בע"ה

כ"ח אד"ש ע"ט – כפר חב"ד

בטחון – המתקת הקטנות

אמונה ובטחון (22) חלק שני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מיכלא דמהימנותא (אמונה) ומיכלא דאסוותא (בטחון)

קיבוץ גלויות בזכות האמונה וביאת המשיח בזכות הבטחון

הגענו לעמ' עו – סיום פרק ו. נקרא בפנים:

ובעמק יותר, "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"[ב],

נקרא בהערה את המקור בילקוט שמעוני[ג]:

"אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בזכות האמונה, וכן אתה מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמונה...".

בפשטות משמע שהזכות בגאולה הנוכחית, קיבוץ גלויות, תהיה כמו ביציאת מצרים, אבל אנחנו מסבירים שיש הבדל. הרבה פעמים המונח 'אמונה' בחז"ל כולל אמונה וגם בטחון. במושגים שלנו, הזכות ביציאת מצרים היא אמונה ואילו הזכות להבאת המשיח היא יותר בטחון, ובפרט בטחון פעיל. אפשר לומר "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" ו'בזכות הבטחון נגאל על ידי מלך המשיח'. אפשר לדייק אפילו במדרש, שלא אומר 'אין משיח בא אלא בזכות האמונה' אלא "אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות האמונה" – הרבה פעמים בחז"ל ביאת המשיח נקראת "גלויות מתכנסות", אבל בכל אופן, למה משתמשים כאן דווקא בביטוי זה? בפשט, בגלות עם ישראל מפוזר בעולם והגאולה היא השיבה לציון. ובכל זאת, בדורנו משמעותי לחלק, כי יש ב"ה כבר 'טעימה' מעין כינוס גלויות[ד] – הרבה יהודים כבר בארץ, שיהיו עוד ועוד – אבל משיח טרם בא. לכן, אפשר לדייק שאמונתנו במשך אלפים שנה היתה זכות מספקת לכינוס גלויות, אבל עדיין לא די בה להבאת המשיח, הדורשת בטחון – בטחון פעיל.

נמשיך בפנים:

דהיינו האמונה הטהורה שהיתה לאבותינו (ובפרט לנשים צדקניות שבדור, שבזכותן בפרט נגאלו כו'[ה] [כתוב בפירוש שבזכות הנשים נגאלו ובזכות הנשים ייגאלו – כולל הנשים שיושבות כאן. אצל הנשים גופא, הטבע הראשון של האשה הוא אמונה, והחידוש הוא שבשביל משיח ממש צריך בטחון פעיל.])

אמונת שנות גלות מצרים הופכת לבטחון ברגע הגאולה

[אמונה זו היתה] משך כל ימי רדו[ו] שנות הגלות [יעקב אבינו אמר לבניו, כאשר שלח אותם למצרים לשבור בר, "רדו שמה"[ז]. זו דוגמה למלה בתורה שחז"ל[ח] מנתחים בגימטריא[ט]. ברוח קדשו – יתכן שבאופן לא-מודע – אמר יעקב מלה שמנבאת שגלות מצרים תהיה 210 שנים. בהגדה של פסח אומרים "שהקדוש ברוך הוא חִשב את הקץ לעשות" – היו צריכים להיות בגלות 400 שנה, אבל ה' חשב בתוכן קץ שנים מלידת יצחק אבינו עד הירידה למצרים, הוריד קץ מ-400, ונשאר להיות במצרים רדו שנים[י]. כל רדו השנים, לשון ירידה, החזיקה אותנו אותנו האמונה והיא שזכתה אותנו בגאולה. מכאן נלמד שמתחזקים באמונה דווקא בזמן הירידה, ב"רדו" (כשאני מזדהה עם "ויוסף הורד מצרימה"[יא], כדלקמן).].

בבוא עת דודים [בפעם קודמת[יב] למדנו שסימן הגאולה הוא שני דברים: שאיני יכול לסבול עוד רגע להיות בגלות; ושאני מרגיש שהגיעה "עת דודים" – זמן החתונה בין החתן והכלה, הקב"ה ועם ישראל.], נמשכת אמונה זו בבחינת בטחון [שביציאת מצרים היה בטחון סביל.], וזהו סוד ה"אהיה" הראשון [שמכיון שהפך מאמונה לבטחון סביל עיקרו עדיין אמונה, לכן ראינו רמז ש-אמונה במספר קטן עולה אהיה.] – "אהיה עמם בצרה זאת" – "אהיה שלחני אליכם" [משה טען שאין לומר לבני ישראל שתהיה עוד צרה וה' הסכים ואמר שיאמר רק "אהיה שלחני אליכם"[יג], ה"אהיה" הראשון, האמונה של יציאת מצרים.].

תהליך ההתבגרות

כעת יש ווארט חדש, החשוב לנו כעת, בהשגחה פרטית, לפני פסח ("דבר בעתו מה טוב"[יד]). נראה כאן כוונה חשובה באכילת מצה, שהיא מצות עשה דאורייתא, גם לנשים. לפני שנקרא בפנים, נסביר את המהלך הכללי:

אם אפשר לדבר על תהליך התבגרות בקבלה, המבנה הכי חשוב הוא ארבעה שלבי התבגרות שצריך לעבור כל אדם בהתקשרות שלו – גם לה', גם לרבי, גם למשיח – קטנות א', גדלות א', קטנות ב', גדלות ב'.

