מידות ישרות – רוח

כאמור, בנוסח ה"תפילה קודם הלימוד" חמש מדרגות כנגד חמש מדרגות בנפש האדם נר"ן ח"י. נוסח הבקשה שאנו מבקשים מהוי', שכנגד מדרגת הרוח שהיא המדרגה השניה מלמטה, אומר: הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי "מידות ישרות".

התכללות המידות

מלמד אותנו הבעש"ט שכאשר לומדים תורה ע"פ הסדר של התורה – תמיד מתקשרים הדברים הנלמדים עם הזמן. ואכן יצא לנו, בהשגחה פרטית, ללמוד הערב על "מידות ישרות". אנו נמצאים בתקופת ספירת העומר שעיקר עבודתה הוא תיקון המידות. הערב ספרנו "יסוד שבתפארת" וכך בכל ערב אנו מפרטים וסופרים אלו מידות מתכללות זו בזו בכל שבוע ושבוע משבעת השבועות של ספירת העומר. על ידי התכללות המידות אנו מיישרים את הלב: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

 

תפארת – בין שאר ו מידות הלב, התפארת היא המידה האמצעית מכיון שהיא המידה המגוונת מכולם. תפארת פרושה "ריבוי גוונים" במזיגה נכונה – וכל מטרת עבודתנו בימי הספירה היא "לפאר את הלב" היינו – "ליישר את הלב". כתוב שהאדם ישר כאשר הוא "מפואר" כלומר, האדם נקרא ישר כאשר הוא כולל בתוכו את כל המידות במזיגה נכונה. ומכאן, שכאשר האדם הוא רק "חלקי" ואין בו התכללות במידות – אינו נקרא ישר. ושוב, על מנת ליישר את הלב צריך להיות כמה שיותר "תפארת" שהיא הכוללת את כל מידות הלב.

המונח של קבלת האריז"ל בשביל לתאר את כללות מידות הלב הוא "זעיר אנפין" – ואילו בקבלת הראשונים המונח הוא "תפארת", שהיא גם מידה פרטית, וגם השם של כללות כל מידות הלב. ואם כן, זאת העבודה המיוחדת של ספירת העומר שהיא בגדר הכנה והקדמה לקבלת התורה, "דרך ארץ קדמה לתורה".

בתקופה זאת, בין פסח לשבועות, אנו קוראים פרק אחד מ"פרקי אבות" בכל שבת. פרקי אבות נקראים "מילי דחסידותא" – דברי חסידות ותיקון המידות שראשיתן מידת החסד. ואם כן, בהשגחה הגענו הערב ללמוד על "מידות ישרות" שהוא בדיוק הנושא של ספירת העומר.

 

פרק ה

תיקון המדות – "מדות ישרות" – הוא בבחינת ה"מורגש" שבנפש, המחבר את הידיעה למעשה, בסוד המשכת אות ו שבשם הוי' ב"ה. הוא ענין משיכת הלב הטוב למעשה הטוב כאשר מקבל מן השכל הישר – שקול הדעת של תורתנו הקדושה, ואזי: "ולישרי לב שמחה".

נקרא את לשון הכתוב ונסביר:

תיקון המדות – "מדות ישרות" – הוא בבחינת ה"מורגש" שבנפש

בשעור קודם למדנו על ה"שכל" שנקרא "מושכל", ואילו "מידות ישרות" הוא בבחינת ה"מורגש" שבנפש:

 

קוצו של יוד – יחידה – כתר – למעלה מטעם ודעת – על מודע

 י – חיה – חכמה – ראשית הגילוי

 ה – נשמה – בינה – מושכל

 ו – רוח – מידות – מורגש – אורות פנימיים

ה – נפש – מלכות – מוטבע

רגש

בפרק הבא נלמד על מדרגת "נפש" הקשורה עם ה"מעשה בפועל" – הוא המוטבע בנפש. מידות הלב הן מדרגת ה"מורגש" שבנפש, הרגש שבלב. וכאמור, צריך ליישר את הרגש, וזאת עושים ע"י התכללות כל המידות ביחד. רגש מובנו "התרגשות" – כאשר האדם מתפעל או מתרגש ממשהו. "רגש" בלשון התנ"ך מובנו "יחד". הפסוק בתהלים נ"ה אומר: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ".

מפרש רש"י: "אשר יחדו" – היינו רגילים להמתיק סוד בתורה ובבית אלהים היינו מהלכים ברגש ברוב עם:

ואם כן, ללכת ברגש פרושו ללכת ביחד. רגש הוא גם אותיות גשר שענינו לחבר בין שנים נפרדים, בין שנים רחוקים – בין שתי גדות, או בין שתי מידות וכו'. רגש מתוקן צריך לשמש חיבור ויחוד בין שני רחוקים. הרגש שאינו משמש חיבור בין השנים – הוא הרגש הבלתי מתוקן. האדם רק מתרגש ומתפעל – ואין ברגש הזה לא שכל, שאינו נובע מהשכל, וכן אינו מוביל לידי מעשה בפועל. כלומר, הרגש הבלתי מתוקן אינו משמש ממוצע מחבר בין המושכל שבנפש לבין המעשה, המוטבע שבנפש.

מתוך הבנה ובהירות שכלית מסוימת, האדם מתרגש – והרגש הזה מהוה מעבר ליישם את הטוב בפועל. ושוב, תפקיד הלב, הרגש, לשמש מעבר וצינור לחבר את השכל למעשה, לחבר את הדבר שיודע – למעשה בפועל. כתוב בספרי הקבלה והחסידות שהשכל אינו מספיק קרוב למעשה – על מנת ליישם מעשים ישירות מהשכל, על דרך אדם מאד רוחני שאינו מסוגל ליישם את הדברים בפועל ממש. הדבר שקרוב מספיק למעשה על מנת להיות כח מניע ליישם את המעשים זה הלב, הרגש.

וכאמור, הרגש צריך לקבל הדרכה מהשכל וצריך לקנות את הידע והטוב מהשכל ולהתרגש – כלומר, להתמלא אנרגיה וכח בשביל ליישם את המעשים הטובים.

יושר – ושוב, רגש סתמי ובלתי מתוקן – אינו רגש פנימי הנובע מהשכל וממילא אין בו תועלת. אך כאשר הרגש אכן מקבל מהטוב של השכל – ממילא הוא גם יישם את עצמו במעשים ואזי הוא רגש מתוקן ונקרא "דרך ישרה" – "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם". כל זאת הסברנו כדי להבין מדוע הרגש הוא "יושר". נסכם: רגש הוא גשר, ורגש הוא "ביחד" – ורגש הוא גם דרך, "דרך ישרה" להוביל ישר מ"השכל הישר" אל המעשה.

וזה הכתוב במאמר:

תיקון המדות – "מדות ישרות" – הוא בבחינת ה"מורגש" שבנפש, המחבר את הידיעה למעשה, בסוד המשכת אות ו שבשם הוי' ב"ה.

הרגש זה בשביל להתפעל ממה שיודע. כאשר יש משהו טוב צריך להתפעל ממנו, צריך להתחמם ממנו – ולא להשאר בקרירות ואדישות לטוב וכל זאת על מנת להוציא את הדבר הטוב מן "הכח" ולהביאו אל "הפועל".

"הדרך הישרה" בשם הוי' ב"ה, היא אות ו שבשם. מדוע "הדרך הישרה", הרגש הוא אות ו שבשם? אות ו היא המעבר, הצינור, הקו הישר המשמש מעבר מאות ה ראשונה שבשם הוי' – בינה, כללות השכל – לאות ה אחרונה שבשם – מידת המלכות שהיא העשיה בפועל.

תמיד מסבירים ו = 6 כלומר, אות ו שבשם מתארת את שש מידות הלב חג"ת נה"י הנקראות גם ו קצוות – אבל ציור האות ו זה פשוט קו ישר.

ואכן, ציור האות ו מביע את כוונתו הפנימית של הלב – שאינו צריך להיות לעצמו – אלא צריך להיות צינור ומעבר המקבל מנקודת השכל שבראש אות ו וממשיך את זה אל המעשה. את אות ו זיהינו עם ספירת התפארת, האמצע והכלל של כל ו מידות הלב. ואם כן בשביל שיקרא "לב ישר" עליו להיות בתכלית הפאר כלומר, ריבוי גוונים יחד, לכלול בתוכו את כל המידות גם יחד. וזהו שאמרנו שאחד מפרושי "רגש" זה "יחד".

 

לב טוב

הוא ענין משיכת הלב הטוב למעשה הטוב כאשר מקבל מן השכל הישר – שקול הדעת של תורתנו הקדושה, ואזי: "ולישרי לב שמחה".

ליהודי צריך להיות לב טוב. לב טוב = מט וממילא לב טוב כולל את כל מט ימי ספירת העומר ואת כל התכללות המידות שאנו עושים בה.

רבן יוחנן בן זכאי פנה לחמשת תלמידיו בשאלה:"אמר להם צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם רבי אליעזר אומר עין טובה רבי יהושע אומר חבר טוב רבי יוסי אומר שכן טוב רבי שמעון אומר הרואה את הנולד רבי אלעזר אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם".

 

קודם ראינו שישנה דרך ישרה: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", ואילו כאן ראינו "דרך טובה": "צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם".

ואם כן, אומר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו שדברי רבי אלעזר בן ערך "לב טוב" זוהי הדרך הטובה שידבק בה האדם – "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם". כלומר, אני רואה שהוא הצודק מביניכם וזאת מפני ש"לב טוב" אכן כולל את כל הדברים שאתם אמרתם. ושוב, הדבר שכולל את כל שאר המידות, ואת כל הדעות האפשריות לגבי תיקון המידות, הוא המושג "לב טוב".

ספירת העומר

כאמור, לב טוב = מ"ט, הם מ"ט ימי ספירת העומר שבהם אנו פועלים התכללות כל המידות גם יחד. ריבוי המידות אינו משאיר את האדם בבחינת "ריבוי" אלא להפך, התכללות המידות מביאה את האדם להרגשת אחדות. בתקופה זו של ספירת העומר אנו צריכים לתקן את חטאם של תלמידי רבי עקיבא שהיו בפרוד הלבבות אחד מהשני, "שלא נהגו כבוד זה לזה" ולכן כולם מתו:

"שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת"

 

וצריך לומר "שלא נהגו כבוד זה לזה" בגלל שלא הבינו האחד את השני – כלומר, האחד לא הבין את השני על מנת לכלול את השני בתוכו. מה שאין כן כאשר אנו עובדים את העבודה הרוחנית של התכללות המידות שאזי אנו אמורים להרגיש את הזולת, או את המידה של הזולת, בתוכנו. וממילא, התכללות זאת מביאה לידי אחדות ותיקון חטאם של תלמידי רבי עקיבא – וכאמור, כל ההתכללות הזאת נקראת "לב טוב".

יש לפעמים שיהודי הוא בעל "לב טוב" אפילו מצד תולדתו, ואכן כתוב שיש שלושה סימנים מובהקים בישראל: "ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים". וברוך הוי' שאכן ישנם יהודים רבים בעלי "לב טוב" – וישנם גם יהודים רבים שאין רואים את ה"לב טוב" שלהם המכוסה ע"י קליפות. ובכל אופן, ההנחה שלנו היא שיהודי הוא בעל "לב טוב". המציאות בשטח היא שאפילו כאשר אנו רואים ומרגישים שיש ליהודי "לב טוב" – לא תמיד הדבר בא לידי פועל, לידי מעשים טובים.

ואכן הדבר תלוי במשיכת הלב:

הוא ענין משיכת הלב הטוב למעשה הטוב כאשר מקבל מן השכל הישר.

כל דבר הוא סטטי ועומד על עומדו, ואינו מסוגל להגיע ליעדו ללא ששואב ממקורו – וזהו מה שאמרנו שרגש שאינו מקבל מן השכל, אינו נמשך ובא לידי מעשה. כאמור, רגש כזה הוא רגש בלתי מתוקן, רגש של אגו, רגש בו האדם מתפעל מעצמו – וזה רע.

נחזור: קודם אמרנו שרגש צריך לחבר שני דברים יחד ולהוות גשר וגורם להשגת אחדות. במידה וההתרגשות אינה באה לידי מעשה – אינה אלא התרגשות של גאוה וישות: "יש מי שאוהב, יש מי שירא". אך ברגע שההתרגשות מקבלת מהשכל ומשפיעה למעשה שלמטה – לא ירגיש האדם המתרגש את עצמו. כל זמן שהוא טרוד לקבל וטרוד להשפיע – אין לו לא זמן ולא אפשרות להרגיש את עצמו כלל ואזי הוא נקרא צדיק.

צדיק – צדיק אמיתי זה אחד שכל הזמן רק מקבל ונותן – "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם" נאמר לגבי משה רבינו בירידתו מהר סיני. משה רבינו יורד מההר ואינו הולך לביתו, לעסקי עצמו, אלא "מִן הָהָר אֶל הָעָם" – כולו מסור ונתון לעסוק בעניני עמו. זהו המשפיע האמיתי שאין לו זמן להרגיש את עצמו כלל – זה נקרא "קו ישר" על דרך אות ו של שם הוי'.

ננסה לתאר נקודה עדינה עוד יותר: ישנו אחד בעל "לב טוב" אבל חלש – עם כל ה"לב טוב שלו" אינו יכול לפעול ולעשות הרבה. הוא מאד מתוסכל – אכן יש לו "לב טוב" אבל הוא נמצא בתוך עולם של "חיות טרף", עולם השקר סובב אותו – ומרמים אותו וגונבים אותו, אותו ואת כולם. ואם כן, הכל מסביבו מושחת והוא אינו מסוגל לעשות דבר – וממילא, ככל שיש לו יותר "לב טוב" כך הוא יותר מתוסכל.

ואם כן, בעייתו היא שהלב הטוב שלו אינו מקבל מהשכל וממילא אינו מצליח למצוא את הדרך לבצע דברים למעשה. קודם אמרנו שהתרגשות שאינה מקבלת מהשכל נשארת ישות – ואילו עכשיו אנו אומרים ש"לב טוב" שאינו מקבל מלמעלה נשאר עקר ואין בו כח להוליד.

 

חוש המחשבה

חודש אייר – עיקר החודש של תיקון המידות וספירת העומר הוא חודש אייר – שבכל יום ויום שבו אנו סופרים את העומר. החוש המיוחד של חודש אייר על פי "ספר יצירה" הוא חוש ההרהור, חוש המחשבה – וממילא ברור שכל דבר השייך לחודש אייר מתחיל מהמשכת מוחין מן השכל. כמו כן, החודש הזה קשור עם שמחה פנימית, מחשבה = בשמחה, שמחה פנימית הנובעת מהשכל ומיישרת את הלב. השמחה נותנת כח בלב להתישר על מנת להביא לידי מעשים. האות המיוחדת לחודש אייר על פי "ספר יצירה" היא אות ו עליה אנו לומדים.

אות ו – אות ו שייכת למידות הלב, כמו אות ו' דהוי', וביחד עם זאת כתוב ב"ספר יצירה" שאות ו היא האות שעל ידה ברא הקב"ה את חוש המחשבה. ושוב, בדרך כלל מקשרים את אות ו עם מידות הלב, ומחדש לנו "ספר יצירה" שאות ו קשורה עם השכל. כך הסברנו פעמים רבות שענינו של חודש אייר הוא המשכת מוחין למידות – ואכן הדבר משתקף בכוונות הקבלה לספירת העומר שכולן המשכת מוחין לתוך הלב.

כלומר, ענין כוונות ספירת העומר לחבר את מחשבת השכל עם הלב – על מנת לעשות התכללות המידות, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, וכו'. כל זאת על מנת שקודם כל יתעדן הלב מהתרגשות חיצונית. תחילת תיקון הלב היא רגיעה כדי שבהמשך יוכל הלב להתרגש ולהגיע לחמימיות חיובית. כאשר הלב אינו מקבל מהשכל, כמו שהוסבר קודם, החמימות היא חמימות חיצונית.

תיקון הלב – ואם כן, קודם כל השכל מרגיע את הלב מההתרגשותו החיצונית ואח"כ, לאט לאט, יכול הלב להגיע לחמימות פנימית מהטוב האמיתי. אותה חמימות פנימית עושה אצלו את התכללות המידות וממילא מביאה להבנה הדדית כלפי הבריות – שיכול ללכת לקראת כל אחד ואחד – והוא תיקונם של תלמידי רבי עקיבא כמו שהוסבר. ולבסוף, ההמשכה מהשכל מכשירה ונותנת כח ללב כדי לישם את הדברים למעשה בפועל ממש – "המעשה הוא העיקר". ושוב:

הוא ענין משיכת הלב הטוב למעשה הטוב [ומתי יש בלב הטוב כח להמשך אל המעשה הטוב?] כאשר מקבל מן השכל הישר.

שכל ישר – הביטוי שלנו הוא "מידות ישרות". הביטוי "מידות" שייך ללב, לרגש – ואילו "יושר" קשור לתפארת, ועל פי פשט לדעת – דעת ישרה, שכל ישר. לדוגמא, ישנם תלמידי ישיבה שיכולים לפלפל ולומר סברות שונות ומשונות – אבל שכל ישר אין להם. ואם כן, יתכן אצל אדם ידע רב ביותר – אבל הכל "עקום" ולא "ישר".

ואם כן, יושרו של אדם מתחיל מהראש, מתחיל מהשכל – ונמשך אל המידות. אין אדם ישר בלי מוחין, בלי שכל. לא די ב"לב טוב" כדי להיות אדם ישר – אלא כדי להיות אדם ישר צריך להיות גם חכם במידה מסוימת. אם אינו חכם לא יוכל להיות ישר – אפילו אם הוא רוצה להיות ישר, זה פשוט "לא יצא לו".

 

אדם ישר

ושוב, הרגש, היושר וגם עשיית מעשים ישרים – חייבים להתחיל מדעת ישרה – ואם אין דעתו מיושרת לא יתכן שיהיה ישר בלב ולא יתכן שיהיה ישר במעשים ואפילו שנולד עם "לב טוב". אין האדם נולד ישר – אלא הוא נעשה "ישר" ע"י התפתחות שכלו. הפסוק בקהלת אומר: "עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים".

מלכתחילה הוי' ברא אדם על מנת שיהיה "ישר" אבל "הֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" – כלומר, כאשר האדם משתמש בשכלו באופן הנוגד את רצון הוי' – הריהו מקלקל את נטייתו להיות "ישר". ואם כן, מפסוק זה גופא אנו לומדים שהיושר תלוי במחשבה, ואם היה משתמש במחשבתו כמו שראוי – היה באמת ישר. אבל מכיון ש"הֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים", מכיון שיש "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ" – מתקלקלת הנטייה להיות ישר המושרשת באדם.

"עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" – האלקים עשה את האדם ישר, "אתם, עם ישראל, קרואים אדם", כדי להשתמש נכון בשכלו. אבל כאשר האדם מתחיל לחשוב חשבונות רבים – הוא מקלקל את נטייתו להיות ישר. ושוב, מכאן ראיה ומופת חותך שהיושר תלוי קודם כל במחשבה.

כתוב בקבלה שכל פרצוף נולד בתחילה עם מידות וטבע ומעשים – אבל השכל מתפתח אצלו במשך הזמן. כלומר, אף על פי שיכולה להיות נטיה בשכל להתפתח לכיוון טוב – הוא אינו נולד עם שכל, וזהו שנאמר קודם שלא יתכן שתינוק יוולד "ישר". יש לו נטיה להיות "ישר" – ואם לא יקלקל את מחשבותיו הוא אכן יהיה ישר – כך הוי' רצה וכך הוי' עשה. מה שאין כן ביחס ל"לב טוב" – אפשר להיוולד "טוב", אפשר להיוולד עם "לב טוב".

אדמו"ר הזקן כתב "שולחן ערוך" – כלומר, הוא כתב את כל המסקנות של הפוסקים האחרונים לאחר חיבור ה"שולחן ערוך" ע"י רבנו יוסף קארו. בעיקר כתב אדמו"ר הזקן ב"שולחן ערוך הרב" את חלק "אורח חיים" הכולל דינים שהם הלכה למעשה, ולכן לא כלל בחיבורו את שאר חלקי השו"ע – "יורה דעה" ו"אבן העזר". כמו כן כתב אדמו"ר הזקן הרבה חלקים של חלק "חושן משפט" שלכאורה גם הוא אינו הלכה למעשה.

אדם ישר – לדוגמא, החיבור הנפוץ "משנה ברורה" המבאר את חלק "אורח חיים" – אינו מביא כלל מ"חושן משפט". הסביר את עצמו האדמו"ר הזקן באומרו שגם יהודי פשוט היוצא לשוק, סוחר המתעסק במסחר, צריך ללמוד ולדעת חלקים רבים מהלכות משא ומתן – שאם לא, חייב הוא להכשל ולעשות עוולות ולא יתכן שיהיה ישר במעשיו – אע"פ שיש לו "לב הכי טוב". אם אינו מפתח את שכלו ע"פ תורה – לא יתכן, בשום פנים ואופן, שיוכל להיות אדם ישר בעסקיו. ובמיוחד בימינו אלה בהם השקר הולך ומתגבר מסביב – ודאי שאדם שאינו מכיר ויודע טוב טוב את היושר של התורה – לא יוכל אף פעם להתמודד עם הסובב אותו ברחוב ולהיות "אדם ישר".

שיקול הדעת

כל זה הבאנו כדי להסביר שהמושג "יושר" מתחיל מהדעת כלשון המאמר:

הוא ענין משיכת הלב הטוב למעשה הטוב כאשר מקבל מן השכל הישר – שקול הדעת של תורתנו הקדושה, ואזי: 'ולישרי לב שמחה'.

 

שכל ישר – כאן המילה "ישר" מצטרפת דוקא לשכל – שכאמור, אין כח בלב הטוב להמשך אל המעשה הטוב אם אינו מקבל מהשכל הישר. אמרנו שישנם רבים מלומדי התורה שהם בקיאים ויודעים הרבה מאד, אבל הם עדיין בעלי שכל עקום. בשביל מה צריכים שכל ישר? אין צריכים שכל ישר בשביל לפרש מה כתוב כאן, אלא עיקר השכל הישר מתבטא בלב בהתכללות המידות ומיד ממשיך ומתבטא במעשיו הטובים. השכל הזה שצריך להמשך ולהגיע ללב, אינו רק בקיאות לדעת מה כתוב בספרים – אלא הוא השכל הנקרא "שיקול הדעת".

חז"ל מדברים על שני ממדים של שכל הקשור עם לימוד התורה – שנאמרו לגבי דיינים: משנה, שקול הדעת.

דבר משנה – לפעמים טועה הדיין ב"דבר משנה". כלומר, הדיין שכח דבר הכתוב בפרוש ונקרא שהדיין טעה "בדבר משנה".

שיקול הדעת – היה מדובר על דבר שיש בו מחלוקת והדיין יודע את כל מה שכתוב לגבי מחלוקת זו – אך עדיין נשאר תחום גדול מאוד של שיפוט פנימי שבתוכו אמור הדיין לגזור את הדין ונקרא "שיקול הדעת". כלומר, לאחר שיודע את כל הכתוב בספרים לגבי המקרה הנידון – כיצד הוא שוקל בדעתו את הנטיה למעשה. עיקר היושר בשכל זו תכונה זאת של שיפוט שבא לאחר הידע – ונקרא "שיקול הדעת".

למדנו שכאשר מתפללים ב"תפילה קודם הלימוד" על השכל שבתורה, מתפללים "שיביאני התלמוד לידי ידיעת התורה" – לדעת. עכשיו אנו מדברים על "תיקון המידות" ומסבירים שתיקון המידות גם הוא תלוי בשכל, ולא כל כך בממד של "ידיעת השכל", בקיאות – אלא בחוש ותכונת השיפוט של השכל שנקרא "שיקול הדעת".

ואם כן, "יושר השכל" – זה "שיקול הדעת" של השכל – וזה הדבר הנוגע ללב ואחר כך נוגע גם למעשה. וכאמור, לכן יכול להיות אחד שיודע הכל אך ליבו מאד לא בסדר וגם מעשיו אינם בסדר. לעומת זאת, כאשר האדם תיקן את מאזני הדעת שלו – אזי האיזון בשכלו משפיע על הלב ומישרו ונותן לו כח להניע מעשים.

וזהו הכתוב בלשון המאמר:

הוא ענין משיכת הלב הטוב למעשה הטוב כאשר מקבל מן השכל הישר – שקול הדעת של תורתנו הקדושה, ואזי: "ולישרי לב שמחה"

כאשר הלב מקבל מהשיפוט המתוקן של השכל הישר הנקרא "שקול הדעת" – אזי הלב מתיישר ומתמלא שמחה "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה". הסימן המובהק של יושר בלב הוא שמחת הלב – "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי" – שמחה פנימית המשמשת כח מניע לשמחה של מצוה.

שמחה – עיקר השמחה צריך להתבטא במעשים "עִבְדוּ אֶת הוי' בְּשִׂמְחָה". השמחה מתחילה מהמחשבה, מאמא "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה", בינה – ומשם ממשיכים מוחין. אח"כ השמחה מגיעה ללב "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי" – כאשר עיקר מטרת השמחה היא שהאדם יקיים את רצון הוי', את המצוות, בשמחה, "עִבְדוּ אֶת הוי' בְּשִׂמְחָה" – שמחה של מצוה.

 

נעבור ללמוד את הערה כז:

כז. משה – סוד משנה שקול הדעת (שתי בחינות בלימוד התורה, בקיאות בגרסא וחריפות אמת בסברא, כנודע בחז"ל). משנה שקול הדעת עולה י פעמים ענוה, בסוד "והאיש משה ענו מאד וגו'" (במדבר יב, ג). הענוה מכשירה את הלב לקבל את האמת והישר של דעת התורה, ע"ד "משה קבל תורה מסיני" (תחילת אבות) – ממדת סיני – ענוה כנודע. והוא עולה "אמת מארץ (ענוה) תצמח" (תהלים פה, יב). המשכת בחי' משה רבינו ע"ה בלב הוא על ידי נשמת אליהו הנביא זכור לטוב (לב טוב) , ה"רוח" הכללית של כל נשמות ישראל, מבשר (לב בשר) הגאולה – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כד). וזהו סוד "תיקו" – "תשבי יתרץ קושיות ואבעיות" – שמקור כל הקושיות הוא בקשיחות ועקשות לב האבן, והתרוץ הוא סוד ישרות הלב – "מדות ישרות".

בשעור קודם למדנו שתיקון השכל נקרא "ידיעת התורה" וקשור עם ניצוץ משה רבינו שיש בכל אחד ואחד. או בלשון האריז"ל – משה רבינו הוא הנשמה הכללית של כל נשמות ישראל. כידוע, ישנן חמש נשמות כלליות כנגד נר"ן ח"י:

יחידה – משיח

חיה – אדם הראשון לפני החטא

נשמה – משה רבינו

רוח – אליהו הנביא

נפש – דוד המלך

 

כלומר, שתיקון המידות זה "גילוי אליהו". האדם תיקן את מידותיו – והמידות המתוקנות זו בחינת "גילוי אליהו" אצלו. הסברנו ש"אליהו", כלומר "הלב הטוב", אינו יכול לתקן את עצמו בכח עצמו אלא חייב לקבל מהשכל הישר. כלומר, שאליהו הנביא חייב לקבל ממשה – אין אליהו בלי משה, שהרי "פנחס זה אליהו" – ופנחס הוא תלמידו המובהק של משה רבינו.

תוך כדי מעשה זמרי וכוזבי בת צור – מתרגש פנחס ומקנא את קנאת הוי' צבאות ולכאורה עושה פנחס דבר על דעת עצמו. "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" – מפרש רש"י:

וירא פינחס – ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רומח בידו וגו'.

ואם כן, פינחס בא למשה רבינו ואומר לו – לימדתנו רבינו שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו. אומנם נתעלמה ההלכה ממשה רבינו – אבל הוא שוקל בדעתו ואומר לו – מי שקרא את האיגרת ראוי שיהיה השליח לקיים את מה שכתוב בה. כלומר, פינחס מקבל השראה ואישור – אם כי בלתי מפורש – ממשה רבינו ומיד הוא פועל "וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ".

וזהו מה שאנו לומדים כאן – שללא ההשראה והאישור ממשה רבינו, הרגש של פינחס אינו יכול לפעול ולהוציא מעשה מתוקן מתחת ידיו. וכאמור, אם הרגש יפעל ללא השראה מלמעלה – המעשה יהיה בלתי מתוקן.

נחזור: חז"ל אומרים שפנחס הוא אליהו – ושניהם הם אנשי רגש, שניהם מלאי רגש של קנאות. אפילו בשעת ההתרגשות והקנאות צריכים לקבל ממשה רבינו – אך לא צריכים לקבל מהידע של משה רבינו (ואכן, נתעלמה ממנו הלכה בענין זה) אלא משיקול הדעת של משה רבינו. וכאמור, אדם הפועל מתוך התרגשות עלול לקלקל את מעשיו – אבל כאשר יש לו השראה משיקול הדעת הנכון של משה רבינו – אזי מעשה מתוקן יצא מתחת ידיו.

 

לאחר הקדמה זו נקרא את לשון הערה כז:

כז. משה – סוד משנה שקול הדעת (שתי בחינות בלימוד התורה, בקיאות בגרסא וחריפות אמת בסברא, כנודע בחז"ל).

משנה – פרושה, בקיאות בכל מה שכתוב.

שקול הדעת – חריפות אמיתית, שיפוט אמיתי – כאשר לא כתוב שחור ע"ג לבן מה בדיוק יש לעשות במקרה כזה. הוא צריך לשפוט בעצמו תוך כדי הזדהות שלמה עם התורה – הוא התורה והתורה זה הוא.

וכאמור, משה ראשי תבות: משנה, שקול הדעת. משה רבינו, הכולל את כל התורה "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" – כולל בעצמו את שני הממדים בלימוד התורה: משנה, שקול הדעת – ר"ת משה. ושוב, אליהו, הלב – חייב להתקשר עם משה ולקבל ממשה על מנת להיות "ישר".

"משנה שקול הדעת עולה י פעמים ענוה, בסוד "והאיש משה ענו מאד וגו'"

משנה שקול הדעת = 1310 = 10 ∙ 131 = 10 ∙ ענוה

 

ענוה ושמחה – וזהו מה שהתורה משבחת את משה רבינו רק במידה אחת: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". התורה אינה משבחת את משה על חכמתו הרבה וכו' אלא רק על היותו ענו מאד. וכאמור, הענוה היא מקור של שמחה כמפורש בישעיהו כ"ט "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּהוי' שִׂמְחָה" – כמה שהאדם ענו יותר, כך הוא מוסיף שמחה.

כאשר שאלו תלמידי האריז"ל את רבם: במה זכית לכל רוח הקודש שלך? ענה להם האריז"ל – בזכות שמחה של מצוה! מובא בחסידות שהאריז"ל הוא גלגול משה רבינו – ומרוב ענתנותו לא רצה לגלות לתלמידיו שהוא הוא משה רבינו וזכה למה שזכה בגלל מידת הענוה שלו – ועל כן אמר להם "שמחה" שהוא דבר התלוי בענוה "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּהוי' שִׂמְחָה".

ואם כן, הדבר שלגמרי, לחלוטין, תלוי בענוה היא השמחה. וזהו שאמרנו "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" – כלומר, הלב מקבל ממקור השמחה שבמוחין, באמא ונעשה כלי לגילוי השמחה "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי", ועד לגילוי השמחה במעשה, ש"המעשה הוא העיקר" – שמחה של מצוה. כל זאת הבאנו כדי להסביר את הרמז: משנה שקול הדעת = 1310 = [ 10 ∙ 131 =] 10 ∙ ענוה

עשר פעמים ענוה זו שלמות החדרת הענוה בכל עשרת כוחות הנפש. אותה תכונה חודרת ומתבטאה בכל אחד מכוחות הנפש – וזאת שלמות הענוה. יש לו ענוה בחכמה, ענוה בבינה, ענוה בדעת, ענוה בחסד וכו' – כולו ענוה. וככל שהוא כולו ענוה – כך הוא גם מתמלא שמחה.

 

דעת תורה

הענוה מכשירה את הלב לקבל את האמת והישר של דעת התורה, על דרך "משה קבל תורה מסיני" (תחילת אבות) – ממדת סיני – ענוה כנודע.

מובא באריכות בחסידות – שעיקר הדבר המעקם את השכל וגם מעקם את הלב הוא חסרון בהתמסרות גמורה לתורה. יתכן שהאדם לומד כל חייו וגם יודע הרבה מאד ובכל זאת הוא נשאר "עקום" – בגלל שלא התמסר ללימוד התורה.

דעת תורה – ישנה דעת התורה וישנה דעתו. לכל אדם שכלו שלו – איך שהוא חושב, וישנו גם "השכל של התורה". עיקר התיקון של לימוד התורה נעשה רק כאשר האדם יכול לוותר, כלומר לבטל, את שכלו שלו בפני "השכל של התורה". ישנו אדם, "המתנגד התיאורטי", שאחת מתכונותיו היא שתמיד רוצה שהתורה תאמר כמו שהוא חושב. הוא דתי מאה אחוז ולא יסטה מהתורה בכי הוא זה – אבל כל הלימוד שלו בא להמשיך את התורה לתוך השכל שלו – שהתורה תתאים לשכל שלו.

זה נקרא לימוד עקום. ואם כי יתכן שהוא הגאון הכי גדול הרי כל מה שלמד, מילדותו ועד היום הזה, הכל היה בצורה עקומה, הכל בא להתאים את התורה לשכל שלו. הוא אף פעם לא ביטל את שכלו לדעת התורה.

שכל ישר – וממילא, היושר של השכל תלוי אך ורק ביכולת האדם לבטל את דעתו בפני דעת התורה – אני רוצה להתקרב לדעת התורה. על דרך תלמיד היושב לפני רבו ומרגיש את עצמו "כלום, שום דבר" לגבי הרב, ורק מתפלל ומבקש מהקב"ה שיוכל לצאת מהטפשות שלו ולקבל מהרב את השכל האמיתי. היהודי הוא בעצם חכם "עם חכם ונבון" – וסופו שיתגלה לו השכל הפנימי שלו. וכאמור, האדם לא יגיע אף פעם לשכל האמיתי של עצמו אם לא יוכל לוותר ולבטל את השכל הראשוני שלו.

הוה אמינא – שכל ראשון בתורה נקרא בלשון חכמי התלמוד "הוה אמינא". אפילו הרב האמיתי יודע שיש לו סברא ראשונה – ותמיד הוא מוכן לוותר עליה בשביל סברא טובה יותר. הוא יודע שהמחשבה הראשונה שלו בענין עלולה להיות מוטעית. הוא יודע שאיכות תפיסתו את הענין מיד – זה עדיין "אני", ולכן זה עלול להיות מוטעה – ותמיד יש לו נטיה נפשית לוותר על סברתו הראשונה ולקבל את השכל האמיתי.

וצריכים אנו לדעת שה"הוה אמינא" של "הענוים", התנאים והאמוראים שכל אחד מהם הוא בחינת משה רבינו, נכתבה לדורות ואינה בגדר טעות. ואפילו שאח"כ הוא עוזב את סברתו הראשונה הרי היא בגדר "עני במקום זה ועשיר במקום אחר". כלומר, בסברא ראשונה זו יש אמת ורק צריך לדעת לאן האמת הזו שייכת, ואם זו היתה טעות – לא היתה נכתבת בגמרא כלל.

ישנן פעמים שרש"י מפרש את המשנה כמו ה"הוה אמינא" של הגמרא ולא כמו מסקנת הגמרא – וזה בגלל שרש"י מפרש איך שלומדים זאת בתחילה. מכאן גם ראיה שהסברא הראשונה הכתובה בגמרא אינה בגדר טעות או שיבוש וכיוצ"ב.

ואם כן, זה שאינו מבטל את עצמו בפני התורה – אין בו מידת הענוה. וממילא, בלי ענווה האדם לא יגיע אף פעם ל"שיקול הדעת". ושוב, "ענווה" פרושה שהוא הולך לקראת התורה – ולא שרוצה שהתורה תלך לקראתו.

 

הענוה מכשירה את הלב לקבל את האמת והישר של דעת התורה, על דרך "משה קבל תורה מסיני

ענווה בכל מקום זו הנכונות לקבל את האמת, בלא שצריכים להתאים כל דבר לדפוסי החשיבה שלך. לכן ענווה, יותר מכל מידה אחרת, היא בית קיבול לקבל את האמת. הכתוב בפרקי אבות אומר: "איזהו חכם הלומד מכל אדם" – וזוהי מידת הענווה. אם אין באדם ענווה אינו מוכן לקבל את האמת בכלל – ותמיד הוא ישבש את כל מה ששמע וקרא – בגלל שרוצה להתאים הכל לשכלו העקום.

ואכן, אם יקבל את מה שהתורה אומרת – לבסוף יתברר שדעת התורה באמת מתאימה לנשמה הפנימית שלו – ואזי הוא מוצא את "חלקו בתורה". בתפילת השבת אנו מבקשים מהקב"ה "ותן חלקנו בתורתך" – וזאת אכן זכיה גדולה מאוד לאדם המוצא את חלקו בתורה. ושוב, לאחר שאתה מבטל את השכל שלך – ורק רוצה את השכל של התורה, אח"כ פתאום מתגלה לך שיש לך חלק אמיתי בשכל של התורה. זה נקרא "ותן חלקנו בתורתך" – לא בתורתי אלא בתורתך – תורתך שלך הקב"ה.

נחזור: משנה שקול הדעת = 1310 = 10 ∙ ענוה

"משנה שיקול הדעת", שזאת בחינת משה רבינו, תלויה בעשר פעמים ענוה – כלומר, החדרת מידת הענוה בכל אחד ואחד מעשרת כוחות הנפש. שאזי הענוה מכשירה את הלב לקבל את האמת והישר של דעת התורה.

 

תורה מסיני

על דרך "משה קבל תורה מסיני" – (תחילת אבות) – ממדת סיני – ענוה כנודע

כל ספר וכל דבר בכלל תלוי בפתיחה "הכל הולך אחר הפתיחה". כל ענינו של חלק המשנה הנקרא "פרקי אבות" הוא תיקון המידות כדי להגיע למידות ישרות. לכן אנו קוראים את פרקי אבות בתקופת ספירת העומר הקשורה עם תיקון המידות, "דרך ארץ קדמה לתורה" – כהכנה לקבלת התורה בחג השבועות.

מסכת "פרקי אבות" פותחת, "הכל הולך אחר הפתיחה", ואומרת: "משה קבל תורה מסיני" – ומיד נשאלת השאלה: אם כל ענינה של מסכת "פרקי אבות" הוא תיקון המידות – מדוע היא מתחילה עם תורה? זאת ועוד, פרקי אבות הם "מילי דחסידותא" – ומדוע המילה הראשונה היא משה?

כאמור, תיקון המידות זו בחינת אליהו הנביא, הקנאי והרגשן, ואליהו צריך להיות קשור קודם כל עם משה רבינו. לכן מסכת "פרקי אבות" העוסקת בתיקון המידות – היא המסכת היחידה המתחילה עם השם "משה" – משה רבינו, משה נותן התורה שנקראת "תורת משה". ושוב, משה רבינו זה שכל ולא לב ומדוע מסכת "פרקי אבות" שזה הכל לב – מתחילה דוקא מ"משה" שהוא שכל ולא לב?

ואכן, זה בדיוק מה שאנו לומדים כאן – שהלב חייב להתחיל ממשה ר"ת משנה, שקול הדעת – כאשר העיקר זה "שיקול הדעת":

הוא ענין משיכת הלב הטוב למעשה הטוב כאשר מקבל מן השכל הישר – שקול הדעת של תורתנו הקדושה, ואזי: 'ולישרי לב שמחה'

 

סיני – ואם כן, זו התחלת תיקון הלב משה קבל תורה מסיני – וצריך ללמוד ממנו איך מקבלים את התורה. וכאמור, בלשון חז"ל במדרש סיני זו מידת הענוה: "גאות אדם תשפילנו זה תבור וכרמל שבאו מסוף העולם, מתגאים לומר שאנו גבוהים ועלינו הקב"ה נותן את התורה, ושפל רוח יתמך כבוד זה סיני שהשפיל את עצמו לומר שאני נמוך ועל ידי כך תמך הקב"ה כבודו עליו ונתנה עליו התורה וזכה לכל הכבוד הזה". הרמז הוא: סיני (עם הכולל) = 131 = ענוה.

 

ואם כן, משה קבל תורה מסיני – משה קבל את התורה ממידת הענוה, והענוה הזאת חדרה את כל עשרת כוחות נפשו – עשר פעמים ענוה עולה 1310 = משנה, שקול הדעת – ר"ת משה.

ישנו פסוק חשוב בתהלים העולה מספר זה: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" = 1310. ביטוי זה מתחיל עם המילה "אמת" וגם ראשי התבות שלו "אמת". כתוב ש"ארץ" גם היא מידת הענוה. הארץ היא בבחינת "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" וזוכה להכיר בכך מי שמקיים את המאמר בפרקי אבות: "מאד מאד הוי שפל רוח". ישנו אמנם הבדל קטן בין ענוה לשפלות – כאשר "סיני" הוא בחינת ענוה ו"ארץ" היא בחינת שפלות. ובכל אופן, דוקא מתוך המידה הזאת של ענוה ושפלות – האמת צומחת. צמח = מנחם הוא שמו של המשיח: "הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל הוי'" – ככתוב במרכבת הנביא זכריה.

אליהו זכור לטוב – מבשר הגאולה

המשכת בחי' משה רבינו ע"ה בלב הוא על ידי נשמת אליהו הנביא זכור לטוב (לב טוב)

אמרנו שבחינת אליהו הוא הלב. כאן אנו מפרטים זאת קצת יותר ואומרים שאליהו הוא הנשמה שממשיכה את משה רבינו לתוך הלב. אליהו הוא השליח להביא את ה"משנה שקול הדעת" ר"ת משה, ובעיקר את שקול הדעת, לתוך הלב של כל אחד ואחד.

 

נפרט קצת יותר: אליהו, פנחס זה אליהו – מתקשר עם משה רבינו, מתקשר עם "משנה, שקול הדעת" = 10 (פעמים) ענוה – מידת הענוה, וממשיך את זה לתוך הלב.

זכור לטוב – את אליהו הנביא מזכירים תמיד לטובה – "אליהו זכור לטוב". כאמור, הביטוי "טוב" שייך בעיקר ללב – "רבי אלעזר אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם". ואם כן, "אליהו זכור לטוב" – הוא המסמל, יותר מכל אחד אחר, את ה"טוב". משה רבינו נולד "טוב", "וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא". אפשר לומר שמשה רבינו הוא "הכי טוב", ואכן על פי המסורה הקדומה אות ט בפסוק זה היא אות ט רבתי. ובכל אופן, עיקר הצדיק שכתוב עליו טוב זה אליהו "זכור לטוב". לטוב – קיצור של "לב טוב".

 

ה"רוח" הכללית של כל נשמות ישראל

כאמור, אליהו הוא כנגד ה"רוח". אליהו הנביא עלה ברוח סערה השמימה – "וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם" והפך להיות השר של עולם היצירה, מטטרון בלשון הקבלה – שהוא כנגד הרוח. הוא הפך מבשר ודם גשמי – לרוח, הרוח הכללית של כל נשמות ישראל וכאמור, הרוח בנפש הוא הלב, המידות הישרות המתוקנות.

אליהו הנביא הוא מבשר הגאולה:

מבשר (לב בשר) הגאולה – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

 

לב בשר – היותו של אליהו מבשר הגאולה תלוי ב"לב בשר" – "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר". לרכך את קשיחות הלב, לב האבן, אפשר רק ע"י מוחין – ע"י המשכת "משנה שקול הדעת" העולה עשר פעמים ענוה. ע"פ מנהגו של הרב המגיד ממזריטש – כאשר שותים משקה בהתוועדות חסידית ואומרים "לחיים" – עונים השומעים "לחיים ולברכה" – כאשר לברכה = הלב רך. כלומר, עבודת היהודי היא תיקון וריכוך לב האבן – עד שיהפוך להיות לב רך, לב בשר – וזאת באמצעות המשכת מוחין מהשכל שנקראת "חיים" – חכם = חיים.

ואם כן, ה"לב בשר" הוא מבשר הגאולה – שאצל כל אחד ואחד זה המעשה בפועל. הסברנו שהלב הוא כח מניע הקרוב למעשה, ואילו המח עדיין רחוק מהמעשה. ואם כן, איש שכל – הוא עדיין רחוק מהמשיח, רחוק מהגאולה – ואילו איש לבבי קרוב לגאולה, ולכן יכול גם לבוא "הנה זה בא" ולבשר את הגאולה. הבשר מבשר את קרבת הגאולה – וכאמור, הבשר הוא ה"לב בשר", הלב הרך, הלב שמקבל מהשכל. לכן בשר הוא נוטריקון – לב ישר.

הפסוק מספר מלאכי הוא לנו "מופת" שאכן אליהו הוא בחינת תיקון הלב:

"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם הוי' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם"

לב אבות

ואם כן, תפקידו של אליהו הנביא הוא לחבר את הלבבות. כאמור, אנו נמצאים בימי ספירת העומר שבהם היה פרוד הלבבות, ובגלל פרוד הלבבות היה גזר דין קשה ומתו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא. לכן עבודתנו בימים אלו באה לתקן את הלבבות, לחבר את הלבבות.

 אפשר לדרוש בדרך צחות ש"לֵב אָבוֹת" זה "הלב" של פרקי אבות. באמת יש לשאול ע"פ פשט מדוע נקרא שמה "מסכת אבות" – הרי זו מסכת של מידות, של "בנים". ע"פ קבלה – השכל, החב"ד, נקראים אבות ואילו הרגש, החג"ת נה"י, המידות – נקראים בנים. ואם כן, מאחר שמסכת אבות עוסקת בתיקון המידות הרי שלכאורה היינו צריכים לקרוא לה "מסכת בנים", "פרקי בנים"? וכאמור, "מסכת אבות" מתחילה ממשה רבינו, שכנגד השכל, שכנגד האבות – ואינה מתחילה מאליהו הנביא שכנגד הלב, שכנגד הבנים – ולכן נקראת "מסכת אבות" בלשון חז"ל "מעשה אבות סימן לבנים".

ישרים – אתה רוצה לתקן את המידות, את הבנים – ספר להם על מעשה האבות שנקראו "ישרים", ומי שיוצא מה"ישרים" נקרא "דור ישרים יבורך". ואכן, ספר בראשית נקרא גם "ספר הישר" וכולו סיפור מעשיהם של האבות. וכאמור, אצלנו האבות זה "שקול הדעת" שנמסר לנו באמצעות משה רבינו. חידושו של משה היא ה"משנה" – כלומר, תורה כתובה, כאשר קודם לכן היה רק "שקול הדעת" – השיפוט מה יש לעשות שהיה נחלתם של האבות.

כתוב בחסידות ששורש התורה שבע"פ קודם לתורה שבכתב. התורה שבע"פ היא מחשבת אדם הנובעת מתוך התקשרותו להוי'. האדם מתקשר עם הוי' ומבטל דעתו לדעת הוי' – וע"י כך הוא מקבל השראה אמיתית מה צריך לעשות – וזה נקרא שיפוט ו"שקול הדעת". וכאמור, זהו חלק התורה שהיה אצל האבות – אצלם היה רק "שקול הדעת", ואילו חלק ה"משנה" התחדש מאז "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" – "משה קבל תורה מסיני".

משנה – ואם כן, אע"פ ש"משנה, שקול הדעת" ר"ת משה – הרי כל משה כלול בתוך המילה "משנה" – משה נ. לכן אמרנו שמשה רבינו הוא הנשמה הכללית של עם ישראל – משנה אותיות נשמה – ובתפילה שלנו הוא כנגד "ידיעת התורה". ושוב, משה הוא בכללות משנה, משה נ, הידיעה של מה שכתוב בתורה, הדבקות באותיות התורה כמו שניתנו בסיני.

שקול הדעת – "שקול הדעת" של משה הוא מה שמשה רבינו הדור השביעי לאברהם אבינו. יש דבר שמשה חידש ויש מה שקיבל מאברהם אבינו. לגבי הפסוק "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ישנן שתי דעות בחז"ל: "מכל האדם אשר על פני האדמה ולא מאבות ר' יוסי אומר אף מאבות. [א"כ מה ת"ל] מכל האדם – ולא ממלאכי השרת". כלומר, דעה אחת אומרת שמשה רבינו עניו רק "מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ולא מהאבות, אברהם, יצחק ויעקב – שכבר אינם "עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" – וממילא יש לו מה לקבל מהם.

"לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה" – האבות הם הקדושים אשר בארץ, בתוך הארץ, ועל זה נאמר "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח". ואם כן, לפי דעה זו האבות עולים על משה במידת הענוה שלהם – וממילא, "שקול הדעת" באמת מתחיל מהם – ו"מעשה אבות סימן לבנים".

הרמז הוא: מעשה אבות סימן לבנים – ר"ת סמא"ל – הוא השטן. בגימטריא עולה שם זה 131 = ענוה, ומסבירים שמידת הענוה היא ה"זה לעומת זה" של אותו שטן. פעמים רבות בא ה"אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" דוקא במספר – כאשר אותו מספר מתאר שני הפכים גמורים כמו נחש = משיח וכו'.

הפסוק בתהלים פרק ל"ב אומר: "אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה". מבואר בקבלה ש"אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר" גם כן אותן ר"ת סמא"ל – שאותו מבטלים ע"י שמגלים ש"אַתָּה סֵתֶר לִי". מגלים ש"אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ" – מגלים שהוי' מסתתר אפילו בתוך הקליפה, וברגע שמגלים זאת אזי "מִצַּר תִּצְּרֵנִי" – הוי' שומר אותי אפילו מהשטן בעצמו, הוא הצר הצורר. "מִצַּר תִּצְּרֵנִי" – את שני ההפכים כאן אפשר לראות גם בצמד המילים צר ותצרני שהן בעצם שני הפכים על דרך הנאמר "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" – כלומר, שהצער בעצמו הופך להיות מקור הישועה.

ואם כן, הכח להפוך את השטן תלוי במידת הענוה שאותה הבנים מקבלים מהאבות – כלומר, שמידות הלב מקבלות מיושר השכל – הוא "שקול הדעת" כמו שהוסבר. וכאמור, "מעשה אבות סימן לבנים" תלוי בענוה – שהרי בלי ענוה אי אפשר לקבל את האמת של דעת התורה. ושוב, זהו תיקונו של הלב, תיקונו של אליהו הנביא שעליו כתוב: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

על זה אומרים חז"ל "יפה כח הבן מכח האב" – כלומר, לאחר שהבן מקבל את "שקול הדעת" של אביו, אפשר שאפילו יעלה על אביו. על דרך "פנחס זה אליהו" – שלפעמים יש לו הברקות כאלו שאפילו משה רבינו אינו מודע להן. הוא אמנם בא לקבל השראה ממשה רבו – אבל הוא בא עם חידוש משלו וכאמור, זאת בחינה של "יפה כח הבן מכח האב". יש מה שהבן צריך להיות בטל לאב וע"י כך מתנוצץ אצלו גם "יפה כח הבן מכח האב" – כלומר, דוקא מתוך שהוא בטל לאביו – כוחו של אביו מתגלה אצלו בצורה יפה עוד יותר. אצל הבן ישנה כבר התכללות הרצויה של לב האבות ולב הבנים – ולכן דוקא אצל הבן כתוב "יפה" – לשון יופי ותפארה. ושוב, אליהו זה הכח לקבל ממשה ולהמשיך את זה לתוך הלב.

 

תיק"ו

דבר נוסף ומפורסם ביותר כתוב בגמרא על אליהו – תיקו:

וזהו סוד "תיקו" – "תשבי יתרץ קושיות ואבעיות" – שמקור כל הקושיות הוא בקשיחות ועקשות לב האבן, והתרוץ הוא סוד ישרות הלב – "מדות ישרות"".

אליהו הנביא, שנקרא גם אליהו התשבי – הוא מבשר הגאולה, מבשר את ביאת המשיח. המשיח זה היחידה שבנפש אך בפועל הוא קשור עם הנפש שבנפש – המעשה הוא העיקר. כלומר, משיח קשור עם בן דוד – ודוד הוא הנפש. אליהו הוא הרוח, ובא לפני דוד – אליהו מקבל ממשה ומבשר את ביאת "דוד מלכא משיחא" שזה התיקון בפועל.

תיקו – ואם כן, אליהו, מבשר הגאולה, "לב בשר", הוא שיתרץ את כל הקושיות והבעיות – ומכאן ר"ת תיקו – תשבי יתרץ קושיות ואבעיות.

קושיות – "קושיות" זה לשון קושי – וקשה כאן בגלל ש"הלב קשה" – זו בחינת "לב האבן". ושוב, הקושיות נובעות מ"קשיחות הלב" – שנקראת גם "עקשות": שמקור כל הקושיות הוא בקשיחות ועקשות לב האבן.

 

תרוץ – תשבי יתרץ קושיות ואבעיות. כאמור, אליהו הנביא בא לתרץ את הקושיות הנובעות מ"לב האבן". תרוץ הוא ישר בארמית – ואכן התרוץ מיישר את הקושיות. מפרש רש"י בשמות כג: "דברי צדיקים – דברים המצודקים, משפטי אמת, וכן תרגומו "פתגמין תריצין, ישרים". התלמוד הבבלי מלא קושיות שאותן צריך לתרץ. לעומתו, בתלמוד הירושלמי, שנכלל בכלל של "אוירא דארץ ישראל מחכים" – ישנן פחות קושיות. חסרונו של התלמוד הבבלי היא גם מעלתו – ולכן על אותו אחד, שבאמת ליבו קשה, להרבות בלימוד התלמוד הבבלי שבו נמצא הכח לישר את קשיחות הלב.

אם כן, המתרץ הוא אליהו הנביא – הוא הממונה על המידות הישרות – הוא הרוח הכללית של כל נשמות עם ישראל. וממילא, תקופה זאת של ספירת העומר ותיקון המידות היא התקופה המתאימה לכל אחד ואחד להגיע ל"גילוי אליהו" שבתוך עצמו. וכאמור, אליהו קשור למשה, ובעיקר ל"שקול הדעת" של משה – שאותו מקבל משה מהאבות. ה"משנה" של משה – היא עיקר חידושו של משה רבינו במתן תורה. 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com