני בנות" – הוא כמו צדיק. מכוון שכלל מה שיש בעולם נברא על ידי אותיות אז כל דבר זה תמונות של צדיקים. אם רק היו מגיעים אל האותיות שיש בכל דבר היו מגלים שיש תמונות של צדיקים ושכל העולם הוא בעצם תמונות של צדיקים. ככל שיש יותר תמונות של צדיקים חוזר כל דבר להיות לבוש של הקב"ה, כי התמונה הזו של הצדיק זה המשל. אפילו בגוף שלו. הנפש בתוך הגוף – הכל יחד נקרא "מבשרי", ו"מבשרי אחזה אלוה".

זה הרעיון הראשון כאן, שהמשל המכוון הוא סוד האדם. במדה שהאדם גם משתתף בעולם אז כל העולם הוא 'אדם גדול' וכל פרט ממנו הוא בחינת 'אדם'. ליתר דיוק, הוא כמו תא בגוף האדם הגדול, כאשר בכל תא יש את הרשימה של החיות – תכונות הנפש והגוף, כידוע היום במדע. הכל רשום, וזה סוד האותיות שיש בכל דבר. כל דבר מלא באישיות אמיתית. אם מפרידים את האישיות הזו מה' זה הופך להיות אלילות, אבל אם יודעים שהאישיות הזו, המתוקנת, היא ה'אדם', הצדיק שדבוק בה', על ידי כך מדביקים את כל העולם לה' וכל העולם נעשה משל לה'.

זו תכלית הכוונה של ישראל בתוך העולם, שהעולם יהיה "דירה בתחתונים", שיהיה משל מכוון לה'.

שאלה: הרב הסביר על "התלבשות". יש כאן גם ממד של "השראה"?

תשובה: לזה נגיע בהמשך. יש התלבשות של משל ויש הפשטה שלו וצריך להפשיט משלים. על ידי המשל, שהוא מצד עצמו "התלבשות", אפשר וצריך להפשיט. על ידי התפשטות מן המשל מקבלים אחר כך את אור ה"השראה" של הנמשל. אחר כך גם ה"השראה" בעצמה מתפשטת ומתלבשת, כמו 'נגע ואינו נגע'. "השראה" מקבלים על ידי התפשטות אבל קודם לכן יש התלבשות.

כל תקון המציאות תלוי איך אתה, בתוך יהודי, רואה את העולם, את המציאות. כמובן, אם אתה עושה ממנו גם מצוה זה עוד יותר תקון אבל קודם כל צריך להסתכל עליה נכון. צריך לרצות לראות את העולם כפי שהוא באמת. העולם כמו שהוא נראה הוא משקר, הוא 'עלמא דשקרא'. לא שהדבר הוא שקר, אבל הוא משקר לך. צריך לשאוף שהוא לא ישקר, ולכן צריך קודם כל לעשות ממנו 'חפצא' של קדושה ואז לאט-לאט הדבר מתחיל להזדכך.

הוא מתחיל להזדכך ואז מתחיל להיות היחוד בין 'גברא' ל'חפצא'. כל היסוד של המצות על פי לשון ה'נגלה' הוא להגיע ליחוד בין 'גברא' ל'חפצא'. יש 'גברא', שזה האדם, ויש את החפץ – כל המצות הן מצות מעשיות – ויש הרבה דיונים בהלכה האם מצוה מסוימת היא מצות ה'גברא' או מצות ה'חפצא'. קיום המצות הוא יחוד ביניהם, שה'גברא' ישתקף בתוך ה'חפצא'. כמו שאצל האדם הוא צריך להתהפך ולהיות צדיק כך כל דבר בעולם צריך להתהפך, להיות צדיק, לגלות פנים של צדיק, ואז הוא משל לאלוקות. לפני שהאדם מתלבש ומתגלה בעולם – העולם רק בבחינת "השתלשלות". אבל אחרי זה יש התפשטות של המשל מן הגשמיות ועל ידי כך מגיעים למדרגת ה"השראה".

הענין הזה, שהנשמה נמצאת בכל מקום, זה כמו המושג 'נצוצות' ו'העלאת נצוצות'. יש נצוץ בכל דבר אבל הוא כלוא שם וצריך לשחרר אותו משם. משחררים אותו על ידי מצוה, אבל גם על ידי ההסתכלות הנכונה של אמונה. יש כבר פותח. כאן, בסוד ההתבוננות, זה לגלות איך אתה בעצמך נמצא בכל דבר. אחד מכללי החסידות הוא, שכל דבר שה' מראה לך זה ראי. אם אתה רואה אנשים רשעים זה ראי של עצמך, וכך בכל דבר בעולם. אתה נמצא בתוך הדבר, וככל שאתה שם אתה צריך לגאול את עצמך. כל סוד עבודת הברורים זה לגאות את עצמו שבכל דבר.