הזמן לכוון ולהפנים את המדרגות האלה הוא ליל הסדר, אז 'אוכלים' אותן, ואחר כך בימי הספירה חוזרים על כוונות ההתבגרות האלה. כל ספירת העומר היא תהליך, כדי להגיע בסוף למתן תורה, ואצל משיח ל"תורה חדשה מאתי תצא"[טו]. גדלות בכל מקום היא שכל, מוחין, אבל גם קטנות היא סוג של מוחין – מוחין שהם תודעה. לא שכל, כמו שמתכוונים היום – שאדם משכיל, מתחכם – אלא תודעה, שגם היא שכל.

בעיקר יענינו אותנו קטנות א' וקטנות ב', כי הן בפירוש אמונה ובטחון (זהו הסבר שעוד לא פגשנו). כלומר, גם אמונה וגם בטחון נקראות קטנות. קטנות היא לפני בר-בת מצוה, כשהתורה מגדירה את האדם כ'קטן', ילד קטן, גם הוא חכם ונבון. עיקר חינוך הקטן צריך להיות לאמונה ובטחון – שהם יהיו יסוד התודעה שלו.

חזרה לעיבור

החידוש הוא שלא עוברים ישירות מקטנות א' לקטנות ב' – מקטנות א' עולים לגדלות א', ואחר כך יורדים לקטנות ב'. בקבלה מוסבר שהירידה לקטנות ב' מגדלות א' היא כמו כניסה שוב לעיבור. קטנות היא תודעת ילד קטן, ועוד קודם הוא עובר ברחם האם. יש מצב שאדם היה גדול, ובדימויי הקבלה עליו להכנס שוב לעיבור, להוולד מחדש, להיות קטן מחדש ואחר כך לגדול ולהתבגר עוד פעם.

לדוגמה, בעל תשובה – לפני החזרה בתשובה הוא היה חכם, גמר את מערכת החינוך בהצטיינות, נעשה פרופסור באוניברסיטה. פתאום מתעורר אצלו משהו, הוא עובר תהליך – מכיר שיש ה' בעולם, שיש תורה, דבר שלא הכיר בכלל – ועליו להכנס שוב לעיבור, להוולד מחדש, לגדול מחדש. אז, אף שלא קבל שום חינוך תורני, יוכל לזכות ולהיות חכם בישראל, אדם גדול.

כתוב שכל אדם צריך לעבור כזה תהליך. זהו אחד הפירושים בכך שמשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה[טז]. גם בקדושה גופא, אדם גדל והתפתח, הוא צדיק, אך יחסית לנדרש ממנו הוא 'רק' פרופסור באוניברסיטה – צריך שינוי מהותי, חזרה לעיבור, לידה מחדש וגדילה מחדש.

גדלות א' – ידיעת המציאות, גדלות ב' – ראית המהות

כעת לא מדברים על מי שלא מכיר את התורה, אלא הכל בקדושה – על צדיק, שגם צריך לעבור לגדלות אחרת לגמרי. כתוב בחסידות שהגדלות הראשונה נקראת "ידיעת המציאות" – בשכלו הטוב האדם מכיר ויודע את מציאות ה' בעולמות, יודע טוב-טוב את כל ספרי הקבלה והחסידות. אין הכוונה רק ליכולת להבחן על החומר ולקבל מאה אחוז במבחן, זו לא 'ידיעה' – הכוונה שיש לאדם גם תחושת המציאות. הוא לא רואה בעינים, אבל מרגיש. זו ידיעת המציאות – מדרגה גדולה, גדלות א', אבל עדיין לא משיח. משיח הוא "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[יז], "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר"[יח] – ממש ראיה.

ידיעת המציאות היא יחסית מצד בינה, אמא, וראית המהות מצד חכמה, אבא. גדלות א' היא לאחר שאדם למד כל מה שכתוב בספרי הקבלה והחסידות – וכמובן גם הנגלה שבתורה – עד שהוא חש מה שלמד. לא די בכך – ידיעת המציאות מספיקה בשביל הגלות. היו וישנם הרבה חכמים שיודעים את מציאות מה שכתוב בתורה, אבל טרם זכינו לראות את מהות ה'ף מהות מה שכתוב בתורה – ראית המהות שייכת כבר לימות המשיח. ימות המשיח היינו ימים-גילויים של המשיח.

שתי בחינות המצה: קטנות א' וקטנות ב' – אמונה ובטחון

בין גדלות א', ידיעת המציאות, לגדלות ב', ראית המהות, צריך לחזור לקטנות. קטנות ב' היא בדיוק הבטחון שלנו. לכן אנחנו אומרים שהגאולה תלויה בבטחון. זהו נושא מפורש בקבלה, בכתבי האריז"ל. עוד פעם, מתחילים מאמונה – קטנות א'. ממנה אני גדל ולומד ומבין – לא סתם מבין, אלא מרגיש ממש, יודע את מציאות ה', מציאות מה שכתוב בתורה. זו מדרגה עצומה, שהיא עדיין רק גדלות א'. אחר כך, בשביל להגיע למשיח, צריך גם אצלי שינוי טוטאלי, לשמו עלי לחזור לקטנות, להיות עוד פעם ילד קטן, להוולד מחדש, אבל עם בטחון ולא עם אמונה בלבד. מתוך הבטחון הזה לגדול-לגדול-לגדול, ובזכות הבטחון בסוף אראה את מהות הדבר – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון".

כל זה הנושא של פסח וספירת העומר, עד חג השבועות. כעת נקרא בפנים את הענין, עם כוונות המצה. כידוע, במצה יש שתי סגולות[יט] – "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא" (מאכל האמונה ומאכל הרפואה) – שהן-הן שתי בחינות הקטנות, אמונה ובטחון:

והיינו שתי הבחינות שבמצה – "מיכלא דמהימנותא"[כ] – ("קטנות א'", בחינת אמונה פשוטה הקודמת ל"גדלות א'", בחינת "ידיעת המציאות", כמבואר בדא"ח) ו"מיכלא דאסוותא"[כא] ("קטנות ב'", בחינת בטחון חזק [חזק הוא פעיל.], סוד שם אכדטם [לכל מדה בנפש יש שם קדוש, שאם מכוונים אותו מגלים ומחזקים את המדה. כמו שכתוב כאן בהערה – שתיכף נקרא ונסביר – שם אכדטם עולה עד. בטחון עולה עה – גימטריא מובנת מאליה, שאפילו לא כתובה כאן במקור... בטחון הוא שם אכדטם עם הכולל, והשם עצמו עולה עד, הרומז ל"בטחו בהוי' עדי עד".], כמבואר במ"א[כב], הקודמת ל"גדלות ב'", בחינת "ראית המהות", כמבואר בדא"ח [מאד מענין שאת גדר קטנות א' וקטנות ב' – אמונה ובטחון – אפשר להוציא בפירוש מקבלת האריז"ל, אבל ההסבר בנפש של גדלות א' וגדלות ב' הוא דווקא בחסידות. גדלות א' היא ידיעת המציאות וגדלות ב' ראית המהות[כג] – מושגים שלא מפורשים בקבלה.]).

ולסיכום:

קטנות א' אמונה (מיכלא דמהימנותא)

גדלות א' ידיעת המציאות

קטנות ב' בטחון (מיכלא דאסוותא)

גדלות ב' ראית המהות

שם אכדטם – המתקת הקטנות בבטחון

נחזור לשם אכדטם: מהו ענינו? קודם כל, לפי הקבלה, ההבדל בין מצב קטנות בנפש למצב גדלות בנפש – בשתי מות הקטנות והגדלות – הוא אם אתה חי עם שם אלקים, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[כד], או שאתה חי עם שם הוי'. כמו שלמדנו פעם קודמת, שם הוי' ביציאת מצרים מבטא נסים שלמעלה מהטבע, בעוד שם אלהים בגימטריא הטבע[כה]. זהו הכלל של גדר הקטנות והגדלות – להיות קטן פירושו לחיות בטבע, לחיות עם שם אלקים, ולהיות גדול פירושו לחיות למעלה מהטבע, עם שם הוי'.

בפרט, גם גדלות א', ידיעת המציאות, וגם גדלות ב', ראית המהות, הן שמות הוי', אבל בין שתי בחינות הקטנות – ששתיהן שם אלקים – יש הבדל. אלקים הוא גם שם הדין. למדנו פעם קודמת שאם אדם דואג יותר מדי, אפילו בקדושה, הוא ממשיך עליו דינים, ורוצים להמתיק את הדינים. אפשר להמתיק את שם הדין במעבר פאזה – לצאת משם אלקים לגמרי ולהגיע לשם הוי', להמצא במקום אחר לגמרי, ב"טוב הוי' לכל" (וכידוע פירושו של רבי נחמן[כו], שהוי' ב"ה הוא טוב לכל דבר, רפואה לכל מחלה, המתקה לכל דין). אבל אפשר להמתיק דין גם מיניה וביה – כלומר, לעשות ששם אלקים לא יהיה קשה אלא מתוק (לא רק שה"דינא קשיא" יהפוך ל"דינא רפיא", בסוד "דינא דמלכותא דינא", אלא שהדין יתמתק מיניה וביה, שה'חריף' יהפוך 'מעדן', כמבואר בתניא[כז] בסוד עבודת הבינוני ע"פ מאמרו של יצחק אבינו, מדת הדין, "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי"[כח], שני מיני מטעמים עיי"ש).

איך עושים זאת? בקבלה כל פעולה היא עם אותיות לשון הקדש. כתוב שהקושי בשם אלקים הוא שלש האותיות האמצעיות, להי, ועל ידי חילוף אותיות – החלפתן באותיות הקודמות להן בסדר האלף-בית – ממתיקים את דיני אלקים, ועושה ששם אלקים עצמו נעשה מתוק וטוב. הראש והסוף של אלקים נשאר – אותיות אם, שמובנה גם רחם. בשם אכדטם – שלא מופיע בתנ"ך, כמובן, אבל מופיע בקבלה – מחליפים את האותיות האמצעיות, להי, באותיות כדט (את ה-ל מחליפים ב-כ שלפניה, את ה-ה ב-ד שלפניה ואת ה-י ב-ט שלפניה.

כדט בגימטריא גל, שייך במיוחד ל-לג בעומר, "גל עיני"[כט]. רבי לוי יצחק, אבא של הרבי, אומר[ל] ש-כדט רומז גם להילולת אדמו"ר הזקן, כד טבת. הוא אומר ששני הימים האלה (ל"ג בעומר וכ"ד טבת[לא]) שייכים לשם כדט – וכך גם מקשר בין אדה"ז לרשב"י, אותה נשמה – וכנראה הם קשורים גם לבטחון.

נקרא את ההערה:

וכמבואר במאו"א [מאורי אור, ספר ערכים לפי האריז"ל.] ב, יז בערך בטחון: "בטחון באימא בת"ת שבה [יפה, כי אמרנו בשיעורים קודמים שגם אמא היא 'יש' וגם תפארת היא 'יש' – "יש בטחון"[לב].] בחי' קטנות שני [הכל בחינת מוחין, כנ"ל, וכפי שעוד נסביר.] שם אכדט"ם גי' ע"ד בטחו בה' עדי ע"ד" [כל הפסוק – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" – שוה ביאת המשיח[לג]. זהו יסוד אצלנו, שביאת המשיח תלויה בבטחון. "עד" הוא בטחון (היינו "עד ועד בכלל", "[בטחו בהוי'] עדי עד", בעוד שאמונה היינו "עד ולא עד בכלל"), ובתור מוחין הוא בא מהמדות דאמא, מקור היש.].

ב. הבטחון – אתחלתא דגאולה

הבטחון בביאת המשיח ותחית המתים

נמשיך בפנים:

וכך לגבי הגאולה העתידה (ועל ידי ההתעצמות לקיים את ה"זכירה" הראשונה – "למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך"[לד], "'כל ימי חייך' – להביא לימות המשיח", דהיינו שבזכות ההתקשרות לגאולה הראשונה מתחזקים בבטחון גמור ביחס לגאולה העתידה כנ"ל [כפי שהסברנו פעם קודמת.]), "אשר אהיה" ,

עלינו להמשיך את האמונה בביאת המשיח (ותחית המתים [הרבי הסביר שכאשר מדברים על ביאת המשיח צריך לכלול בה גם תחית המתים. לפי הרמב"ם אלה שני עיקרי אמונה שונים, שלפי הפשט גם קורים בזמנים שונים. קודם בא המשיח, ואחר כך – כשיעלה הרצון מלפניו, מתי שהוא – תהיה תחית המתים. אחד הדברים החשובים שהרבי אמר הוא לכוון אותם יחד, ולדעת מה שכתוב בספרי הקבלה שתחית המתים – שהיא גם תהליך – תתחיל להתקיים, לפחות אצל יחידי סגולה, מיד עם ביאת המשיח. לכן, כאשר בוטחים צריך להאמין בשניהם יחד. אפשר לומר שיחסית אני בוטח בביאת המשיח ומאמין בתחית המתים. הרי במעבר לבטחון האמונה לא נזנחת – הרשימו של האמונה הוא ענין תחית המתים. עלי להביא את המשיח, כאן ועכשיו, אך עדיין לא בדיוק בשבילי לחולל את תחית המתים – עדיין משאיר לה' משהו[לה], רק שמאמין שיהיה יחד. כלומר, יש עדיין אמונה – ברוך ה'.])

בבטחון גמור [בטחון פעיל. אמרנו בחלקו הראשון של השיעור[לו] שבטחון פעיל מתחבר למדרגה הנמוכה-לכאורה, ההשתלשלות – מציאות היש שמקורו באמא, ב"אהיה" השני – תוך ראיה ש"אלץ איז גאט", כל היש הוא ה', ואף על פי כן הוא משתלשל, יש בו תהליך.].

הבטחון – תשובה, רפואה וגאולה

בבוא הבטחון בלבנו ובמעשה ידינו [לעשות כל אשר ביכולתנו, כדברי הרבי[לז].] אזי באה "אתחלתא דגאולה" בגלוי [הרבי אמר שהתחילה משנת תש"נ, אך עדיין לא הגענו לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. הביטוי "אתחלתא דגאולה" כבר אומר שיש תהליך, כשה"אתחלתא" היא סימן דרך חשוב.] כנ"ל, "ולא עיכבן אפילו כהרף עין"[לח] [צריך להאמין שהתהליך יעבור מהר-מהר, "לא עכבן אפילו כהרף עין".].

ה"מיכלא דאסוותא" הוא קטנות ב'. אמרנו שקטנות ב' וגדלות ב' הן כמו בעל תשובה יחסית לצדיק. הגאולה היא ענין התשובה – "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"[לט], כפסק הרמב"ם הלכה למעשה. כתוב "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[מ] – ברגע שמתחילים תהליך תשובה באה רפואה. תכלית הרפואה, כפי שמתבטא רבי אייזיק מהומיל[מא], היא רפואת העינים – כולנו חולי עינים, ורפואת העינים היא פקיחת העינים ולראות ש"הנה הנה מלך המשיח בא" ולראות אלקות, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", ראית המהות, גדלות ב'.

יסוד הרפואה הוא הבטחון, קטנות ב'. באכילת המצה צריך לכוון שאוכלים את שניהם – גם מאכל האמונה וגם מאכל הרפואה. אוכלים כמה 'כזיתים' בליל הסדר – צריך לכוון שה'ביס' הראשון הוא אמונה וה'ביס' השני הוא כבר בטחון. יש מכוונים שהמצה הראשונה בסדר היא האמונה והאפיקומן הוא רפואה-בטחון. יש מכוונים שהסדר הראשון הוא אמונה והסדר השני הוא בטחון-רפואה (כך כתוב ב"היום-יום"[מב] בשם אדמו"ר הזקן, אך הכל יחסי, כמובן).

