זהב שלמה - עיונים בפירוש רש"י לתורה - פרשות וזאת הברכה הדפסה

בס"ד

זהב שלמה
עיונים ברש"י על התורה

הרב יצחק גינזבורג שליט"א

עריכה: יוסף פלאי

תשרי תשפ"א

פרשת וזאת הברכה

הברכה לפני מותו

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ.

וזאת הברכה לפני מותו סמוך למיתתו שאם לא עכשיו אימתי.

רש"י בא לפרש מהו "לפני מותו", כמו שהקשו חז"ל בספרי ובתנחומא "וכי תעלה על דעתך שלאחר מותו ברך את ישראל"? אלא ש"לפני" היינו סמוך. וזה לשון הספרי "לפני מותו, וכי עלתה על דעתך שלאחר מותו היה משה מברך את ישראל? אלא מה תלמוד לומר לפני מותו, סמוך למותו. כיוצא בו 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה'' וכי עלתה על דעתך שלאחר ביאה אליהו מתנבא להם? מה תלמוד לומר לפני בא יום ה' סמוך לביאה".

אם לא עכשיו אימתי

במה שהוסיף רש"י "שאם לא עכשיו אימתי", מדברי הרא"ם עולה שזו ההוכחה לפירוש "סמוך למיתתו", שאם לא כן היה צריך לפרש מתי ברכם, אלא הכוונה סמוך למיתתו ולכן לא הוצרך לפרש (כי מובן מאליו שמברכים ברגע האחרון שאז "אם לא עכשיו אימתי"). אבל הגור אריה מפרש שזו נתינת טעם, מה בא ללמדנו שהברכה היתה סמוך למיתתו, אלא שאם היה חי לא היה מברכם, כיון שתפקיד הפרנס-המנהיג להוכיח תמיד את בני דורו, ולא לברכם כדי שלא יחשבו עצמם צדיקים ויחטאו.

ובמשכיל לדוד כתב (קרוב לגור אריה) "לפי שכל הנביאים סיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין ומשה עד שעה אחרונה הוכיח ולכך הוצרך לבסוף לברכם דאם לא עכשיו אימתי יסיים בכי טוב". והנה כשם שהתורה מסיימת בברכה כדי לסיים ב"כי טוב", כך היא פותחת בברכה, בי"ת רבתי דבראשית שהיא ברכה (כמפורש במדרש) – על דרך "אני ראשון ואני אחרון" [א], ברכה-כי-טוב בראשית ובאחרית [ב]. רמז לטוב בפסוק: וזאת הברכה = 38 (ברכה במספר סדורי) פעמים טוב (ושאר הפסוק = אלהים פעמים אלה, סוד "מי ברא אלה" אותיות ברא אלהים) [ג].

והרבי מבאר[ד]: כמו שכתוב כאן "לפני מותו" כך נאמר בברכת יצחק ליעקב "ואברככה לפני ה' לפני מותי"[ה], ומדוע שם לא פירש רש"י דבר? ועוד, מדוע באמת המתין משה בברכותיו עד סמוך למותו (ולא כיצחק שברך בפועל שנים רבות לפני מותו)? אלא שברכת יצחק ליעקב התחילה פעולתה מיד ואילו ברכת משה כאן עיקרה לדורות הבאים (ולבני ישראל שבאותו דור כבר בירך בתחילת החומש "יוסף עליכם ככם אלף פעמים") וברכה זו כל שמאחרים אותה הרי זה משובח. לכן כל עוד היתה למשה תקוה שיכנס לארץ דחה את הברכה, ורק לאחר שנאמר לו באופן סופי בסוף הפרשה הקודמת "עלה אל הר העברים הזה... ומֻת בהר"[ו] אז בא לברכם "שאם לא עכשיו אימתי" (עכ"ד).

והנה הפירוש הפשוט ב"אם לא עכשיו אימתי" (דברי הלל בפרקי אבות) הוא שאין לדחות מעשה טוב לאחר זמן (כפירוש הרמב"ם "אם לא אקנה המעלות בימי הבחרות מתי אקנה אותן"), וכמו "שוב יום אחד לפני מיתתך" שלכן צריך להיות כל ימיו בתשובה שהרי אינו יודע מתי ימות. אבל משה דחה את הברכה עד סמוך למיתתו ממש (וכפירוש הברטנורא במשנה "ואם לא עכשיו בעולם הזה אימתי כי אחר המות אי אפשר לזכות עוד", וכיו"ב ברש"י). וההבדל בפשטות: כל אדם צריך לחשוש שימות מחר[ז], ובהרחבה לחשוש לאבד הזדמנות שבאה לידו, אבל למשה יש "חזקת חיים" בעצם, הוא שייך לחיים נצחיים, במדת הנצח המיוחדת לו. פנימיות הנצח הוא הבטחון, וכן משה בוטח שישלים כל דבר בעתו ובזמנו, "אל כל החיים יש בטחון", ולא יאבד דבר עד שה' יאמר לו להפטר מן העולם (ועד הרגע האחרון "לא כהתה עינו ולא נס ליחה"). לקמן יתבאר שמשה מלמד כאן לכל ישראל שכל אחד ירגיש "לפני מותו" בכל עת (ראה הערה יד), "אם לא עכשיו [ממש] אימתי", ואילו הוא-עצמו נוהג הפוך (יש לו זמן) – הצדיק מורה לכל אחד דרך בעבודת ה' לפי מדרגתו כאשר דברי הצדיק מתפרשים בדרך אחת לפלוני ובדרך אחרת לאלמוני (כדברי הבעש"ט בסוד "חש-מל").

[והנה לעיל בפרשת האזינו, על הפסוק "חי אנכי לעולם", פירש רש"י "איני ממהר לפרוע... מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר נקמתו להפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם אפרע במותם". נמצא שיש שלש בחינות ב"אם לא עכשיו אימתי": בשר ודם שחושש מאיבוד הזדמנות, משה שאומר "אם לא עכשיו" רק סמוך למיתתו הידועה לו, והקב"ה ששנותיו לא יתמו ולא שייך אצלו חשש כזה. והם כנגד חש-מל-מל: בשר ודם נמצא בהכנעה, חש וחשש, וחש-ממהר לעשות; משה נבדל מהסוג הזה, מל לשון הבדלה; והקב"ה הקדוש בעצם בחינת מל מלשון המתקה, בשמחת בטחון שיעשה בזמן הכי טוב לו. וכן מל לשון מול, תמיד היעד מולו בגילוי ומחליט מתי לבצע.]

רמזי הפסוק

רמזים עיקריים בכל זה: הברכה הגדולה בתורה היא ברכת כהנים, והנה הברכה לפני מותו (לשון רש"י בדבור המתחיל) = יברכך הוי' וישמרך. ויחד עם פירוש רש"י, סמוך למיתתו שאם לא עכשיו אימתי = 9 פעמים משה = יה פעמים אור. וביחד עם וזאת (שמעתיק רש"י בתחילת הדבור) אור פעמים טוב (כיון ש-וזאת = ב פעמים אור. ולכן כפולת אור היא בחלוקה של טו-ב). הכל קשור לפסוק "וירא אלהים את האור כי טוב" שהוא כמו שנאמר בלידת משה "ותרא אתו כי טוב הוא" (ומכאן שנתמלא כל הבית אורה), האור הוא ראשית הבריאה בברכה "כי טוב" ומשה מסיים את התורה בברכה, "אני ראשון ואני אחרון".

בפרשת וזאת הברכה יש שבע פעמים לשון ברכה, "שבע ברכות", שתי פעמים בפסוק הראשון ועוד חמש פעמים (חלוקת ז-הב). בכל שבע לשונות הברכה יש 28 אותיות, כמו בפסוק "בראשית" שיש בו שבע מלים ו-28 אותיות[ח].

נמשיך להתבונן בפסוק "וזאת הברכה". מספר האותיות הוא 45, בחלוקה של 37 עד האתנחתא ("ישראל"), יחידה, ו-8 בחלק השני ("לפני מותו")[ט]. והנה הנקודה האמצעית של 45 היא 23, חיה, סוד משה (= יה פעמים חיה). אם כן, נרמז כאן עליית משה מ-חיה ל-יחידה (לפני מותו דוקא). ועוד, שלשים ושבע = ב פעמים חיה ברבוע (ממוצע שתי המלים)!

בפסוק יש יב תבות, רמז לברכה לי"ב שבטי י-ה. גם בפסוק האחרון, "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" יש יב תבות, סימטריה של "זה אל זה". הכל קשור לנבואת משה ב"זה הדבר", וכן בביטוי "משה איש האלהים" יש 12 אותיות, כאשר במספר קטן משה = 12, איש האלהים = 24 וממילא הממוצע של כל תבה הוא 12. האות האחרונה בתורה היא ל שבמספר סדורי היא 12.