יש שיחה מהרבי שליט"א מן הזמן האחרון, בה אמר שמי שלא מתעסק עם הזולת, עם החצוניות, עיקר עצמיותו נשארת שם ומה שמתגלה זה רק הארה בעלמא. כל המדרגות הכי גבוהות שאדם יגיע אליהם בתוך עצמו – הכל רק הארה של הנשמה. עצם הנשמה נמצאת באיזו אבן שהוא לא רוצה בכלל להתעסק עמה. אם הוא לא יורד להתעסק אתה על פי תורה העצם שלו ישאר תמיד בגלות.

יש לו חלק בתוך הכל. גם הפרצוף שלו נמצא שם ורק צריך לזהות אותו כדי לשחרר אותו מן הגלות ואז הדבר בעצמו ישמש משל ולבוש אמיתי לה'. הוא יעשה ממנו משכן אמיתי לה' – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

נסכם: עיקר הנקודה כאן היא שהמשל הוא האדם. במדה שהאדם נמצא בכל העולם, וכך צריך להיות, כך כל העולם הוא משל ובכל פרט ופרט אפשר למצוא משל לה'. עיקר המשל הוא האדם עצמו. ומה זה האדם? נפש בתוך גוף. לא הנפש בפני עצמה ולא הגוף בפני עצמו, אלא נפש בתוך גוף. זה נקרא בברכת 'אשר יצר' "מפליא לעשות", וכפרוש הרמ"א: "שקושר רוחני בגשמי". הנפש היא הפלא והפלא העיקרי הוא שהיא מתלבשת בתוך גוף.

* * *

השעור הבא חסר, ובו נלמד הקטע השני בפרק א:

על המעיין ומתבונן בסוד הוי' ב"ה, להעמיק בהבנת המשל בהפשטת גשמיותו, לשמוע בו את נקודת תמציתו, ומזה לבוא ולראות בעין השכל שבלב, את מהות ענינו, עד שבא לדבקה באלהות שבו, באמת.

עד כאן חסר

* * *

נגנו 'דער עובד' לר' הלל

הנקודה הראשונה שהתחלנו ללמוד בשבוע שעבר היא, שבכל התבוננות צריך להשתמש במשלים והמשל העיקרי הוא משל האדם – "מבשרי אחזה אלוה" – וכל העולם כולו יכול גם כן לשמש משל במידה שהוא גם כן חלק מסוד ה'אדם'. כמו שהאדם נקרא 'עולם קטן' כך האדם נקרא 'אדם גדול'. ברגע שהוא 'אדם' הוא יכול להיות "אדמה לעליון" ולשמש משל אל העליון.

אמרנו, שבחסידות [בשם השל"ה] מציאות המשל משתלשלת מן הנמשל, ובכל זאת אפילו משל מכוון כזה, אם המשל הוא דבר גשמי והנמשל הוא דבר רוחני, וכל שכן דבר אלקי, המשל יכול לשמש רק פרט אחד, אספקט אחד, של הנמשל. הוא לא יכול להקיף את כל הנמשל ולכן צריך כמה וכמה משלים ולראות במה המשל מתאים לנמשל ובמה אינו מתאים אליו. הנמשל הוא אלקי ולכן הוא לא מוגבל ואילו המשל הגשמי הוא מוגבל, לכן צריך כמה וכמה משלים כדי להרכיב התבוננות שמתאימה לענין מסוים באלקות.

נקודה נוספת שלא כתבי כאן, ושראיתי לאחרונה בשיחה של הרבי שליט"א מן הרבי הקודם, שכתוב בחסידות שככל שמתעסקים יותר עם משלים כך מתקנים את העולם. מבררים אותו ומזככים אותו. כמו הענין של מצות מעשיות, המזככות את העולם, כך זה גם במחשבה. ככל שאדם מתעסק בקדושה, כמו שצריך, במשלים מתוך העולם הזה הוא מזדכך יותר. אם המשל הוא משל של צדיק אז המשל הוא 'משל מכוון', ואם זה רק משל שלך הוא לא מכוון, אבל בכל אופן העסוק במשלים הוא עסוק של תקון העולם, של זכוך הגשמיות.

כל הענין של תורה ומצות זה להתעסק עם הגשמיות לשם מצוה, לשם "דירה בתחתונים". יש אנשים שאומרים שלא צריך משלים בהתבוננות, אבל באמת לזכך את הגשמיות של המחשבה, שנקרא בחסידות השכל של הנפש השכלית, צריך לעסוק הרבה-הרבה במשלים.

זה מה נקרא בקבלה לברר את הנצוץ מן הדבר הגשמי. אתה מוציא את הנצוץ, מברר אותו ומעלה אותו ואז כל הדבר שנשאר גם נעשה קדוש בקדושת הנצוץ. כל עוד הנצוץ היה כלוא ונסתר הוא לא קידש את ה'חפצא', אבל ברגע שהנצוץ חוזר אז אפשר היה לומר שכל מה שנשאר הוא כמו הפסולת. כך זה היה לפני מתן תורה.

