בע"ה

סעודת בדר"ח חשון תש"ע – גל עיני, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו שאמיל, "אלי אתה" (צ"צ), "ימין ה'", עוד ניגון, "הראני נא את כבודך", ניגון חב"ד עמוק.

לחיים לחיים! לחיים לחתן!

ניגון.

א. "עשה לך תבת עצי גפר וגו'" – עבודת התשובה ("דברי שמואל")

הבעל שם טוב אומר על "בא אל התבה" ש"תבה" זו מלה – שאדם צריך להכנס לתוך המלים שהוא אומר, בתורה ובתפלה. צריך להכנס עם כל כחות הנפש שלו לתוך המלים, לתוך תיבת נח, ואז התבות פרות ורבות. זה שהוא התחבר עם התבה זה מעין זיווג, חתן וכלה. כשאדם עושה מצוה, כתוב בספר התניא, הוא צריך לחשוב שהנפש שלי היא אוא"ס הממכ"ע, ניצוץ של השכינה, ואילו המצוה עצמה היא אוא"ס הסוכ"ע. אז גם בכל מצוה יש יחוד של הסובב והממלא, רק שהמצוה היא החתן, הסובב הוא החתן, ואני – שזוכה לקיים את המצוה בדחילו ורחימו – הכלה, אני הממכ"ע. כאן, כשאדם מתפלל או לומד תורה, והוא מקיים את ההוראה של הבעל שם טוב "בא אל התבה", אז החתן הוא הבא, הזכר בא, והתבה היא כמו בית ש"ביתו זו אשתו". אז המלה שהוא אומר היא בחינת הנוקבא, המלכות, והוא היסוד. לכן פירוש הבעל שם טוב מתאים למה שכתוב בכתבי האריז"ל, ומובא בחסידות, שנח הוא יסוד אבא והתבה היא יסוד אבא. כך האר"י הקדוש אומר, שביאת נח אל התבה היא יחוד עליון, יחוד של יסוד אבא שנכנס ליסוד אמא. התבה היא אמא, כמו בית המקדש, כמו הסוכה (כמו שנסביר בהמשך). הסוכה היא מקיפין דאמא וגם בית המקדש הוא בשרש בינה. יש אפילו רמז ש-תבת נח עם הכולל עולה בית המקדש. כולם יחד, כל החיוֹת, כל החיוּת של כל העולמות, ביחד – הכל שר, מתפלל, עובד את הקב"ה, זו התכלית.

נח בונה את התבה במשך מאה ועשרים שנה, כמו שנסביר בהמשך. במדבר בצלאל בונה את המשכן. המשכן הוא ההתחלה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", רק שצריך גם משכן וגם מקדש. אם כי ש"משכן אקרי מקדש ומקדש איקרי משכן", אך ידוע מהרוגאטשובר (והרבי מביא זאת בשיחה, בלקו"ש חט"ו עמ' 34 ואילך) שבמשכן המצוה היא הבנין ובבית עולמים המצוה היא הנפעל, קיום המקדש. במשכן המצוה היא הפועל, הבנין, ולכן אי אפשר לעשות על ידי קטן או על ידי גוי, שהוא לא בר ישראל ולא בר שליחות. משא"כ בית המקדש, לדעת הרמב"ם כפי שמסביר הרוגאטשובר, המצוה היא הקיום – ולא הבנין – ולכן אפשר לשכור גוי לבנין הבית. התוס' חולקים על הרמב"ם, זו מחלוקת ראשונים, אך לפי הרמב"ם – לפי הלומדות שבזה – המצוה היא שיהיה מקדש (לא כמו המשכן), ולכן גם קטן או מי שלא ראוי לקיים מצוה יכול לסייע ולבנות. עד כאן פתחנו בנקודה של לומדות שהרבי משייך לפרשה ושואל מה לגבי התבה, "עשה לך תבת עצי גפר" – האם המצוה שה' צוה לנח היא מצות הבנין או מצוה שתהיה תבה? בכל אופן, זה דומה לחילוק בין המשכן למקדש. מסקנת הרוגאטשובר בסוף היא שהתבה היא כמו המקדש, שהמצוה היא מציאות התבה ולא עשית התבה, ואילו הרבי אומר – לפי רש"י בפשש"מ – שלפי פשש"מ ולפי פירש"י עה"ת יוצא שהמצוה היא העשיה. זו היתה הו"א אצל הרוגטשובר, שבגלל רש"י על הגמרא חזר בו, אבל הרבי מסביר שרש"י על החומש ורש"י על הגמרא הם שתי בחינות של לימוד, לכן אי אפשר להוכיח מרש"י בגמרא ביחס לרש"י על החומש – זה כלל גדול בפירוש רש"י אצל הרבי.

עוד נחזור לנושא השיחה, אך פתחנו בכך שהתבה זו המלה שהאדם אומר. כשהאדם אומר תבה הוא הזכר ביחס אליה (וגם כשאשה אומרת תבה, מתפללת, היא הזכר ביחס לתבה). יש ספר של רבי שמעלקא מניקלשבורג – אחיו של בעל ההפלאה, שני האחים הקדושים, תלמידים מובהקים של המגיד – "דברי שמואל", שמוסיף פירוש: הפירוש של הבעל שם טוב, שמובא בכל ספרי החסידות, שתבת נח היא המלה של התורה והתפלה. הוא מוסיף בזה פשט: איך כתוב בפעם הראשונה? "עשה לך תבת עצי גפר", והוא אומר ש"תבת" לשון תיובתא, כמו שכתוב על משיח ש"אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא" – "תבת" זה לשוב, לשון תשובה. לפירושו תבת נח זו עבודת התשובה. לכאורה זה פירוש חדש, כי לפי הפירוש הרגיל של הבעל שם טוב תבת נח זו המלה שאתה אומר. למשל, כתוב "צהר תעשה לתבה" בהמשך הצווי, וידוע מה שהבעל שם טוב אומר שיש כאן חכמת הצרוף. זה עוד קשר בין עשית התבה לעשית המשכן – הרי כתוב על בצלאל, בעל המלאכה של המשכן, ש"יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". כל חכמת הצרוף נלמדת מ"צהר תעשה לתבה", שאם יש לך צרה – "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" – רק צריך לדעת איך לצרף נכון, להפוך צרה לצהר. חכמת הצרוף היא בטול בנפש, ואם האדם הוא בחינת אין יכול להחזיר כל חומר גלם – כל דבר שמורכב מאותיות (רמז חשוב: תבה = אות, תבה זה לכאורה מלה המורכבת מכמה אותיות, אבל עולה אותו דבר) – ולצרף את האותיות מחדש, להפוך את הצרוף מ-צרה ל-צהר. "צהר תעשה לתבה" – קח את התבה, את הצרה, ותעשה ממנה צהר. מתי עושים זאת? בתפלה וגם בתורה. זה קשור ליסוד של הבעל שם טוב. אבל כאן הרבי ר' שמעלקא אומר ש"תבת" לשון תשובה.

אחר כך הוא אומר שיש בפסוק דרגות שונות של תשובה. אומר שכתוב "עשה לך תבת עצי גפר", ורש"י מסביר למה גופר – כותב שגופר לשון גפרית, ואומר שעל דור המבול נגזר להמחות בגפרית. מה זה להמחות בגפרית? בסיפור של סדום ועמורה, יותר מאוחר בתורה, יש גפרית ואש מן השמים, אבל איפה במבול ראינו גפרית? המפרשים מסבירים שהכוונה בכך שנדונו בגפרית היא למה שנבקעו כל מעינות תהום רבה, שהמים היו מים רותחים, מים חמים. המבול הוא מים שמטהרים את הארץ כמו שמקוה מטהר, וידועה החקירה בהלכה אם מים רותחים מטהרים, אבל רואים שאב-טיפוס של המקוה בעולם היה חם מאד. אחר כך, אחרי שנסתמו המעינות בסוף המבול, כתוב שהקב"ה רצה להנות את העולם – שתהיה איזה תועלת והנאה לעולם מכל הסיפור של המבול – לכן השאיר חמי טבריה וכיוצא. מסבירים המפרשים שחמי טבריא זה תוספת. כמו "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי" – יש משהו חיוני, ויש משהו שלתענוג, שיותר ממה שחיוני. החמים מהתהום הם מים עם גפרית, כך מסבירים המפרשים. מה שמחמם את מי התהום זה גפרית. הגפרית היא דבר שמחמם את המים, ולכן רש"י מסביר שהעץ של התבה היו עצי גפר. ה"דברי שמואל" ממשיך וכותב שכאשר אדם עושה תשובה, "עשה לך תבת עצי גפר", אז התשובה הראשונה היא תשובה מתוך יראת הענש – פחד מגפרית, גיהנם של אש, שגם עולה מלמטה (כמו "נבקעו כל מעינות תהום רבה") – זה הדבר הראשון שאדם צריך לחשוב. אפשר לחשוב שמתאים לספר מוסר, ולא לספר חסידות, לדבר על פחד מגפרית. אבל רואים גם ב"פרי הארץ" – דברנו על זה הרבה – שאומר שהיסוד, גם אליבא דתורת החסידות, צריך להיות איזו יראת העונש בהתחלה. אם כי לפי חב"ד זה לא מאה אחוז מצד הקדושה, אלא קליפת נגה – מהבחינה הנפשית יראת הענש זה לא קדוש, כי זה לא רק מודעות אלקית, אלא יש בזה ישות, אז ממילא זה לא מצד הקדושה מאה אחוז, אך בכל אופן זה נדרש בהתחלה במדה מסוימת, במינון מסוים. רואים גם כאן אותו יסוד.

אבל אחר כך כתוב "קנים תעשה את התבה", והוא מסביר ש"קנים" היינו חבילות-חבילות של מצוות ומעשים טובים. עיקר התשובה, אם אדם עשה עבירות הוא צריך כנגדן – כתשובת המשקל – להרבות במעשים טובים. זו צריכה להיות תגובה (בהמשך נדבר על מודעות של תגובה). לא צריך מתוך יראת הענש להגיע לשיתוק, בדיוק להיפך. אם יראת הענש משתקת אותך – זה היפך הכוונה, זה גרוע מאד. אבל אם יראת הענש היא מניע אוטומטי וספונטאני שנותן כח לעשות הרבה דברים טובים, לתת הרבה צדקה, בממונו, בגופו, בנתינת הזמן שלך (כמו שנסביר בהמשך), זה "קנים תעשה את התבה". שוב, "תבה" בפירוש שלו זה תשובה, וקודם "עשה לך תבת עצי גפר" – "עצי" זה עצה, לחשוב מחשבות, של "גפר", גפרית, יראת הענש – ואחר כך "קנים תעשה את התבה". בסוף "וכפרת אֹתה מבית ומחוץ בכפר". גם רואים שהפסוק הוא לשון נופל על לשון, חרוז, מ"גפר" ל"כפר". ה-ג וה-כ של כפר הן אותיות גיחך, מן החך, שמתחלפות – ממש אותו מוצא. אז גפר-כפר זה ממש לשון נופל על לשון.

כך מתחיל – "עשה לך תבת עצי גפר, קנים תעשה את התבה, וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר". הוא מסביר ש"מבית ומחוץ" זה תקון המדות, השלב השלישי, שלבו של האדם יהיה רצוף אהבה מבפנים ומבחוץ, אהבת ה' ואהבת ישראל. בספר התניא הוא כותב שלכפר פירושו לקנה ולנקות. "וכפרת אתה מבית" זה לנקות את המדות מבפנים – צחצוח הכלי מבפנים. אחר כך "ומחוץ" היינו מדות טובות כלפי הזולת. כמו "והייתם נקיים מה' ומישראל". "וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר".

אם כן, לפי פירושו של ה"דברי שמואל", יש בעבודת התשובה שלשה שלבים: קודם זעזוע, שבחב"ד קוראים לו "הזזה עצמית". בשביל מה טובה כל יראת הענש? בשביל הזעזוע, אחרת אדם לא זז מהמקום שלו. זה "עצי גפר". אחר כך "המעשה הוא העיקר", לא להתחיל לעבוד על הפנימיות אלא מהמעשה שהוא העיקר, שמתוך הזעזוע להתחיל להרבות במעשים טובים, "קנים תעשה את התבה". שלב שלישי זה לתקן את הנפש – תיקון הנפש הפנימי, גם ביני לבין אלקים וגם ביני לבין אנשים, לנהוג במדות טובות, מדות ישרות. אז בעצם יש – יראת הענש, מעשים טובים, מדות טובות. כך הוא מסביר את התהליך, הכל בפירוש של "תבת" מלשון תשובה.

איך בכל אופן נחבר את שני הפירושים, הפירוש המקורי של הבעל שם טוב ש"תבה" היינו המלה שאתה אומר בתורה ותפלה עם הפירוש של הרבי ר' שמעלקא ש"תבת" לשון תשובה? לכאורה הדרך הפשוטה ביותר לחבר את שני הפיורשים הוא שגם בתשובה יש מלה. הרמב"ם פוסק שמצות התשובה מדאורייתא היא וידוי – "קחו עמכם דברים ושובו אל הוי'".

לפני שנסביר, נאמר את רש"י על הפסוק. זה הפסוק הראשון שה' מצוה לנח מה לעשות – שה' אומר לנח "עשה לך תבת עצי גפר", זו ההתחלה. על הפסוק הזה אומר רש"י: מה הקב"ה רצה מנח? מביא מחז"ל שהטריח את נח לעסוק במעשה של בנין התבה 120 שנה, בשביל מה? הקב"ה כוון ותכנן שכל אנשי הדור יראו אותו עוסק בבנית התבה, 120 שנה הוא בונה תבה, ויאמרו לו "מה זאת לך?!". זו לשון רש"י, במקום אחר במדרש הלשון "מה אתה עושה?!". בגמרא יש נוסח שלישי. בכל אופן, באים ושואלים אותו מה קורה כאן, מה הסיפור הזה, והוא עונה להם דברים כהוויתם, שהקב"ה עתיד להביא מבול לעולם, בגלל חטאי הדור, "אולי ישובו". זו הלשון של רש"י, זה סיום הפירוש שלו. מזכיר לנו קצת את הסדר של פסח, שבזמן שיש מצה ומרור מונחים לפניך – צריך להמחיש לבן שאינו יודע לשאול. רבי נחמן אומר שהבן שאינו יודע לשאול הוא הבעל-תשובה בפוטנציאל. אז אם רוצים שמישהו יחזור בתשובה צריך להמחיש, לעשות משהו מאה ועשרים שנה, "את פתח לו" אולי מתוך השאלה יחזור בתשובה. הרבי אומר שאם נח היה מזדרז וגומר את התבה בשנה-שנתיים ואז היתה עומדת ומחכה, אז מה היה? לפי נוסח אחד זה היה מועיל, כי היו שואלים "מה זאת לך" על התבה, אבל שונה אם רואים מישהו עובד קשה לעשות תבה – אז שואלים "מה אתה עושה". זה משקף אחרת, אם רואים שהצדיק הזקן במו ידיו בונה תבה, שם עוד נסר ועוד נסר, ולוקח לו המון זמן, מאה ועשרים שנה, לא נגמר לו. זה ווארט מאד יפה, שההתעסקות – כשרואים צדיק מתעסק במשהו – זה פועל אחרת (כמו שאומרים כעת, שרואים שהרבי מתעסק עם משיח). זה שהדבר גמור, מונח, קיים במציאות – זה לא אותו דבר כמו שרואים שהוא מתעסק בזה. הוא אומר דעו לכם וכו', "אולי ישובו". למה הבאנו את פירוש רש"י הזה? כי לכאורה מאד מחזק את הדברים של הרבי ר' שמעלקא, שאומר שהמציאות של התבה היא מציאות של תשובה. לפי רש"י כל התבה וההתעסקות בה – בפרט לפי ההסבר של הרבי, שהמצוה היא מלאכת התבה, ולא שתהיה תבה – היא בשביל לעורר לתשובה.

איך זה מתקשר לזה שתבה היא מלה? זה כמו הפסוק בנביא שקוראים בשבת שובה, "קחו עמכם דברים", כמו שהרמב"ם אומר שמצות תשובה היא הוידוי בפה. כמובן, כמו שכולם מסבירים, צריך תשובה בלב – וידוי של "אחד בפה ואחד בלב" הוא לא שוה – אבל אחרי כך, תוך כדי, כשאדם שב בכל לבו, אז בשביל לקיים מצוה מעשית (וכל מצוות התורה הן מעשיות), ו"עקימת שפתיו הוי מעשה" (כמו שאדה"ז חוזר הרבה בתניא), צריך להתוודות. אם כן, אפשר לפרש אותו דבר ב"בא אל התבה" – תכנס לתבת התורה והתפלה, כך (וצריך לומר שזה תחלת הכל) תכנס לתוך הוידוי. כשאני אומר "אשמנו" שם ראשית הביאה אל התבה. איפה האדם צריך להיות יותר מכל מלה אחרת שלו, אפשר להבין טוב מאד שהמבחן האמיתי – יותר מתורה או תפלה – אם אתה נמצא שם או סתם מדקלם בלא לב ולב, זה האם אתה נמצא בתוך המלה של הלווי, זו תשובה אמיתית. וידוי הוא לשון הוד. כמו שכל ילד – כל אחד מאתנו – קם בבקר, ודבר ראשון אומר "מודה אני לפניך". להודות לה', "דע לומר תודה", ולהתוודות על חטאים זה אותו דבר, אותו ענין. לשון חז"ל היא "רשע תן תודה". לכן יש פה חיבור מאד יפה לבין דברי הבעל שם טוב בכלל והפירוש של הרבי ר' שמעלקא בפרט, שראשית הביאה אל התבה היא שאדם בא אל תוך הוידוי שלו. אחר כך, אם האדם בא לתוך הוידוי שלו, ממילא בקל יחסית יוכל לבוא לתוך התורה שלו ולתוך התפלה שלו. אבל אם הוא לא בא לתוך מלת הוידוי, אז לא שוה שום דבר מה שכאילו משתדל לבוא לתפלה שמתפלל או התורה שלומד. עד כאן זו הקדמה של "בא אל התבה" ו"צהר תעשה לתבה".

ב. "עשה לך תבת עצי גפר וגו'" – עבודת ה' ממטה למעלה ("מגן אברהם")

נחזור רגע: ראשית הציווי היא "עשה לך תבת עצי גפר, קנים תעשה את התבה, וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר". יש עוד פירוש חסידי, של ה"מגן אברהם" (המגיד מטריסק, דור יותר מאוחר מהרבי ר' שמעלקא, הנכד של רבי נחום מטשרנוביל, תלמיד המגיד, שהיה בן דורו של הרבי ר' שמעלקא, אז הוא שני דורות, או דור וחצי, יותר מאוחר). הוא כותב על פי דברי רש"י ש"גפר" זה גפרית וגפרית ואש, ש"עשה לך תבת עצי גפר" – שחומר הגלם ממנו עושים את התבות, את המלים, צריך להיות חומר שמושך אש. הוא אומר שגפרית הוא חומר ש'מזמין', מושך אל עצמו, התלהבות. יש בזה דקות מאד יפה. ידוע בחב"ד שאם האדם עושה יותר מדי מאמץ להתלהב זו יכולה להיות "אש זרה". כמו שאדמו"ר האמצעי מסביר בתחלת קונטרס ההתפעלות, שכאשר אדם 'מחמם את עצמו' זה הכל אגו, עבודת עצמו, ולא עבודה אמיתית. הוא כותב שהרבה הרבה טועים – יסוד של טעות בחסידות שאדם חושב שצריך לחמם את עצמו בכח. הדקות של דבריו כאן היא שחומר הגלם של העבודה שאתה עובד את הקב"ה צריך להיות חומר של גפרית, שמזמין התלהבות – שההתלהבות תבוא עליו. זה חומר כזה שעשוי שההתלהבות תחול עליו, וממנו אתה בונה את העבודה שלך, את המלים שלך. זה ווארט מאד יפה. אם כן, צריך להיות זימון להתלהבות.

כעת נראה אם זה בדיוק תורה חב"דית, או שטפה לא חב"דית. מה שטוב, שאומר שצריך לעבוד בצורה כזו שהעבודה מזמינה התלהבות, מזמינה אש, וזה ה"עצי גפר". אחר כך הוא אומר "קנים תעשה את התבה", וכותב שזה "קנה חכמה קנה בינה" – זה כתוב בכתבי האריז"ל, שהכתר מתחלק ל-יש ו-יש (ישיש), ומהחלק התחתון של הכתר, היש התחתון, הפרצוף החיצוני של הכתר, אריך אנפין, מתפשטים שני קנים. כמו ש-כתר מתחלק ל-יש ו-יש כך יש מתחלק ל-קנה ו-קנה (חצי מ-יש זה 155, כמו שחצי מ-כתר זה 310. יש ר"ת של החתן והכלה שלנו – יניב שני). על זה יש פסוק – "קנה חכמה קנה בינה". קנה אחד הולך לחכמה והקנה השני הולך לבינה, כמו נח שהוא יסוד אבא והתבה שהיא יסוד אמא ("בא אל התבה"). הוא מפרש פירוש מאד יפה, שצריך להמשיך בעבודה שלך מוחין. קודם צריכה להיות עבודה שמזמינה התלהבות, עצי גפר, ואחר כך המשכת מוחין, "קנים תעשה את התבה".

כאן המקום לחקור האם זה בדיוק הסדר החב"די, או שהסדר החב"די הוא קודם "קנים", קודם המשכת מוחין, ורק אחר כך התלהבות. גם כן, לא להמשיך בכח את ההתלהבות, שזו אש זרה, או לעשות דבר שמזמין התלהבות – לבנות עם חומר שמסוגל למשוך התלהבות ואש קדש. אפשר לומר שזה בעצם השיקול של אדה"ז איזה חלק של התניא להקדים. ההו"א של אדה"ז היתה להקדים את שער היחוד והאמונה, שזה מוחין, לפני החלק הראשון שהוא מדות והתלהבות, אבל בסוף הוא חזר בו והקדים את החלק הראשון, שזה אהוי"ר, דו"ר, ורק אז המוחין. אז בסוף הכריע כמו הסדר של המגיד מטריסק המבוסס על הפסוק מפרשת נח – קודם "עצי גפר" ואחר "קנים תעשה את התבה".

בסוף "וכפרת אתה" – כפֹרת זה כתר, המשכה מהכתר. אם כן, כל הפירוש שלו הוא מלמטה למעלה: קודם לב, "עצי גפר", אחר כך עבודת מוחין, "קנים", ואחר כך "וכפרת", כמו הכפורת שיש עליה את הכרובים, שזה שרש של אהבה רבה בתענוגים איך שהוא בעל-מודע, בכתר. זה חודר גם "מבית ומחוץ", עושה את הצחצוח של הכלי גם מבפנים וגם מבחוץ (כמו בפירוש של הרבי ר' שמעלקא).

ג. "נעשה אדם" ו"עשה לך תבה"

פתחנו בשני פירושים יפים על תחלת הצווי של מלאכת תבת נח. כמובן שזה קשור לחדש חשון בכלל, חדש בול שנקרא כולו על שם המבול. האות של חדש חשון בספר יצירה היא נ – נח מתחיל ב-נ. גם בשמות החתן והכלה שלנו יש נ אצל כל אחד, וגם י (שלש י ושני נ סה"כ). האות של החדש לפי ספר יצירה היא נ, כפי שהתחלנו לדבר במוצאי שבת – אות של מלכות ואות של בחירה, באיזה מועמד לבחור ל"לפני שמש ינון שמו". נשים לב שה-נ עליה דברנו מוצאי שבת היא ה-נ של "נעשה אדם". אבל בתבת נח מתחיל "עשה לך" – אותה גימטריא, אם מחלקים נ ל-"לך" אז "נעשה" עולה "עשה לך".

 בהמשך נראה כמה פעמים כתוב "עשה לך", אבל בכל פעם חז"ל דורשים "'לך' –  משלך". כך "חג הסֻכֹת תעשה לך" – "משלך". אם "לך" זה מ"שלך", וה"לך" של "עשה לך" זה בעצם ה-נ של "נעשה אדם", מה אפשר ללמוד? אמרנו שיש משהו מיוחד מאד ב"נעשה אדם" – שהוא המאמר היחיד מעשרה מאמרות שהקב"ה מדבר בעד עצמו, בגוף ראשון, שאני עושה משהו. כל שאר המאמרות הם בלשון נסתר, "יהי אור", "יהי רקיע", שיהיה משהו. רש"י מסביר שהיה חומר היולי – שנברא ב"בראשית ברא אלהים" – ומתוך החומר הזה "יהי" משהו ועוד משהו. אבל כשמגיע לאדם יש חידוש, שלא כתוב "יהי" או "תדשא" או "ישרצו", אלא "נעשה". במוצאי שבת הדגשנו רק את הפן האישי, שהקב"ה עושה (שלפי האוה"ח היינו יחיד מדבר דרך ענוה), אך צריך לומר שה-נ, בין היתר, הופכת את הדבור ל"לך" שזה "משלך", אז אפשר לדרוש ש"נעשה" פירושו "משלנו". כל השאר מהחומר ההיולי הזה, אבל עכשיו, כשאני בא לברוא את האדם, זה "נעשה" – חוץ מהחומר ההיולי, שאולי משמש חומר גלם לגוף, אני לוקח משהו משלי בשביל הנפש האלקית, הצלם האמיתי הפנימי, ה"חלק אלוה ממעל ממש". אפשר ללמוד את ה"חלק אלוה ממעל ממש" במלה "נעשה" מהווארט ש"עשה לך" זה "משלך".

איפה עוד כתוב "עשה לך"? קשר חשוב בין נח למשה רבינו. בכל התורה כולה יש רק עוד פעמיים "עשה לך", שניהם במשה – "עשה לך שתי חצוצרֹת כסף" ו"עשה לך שרף" (שרף = י"פ נח, הכל מתחיל מ-נח). יש "עשה לך תבת עצי גפר", ואחר כך "עשה לך שתי חצוצרת כסף", ואחר כך "עשה לך שרף". אחר כך יש אצל יהושע, "עשה לך חרבות צֻרים ושוב מֹל את בני ישראל שנית". כל ה"עשה לך" של עשית חפצים בתנ"ך: בהתחלה התבה, אחר כך חצוצרות ושרף ("משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו"), חרבות צורים ביהושע, מוסרות בירמיהו וכלי גולה ביחזקאל הנביא. אין הרבה "עשה לך", וזה מאד משמעותי – רמז יפה: משה, משה, יהושע, ירמיהו, יחזקאל = נח פעמים הוי'. מתחיל מ-נח, ואז יש עוד הוי' פעמים נח. סה"כ זה זך פעמים נח. רואים שכל המושג "עשה לך" קשור לנח. לגבי "עשה לך שתי חצוצרת כסף" יש ברש"י שלשה פירושים – השני הוא "משלך", אבל הפירוש הראשון הוא שתהיה כמו מלך, שהחצוצרות הן שיתקעו ויריעו לפניך כמו שמריעים לפני מלך, "תרועת מלך". "עשה לך" – בשביל שמשה רבינו יהיה מלך. הפירוש השני – "משלך", שהחצוצרות צריכות להיות של משה רבינו עצמו. הפירוש השלישי – שרק לך מותר להשתמש בזה, ואין אחר משתמש בזה. קצת חוזר לפירוש הראשון, שזה לשם גדולה, שתהיה מלך. בסוף אומר שהסמל המלכותי שייך רק לך, ולא למישהו אחר. כל זה לומדים מ"עשה לך", שהוא איזו השתקפות של "נעשה [אדם]".

ד. חדשי השנה וארבעת היסודות

נסיים חלק זה בעוד ווארט אחד: אמרנו שכל החדש הוא חדש של מים, של המבול. מזל החדש הוא עקרב, וזה מזל של מים. בחדשים האחרונים כל פעם אמרנו משהו כללי לגבי כל מעגל השנה של החדשים, אז גם היום נאמר משהו כללי (שיתכן שאמרנו פעם, אבל אולי יש פה איזה חידוש): כתוב שהחדשים מתחלקים לפי ארבעת היסודות. אם מתחילים בניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים", המזל הוא טלה – זה אש, כי הטלה הוא קרבן פסח. איר זה שור – עפר. סיון זה תאומים – רוח, אויר. כל דבר שענינו איזון הוא אויר (כמו שדברנו פעם), אויר זה תפארת. תמוז-סרטן זה מים – חית המים. אז הסדר הוא אש-עפר-רוח-מים. אחר כך מזל אריה – אש. בתולה – קרקע, עפר. מאזנים – איזון, אויר, רוח. עקרב זה עוד פעם מים – אותו סדר. פעם שלישית – קשת זה אש (חצים, ברקים, זה האש של הקב"ה), גדי זה עפר (חית הארץ, "קופץ כגדי", משתדל להתרומם אבל חוזר לאדמה), דלי (אפשר לחשוב שזה מים, אבל) זה איזון של שני דליים, יכולת להחזיק מצב מאוזן, זה רוח, ודגים זה מים.

כך כתוב, שחוזר הסדר ג"פ. אבל זה סדר מוזר – אם הסדר הרגיל של היסודות הוא ארמ"ע אז כאן הולכים להכי עליון (אש), הכי תחתון (עפר), ושני האמצעיים (רוח-מים). איך אפשר להבין את הסדר? כתוב שהיסודות שייכים לשנת או"ה, ולא באופן מיוחד לחדשי ישראל. הרי יש שתי בחינות שנים – שנה שמתחילה מניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים", שנה יהודית מיוחדת, שכולה אומרת יציאת מצרים (בה הכל הוא "זכר ליציאת מצרים"), ושנה של "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", שנות עולם, שתשרי הוא "ראש השנה" שלהן לפי תורה. מלכי או"ה, וכך כל הטבע, מתחילים את השנה מתשרי. הרבה יותר קשור ומסתבר שהיסודות קשורים לשנת תשרי. הסדר יהיה אותו סדר, אבל כאן נתחיל להבין את משמעות הסדר. כשמתחילים מתשרי הסדר הוא רוח-מים-אש-עפר. זה הסדר של ספר יצירה, בו כתוב "מים מרוח ואש ממים". עפר לא מוזכר בכלל בספר יצירה, אבל הוא בסוף, כי כולל את כולם. עוד הפעם, לפי ספר יצירה הראשון הוא רוח, כולל שתי בחינות ברוח – רוח עליונה שהיא רוח הקדש, ואחר כך כתוב "רוח מרוח", רוח סתם מרוח הקדש, ואז "מים מרוח", שזה חכמה מכתר (רוח הקדש זה עתיק, כך מסבירים המפרשים, ו"רוח מרוח" היינו כמו שאמרנו קודם שהכתר מתחלק ל-יש עליון ו-יש תחתון, רוח הקדש ורוח סתם, שתי בחינות רוח, "פי שנים ברוחך אלי" כמו שכתוב באלישע ואליהו) ו"אש ממים" זה בינה מחכמה (כמו שנסביר יותר). שוב, עפר לא מוזכר בפירוש, אבל העפר הוא מאסף לכל המחנות. השבט של חדש טבת, של מזל גדי, הוא שבט דן – "מאסף לכל המחנֹת". זה לא מפורש בספר יצירה, אבל מובן מאליו.

את הסדר הזה, של ספר יצירה, רואים כאשר מתחילים מתשרי. תשרי זה רוח, והיום – ר"ח חשון – זה פעם ראשונה בשנה שקורה תפנית מיסוד ליסוד, שבלשון ספר יצירה זה התפנית של "מים מרוח". אחר כך, כשמגיעים לר"ח כסלו – גם יום חשוב מאד – זה עוד תפנית של "אש ממים" פעם ראשונה. אם כן, זה הסדר, וזה בא לומר שאם כי האות היום היא נ (של נח), וזה החדש ה-ח (ממש נח, "ונח מצא חן בעיני הוי'"), אבל היות שזה החדש הראשון של מים צריך לדבר הרבה על מים. גם המלה מבול מתחילה ממים. גם בתחלת המבול כתוב גשם, ורק אחר כך מבול, ורש"י אומר שאם היו שבים היה נשאר גשם. הכל היכי תמצי של תשובה. ה' לא רוצה במות הרשע אלא "ושב ורפא לו", אז כל מה שעושה בשביל שכולי האי ואולי יתפסו דור המבול את עצמם, יעשו תשובה, ורפא להם. לכן הוא הוריד גשם – זה היה יכול להיות גשמי ברכה, אם היו עושים תשובה, אבל כשלא עשו תשובה זה הפך להיות מבול. לכן קודם כתוב גשם ואז מבול. למה זה נקרא גשם? ה-מ של מים באה רק בסוף. כנראה ש-גש זה גפרית-אש, ורק בסוף באים המים. ידוע ש"גפרית ואש" = 1000, אלף אורות (= ישראל בעל שם טוב וכו'). גשם זה גם התורה, "טל תחיה". בגשם יש קודם גפרית ואש, כנראה שיש בזה פן חיובי, ואחר כך מים – שהופכים להיות מבול.

ה. מסרי האותיות – רקיע "שחקים"

במוצאי שבת התחלנו לדבר על המסרים של האותיות, שלכל אות יש מסר. זה משהו מאד חשוב, היום במיוחד, איך להבין את המסר שיש בכל אות. זה קשור כמובן עם מה שכתוב בספר אותיות לשון הקדש, אבל צריך להבין קצת אחרת. נאמר בקיצור נמרץ: בקבלה כתוב שהאותיות הן ברקיע השני מלמטה, ששמו "רקיע". שם יש את כב אותיות התורה. כל הספרים הראשונים שלנו, כידוע, היו אמורים להיות מקבילים לרקיעים – התבוננות (מדיטציה בלשונם) לפי שבעת הרקיעים. סוד הוי' ליראיו הוא כנגד רקיע "מכון", אבל ספר אותיות האלף בית הוא כנגד הרקיע ששמו "רקיע" שכתוב בזהר (וגם מובא בתניא, בשער היחוד והאמונה) שבו יש את כב אותיות התורה. למעלה מ"רקיע" – מסוד האותיות בפני עצמן – יש את רקיע "שחקים", שם שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבוא. זה נקרא הנביאים והחוזים בקבלה, ואמרנו – כעת חוזרים בקיצור נמרץ – ששמה, ב"שחקים", אדם שומע את שמו. כמו שהרבה נביאים, כמו שמואל הנביא או משה רבינו, שומעים את ה' קורא להם בשם בתחלת הנבואה (תחלת נבואת משה היא "משה משה" ותחלת נבואת שמואל השקול כנגד משה ואהרן היא "שמואל שמואל"). לשמוע את המסר האלקי, שה' פונה ונותן לך שליחות – נבואה היינו שליחות בעולם הזה – זה הרכב של אותיות. לשמוע את המסר יוצא מפי ה' זה ה"שחקים" ששוחקים מן לצדיקים לע"ל. כך הסברנו פשט, אבל לפשט נוסיף עוד טפה – זה שכל אות, חוץ מהמשמעות שלה, משמשת מסר ותדר לעורר אצלך משהו, זה כבר "שחקים". אחרי שיצא הספר אותיות האלף-בית בעברית אפשר לעלות מ"רקיע" ל"שחקים", ולבנות מהלך נוסף של מסרים. כמו שיש מסרים לילדים, אלף אמת-למד-פיך וכו', אבל כאן יותר מופשט. כל אות היא מסר כללי מאד, שיש בתוכו כל מה שאפשר לשדר בעולם.

דברנו קצת על האות נ, מה זה מ? זה גם מאד חשוב להבין במלה אחת – כאן זה אות אחת – וגם להבין בלועזית מאד חשוב ברמה של ה"שחקים". אמרנו במוצאי שבת זה ש-נ זה Choose (לבחור מועמד). נאמר עוד ווארט שלא אמרנו במוצאי שבת. ידוע שהיום בבחירות יש אחוז לא הכי גדול של אנשים שהולכים לקלפי. יש הרבה אנשים, מכל מיני סבות – מהקצה אל הקצה, מסיבות של שמאל או של ימין קיצוני – שלא הולכים הולכים בכלל לקלפי, כי אין במי לבחור, אז חבל על הזמן (או מסיבות אחרות). צריך לדעת אם מישהו אמר – ווארט מאד פשוט במדעי המדינה – אם יש מפלגה שמעודדת לפני הבחירות לא שיבחרו בי, רק שמוציאה כסף ופרסום שילכו לקלפי בכלל, גם אצל אנשים שמן הסתם לא יבחרו במפלגה שלך. היא עושה תעמולה – וכתוב שברית כרותה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם – שאחוז יותר גדול של הציבור יבחר. האם בסוף המפלגה הזו תרויח מזה, או שחבל על הזמן? לפי מה שהסברנו במוצאי שבת זו תעמולה מאד חיובית. אם הבוחר יודע בלא-מודע שיש מפלגה שעודדה אותו ללכת לבחור, בלי להזכיר עצמה בכלל, תוך כדי שאני יודע שלא תבחר בי – רק אומרים שיש 'מצוה' לבחור – אז התעמולה הזו ודאי תתן פירות, שבסוף הרבה-הרבה מאותם אנשים יבחור בה. יש סבה שלא הולכים לקלפי כי לא החלטתי, איני יודע במי לבחור, אבל אם מישהו שכנע אותי ללכת סביר להניח שאבחר בו. הכל זה הכוונה שהמסר של נ זה בחר במועמד למלך – בחר במלך.

מה זה מ? מה ההבדל בין זה לספר אותיות האלף-בית. זה מאד קרוב, כי גם בספר האלף-בית כתוב "לפני שמש ינון שמו", יורש עצר, אז אמרנו שכל ההבדל הוא אם אתה נמצא במנטליות של רקיע או של שחקים. אם האותיות זה רק ידיעה – כתוב שרקיע זה יסוד ודעת – או שזה מסר שאומר לך שליחות או פעולה, שזה בשחקים. היה אפשר בקיצור לומר את כולם, אבל אמרו שזה צריך לקחת 22 שיעורים. רצינו הרבה פחות, אפשר גם עכשו לגמור הכל בחמש דקות, אבל בכל אופן ננהל עצמנו קצת לאטנו. נאמר ש-מ, שהיא אות של מים, אות של תענוג. רוצים לדבר על החדש הזה בכלל, חדש של מים. כתוב בתניא שמים מצמיחים כל מיני תענוג. מים זה לחלוחית, גם בשכל, לפי מדת הלחלוחית של המוחין כך התענוג שיש בשכל. בדרך כלל מים תחתונים ומים עליונים זה תענוגות בני אדם וענג אלקי, אבל גם בתורה יש מ פתוחה ו-ם סתומה, מאמר פתוח ומאמר סתום, זה נגלה ונסתר. כל התורה "סתים וגליא", יש מים תחתונים שזה נגלה, הכל בקדושה, ומים תחתונים שזה נסתר. משיח יכניס נסתר במקום של נגלה – "לםרבה המשרה". משרה זה אחריות, איך לנהל את המדינה, שלכאורה זה לפי חו"מ, לפי נגלה –היה צריך להיות שם מ פתוחה, מאמר פתוח, דינים איך לנהל את המשרה. קודם כתוב "ותהי המשרה על שכמו", וכאן פתאום "לםרבה המשרה". ב"משרה" נשארה מ פתוחה, אבל ב"לםרבה" ם סתומה – מחדיר השראה אמיתית למשרה שלו, לתפקיד ולתפקוד שלו, הכל מתוך הנסתר. מים זה התענוג של התורה, אין כמו תורה, אבל יש תענוג של מ פתוחה ותענוג של ם סתומה. עוד מלה בעברית לתענוג – הנאה. אמרנו שהמלה של המאמר העשירי היא "הנה" – התחלה של הנאה. זה מאמר על אכילה, של הנאה, רק שמגביל ממה מותר לאכול, רק ירק עשב ולא בשר. שוב, אם יש לי לשלוח לך רק אות אחת בס.מ.ס, אז מה אם אני שולח לך מ? באנגלית זה Enjoy. אני רואה מישהו עם פנים נפולות, ואני יכול לשלוח לו מסר של אות אחת, אז אני שולח לו מ. מ זה "תהנה". כל הזמן שולח לו אותיות מ – תהנה, תהנה, תהנה מהחיים.

מים זה H2O – שני חלקי מימן וחלק אחד חמצן. זה י אחת (חלק אחד חמצן) בין שתי אותיות מ (שני חלקי מימן). מה זה ה-י? בשמות החו"כ יש נ לכל אחד – שהחתן בוחר בכלה והכלה בחתן, זה המשיח שלי וזו המשיחה שלי. אבל למה צריך כל כך הרבה יודין? יניב ו-שני. בכלל, מה היחס ביניהם? יניב = חסד (אהבה), ו-שני היא ה"פ חסד. יחס בין חו"כ הוא אחד לחמש. בקבלה יש ה חסדים – שרש החסד זה יניב, אבל שלמות כל ה החסדים זה שני. אמרנו שב-יניב יש שתי יודין וב-שני י שלישית. כשאני משדר לך י, מה אני רוצה? יש אנשים מפוזרים בעולם, ו-י זה נקודה – המסר של י זה Focus, תתמקד. אם אני רואה שחסרה לך התמקדות, שאתה מפוזר, אז בפלאפון שלי אני שולח לך יודין. מה אני רוצה ממך? תתמקד! אתה מפוזר, אז אני שולח לך – פוקוס, פוקוס, פוקוס. תתרכז, תצמצם את הראיה. כך גם מתחיל שם הוי', ב-י – זו הנקודה הראשונה, צריך פוקוס. לפי זה יניב זה focus-choose-focus. הפוקוס הראשון זה במי לבחור, שצריך לבחור בשני – זכר צריך קודם כל להתמקד, לא להיות מפוזר, צריך פוקוס על אחת כדי לבחור בה. אחר כך צריך עוד פוקוס, שיוצא ממנו ב.

אז נאמר מה זו ה-ב. את עיקר ה-ב נשאיר לשיחה הבאה, אבל התחלת ה-ב זה "בנה ביתך" – ב זה בית, דירה בתחתונים. יש סברא אחת בין בלשני לשון הקדש שהשרש של בית זה בנה, לכן יש ביטוי "בנה ביתך" – לבנות ובית הולך יחד. לכן כשחתן וכלה מתחתנים האיחול העיקרי להם הוא שיזכו לבנות בית נאמן בישראל. כמו שנראה בהמשך, את הכוונה בלועזית אם שולחים ב, והרי גם התורה מתחילה לשדר ב – "בראשית" ברא-שית. אפשר לומר ש-ב זה Build (בנה), אבל יותר נכון זה Create (ברא-צור). כשמתחתנים, מה זה בנין הבית? לא רק לקחת נסרים ולבנות בית (כמו תבת נח, כדלקמן), אלא שיהיו בנים. בנים לא בונים עם נסרים ומסמרים, אלא זה כח האין סוף – זה לברוא, כמו יש מאין. לכן הבנין האמיתי הוא ה'קריאייטיבטי' – לכן אברהם אבינו מבורך ב-ב, "והיה ברכה", ביכולת לברוא, והבריאה העיקרית זה ילדים. זה הפשט של בנין בית. עוד הפעם, אם אני רואה שהאדם לא מנצל את הכשרונות שלו, אז מה אנשי שולח לו? ב. לכן גם העולם נברא ב-ב, כי גם הקב"ה היה בלתי מנוצל – הוא כל יכול, יכול לעשות הכל, אבל בינתיים לא עשה שום דבר, אז כדאי שיתחיל לגלות את הכשרונות שלו. עוד דברים בהמשך קשורים לזה. לכן האות הראשונה של העולם זה ב, זה ברכה. כתוב גם בחסידות שמה היא ברכה? להמשיך את הכשרונות מהמקור בלא-מודע, או בעל-מודע, ולהוציא אותם לגילוי. להגשים או לממש קריאייטיביטי. זו ברכה, זה בנין, זה בית. מה הקב"ה רצה מהבריאה שלו? שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים, בית. לכן כתוב שה-ב רבתי של "בראשית" (בתחלת היכל הברכה) זה הבית השלישי, הנצחי, שיבנה במהרה בימינו.

אם כן, לפי זה, יניב זה ריכוז על בת הזוג וריכוז על בנין הבית – תכלית החתונה זה ממש סדר מובהק. אז צריך להסביר גם את ש. נ ו-י כבר הסברנו, אבל ש זה Desire. ש זה שלהבת – שלהבת-יה. אם אני רואה שלאדם אין רצונות, אין לו דחפים, הוא קר אז הוא מסכן (אחד בלי Passion – בלי תשוקה – הוא נורא מסכן). מה האות שמעוררת אצל האדם תשוקה? כתוב "שוקיו עמודי שש" – זה העולם שה' השתוקק לבוראו בששה ימים. כל ה"שש" זה תשוקה על גבי תשוקה, "שוקיו". אז שוב, ש זה Desire בלשון ציווי – תרצה. באנגלית אי אפשר לעשות מ- Passionפועל, אחרת היינו משתמשים במלה זו, Desire כאן. אז שני זה Desire – תשתוקקי, "ואל אשך תשוקתך" – תבחרי, ובסוף תתרכזי. אשה לא צריכה להתרכז בהתחלה, רק בסוף. בהתחלה זה ש, אחר כך ה-נ של הבחירה, ובסוף באה נקודת הריכוז. ככה אנחנו מתחילים להבין דוגמאות איך השחקים שוחקים את האותיות ומשתמשים בהן. כל הטכנולוגיה של השידורים היום (ויירלס) זה רקיע שחקים – דרך שם שולחים את השידורים (לא מעון, מכון, זבול וכו'). לכן לכל אות יש את המסר שלה. אם כן, אמרנו שמצד אחד האות של החדש הזה היא נ, לכן זה שייך לבחירה במלך, אבל זה חדש של מים, לכן הסברנו גם את האותיות מ ו-י, ולכבוד החתן והכלה הסברנו גם את האותיות ב ו-ש. אם כן, יש לנו התחלה טובה של אותיות האלף-בית. נעשה קצת הפסקה, לחיים לחיים!

כשאוכלים את הדגים לכוון נון.

ניגנו ניגון הקפות (?).

היות שיש לנו גם מסיבת יום הולדת (יוסי פלאי), אז נדרוש לפי דרכנו את השם יוסף – יוסף הצדיק. י – תתרכז. ו זה חבור – תתחבר, Connect. תתחבר לצדיק, תתחבר לחבורה, דבוק חברים. למשל, אם אני רוצה שמישהו יתחבר למחשב שלי אני משדר לו ווים – תתחבר, אתה לא מחובר. ס זה היום מסר חשוב של האקולוגיה – Recycle, תמחזר. זה גם Return, אבל במובן של Recycle. כמו מי שחוזר על הלימוד שלו. כל פעם שהוא חוזר הוא עולה יותר גבוה, יורד יותר לעומק או עולה יותר לגבהים. צריך לחזור, במובן של Recycle.

מה זה פ? יש ע-פ. ע זה Look (הבט, עיין) ו-פ זה Talk (דבר). שלחתי למישהו מסר במחשב, ובמסר היה קצת קוד – לא היה מאה אחוז ברור – אבל קויתי והתכוונתי שהוא יבין מה שאני רוצה ממנו, אבל לפי הפידבק שאני מקבל הוא לא הבין. אחת האותיות כאן קשורה במיוחד לפידבק. אז אני מבין שהוא לא עיין. גם בסוגיא, כתוב שהאריז"ל היה לומד קטע בזהר שבוע שלם, ומן השמים שדרו לו שעוד לא ירדת לעומק הפירוש, ולכן צריך להמשיך להתמסר – "יגעת ומצאת", לעיין יותר ויותר. זה נקרא ע – שאני משדר לו ע, ע, ע, תעיין, תעיין, לא ירדת לסוף הכוונה. ע – עיין, Look, Observe, בי אטנשן. יש ילד שלא יכול להקשיב, אז ה-ע מוסרת לו 'שים לב'. מה-ע מגיעים ל-פ. פ זה פה. זה הסדר של האלף-בית, ובאיכה פ לפני ע וחז"ל מפרשים שהקדימו פ ל-ע – פה לעין – שהעידו דבר שלא ראו, שקרו עדות שקר. תיכף נגיע לזה. זה מאחז"ל מפורש לגבי קדימת ה-פ ל-ע. ע זה עיין, שים לב, לא עמדת על עומק המושג. פ זה דבר – עכשיו תאמר. כשאדם ראה משהו יש מצוה להעיד. פ זה "פתח פיך ויאירו דבריך". כתוב שבציור האותיות יש פ סביב ה-ב – ה-ב היא פנימיות ה-פ, לכן אומרים שסביב ה-ב רבתי של בראשית יש פ נעלם, לכן "בראשית נמי מאמר", זה ה"פתח פיך ויאירו דבריך" עוד לפני ה"יהי אור". בהתחלה "פתח פיך" במאמר סתום ואז "פתח פיך" במאמר פתוח, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". לפי זה יוסף זה Focus-Connect- Recycle(גם כמו בהמה טהורה שמעלה גרה), ובסוף "פתח פיך ויאירו דבריך". זו הברכה העיקרית, התכלית, שאחרי השלבים המקדימים התכלית היא "פתח פיך ויאירו דבריך". מה עיקר ה"פתח פיך" של יוסף? "הא לכם זרע". זה שייך לאות ה – נסביר בהמשך, או פעם אחרת.

מה בא אחרי פ? אם אני רואה שאדם הוא שתקן. למשל, יש אחד החברים שלנו שלא נמצא כאן שהוא שתקן. אז צריך שכולם ישדרו לו בשידור מסיבי את האות פ – "פתח פיך ויאירו דבריך". אמנם "מלה בסלע ומשתוקא בתרין", אבל "פתח פיך". "פתח פיך לאלם" ס"ת חכם – על ידי שמשדרים לשאינו יודע לשאול ("את פתח לו") את ה-פ, סופו להיות חכם. חז"ל אומרים שצריך ע-פ, כי אחרת נחרב הבית, אבל אחרי ה-פ צריך לבוא צ. מה זה לשדר צ? (כלל גדול שלא יכולה להיות כפילות, כל אחד צריך להיות יחודי). צדיק נקרא כך על שם שהוא נותן צדקה – "פעלת צדיק לחיים", צדיק פועל בקרב הארץ, הוא היסוד הפועל ישועות בקרב הארץ. אז מה זה לשדר צ? Give (תן). אם האדם הוא קמצן צריך לשדר לו צ. "ועמך כלם צדיקים" היינו שכולם משפיעים, כולם נותנים צדקה. בשביל "לעולם יירשו ארץ", לרשת את ארץ ישראל, צריך שכולם יהיו משפיעים, כולם יהיו נותנים. יוסף הוא צדיק, שמה-פ שלו מגיע ל-צ.

ה-ס שלו זה מחזור, יש לו חוש במחזור, מעביר אנשים ממקום למקום. גם בחכמה שלו, לא רואים אותו הרבה בישיבה, אבל הוא חוזר הרבה בראש לפני שנותן את השיעור. זה מאמר חז"ל, "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם" – הקב"ה חוזר ד"פ בינו לבין עצמו ורק אחר כך פותח את הפה. החוש הזה לחזור, "אז ראה וגו'", זה המסר של האות ס. בספר האלף-בית קראנו לזה "מעגל אין סופי" – נעוץ סופן בתחילתן – אבל כאן אומרים שחוץ מזה, זה גם Recycle, שכל פעם אתה חוזר להתחלה, "נעוץ סופן בתחילתן", אבל עכשיו התחלה עולה דרגה, גם יותר לעומק וגם יותר לגובה. כל פעם שפועלים את ה"נעוץ סופן בתחילתן", את פעולת ה-ס. רואים את ה-ס גם בתוך הפשט של יוסף. למה נקרא כך? "יוסף ה' לי בן אחר". רואים שיש משהו ביוסף שנותן עוד אחד. מאיפה זה בא בתוך יוסף גופא? צריך לומר שמתוך ה-ס שלו. יפוצו מעינותיך חוצה, בזכותו יש עוד אחד. זה היה לכבוד יום ההולדת של יוסף. יוסף זה שמסודר מפשוט למורכב – מ-י ל-ו (יותר ארוך) ל-ס ל-פ (חזרת ה-ס זה כמו פ לפופה, שמסתובבת לתוך עצמה עד אין סוף, כמו הציור של חתך זהב – ה-פ הלפופה היא הדוגמה המעשית של המסר של סיבוב, זה חתך זהב, שאותה צורה משחזרת את עצמה ביותר ויותר קטן, זה השפיץ של המתמטיקה של הטבע היום, של תאורית הכאוס, שכל דבר משחזר עצמו כמו פ לפופה שיוצאת מה-ס). באמת בתוך "יֹסף הוי' לי בן אחר" אין ו, ואז י-ס-ף זה גם לפי סדר האותיות. לחיים! עיקר מה שרצינו שיהיה שנת "פתח פיך ויאירו דבריך" (זה ש-פלאי מתחיל ב-פ, זה ממש "פתח פיך").

האות של התגובה היא האות ג. נשלים את ה-גשם. אמרנו ש-ש זה תשתוקק-תרצה ו-ם זה תהנה, אז מה זה ג? בספר כתוב ש-ג זה גמול, שכר ועונש, כמו אצל ילד (התנאי השביעי של כללי החינוך וההדרכה). אבל השכר ועונש אצל הקב"ה על פי פשט, וצריך ללמוד ממנו – "והלכת בדרכיו" – זה מדה כנגד מדה. גם ילד צריך להבין שאם הוא מקבל עונש זה תגובה ספונטאנית טבעית, הוא בקש את זה. כמו שכותב בכללי החנוך וההדרכה, שהילד צריך להבין שהוא הזמין את הענש. ידוע גם במדה, שכל פעולה גוררת תגובה שוה הפכית (אקשן-ריאקשן). זה גם שייך לתורת המגיד "דע מה למעלה ממך" וגם לתורת הבעל שם טוב "הוי' צלך על יד ימינך" – מה שקורה למעלה הוא "ממך", ה' הוא הצל שלך, ואתעדל"ע היא בדיוק לפי אתעדל"ת. כל המסר הזה, שהאדם יפעל ויבין זאת, וגם יצפה לתגובה – זה המסר של ג. ג זה גם שמישהו רץ אחריך, "גמול דלים". כל מה שאני עושה מתחיל מירוץ שבסוף יחזור אלי – זו תנועה. למשל, יש כמה סיטואציות. יש סיטואציה אחת שאדם אדיש, לא מגיב, אני שולח לו מיילים ולא מגיב. מה צריך לשלוח לו עכשיו? גימלים. תסכול שלא מגיבים, גם בקלפי לא מגיבים ל-ג. באנגלית זה React או Respond (React יותר טוב, כי מזכיר את החוק בפיזיקה). בהפשטה זה שכר ועונש, מדה כנגד מדה. משהו בנפש – מישהו מופנם מדי לא מגיב, אז ג אומרת "תגיב". אז גשם זה – תגיב, תשתוקק, תהנה. "גשם נדבות תניף אלקים".

ו. שקר ופחת – זווג מן השמים

יש מדרש שמובא בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות. המדרש קצת מפורסם, אך בדרך כלל כשמספרים אותו חושבים שהוא איזה מדרש פליאה שאין לו אסמכתא, כמו חצי בדיחה, אבל זהו מדרש אמיתי. אמנם, הגרסא המקורית, האמיתית, היא לא כמו שרגילים לספר את המדרש כחצי בדיחה. המדרש אומר שכאשר נח בנה את התבה שלו באה מדת השקר, והשקר רצה להכנס לתבה (שוב, זה ספור אמיתי). אז הקב"ה אמר לשקר שכתוב "שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה" – לך תמצא בת זוג ותבוא. כשמספרים זאת יש מי שאומר שהשקר הביא את הפוליטיקה, ויש מי שאומר שהביא את החנופה, אבל זו טעות – כי יש מקור, המדרש, ושם כתוב שהשקר הלך ומצא את הפחת. פחת זו מדה, שכל מה שמישהו מרויח או מכניס – הכל הוא מפסיד, הכל נפחת, הכל נוזל. פחת היא מדת חור בכיס. אז השקר מצא את הפחת ובקש את ידה, והפחת אמרה – מה תתן לי? אני לא מתחתנת עם כל אחד. השקר אמר – כל מה שאני מרויח עם השקרים שלי – שלך, אני נותן לך הכל. הפחת הסכימה, התחתנו בחופה וקדושין כדת משה וישראל, ונכנסו לתבה. הסיום הוא שזה מה דאמרי אינשי – "מה שמסגל השקר הפחת לוקח". נתבונן רגע במדרש הזה, מדרש יפהפה במיוחד בשביל לספר בחיידר.

שקר = 600. נח נכנס לתבה בשנת שש מאות לחייו. ידוע בחסידות, במאמר "באתי לגני", שעיקר העבודה שלנו – במיוחד לפני ביאת המשיח – הוא להפוך את ה-שקר ל-קרש ו-קשר, על ידי שטות דקדושה. כנראה שגם המדרש הזה מזמין אצל האדם שטות דקדושה, "עצי שטים עומדים" (מלשון שטות), שיוכל לקחת את ה-שקר בספור ולהפוך אותו בסוף ל-קרש ו-קשר. רואים שנח בנה את התבה שלו מקרשים, נסרים, דפים – כמה לשונות של חז"ל. תיכף נזכיר את הנסר. יש קרש, נסר, דף, עץ (הפסוק אומר "עצי גפר").

מה היה הסוף של תבת נח? "נח איש צדיק תמים היה לדורותיו", יש דורשים לשבח ויש לגנאי. מקשים, הרי "זכר צדיק לברכה" – בכך מתחילים את הפרשה, כפי שאומר רש"י – אז מה הראש לדרוש לגנאי אם אפשר לדרוש לשבח? הגנאי שאם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב, אבל למה לדרוש כך? בשביל זה צריך מדרש אחר, זה גמרא. יש מדרש שהיו שני שלבים בסוף של התבה – קודם כל היא הגיעה לסנחריב, האפיקורס מספר אחד בכל התנ"ך (כך כתוב בקבלה וחסידות), מקור הכפירה בקב"ה יותר מכולם (יותר מנבוכדנצר, או מכל אחד אחר בתנ"ך). התבה של נח הגיעה לידים של סנחריב, תיכף נאמר מה היה שם, ואחר כך – לא פחות ולא יותר – הגיעה להמן הרשע, שה"עץ גבוה חמשים אמה" הוא מתבת נח. כך חז"ל אומרים. כאילו שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחוב על ידי חייב. חזקיהו המלך, שזכרו ברוך, "זכר צדיק לברכה", כתת את ה"עשה לך שרף" של משה רבינו, כי הגיע לידי מצב בלתי רצוי, ולכן שבחו אותו חכמים על זה שכתת את השרף. זה גם פלא שמשה רבינו, שמעשה ידיו נצחיים, והוא עצם הטוב, "ותרא אותו כי טוב הוא", טוב בעצם, והוא תקן את נח, תקן את "מי נח" בכך שאמר "מחני נא", ואף על פי כן גם ממנו יצא שרף (י"פ נח, כנ"ל) שהגיע למצב לא רצוי אצל עם ישראל. לכן היה צריך לבוא חזקיהו המלך ולכתת את השרף של משה רבינו ושבחו אותו. בכל אופן – היה לזה תיקון. אבל תבת נח הלכה והתדרדרה.

מה חז"ל אומרים במסכת סנהדרין, בפרק חלק? שסנחריב מצא את התבה של נח, הוא לא האמין בקב"ה אך הבין שנעשה נס שהתבה הצילה את נח, אז הוא חשב שיש כח אלקי בתוך הנסרים (תיכף נסביר מאיפה בא הדמיון הזה). אם כל העולם נשחת ורק נח ניצל הוא דימה שאלו עצים אלקיים, אז הלך ופנה לתבת נח ואמר לה – אם אני אנצח את המלחמה בזכותך אז אני אשתחוה לך ואעשה אותך ע"ז, ואקריב את שני הבנים שלי אליך. אבל היתה בעיה, ששני הבנים שמעו את זה, וכאשר הוא בא להשתחוות "בית נסרֹך אלהיו" – הפסל שעשה מהנסר, לכן נקרא נסרוך (כך חז"ל אומרים) – ובאותו זמן שני בניו באו והרגו אותו, כי שמעו שמתכוון להרוג אותם. אחר כך זה הגיע לידי המן, שעשה מהנסר עץ גבוה חמישים אמה. כלומר, הוא דמה לעצמו שהוא יינק משער הנון, ובכך הוא יתגבר על מרדכי היהודי. אבל באמת לא היה פה סיפור כמו חזקיהו, אלא "ונהפוך הוא – אשר ישלטו היהודים המה בשֹנאיהם". התגלה שאנחנו במדרגת שער הנון – במדה מסוימת זה יותר ממשה רבינו, שלא זכה לשער הנון בחייו, ומרדכי גילה שלו, לצדיק, ול"עם מרדכי" יש שרש בפנימיות שער הנון, ולכן אנו עומדים ונצלים בכל דור ודור. כשיש המן הרשע הוא טוב רק כדי להחזיר את עם ישראל בתשובה, ואנו יונקים מהסוד של שער הנון. אז אפשר לומר שבסוף כן נעשה תיקון לנח, אבל רואים שהספור שלו הולך ומתדרדר.

אם המן עשה את ה"עץ גבוה חמישים אמה" מהתבה, מאיזה צד לקח את הנסר? מהרוחב. האורך היה שלש מאות והרוחב חמישים והקומה שלשים. אז מפורש שהוא לקח את זה מהרוחב, "רחובות הנהר", לכן חשב שהוא מגיע לשער הנון. האורך, השלשים – זה ל, מה שאדם לומד. אם אני משדר באלף-בית שלנו ל, זה מהאותיות הכי פשוטות – המסר הוא תלמד, learn (גם aspire – תשאף – כי להיא "מגדל הפורח באויר"; learn and aspire, זה המסר של האות ל). כאן ה-ל זה הגובה. האורך vut שלש מאות, י"פ הקומה, זה "חד אריך", קו הימין. לפעמים לא כתוב ככה, אבל הפשט הוא שאורך-רוחב-קומה הם חכמה-בינה-דעת. לכן הרוחב הוא הבינה, לכן כתוב באמת שהמן עשה חמשים אמה כדי לינוק משער הנון (של הבינה). בכל אופן, זה הכל יצא מתבת נח. ורמז לסופה של התבה מתחילתה: סנחריב המן = "עשה לך [תבת עצי גפר]".

נחזור אל השקר: נח נכנס לתבה בגיל 600. מה היה הנסיון שלו בדבר הזה? כל בני הדור שקרו, השחיתו את דרכם על הארץ, פגמו בברית. לכן גם כן הגיע להם מים רותחים, הגפרית שדברנו עליה קודם. שוב, פגמו במדת האמת. נח בגיל שקר נצטווה להכנס לתבה כדי לעשות תיקון. זה היה הנסיון. השאלה אם עשה את התיקון מאה אחוז, אך כנראה שלא, כי זה עוד לא הביא את המשיח. העובדה שמיד לאחר שיצא מן התבה הוא נכשל בשכרות, נפל בשכרות. איפה דעת זקנים מבעלי התוספות מביאים את הפירוש הזה? על המלים "ומכל החי". באותו מקום רש"י – אותו לומדים קודם, ואז בעלי התוספות מוסיפים – אומר "אפילו שדים". על ה"אפילו שדים" של רש"י מביאים את המדרש, שהנה יש שדים, שגם השקר והפחת בסוף נכנסו לתבה.

כאן יש אסמכתא חזקה ביותר לפירוש הבעל שם טוב ש"בא אל התבה" היינו להכניס את כל הכחות לתבה. מה הכוונה בכך שהשקר רוצה להכנס לתבה? אפשר לומר שהשקר פוחד שימות אם לא יכנס, ולא יהיה שקר בעולם, אז הוא גם רוצה להנצל. אבל הווארט כאן, שכאשר רוצים להתפלל השקר מנסה להכנס. אין דבר שיותר מחזק את פירוש הבעל שם טוב ממדרש זה. ה' אומר שאני רוצה שהמלה שלך תהיה אמת, "פיו ולבו שוים" לחלוטין, עד כדי שאם זוכים מגיעים גם לדרגה של משיח ש"לבא לפומא גליא", לדרגה של דברים היוצאים מן הלב אל הפה נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם. כל כולך, וכל האמת שלך – כל האלף-בית, כפי שנאמר – תכניס את הכל לתוך התבה. מה זה שהשקר רוצה להכנס לתבה? שהוא רוצה להכנס לתוך המלים שלך. אתה מתפלל, אתה לומד תורה, אתה מתוודה, והשקר עומד על הפתח ומשתוקק להכנס לתוך המלים שלך. זה משהו מופלא.

זה מובא על הפסוק "'ומכל החי' – אפילו שדים". הרבה פעמים צריך לעשות חשבון של ד"ה עם הרש"י, וכאן דוגמה יפהפיה (גם לילדים בכתה א, כי זה פשוט). ומכל החי אפילו שדים = 600 = שקר! מביא הדעת זקנים שזה השקר שרוצה להכנס לתוך התבה שלנו, לתוך הדבור. אבל לא מסכימים להכניס עוד, כי לא נשוי, אז מחזר אחר הפחת וזוכה בא ואז נכנס לתבה. הוא מבטיח לפחת שכל מה שמרגיל שלה – יכול להיות שגם שקר לה, אבל היא הסכימה (זו כבר שאלה פילוסופית, פרדוקס, אם צריך לחשוב שקיים זאת, או שהיות שהוא שקר אז לא קיים את דבריו – זו חקירה של ראסל). מה קורה עם השקר מתחתן עם הפחת? צריך לעשות להם גם שבע ברכות ולדרוש גימטריא. שקר פחת = 1088 (נראה מה יהיה מהם בהמשך). בזכות החתונה הם נכנסים לתבה, בונים את הבית שלהם, אז צריך להוסיף תבה – סה"כ = 1495 = כל אותיות האלף-בית! מה אבולעפיא אומר על המספר הזה? ווארט מפורסם שלו, שזה בגימטריא הכל אמת, כאשר ה-א של אמת היא 1000. הרי כתוב בתלמוד ירושלמי ש-אמת זה רת"ס של האלף-בית, ו"הכל אמת" זה 1495. אז הכל אמת = שקר פחת תבה. רואים כאן את הנסיון הגדול, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים". זה העימות שקורה בתוך התבה, זו המלחמה של התבה, של השנה הזאת.

אמרנו שחוץ מ"עשה לך תבת עצי גפר" יש בתורה רק עוד שנים, "עשה לך שתי חצוצרת" ו"עשה לך שרף", בסוד "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו". "משה אמת ותורתו אמת". להתגבר על השקר – "מדבר שקר תרחק" – אפשר רק על ידי משה. נח היה מתגבר אם היה מתחבר למשה, שהיה שם קודם – "בשגם [= משה] הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה [שני חיי משה]". אלה מאה ועשרים שנה שנח מקיים את מצות בנין התבה, כפי שהרבי מפרש לפי היסוד של הרוגטאשובר. רואים שה' רוצה שנח יתחבר עם משה, אבל הוא לא עשה את זה בשלמות. המבול נקרא "מי נח" על שמו, כי לא הצליח להחזיר דורו בתשובה. לכן יש דורשים לגנאי, שבדור אברהם לא היה נחשב לכלום, וכ"ש בדורו של משה (שמתקן אותו קצת באמירת "מחני נא"). אבל אחר כך התבה שלו הופכת לע"ז נסרוך, של סנחריב, הכופר הגדול ביותר, ואחר כך זה מגיע לידי המן הרשע שחושב להשמיד ולאבד ל"ע את "עם מרדכי" (רק ש"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם").

נראה כמה רמזים יפהפיים (זה כבר בשביל כתה ב): יש שלש צורות עיקריות (במספרים הצורניים) – משולש, רבוע, השראה. נעשה קודם נסיים את הרמז הקודם. הכל זה על הפסוק "'ומכל החי' אפילו שדים". הכל יחד זה 600, אבל רק "ומכל החי" = 119 = ז"פ טוב (מופיעה ז פעמים במע"ב). אפילו שדים = 481 = 13 פעמים 37. יש כאן כל היחודים שהיינו משתוקקים אליהם – 7, 13, 23, 37. הכל בתוך הלשון הזו. ביחד זה בדיוק 600. נעשה שקר במספר קדמי: ש = 1095, ק = 595, ר = 795. סה"כ = 2485 = משולש 70 (מספר חשוב מאד). זה שקר (וגם קשר ו-קרש, כמובן) במספר קדמי. כתוב שכל ע לשונות של או"ה הן שקר, אז שקר במספר קדמי עולה 70 במשולש. פחת במסק"ד: פ = 405, ח = 36 (יחד = אמת = 21 ברבוע), ת = 1495. זה לקחת את כל האלף-בית ולהוסיף לו רת"ס – אמת – שראינו במקום אחר. הכל = 44 ברבוע (ד"פ כב ברבוע). אם כן, שקר במסק"ד נותן משולש, פחת במסק"ד נותן רבוע. אז הייתי חושב ש-תבה במסק"ד יתן השראה. תבה במסק"ד = 1513 = השראה של 28 (כח, יחי)! פעולת המספר קדמי מגלה את התהליך – לבד הוא היה משולש, על ידי חתונה נעשה רבוע, ונכנסים לתבה שזה השראה. זה דבר יפהפה בפני עצמו. זה ה-שקר וה-פחת וה-תבה. ר"ת שלהם שפת – "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר". כל המספר יחד 1495 = כג פעמים א-דני. רק הר"ת יב פעמים א-דני, אז שאר האותיות יא פעמים א-דני – חלוקה מאד חשובה.

זה שנזכור, שהשקר מתחתן עם הפחת. קודם כל, מה זה שקר? רבי אייזיק אומר בכמה מקומות ששקר זה לא מציאות בכלל. בכמה מקומות רבי אייזיק אומר שמי שאומר שתים ועוד שתים שוה חמש זה לא קיים, אפילו בהיכלות הקליפה – שקר לא קיים. לגבי חשך יש חקירה אם זה מציאות או העדר אור, ואומרים שלפי סוד זה מציאות, אבל שקר לא קיים. אז מה זה השקר שרוצה להכנס לתבה? יש יונגרמאן, אברך צעיר, שרוצה להכנס לתבה, רק אומרים לו שצריך להיות נשוי. זה שאתה לומד בכולל לא מזכה עדיין להכנס לתבה, וצריך להתחתן. וכעת אומרים שהשקר הוא לא מציאות, אז מי זה שרוצה להכנס לתבה ורק צריך להתחתן קודם? בצורה הכי פשוטה, השקר כאן זה לא ששתים ועוד שתים שוה חמש, אלא יצר לשקר. יש יצר הרע, שאדם כיף לו לשקר. יש אנשים שאוהבים לשקר אנשים. הרי כל מדה רעה זה יצר. יש יצר כזה לשקר, יש המון אנשים שיש להם את היצר הזה, זה עושה להם כיף וטוב. ברור שהשקר כאן שרוצה להכנס לתבה, דווקא לתבה של נח, שנח לא יקיים את פירוש הבעל שם טוב ב"בא אל התבה", שיכניס כל הקדושה וכל האמת לתבה. השקר גם רוצה להיות שם, כי יש יצר של לשקר.

אם כן, מה זה הפחת? אם אומרים שהשקר כאן זה לא הכוונה שתים ועוד שתים שוה חמש, אלא מציאות, שיש יצר הרע לשקר, יצר הרע לומר ששתים ועוד שתים שוה חמש. עכשיו נבין טוב למה בת הזוג זה הפחת, החור בכיס. בגלל שהשקר בעצמו גורם להעדר – יש יצר לשקר, אבל ברגע שיוצא השקר מהפה אין לו שום מציאות, כל מה שהרויח ירד לטמיון בן רגע, "ועד ארגיעה לשון שקר". בכל אופן נאמר עוד טפה מה זה פחת. יש גם מדה בנפש להשחית דרכו, פגם הברית, או להפסיד. הפסיכולוגים הגדולים הראשונים דברו על רצון למות, ודברנו על זה באריכות בהזדמנות אחרת, אבל יש אחד שרוצה להפסיד את הכל – זה בלא-מודע שלו. כמו שיש יצר לשקר, יש גם יצר להפחית, שזה בעצם היצר של פגם הברית. לכן השידוך הזה בין השקר לפחת הוא טבעי מאד, זה ממש זיווג מן השמים. עד כאן המדרש על הפסוק "'ומכל החי' אפילו שדים".

ז. מאה עשרים שנות עשית התבה

נחזור ל"מאה ועשרים שנה": מה זה 120 בקבלה? למה זה שנות חיי משה? מה המספר הזה אומר? דבר ראשון, "משה נתנבא ב'זה'", וכאשר הוא מחדיר את ה"זה", אספקלריא המאירה, "ומראה ולא בחידֹת", בכל עשר כחות הנפש שלו – זה 120. זה פירוש אחד. וכן, 120 זה משולש של 15. המים היו גבוהים מההרים 15 אמה. מה זה בקבלה 120? חוץ מזה ש-120 זה כל המספרים מ-1 עד 15 זה גם העצרת של 5 (כפל המספרים מ-1 עד 5) – מספר הצירופים של מלה בת חמש אותיות. המלה העיקרית במע"ב היא שם אלקים, שיש לו קך צירופים. התיקון של משה רבינו לצרף את ה-יניב צירופים הטובים ועוד מח צירופים לא טובים. שוב, קך מתחלק ל-חסד (ג"פ כד) ו-מח (ב"פ כד), הראשונים יוצאים מ-אלה והאחרונים ("אדמת בני חם") יוצאים מ-ים. ב-120 צירופים יש 600 אותיות. נח בונה את התבה 120 שנה, וכשמגיע לגיל 600 אומרים לו להכנס לתבה – יש קשר מובהק. הכל לתקן את שם אלקים. מתוך מח צירופים אחרונים יש את יניקת השקר. השש מאות זה לתקן את הכל, את כל צירופי אלקים. זה הרצון, מה שצריך להיות. בשביל זה צריך להיות "איש האלהים", בעל הבית על שם אלקים, וזה רק משה רבינו. לכן צריך להיות קשור למשה רבינו. "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם". ה"אמת הוי'" היא דרך שם אלקים, "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם".

כעת נתחיל את שיחת הרבי שהזכרנו קודם: הרבי אומר שיש מדות של התבה, 300 אורך, 50 רוחב, 30 קומה. לפי חז"ל במדרש אחד נח התעסק עם המצוה לבנות את התבה 120 שנה. כך פשש"מ שמביא רש"י. יש מדרש אחר, שבנה את התבה רק 52 שנה, כמנין אליהו, וב-הנביא שנים הקודמות (אליהו הנביא = 120) נטע ארזים (עצי גפר זה סוג של ארז) וקצץ אותם וכו'. במשך חיים שנים הכין את העצים (קשור לעץ החיים), והבניה לקחה 52 שנים, ומדרש אחר – אותו מצטט רש"י – שכל ה-120 עסק בבנין התבה. הרבי שואל למה לקח לו כל כך הרבה זמן. אפשר לומר שמשך את המלאכה כדי שיראו אותו עוסק ואולי ישובו. הרבי אומר שזה לא מתאים בגלל כמה טעמים (ולא נאריך בכל ה'לומדות' של השיחה), אבל בסוף הרבי אומר שלא רק עבד לאט כדי שיראו אותו עובד ואולי ישובו, אלא הוא מדייק – אחד הדיוקים הגדולים של הרבי בפשש"מ – ש"עשה לך" בפשש"מ הכוונה שרק אתה לבד עושה, בלי שליחות של אף אחד, גם לא של שליח כשר. זה ההבדל בין פירוש רש"י על החומש לפירש"י על הגמרא במסכת סוכה, ששם חז"ל מביאים פסוק שמשמע ממנו ששם בן נח, שנקרא שם חרש, עזר לאברהם שנקרא צורף, בהיותו מצרף את לבבות בני אדם לאבינו שבשמים. למה שם נקרא חרש? רש"י מסביר בגלל שעזר לאביו לעשות את התבה. יש שיטה בחז"ל שנח לא עשה הכל בשתי הידים שלו, אלא בנו הצדיק עזר לו. יש שלשה בנים, אבל רק על שם כתוב שעזר לנח, והוא הבן שיצא ממנו אברהם (והנביא מנבא שהוא עוזר לאברהם). אבל הרבי אומר, מאד בצדק, שאין שום רמז לדבר הזה במקרא. בשנים הראשונות בכלל לא היו בעולם, וגם אחר כך היו צעירים, לא ברי עונשין. בפשש"מ אין שום רמז שמישהו עזר לו.

יש בכלל מחלוקת אחרונים, שעיקרה בין הש"ך למג"א, אם גוי יכול לעשות שליח גוי, אם יש שליחות בין עכו"ם לעכו"ם. הש"ך אומר שיש שליחות, אבל המג"א אומר – וכך אדה"ז פוסק בשו"ע – שאין לגוי שליחות לגוי, בכלל, כמו שאין לו שליחות של יהודי. הרבי חוקר, שיתכן שלפני מתן תורה כן היתה שליחות לגוי. יש אסמכתא (שהרבי לא מביא) מרבי יוסף ענגל, שיש אצלו כלל גדול שלפני מ"ת יש ישראליות שמתפשטת בתוך בני נח, ולכן יכולים לעשות תשובה ועוד, אבל מ"ת הוציא את זה מהגוים. זה יפה מאד, וכל פעם הוא כותב שזה דברים עמוקים מאד. הוא אומר שאותו הדבר לגבי ארץ ישראל – כתוב בגמרא שלפני שעמ"י נכנסו לארץ כל הארצות כשרות לשירה, ואחרי שנכנסו לארץ אי אפשר להיות משורר בחו"ל. הוא אומר שזה אותו דבר, שלפני שעמ"י נכנס לאר"י ונעשתה הבדלה יש התפשטות של ארץ-ישראליות בכל העולם. כשעם ישראל נכנס לארץ הוא מושך את כל הארץ ישראל שיש בכל העולם (זה אות י – פוקוס, מביאים את כל הנקודות של א"י רק לכאן). אין יותר א"י בחו"ל – בקבלה זה סוד הנסירה. יש עוד דברים דומים – כמו שמאז שיש בית הבחירה אין יותר במות. שתי הדוגמאות העיקריות של ר"י ענגיל זה תשובה אצל או"ה לפני מ"ת, שבגלל הישראליות קין עשה תשובה וכו' (וזה כל ה"אולי ישובו" במבול, כי יש עדיין ישראליות בתוך או"ה), ואותו הדבר לגבי ארץ ישראל. בכל אופן, כאן הרבי לא מביא אותו, אם כי שמאד אוהב אותו, ורק אומר שיתכן שמחלוקת הש"ך והמג"א היא אחר מ"ת (אדה"ז פוסק כמו המג"א, וכך גם הברכ"י). הוא אומר שאולי אדה"ז יסבור לפני מ"ת כמו הש"ך, שיש שליחות לעכו"ם, אך מחדש שאפילו אם יש שליחות לעכו"ם לגבי נח "עשה לך" הכוונה שרק הוא יעשה, בלי להעזר בשליח. "עשה לך" – אני רוצה שאתה תעשה את זה, לא מישהו אחר. אם כך הפירוש, מאד פשוט למה לקח לו 120 שנה. אם אף אחד לא עוזר לו, להסתדר עם הקשרים של 300 אמה, אז הרבי כותב שלא מובן איך הוא הספיק לעשות ב-120 שנה (לי היה לוקח יותר...).

עוד סבה למה משה חי 120 שנה. משה הוא בטול, "ונחנו מה", ובטול זה חכמה. השם של חכמה בקבלה זה יה (יה במשולש קך, כנ"ל), אבל לכל ספירה יש כח פנימי. הפנימיות של חכמה היא בטול, כמו שאנחנו מסבירים בכל מקום. בטול זה יחוד הוי'-אהי' בקבלה (או"א עילאין שכלולים באבא). בטול-חכמה = 120. זה אחד הדברים היפים למה משה רבינו חי 120 שנה. "בשגם הוא בשר". בשביל מה צריך 120 שנה? אם יש בעולם 6000 שנה, אז יש 50 פעם 120 שנה. המספר של 120 זה 1/50 של כל הבריאה. אם הכל זה שערי בינה, אז כל 120 שנה הם שער אחד של חמישים שערי בינה של שית אלפי שנין דהוי עלמא. 120 = בטול חכמה. מה ההפרש ביניהם? (זה גם כתוב בסוד הוי' ליראיו), צריך להוסיף הוי' ל-בטול כדי להגיע ל-חכמה. על זה כתוב "הוי' בחכמה". השם הפרטי של החכמה הוא יה. ה' רוצה שנח יוכל להתגבר על השקר שרוצה להכנס לתבה. נח צריך להיות אמת, כמו משה רבינו, "משה אמת ותורתו אמת". לחיות 120 שנה ולעשות משהו 120 שנה – ודאי שגם אם חוטף איזה חצי שעה שינה הוא חולם על התבה, 120 שנה אין לו שום דבר אחר בראש, כשהוא אוכל זה התבה והכל זה התבה, "עשה לך תבה" כל הזמן. מה קורה למישהו שעשה משהו 120 שנה? מה ההרגשה שלו בסוף? זה החיים של משה רבינו – אם לקח לי 120 שנה לעשות משהו, בסוף אני יודע שלא אני עשיתי את זה. הווארט ש-120 זה כדי להגיע באופן מוחלט ל-בטול ו-חכמה, לאין, זה לא אני, לא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אם היה לוקח יום אחד פחות – הייתי חושב שזה אני.

לפי טבע הייתי חושב הפוך, שאם השקעתי הרבה זמן אני יותר מרגיש שזה אני – כך כנראה אצל הקליפה. זה סוגיא, אם זה שמשהו לקח הרבה זמן מפחית הרגשת ישות שלי או מגביר אותה. בקדושה זה כמו רישא דאין, כמה שלוקח יותר זמן כך אני מרגיש שזה לא אני. אם היה יורד מוכן מהשמים, כמו בית המקדש, ולא היה לוקח אפילו שניה – הקצה השני – אתה מתחיל לצייר משהו ומיד זה מצויר. חוזרים לש"ך, השבעת הקולמוס – אתה רק שם את הקולמוס על הניר וזה נגמר. יש בזה גם בטול. מה ההבדל בין הרגשת הבטול להשבעת הקולמוס לבין הרגשת הבטול של משהו שלקח לי 120 שנה לבנות? הראשון בטול בלי שפלות, והשני בטול ושפלות יחד, שזו תכלית הכוונה, וד"ל. זה גם בטול, וגם שהחכמה חודרת לכל כחות הנפש. שמשהו יורד מהשמים זה רוחני, חויה רוחנית, בלי שום שפלות. ה' ברא את העולם בתוך הזמן, וזו תופעה שלמעלה מהזמן – זה לא התכל'ס, לא דירה בתחתונים. בכל אופן, כעת מבינים מה זה לעשות תבה 120 שנה.

נגיע לתכל'ס: מה שיוצא מהשיחה של הרבי שה-120 שנה כאן זה לא סתם, אלא משהו מכוון. אנחנו נלך עוד צעד אחד קדימה, שהרבי לא אומר את זה, אבל זה משהו מתבקש. מתבקש כאן, שכמו שיש מדות של מקום – הרי העולם נברא בעש"ן, עולם-שנה-נפש בס"י – אז כמו שה' נותן הוראה לנח של 300 אמה אורך, 50 אמה רוחב ו-30 אמה קומה, כך נותן לו הוראה לגבי הזמן. זה לא מפורש בתורה, אבל חז"ל לומדים שזה הזמן שלקח, ואני סובר שזה חלק מהציווי. תעבוד מהר, אל תעבוד לאט, אל תמשוך את זה – אבל זה גם ממד של התבה. מה ממד הזמן של התבה? 120 שנה. זה בשביל החיידר. אני מסביר לילד מה פירוש המלה ממד, ואז שואל אותו מה הממדים של תבת נח? ילד בכל חיידר אחר, אם הוא ילד פקח, יאמר שהממדים של תבת נח זה 300 על 50 על 30. עכשיו אני אומר שהזמן הוא חלק מהממדים (כמו בתורת היחסות) של התבה, רק חלק שלא רואים, לכן גם בתורה זה לא מוזכר. סנחריב כנראה הרגיש גם את זה, וגם אתה הנפש שיש – כי לפי ספר יצירה יש גם ממד של נפש. את ממד הנפש נשאיר רגע, אבל ארבעת הממדים של המרחב – זמן ומקום יחד – זה 300 על 50 על 30 על 120 שנה. בספרי הדרוש כתוב שלומדים שהתבה היא תקון הלשון – אמת מול שקר – כי המדות הן לשן (לשון). לשן = 380, ויחד עם 120 זה 500 (=פרו ורבו, יחוד הזכירה לפי האריז"ל, סוד כתף). עם ארבעת הממדים אני מגיע לשלמות של 500 עם כל המשמעות. נח קיים "פרו ורבו" בגיל 500, אחד הרמזים הפשוטים בתורה. "עשה לך תבת עצי גפר" = 1680. יש 14 אותיות (סיכוי קטן שיהיה ממוצע, 1/14), הממוצע של כל אות הוא 120. רואים שבצווי מוצפן המספר 120, עוד לפני שאומרים את הממדים של המקום.

כעת יש ארבעה ממדים, ואם אסדר לפי סדר עולה זה 30, 50, 120, 300. נעשה סדרה ונראה מאיפה התבה באה. הסיכוי למה שעכשיו נראה הוא אחד לאלפי אלפים. ההפרשים: 20, 70, 180. ביניהם: 50, 110, אז הבסיס הוא 60. מאין באת? המספר הקודם הוא 0. כלומר, התבה היא בריאה חדשה מאין ואפס המוחלט, אבל רק כאשר מוסיפים את ה-120, את ממד הזמן. אם תמשיכו את הסדרה תראו עוד פלאי פלאים, אבל זה הפלא העיקרי – הסדרה עושה שהתבה יוצאת מאפס:

נעשה הפסקה, ברכה ושבע ברכות, ואם יהיה כח נמשיך. לא לשכוח יעלה ויבוא בברכת המזון.

ח. התבוננות במושג ברית – הברית הראשונה בתורה

נאמר את החלק האחרון: אנחנו יודעים שאחד המושגים החשובים ביותר בתורה הוא ברית. בברית הקשת כתוב ז"פ ברית, קשור ל'סדרת הברית' שלנו. פרשת בראשית היא פרשת הבריאה. ידוע בתקו"ז ש"בראשית" גם אותיות ברית-אש (חוץ ופנים). השאלה איפה הברית הראשונה בתורה, היא בפרשת נח – עוד לפני הקשת. לכן פרשת נח היא בהחלט פרשת הברית, בה מתחיל מושג זה, והיות שזו גם הפרשה ששייכת בפרטות לחדש חשון, חדש המבול, אז אפשר לומר שחדש חשון זה חדש של ברית. חדש של תיקון הברית, ובכלל של ברית. הפסוק הוא בתחלת הפרשה – "העשירי יהיה קדש" בפרשה – "והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התבה וגו'"). רואים שקודם יש בפרשה ברית אחת, ולא ברור בכלל מה זה הברית. אחר כך, יותר מאוחר, יש שבע בריתות אצל הקשת. קודם כל, אם רוצים להבין מה הפירוש של הברית, אז מן הסתם צריך להסתכל במפרשי המקרא כאן, בפעם הראשונה שכתוב ברית. לכן, כדי להבין מה הפירוש ברית – גם נישואין זה כריתת ברית – זה כאן בפסוק הראשון. יש גם אבן-עזרא וגם רמב"ן ועוד.

האבן-עזרא ועוד אומרים ש"ברית" זה מלשון "ברו לכם איש וירד אלי" (פסוק שאמר גלית) – זה לשון ברירה ובחירה. אב"ע אומר שברית הכוונה לבחור. הכתב והקבלה אומר שכל פעם שכתוב בריתי זה כמו בחירי. זה הפשט הכי פשוט. אבל הרמב"ן, על דרך האמת, אומר שברית זה לשון "בראשית ברא". הוא לא מסתמך על התקו"ז, ש-בראשית זה צירוף אותיות ברית-אש, אלא פשט. ש"ברית" זה מה שבראתי בתחלה, יסוד הבריאה (לא משתמש במלה יסוד, כי לא משתמש בשמות של ספירות, אך רומז שזה יסוד) – זו הבריאה היסודית מאז ומקדם, שהוא ברית עולמים, לזכור ברית עולם, שהוא מצטרף למלכות (עולם). כך יוצא מקריאה ראשונה, בלי הרבה עיון בסודות הרמב"ן כאן. בכל אופן, רואים שכאן המקום שצריך להבין גם את פירוש המלה ברית. האוה"ח גם כותב משהו חשוב מאד במלה ברית, שברית תמיד קשור עם זכרון – לא לשכוח, הוא לא מביא, אבל זו חתימת ברכת זכרונות "זכרון הברית", וגם בברית הקשת כתוב "לזכור ברית עולם" (גם יחד עם עולם). זה פירוש מאד נחמד וחסידי, ש"ברית" היינו שלא אשכח אותך בתוך התבה. אכן בהמשך כתוב "ויזכר אלהים את נח". ה' כל כך עזר לו שאחרי 120 שנה אין שום הו"א שהוא עשה את התבה, אז יש תבה והוא נכנס לשם, שנה שלמה מבול, כל יום נסים מחדש, ועדיין בנפש הוא חושש שאולי ה' ישכח אותי בסוף, ישאיר אותי בתוך תבה. הרי התבה היא כטפת חרדל, טפה בים, ולכן צריך שה' יזכור אותי. ההתחלה היא "וגם את נח באהבה זכרת", סימן שהוא פוחד שה' ישכח אותו. זה פחד שיש לאנשים משכחה (וזה גם שייך לסמינר על זקנה שרוצים בחו"ל – לא רק שאדם פוחד שהוא ישכח, אלא שה' עזר לי כל החיים אבל בסוף ישכח אותי, "אל תשליכני לעת זקנה"). בשביל שה' יזכור אותי צריך ברית – הבטחה שה' לא ישכח אותי. כלומר שברית קשור עם זכרון נצח. לא אשכח אותך, אי שם בתוך הים.

בהמשך נראה שבעה פירושים בה נכלל בברית הראשונה עם נח, אך לעצם מושג הברית יש כאן שלשה פירושים, כנגד חב"ד:

זה שהפירוש של ברית זה זכרון, זה מח החכמה.

הפירוש שברית זה בריאה – מח הבינה.

בירור ובחירה – מח הדעת.

וליתר העמקה: גם פירוש הזכרון וגם פירוש הבריאה שייכים בעיקר על הנה"א. בחכמה זו הברית בין ה' לנה"א – "הוי' בחכמה". הברית בבינה היא מה שהנפש האלקית היא "חלק בורא שנעשה נברא" (מאד מתאים לניסוח של הרמב"ן) – ברית עם החלק בורא שכבר נעשה נברא. מוחין דאבא היינו הברית עם הנה"א בפני עצמה, שזה כמו זכרונות – לזכור את שרש טפת הבן במח האב (כמו שכתוב בתניא בפ"ב). ברית לשון בחירה זה מה שאנחנו העם הנבחר, ואדה"ז כותב (והרבי מדגיש הרבה) שעיקר הבחירה בגוף – הכלי להכיל בו את הנפש האלקית (ובחיצוניות אי אפשר להבחין בין גוף ישראל לגופי שאר או"ה). הברית עם הגוף היהודי זה לשון בחירה. הברית עם עצם הנשמה זה הזכרון. הממוצע, כמו שבינה היא לשון בין – בין זה לזה – זה הבריאה, הברית עם ה"חלק בורא שנעשה נברא".

יש פסוק דומה ל"והקמתי את בריתי אתך" בפסוקי הקשת (אחד מז"פ ברית), שם כתוב "והקמתי את בריתי אתכם". בהתחלה כתוב "והקמתי את בריתי אתך", שהקב"ה מדבר רק עם נח, ובהמשך "והקמתי את בריתי אתכם", עם כל האנושות, כל בני נח. את זה ששני הפסוקים הולכים יחד רואים גם בחשבון, שהממוצע שלהם הוא מה ברבוע. עוד פעם, צריך לצרף את שני הפסוקים יחד. לא רק שהמלה "ברית" פעם ראשונה בתורה כאן, אלא גם "אתך" פעם ראשונה – מספר השראה של 15, "ונח מצא חן בעיני הוי'". אחר כך כתוב "והקמתי את בריתי אתכם", והממוצע בין שניהם הוא אדם ברבוע. מה זה הברית כאן? רש"י אומר שהברית שהפירות לא ירקבו ולא יעפשו. פירות לא מחזיקים מעמד שנה שלמה. אחר כך רש"י אומר עוד פירוש, שברית שלא יהרגוהו הרשעים שבדור. אני עושה תבה ואומר "אולי ישובו".

אגב, נח היה מקטני אמנה, הוא גם היה 'מתנגד'. מה בין נח לאברהם ומשה, שהם בקשו רחמים על הדור והוא לא (כמו שכתוב בזהר), הרי הוא 120 שנה עושה תבה בשביל שישובו, מה הבעיה בזה?! מה יותר חשוב, להתפלל או לעשות מעשה? הרבה פעמים כתוב שלעשות זה יותר, הוא טורח ומזיע כל היום וכל הלילה 120 שנה, אז למה אומרים שהוא לא שוה כלום, שלא בקש רחמים על הדור. הרי זה חלק ממציאות התבה 120 שנה אלה. הרבי מביא צטוט מדהים מהרבי הקודם (שבדיוק מתאים לו), שכותב – לא המלים, אבל הווארט – שכל מה שעשה אולי יעשו תשובה לא היה אכפת לו, אלא עשה כדי לצאת ידי חובת הצווי של ה'. עשה כי ה' צוה, אבל לא היה אכפת לו אם ישובו או לא, לכן לא מסר נפשו על הדור. זה נקרא שיש עדיין שקר אצלו – עושה דברים מפני הצווי. כמו שהרבי אמר שהקב"ה לא מביא את המשיח עדיין כי צועקים "עד מתי" מפני הצווי. לא שוה כלום, לא פועל כלום, ואולי מעורר ההיפך. כך יש ווארט של הרבי הקודם, שכל מה שנח עשה היה מפני הצווי – כנראה זה המקור לדברי הרבי ב-כח ניסן – "ויעש כן נח", מאה אחוז נכון, הכל כמו השו"ע, אבל בלב בפנימיות לא היה אכפת לו אם יעשו תשובה או לא. והראיה, שהקב"ה זמן את זה במקצת, כי לא עשה תבה שתכיל את כל האנושות – גם המעשה שלו זה "אני את נפשי הצלתי", זה לא מספיק גדול בשביל כולם. מי שעושה מפני הצווי, זה 'הגדרה' במלון שלנו ל'מתנגד'. "'מתנגד' – מי שעושה מפני הצווי". מי שאין לו מס"נ על עם ישראל, שזה לא בגלל הצווי אלא בגלל שיש לו מס"נ על עם ישראל. יש לו מס"נ גם על גוים, אנשי סדום. מס"נ על נשמות, עד כדי כך שרואים שמשה מתפלל עד שנעשה חולה. אפשר לומר שאדם הראשון היה  גוי, נח היה מתנגד ואברהם אבינו חסיד. זו סדרה. כולם יכולים להיות יהודים, כפי שבמוסדות חינוך חרדיים מסוימים קוראים לחילוני גוי – אדם היה יהודי אולי, אבל חילוני. נח מאד דתי, אבל מפני הציווי. הראשון שהיה חסיד הוא באמת היהודי הראשון. אדם-נח-אברהם = משולש 26. גוי-מתנגד-חסיד = 26 פעמים 23. אז יחד אדם-גוי-נח-מתנגד-אברהם-חסיד = 949 = אהבת ישראל.

אמרנו שממדי התבה עולים יחד 500 = רש. אבל צריך להכניס בתוך ה-רש גם את השנה של המבול – עוד א – וזה התקון. זה עיקר ה"בא אל התבה", להכניס את ה-א. אמרנו שיש עוד ממד, הנפש. ממד הנפש קשור עם הזמן – זה ה-א שנוסף ל-קכ שנים, עוד שנה אחת. זה עושה ראש. מה המילוי העיקרי של ר (רק עם אות אחת)? – ש. המילוי העיקרי של א – ל, של ש – ן. אלו המדות המקוריות של התבה. רואים שהתיקון של כל הספור זה תקון הראש. להכניס את ה-א לתוך ה-רש, מ"רשית השנה" ל"ראשית השנה", שיהיה "ראש דברך אמת".

נסיים עם פירושי הברית, ואחר כך נחזור אל הקשר לסדרת הברית (חדוש גדול וחשוב למאמר של סדרת הברית). כפי שהזכרנו, רש"י אומר שני פירושים – קיום הפירות, שלא ירקבו, ופירוש שני שלא יהרגו אותו רשעי הדור. מי שרוצה לראות את כל הפירושים יסתכל בפירוש כתב והקבלה (מביא את כל הפירושים, אבל לא מדייק מי אמר את מה). האבן עזרא אומר שהברית היא שלא ימות בתבה – שנה של סכנות, ויש ברית שיחזיק מעמד. יש פירוש שגם האבן עזרא כותב וגם הרמב"ן מביא, שזה כבר רמז לקשת – "והקמתי את בריתי" שאני עתיד לכרות איתך אחרי המבול. אני כבר מקדים רפואה למכה, שבסוף תהיה ברית, וכבר מעכשיו אני רומז לך ש"והקמתי את בריתי אתך". יש פירוש, לראות בהעמק דבר (זה גם של ראשונים, שהוא לא מזכיר), שהכוונה היא שיש ברית שלא כתובה בתורה על קיום העולם, ברית על הבריאה. קצת קשור לפירוש הרמב"ן שכל ברית זה לשון בריאה חדשה, בריאת יסוד. ה' ברא את העולם לא על מנת להחזיר אותו לתהו ובהו. אז יש "בריתי" שלא כתובה בתורה על קיום העולם. זה קשור לקשת, שהיא ברית שה' לא ישחית את העולם עם מים. זה שבכלל יש עולם, ושה' לא הולך לעשות את הכווץ הגדול אחרי המפץ הגדול – שלא תיכף ומיד העולם הולך להיות אויס – על זה ה' עשה ברית, שקשורה תמיד עם שבועה, גם בתחלת מעשה בראשית. יש פירוש הרא"ש שהברית זה על התורה – תורת הבהמות הטהורות וכו'. צריך להסתכל בפירוש הרא"ש על התורה. זה חדוש נפלא. עוד פירוש, שגם הרמב"ן רומז לזה, ובכתב והקבלה זה הפירוש העיקרי, שהברית היא על הנס והפלא של המועט המחזיק את המרובה, שנח והמשפחה וכל החיות שבעולם הצליחו להצטופף לתוך התבה הזו. אני אמרתי שמשך 120 שנה תעשה טובה, וגם אמרתי לך שתצליח להכנס לתוכה עם כולם יחד. זה פלאי פלאים, בשביל זה צריך ברית.

נסדר בקצור נמרץ, הפירושים האלה הם הז"ת:

חסד: מועט המחזיק את המרובה, האדם הגדול בענקים. יכולת התבה להכיל את כל מעשה בראשית. שכולם יכנסו ויחיו בשלום בתוך התבה (וגם שהקב"ה יביא את כולם לשם), זה החסד.

גבורה: שלא יהרגו אותו רשעי הדור. ראו בפירוש הגרי"ז (מופיע בתקליטור), והוא מאריך בפירוש רש"י הזה – זה הפירוש שהוא אוהב, ומסביר לפי רש"י שלשם כך ה' הקיף את התבה בדובים ואריות שהיו הורגים בהם, גבורה כנגד גבורה. אריות מילא (אריה = גבורה), אבל למה מתחיל בדובים? זה צ"ע.

תפארת: ברית על התורה.

נצח: קיום הפירות.

הוד: שהוא לא ימות בתבה, שהתבה (שבאה להציל אותו) לא תהיה "הודי נהפך עלי למשחית". זה תחת הגבורה, שלא יהרגו אותו רשעי הדור. גם קשור לנצח, כי אם הפרות ירקבו הוא גם ימות, כי לא יהיה לו מה לאכול. ה' שם אריות בחוץ, אבל יש גם אריה בפנים – גם תחת הגבור הוגם מול הנצח. אם לא יהיה פרות הוא ימות, ואם האריה יכיש יותר מדי הוא ימות, ויש עוד סבות.

יסוד: רמז לברית הקשת – יסוד.

מלכות: ברית על קיום העולם זה המלכות, קיום העולם, שהעולם לא יחרב. מה שהרמב"ן רומז שזה ספירת היסוד מתחבר עם עולמים שזה ברית קיום העולם, יחוד יסוד ומלכות.

ולסיכום פירושי הברית:

לסיום, נחזור לסדרת מספרי הברית: יש בפרשת נח סולם, א-ז, ברית אחת ואז ז בריתות. א זה גם אחד ממספרי הברית, אבל יש לנו כבר ברית של א – ברית בין הבתרים של אברהם. מה ההבדל? כאן זה המקורי, הראשון. אבל סדרת הברית היא 1-3-7-13. הנוסחא שני משולשים פלוס אחד (או N ברבוע פלוס N פלוס 1). המספר שאחרי 13 הוא 21, 31 וכו'. איך יכול להיות שני 1? כי זו סדרת חן נקבי. אם מספרי ברית הם שני משולשים פלוס 1, אז שני משולשי 0 פלוס 1 זה 1, אבל שני משולשי מינוס 1 פלוס 1 זה גם 1 (כי משולש מינוס 1 הוא 0). אז יש שני 1, למי שמבין בחשבון. כעת רק צריך להחליט איזה 1 זה ברית בין הבתרים ואיזה 1 זה "והקמתי את בריתי אתך". נראה שהברית על הארץ קודמת גם לברית עם נח. הברית עם נח יוצאת מ-0, כמו מדות התבה, אבל ברית אברהם יוצאת ממינוס 1, שזה מספרים שלפני הצמצום (שהופך את הממד ממינוס לפלוס). ה-1 שיוצא ממינוס 1 זה ברית בין הבתרים. יוצא מזה יפה מאד, שהבריתות היהודיות הן בדילוג. קודם היה קצת קשה, 1 היה יהודי, 3 יהודי, 7 גוי, 13 יהודי. כעת זה יהודי-גוי-יהודי-גוי-יהודי.