ועוד רמזים מופלאים בהשוואת הפסוקים בקשר למספר 12: בשלש התבות הראשונות "וזאת הברכה אשר" יש 12 אותיות, וכן בשלש התבות האחרונות "לעיני כל ישראל" (בכל אחת מהן אות ל כנ"ל). 3-3 תבות היינו אשר במ"ק. וכן במ"ק וזאת הברכה אשר לעיני כל ישראל = 72, 6 פעמים 12 (ממוצע כל תבה). ראשי התבות וזאת הברכה אשר, הוא = 12. ר"ת לעיני כל ישראל לכי = 60, 5  פעמים 12, וביחד 6 פעמים 12 כנ"ל. במ"ק ראשי התבות הוא =12 ו-לכי = 6, שלם וחצי.

בשש התבות הראשונות "וזאת הברכה אשר ברך משה איש" יש אהיה אותיות, וכן בשש המלים האחרונות "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" אהיה אותיות – היינו "אהיה אשר אהיה", בחלוקה של 6-6 תבות (ובמספר קטן אהיה = 12, ו-ברך = 6).

גם מספר פסוקי הפרשה קשור לזה: יש 12 פסוקים מהתחלה עד "ובין כתפיו שכן" (סוף שני), 12 פסוקים מ"ויעל משה" עד הסוף, ובאמצע 17 פסוקים, טוב-הזה פסוקים בין זה ל-זה (כאשר פעמיים זה ברבוע = 288, ו-הזה ברבוע = 289, תוספת הכולל).

משה ואליהו

נחזור לדברי הספרי שמדמה את הפסוק שלנו למה שנאמר באליהו הנביא "לפני בוא יום ה'" (וברור בספרי שאליהו הנביא מגיע לפני משיח, ולא כדברי הרמב"ם שיכול לבוא לפניו ויכול לאחריו). יש כאן רמז מובהק שברכת משה היא מעין ביאת אליהו לבשר את הגאולה! והרמז: בפסוק "וזאת הברכה" יש גאולה אותיות. ויש לומר שכן הוא בזעיר אנפין, בכל ברכה שיהודי מברך יהודי יש בשורת גאולה.

וכמו שאליהו מגיע "לפני בוא יום ה'" דהיינו כהכנה ליום ה', והוא יכול להגיע מכח הגאולה שביום הבא – כך ברכת משה "לפני מותו" היא לא רק מפני שזהו סוף ימי חייו (ואם לא עכשיו אימתי) אלא שהיא נעשית בשייכות למיתתו ומכוחה, וכמו שכתבו המפרשים[י] שזהו "לפני מותו" שאז הגיע לדרגתו הגבוהה ביותר בעלמא דין, דוקא אז נקרא "איש האלהים", ואז התקיים בו בשלמות "שכינה מדברת מתוך גרונו" לברך את ישראל (כמו שאליהו הנביא לפני הסתלקותו התעלה בדרגה ואז יכל להשפיע "פי שנים" לאלישע[יא]). וכן לגבי כל יהודי המברך את חברו (גם בחיים חיותו), עליו להדבק במדת משה "לפני מותו", דהיינו לבוא למדת האין של משה ("ונחנו מה") ואז נעשה צנור לברכת ה'.

בפנימיות, משה שייך לשם מה ("ונחנו מה", ראש וסוף משה), ואליהו שייך לשם בן. יחוד ברכת משה "לפני מותו" עם ביאת אליהו לפני משיח היא יחוד מה-בן[יב].

וברמז: יש יחס מובהק בין "משה איש האלהים" (כפי שנקרא כאן) ל"אליה הנביא" (כפי שנקרא בפסוק "לפני בוא"). משה = יה פעמים חיה, אליה = ב פעמים חיה, וביחד = יהושע, טוב פעמים חיה (אליה = לוי, משה הוא לוי). משה איש האלהים ראשי תבות מאה (רמז למאה ברכות) = אליה. ראשי התבות משה איש האלהים אליה הנביא = אליהו (האותיות האמצעיות, שיב = יב צירופי הוי', רמז לברכת יב השבטים)[יג].

עיכוב מלאך המות

בדפוס ראשון ובכמה כתבי-יד יש המשך בדברי רש"י: ודרכן של צדיקים לצוות ברכתן בפרק מיתתן שכן יצחק הוא אומר 'ואברככה לפני מותי' זהו פשוטו. ומדרשו, בא מלאך המות ליטול נשמתו עיכב משה על ידו ועמד וברכן לפניו וזהו לפני מותו לפני מלאך המות.