בעבודה שלפני מתן תורה, כמו יעקב עם המקלות, לאחר סיום העודה חזרו המקלות להיות חול. מה שנשאר היה פסולת, היה מת, אבל אחרי מתן תורה זה לא כך. החפץ של התפילין קדוש תמיד. כך גם אצלנו, הדבר הגשמי שאנו משתמשים בו לשם מצוה אנחנו גם מעלים את הנצוץ שבו וגם מקדשים את המציאות.

מה כן דוחים? מה שדוחים זה רק את הדמיון. על דמיון שוא זה כתוב "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". יש כאן שלשה דברים: הנצוץ, המציאות והמציאות המדומה. המציאות המדומה – זה מה שנדחה לגמרי, המציאות האמיתית – זה מה שמתקדש והנצוץ עולה.

נחזור אל הנקודה האחרונה שבפעם הקודמת. אמרנו, שלא מספיק המשל או ההקבלה. יש למשל תכלית – להרגיש את הנמשל, לא להישאר רק עם המשל. צריך להפשיט את המשל מגשמיותו.

נמשיך בגוף הפרק:

והנה הכח להפשיט את המשל מגשמיותו, שהוא העיקר והיסוד בעבודת ההתבוננות, תלוי במדת הבטול וההכנעה שבנפש.

אם אין לאדם בטול והכנעה בנפש הוא לא יכול להפשיט את המשל מגשמיותו. כמו שהוא מגושם כך גם המשל נשאר מגושם.

ה"ישות" של הנפש הבהמית היא ה"מחיצה של ברזל" המפסקת בינינו לבין אלהינו.

בסוף השעור הקודם שאלו שאלה טובה. מאיפה מתחילים? כאן כתוב שללא בטול והכנעה אי אפשר להתבונן וכל המשלים נשארים מגושמים כמוני, ומאידך מה אפשר לעשות? הרי "מעט אור דוחה הרבה מן החושך"?

התשובה היא ששניהם נכונים. קודם מתבוננים מתוך רצון לקרב. כל יסוד העבודה הפנימית, ובמיוחד כמו שהיא אצל האדמו"ר האמצעי, הוא הרצון להתקרב לה'. על זה כתוב "רחמנא לבא בעי", שהיא הנקודה הפנימית שבלב. אתה רוצה להתפאר או שאתה רוצה קרבת ה'. הפסוק שהוא תמיד מביא לכך הוא "ואני קרבת אלקים לי טוב". מה טוב לך? הטוב הוא שאתה תרגיש טוב, והטוב הוא טוב של 'לגרמיה', או שהטוב הוא טוב של "קרבת אלקים" וממילא גם תרגיש טוב.

ברגע שיש את הנקודה הזו, שמה שהוא רוצה כאן זו "קרבת אלקים" ולא קרבת עצמו, אז אפילו אם האדם מגושם יש לו מספיק זַכּוּת בנפש לגלות את הרצון הזה. זה האור הירוק שהוא יכול להתחיל להתעסק בעבודה פנימית. למרות שעדיין לא הגיע לשלמות ההכנעה והבטול בכדי שיוכל להפשיט את כל המשלים כמו שצריך, בכל זאת כאשר הוא יתחיל להתבונן מעט אור יכנס כאור מקיף, שידחה הרבה מן החשך לאט-לאט. החשך היא הגסות של עצמו, ובאמת ההתבוננות עוזרת לו להגיע להכנעה ובטול.

רק אחר כך, שבטל את הישות של עצמו, יוכל בהתבוננות – ההתבוננות כאן היא כמו ה'חפצא' והוא ה'גברא' – להפשיט את המשלים שהוא מתבונן בהם ולהדבק בנמשל. להחזיר את המשל לשרש הנמשל.

שוב, קודם כל צריכה להיות איזו נקודה של התעוררות רצון מלמטה, אחר כך יש המשכת אור מלמעלה שעוזרת להכשרת הכלי ואחרי הכשרת הכלי יכולה להיות שוב המשכת אור מלמעלה – והפעם בפנימיות. הסדר הוא 'אתערותא דלעילא' – 'אתערותא דלתתא' – 'אתערותא דלעילא' בפעם שניה, ואפילו לפני ה'אתערותא דלעילא' הראשונה צריכה להיות איזו 'אתערותא דלתתא' של רצון בלב.

ההתבוננות נקראת עבודה שבלב, "איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה", ותפלה מתחילה בהתבוננות. אבל קודם כל למה אתה בכלל מתחיל להתבונן ולהתפלל? כי "קרבת אלקים לי טוב", ואז התפלה היא כמו קרבן. קרבן הוא מלשון התקרבות, לקרב את כל הכוחות והחושים לאלוקות. במאמר שלמדנו לאחרונה ראינו, שענין הקרבן הוא ההתקרבות, כמו שדרשו חז"ל את הפסוק "אדם כי יקריב מכם – בכם הדבר תלוי". לא כתוב 'אדם מכם כי יקריב' אלא "כי יקריב מכם". להקריב את הנפש הבהמית שלך זה להתקרב לה'. זה לקרב את כל כוחות הנפש ואת החושים לאלוקות.

