נתבונן קצת במספר ששים ובקשר שלו לחכמה, שקנה הזקן. בחסידות מוסברים דברי חז"ל שזה שקנה חכמה קנה אותה ממקורו, מן היצרן, ישירות. זקן זה אחד שיכול לקנות את החכמה ממקור החכמה. מה זה? החכמה שבכתר, מקור החכמה. בלשון החסידות – כח המשכיל. מוחא סתימאה, בלשון הקבלה. קנה זה מלשון קנה מידה. איך יודעים שהרמז "זקן – זה שקנה" הולך על חכמה? מן הפסוק במשלי "קנה חכמה". הדבר הכי יקר בנפש, ראשית הגילוי בנפש, היא ספירת החכמה. בכתבי האריז"ל זה מוסבר לפי חשבון, שכתר עולה פעמיים יש – לפי החלוקה לפנימיות הכתר וחיצוניותו – מלשון יָשִׂישׂ או יָשִׁישׁ. מתוך חיצוניות הכתר, היש הראשון, מתפשטים שני קנים – ב פעמים קנה עולה יש – בסוד "קנה חכמה קנה בינה", הרומזים ליניקת אבא ואמא מן הכתר. אבא יונק ממזל השמיני [המכונה נצר חסד לאלפים, ראשי תיבות נחל נובע מקור חכמה, המחבר את מקור החכמה לחכמה הגלויה] ואמא ממזל ה-יג [המכונה ונקה, אותיות קנה] דרך שני הצינורות, שני הקנים, שהם בעצם שערות הזקן [מלשון זָקֵן] של הכתר. מה ההבדל בין החכמה הגלויה למקור החכמה שבכתר? במקור אין עדין כלים לתפוס את האור. הכתר הוא כמו אור אין סוף ללא שום כלי ואילו בחכמה יש מעין כלי דק כדי לתפוס תפיסה ראשונית – שאם לא ממשיכים לתפוס אותה על ידי הבינה היא יכולה לחלוף ולהיעלם – לרגע קט. אותיות קצרות המסוגלות לתפוס במקצת את האור הרב. הפעולה הזאת נפעלת באמצעות הקנה – מלשון קנה מידה וגבול – שנמשך במקורו בגבורה דעתיק המתלבשת במוחא סתימאה דאריך. בוצינא דקרדוניתא, בלשון הזהר. הוא זה הנותן כח אחר כך בדיקנא לצמצם ולעבות את האור עד שמהתעבות האורות נעשו הכלים. זה ההבדל בין כלי החכמה לכלי הבינה, בין אותיות החכמה לאותיות הבינה. גם בעומק המושג של הבינה יש אותיות קצרות, אלא שבחכמה התהוות האותיות היא מעצם האור, כמו בעולם העקודים בו הכלי נוצר מהתעבות האור, ואילו בבינה הכלי בא ממקור מיוחד, שני, לא רק מהאור. בא מסוד הרשימו, אבל לא נאריך בזה עכשיו. אז, אם כן, האותיות בבינה יותר ממשיות ומסוגלות לתפוס את האור, השכל, בתפיסה יותר גמורה ולכן אינו חולף במהרה. אבל אותיות החכמה הם אור ממש שהתעבה וכל זה היא פעולת המזל העליון של הדיקנא, המזל השמיני – נצר חסד לאלפים. על זה כתוב "כולם בחכמה עשית", ומפרש אדמו"ר הזקן שלגבי ה' החכמה עילאה היא כעשיה ממש. עשיה בכל מקום היא תקון כלים – "אשר ברא אלקים לעשות, לתקן" – שמקבלים את האור, מאזנים אותו ומיצבים אותו. בחכמה יש כבר התהוות כלי, ביחס לכתר בו אין שום כלי, ועל כן יש בו ממד של עשיה, של תקון. בזכות כלי זה יכולה להיות אחר כך עשיה על גבי עשיה, תקון על גבי כלי. אז האור הולך ונקלט, פרה ורבה באיכות ובכמות, ואינו נשבר כפי שהיה בעולם התהו. העבודה הזאת היא כבר עבודת התפתחות איטית.