"מדרשו" שמביא רש"י נמצא בתנחומא ובילקוט לפנינו. לפי זה, המלים "לפני מותו" עומדות בפני עצמן, עניין נוסף, מה שאין כן לפי פשוטו ש"לפני מותו" קאי על ברכת ישראל, ומכאן סיוע למדרשו מפיסוק הטעמים שיש אתנחתא תחת תיבת "ישראל".

בסיום דברי רש"י יש גרסה "לפני מלאך המות הממיתו", וכיו"ב ברבינו בחיי "וזהו לפני מותו, לפני המלאך הממיתו". אבל בספר הזכרון דחה גרסה זו, שהרי משה מת בנשיקה, אלא מפרש שכוונת המדרש שבאמת מלאך המות לא שלט במשה (וראה כל הענין במדרש שם). וליישב את הגרסה "מלאך המות הממיתו" דוחק לומר שמדרשים חלוקים אם משה מת בנשיקה או ע"י מלאך המות, שהרי נאמר בפירוש "על פי ה'", אלא נראה שמלאך המות הוא שליח להודיע למשה על מותו והוא עומד וממתין למיתתו של משה ולכן נחשב כאילו המיתו. ובזה יש לפרש מה שכתוב "משה לא מת" היינו לא מת ע"י מלאך המות (הנקרא כאן "מותו").

וכוונה פנימית בזה, שהברכה צריכה להיות מתוך הרגשת אין כנ"ל, בהכרה מוחשית של המברך שהוא עומד למות ומלאך המות ממתין לו[יד].

ורמזים: כל הפסוק, וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו = מלאך המות ועוד 3200, רבוע כפול של 40 (100 פעמים לב). אם נוסיף מלאך המות לפסוק נקבל יברכך פעמים טוב (שעולה חי פעמים רחל. 7 פעמים ברית, דוד פעמים הדר-מהיטבאל). הברכה לפני מותו (שעולה יברכך הוי' וישמרך כנ"ל) בדלוג אותיות (בכלנמת) = מלאך המות (הברכה לפני מותו היינו לפני מלאך המות), והדילוג השני (הרהפיוו) = 312, יב צירופי הוי', הברכות לי"ב שבטי י-ה. בהמשך לזה, החלק הראשון של הפסוק (עד האתנחתא כנ"ל) וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל = 3120, 10 פעמים יב פעמים הוי'.

מסיני בא

וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ.

ויאמר ה' מסיני בא פתח תחלה בשבחו של מקום ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל. ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל וכל זה דרך ריצוי הוא, כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה. מסיני בא יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר לקראת האלהים למדנו שיצא כנגדם. וזרח משעיר למו שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו. הופיע להם. מהר פארן שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו. ואתה לישראל מרבבת קדש ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש ולא כולם ולא רובם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו. אש דת שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. דבר אחר אש דת כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש.

סיני, שעיר, פארן

ביאתו של הקב"ה לישראל במעמד הר סיני כתובה כאן בארבעה ביטויים שונים: א. מסיני בא. ב. וזרח משעיר למו. ג. הופיע מהר פארן. ד. ואתה מרבבת קדש.

ומפרש רש"י ש"מסיני בא" היינו היציאה לקראת ישראל מהר סיני כחתן לקראת כלה (וכן בפרשת יתרו על הפסוק "ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה" פירש רש"י "מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה, וזהו שנאמר ה' מסיני בא ולא נאמר לסיני בא"). "וזרח משעיר" היינו זרח לישראל לאחר שהלך לבני עשו ולא רצו לקבל את התורה (והנה "זרח" הראשון בתורה הוא בן רעואל בן עשו, ובאלופי עשו יש "אלוף זרח", וכן במלכי אדום "יובב בן זרח"). "הופיע מהר פארן" היינו שהופיע לישראל מכיוון בני ישמעאל (שעליו נאמר "וישב במדבר פארן") לאחר שלא רצו לקבל את התורה.

וכתב הרמב"ן שהקב"ה החזיר את התורה על כל האומות (כמפורש בגמרא), אלא שהזכיר כאן את בני עשו וישמעאל שהם בני אברהם (ובגור אריה מוסיף: לומר שאע"פ שהם מזרע אברהם ויצחק לא קבלו את התורה). ועוד בפשטות, עשו וישמעאל כוללים כל שבעים אומות (ל"ה מימין מצד ישמעאל, הפסולת של אברהם, ול"ה משמאל מצד עשו, הפסולת של יצחק), ורמז בזה: זרח משעיר למו הופיע מהר פארן ועוד עשו ישמעאל = 2845 = 70 במשולש (1 ועוד 2 עד 70)!

ומה שהקב"ה החזיר את התורה על האומות, לכאורה זהו לברר שאין להם חלק בתורה, אך באמת יש בזה גם הכנה עבורם שיוכלו לקבל את התורה, וכמו שיהיה לעתיד לבוא, כאשר "אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד"[טו], ויתקיים "שמע ישראל... ה' אחד" שפירש רש"י שלעתיד לבוא יהיה אחד גם בפי האומות. ובדברי השל"ה כאן "מאי בעי הקב"ה בשעיר ובפארן יש שני טעמים, אחד בשבילם ואחד בשבילנו. בשבילם, שיהיה לאומות אחיזה בקדושה אם ירצו להתגייר, כי עשו וישמעאל כוללים כל השבעים אומות. בשבילנו הוא באם נהיה גולים ביניהם שלא נעזוב את התורה, על כן היה רושם התורה בהם, וזהו ענין 'יצב גבלת עמים למספר בני ישראל'".

מרבבת קדש

אמנם "ואתה מרבבת קדש" מפרש רש"י שאין הכוונה כמו "מסיני... משעיר... מפארן", כאילו הגיע ממקום מסוים שנקרא רבבת קדש (שהרי לא מצאנו מקום כזה, שפתי חכמים), אלא שכאשר בא לישראל הביא עמו מקצת מהמלאכים. והמ"ם של "מרבבת" אין פירושה "ממנו" כמו "מסיני" וכו' אלא פירושה מקצת. ומה שנאמר כאן על המלאכים מפורש בתהלים "רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ"[טז] (ופירש רש"י שם "...להזכיר חבת עמו אף כשנגלה רכב אלהים רבותים של אלפים שנאנים שנונים מלאכים חדים וה' היה ביניהם בסיני בקודש").

ובפרשת האזינו על הפסוק "כנשר יעיר קנו" פירש רש"י "כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (ואתה מרבבות קדש[יז]), אלוה מתימן יבא זו רוח רביעית" – כלומר, בפסוק שלנו יש שלש רוחות, "מסיני... משעיר... מהר פארן"[יח] והרוח הרביעית כתובה בחבקוק "מתימן יבא"[יט] (וכן מפורש בספרי שזו רוח רביעית). אבל "ואתה מרבבת קדש" לא שייך למניין הרוחות. אמנם בזוהר (מובא בשל"ה כאן) מפרש "ואתה מרבבת קדש" על החזרת התורה על שאר העמים, לאחר עשו וישמעאל, אבל אין זה פירוש רש"י.

ומה שהרוח הרביעית, "תימן", לא מפורשת בתורה, בפשטות היא כלולה ב"שעיר" (וכן תימן בתורה הוא מבני רעואל בן עשו וכן "אלוף תימן"), וכן נראה בפסוק בחבקוק "אלוה מתימן יבוא [מקביל ל'זרח משעיר למו'] וקדוש מהר פארן סלה [מקביל ל'הופיע מהר פארן']" וכן פירש רש"י שם שתימן היינו עשו (דהיינו שעיר). לקמן יתבאר שארבע ההופעות בפסוק מכוונות כנגד ארבע אותיות שם הוי', ויש לומר שהרוח הרביעית, שאינה מפורשת, נכנסת במקום ה"א אחרונה – והנה רוח זו מקבלת מכל שלש הרוחות (המלכות המקבל מכל הספירות שמעליה): היא שייכת בפשטות לרוח השניה, שעיר, כנ"ל (שניה ורביעית היינו ב ו-ב ברבוע. וכן ה-ה בשם הוי'); היא צמודה בחבקוק לרוח השלישית, פארן; והיא קשורה גם לרוח הראשונה, לשון דומה "ה' מסיני בא – אלוה מתימן יבוא", ודוק.