סוד "רדו" בחיי יוסף

נקרא את הערה יג, על רדו שנות גלות מצרים:

ויש לרמוז שבמ"ק רדו עולה יב [מהמלה רדו נלמדות 210 השנים במצרים, אבל במספר קטן האותיות הן 2-4-6 – סדרה לינארית – העולות סה"כ 12, הכל מרוכז ב-12 שנה. מה יכול להיות 12 שנה?] כנגד יב שנים שהיה יוסף בבור [בבית הסהר, שנקרא בור בתורה.], "ויוסף הורד מצרימה" [פסוק שכתוב עוד לפני שהושלך לבור. זו ירידת הצדיק למצרים. אחר כך, כשכולם ירדו, יעקב שלח לפניו את יהודה – "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורֹת לפניו גשנה"[מג]. אבל קודם – 21 שנים קודם – "ויוסף הורד מצרימה". כמה זמן יוסף היה ירוד? יב שנה. מה הנסיון שלו שם? להחזיק מעמד, לא רק להמשיך להאמין בה' – אלא להחזיק בבטחון, ולא לבטוח במישהו אחר. הוא חטא בבקשתו משר המשקים להזכירו בפני פרעה.], שעיקר עבודתו [הרוחנית] ותקונו היה להתעצם במדת האמונה והבטחון הגמור בה', ובזה ששם מבטחו בשר המשקים נענש להשאר בבור שתי שנים נוספות, כידוע בחז"ל ודא"ח עה"פ "אשר הגבר אשר שם הוי' מבטחו ולא פנה אל רהבים [המצרים.] ושטי כזב".

בחינת "לא פנה וגו'" היינו האמונה השלמה כנ"ל שמזה נמשך קו הבטחון [הסברנו בתחלת המאמר (מי שזוכרת, כדאי מדי פעם לעשות חזרה...) שאמונה היא פינוי המחשבות – לעשות חלל פנוי, לפנות הכל מהמודעות ולא לסמוך על אף אחד – ואחריה הבטחון הוא המשכת הקו לחלל שיצרה האמונה.] (שע"י ש"לא פנה" נעשה מקום פנוי להמשכת אור ה' [אור אין סוף שצריך לסלק הוא דבר שלילי?! אכן, אם רוצים לגלות את ה' במקום פנוי צריך לסלק את אור אין סוף. רהב בגימטריא אור בגימטריא אין סוף דהיינו שהוא הלעומת-זה של אור אין סוף. כל קליפת מצרים היא גאוה, בפרט קליפת פרעה מלך מצרים, "אני ואפסי עוד", 'אין-סוף' גאוה. כמו שלמדנו לאחרונה בענין אחשורוש ופרעה ("אף עשיתיו")[מד], אחשורוש מסמל תאוה ופרעה מסמל גאוה, וגם כל שריו רהבים. שוב, רהב שוה אין סוף, הלעומת-זה, וצריך לסלקו הצדה – לא לפנות אליו בכלל.], "באור פני מלך חיים", עיין ספר הליקוטים [לאריז"ל.] פרשת פינחס וד"ל).

עבודת יוסף – ההתעצמות עם הבטחון

ברור שעבודת יוסף – נסיון, שלא עמד בו – היתה לא לסמוך על המצרים. דוגמה לנסיון היום היא פיתוי ילד או נער – יכול להיות גם בת – לעשות עסקת טיעון או כיו"ב. כלומר, לסמוך על מישהו אחר – לסמוך על השב"כ, או על מי שלא יהיה. זהו נסיון קשה, לא פשוט. גם יוסף הצדיק לא עמד בו. לא בדיוק אותו דבר, לא היתה עסקת טיעון, אבל הוא חשב ששר המשקים כאן – שר בממשלה – יכול לעזור לו, אז הוא בקש שיעזור לו. בשל כך הוא נענש לשבת עוד שנתיים בבית הסהר.

מה היה עליו לעשות? קודם כל להאמין בה', ובכך לסלק את הזיקה במחשבה לשר המשקים – 'לא צריך אותך, אתה לא מענין אותי. כאשר אצא מכאן אולי נהיה ביחסים טובים, אבל כרגע אתה לא מענין אותי. אני מאמין רק בה''. אחר כך, בטחון הוא המשכת קו – בזכות סילוק שר המשקים, ההכרה לא צריך אותו, מרגישים יותר ויותר שה' נמצא איתי ממש. הרגשת נוכחות ה' היא המשכת קו של בטחון – בטחון שה' נמצא איתי, שהוא יגאל אותי וגם יתן לי את כל החכמה לה אני זקוק בשביל להגאל, בשביל ה"עשו כל אשר ביכלתכם" שאני יכול לקיים בתוך הבור. אם כן, כל הסיפור של יוסף הוא ממש הסיפור כאן של כל המאמר שאנחנו לומדים.

נסיים את ההערה:

יוסף יצא מן הבור [בו ישב רדו שנים, במספר קטן.] בגיל ל שאף הוא מרומז ברדו במ"ס [כלומר, מאז שנולד עד שיצא מבית הסהר כל הזמן היה יוסף ב"רדו", בירידה למצב קטנות, בו צריך להתעצם עם אמונה ובטחון. קטנות היא בשביל להתעצם עם אמונה ובטחון. כל המאמר "אמונה ובטחון" הוא בשביל להתעצם עם קטנות דקדושה. כשעוברים מאמונה לבטחון, כפי שהסברנו עכשיו, בעצם מיניה וביה ממתיקים את שם אלקים, ממתיקים את הטבע.].

עד כאן להיום, ב"ה סיימנו את הפרק – שנזכה לאמונה ובטחון.