איך קשור אלינו? ששים זה גיל של חכמה, שהעיקר בה היא יצירת כלי. המילה הכי חשובה למספר ששים היא המילה כלי. על המילה הזו אומרים חז"ל שהיא קשורה לקנין החכמה, קנין המידה של החכמה שהוא סוד הכלי. במילה כלי עצמה יש כמה סודות ועניינים. הדבר הראשון, הנוגע לתקון הכללי שלנו, של כל עם ישראל יחד, שתהיה אחדות בין כולנו והוא שראשי התיבות כלי הם כהן לוי ישראל. עקב החלוקה הפנימית הזו בתוך העם – עד כדי שלוי ביחס לכהן נקרא בתורה זר, כמו מחשבות זרות או עבודה זרה וכו', אפילו אם יהיה זה דוד המלך – היה ניתן לחשוב שיש מקום לפירוד והתפלגות. כך היה חושב מי שאמון על השקפה מודרנית, שכולם שווים ולא צריך שום מחנות. מה אומרת על זה פנימיות התורה, החסידות? שבאמת מצד עצם הנשמה זה נכון. כולם שווים. כתוב בכתבי האריז"ל שכל נשמה בעצם חייבת לחזור ולהתגלגל ולהיות כהן על מנת לקיים את מצוות הכהונה. הוא כהן לא מצד העצם אלא הוא מתלבש בלבוש של כהנים כדי לקיים את התקון הזה. יש רק דבר אחד שלא צריך להתגלגל בו והוא להיות מלך, למרות שיש לו מצוות המיוחדות רק לו, כי הוא מוציא את כל ישראל במצוות שלו. זה מחזק מאוד כמה עניינים שדברנו עליהם. קודם כל, שיש רק מלך אחד [לא מפרשים את "שום תשים" כמו "פתח תפתח" או "הוכח תוכיח" בלשון ריבוי], שגם הוא אחד ולא צריך לראות בו שום צל של ריבוי, ועוד שאני רואה במלך דבר אחד איתי, שלא כמו אצל הכהן הגדול. "עבד מלך – מלך", ואני והוא אותו הדבר ממש עד כדי שהוא מוציא אותי ידי חובה במצוות שלו. דבר נוסף, מן הכיוון ההפוך, מכיוון שאין לי שום הכרח להיות בעצמי המלך, ואני יכול לקיים לאורך כל הגלגולים שלי את מצוות "שום תשים עליך מלך", באופן שלא אני אלא יש מישהו מעלי... שיהיה כל הזמן מלך אחד עליך. אם אתה פעם אחת כהן אז אפשר לומר שאתה לא שם מעליך באופן מוחלט אותו, אבל במלך מספיק לשים עליך, ואז אתה ממש המלך ממש עד כדי שמוציא אותי ידי חובה.

נחזור לחלוקה בעם ישראל. לכאורה החלוקה גורמת לפירוד ואילו כלי בא לאחד, לגרום תקון. אלא שבעצם אנו אחד, וכל שלושת החולקות הללו הם לבושים לתקון אתה אחדות. בלשון אחרת, על החכמה אמרנו שאינה מתהווה ממקור אחר אלא האור עצמו מתעבה ונעשה כלי. כך צריך לחשוב על מקור מחצבם של נשמות ישראל, שבמקורו הוא אור אחד פשוט והכלי הראשון שלו, החכמה, הוא מעין פריזמוס שמתוכו מתגלה האור בשלושה גוונים שונים. זה לא כמו המשל בספר הפרדס, שאם אני שם מים בכלי אדום אז המים יראו בצבע אדום. זה משל לכלים שמתהווים ממקור אחר ומתדמים למקורם. עדין אני יכול לשפוך את המים והם יחזרו לצבעם השקוף הראשוני. מה שאין כן במשל האור והספקטרום בפיזיקה של היום, שהאור מתגלה על כל גווניו הוא, וזה משל לחכמה, שכל כלי נוצר על ידי האור, מיניה וביה, ואין שום הבדל עצמי בין הגוון והאור. זה משל טוב לכלים של חכמה, גוונים עצמיים מול גוונים חיצוניים. זה משל טוב לעולם העקודים, ולכלי החכמה ביחס לאור הכתר. בתוך החכמה יש נקודה מצוירת. האות שלה היא אות י בשם הוי', בעוד הכתר למעלה מאותיות. זה אומר שכל האותיות שיש בחכמה הם אותיות קצרות, כמו האות י, בעוד שבכתר יש רק רמז לאות בצורת קוצו של י. הוא רק מצביע על מציאות שמעל ומעבר לתפיסת החכמה. בקבלה כתוב שבתוך הנקודה המצוירת של החכמה אפשר לזהות הרכבה מסוימת: יש בה קוץ ויש גזעא ויש שבילא. כתוב שאלו שלושת שורשי נשמות ישראל – כהן לוי וישראל [לפעמים כתוב שאלו שלושת הכינויים ישראל ישורון ויעקב. המגיד ממזריטש מסביר שהקוץ העליון של האות י הוא כנגד השם ישראל – לי ראש, הפנימיות היא כנגד ישורון, מלשון יושר, והקוץ התחתון, העקב, של האות י היא השם יעקב]. כך צריך לתפוס את החלוקה בין נשמות ישראל – ג גוונים של אור אחד, שבזכותם אפשר להתחיל לתפוס אותו. יש התבוננות בפרק לב בתניא של אחדות ישראל, שצריך להתבונן בשורש המשותף של נשמות ישראל עד להתפשטות הגשמיות, עד שהגופות לא יהוו מחסום שמחלק בין יהודי ליהודי. הדרגה הגבוהה ביותר במביא שם הוא הביטוי ש"אב אחד לכולנה", שיש לנו אבא אחד. זו מדרגת החכמה, הנקראת אבא בכל מקום.

אז אנחנו רוצים להיות היום זקנים בענין של הרבי הקודם, רוצים להיות כלי לאור הזה, לאור הכתר שהוא אור שלמעלה מטם ודעת, אור של מסירות נפש. היום הוא צריך בפעם הראשונה לרדת לחכמה, לכלי הראשון שלו, כדי להתגלות. צריך לקנות חכמה ממקור החכמה. הכלי לזה, ה"אתר שלים" בשביל שיתגלה, לא מספיק שאני אהיה שלם בעצמי בכלי הפרטי שלי, אלא צריך שכולנו נהיה זקנים. צריכים אחדות של כולנו. צריך שנרגיש איך "אב אחד לכולנה", שיש שם כבר נקודה מצוירת – עם קוץ עליון ותחתון ופנימיות, שורש נשמות כהנים לוים וישראלים – כלי ראשון לתפוס את האחדות הפשוטה של "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד".