ו. שקר ופחת – זווג מן השמים

יש מדרש שמובא בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות. המדרש קצת מפורסם, אך בדרך כלל כשמספרים אותו חושבים שהוא איזה מדרש פליאה שאין לו אסמכתא, כמו חצי בדיחה, אבל זהו מדרש אמיתי. אמנם, הגרסא המקורית, האמיתית, היא לא כמו שרגילים לספר את המדרש כחצי בדיחה. המדרש אומר שכאשר נח בנה את התבה שלו באה מדת השקר, והשקר רצה להכנס לתבה (שוב, זה ספור אמיתי). אז הקב"ה אמר לשקר שכתוב "שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה" – לך תמצא בת זוג ותבוא. כשמספרים זאת יש מי שאומר שהשקר הביא את הפוליטיקה, ויש מי שאומר שהביא את החנופה, אבל זו טעות – כי יש מקור, המדרש, ושם כתוב שהשקר הלך ומצא את הפחת. פחת זו מדה, שכל מה שמישהו מרויח או מכניס – הכל הוא מפסיד, הכל נפחת, הכל נוזל. פחת היא מדת חור בכיס. אז השקר מצא את הפחת ובקש את ידה, והפחת אמרה – מה תתן לי? אני לא מתחתנת עם כל אחד. השקר אמר – כל מה שאני מרויח עם השקרים שלי – שלך, אני נותן לך הכל. הפחת הסכימה, התחתנו בחופה וקדושין כדת משה וישראל, ונכנסו לתבה. הסיום הוא שזה מה דאמרי אינשי – "מה שמסגל השקר הפחת לוקח". נתבונן רגע במדרש הזה, מדרש יפהפה במיוחד בשביל לספר בחיידר.

שקר = 600. נח נכנס לתבה בשנת שש מאות לחייו. ידוע בחסידות, במאמר "באתי לגני", שעיקר העבודה שלנו – במיוחד לפני ביאת המשיח – הוא להפוך את ה-שקר ל-קרש ו-קשר, על ידי שטות דקדושה. כנראה שגם המדרש הזה מזמין אצל האדם שטות דקדושה, "עצי שטים עומדים" (מלשון שטות), שיוכל לקחת את ה-שקר בספור ולהפוך אותו בסוף ל-קרש ו-קשר. רואים שנח בנה את התבה שלו מקרשים, נסרים, דפים – כמה לשונות של חז"ל. תיכף נזכיר את הנסר. יש קרש, נסר, דף, עץ (הפסוק אומר "עצי גפר").

מה היה הסוף של תבת נח? "נח איש צדיק תמים היה לדורותיו", יש דורשים לשבח ויש לגנאי. מקשים, הרי "זכר צדיק לברכה" – בכך מתחילים את הפרשה, כפי שאומר רש"י – אז מה הראש לדרוש לגנאי אם אפשר לדרוש לשבח? הגנאי שאם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב, אבל למה לדרוש כך? בשביל זה צריך מדרש אחר, זה גמרא. יש מדרש שהיו שני שלבים בסוף של התבה – קודם כל היא הגיעה לסנחריב, האפיקורס מספר אחד בכל התנ"ך (כך כתוב בקבלה וחסידות), מקור הכפירה בקב"ה יותר מכולם (יותר מנבוכדנצר, או מכל אחד אחר בתנ"ך). התבה של נח הגיעה לידים של סנחריב, תיכף נאמר מה היה שם, ואחר כך – לא פחות ולא יותר – הגיעה להמן הרשע, שה"עץ גבוה חמשים אמה" הוא מתבת נח. כך חז"ל אומרים. כאילו שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחוב על ידי חייב. חזקיהו המלך, שזכרו ברוך, "זכר צדיק לברכה", כתת את ה"עשה לך שרף" של משה רבינו, כי הגיע לידי מצב בלתי רצוי, ולכן שבחו אותו חכמים על זה שכתת את השרף. זה גם פלא שמשה רבינו, שמעשה ידיו נצחיים, והוא עצם הטוב, "ותרא אותו כי טוב הוא", טוב בעצם, והוא תקן את נח, תקן את "מי נח" בכך שאמר "מחני נא", ואף על פי כן גם ממנו יצא שרף (י"פ נח, כנ"ל) שהגיע למצב לא רצוי אצל עם ישראל. לכן היה צריך לבוא חזקיהו המלך ולכתת את השרף של משה רבינו ושבחו אותו. בכל אופן – היה לזה תיקון. אבל תבת נח הלכה והתדרדרה.