ג. חיוּת החיוֹת

[יש כאן תנ"ך פתוח....] טוב, נאמר שני דברים מהתנ"ך:

"חיוּת קַטנוּת עם גַדלוּת"

בשבת הבעל"ט יהיה ראש חדש, בו מוסיפים לומר את פרק קד בתהלים – "ברכי נפשי את הוי'", פרק המתאר את כל מעשה בראשית. יש בפרק לה פסוקים, ובפסוק כה כתוב "זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדֹלות". אחד מגדולי הצדיקים והמקובלים ממרוקו, הראשון במשפחת אבוחצירא, רבי יעקב אבוחצירא, כתב הרבה ספרים. כידוע, למשפחת אבוחצירא, החל ממנו, היתה זיקה וקשר מיוחד, לבעל שם טוב (ובמיוחד לבבא סאלי, שהחזיק עצמו לגמרי חסיד של תורת החסידות, ו'לא שם' בכלל על מי שלא הולך לפי החסידות והבעל שם טוב). אחד מספריו נקרא "מחשֹׂף הלבן", פירוש על התורה – שאפשר לומר שהוא גם ספר של רוח הקדש – ויש בו הרבה גימטריאות יפות וחשובות.

הוא כותב[מה] משהו מאד חשוב לגבי הנושא שלמדנו היום, קטנות וגדלות: ראינו שכתוב בקבלה שעל כל אחד לעבור ארבעה שלבים בתהליך ההתבגרות שלו – קטנות א' (אמונה), גדלות א' (ידיעת המציאות), ירידה לקטנות ב' (בטחון) ועליה לגדלות ב' (ראית המהות, "עין בעין יראו"). לכל דבר צריך להיות יסוד בתורה, והדבר רמוז בפסוק שנאמר בשבת זו, שבת ראש חדש – "חיות קטנות עם גדֹלות". "קְטנוֹת עם גְדֹלוֹת" – שמדבר בפשט על חיות הים (עלמא דאתכסיא) הקטנות והגדולות, מ"רמש ואין מספר" עד הלויתן הכי גדול שבים – אפשר לקרוא גם "קַטנוּת עם גַדלוּת"[מו].

כמה עולה "קטנות עם גדלות" (שהוא מפרש על "חיוּת", שהיא ה"רצוא ושוב", "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט")? 1118 – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"! זו הגימטריא שלו בספר – כל פעם שמייחדים את ה' ב"שמע ישראל" צריך לייחד בתודעה קטנות עם גדלות[מז]. בפרט, קריאת שמע בלילה היא קטנות א', "אמונתך בלילות", עם גדלות א', ידיעת המציאות, כי בלילה לא רואים את המהות, וקריאת שמע ביום היינו קטנות ב', בטחון, יום, הרגשה של קיום המציאות, וכל שכן גדלות ב', ראית המהות. שוב, זו גימטריא מאד יפה, עם מקור חשוב – מקור שהוא רוח הקדש ודאי. זו עיקר עבודת היהודי, האמונה שלנו, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

הפסוק הקודם יותר מפורסם – "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך". יש לנו עליו מאמר גדול, שמאד חשוב ללמוד, בספר אשא עיני[מח]. הדוגמה לכך היא הפסוק הבא – "זה הים גדול ורחב ידים וגו'". "זה הים גדול ורחב ידים" היינו גדלות ורחבות – יש בפסוק "גדול" בהתחלה ו"גדלות" בסוף, ביחס לים עצמו וביחס לחיות הים[מט]. הים עצמו הכי גדול. אנחנו יושבים בארץ ישראל, שהיא ארץ קטנה, ובכלל כל הארץ, היבשה, קטנה ביחס לים. "זה הים גדול ורחב ידים" שוה שמים – שם-ים – שגדול ביחס לארץ. אחר כך דברים קטנים, "שם רמש ואין מספר". והוא מסכם – "חיות קטנות עם גדֹלות".

רצוא ושוב

המלה חיות – כמו שהוא קורא "קטנות עם גדלות" כ"קַטנות עם גַדלות", גם חיות היינו חיוּת. איפה דורשים אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'? איפה יש סיפור שלם של חיות הקדש? בפרק הראשון של יחזקאל, מעשה מרכבה. על החיות כתוב "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[נ], וכל דבר חי הוא בחינת חיות. אם כן, יש קשר בין שני הפסוקים – "חיות קטנות עם גדלות" ו"והחיות רצוא ושוב". ה"חיות" רומזות ל"והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". מה הפירוש של "והחיות רצוא ושוב"? יש כמה פירושים:

הפירוש הפשוט שהחיות יוצאות ממקומן, רצות לקיים את השליחות, ומיד שבות למקומן.

יש פירוש הפוך[נא], שהחיות מרימות לרגע את הראש מעל הרקיע שמעל ראשן להציץ באור השכינה, ומיד נרתעות וחוזרות למקום. או שה"רצוא ושוב" כלפי מעלה, שעולות ומיד נרתעות ויורדות, או הפוך, שה"רצוא" כלפי מטה, לשליחות, ומיד שבות – לא שוהות למטה כהרף עין. הכל "כמראה הבזק" – גם בזה יש כמה פירושים, והכי ידוע הוא כאש שיוצאת מהכבשן ומיד חוזרת.

גם הסברנו את ה"רצוא ושוב" – בכך פתחנו את השיעור היום – ב"רצוא ושוב" של עצם הנשמה שלנו, "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט", "אהיה אשר אהיה". לא הסברנו מספיק – הכל גילוי העתיד והמשכת העתיד. אהיה הוא שם העתיד, "ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא".

מה הפסוק שלפני "והחיות רצוא ושוב"? כמו שראינו את הפסוק שלפני "חיות קטנות עם גדלות" נראה גם כאן. שני פסוקים שהם יחידה אחת. הפסוק הקודם – "ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בֹערות כמראה הלפִדים היא [מראה האש] מתהלכת בין החיות ונגה לאש ומן האש יוצא ברק". יש לשון נופל על לשון בין סיום הפסוק הראשון ב"ברק" וסיום השני ב"בזק", ויש מפרשים[נב] שאומרים ש"בזק" הוא עצמו ברק. הפסוק מסיים "ונגה לאש" – "נגה" הוא אחד מ-יג השמות הנרדפים לאור – והפירוש שיש לאש הזו יותר נגה-אור מלאש המוכרת לנו.

שתי תשובות

נעשה גימטריא שלנו: קודם כל, הפסוק "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" שוה 1426, פעמיים 713, פעמיים תשובה. מה פירוש פעמיים תשובה?

בתניא[נג] מובא שתשובה היינו תשוב-ה, תשוב ה עילאה היא תשובה עילאה ותשוב ה תתאה היינו תשובה תתאה. תשובה תתאה היא מתחושת ריחוק מה', תחושת חטא – צריך לעזוב את החטא ולשוב אל ה', מתוך מרירות בנפש. תשובה עילאה היא שאדם מרגיש שהנה-הנה הוא נדבק בשכינה, חוזר הביתה לאביו בשמים, ומלא שמחה. אלה שתי בחינות תשובה – תשובה מתוך מרירות, מריחוק, ותשובה מתוך שמחה, מתוך הרגשת קירוב.

אבל יש עוד פירוש לשתי תשובות, שמתאים לפסוק כאן. תשובה יכולה להיות גם "רצוא" וגם "שוב". שרש תשובה הוא שוב, אבל כשאני חושב על תשובה איני חושב על "שוב" אלא על "רצוא" – אני למטה, ואני רץ ושב לה'. אבל אחר כך יש "שוב" כלפי מטה. זהו ההבדל בין קטנות לגדלות – אולי תכלית הדברים שלנו. מי שנמצא בקטנות רק רץ כלפי מעלה – לא שרוצה להסתלק מהעולם הזה, אלא שהחיות מעלות את הראש מעל הרקיע להסתכל בשכינה. הוא רץ למעלה, שב, אך זו לא התכלית. בפשט כתוב "אם רץ לבך שוב לאחור", החיות חוזרות אחורה, אבל מובא בתניא[נד] מתקוני הזהר "שוב לאחד" – אתה רוצה את ה"אחד"? תמצא אותו למטה, במצוות בעולם הזה. בלי "רצוא" אדיר אתה לא בעל תשובה – חייב להתחיל מ"רצוא" אדיר – אבל תכלית התשובה היא להביא משיח בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, "שוב".

רצוא ושוב – רצון ונחת

"רצוא" גם לשון רצון – כך אומרים המפרשים, לרוץ בעברית היינו לרצות – "אנו רוצים משיח נאו", היום, על המקום. מה זה בנפש, "רצוא" או "שוב"? "רצוא". "רצוא" הוא דבר טוב, אבל רק אם הוא יחד עם "שוב". כמו ש"רצוא" הוא רצון חזק, עכשיו ממש – הרבי היה מסיים את השיחה שלו ב"רצוא", "תיכף ומיד ממש", משאיר אותנו עם "רצוא". מהו "שוב"? תלוי איך היה מסיים את השיחה – אם היה מסיים ב"המעשה הוא העיקר" זהו כבר "שוב". כמו ש"רצוא" הוא "רצון", "שוב" – חוץ מ"תשובה" – הוא מלשון "שובה ונחת"[נה], כמו שכתוב בתחלת התניא "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו". איך את יכולה למצוא מרגוע לנפשך אם משיח עוד לא בא?! בינתים כתבתי את ספר התניא – תלמדי ספר התניא, בו כתבתי עצות "בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל הדבר הקשה עליו בעבודת ה'", בשובה ונחת. מצד אחד, משיח יבוא פתאום, "פתאם יבוא אל היכלו האדון"[נו], ומצד שני "בשובה ונחת תושעון"[נז] – נשיאת הפכים. הקטנות היא ה"רצוא", הרצון החזק, והגדלות היא ה"שוב", ה"שובה ונחת".

אנחנו רוצים להדביק עוד אנשים בבשורת הגאולה, כפי שאמר הרבי – גם זה תלוי בשובה ונחת. צריך לשבות את לב העם, ושובים את הלב עם שובה ונחת. חושבים שביטויים שהרבי אמר, כמו "בדרכי נעם" ו"באופן המתקבל", קצת מקררים את ההתלהבות וההשתוקקות. לא – כך שובים את הלב. גם נשיאת הפכים, לכאורה כדי לשבות את הלב של מישהו צריך הרבה התלהבות – אני חושב שאפילו כדי לשבות את הלב שלי צריך הרבה התלהבות... אבל שבית הלב היא גם מלשון שוב, לא מלשון רצוא – כדי לשבות את הלב צריך ישוב הדעת, מוחין, שהם גדלות. אם הגעתי לגדלות א', ידיעת המציאות של כל הדברים שכתובים בתורה, בכל אופן עלי לחזור לקטנות ב', בטחון. כלומר, כל הזמן אנחנו בשתי תנועות הפוכות.

המפרשים מסבירים על הפסוק "והחיות רצוא ושוב", שהיות שכל התיאור כאן הוא תיאור של אש – חיות אש – אף על פי ש"כמראה הבזק", בגדול אש היא "רצוא" או "שוב"? "רצוא", התלהבות. כלומר, ההקשר כאן של כל המרכבה, הסוד הכי עמוק בתורה, כולו אש. אם "רצוא" הוא אש, מהו "שוב", "בשובה ונחת"? מים. אין פה מים במעשה מרכבה. מהו מסמל המראה שהוא ראה? מה בא לנבא לו? זו נבואה של יחזקאל הנביא, שההקשר שלה הוא חורבן בית המקדש – בית המקדש נשרף. כל מעשה מרכבה, הסוד העמוק ביותר בתנ"ך, הוא סביב חורבן הבית – הסתלקות השכינה.

מיכאל וגבריאל

המפרשים מסבירים שהחיות הן חיות אש, והן "רצוא ושוב" כי טבע האש – שעיקרו "רצוא" – לרוץ ומיד לשוב. על כך כתוב "גבריאל בשתים"[נח]. כעת נלמד עוד משהו. מיהו מלאך האש? גבריאל, לשון התגברות, גבורה. מלאך המים – השובה והנחת, הגדלות – הוא מיכאל, מליץ היושר על ישראל. מה ההבדל ביניהם? כתוב בחז"ל "מיכאל באחת, גבריאל בשתים"[נט]. הם פועלים במהירות. יש יקום גדול – היום משערים שהוא מליארדי שנות אור. כמה זמן לוקח למלאך מיכאל לעבור את כל היקום? הוא עושה זאת בעפיפה אחת. לגבריאל לוקח שתי עפיפות. יש פירוש שמיכאל – שהוא חסד, כמו מים – רק נמשך למציאות, אין לו כל כך "רצוא ושוב", נמשך למציאות ונח בה, "בשובה ונחת". לגבריאל, שהוא אש, יש שתי עפיפות – "רצוא ושוב", יוצא ומיד נכנס, כי אחרת ישרוף את כל המציאות.

לכן מסבירים פשט, דבר שהרבי הדגיש, כל צרה של עם ישראל – מתוך מבט על כללות תולדות העולם – היא רגעית. הרבי אמר כך אפילו לגבי השואה, שההתייחסות הנכונה יכולה להיות רק כשאני מסתכל על כל תולדות עולם, והחויה הקשה ביותר – באמת קשה – היא רגעית. מאד קשה אפילו לחשוב על כך. רגעי, כי הפועל בשליחות הקב"ה הוא גבריאל – "כמראה הבזק", מראה בגימטריא גבריאל – והוא בשתי עפיפות, עושה ומיד חוזר, מתבטל. תתכן מכה קשה, שריפת המקדש – את התוצאה חווים אלפי שנים, אבל הפעולה ברגע, וגם אלפי שנות הפעולה הם רגע ביחס לנצח של הטוב. הנצח של הטוב הוא מיכאל, מים, שובה, גדלות מוחין. כל הצרות הן בעצם מצב של קטנות, ואז צריך להתגבר באמונה ובטחון, וכך גם לצאת מהקטנות לגדלות – והעיקר לצאת מקטנות ב' לגדלות ב', "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון".

רמזי שני הפסוקים

אמרנו הרבה דברים חשובים, ונסיים בגימטריא של שני הפסוקים יחד: "ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בערות כמראה הלפדים היא מתהלכת בין החיות ונגה לאש ומן האש יוצא ברק. והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". אמרנו שרק הפסוק השני עולה תשובה-תשובה, אבל עם הפסוק הראשון נקבל מספר עגול – 6700, מאה פעמים בינה.

כל "רצוא" הוא מצד בינה ו"שוב" מצד חכמה. חוץ מזה ש-100 פעמים בינה הוא מספר עגול, יש כאן יותר מזה. דווקא בינה הולכת יחד עם מאה, כי מאה היינו בינה ועוד גל (כדט, כנ"ל, וכתב שם האריז"ל בפירוש שבטחון בא מבינה), "בינה לבא"! 100 פעמים בינה היינו בינה ברבוע ועוד 33 פעמים בינה. 33 אינו חצי בינה, כי בינה, 67, הוא מספר לא זוגי, אבל הכי קרוב לחצי (מלמטה). אם כן, 33 פעמים בינה צריך להיות המשולש של 66 (צריך להכיר קצת את המספרים הצורניים). משולש הוא המספר כפול המספר הבא חלקי 2. אם המספר הוא 66 המשולש שלו הוא 66 כפול 67 חלקי 2, דהיינו 33 (חצי 66, הזוגי) כפול 67. אם כן, 6700 הוא 67 ברבוע פלוס 66 במשולש. יש לצורה הזו שם בפני עצמה – מספר חשמל (שגם נקרא מספר מחומש), שהנוסחא שלו היא משולש n פלוס רבוע n פלוס 1. הציור הוא כמו בית – גג משולש ורבוע שממשיך אותו. צורה מאד יפה. אם כן, המספר הזה, לא רק שהוא מאה פעמים בינה – אין שום קשר בין הדברים – אלא הוא גם "מספר חשמל" הבינה. בהשגחה פרטית, לא חשבנו על כך כשקראנו לצורה זו חשמל, המספר מופיע כאן – במעשה מרכבה, שרק בו מופיעה המלה "חשמל" בתורה. מופיע כאן, בשני הפסוקים שמתארים את החיות כאש, עם הרבה תכונות אש, ועיקרן "רצוא ושוב".

צריך להגיע לשוב האמתי, "בשובה ונחת" – מצד אחד, רוצים משיח ברגע זה, ומצד שני, "בשובה ונחת תושעון". לחיים לחיים, שתהיינה בשורות טובות, חג כשר ושמח, מיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסוותא.