התוועדות כ"ד טבת ס"ח – ביתר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אלי אתה".

היום כ"ד טבת, הילולת אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע. שמו שניאור – שני-אור. הבעל שם טוב בעצמו אמר על שני-אור שנשמה זו ירדה לעולם כדי לחבר את שני האורות – אור הנסתר ואור הנגלה. על פי פשט, אור הנסתר זה תורת החסידות, תורת הבעל שם טוב, בטוב טעם ודעת. כמו שכתוב שצריך ללמוד את הזהר בבחינת "יתפרנסון מיניה", שיבינו את זה בטוב טעם ודעת, זו הסגולה לצאת מן הגלות ברחמים, ומי שלקח את הנסתר – הקבלה העמוקה ביותר, קבלת הבעל שם טוב, שעמוקה עוד יותר מקבלת האריז"ל – והוריד את זה לחב"ד, שיתפרנסון מיניה, זה אדמו"ר הזקן. זו השליחות לשמה ירדה נשמתו הטהורה לעולם הזה. ביחד עם זה הוא גם חבר את השו"ע, זה הנגלה, וגם חבר אותם ביחד. בתוך הנסתר גופא, ספר התניא קדישא, התורה שבכתב של החסידות – בהדפסה הראשונה של הספר היו רק שני חלקים, ספר של בינונים (החלק הראשון) ושער היחוד והאמונה. ספר של בינונים מיוסד על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", לבאר היטב איך הוא קרוב מאד לכל אחד ואחד, זה מתחיל לקרב את האלקות "בפיך ובלבבך לעשותו" לכל אחד ואחד, ואחר כך, החלק השני של התניא, שער היחוד והאמונה, זה לבאר את הענין של יחודא עילאה ויחודא תתאה, את חידוש העולם בכל יום ובכל רגע תמיד, יש מאין ואפס המוחלט, ואיך זה למעלה מהזמן והמקום (יחו"ע, שם אדנות כלול-משולב בתוך שם הוי' ב"ה) ואיך זה בתוך הזמן והמקום (יחו"ת, שם הוי' משולב, מוסתר במדת מה, בתוך שם אדנות). זה מיוסד על "שמע ישראל" (יחו"ע) ו"ברוך שם" (יחו"ת), ולחבר אותם יחד ובכך להמשיך את האלקות "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

יש שיחה שהרבי מסביר שהחלק הראשון של התניא זה להמשיך את האלקות בתוך הלב, בתוך האדם, בתוך הגברא – זה "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" – והחלק השני זה להמשיך גילוי אלקות זה עוד שלב, מהגברא אל החפצא, אל העולם מסביב, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. הוא מסביר שאפשר לפרש ששני החלקים הם בעצמם שני-אור בתוך הנסתר גופא של התורה. אחר כך הוא ממשיך ואומר שגם רק בחלק הראשון, המשכת גילוי האלקות בעבודת האדם, הבינוני, יש גם כן שני-אור. והזלמן – השם השני, זלמן, שתמיד מפרשים בחסידות שזה צירוף אותיות "לזמן" – זה לקחת את שני האורות, שעדיין שייכים ללב, ולהמשיך את זה עוד יותר, לתוך המציאות של הזמן והמקום, "לזמן הזה". בכל אופן, יש את השני-אור שזה הנסתר והנגלה, שני-אור בשני חלקי התניא, ושני-אור רק בחלקו הראשון של התניא. אם כן, יש לנו משימה, כשאנו מתייחדים היום עם אדמו"ר הזקן, לקחת את המשמעות הפנימית של השם שלו ולהבין שבכל דרגא ודרגא יש שני אורות שעלינו לחבר אותם – שני-אור – ואחר כך להמשיך את זה בתוך המציאות החיצונית, בזמן ובמקום. אבל קודם כל צריך לחבר אותם בנפש – בספר יצירה יש עולם-שנה-נפש, החלק הראשון זה לחבר את האורות בנפש של האדם, ואחר כך לחבר את זה גם עם הזמן והמקום, זה החלק השני, "לזמן".

ידוע הרמז, שגם מובא בספה"ק, שב"יהי אור ויהי אור" יש שני אורות, שני-אור. יש הרבה הסברים בקבלה ובחסידות ש"יהי אור" זה אור ישר ו"ויהי אור" זה אור חוזר, אור שבבחינת דכורא (או"י) ואור שבבחינת נוקבא (או"ח). בכל אופן, יש כאן שני אורות. ושוב, מבואר בקבלה שבמאמר (הגלוי) הראשון (אחרי "בראשית נמי מאמר", שהוא מאמר סתום) יש שני אורות. אחר כך המאמר של יום הששי, "זה היום תחלת מעשיך", המאמר של "נעשה אדם" (שהוא "תחלת מעשיך" כי "נעוץ סופן בתחילתן"), עולה בדיוק "יהי אור ויהי אור". אם כן, אין רמז יותר מובהק, ש"נעשה אדם" – עשיה זה לשון תיקון, תיקונו של האדם – שבתוכו יחבר את שני האורות. אין יום יותר מסוגל ומתאים להתבונן מהם שני האורות בתוך האדם, ואיך עלינו לחבר אותם ביחד, כמו כ"ד טבת, יום ההילולא רבא של אדמו"ר הזקן, שנקרא בשם הזה שניאור, וכאמור, הבעל שם טוב הקדוש בעצמו הסביר על פי שמו שזה ענינו, לחבר את שני האורות.

אנחנו אחרי חנוכה, בתוך חדש טבת שמתחיל עם סוף חנוכה, והחג הבא מדרבנן הוא חג פורים. התקופה בין חנוכה לפורים היא תקופה מאד חשובה. בתוך תקופה זאת יש תת-תקופה של שובבי"ם, תקופה של תיקון הברית, אבל בגדול אנו בין חנוכה לפורים. מה זה אומר? אחרי שנבין מה זה אומר נוכל להתמקד מה זה היום הזה, כ"ד טבת, בתוך הזמן הזה. מסתכלים בספר קדושת לוי, שיש לו אריכות על חנוכה, כידוע, ושם הוא מסביר בטוב טעם מה ההבדל בין חנוכה לפורים, וממילא מתוך זה אפשר להבין בטוב טעם מה זה הימים האלה, התקופה הזאת, שבין חנוכה לפורים. ידוע ומבואר בחסידות שהמכנה המשותף בין שני החגים האלה, שהם מדרבנן, זה שהם במדת מה נסים נסתרים, מלובשים בדרך הטבע, לאפוקי מהחגים מדאורייתא, שהכל זה "זכר ליציאת מצרים", מתחיל מחג הפסח (כמו שנסביר, יש מצוה "למסמך גאולה לגאולה", לחבר את גאולת פורים לגאולת פסח), שזה נסים גלויים למעלה מדרך הטבע, עשר מכות וקריעת ים סוף. כמו שכתוב בתחלת הפרשה שלנו, "ושמי הוי' לא נודעתי להם" – שמי הוי' זה הכח, השרש והמקור, של הנסים הגלויים של יצי"מ (כמו שמסבירים המפרשים), ורק עכשיו זה מתחיל להתגלות. עכשיו קוראים את זה בתורה, אבל במשך השנה זה היה בניסן. אומר ה"קדושת לוי" שחנוכה היה בזכות מסירות נפש מצד התחתונים, מסירות נפש של המכבים – הכל נסים של "מסרת גבורים ביד חלשים וכו'", אבל יש השתתפות חזקה מאד של התחתון עם העליון. מתוך שיתוף הפעולה נמשך הנס ונתגלה האור של חנוכה. בפורים, לעומת זה, היתה השתתפות מצד אסתר המלכה, אבל זה לא דומה בכלל לשיתוף של מסירות נפש של התחתונים שהיה בחנוכה, זה משהו אחר. לא ראי זה כראי זה, ובכל אחד יש מעלה. המעלה של חנוכה זה מסירות נפש גלויה, השתתפות מלאה של התחתונים, ואילו בפורים יש גם כן מסירות נפש – קודם כל, כתוב שעם ישראל עמדו בנסיון, לא להמיר את הדת ר"ל, במשך שנה שלמה, ויש מסירות נפש של אסתר, "כאשר אבדתי אבדתי", ועצם התוקף העצמי, חוט השדרה של "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" – אבל זה עוד לא דומה לחנוכה, לחשמונאים, כך מסביר הקדושת לוי. כמו שאמרנו, לא ראי זה כראי זה, מצד אחד אפשר לומר שחנוכה זה יותר טוב, שאנחנו משתתפים, אבל מבחינת גילוי הנס מלמעלה הוא אומר שפורים זה יותר נס גלוי, היות שיש פחות השתתפות ממשית של להלחם נגד האויב עם נשק בידים, לכן יותר גלוי שהנס רק מלמעלה, רק מה'. כלומר, זה הווארט שלו, שהנס של חנוכה יותר מתלבש בטבע, היות שאנחנו משתתפים, והנס של פורים זה קצת יותר למעלה, בגלל שיש פחות השתתפות ממשית של התחתונים. כלומר, משתתפים, אבל נותנים לקב"ה – דרך שלוחיו הרבים (חרבונא, אחשורוש) – לתלות את המן על עץ גבוה חמשים אמה.

בחנוכה, חוץ מהמס"נ של המכבים, באופן של "דרכו של איש לכבוש", להלחם ולצאת (שזה לא דרך של אשה), יש גם סיפור מפורסם שמובא בחז"ל ובפוסקים (ואפילו נוגע למנהג בחנוכה, שגם מובא בפוסקים) – מעשה יהודית, שהרבה את הולופרני. כמו שהאריז"ל כותב, יהודית היא גלגול של יעל, שגם מסרה את נפשה והרגה את סיסרא. יהודית תקנה אותה, כי תוך כדי המסירות נפש של יעל נאמר עליה "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" – היא עברה עבירה, אמנם לשמה, וזה גדול מאד, אבל בכל זאת עבירה – ואילו יהודית לא נכשלה, שמרה על עצמה והצליחה להרוג אותו בלי להבעל לו. בכך היא תקנה את יעל, ובזכותה – זה אחד המעשים החשובים ביותר בקשר לחג של חנוכה. אז כבר נאמר את הסיבה למה אנו מזכירים אותה – וזה הולך להיות הנושא העיקרי שלנו הערב – כ"ד טבת בגימטריא יהודית. גם בחכמת החשבון, יש למספר זה חשיבות מיוחדת – 435 הוא סכום כל המספרים מ-א עד כט ('משולש' כט, בלשון החשבון, ועל דרך 'מספר קדמי' בקבלה; כט ר"ת כד טבת). זה הקשר המיוחד של יהודית לערב הזה. יהודית קשורה לחנוכה, אבל יהודי – לשון זכר – קשור לפורים, זה מרדכי היהודי, "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי", הוא הראשון שנקרא יהודי אף שאינו משבט יהודה (אלא "איש ימיני", משבט בנימין"), ונקרא כך כי "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מודה בה', בכך גופא שכופר בע"ז). המן הרשע עשה מעצמו ע"ז "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", עד מסירות נפש – בסיכון עצמו ובסיכון עמו, "עם מרדכי" – ובזכות זה הוא נקרא יהודי. אם כן, זה ווארט יהודי, שכל התקופה בין חנוכה לפורים זה בין יהודית ליהודי. יהודית יהודי = 470 = "[ויאמר אלהים] יהי אור ויהי אור" = "[ויאמר אלהים] נעשה אדם", כנ"ל. האדם שיש לו שני אורות, אור ישר ואור חוזר, אור זכרי ואור נקבי, זה יהודי-יהודית.