מה חז"ל אומרים במסכת סנהדרין, בפרק חלק? שסנחריב מצא את התבה של נח, הוא לא האמין בקב"ה אך הבין שנעשה נס שהתבה הצילה את נח, אז הוא חשב שיש כח אלקי בתוך הנסרים (תיכף נסביר מאיפה בא הדמיון הזה). אם כל העולם נשחת ורק נח ניצל הוא דימה שאלו עצים אלקיים, אז הלך ופנה לתבת נח ואמר לה – אם אני אנצח את המלחמה בזכותך אז אני אשתחוה לך ואעשה אותך ע"ז, ואקריב את שני הבנים שלי אליך. אבל היתה בעיה, ששני הבנים שמעו את זה, וכאשר הוא בא להשתחוות "בית נסרֹך אלהיו" – הפסל שעשה מהנסר, לכן נקרא נסרוך (כך חז"ל אומרים) – ובאותו זמן שני בניו באו והרגו אותו, כי שמעו שמתכוון להרוג אותם. אחר כך זה הגיע לידי המן, שעשה מהנסר עץ גבוה חמישים אמה. כלומר, הוא דמה לעצמו שהוא יינק משער הנון, ובכך הוא יתגבר על מרדכי היהודי. אבל באמת לא היה פה סיפור כמו חזקיהו, אלא "ונהפוך הוא – אשר ישלטו היהודים המה בשֹנאיהם". התגלה שאנחנו במדרגת שער הנון – במדה מסוימת זה יותר ממשה רבינו, שלא זכה לשער הנון בחייו, ומרדכי גילה שלו, לצדיק, ול"עם מרדכי" יש שרש בפנימיות שער הנון, ולכן אנו עומדים ונצלים בכל דור ודור. כשיש המן הרשע הוא טוב רק כדי להחזיר את עם ישראל בתשובה, ואנו יונקים מהסוד של שער הנון. אז אפשר לומר שבסוף כן נעשה תיקון לנח, אבל רואים שהספור שלו הולך ומתדרדר.

אם המן עשה את ה"עץ גבוה חמישים אמה" מהתבה, מאיזה צד לקח את הנסר? מהרוחב. האורך היה שלש מאות והרוחב חמישים והקומה שלשים. אז מפורש שהוא לקח את זה מהרוחב, "רחובות הנהר", לכן חשב שהוא מגיע לשער הנון. האורך, השלשים – זה ל, מה שאדם לומד. אם אני משדר באלף-בית שלנו ל, זה מהאותיות הכי פשוטות – המסר הוא תלמד, learn (גם aspire – תשאף – כי להיא "מגדל הפורח באויר"; learn and aspire, זה המסר של האות ל). כאן ה-ל זה הגובה. האורך vut שלש מאות, י"פ הקומה, זה "חד אריך", קו הימין. לפעמים לא כתוב ככה, אבל הפשט הוא שאורך-רוחב-קומה הם חכמה-בינה-דעת. לכן הרוחב הוא הבינה, לכן כתוב באמת שהמן עשה חמשים אמה כדי לינוק משער הנון (של הבינה). בכל אופן, זה הכל יצא מתבת נח. ורמז לסופה של התבה מתחילתה: סנחריב המן = "עשה לך [תבת עצי גפר]".

נחזור אל השקר: נח נכנס לתבה בגיל 600. מה היה הנסיון שלו בדבר הזה? כל בני הדור שקרו, השחיתו את דרכם על הארץ, פגמו בברית. לכן גם כן הגיע להם מים רותחים, הגפרית שדברנו עליה קודם. שוב, פגמו במדת האמת. נח בגיל שקר נצטווה להכנס לתבה כדי לעשות תיקון. זה היה הנסיון. השאלה אם עשה את התיקון מאה אחוז, אך כנראה שלא, כי זה עוד לא הביא את המשיח. העובדה שמיד לאחר שיצא מן התבה הוא נכשל בשכרות, נפל בשכרות. איפה דעת זקנים מבעלי התוספות מביאים את הפירוש הזה? על המלים "ומכל החי". באותו מקום רש"י – אותו לומדים קודם, ואז בעלי התוספות מוסיפים – אומר "אפילו שדים". על ה"אפילו שדים" של רש"י מביאים את המדרש, שהנה יש שדים, שגם השקר והפחת בסוף נכנסו לתבה.

כאן יש אסמכתא חזקה ביותר לפירוש הבעל שם טוב ש"בא אל התבה" היינו להכניס את כל הכחות לתבה. מה הכוונה בכך שהשקר רוצה להכנס לתבה? אפשר לומר שהשקר פוחד שימות אם לא יכנס, ולא יהיה שקר בעולם, אז הוא גם רוצה להנצל. אבל הווארט כאן, שכאשר רוצים להתפלל השקר מנסה להכנס. אין דבר שיותר מחזק את פירוש הבעל שם טוב ממדרש זה. ה' אומר שאני רוצה שהמלה שלך תהיה אמת, "פיו ולבו שוים" לחלוטין, עד כדי שאם זוכים מגיעים גם לדרגה של משיח ש"לבא לפומא גליא", לדרגה של דברים היוצאים מן הלב אל הפה נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם. כל כולך, וכל האמת שלך – כל האלף-בית, כפי שנאמר – תכניס את הכל לתוך התבה. מה זה שהשקר רוצה להכנס לתבה? שהוא רוצה להכנס לתוך המלים שלך. אתה מתפלל, אתה לומד תורה, אתה מתוודה, והשקר עומד על הפתח ומשתוקק להכנס לתוך המלים שלך. זה משהו מופלא.

זה מובא על הפסוק "'ומכל החי' – אפילו שדים". הרבה פעמים צריך לעשות חשבון של ד"ה עם הרש"י, וכאן דוגמה יפהפיה (גם לילדים בכתה א, כי זה פשוט). ומכל החי אפילו שדים = 600 = שקר! מביא הדעת זקנים שזה השקר שרוצה להכנס לתוך התבה שלנו, לתוך הדבור. אבל לא מסכימים להכניס עוד, כי לא נשוי, אז מחזר אחר הפחת וזוכה בא ואז נכנס לתבה. הוא מבטיח לפחת שכל מה שמרגיל שלה – יכול להיות שגם שקר לה, אבל היא הסכימה (זו כבר שאלה פילוסופית, פרדוקס, אם צריך לחשוב שקיים זאת, או שהיות שהוא שקר אז לא קיים את דבריו – זו חקירה של ראסל). מה קורה עם השקר מתחתן עם הפחת? צריך לעשות להם גם שבע ברכות ולדרוש גימטריא. שקר פחת = 1088 (נראה מה יהיה מהם בהמשך). בזכות החתונה הם נכנסים לתבה, בונים את הבית שלהם, אז צריך להוסיף תבה – סה"כ = 1495 = כל אותיות האלף-בית! מה אבולעפיא אומר על המספר הזה? ווארט מפורסם שלו, שזה בגימטריא הכל אמת, כאשר ה-א של אמת היא 1000. הרי כתוב בתלמוד ירושלמי ש-אמת זה רת"ס של האלף-בית, ו"הכל אמת" זה 1495. אז הכל אמת = שקר פחת תבה. רואים כאן את הנסיון הגדול, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים". זה העימות שקורה בתוך התבה, זו המלחמה של התבה, של השנה הזאת.

אמרנו שחוץ מ"עשה לך תבת עצי גפר" יש בתורה רק עוד שנים, "עשה לך שתי חצוצרת" ו"עשה לך שרף", בסוד "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו". "משה אמת ותורתו אמת". להתגבר על השקר – "מדבר שקר תרחק" – אפשר רק על ידי משה. נח היה מתגבר אם היה מתחבר למשה, שהיה שם קודם – "בשגם [= משה] הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה [שני חיי משה]". אלה מאה ועשרים שנה שנח מקיים את מצות בנין התבה, כפי שהרבי מפרש לפי היסוד של הרוגטאשובר. רואים שה' רוצה שנח יתחבר עם משה, אבל הוא לא עשה את זה בשלמות. המבול נקרא "מי נח" על שמו, כי לא הצליח להחזיר דורו בתשובה. לכן יש דורשים לגנאי, שבדור אברהם לא היה נחשב לכלום, וכ"ש בדורו של משה (שמתקן אותו קצת באמירת "מחני נא"). אבל אחר כך התבה שלו הופכת לע"ז נסרוך, של סנחריב, הכופר הגדול ביותר, ואחר כך זה מגיע לידי המן הרשע שחושב להשמיד ולאבד ל"ע את "עם מרדכי" (רק ש"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם").