לענינינו, אם יש לאדם משל שהוא יכול להפשיט אותו ולקרב אותו בדעתו לאלוקות זה אומר שהוא מקרב את החושים שלו לאלוקות. עד עכשיו תפסו כל החושים שלו רק בגשמיות וכעת, על ידי ההתבוננות, הוא מקרב את התחושה שלו לאלוקות. זה נקרא "קרבן לה'".

לכן, קודם כל צריך את הרצון הראשוני של התקרבות לה', "קרבן לה'", ואחר כך ההתבוננות בעצמה עוזרת, בבחינת "מעט אור דוחה הרבה מן החשך", להגיע לבטול והכנעה.

אמנם, בכדי שההתבוננות תעזור לאדם לזכך את המדות הרעות שלו הוא צריך להיות קודם כל מודע לעצמו. זה כלל גדול בחסידות. אם אדם רוצה שהתפלה תזכך את הנפש שלו הוא צריך להיות מודע ורק כך האור של התפלה פועל. גם לענין שלנו, אדם צריך לדעת שהוא באמת לא יוכל להפשיט את הגשמיות של המשל אם אין לו בנפש בטול והכנעה. למשל: אם יש לך מדת הכעס ואתה רוצה שהתפלה תעזור לך להתגבר עליה צריך כל הזמן לדעת שאתה כעסן. צריך כל הזמן מודעות למדה הזו ואז, אם אדם עובד את ה', האור של התפלה והעבודה שלה יעזרו לו לזכך את המדה הזו, אבל אם אין לאדם שום מודעות אליה – התפלה לא תפעל עליו. כך גם בהפשטת משלים: אם אין לי הכנעה ובטול אין אוכל להפשיט את המשל מן הגשמיות שלו? ללא מודעות זו כל ההתבוננות תהיה רק תרגיל חצוני. עצם ההכרה של המצב הזה היא כבר בעצמה קצת מן ההכנעה, להכיר כמה שהוא רחוק מה', כמה קשה לו להתבונן בגלל ההגשמה של עצמו. אם יש לו את ההכרה הזו – ההתבוננות בעצמה תעזור לו להזדכך, כי יש כבר אור ואור דוחה חשך.

נסכם את השלבים: קודם כל צריך רצון להתקרב באמת, לא להתייהר, אלא רצון של "קרבת אלקים לי טוב". אחר כך להתבונן, ויחד עם ההתבוננות צריכה להיות המודעות שכל זמן שיש לי ישות לא אוכל להתבונן באמת, כמו שצריך, ולהפשיט את המשלים מן הגשמיות. באופן הזה, לאט-לאט, ההתבוננות בעצמה מביאה אותי יותר ויותר לידי הכנעה ובטול ואז יותר ויותר אפשר להכניס את ההתבוננות בפנימיות ולקרב באמת את החושים לאלוקות, על ידי הפשטת המשל מן הגשמיות.

אם כן, כאן בספר כתוב שהישות היא ה"מחיצה של ברזל" בעבודת ההתבוננות בינינו לה', ולשם כך צריך להקדים אליה את עבודת ההכנעה והבטול, ורק הוספנו את השלבים שקודמים להם – הרצון לקרבת אלקים וההתבוננות הראשונה המלווה במודעות למצבי.

נמשיך:

שרש הבטול הוא "יראה עילאה", "יראת הרוממות".

לפעמים מחלקים בין "יראה עילאה" ובין "יראת הרוממות, אבל על פי פשט בכל ספרי המוסר הם דבר אחד. "יראה עילאה" היא מקור הבטול, שכן "יראה עילאה" היא בחכמה והבטול הוא פנימיות החכמה. "יראה עילאה" היא השרש של יצחק אבינו. בלשון הקבלה: היא 'גבורה דעתיק' המתלבשת ב'מוחא סתימאה' דאריך ומשם מאירה בחכמה. לכן הרמז בכתבי האריז"ל להתלבשות הזו הוא, שהאחוריים של מלוי ההי"ן של שם אלהים עולה יראת שמים (1001).

וזהו "סוד הוי' – ליראיו" דוקא,

למה הזכרנו כאן את הענין הזה? הכל כדי להסביר את השם של הספר – "סוד הוי' ליראיו", שהו אפסוק בפרק כה בתהלים. למה דוקא "ליראיו"? למה לא 'לאוהביו'? בגלל שפרוש המילה 'ליראיו' כאן היא היראה כמו שהיא בשרשה – בטול. רק מי שיש לו יראה, בטול, יכול להכיר את הסוד. כל המשלים אינם הסוד. המשלים הם רק הלבוש, אבל להמחיש את הסוד, את הפנימיות, בפנימיות – זה רק 'ליראיו'. באהבה, בדרך כלל יש מדת ישות שנקראת "יש מי שאוהב" . אמנם, יש אהבה שנקראת 'אהבה בתענוגים', שהיא האהבה הכי גבוהה שבכתר, והיא אהבה של דבקות – השלב האחרון מבין שלשת השלבים שלמדנו בסעיף השני (התבוננות, הסתכלות, דבקות) – אבל כדי להתחיל התבוננות צריך דוקא יראה עילאה של בטול, שמעל לאהבה סתם.

מכאן נובע כלל חשוב בכל תורת הנפש. התחלת חשיפת הנפש היא תמיד פחד. הדבר שחושף את הפנימיות שמתגלה – הן לטוב והן לשלילה כאשר החשיפה מביאה לידי התמוטטות – הוא תמיד הפחד. הפחד הכי גבוה נקרא 'פחד היולי'. זהו פחד ללא שום סיבה מוכרת. זה פחד מבלי לדעת ממה אני מפחד. זו חרדה – "יחרד יצחק חרדה". זה כמו גלוי של 'גבורה דעתיק'. לכן, מי שיש לו פחד עומד על סף עבודת ה', הרבה יותר מאשר מי שאין לו בכלל פחד. מי שאין לו פחד בכלל אפילו לא עומד על הסף, הוא רחוק לגברי, כמה שלא ילמד ויהיה הגאון הכי גדול בכל התורה – תורת הנגלה או תורת הנסתר. הוא עדין רחוק מן הנפש שלו. היא עדיין מכוסה, ורק הפחד חושף אותה.

כמובן, אם יודעים איך לגלות אותה זה דבר טוב מאד ואם לא יודעים זה גורם לבעיות נפשיות. על יצחק כתוב "ואוכל מכל", שהוא יודע איך לאכול את הפחד, "ה"פחד יצחק". הרבה אנשים לא יודעים איך לאכול את הפחד וזה גורם להם משברים נפשיים. הפסוק הזה – "סוד ה' ליראיו" – הוא כמו מאמר חז"ל "אין מוסרים רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו". זהו גם כן פחד היולי.

אם כן, "סוד ה'" הוא דוקא "ליראיו", למי שיש בטול ויראה עילאה. כאשר יש לאדם בטול הוא יכול גם להפשיט את המשל ולהגיע אל סוד ה', אבל אם אין לו בטול הוא לא יכול.

סוד הוי' ליראיו עולה שמחה. "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", וכאשר מוסרים לו אותם זה מנחם אותו, משמח אותו. משמחים את הלב עם גלוי הסוד – נכנס יין ['יין המשמח'] יצא סוד" – וגלוי הסוד תלוי ביראה. מזה מובן גם כן היחס בין שני הפסוקים "עבדו את ה' בְּשִׁמְחָה" ו"עבדו את ה' בְּיִרְאָה", שמשקל הנקוד בשניהם זהה, מלבד המילים הזהות "עבדו את ה'" [גם משקל הנקוד בהמשך הפסוקים זהה: "וגילו בִּרְעָדָה" ו"באו לפניו בִּרְנָנָה"]. הכוונה הראשונה בשולחן עורך היא לכוון את שם הוי' בנקוד המילה יראה, שהוא גם נקוד המילה שמחה. היחס והקשר ביניהם הוא בדיוק הענין הזה: בשביל לקבל את סוד ה' צריך לעבוד את ה' ביראה, אבל כאשר הסוד מתגלה לעובד ה' הוא מביא לו שלמות של שמחה.

מה המשך הפסוק?

שעל ידי זה [על ידי הפשטת המשל בהתבוננות] "ובריתו להודיעם". ברית ענינה התקשרות ודבקות עצמית שלמעלה מטעם ודעת.

אפילו אם לפי שכל יש מקום לנתק את הקשר. ללא הברית יש מצבים בהם השכל אומר שצריך לנתק את הקשר, אבל כאשר יש ברית היא תכריע תמיד, למעלה מטעם ודעת לגמרי, שאי אפשר לנתק אותו. זה נקרא ברית – דבקות של עצם בעצם.

אם כן, הברית וההתקשרות הזו שלמעלה מטעם ודעת, על ידי עבודת ההתבוננות הכוללת יראה ושמחה, נודעת.

אך על ידי העבודה של "סוד הוי' ליראיו" מתגלה התקשרות זו בדעת – "להודיעם".

זה נקרא בלשון חז"ל "חיבה יתירה נודעת להם". יש ברית וקשר עצמי שאינו מגיע אל המודעות, כמו "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום", אבל "חיבה יתירה נודעת להם" זה חדוש גדול ועצום שאפשר להמשיך את הברית הזו אל תוך הדעת. איך ממשכים את הברית הזו אל תוך הדעת? על ידי עבודת ההתבוננות, על ידי יראה-בטול ושמחה. כך ההתקשרות שלמעלה מטעם ודעת מתגלה בתוך הדעת.

כתוב בתניא, שיש לכל יהודי אהבה מסותרת לה' אבל הוא לא מכיר בזה ועל ידי התבוננות, אפילו התבוננות קלה, ממשיכים את האהבה הזו לידי גלוי במודעות. כל שכן כאשר רוצים להוליד אהבה ויראה שכלית. אהבה מסותר היא דבר שקיים במציאות למעלה מטעם ודעת, ורק צריך לגלות אותה מהעלם לגלוי, אבל אהבה שכלית צריך להוליד מחדש. היא נמצאת רק בבחינת יכולת, לא בבחינת כח. אהבה מסותרת נמצאת בכח ורק צריך להביא אותה לידי פועל, אבל להוליד אהבה חדשה בלב על ידי התבוננות זה כמו המשכת טפה בעת הזווג, שזה ממשיך מן היכולת הפשוטה. זו המשכה מן העצם, לא גלוי הפוטנציאל.

המכנה המשותף לשתי האהבות ההלו הוא, שבשתיהן צריך להמשיך מן הברית לה' שלמעלה מטעם ודעת אל תוך הדעת. אז מתגלה הטוב האמיתי, שעליו נאמר הפסוק "גם בלא דעת נפש לא טוב" אם הדבר לא נמשך עד הדעת הנפש היא "לא טוב". רק כאשר יש דעת גלוי של הטוב – "טוב טעם ודעת למדני". כל זה על ידי ההתבוננות.

מה עוד עולה סוד הוי' ליראיו? זרע לבטלה. זה כמו שמשיח עולה נחש, כאשר משיח הוא אותיות ישמח ואילו הנחש הוא מקור העצבות. מה נחש אוכל? "עפר לחמו", הוא אוכל עצבות. הספוק שלו הוא מעצבות. כאשר אדם מסתפק מעצמו הוא מתחיל 'לאכול את עצמו'. לכן, בקבלה, הנחש הוא כנגד פגם הברית שביסוד. אם כן, כמו שנחש הוא כנגד משיח כך זרע לבטלה הוא ה"לעומת זה" של השמחה [זרע עולה יצחק אבינו].

זו עיקר הגימטריה של חסידות ברסלב, שהתקון של הוצאת זרע לבטלה בפגם הברית הוא על ידי שמחה. מה שמפיל את האדם היא העצבות יותר מאשר הפגם בעצמו. כמו הפתגם הידוע של החוזה מלובלין, שיותר גרוע מכל העברות היא העצבות שבאה אחריהן ועיקר מה שיקר בעיני השטן הוא לראות את העצבות הזו. מן העצבות האדם מתבטל מכל עבודת ה' ונופל מדחי אל דחי. ר' נחמן רצה, שעל ידי התקון הכללי יהיה אדם שמח, שיאמין שהוא מתוקן לגמרי וזהו, ואם זה לא כך זה לא להאמין במאה אחוז בר' נחמן. על זה הוא אמר את הפתגם הידוע "אם אתה מאמין שאפשר לפגום תאמין שאפשר לתקן". מי אומר שזה פגם בכלל? זה שום דבר.

מה זה סוד? יש קשר בין סוד למילה יסוד. בברית יש את הסוד, את הטפה. הטפה היא האות י והיא-היא הסוד. "סוד הוי' ליראיו" זה ששם הוי' נכלל באות י, ואז "סוד הוי'" הוא יסוד. כתוב, שתקון הברית בא מצד יצחק אבינו המתקן את יוסף הצדיק. לכן היראה היא המקדימה את גלוי הסוד.

לפי הרמז האחרון נסביר קצת אחרת את המשך הפסוק "ובריתו להודיעם". "להודיעם" זה לְקַשֵּׁר. יתכן שהברית עצמה נחלשה ואז צריך להדק ולקשר אותה מחדש. את זה עושים על ידי התבוננות, שיש בה יראה ופחד, בטול היש, ואחר כך מביאה לגלוי של שמחה. יש מצוה בתורה לשמח את האשה בשנה הראשונה לנשואים – "ושמח את אשתו". אחד מן הפגמים החמורים של מדת היסוד הוא לא לשמח את אשתו בשנה הראשונה ואז כל החיים צריך לחשוב איך והשלים ולתן את זה [יש דיון באחרונים אם יש למצוה זו תשלומין].

כך גם אצלנו, אם אנחנו ביראה בבחינת "אשה יראת ה' היא תתהלל" אז גם הקב"ה משמח אותנו על ידי גלוי סוד הוי'. יש "שקר החן והבל היפי", שזה כאשר מחפשים בהתבוננות את היפי החיצוני שלה, כמו "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". יש משלים והקבלות שמצד עצמם הם יפים מאד ויש אדם שחפץ רק ביפי החיצוני. זה "שקר החן והבל היפי". המשל הוא מגושם כי הוא לא יכול להפשיט אותו מן הגשמיות שלו. אבל אם יש לאדם יראה אמיתית – "אשה יראת ה'" – אז נכון לומר את פרוש המהר"ם שי"ף לפסוק, ש"אשה יראת ה' היא תתהלל" דוקא בחן וביפי שלה. על פי פשט היא מתהללת ביראה שלה, "יראת ה'", אבל אם היא יראת ה' גם החן והיפי שלה זה דבר מהולל.