בשבת, כ' טבת, היתה הילולת הרמב"ם. בסדר הדורות אפילו כתוב שפעם חשבו, בטעות, שהילולת הרמב"ם ב-כד טבת. אחר כך התברר שזה לא בכ"ד טבת אלא ב-כ' טבת. זה שהיתה כזו הוא-אמינא, אפילו בטעות גמורה, זה ודאי קשר חזק ביותר בין הרמב"ם לאדמו"ר הזקן. גם היום, כשיודעים את האמת, זה סמוך ונראה – בתוך אותו היקף (בלשון הרשב"א) של שבעה ימים, לכן יש ודאי קשר ביניהם. גם יש רמזים של צדיקי אותו דור, תלמידי המגיד, שקראו על אדמו"ר הזקן ה'ראש' של הרמב"ם. בהלכות מלכים, שזה ההלכות האקטואליות שלנו היום, הרמב"ם כותב שבמלחמת מצוה – המלחמה של החשמונאים היא מלחמת מצוה – יוצא גם חתן מחדרו וכלה מחופתה (זה גמרא, והרמב"ם פוסק את זה להלכה), להלחם נגד האויב. שואלים המפרשים, גם הרדב"ז על המקום, והרבה אחרונים (עד ימינו ממש, חשובי הרבנים של הדור שלנו), דנים מה זאת אומרת "כלה מחופתה"? הרי "דרכו של איש לכבוש" ולהלחם, ולא דרכה של אשה, אז מה זה "כלה מחופתה"?! יש פוסקים היום, בבני ברק, שפוסקים בצורה חד-משמעית שחס ושלום, רחמנא לצלן, לפרש "כלה מחופתה" פשוטו כמשמעו, וגם הרדב"ז אומר שקשה לפרש כך. הרדב"ז בשם הרשב"א, ועוד ראשונים, אומרים שאולי הכוונה שהיא מספקת מים במזון – משתתפת בלחימה בעורף, במושגים של היום – אבל הפוסקים האחרונים שוללים אפילו את זה. אומרים פירוש, שכל מי שיש לו חוש ברמב"ם יודע שזו ודאי לא כוונתה – שהיות שהחתן יוצא מחדרו אז ממילא אין יותר חופה, אין לכלה מה לעשות שם, והיא יוצאת. זה ודאי לא הכוונה, אבל ככה יש שאומרים. שוב, יש מבין הראשונים שאומרים שהכוונה שהיא משתתפת בעורף, אבל יש מאירי – שהוא הפירוש הכי מענין כאן – שאומר שלשתף אותה בחזית, יחד עם הגברים, זה לא שייך. לא אומר שזה לא שייך משום צניעות – זו גם סיבה – אלא משום ש"נשים דעתן קלה", ואף על פי שהיא רוצה להלחם ולהתגייס (אנו מדברים על צבא מלך המשיח, והיא רוצה להתגייס לצבא הזה, ולא לצבא כאן – רוצה להתגייס לצבא שמאה אחוז על פי תורה ועל פי יראה), היא יכולה באמצע הקרב לתפוס פחד. יש מצוה לא לפחד, ואי אפשר לסמוך עליה שלא תפחד ותיסוג, ונסיגה היא תחלת הנפילה, לכן לא שייך לעשות גיוס בנות, גם בצבא מלך המשיח בו שומרים על צניעות מאה אחוז, גם במלחמת מצוה. אם כך, מה זה "כלה מחופתה"? המאירי אומר שזה מעשה יהודית. שכל אשה שנדבה לבה לקחת חלק מעשי במלחמה להצלחת ישראל, להגן על עם ישראל, רשותה וזכותה ליזום מעשה אלים, להתנקם בפועל ולהרוג לא סתם את האויב, אלא את הרמטכ"ל שלו – היא צריכה לחשוב איך חותכים לו את הראש בפועל ממש. כך אומר המאירי, זה מה שצריך להיות בראש של ה"כלה מחופתה" – של הנשים הצדקניות בשעת מלחמה – איך אני מגיע להולופרני, וחותכת לו את הראש. כדאי שכל אחד יסתכל במאירי ויראה איך הוא מסביר את זה יפה. אמרנו את זה קצת במאמר מוסגר, כדי לתת 'חוש' בתוקף ובענין של יהודית.

כשמסתכלים בתנ"ך, כשמחפשים את השם יהודית, רואים שיש רק יהודית אחת. זה שם בדוי שעשו הרשע נתן לאשתו כדי לרמות את אביו ואת אמו, שאשתו שומרת דת יהודית. אחר כך יש עוד שש פעמים בתנ"ך המלה יהודית, סה"כ שבע פעמים "יהודית" בתנ"ך (זה מובא גם אצל רבי צדוק הכהן מלובלין). פעם אחת שם של אשה, חלק מנסיונות הרמאות של עשו, ועוד שש פעמים לא כשם של אשה אלא במובן של לשון הקדש. אין את המלה עברית, או לשון הקדש, בתנ"ך – לשון הקדש בתנ"ך זה יהודית, וזה כתוב שש פעמים. כמובן שכל השש פעמים באים אחרי הפעם הראשונה, אחרי יהודית של עשו הרשע. בכל אופן, מה שאפשר ללמוד מזה, ששש יהודית במובן של לשון הקדש זה איזה תיקון – התיקון של היהודית הרמאית, הרמאות של "דת יהודית" (מושג שנוגע להיום, כפי שיתבאר). עשו נמשל לחזיר שמראה טלפיו ואומר "ראו הנה אני טהור", וכך כל מה שקשור אליו זה רמאות והעמדת פנים. יש קליפה שנקראת ראומה – "ופלגשו ושמה ראומה" – ראו את ה-מה שלי, את הבטול שלי. ויש גם קליפת יהודית – ראו שאני נוהגת כמו דת יהודית. תיכף נסביר מה זה בגמרא והלכה דת יהודית, שזה גם כן הנושא של היום, של כ"ד טבת העולה יהודית. התיקון, כנראה, זה דיבור בלשון הקדש, שדברו במסירות נפש, כמו שמסופר במלחמת סנחריב – זו היתה מס"נ לדבר יהודית, משני הכיוונים (גם האויב דבר יהודית). יש בירור, צריך לברר את לשון הקדש. בכל אופן, שש פעמים יהודית – תיקון ובירור של לשה"ק – זה בין האשה יהודית בתושב"כ לאשה יהודית בתושב"ע, היהודית של חנוכה.

הזכרנו "דת יהודית" – מה זה דת יהודית? המשנה אומרת בכתובות, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע, שאשה שעוברת על דת יהודית אפשר להוציא אותה בלי כתובה. ושמה יש שני סוגים, שתי דתות (אנחנו לא אוהבים את הביטוי "משרד הדתות", כי יש רק דת אמת אחת, אבל באמת בשו"ע יש שתי דתות, זה רעיון חדש למשרד הדתות של משיח) – דת משה ודת יהודית, ושתי הדתות הללו שייכות לאשה. [לבת הבעל שם טוב קראו אדל – כמנין יהודי – ויש מסורת שהבעל שם טוב אמר שקרא לה כך כי לקח את נשמתה מהפסוק "אש דת למו", נשמה שהיתה בבחינת נביאה כידוע הסיפורים הרבים בזה. הנין של הבעל שם טוב, רבי נחמן, אומר בלקו"מ (זו תורה חשובה מאד שם) שיש כמה סוגים של נשים – אשה רעה, אשה משכלת, אשה נביאה. הוא אומר שאשה נביאה זה לשון הקדש, אשה משכלת זה לשון תרגום, והאשה הרעה-הזונה זה שבעים לשון. הכל קשור לבירור ותיקון הלשון]. כשאשה עוברת על דת משה הכוונה שהיא מכשילה את בעלה באיסורים – משקרת לבעלה שהמאכל מעושר והוא לא מעושר, או שהיא טהורה ובאמת היא נדה, ר"ל. אשה שמכשילה את בעלה בעבירות ממש, זה נקרא שהיא עוברת על "דת משה". "דת יהודית" זה ענינים של צניעות שבנות ישראל קבלו עליהן, וזה לא מעיקר הדין. דת משה זה תורה, ודת יהודית זה שבנות ישראל נוהגות בצניעות ובעדינות מיוחדת, וכל הדברים האלה שבנות ישראל קבלו על עצמן לנהוג בצניעות ובעדינות, אם אשה עוברת על זה לגמרי, מהקצה אל הקצה, זה נקרא שעוברת על דת יהודית. גם אם היא מכסה קצת את השער, אבל אם זה לא רדיד שקשור היטב, וכך היא יוצאת לשוק, אז היא עוברת על דת יהודית. אם היא קולנית, אם תובעת בקול עד כדי כך שהשכנות שומעות אותה, אז היא עוברת על דת יהודית. אם היא מקללת את אבי הבעל בפניו, היא עוברת על דת יהודית. יש עוד כמה דוגמאות, וכל הדברים האלה זה לא שהיא מכשילה ממש בדת משה, רק שלא נוהגת כמו שבת ישראל צריכה לנהוג בצניעות, ודברים אלה זה כל כך חמור עד שהבעל יכול לגרש אותה בלי כתובה.

מכאן אנו מבינים ש"דת יהודית" זה עניני צניעות. אבל, שוב נסתכל ברמב"ם, בפירושו על י"ג עיקרי אמונה – בפרק "חלק" בסנהדרין – הוא משתמש בביטוי "דת יהודית" כשהוא מדבר ומסביר את העיקר האחרון מ-יג עיקרי האמונה שלו, האמונה בתחית המתים. הוא משתמש משום מה, לא ברור למה, אבל כותב שהאמונה בתחית המתים זה דת יהודית. אחרי הרמב"ם היה עוד גדול מאד בחקירה, ספר העקרים, והוא חלק על הרמב"ם שקבע במסמרות י"ג עיקרים. מה הפריע לו? הוא ודאי מאמין בכל העיקרים האלה של הרמב"ם, אבל הפריע לו שהרמב"ם כלל בהם – שהכופר בהם מוגדר ככופר בעיקר, יוצא מדת ישראל לגמרי – גם דברים שלא כל כך ברור ופשוט שמי שלא מאמין בהם יצא מכלל ישראל (יש לו על זה ספר שלם). לכן הוא לא כל כך אוהב את 'המצאת' הרמב"ם על עיקרי האמונה. לגבי העיקר הזה, של תחית המתים, לא צריך את הרמב"ם בשביל לפסוק שמי שלא מאמין בזה הוא כופר בגדול, שהרי כל י"ג העיקרים הוא כותב בפירושו על תחלת פרק חלק – "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא [שזה תחית המתים], ואלו שאין להם חלק לעולם הבא – האומר אין תחית המתים מן התורה...". יש ראשונים ששואלים – אחד ששומר כל השו"ע, ולא כופר בתחית המתים אלא אומר שהיא לא מן התורה אלא חלק מתושב"ע, זה כל כך חמור עד שאין לו חלק לעולם הבא? אם הוא לא מאמין באגדות ובדרשות חז"ל שמצאו רמז לתחית המתים בתורה, אלא מאמין בתחית המתים מן התורה, רק בשביל זה לא יחיה לתחית המתים? יש ראשונים שתמהים על זה, זה חידוש גדול מאד, אבל בכל אופן זה משנה. הרמב"ם קורא לזה "דת יהודית", אבל בעל העיקרים משתמש בזה אחרת. כדי להדגים למה ענין זה של העיקרים הוא קשה הוא שואל – מה תעשה עם חידוש העולם? ידוע שהרמב"ם מאד דן וחקר על חידוש העולם – אריסטו כתב שהעולם קדמון, והרמב"ם אומר שאם היה יכול להוכיח זאת היה 'מכופף' לכך את התורה, אך היות שאין לכך הוכחה הוא מקבל את קביעת הכתובים וחז"ל שהעולם נברא מחודש, יש מאין ואפס המוחלט. זה דבר שקצת קשה לומר אותו, אך כך הרמב"ם כותב, כידוע לכל מי שקצת מכיר את הרמב"ם. פונה העיקרים לרמב"ם ואומר לו – לדעתך, מי שיכפור בחידוש העולם, ויפרש כמו אריסטו שהעולם קדמון, אז בשבילך זה לא יקרא כופר בעיקר, כי לא כללת זאת ב-יג העיקרים. הוא יהודי כשר – יש לו טעות, ומפרש כל הפסוקים לא נכון, אבל לא כופר בעיקר – כי לא כתבת זאת באחד מ-יג עיקרים. אלא מה, אומר העיקרים, זה "דת יהודית" – דת יהודית זה חידוש העולם. הוא לא מזכיר, עד כמה שראיתי, שהרמב"ם משתמש בביטוי זה בשביל האמונה בתחית המתים.