נראה כמה רמזים יפהפיים (זה כבר בשביל כתה ב): יש שלש צורות עיקריות (במספרים הצורניים) – משולש, רבוע, השראה. נעשה קודם נסיים את הרמז הקודם. הכל זה על הפסוק "'ומכל החי' אפילו שדים". הכל יחד זה 600, אבל רק "ומכל החי" = 119 = ז"פ טוב (מופיעה ז פעמים במע"ב). אפילו שדים = 481 = 13 פעמים 37. יש כאן כל היחודים שהיינו משתוקקים אליהם – 7, 13, 23, 37. הכל בתוך הלשון הזו. ביחד זה בדיוק 600. נעשה שקר במספר קדמי: ש = 1095, ק = 595, ר = 795. סה"כ = 2485 = משולש 70 (מספר חשוב מאד). זה שקר (וגם קשר ו-קרש, כמובן) במספר קדמי. כתוב שכל ע לשונות של או"ה הן שקר, אז שקר במספר קדמי עולה 70 במשולש. פחת במסק"ד: פ = 405, ח = 36 (יחד = אמת = 21 ברבוע), ת = 1495. זה לקחת את כל האלף-בית ולהוסיף לו רת"ס – אמת – שראינו במקום אחר. הכל = 44 ברבוע (ד"פ כב ברבוע). אם כן, שקר במסק"ד נותן משולש, פחת במסק"ד נותן רבוע. אז הייתי חושב ש-תבה במסק"ד יתן השראה. תבה במסק"ד = 1513 = השראה של 28 (כח, יחי)! פעולת המספר קדמי מגלה את התהליך – לבד הוא היה משולש, על ידי חתונה נעשה רבוע, ונכנסים לתבה שזה השראה. זה דבר יפהפה בפני עצמו. זה ה-שקר וה-פחת וה-תבה. ר"ת שלהם שפת – "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר". כל המספר יחד 1495 = כג פעמים א-דני. רק הר"ת יב פעמים א-דני, אז שאר האותיות יא פעמים א-דני – חלוקה מאד חשובה.

זה שנזכור, שהשקר מתחתן עם הפחת. קודם כל, מה זה שקר? רבי אייזיק אומר בכמה מקומות ששקר זה לא מציאות בכלל. בכמה מקומות רבי אייזיק אומר שמי שאומר שתים ועוד שתים שוה חמש זה לא קיים, אפילו בהיכלות הקליפה – שקר לא קיים. לגבי חשך יש חקירה אם זה מציאות או העדר אור, ואומרים שלפי סוד זה מציאות, אבל שקר לא קיים. אז מה זה השקר שרוצה להכנס לתבה? יש יונגרמאן, אברך צעיר, שרוצה להכנס לתבה, רק אומרים לו שצריך להיות נשוי. זה שאתה לומד בכולל לא מזכה עדיין להכנס לתבה, וצריך להתחתן. וכעת אומרים שהשקר הוא לא מציאות, אז מי זה שרוצה להכנס לתבה ורק צריך להתחתן קודם? בצורה הכי פשוטה, השקר כאן זה לא ששתים ועוד שתים שוה חמש, אלא יצר לשקר. יש יצר הרע, שאדם כיף לו לשקר. יש אנשים שאוהבים לשקר אנשים. הרי כל מדה רעה זה יצר. יש יצר כזה לשקר, יש המון אנשים שיש להם את היצר הזה, זה עושה להם כיף וטוב. ברור שהשקר כאן שרוצה להכנס לתבה, דווקא לתבה של נח, שנח לא יקיים את פירוש הבעל שם טוב ב"בא אל התבה", שיכניס כל הקדושה וכל האמת לתבה. השקר גם רוצה להיות שם, כי יש יצר של לשקר.

אם כן, מה זה הפחת? אם אומרים שהשקר כאן זה לא הכוונה שתים ועוד שתים שוה חמש, אלא מציאות, שיש יצר הרע לשקר, יצר הרע לומר ששתים ועוד שתים שוה חמש. עכשיו נבין טוב למה בת הזוג זה הפחת, החור בכיס. בגלל שהשקר בעצמו גורם להעדר – יש יצר לשקר, אבל ברגע שיוצא השקר מהפה אין לו שום מציאות, כל מה שהרויח ירד לטמיון בן רגע, "ועד ארגיעה לשון שקר". בכל אופן נאמר עוד טפה מה זה פחת. יש גם מדה בנפש להשחית דרכו, פגם הברית, או להפסיד. הפסיכולוגים הגדולים הראשונים דברו על רצון למות, ודברנו על זה באריכות בהזדמנות אחרת, אבל יש אחד שרוצה להפסיד את הכל – זה בלא-מודע שלו. כמו שיש יצר לשקר, יש גם יצר להפחית, שזה בעצם היצר של פגם הברית. לכן השידוך הזה בין השקר לפחת הוא טבעי מאד, זה ממש זיווג מן השמים. עד כאן המדרש על הפסוק "'ומכל החי' אפילו שדים".