מה הכוונה אצלנו? שהמשל משמש כעת משל לאלוקות. זה נקרא שכל החן והיפי של המשל מתעלה. כתוב "ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך", והכוונה היא שימשול מלשון משל. האשה בעצמה היא סוד המשל לאלוקות, כמו בשיר השירים שהמשל בו הוא משל של חתן וכלה. האיש בפני עצמו הוא המשל ל"אדם העליון" שבאלוקות (כמו שלמדנו בתחלת הפרק), אבל האשה היא המשל לתשוקה, לעבודת ה'. לכן כתוב "והוא ימשול בך", שכל המשלים לעבודת ה' באים מן האשה.

אם כן, צריך להיות בבחינת "אשה יראת ה'", שזה "סוד ה' ליראיו", ואז החן והיפי של המשלים מתעלה ונעשה חן-אמת. אז הברית נקשרת – "ובריתו להודיעם" – בין האיש ובין האשה. זה מה שה' משמח את הדאגה. היא בבחינת יראה וה' משמח אותה בגלוי רזי תורה. כתוב, שלעתיד לבוא האשה תשמח את החתן בבחינת "משמח חתן עם הכלה", בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה", בעוד שהיום זה בעיקר "משמח חתן וכלה", שהחתן משמח את הכלה.

נסכם את מה שלמדנו בפרוש הפסוק "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם". על ידי "סוד ה' ליראיו", שזו ההתבוננות, שבאה על ידי יראה ושמחה, זה מה שמודיע את הברית. להודיע את הברית זה להמשיך את הברית שלמעלה מטעם ודעת – אל תוך הדעת, וכן להדק ולתקן את הברית במקום בו היא נפגמה [שכן סוד ה' ליראיו הוא כנגד פגם הברית בהוצאת זרע לבטלה].

לכן כתוב שתקון פגם חטאות נעורים הוא בלמוד חכמה נסתרה, בסוד הפסוק "תשואות חן חן לה". צריך את החן של הקדושה כדי לתקן את החן של חטאות הנעורים. לכן מסביר הרבי הרש"ב בשיחה הידועה, שהתקון האמיתי לפגם הברית הוא רק על ידי פנימיות התורה, ולא על ידי דברים אחרים. עיקר תקון הברית זה לתקן את הברית והקשר עם ה' וזה נעשה על ידי התבוננות, ובעיקר בהתבוננות בשם הוי' ב"ה (שהוא, כאמור, האות י של טפת היסוד). זה עיקר התקון בחסידות חב"ד [למרות שכמעט לא מזכירים את זה].

וזו תכלית כוונת ההתבוננות – לדבקה באלהות באמת על מנת לקיים את כל מצותיו יתברך באמת ובלב שלם כמו שכתוב: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם".

ככל שמודעים אל הברית כך היא נמשכת אל הלב ואל המעשה – "המעשה הוא העיקר". כל זמן הברית אינה בדעת היא מגיעה אל המעשה, ועל ידי הדוק והתקשרות הדעת יורדת הברית עד לקיום כל מצות ה' במעשה.

כך מסבירים בחסידות את הפסוק שהבאנו קודם "גם בלא דעת נפש לא טוב". "לא טוב" זה בגלל שזה לא בלב ולא במעשה. עיקר הטוב זה לעשות טוב – "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליו יאכל". אם אין דעת אי אפשר להתפעל מה' במדות הלב וגם אי אפשר לעשות טוב, לעשות מעשים טובים.

הפסוק הזה הוא הפסוק עמו מסיימים את קריאת ספר קהלת. נתבונן בו קצת.

ראשית, האות ס במילה סוף היא האות ס רבתי היחידה בכל התנ"ך. לפני כמה ימים למדנו על כב הלשונות של השער כל, והזכרנו שבאות ס המילה היא 'כלות הנפש'. זה סוף מלשון כסופים. הסוף של כל דבר זה הדבר הנכסף שלו.

סוף מזכיר גם אין-סוף, דבר שלא הגיע אל הסוף. זה מסביר את סבת הצמצום. כוון שה' נכסף אל הסוף – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" – היה צריך לצמצם את האור האין סוף. מה שאור אין סוף הוא אין סוף – זה לגריעותא. לכן צריך לצמצם אותו כדי לבוא עולם. לכן צריכה להיות מדה של "שאמר לעולמו די". צריך להגיע אל הסוף ושם יש את הנכסף, את ה"דירה בתחתונים", ואם אין את הסוף אין גם את הנכסף. זה נקרא "סוף דבר", מה שרוצים 'תכל'ס'.

סוף דבר הוא נוטריקון סוד. סופי התיבות במילים "סוף דבר הכל נשמע" הם ערפל. כתוב "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים", שהוא נגש אל התכלית של "סוף דבר הכל נשמע". הסוד הזה הוא "ואת צנועים חכמה", שמגלים אותו רק לצנועים. לכן שרש הצניעות הוא ברדל"א (כמו שמסביר גם הגר"א בספרא דצניעותא). מה זה ה"סוף דבר"? זו הסיבה שלשמה ה' ברא את העולם.

יש שלש מדרגות: חשך, ענן, ערפל והם כנגד כתר-חכמה-בינה. החשך הוא "ישת חשך סתרו". ענן הוא מים שבבחינת חכמה (ענן הוא גם מלשון ענין, ראשית הענין של נקודת החכמה). ערפל הוא הרקיע, התעבות של מי החכמה, שבבינה. ערפל נקרא "עב הענן", התעבות הענן [האדים בהם הטפות העולות מלמטה, ולכן אד הוא ראשי תבות אתערותא דלתתא, אבל כתוב שכנגד הטפות העולות מלמטה ומעוררות יורדות מלמעלה טפות אל תוך הענן]. זהו הסדר של אור-מים-רקיע במעשה בראשית. אור הוא האור החשוך, עצם האור, ענן הוא המים וערפל הוא הרקיע.

מה ההבדל בין ענן לערפל? זה כמו ההבדל בין 'עמק ראשית' שבחכמה לבין 'עמק אחרית' שבבינה. ענן זה מאיפה זה יצא וערפל זה לאיפה הוא מגיע, מהי התכלית ולאן כל בריאת העולם מובילה. לכן משה רבינו נגש "אל הערפל אשר שם האלקים" [כמו אצלנו "את האלקים ירא"].

כעת נסביר את השלבים יש בתכלית, ב"סוף דבר". יש כאן בפסוק שלשה שלבים: "את האלקים ירא", "את מצותיו שמור", "כי זה כל האדם". זה סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה של התכלית. "את האלקים ירא" זו הכנעה ובטול היש, ואם יש לו את זה אז יש לו גם את "סוד ה'". על ידי כך הוא ממשיך את "ובריתו להודיעם" עד ללב ועד למעשה, ואז הוא זוכה לשלב הבא: "את מצותיו שמור". ואז נשלם האדם – "כי זה כל האדם". שלמות האדם זה מה שהאדם מקשר בין האלקות ובין העולמות.

"כל האדם" זה שהאדם הוא בסוד כל בו, העולה נח. "כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו". הוא משלים את האלוקות עם העולמות. זו כבר ההמתקה. מסופר על הבעש"ט שיצא פעם מחדרו לאחר הכנה ארוכה ואמר לחבריה קדישא רק את המשנה הזו, וכולם התעלפו. הוא רק ציטט. [על אותו משקל נספר עוד ספור: היה עילוי אחד שהתקרב לבעש"ט וכאשר הוא חזר הביתה שאלו אותו מה למד אצל הבעש"ט? הוא אמר שלמד שם את הברכה "שהכל נהיה בדברו". לפני זה הוא אמר את הברכה ועכשיו גם יודע את זה].

מה קרה להם? זה התקון של נח, שם 'אדם נח'. זה עניינו של נח, כלשון הזהר, לעשות "ניחא דרוחא לעילא וניחא דרוחא לתתא ". מה קודם? זה הסדר במשנה, ש"כל שרוח הבריות נוחה הימנו" אז גם "רוח המקום נוחה הימנו". זה נקרא 'אדם נח', והוא המקשר את האלוקות עם העולמות, וזו תכלית כל בריאת העולם ב"דירה בתחתונים". "זה כל האדם".

זה כל האדם הם ראשי תבות זכה, כמו "משה זכה לבינה". זכה מלשון הזדככות, כמו במאמר חז"ל: "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו". כמו שהזכרנו, כל המשלים הם בסוד האשה. אם הוא זכה הם עזרים לו להתקרב לאלוקות. עוד רמז: זה כל האדם, עולה יבק, וכן הוי' אלקים. שאר האותיות, מלבד ראשי התבות עולות יסוד. כלומר, ראשי התבות הן העבודה של ההזדככות ושאר האותיות הן תקון היסוד, הצדיק. במה הוא זכה? ביסוד, ב"צדיק יסוד עולם" שהוא הקשר בין האלוקות ובין העולמות.

כל האדם עולה ק, מספר של שלמות. כל האדם הן ראשי תבות כה [כה בהכאה – כ פעמים ה – עולה ק, כל האדם]. נבואת משה רבינו היא באספקלריה המאירה, והוא התנבא ב"זה הדבר" ויש לעומתה את נבואת שאר הנביאים באספקלריה שאינה מאירה, שנתנבאו ב"כה אמר ה'". יש בפסוק הזה סוד של זה וכה. "כל האדם" זו שלמות ברור כח המדמה, אדם מלשון "אדמה לעליון", שעליו נאמר "ביד הנביאים אדמה", אבל לפני כן יש "זה", שהיא נבואת משה רבינו.

זה כל האדם במספר סידורי עולה חן, כאשר כל במספר סדורי עולה האדם במספר סדורי (כמו היחס במספר הרגיל, שכל עולה האדם). את הפסוק הזה קוראים בצבור פעמיים, בסוד הפסוק "חן חן לה".

נסכם את הכלל הראשון העולה מן הפרק הראשון: כל התבוננות היא במשל, ובעיקר בנפש האדם, וכאשר האדם נעשה מתוקן הוא מקשר בין האלוקות ובין העולמות.