כל מה שאמרנו כעת זה חומר למחשבה. מה שרצינו להסיק מזה שהביטוי דת יהודית – עליו מדברים בגלל כד טבת (ואם ענינו של אדמו"ר הזקן להלביש פנימיות התורה בטוב טעם ודעת אין נושא יותר חשוב מעיקרי היהדות, או של הרמב"ם, או שלושת אלו שבעל העיקרים נשאר איתם בסוף, שזה חקירה אלקית, חסידות) – זה או דרכי הצניעות של בנות ישראל או שזה קשור לאמונה, או אמונה בתחית המתים או אמונה בחידוש העולם [אנו יודעים שלפי הבעל שם טוב והחסידות העולם לא רק נברא לפני 5668 שנה, אלא ה' מהוה את העולם בכל רגע יש מאין ואפס המוחלט; דעה שהרמב"ם, אגב, בפירוש לא מקבל, עד שמוציא לעז על מי שחושב ככה, אך פשיטא שאליבא דאמת של הקבלה והחסידות ככה זה, ולומר את זה ולחשוב ככה, להתבונן ולהאמין – אמונה שכתוב עליה שהיא קרובה להבנה, הרבי רש"ב כותב שזה אמונה במדרגת החיה, שמרחפת, נוגע ואינו נוגע, לגבי השכל, לגבי החוש, ונפש טהורה וזכה, אדם שעובד על עצמו לתקן את המדות, כמעט יכול לחוש את זה ממש, לראות את זה, צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", כל יהודי בפוטנציאל, כשמסתכל על המציאות כמעט יכול לחוש, "עין בעין יראו", שהעולם מתהוה ומתחדש בכל רגע תמיד, יש מאין ואפס המוחלט – זה אמונה במדרגת החיה, החכמה, מדרגת "כלם בחכמה עשית" בה ה' מחדש את העולם, ויש אמונה שבמדרגת היחידה, והיינו "צדיק באמונתו יחיה", ב אמונות, על כל פנים, כמה שהאמונה יותר מוחשית זה יותר "דת יהודית", כמו שצניעות טבעית יש אמונה בחוש טבעי]. מה הקשר בין צניעות לאמונה? החלק הכי עמוק בזהר הוא "ספרא דצניעותא", ושם מדובר על הצניעותא – רישא דלא ידע ולא אתיידע – ובחסידות מבואר שהמקור של זה הוא כח האמונה. אם כן, יש קשר מובהק בין המושגים צניעות ואמונה. מי שהוא צנוע, האמונה אצלו מתבטאת, ומי שמאמין חזק יקיים בעצמו "הצנע לכת עם הוי' אלהיך".

נתחיל להתמקד עוד יותר: מה כל זה אומר לנו היום. היום אנו בפרשת וארא, תחלת הסיפור של יציאת מצרים – עשר מכות מתחילות בפרשה זו, בה יש שבע מתוך עשר המכות. הפרשה מתחילה "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם. וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה". נחזור לפרק "חלק", "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", ומה הסוגיא הראשונה בגמרא (אחרי המשנה הראשונה)? כל מי שזוכר פרק בסנהדרין יודע שכל הדפים הראשונה, בערך שלושה דפים, זה "תחית המתים מן התורה מנין?". העבירה כאן זה מי שאומר שאין תחית המתים מן התורה, ואז צריך לחקור "תחית המתים מן התורה מנין?". ומי שעוקב ומתבונן שמה יראה שיש בדיוק עשרים ושנים פסוקים בתנ"ך שבהם יש רמז לתחית המתים (באמצע יש עוד כל מיני אגדתות, אבל הכל קשור לחקירה של תחית המתים מן התורה מנין). בדרך מאמר מוסגר, היום – כמו שגם נאריך להסביר – תחית המתים קשור עם מה שהרבי קורא "חיים נצחיים", אז כל הפרק הזה והענין הזה דן בתחית המתים מן התורה. ידוע, וזה כלל גדול שהרבי תמיד מביא, ש"הכל הולך אחר הפתיחה" – אם רוצים להבין משהו, שחוזר כמה פעמים בתורה, אז העיקר זה הפעם הראשונה (הראש של הענין, ו"בתר רישא גופא אזיל"). לכן, אם אמרנו שבתחלת פרק "חלק" יש כב פסוקים שלומדים מהם תחית המתים – תשע בתורה וחמש בנביאים ושמונה בכתובים – וראוי לפרש ולהסביר את כולם, אבל "הכל הולך אחר הפתיחה". ידוע שהרבי מקומרנא מקביל יג עיקרי האמונה ליגהמ"ר, והעיקר הזה – האחרון, אך ממנו מתחיל כל הדיון בעיקרים בפרק "חלק" – זה מכוון למזל "ונקה" (ממנו יונקת אמא), זה המקום של תחית המתים. "לא ינקה" זה מי שלא זוכה לתחית המתים, מי שאומר שאין תחית המתים מן התורה.

הפסוק הראשון שממנו מוכיחים זה המלה ה-כט בפרשתנו – "וגם הקימותי את בריתי לתת להם את ארץ כנען", "'לכם' לא נאמר אלא 'להם', מכאן לתחית המתים מן התורה". ושוב, זו הפעם הראשונה, זה חידוש – בכל "ספר הישר", חומש בראשית, אין רמז לתחית המתים. אפשר ללמוד חומש זה, להתדמות לאבות ("מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי"), ולא לדעת על תחית המתים. אפשר גם לקרוא כל פרשת שמות ולא לדעת על תחית המתים. מתי מתחילים לדעת ולהוודע על תחית המתים, שזה חיים נצחיים? רק בתחלת פרשת "וארא". מתי הפעם השניה? הפסוק השני של תחית המתים מן התורה – שלפי הלשון ברמב"ם זה "דת יהודית" מן התורה – זה בסוף יציאת מצרים, החותם של יציאת מצרים זה קריעת ים סוף, בפרשת "בשלח", אחריה יש שירת הים (שאם חזקיהו היה שירה כמותה אחרי מפלת סנחריב היה זוכה להיות משיח, שירת הים זה משהו מאד גדול ונשגב), הפותחת "אז ישיר". כאן, בפרשתנו, רש"י לא מביא את הגמרא מסנהדרין בפשש"מ, אבל שם הוא כן מביא – שמשה עתיד לשיר שוב, בתחית המתים. הרי "משה לא מת", וגם עליו נאמרה תחית המתים – זה מה שאמרנו, שתחית המתים, עוד יותר בגדול,זה  הענין של תחית המתים. זה המסר המיוחד, לגבי כל הדור הזה, דור הגאולה. אם כן, רואים כאן משהו יפה מאד, שהעיקר של תחית המתים, של חותם העיקרים (כמו שכתוב "הכל הולך אחר הפתיחה" גם "הכל הולך אחר החיתום", וכמו שראינו שהרמב"ם הגיע גם לראשון מהסוף, כי הכל בפרק "חלק"), זה מקיף את נסי יציאת מצרים.

זה אומר שאי אפשר להתחיל לתת מכות למצרים לפני שמקדימים רפואה כזאת לישראל. בגמרא כתוב שמה שהקב"ה מקדים רפואה למכה זה דווקא בישראל גופא, שאם חלילה צריכה להגיע איזו מכה לישראל, ה' מכין את הרפואה קודם. משא"כ באומות העולם, שגם אם ה' מרפא אותם בסוף, הוא קודם מכה ואז מכין את הרפואה. כך כתוב בגמרא, זה ההבדל בין יהודי ויהודית, להבדיל, לגוי. אבל כאן חידוש יותר גדול – לפני שה' מכה את המצרים מכין רפואה לישראל, והרפואה זה הכרת תחית המתים. אומר ש"ושמי הוי' לא נודעתי להם", אבל הגילוי של שם הוי' דלעילא זה "וגם הקימותי את בריתי וגו'". אפשר להיות צדיק כמו האבות, ולא לדעת מתחית המתים. בשביל לצאת ממצרים, בשביל להתחיל לתת מכות לרשעי או"ה – המצרים המיצרים את חיי ישראל – אנו צריכים לדעת קודם, אפילו משה רבינו בעצמו, על תחית המתים מן התורה. אם כן, כל יציאת מצרים מוקפת "תחית המתים מן התורה".

לפני שנמשיך נאמר שיש פירוש אחד בחסידות שחייבים להאמין שתחית המתים מן התורה – ולא מספיק להאמין שזה תושב"ע, הלכה למשה מסיני – כי צריך להאמין שבכח התורה לחיות מתים, "טל תורה מחייהו". לא להאמין שזה כתוב בתורה בלבד, אלא שכח תחית המתים הוא בתורה, ובלעדיה אין תחית המתים. "בהוציאך את העם ממצרים תעבדו את האלהים על ההר הזה" – תכלית הכל זה להגיע להר סיני, לקבל תורה, ועיקר ענינה של התורה הוא שיש לה את כח להחיות מתים. זה הקפידא, לדעת מה זה התורה.

יש גם כן, כתוב בחסידות, ש"וידבר אלהים [= הטבע] אל משה וידבר אליו אני הוי' [וזה הגילוי של התורה, השרש של הנסים הגלויים ממש]". התחלנו מכך שיש טבע, ולמעלה מזה חנוכה – השתתפות התחתונים בנס המלובש בטבע – ולמעלה מזה פורים, שיותר גילוי מלמעלה ופחות השתתפות מלמטה, ואחר כך הנסים הגלויים של יציאת מצרים שמתחילים מפרשת וארא. זה סוד הוי' מלמטה למעלה – טבע זה ה תתאה; השתתפות התחתון בחוזק להוריד את הנס שיתלבש בטבע זה ה-ו, מדות הלב; שהתחתון רק עושה השתדלות – יש מס"נ בפנים, אבל בחוץ נותן לה' לעשות את הנס – זה ה עילאה; נס גלוי זה "הוי' בחכמה", ה-י של שם הוי', שהוא גם המקור של י מכות מצרים. אם כן, התקופה בין חנוכה לפורים זה חיבור המדות למוחין – סגולת אדמו"ר הזקן – כששני האורות בנפש זה אור המוחין ואור המדות, והחיבור שלהם בתור נסים זה התקופה בין חנוכה לפורים. זה מה שיצא לנו מהקדושת לוי.

בכל אופן, נחזור לענין – יציאת מצרים מוקפת תחית המתים, מתחיל מ"וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם", ומסתיים ב"אז ישיר משה". לכאורה, נשאלת השאלה,בשביל לצאת ממצרים – כמו בדור שלנו, בשביל לצאת מהגלות – מה עיקר האמונה? לכאורה העיקר זה האמונה ה-יב ברמב"ם, לא ה-יג, האמונה בביאת המשיח. החידוש שיוצא כאן מחז"ל זה שיציאת מצרים מוקפת אמונה בתחית המתים דווקא – מה הקשר? מה עם האמונה במשיח? כתוב ש"בזכות האמונה יצאו אבותינו ממצרים" – כמו ש"בזכות נשים צדקניות יצאו אבותינו ממצרים", שזה היינו הך, שניהם יחד זה "דת יהודית", ואפשר לסכם ולומר ש"בזכות דת יהודית יצאו אבותינו ממצרים", ובאמת מובא הקשר במדרש (שהרבי מביא), שהנשים בשירי הערש לילדים שרו שירי גאולה ומשיח, ובזכות זה יצאו ממצרי – האמונה בביאת משיח זה תנאי, אבל לפני שהתהליך מתחיל בפועל ממש. זה לפני פרשתנו – פרשת שמות זה להאמין בביאת המשיח – אבל כדי שהענין יתחיל להתממש בפועל ממש, כמו היום, כל הזמן מאמינים במשיח, אבל אם רוצים שהתהליך יתחיל בפועל צריך להאמין במשהו אחר, בתחית המתים, בחיים נצחיים. עוד הפעם, ברגע שהעסק מתחיל לזוז ממש – שזה מה שהרבי אומר על הדור שלנו – אז האמונה במשיח זה כבר היה, זה לא החידוש, זה לא תוספת הכח הדרושה בשביל עכשיו לזוז, ובשביל לנסוע ממש לקריאת הגאולה צריך אמונה בתחית המתים, "לתת להם", "אז ישיר".

נאמר לחיים, נשיר ניגון, ונמשיך עוד קטע קצר. לחיים לחיים – לחיים נצחים!

ניגנו "קול דודי".

ידוע שבשנה רגילה יש 70 ימים בין חנוכה לפורים, ובשנה מעוברת, כמו השנה, יש 100 ימים. כ"ד טבת בשנה רגילה זה אחרי כ"א ימים ופורים זה עוד מ"ט ימים (ג"פ 7 ואח"כ ז"פ 7). כלומר, עד היום הזה השלמנו את הג"ר, ואחר כך יש את הז"ת. כל התקופה הזאת היא חיבור בין ה-ו ל-ה עילאה בניסי ה', ובתוך תקופה זו גופא, זה בדיוק היום של חיבור הג"ר לז"ת (בתקופה שכל ענינה חיבור המדות למוחין, שני האורות בתוך הנפש גופא). אצל אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא של היום, היו שלוש כתות: כתה ראשונה היו בקיאים בכל ספרי הנגלה, ש"ס ופוסקים, כתה ב' היו בקיאים גם בכל ספרי הקבלה, זהר וכתבי האריז"ל וכל ספרי הקבלה, וכתה ג' היו בקיאים גם בכל ספרי החקירה – מה שדברנו כעת, על חקירה אלקית, בזה היו צריכים להתמחות אחרי כל הקבלה, כשכמובן גולת הכותרת של החקירה זה מו"נ, וידוע שהרבי הצ"צ למד חברותא עם בנו, הרבי מהר"ש, כמה שנים את מו"נ על פי קבלה וחסידות, ולצ"צ עצמו יש "ספר החקירה" שכתב במטרה מיוחד. הוא  נתן פעם הוראה לחסידים העולים ל"כתה ב'" אצלו, שכאשר מתחילים ללמוד עץ חיים שיתחילו הלימוד מהיכל ז' בע"ח (בו יש שבעה היכלות). מי שזוכר, היכל ז' מתחיל מנין שהנפש של היהודי היא חלק אלוה ממעל, כמו שהתניא מתחיל, ומביא את הפסוק "אני אמרתי אלהים אתם" – ה' רצה שכל יהודי יהיה אלקים (רק אחרי החטא "אכן כאדם תמותון"). כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא גם עכשיו, בעולם הזה, שימשך גם למטה – כימי השמים על הארץ – "אני אמרתי אלהים אתם", שגם כאן יהיו חיים נצחיים. כך ה' רצה, רק הפסדנו זאת בגלל החטא, ש"אכן כאדם תמותון". כך מתחיל ההיכל הזה, וגם בהתחלה יש נושא חשוב. קודם כל הוא מביא כללים גדולים, מה זה הוי', מה זה נרנח"י, מה זה דצח"מ, לכן על פי פשט צריך להתחיל שם.

שם הוא כותב שבין כל שתי מדרגות צריך להיות ממוצע – בין דומם לצומח יש אלמוגים, בין צומח לחי יש "אדני השדה", בין החי לבין האדם יש קופים. זה תחלת לימוד הקבלה – דבר ראשון צריך לדעת שיש ממוצע בין חיה לאדם, והממוצע זה קוף. היום, בתרבות של היום, זה מזכיר משהו – מעורר את כח המדמה הלא מתוקן, אבל יש דברים בגו. יש מדרש בחז"ל, מדברי רבותינו הקדושים, שהצאצאים של קין, אחרי שהוא חטא ורצח את אחיו, התדרדרו והפכו להיות קופים. רואים בחז"ל בפירוש שמבן אדם אפשר להיות קוף. האריז"ל כותב שהקוף זה הממוצע בין החי לבאין האדם. אם אפשר לרדת בסולם של הדצח"מ, גם אפשר לעלות מוקף לאדם. מה זה קוף? יש ביטוי בחז"ל שהיפי של שרה הוא "כקוף בפני אדם". קוף זה חיקוי, כמו שמשתמשים היום (יש אומרים שיש מלים בלועזית שלקוחות מלשון הקדש, מיהודית, ואחד מהם זה "קופי", העתקה, שנגזר מקוף). יש חיקוי מסולף וזול, אבל היום כל הטכנולוגיה הוא נסיון ש"עתיק" – לשון העתקה – יהיה יותר אמין, יותר דומה לעולם העליון שהוא ה"עתיק" של העולם התחתון. למה מביאים את זה? קודם כל, כי זה החידוש הראשון שתופסים כשמתחילים ללמוד קבלה לפי הוראת בעל ההילולא.

נחזור לגמרא שלנו, בפרק "חלק". כשהגמרא מדברת על תחית המתים, תוך כדי הדיון ב"תחית המתים מן התורה מנין?", יש כמה סיפורים של גוים/גויות/אפיקורסים שבקשו מחז"ל דוגמה או משל איך אפשר להאמין בתחית המתים, ואחד הדברים שכתובים שם קשור לאחד מ-כב פסוקים שם, אולי העיקרי ביותר, הפסוק מישעיהו "הקיצו ורננו שוכני עפר" (פסוק אותו מביאים תמיד כשמדברים על תחית המתים), שלפניו כתוב "יחיו מתיך". מישהו שואל שם בפרק חלק, היתכן שהקב"ה יברא לע"ל שוב את בני האדם, ישחזר אותם מן העפר, הרי הם עפר. אחרי החטא של אדם הראשון כתוב "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – עכשיו הם בגדר עפר, היתכן שה' יקח את העפר הזה וישחזר את זה לשיעור קומה של אדם כמו שהיה קודם? התשובה היא שקל וחומר – אם אתה מאמין בתורה, ולכתחילה כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה", אז תאמין שעכשיו, כשהוא כבר היה במציאות פעם אחת, ודאי שהקב"ה יכול לשחזר אותו ולברוא אותו פעם שניה מן העפר. כך הסוגיא שם.

מה לומדים מכאן? שתחית המתים זה קשור דווקא עם יצירת האדם מן העפר, כמו שהפסוק אומר – "הקיצו ורננו שוכני עפר". הפסוק הזה, "וייצר", שה' יצר את האדם מן העפר, זה פסוק בסיפור השני של מעשה בראשית. זה גם כן הפעם הראשונה שיש לשון יצירה בכלל – שה' יוצר. בסיפור הראשון של מעשה בראשית יש רק לשונות בריאה או עשיה, ואין יצירה. כל מי שלומד קבלה יודע שיש עולמות בריאה-יצירה-עשיה, אבל במעשה בראשית – בסיפור הראשון – יש רק בריאה ועשיה (עד החיתום, שהכל הולך אחריו, "אשר ברא אלהים לעשות"), ואין יצירה. יצירה מופיעה רק בסיפור הראשון, ועיקר היצירה זה "וייצר [עם שתי יודין, שני יצרים, שתי יצירות, גם שני אורות] הוי' אלהים [כד טבת הוא היום ה-הוי' אלהים מתחלת השנה, שם מלא] את האדם עפר מן האדמה". בקהלת כתוב "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" – אפילו גלגל חמה ה' עשה מן העפר. אחרי החטא כתוב, כמו שאמרנו קודם, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", אבל לפני החטא כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה". לומדים מכאן שיצירה זה מעפר. כל הדימוי הזה, שכל המציאות היא מן העפר – איזה עפר היולי, שהכל היה ממנו והכל שב אליו – זה חידוש של יצירת האדם. כל פעם שצריך לברך במשך היום, כמה פעמים, "אשר יצר", ראוי להשפיל את עצמך כעפר – זה חלק מכוונת ברכה זאת, "ונפשי כעפר לכל תהיה". יצירת האדם זה מהעפר.

מה לגבי הסיפור הראשון של מעשה בראשית? שם "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" – זה הכל בריאה. הרמב"ן כותב לגבי בריאה שאין לך בלשון הקדש – יהודית (כד טבת) – מלה שמשמעותה להוציא דבר מלא דבר, לעשות מאינו ישנו, חוץ מהשרש ברא. האם בסיפור הראשון האדם נברא מן העפר? רש"י כותב, וכך הפשט, שהסיפור השני הוא פירוט של הראשון. אבל האם משמע בסיפור הראשון שה' ברא את האדם מעפר? לכאורה זה נגד האמונה של בריאה יש מאין – במעשה הראשון ה' בורא כל יום דברים יש מאין. יש לשון שהאדם הוא "יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא" – יציר כפיו זה, כמו הפיוט ב"כל נדרי", "כחומר ביד היוצר". הקב"ה לוקח אותנו עפר מן האדמה, וכדימוי של כלי חרס – גם קשור לשפלות, "כחרס הנשבר", ככה צריכים להרגיש – הוא עושה אותנו. כל זה הוא מושג יצירת האדם, אבל כשאומרים בריא הזה לא שה' לקח עפר ושם אותו על גלגל היוצרים, אלא הפשט שברא אותו יש מאין – דבר מלא דבר. כך, לכאורה, מאמינים על כל מעשה בראשית – שה' ברא יש מאין. אם נתבונן, וזה דבר גדול מאד מאד, הדימוי של יצירת האדם כפי שהאומן היוצר עושה כלי מעפר – "ואד יעלה מן הארץ", לחלוחית שתעשה את העפר ראוי לגיבול, ואז אפשר לקחת את חומר הגלם וליצור משהו. זה דימוי שלם של יוצר, לא יש מאין אלא יש מיש – יש חומר גלם, עפר, שצריך להרטיבו, ואחר כך לקחת וליצור אדם. זה ראש אחר לגמרי. הראש של הסיפור השני, שצריך להרטיב את האדמה ואז לעשות אדם – כמו מי שעושה פסל, רק שהחידוש אצל הקב"ה שהוא "צר צורה בתוך צורה" ("צור עולמים", "אין צור כאלהינו", "'אין ציר כאלהינו' שצר צורה בתוך צורה") – זה ראש של יצירה יש מיש. ליצור את האדם עפר מן האדמה, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", ראש של עולם היצירה – זה ממוצע בין הבריאה לבין העשיה, ממוצע בין לומר שאדם נברא מלא-דבר, בן רגע, יש מאין ואפס המוחלט, לבין לומר שהאדם יצא מהקוף. זה נקודה עמוקה מאד, וחשובה לענין הבנת תחית המתים וחיים נצחיים.

צריך להבין שיש שלוש רמות – שלושה עולמות – בריאה, יצירה, עשיה. בריאה בקבלה וחסידות זה יש מאין ואפס המוחלט, כפי שהרמב"ן כותב על "בראשית ברא אלהים". הבעל שם טוב אומר שהבריאה הזאת לא חד-פעמית, לפני 5000 שנה, אלא כל רגע מחדש, לגבי כל הנבראים כולם. אבל יש יצירה – לקחת אדמה, להרטיב אותה, ולעשות כמו יוצר ולהוציא אדם. קודם עושה את גופו, ואחר כך "ויפח באפיו נשמת חיים" (זה החידוש שלו, כפי שכתוב) – זה משהו אחר לגמרי, זה יצירה. אבל עשיה זה לקחת דבר שהוא כמעט גמור ולשכלל אותו. ההבדל בין יצירה לעשיה שיצירה זה מיש ליש, מיש אחד ליש אחר, ולא רואים את הדמיון – לוקחים חומר גלם, כמו עפר (קליי בלועזית), ובסוף זה גוף אחר – ואילו עשיה זה לקחת משהו שהגיע לרמה מסוימת ולקדם אותו עוד שלב, לשכלל אותו. אחת הדוגמאות זה לקחת לא קוף, אלא אדם ממש, אבל כל זמן שיש לו ערלה על הברית הוא קוף, וברגע שאני לוקח את הערלה וכורת אותה אני הופך אותו לאדם – מגלה אצלו צלם אלקים, "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם" – אומות העולם הן קופים, וברגע שאתה מהול יש לך צלם אנוש. זה נקרא לעשות – "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", היא היתה קיימת קודם, וצריך רק פעולה קטנה לעשות אותה כלי, מה שהיא ראויה להיות, רק להביא אותה לתכליתה, להרות ולהוליד. זה עשיה, לקחת דבר שהוא כמעט ולקדם ולשכלל אותו עד הסוף. ההגדרות בחסידות, וזה יסוד גדול וכלל גדול בגלל, שבריאה זה "יש מאין", יצירה זה "יש מיש", אבל כמו מחמר גלם לעשות צורה, לעשות מאדמה בן אדם, ועשיה זה מה שנקרא התפתחות והשתכללות.

חידוש העולם, בתפיסה האלקית של התורה, זה שכל הקומות קיימות בעת ובעונה אחת. עולם הבריאה זה השכל, עולם היצירה זה הרגש ועולם העשיה זה המעשה. חושי השכל – ראיתו ושמיעתו – משדרים בתדר של בריאה יש מאין. הלב, לב בשר – עפר, חומר, שכל הזמן צריך ליצור בתוכו דברים חדשים. המעשים זה שכלול – היום עשיתי כך וכך, ומחר אנסה לעשות יותר טוב. היום אני קוף, מחר אני צריך להתפתח, להשתכלל, להיות בן אדם. עוד מעט, בשבוע הבא, יש את ההילולא רבא של הרבי ר' זושא. לפני שהיה הולך לישון כל לילה היה אומר – היום הייתי לא בסדר, אבל מחר זושא יהיה בסדר. זה הווארט של רס"ג שהבעל שם טוב מצטט, שהיום לגבי אתמול לא הכרתי אותך, הייתי חיה, אבל מעלת האדם זה הדעת שבו, היום אני בן אדם שצריך להכיר אותך. צריך להתפתח מקוף לבן אדם. כל יום הוא קוף בפני האדם שצריך להיות מחר – זה התפתחות. אם כן, הראש של ההתפתחות זה העולם התחתון, העולם שלנו, עולם העשיה. העפר זה הממוצע. נבין עכשיו עוד דבר – כשמתחילים ללמוד את הקבלה לפי הוראת אדמו"ר הזקן, שהדבר הראשון שתופס זה שיש קוף בין האדם לבין החיה, הוא אומר שזה נקרא סוד הממוצע. החידוש שלו שבין כל שתי מדרגות חייב להיות ממוצע, וגם בין "אתם קרויים אדם" לבין הקב"ה יש משה רבינו והתפשטותו בכל דור, "אנכי עומד בין הוי' וביניכם", "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" (ו"אז ישיר משה", מכאן לתחית המתים מן התורה). גם בעולמות, עולם היצירה זה ממוצע – לכן בסיפור הראשון יש או בריאה או עשיה, והחידוש של הסיפור השני שפתאום יש ממוצע באמצע.

היום, נקח מדען שעוד לא הגיע לדת יהודית (וכל האמונה זה דת יהודית). אפילו בעולם המדע אומרים שהעולם נברא יש מאין – אולי לא מאמינים שהעולם נברא בכל רגע, אבל עם ההתחדשות של הרמב"ם מסתדרים (בלי להכנס לסוגית גיל העולם, כי גם הכל יחסי). אבל היה איזה שלב שיש בו כבר כדור הארץ, עם עפר, ואז החיים מתחילים להופיע – כמו יום שלישי של מעשה בראשית, שמתחיל להיות צומח וחיים על פני האדמה – העפר מתחיל להניב, להצמיח, חיים. אחר כך יום ששי זה חיות וקופים, ובסוף בן אדם (כתוב שם בהמות ובני אדם, אבל האריז"ל אומר שבאמצע יש קופים). יש שלושה שלבים – יום ראשון של מעשה בראשית, יום שלישי של מעשה בראשית ויום ששי של מעשה בראשית. המדען היה אומר שההשקפות זה כמה אתה רוצה לקרב את הסיבה למסובב. אני מסכים איתך שגם אתה וגם אני נבראנו יש מאין ואפס המוחלט, כי בהתחלה הכל נברא – צודק לומר שגם אני נבראתי יש מאין. גם אני אומר למדען שהאדם נברא מהעפר הוא יסכים – לך כך וכך זמן אחורה ואני מסכים איתך שהמדען יצא מהעפר. אם מישהו אומר שהאדם יצא מהקוף – זו סיבה יותר קרובה. נקח עוד תאוריה במדע – היחסיות הפרטית של אינשטיין (יהודי, מותר להזכיר את שמו), בה יורדת כל הבעיה של גיל העולם (כי מי שנוסע במהירות האור, הזמן מתבטל אצלו) – מבחינת קרן אורה הדבר הכי רחוק, שהיש נברא מאין ואפס המוחלט, זה קורה ברגע הזה (מי שקצת יש לו חוש במדע היום). אם אתה קצת יותר איטי, אז ברגע הזה ה' יוצר אותך מהעפר, ואם אתה עוד יותר איטי אז אתה אולי מרגיש שהסבא רבא היה קוף – זה רק פונקציה של כמה מהר אתה נוסע. בכל ספרי החסידות כתוב שהשכל – השכל של התורה, שכל אלקי, חכמה אלקית – נוסע במהירות האור. במהירות הזאת לא רואים את העפר ולא רואים את הקופים, רק את האין.

ביום הזה, כ"ד טבת, לפני שאדמו"ר הזקן הסתלק מהעולם הזה, הוא שכב במטה וקרא לנכדו הצמח-צדק, ואמר לו – תאמין לי שעכשיו איני רואה את הקורה בתקרה, אלא רק את האין האלקי שמהוה אותה יש מאין ואפס המוחלט ברגע הזה. אני רואה "אין בעין" – אין אלקי בעין הבשרית שלי. מי שמגיע לדבר הזה, "עין בעין", הוא חי חיים נצחיים. זה כבר תחית המתים. הפשט של תחית המתים קשור לעולם היצירה. למשל, היום בחב"ד יש כאלה שחושבים שצריך להיות תחית המתים, קימה מן העפר – עוד הפעם "וייצר הוי' אלהים את האדם מן העפר" – אבל חיים נצחיים זה בריאה יש מאין, בכל רגע תמיד. בשביל זה צריך לנסוע במהירות האור. "אף עשיתיו" – "'אף' הפסיק הענין" – בעולם העשיה יכולה להיות ביאת המשיח, אבל אין שם עדיין תחית המתים. ביאת המשיח זה התפתחות האנושות – מקופים נעשו בני אדם, ומזה יתפתחו למשהו אחר באין ערוך כשיבוא המשיח (אבולוציה חיובית, מוטציות חיוביות). זה נקרא "אף עשיתיו". אם כן, יש התבוננות שהכל זה בריאה וכו' – האדם נברא מאין, האדם נוצר מעפר, האדם נעשה מקוף (המעגל הקרוב אוהב גימטריאות – אם תתבוננו בדבר הזה יש דברים יפים). הראש החב"די זה שהאדם נברא מאין ברגע הזה, לנסוע במהירות האור – לחבר "נעשה אדם" אם "יהי אור ויהי אור" (חיבור אור התורה עם אור המח האנושי), שם לא רואים את הקורה אלא את האין האלקי, וממילא המציאות היא נצחית כי הזמן לא עובר. הלב, לב בשר, שהוא גם לב "עפר מן האדמה" שנוצר כל הזמן מחדש, מרגיש שהאדם נוצר מעפר. בעשיה זה כמו הווארט של הרבי ר' זושא – היום אני קוף ומחר צריך להיות בן אדם, להתפתח, להשתכלל, שזה תיקון העשיה. זה שלוש רמות של עבודה, שלושה עולמות – אדם נברא מאין, אדם נוצר מעפר, אדם נעשה מקוף. אם עושים חשבון של מה שאמרתי כעת, הבירור של דת יהודית, הצניעות והאמונה ביחד, זה 1891 = משולש של 61, של אין. המגיד הקדוש אמר שהקב"ה בורא את העולם יש מאין, בכל רגע, כדי שהצדיקים – "ועמך כלם צדיקים" – יחזירו את העולם מיש לאין. כל התפיסה השלמה הזאת של בריאה ויצירה ועשיה חוזרת בסוף לאין האמיתי (דווקא בזכות הקומה האחרונה, שאי אפשר לוותר עליה). זו החויה האחרונה שהואיל בעל ההילולא, אדמו"ר הזקן, לספר על עצמו. ידוע שבחב"ד הצדיקים, הרביים, הנשיאים, לא דברו על עצמם כמעט בכלל. מאד מאד נדיר שרבי יאמר על עצמו איזה דבר, וכאן זה משהו מיוחד – שהוא מתאר לנכד מה הוא חווה עכשיו. זו חויה של שלמות – חיי הצדיק לפני הסתלקותו שלמים, הוא השלים שליחותו בעולם, ושלמות השליחות זה לחוות ממש את האין מהוה את היש, וממילא כל היקום זה חיים נצחיים. כמובן שהחיים הנצחיים, כמו כל דבר, כשזה יורד ומופיע זה מתחיל מלמעלה ומתפשט הלאה – מתחיל מהצדיק יסוד עולם, מהרבי, אבל זה לא נעצר שמה, כי כל הצדיק יסוד עולם זה אך ורק ממוצע מחבר, לכן זה זורם הלאה עד שחובק וכולל את הכל (גם לפי הדרגות, כל הקרוב קרוב יותר, על דרך שאדה"ז כותב בתניא אגה"ק כז – לגבי הסתלקות הצדיק – שכל הקרוב קרוב יותר מחיים כך מקבל גם אחרי ההסתלקות). תחית המתים מן התורה וחיים נצחיים מהתורה – הכל מכח התורה – ומי שמבין זאת יודע שכל הדת יהודית מתחילה מעיקר זה, הכל מתחיל מתודעה זו של תחית המתים, "הכל הולך אחר החיתום".

נסיים בזה, וכנ"ל שמה שמתחיל את הגאולה בפועל זה לא רק אמונה בביאת המשיח, אלא בפועל – כולל השלב של "חתן מחדרו וכלה מחופתה", אם יהודית עושה מה שהיא צריכה בשמחה ובטוב לבב – זה האמונה בתחית המתים.

השלמות (טלפונית, למחרת; אור לר"ח שבט):

א. לא מובן מה מפריע לאנשים שפעם הייתי קוף (זו הסיבה האמיתית שמתנגדים לאבולוציה), לכאורה עפר זה יותר נמוך וזה לא מפריע (וזה שלא הייתי כלום זה עוד יותר גרוע קוף). הכל זה בטול – "ונפשי כעפר לכל תהיה" כי הייתי עפר זה בלב, לב בשר. שהייתי אין זה בטול היש. שהייתי קוף זה שייך למעשים – התנהגתי לו בסדר. בעל ההילולא תרגם כל המדרגות למדרגות של בטול. הכל קשור למלכות – "קופה של שרצים מאחוריו", פעם הייתי גוי, פעם הייתי קוף (בעשיה), פעם הייתי עפר (ביצירה), פעם הייתי אין (בבריאה). הייתי = יהודית.

[מכאן אור לר"ח שבט, בחתונה של שלום-צבי כיטוב] ב. הרמז הראשון היה על שם ש-די – "שאמר לעולמו די". די ר"ת דת יהודית, זה מתחיל מהאבות ("וארא אל..."), זה דרך ארץ שקדמה לתורה, שרש תושב"ע שקדם לתושב"כ. אצל הבחור ה"די" זה שמירת הברית (כפי שנתבאר ב-כט טבת בסיפור על רבי זושא) ואצל האשה זה הצניעות המוטבעת בגנים של האשה.

על שם ש-די כתוב בסוד הוי' בשער הפורים שזה יהודי, כי ש זה האות ה-יהו (מספר סידורי) ואז די. כשה-י נכנסת ל-ד זה ה, ואז שם ש-די הופך לשם הוי'. א-ל ש-די = משה, היינו שה' התגלה לאבות דרך נשמת משה (ילד אש, דלי אש וכו' – כמבוא רבאריכות בהקדמת שכינה ביניהם). יש "שאמר לעולמו די" ויש "שאמר לבנות ישראל דת יהודית" (= כדט פעמים חכמה).

ג. יהודית = כד טבת, וגם מתחלק: ידי = כד, תהו = טבת. כד טבת זה בירור של ידי תהו – "הידים ידי עשו" – ולכן יהודית מתחילה כאשתו של עשו, יהודית בת בארי.

ד. כדאי לצטט את הקדושת לוי – הקטע שבין חנוכה לפורים – וללמוד אותו טוב.

ה. לפי סוד הוי' הזה המצוה למסמך גאולה לגאולה זה חיבור של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". ענינו של אדמו"ר הזקן ב-כד טבת – יהודית – זה הדעת, כדי להעלות את ה-ו ולהוריד את ה-ה עילאה ולהשרות אותה על המדות (כי בלי תקיעת הדעת המדות זה דמיונות שוא). זה תשובה עילאה לפי הפירוש תשוב ה עילאה ל-ו, זה מה שקורה בזמן הזה ובפרט ב-כד טבת.

ו. הרבה פעמים דברנו, במיוחד בשכם (ישראל בטח יזכור), שרואים בנביאים (כזכריה וחגי) שיום ה-כד של החדש הוא כמו שבת מברכין של החדש הבא (ומשם נלקח הרעיון הזה). לפי"ז כ"ד טבת מעין "שבת מברכין שבט" – יום שמחבר טבת לשבט. האותיות שלהם זה ע-ץ, ושבט הוא ר"ה לאילן, ו-כד טבת הוא היום שמחבר אותם. עץ זה תיקון הברית (צ) על ידי עיון בחסידות (ע), כפי שכותב הרבי רש"ב. רמז יפה לכך ששני חדשים אלו מצטרפים במיוחד – שתי אותיות משותפות בשמות (מתחיל טב ומסתיים בט, ובאמצע תש), והערך הממוצע של שמותיהם הוא 19 בריבוע (נשיא = אדם חשוב = שאני וכו'). אמרנו שזה יום של דעת, שעיקר כחו של אדמו"ר הזקן זה דעת תורה. לפי שיטת חב"ד ההתקשרות לצדיק – עץ, אילנא דחיי – מתלבשת בעיון, ומכח העיון ההתקשרות יותר עצמית. כל המושג והמלה עצם זה עץ עם מים – המים עולים לעץ בר"ה לאילן. הייתי חושב שדעת זה עץ הדעת, אבל דעת תורה זה עץ החיים. דעת בעלי בתים זה עץ הדעת (לכן יש בזה טוב ורע) ודעת תורה זה עץ החיים. דעת תורה זה על דרך "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה" שזה עץ החיים (דעת שקובעת מציאות, ולא רק מתייחסת למציאות חיצונית, כמבואר במ"א).

ז. אמרנו כבר הרבה פעמים בשם אבא של הרבי ש-כד טבת זה רומז לשם הקדוש כדט, העולה לג, וקשור ל-לג בעומר – שלוש האותיות האמצעיות של אלקים המתחלפות. אכדטם זה קטנות ב' – בטחון, לפי הסברנו (אכדטם ע"ה עולה בטחון). אכדטם = עד, "עד הוי' בכם".

ט. כד טבת קשור ל-י טבת – י זה כל המספרים מ-1 עד 4 ו-כד זה 4 בעצרת. טבת זה החדש העשירי, היינו ש-כד טבת זה עצרת 4 שבמשולש 4.

י. על הסוגיא של "כלה מחופתה" צריך לכתוב מאמר בנגלה. המאירי מסביר שזה על דרך יהודית שהרגה אלפורני (לצטט). יהודית זה משולש 29 ו-כלה זה משולש 10. יעל נתנה לסיסרא חלב ויהודית נתנה לו גבינה. התיקון של הכלה זה גבינה (יהודית אלפורני גבינה = אמת אמת). יעל = כלה כלה (יהלום 10). ההפרש בין יעל ליהודית הוא משולש 25 (נוסחא: יהלום 10 ועוד משולש 25 = משולש 29). יעל יהודית = טוב בהשראה. יהודית אלפורני במילוי = ג"פ אדם פעמים חוה.

יא. במשנה יש חמשה דברים שהם דת יהודית: לא לצאת עם שער פרוע (גם עם מטפחת עליו), לא טווה בשוק (שאז מגלה את זרועותיה, ופירוש אחר – כנראה הרמב"ם מביא שניהם – שהגויות היו שמות שושנה על המצח, כסימן של פיתוי [לפי זה "כשושנה אדומה ראיתי" הגורמת לפרוש זה רתיעה מהפריצות וממילא התיקון שלה]), לא משחקת עם הבחורים, לא קולנית, לא מקללת את אביו בפניו. צריך להקביל לה"ג, או כיו"ב – בנין המלכות מהגבורות, מהצניעות של תיקון ה"ג. לפני זה יש דת משה, שלא מכשילה אותו בכל מיני דברים (גם שם יש חמשה או ששה דברים). קולנית אפשר לחשוב שצועקת, אבל הפירוש שתובעת אותו בקול עד ששומעות השכנות. בכל אופן, לע"ל יהיה "קול כלה" – "משמח חתן עם הכלה". יש משהו מיוחד ב"קול באשה ערוה" ביחס לשאר הערוות (גם חמש), שזה כן יותר לע"ל – היו על זה שיעורים, אולי בע"ח (גם ב"א-דני שפתי תפתח", שיעורי התפלה) – יצא מכלל פריצות ותאוה. בכל אופן, לגבי עם ישראל "קולנית" זה לתבוע את הקב"ה עד שהקול יהיה כל כך גדול שהשכנות – אפילו הגוים – שומעות שעמ"י תובע את הקב"ה, "משיח עכשיו".

יב. אמרנו שהרמב"ם משתמש בביטוי "דת יהודית" לגבי תחית המתים והעיקרים לגבי חדוש העולם (רמז יפהפה: חדוש העולם = 469, מספר המלים של מעשה בראשית, ז פעמים זין, מספר השבת ה-13). לפי הרמב"ם יוצא שמי שלא מאמין בחדוש העולם הוא לא כופר בעיקר.

יג. צניעות ואמונה הולכות יחד מאד יפה (חוץ מהענין שזה רדל"א, שנאמר): ר"ת צא ושאר האותיות ז"פ צא (= יראת הוי'), ביחד זה אז פעמים שילוב הוי' א-דני (ד"פ יעקב). אמצעי התיבות עולים רלב (עסמ"ב, ד"פ חן). רו"ס תיבות עולים מלכות, משולש של א-ל.

יד. הפסוק הראשון מ-כב הפסוקים (שלא נקביל כרגע, צריך הרבה עיון כדי לספור את נכון) הוא העיקרי – "וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם [המלה ה-כט, שכל המלים עד אליה עולות כד טבת, משולש כט]". להם במילוי יודין (המילוי של תחית המתים, טל תורה) – למד הי מם – עולה 13 בריבוע (תחית המתים = 1313). מכל ה-כב פסוקים יש רק שני פסוקים בהם הלימוד מאותה מלה – "להם" ("לתת להם" ו"אשר נשבע הוי' להם"). "על פי שנים עדים יקום דבר" (אכדטם = עד, כנ"ל, וע"ה עולה בטחון = להם, עיקר הבטחון של קטנות ב', שאת זה צריך לפני יציאת מצרים; אפש"ל ש"ויאמן העם" זה קטנות א', "וארא אל האבות באל שדי" גדלות א', מה שמעיד שצריך גדלות ב' זה "ושמי הוי' לא נודעתי להם" – לראות את ההבטחה מתממשת, שמה שהיה קיים בידיעת המציאות יופיע בראית המהות – ובשביל זה צריך לעבור דרך קטנות ב', והיינו ה"להם"). ה"להם" זה האבות באופן מובהק – "ושמי הוי' לא נודעתי להם... וגם הקימותי את בריתי לתת להם". זה שבתוך הפסוקים שמוכיחים תחה"מ מן התורה נכנסו גם כמה סברות (כמו לגבי העפר) זה קצת רמז שסברא דאורייתא (אם נפרש ככה, "תחית המתים מן התורה" הכוונה שיש לזה מקום להתלבש בדעת, כי מכל האמונות זה הכי לא נתפס – כפי שדובר כמה פעמים – זה תיקון ונקה, העולה איני יודע, יותר מכל האמונות, ואף על פי כן זה "מן התורה" ויש לזה מקום בשכל. יתכן שזה שמי שאומר שאין תחית המתים מן התורה רומז לכך שבזה זה תלוי – תחית המתים זה על ידי שדרגה זו שלמעלה מטעם ודעת נתפסת בטעם ודעת, וזה עצמו פועל את תחית המתים, ולכן מי שלא מאמין בזה לא קם).

להם במשולש פרטי (465, 15, 820) = 1300 = נ"פ הוי' (שער ה-נ של שם הוי'). אמרנו ש"להם" זו המלה ה-כט. אם מחשבים את כל הקטע – מתחלת הפרשה עד "לתת להם את ארץ כנען" (עד האתנחתא, סימן שזה רומז גם למדת ההכנעה – סוד כנען – סוד תחית המתים התלויה בהכנעה, "הקיצו ורננו שכני עפר", כפי שהסביר הרבי) – הכל עולה 29 פעמים 250. עד סוף הפסוק השלישי זה יג"פ נצח ישראל (העולה יג פעמים גן, היינו שזה 13 בריבוע פעמים נג).

טו. אמרנו ווארט חשוב, שעד שהתהליך מתחיל העיקר אמונה במשיח, אבל ברגע שמתחילים – צריך לעבור פאזה – צריך אמונה בתחית המתים, זה נותן כח לגאולה להתחיל שלב אחרי שלב (עם עשר מכות מצרים, ולע"ל "כימי צאתך מארמ"צ אראנו נפלאות"). יציאת מצרים זה היציאה מהרחם, שנקרא קבר – לידת העם היא עצמה תחית המתים מהקבר של ערות הארץ, כור הברזל.

זה בכלל ווארט חשוב לגבי משיחיסטים וכיו"ב, קצר וקולע: אצל הגוים משיח זה תכלית הבריאה, ולכן הוא האלהים שלהם, אבל להבדיל אצל היהודים משיח זה אמצעי ולא תכלית, והתכלית זה "והיה הוי' למלך על כל הארץ", "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". מי שמסתכל על התכלית רק רואה את ה' דר בתחתונים ומקדם את זה כאמצעי זה משיח. בתוך יציאת מצרים וביאת משיח הולכים כבר עד הסוף, וזה תחית המתים ועולם הבא שאז "והיה הוי' למלך על כל הארץ" – דירה בתחתונים. כמובן שהמשיח נכלל בזה. זה כמו הסדר של הרמב"ם, שמשיח הוא י"ב ותחיה"מ זה י"ג.

טז. בכתבי האריז"ל משה זה חיבור שני שמות – קס"א (איני יודע = ונקה, אהי' במילוי יודין) קפ"ד (אחוריים דע"ב). אף שאבא למעלה מאמא, פשיטא באריז"ל ש-קסא למעלה מ-קפד. לעניננו, שם קפד זה "פקד פקדתי", שאפשר לפרש על ביאת משיח, ושם קסא – אמא עילאה, פנימיות אמא פנימיות עתיק – זה איני יודע שהולך על תחית המתים. את כל ה"איני יודע" חז"ל לומדים מ"כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" – זה מכת בכורות. אם כי זה להכות את בכורות מצרים, אבל אם מכח התורה הולכים להרוג מישהו זה בא מאותו מקום של תחית המתים. זה שה' ממית ומחיה זה תיקון "ונקה". לפי זה, משה רבינו הוא הרכב של משיח ותחית המתים, שני השמות קפד ו-קסא.

יז. "וייצר" זה הופעה ראשונה בתורה של יי, שבהשגח"פ כך כותבים שם ה' (וידוע ווארט היהודי הקדוש בזה). על זה חז"ל דורשים שתי יצירות – לעולם הזה ולתחית המתים (על דרך הסברא שאם מתחילה ברא מהעפר כ"ש שיכול לשחזר את זה).

רמז מאד יפה: בקהלת כתוב "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (העפר אותיות פרעה, דמיניה אתפרען ואתגליין כל נהורין עילאין) ובבראשית אחרי החטא "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – שני פסוקים לגמרי מקבילים, שאחד לגבי כל היקום והשני לגבי האדם בפרט ודווקא אחרי החטא – וביחד הם עולים ט"פ עפר (חייבים לחבר אותם בשביל זה)! ט"פ עפר = ע"פ אדם (כמו ע אומות העולם). אם מצרפים לשני הפסוקים האלה "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" (מתבקש) מקבלים הוי' פעמים ג"פ חן (מ-אדם נעשה נח) = יג"פ שמח. המשך הפסוק – "ויפח [ד"פ הוי', זה ממוצע כל אות] באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה [= הוי' אחד בריבוע כללי]" – עולה 1625 (כפולת 13 ו-א-דני ), מספר השראה ה-כט. היות שזה כפולת 13 וגם כל ההרכב לעיל הוא כפולת 13, אז גם הכל יחד יוצא כפולת 13 – 6149 = ה וחצי פעמים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

יח. האדם נברא מאין, האדם נוצר מעפר, האדם נעשה מקוף = אין במשולש. נברא נוצר נעשה = 32 בריבוע (1024, 2 בחזקת 4, מספר אותיות ק"ש וכו'). אין עפר (בריאה יציאה) = יש מאין (= תהו).

אמרנו שהרעיון הוא שהכל תלוי במהירות – אור זה אין זמן, ואז גם ברגע זה החויה היא שהאדם נברא מאין, כי הכל זה עדיין הרגע הראשון של הבריאה יש מאין. יצירה מעפר זה איזו בחינה של היום השלישי של מעשה בראשית, וזה מה שנמצא אצלך בהוה (קשור לר"ח שבט, ראש השנה לאילן, שאתה צומח מתוך הארץ – זו כנראה גם חוית משיח, "צמח שמו מתחתיו יצמח", אך היות שדווקא זה קשור לתחית המתים, יצירה מעפר, אחת לעולם הזה ואחת לתחית המתים – ואילו עולם הבריאה זה חיים נצחיים בלי מיתה ועשיה זה ביאת המשיח). עולם הבריאה זה עולם הבא, שגם אחרי תחית המתים, התודעה של אור – שכר מצוה מצוה, אור פשוט – אבל עולם היצירה זה להרגיש בהוה את ההתוות מעפר, "כי עפר אתה". לפי זה, מה שמסופר על הבעל שם טוב שרצה לקיים את זה זה חלק מהמשיחיות שלו ואפילו אחרי – חייו עד הסוף היו משיח ובסוף זה היה תחית המתים. מין שאין לו את המבט לאחור כל כך, שהעבר לא כל כך אצלו, הוא מתהוה מקוף – אותו אדם שלא יכול להרגיש יציאתו מאין או מעפר הוא באמת קוף, זה "אף עשיתיו". זה גופא מה שצאצאי קין התדרדרו להיות קופים – הפסידו את שתי הדרגות העליונות של המודעות והתדרדרו לדארווין, לאמונה שהתהוו מקופים (כלומר, דרווין וההולכים בעקבותיו הם צאצאי קין). סדר של צלם – פנימי, מקיף קרוב, מקיף רחוק (נר"נ, חיה, יחידה) – נר"נ עדיין בגדר אבולוציה, חיה זה עפר (ולכן בפסוק העפר כתוב "ויהי האדם לנפש חיה") והיחידה זה התודעה שהאדם נברא מאין. בריאה מאין זה מה-ם הסתומה, מהאותיות שעמדו בנס בלוחות – כל דבר שטרי מהאין עדיין עומד תלוי באויר.

יט. כב הפסוקים של תחלת פרק חלק:

קודם רמז: "כל ישראל שיש להם חלק לעולם הבא..." ואחר כך פירוט "ואלו שאין להם" – שלושה מלכים וארבעה הדיוטות – החל מירבעם. ירבעם = חלק לעולם הבא!

הפסוקים (לפי סדר התנ"ך, לא סדר הגמרא):

1. לתת להם. 2. אז ישיר (להם ישיר = 34 במשולש). 3. הכרת תכרת עוונה בה. 4. ונתתם תרומה לאהרן. 5. ואדם הדבקים... חיים כלכם היום. 6. אשר נשבע לתת להם. 7. הנך שוכב עם אבותיך וקם. 8. אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. 9. יחי ראובן ואל ימות. (עד כאן מהתורה). 10. אז יבנה יהושע מזבח. 11. יחיו מתיך הקיצו ורננו שכני עפר. 12 בם עור ופסח אז ידלג (קמים במומם ומיד מתרפאים). 13. קול ירננו (זה שלושה מישעיה). 14. מראה העצמות היבשות (שלרוב הדעות כל הנבואה שם היא רמז לתחיה"מ, אף שבסוף חזרו לעפרם). עד כאן חמשה מהנביאים. 15. אקרא אל השמים ואל הארץ (הנשמה והגוף). 16. ויציצו מעיר כעשב הארץ. 17. אשרי ישבי ביתך עוד יהללוך סלה (כוונה פשוטה ג"פ ביום). 18. שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה. 19. דובב שפתי ישנים. 20. אתוי כמה רברבין (שבח שכמעט מגנה תהלים). 21. ורבים מישני אדמת עפר יקיצו. 22. ואתה לך לקץ ותעמד לגורלך. (ותעמד = ישיר, ראשון ושני עולה כמו ראשון ואחרון; ישיר משה ותעמד דניאל = אדם במשולש = ה"פ אור = ג"פ משה). זה שלושה מדניאל (שסדרו גלות-משיח-תחיה"מ, הכל הולך אחר החיתום).

כ. יש שני פסוקים "להם" – הפסוק מ"וארא" והפסוק האחרון של "והיה אם שמוע". ב"והיה אם שמוע" רש"י מביא שזה תחיה"מ מן התורה (משא"כ ב"וארא"). לא בדקתי כמ"פ רש"י בפירושו לתנ"ך מביא תחיה"מ מן התורה – אפשר לבדוק – עכ"פ ב"אז ישיר" הוא כותב (בין עוד כמה פירושים) וגם ב"והיה אם שמוע" כותב (כפירוש יחיד).

זה עוד אסמכתא חזקה שזה קשור ליציאת מצרים: יש כמה דעות לגבי ק"ש מדאורייתא, והדעה הכי מרחיבה שזה עוד סוף הפרשה השניה. הפרשה השלישית היא ודאי לא מן התורה, וחז"ל הוסיפו אותה בשביל לזכור את יציאת מצרים כל יום – הפסוק הסמוך הוא הפסוק הזה, לפני שאפשר לזכור את יציאת מצרים צריך להתחזק באמונה בתחית המתים. עוד יותר, בתניא כותב שכל ק"ש זה הענין של יציאת מצרים – החל מהפסוק הראשון – אז פסוק זה עומד ב'אמצע' יציאת מצרים (על דרך שהסברנו שיש תחיה"מ לפני ואחרי יציאת מצרים, "לתת להם" ו"אז ישיר").

ועוד, אחד הפסוקים אחר כך זה "יקרא אל השמים ואל הארץ", נשמה וגוף, וכאן זה "כימי השמים על הארץ". מענין אם מישהו מקשר את הפירוש שם גם לכאן, שיש המשכה מהנשמה לגוף, "כימי השמים על הארץ". כאן כן דורשים, ואולי מובא בבעל הטורים, שזה שנות האבות (502), זה ה"לתת להם" – שנות האבות. בכלל, למרות שאין תחיה"מ בספר הישר (וגם לא בפרשת שמות, שהם עוד נזכרים), אבל עיקר תחית המתים זה האבות עצמם. לפי זה המקום העיקרי של חיזוק האמונה בתחית המתים זה מערת המכפלה, ששמה האבות (אפשר לומר שקבר יוסף זה להתחזק באמונה בביאת המשיח, והממוצע המחבר אותם זה קבר רחל – יתכן שבגלל שהיא "מבכה על בניה" בענין ביאת המשיח היא לא במערת המכפלה אלא רק בדרך, אמצעי-ממוצע). אפשר לומר שחומש בראשית זה עדיין תודעה של בריאה יש מאין, למעלה מצורך להחיות מחדש (אברהם – ברא-מה). שמות זה "עם זו יצרתי לי" – יצירה מעפר, תחית המתים. גלות מצרים ויצירת העם זה כמו "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" ואז ה"ויפח באפיו נשמת חיים" זה מ"ת בו "על כל דבור ודבור פרחה נשמתם והחזירה להם בטל תורה" ואז "ויהי האדם לנפש חיה זה קיום תומ"צ במשך כל הדורות עד ביאת משיח. במובן מסוים, הכניסה לארץ זה עשיה – עיקר מצוות עשה הן בארץ, ולכן משה השתוקק להכנס לארץ. יש חשש של "אף עשיתיו", המרגלים פחדו מההגשמה.

לפי כל הנ"ל יש שלישית פסוקים – "להם" (וארא) "להם" (עקב) "יקרא אל השמים ואל הארץ" (ראשון של כתובים) – ולפי סדרם ב-כב פסוקים זה א-ו-טו, שעולים בעצמם כב (שלישיה – שאחד מוליך לשני – שכוללת הכל).

בתקליטור ה"להם" הראשון זה "ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (הפסוק ה-כח של התורה). כאן מודגש, בניגוד ל"ויברך אותם..." בדגים, שיש "ויאמר להם אלהים" – אמ"ר זה המשכת הזרע, ממשיך בהם את הכח לפרות ולרבות (אצל הדגים ה' עושה זאת, זה טבעי ולא בחירי, ואילו אצל האדם זה בחירי, זה מצוה, וצריך להמשיך להם את הכח הזה). אפשר לומר שהכח של "פרו ורבו" זה כמו עצם הלוז של היהודי, שרש תחית המתים (כשהלידה היא פתיחת הקבר-הרחם, וכנ"ל). בסוף פרשת בראשית רש"י מביא על הגוי ששאל איך התעצב אל לבו וענו לו "בשעת שמחה שמחה ובשעת עצב עצב". מסתמא היו על זה שיעורים, אבל זה לא מתרץ – אם הסוף טוב הכל טוב, אבל אם הסוף לא טוב... – רש"י אומר שזה בשביל הצדיקים שיצאו. אבל, אם בכח האין סוף – פרו ורבו – טמונה עצם הלוז של תחית המתים אז הסוף טוב, כל העסק כדאי. תחית המתים זה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – זה מתאים למה שרש"י כותב, שזה בשביל הצדיקים, "ועמך כלם צדיקים", ואם יש להם תחיה"מ אז ממילא זה "סוף טוב".

ה"להם" של ק"ש הוא ה-150 בתורה = להם להם (הוא ה-להם השני הרומז לתחיה"מ מן התורה). לתת להם כימי השמים על הארץ = ו"פ הארץ (המלה האחרונה, "הכל הולך אחר החותם", היא הממוצע של כל שש המלים), כלומר שהתכלית זה נצחיות הגוף, שהנשמה תיזון מהגוף.

"ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" (עד האתנחתא) – 12 מלים שהערך הממוצע שלהם הוא עץ החיים (חיים נצחיים, הסוד של חיים נצחיים זה פו"ר – עפ"י פשט פו"ר זה בגלל שאדם לא חי לנצח, לכן צריך להשאיר אחריו, ועל פי טבע בעולם של "אף עשיתיו" הוצאת הזרע אף מחלישה והיא אפילו סיבת המות אז יש בכך מס"נ, כמו המצוה התמידית של תחיה"מ, "ונקדשתי", אך דווקא כאן טמונה האין סופיות של תחיה"מ). יש בך מט אותיות (7 בריבוע), ואם מציירים כריבוע אז הפינות הן אותיות תורה – "טל תורה מחייהו":

ו י ב ר ך א ת

ם א ל ה י ם

האות שבאמצע זה י (של שם אלקים השני, כמו שה-י המקבילה ב"בראשית ברא אלהים" היא אמצע המשולש, אפשר לומר ש-י זאת היא בסוד הטפה לבנה של "טל תורה מחייהו", "אני אמרתי אלהים אתם"; אפשר לדרוש "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" – אם זוכים, לפני החטא, אנו רק בני עליון, רק אבולוציה ממעלה למטה, בני ה', אבל אם חוטאים אנו נעשים גם בני תחתון, בני הקוף).

כא. האריז"ל מבאר שאחרי חטא עה"ד נפלו כל העולמות ב-יד מדרגות, היינו שלפני החטא תפארת דיצירה היתה המדרגה הנמוכה ביותר. לפי זה, אז ארבע הספירות העליונות, המוחין, היו בבריאה, והו"ק היו ביצירה. כלומר, לפי ההסבר לעיל, המוחין היו בתודעה של בריאה מאין והמדות בתודעה של יצירה מעפר (כפי שהוסבר ביחס ללב בשר), ולא היו בכלל קופים. החטא הפיל לתודעה של קוף (כנ"ל שההתדרדרות לקופים היא היא הנפילה למודעות של דרווין).

שבת זה הזמן להגיע למודעות של אין ושבת – חוזרים למעלה ושומרים על תחום שבת, החלל המפריד בין הקדושה לקליפה (יד המדרגות בהן נפלו אחרי החטא זה היה חלל בין הקדושה לקליפה, וכשחטא זה כמו חילול שבת שיצא מהתחום ומלא את החלל הזה). אפשר לומר שבאכילת סעודות שבת, ענג שבת בגשמיות, זה להגיע לתודעת "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בשנת שבת חוזרים לעפר לפני "ויפח באפיו", כמקובל בעולם שהקימה משנת שבת אחרי הטשולנט היא הוכחה לתחית המתים...), והתפלה וכו' של שבת זה כדי להגיע לתודעה של אין. בימי החול חוזרים חזרה לקופיות.

[מכאן שייך לדף של אדר, "חלום מצחיק"] קוף המחט = עצם הלוז. חז"ל אומרים שאי אפשר לראות פילא דעייל בקופא דמחטא. קוף המחט זה חלל, זה שום דבר. בפיזיקה הקוואנטית היום יש מאין נוצר כל הזמן בתוך הוואקום – כל הזמן יש פילים שצצים בקוף המחט. שירת הפיל זה "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבותיך" (לא "מה רבו" כמותי אלא "מה גדלו" איכותי, וה"מאד עמקו" זה למעלה מ"כולם בחכמה עשית"). כאשר הפיל נכנס לתוך הקוף יוצא אדם (למסור לבעלי האבולוציה, שאם מרכיבים קצת גנים של פילים בתוך הקוף יוצא מזה בן אדם...). זה החלום המצחיק של הפיל שנכנס בקוף המחט. אמרנו בביתר שהאדם יוצא מהקוף זה קופה של שרצים מאחריו, סוד המלכות. זה גם מתקשר לזה שדוד הוא משרש קין – תיקון קין – ודווקא אצלו צריך קופה של שרצים (שזה בעצם קופים). כשלמדנו על אבולוציה אמרנו שהיא תמיד חוד המחט, מה שמתקדם, והקוף של המחט זה צד האחור – איפה שמשחילים את החוט. חוד המחט זה מה שפועל את פעולת התפירה, שמקדם את המחט קדימה. בכלל קוף וקופה זה מאחוריו, וכולם זה "כקוף בפני אדם" – מצב אחורי, אחוריים. מחשבת האדם קדמה לקוף – ה' חושב על האדם, משתעשע עם נשמות ישראל. אדם = מושלש 9. אדם קוף (פנים ואחור) = רלא = משולש 21. כלומר, קוף מעלה את המשולש מ-9 ל-21. אחר כך בא פיל (= משולש 15) ומעלה את החשבון ל-351 = משולש 26. גם כאן יש איזה כלל מתמטי: משולש י"ה ועוד משולש יה"ו = משולש הוי'. לפני החטא כל האבולוציה היתה דבר וירטואלי שקורה בקוף המחט, ובלי החטא זה לא היה יוצא מהחלל הזה. קוף המחט הוא הלעומת זה של עצם הלוז. (על הדף צריך לצייר מחט שראשה קוף, ואז רואים פיל נכנס לקוף המחט, החל מהחדק שנברא בשביל זה, ויוצא מצד שני כאדם – ציור אבולוציוני מובהק). מצחיק = קוף המחט (תוספת מ ליצחק עולה אברהם). חלום מצחיק = צמח צדק = מקום פנוי. הממשלה היום זה הקוף, והאבולוציה זה להכניס איזה פיל לכנסת... (פיל = 120, יכול להחליף את כל הח"כים), ויוכל לחולל פלאי פלאים של היפוך הקוף לאדם, מלך המשיח. פיל יוצא מ-פ של קוף.

האות של חדש אדר זה קוף והחוש של חדש אדר זה חוש השחוק, סימן שקופים צוחקים. לפי תורת הבעל שם טוב על פחד הנחש, שהוא מפחיד כי נברא עם פחד, כך קוף מצחיק כי נברא מצחוק (לכן יש להניח שהוא עצמו צוחק, כפי המחקר האחרון – שנראה ידוע ומפורסם מאז ומתמיד). אז יש שלושה צחוקים בקוף – שבורא אותו, שהוא צוחק, שמצחיק אותי (לא ברור אם כך גם אצל הנחש – לא מוכח שהוא פוחד). זה כמו שבכל ספירה יש מקורה, מה שהיא בעצמה ומה שמעבירה הלאה. כשהמלך עצוב מביאים לו ציפור מדברת, שינוי, כדי להצחיק אותו. על שלמה המלך כתוב שהיו לו קופים – כנראה שזה כל הזמן מצחיק (בעוד צפור מדברת מצחיק פעם אחת, עד שתופסים את החידוש, קופים זה כמו ליצנים שכל הזמן מעוררים את האנרגיה של הצחוק, עושים זאת במודע).