מקצת רבבות

וממשיך רש"י "ולא כמלך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו". כדי לבאר מה בא לומר שהביא דוקא מקצת המלאכים. ובספרי נאמר "ואתא מרבבות קדש, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם כשהוא עושה משתה לבנו וכשהוא שמח בחופתו מראה הוא את גנזיו ואת כל אשר לו אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא ואתא מרבבות קדש ולא כל רבבות קודש" – אלא שבספרי מדובר על משתה בנו וברש"י מדובר על המשתה שלו-עצמו, וכן בספרי הלשון "גנזיו וכל אשר לו" וברש"י "כבוד עושרו ותפארתו" (ובספרי דבי רב פירש כוונת הספרי שהקב"ה הראה רק בתי בראי ולא בתי גואי שאין כח בעין לראות, ולכן כתוב "ואתה" בלשון ארמי שהוא סוד האחוריים ולא בלשון הקדש שהיא סוד הפנימיות).

בפנימיות, למדנו כאן שהשראת השכינה בישראל היא על-ידי צמצום דוקא, "מקצת רבבות ולא כולם". והוא סוד "אהבה דוחקת הבשר" כמבואר בספר התניא "שהקב"ה כביכול הניח וסילק לצד אחד דרך משל את אורו הגדול הבלתי תכלית וגנזו והסתירו בג' מיני צמצומים שונים. והכל בשביל אהבת האדם התחתון להעלותו לה'. כי אהבה דוחקת הבשר"[כ]. בהקשר שלנו, המלאכים כביכול מוסיפים לה' בשר (אור, נוכחות, בשורה), ממלאים את ה' כביכול (מלאך לשון מלא), ועל ידי "אהבה דוחקת את הבשר" דהיינו סוד הצמצום, אזי הקב"ה 'מניח לצד' את התגלותו במלאכים, ובמקום זאת יש גילוי העצמות, עצם במקום בשר – "אנכי מי שאנכי" במתן תורה.

[וראה אלשיך ואור החיים שמפרשים "ואתה מרבבת קדש" שהקב"ה עזב את המלאכים ובא לישראל ("מרבבת" כמו "מסיני", מ"ם המקור ולא מ"ם מקצת). דהיינו צמצום האור לגמרי ונשאר רק עצם, אכן לפירוש רש"י "דוחקת את הבשר" היינו שמכל מקום נשאר קצת בשר.

ארבע הופעות בסוד הוי'

ארבע ההופעות בפסוק מכוונות בפשטות כנגד שם הוי' כסדרו:

"ה' מסיני בא" כנגד י, חכמה. מסיני בא כחתן היוצא לקראת כלה, דהיינו קשר פנימי (לא שמראה עושרו כמו בסיפא), ובפרט מכוון כנגד יסוד אבא (המסתיים ביסוד ז"א שבו ההתקשרות בפועל בין החתן לכלה). ועוד, סיני היינו בחינת ענוה ובטול, פנימיות החכמה (כמוסבר על המשנה "משה קבל תורה מסיני" שקבל תורה בזכות שהיה במדרגת סיני[כא]. תורה מסיני = תשפא, השנה שלנו);

"וזרח משעיר למו" כנגד ה עילאה, בינה. שעיר היינו עשו-אדום, והשרש של עשו הוא בשם ס"ג של הבינה ("מינה דינין מתערין");

"הופיע מהר פארן" כנגד ו שבשם, המדות. פארן היינו בני ישמעאל היוצא מאברהם אבינו איש החסד (וישמעאל הוא פסולת החסד) – המדה הראשונה הכוללת את המדות כולן. דוקא כאן מוזכר "הר" (ולא כתוב "הר שעיר"), שייך לאברהם אבינו, "אברהם קראו הר". פארן רומז לספירת התפארת (מרכז המדות);

"ואתה מרבבת קדש" כנגד ה תתאה, מלכות. הקב"ה בא עם מקצת מלאכים המראים מקצת מכבוד עושרו – הופעת המלך עם משרתיו ואוצרותיו, "ברוך שם כבוד מלכותו". הוסבר שכאן רמוז הצמצום כדי להשרות את השכינה בישראל, והנה הצמצום שייך בפרט למלכות (הדרגה התחתונה באור אין סוף, שבה נעשה הצמצום).

בארבעה החלקים יש השוואה ברורה בין הראשון והאחרון, ובין השני והשלישי. הראשון והאחרון מתארים את היחס הישיר בין ה' לישראל "ביום חתונתו [זה מתן תורה]": "מסיני בא" עצם הקשר של חתן וכלה, "ואתה מרבבת קדש" בתיאור החיצוני של עושרו ומשרתיו. ואילו החלק השני והשלישי הוא ביחס לאומות שלא קבלו את התורה (אם כן זהו סדר של 'חותם המתהפך', בסוד "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה").

אש דת למו

"אש דת שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. דבר אחר אש דת כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש". לפי הפירוש הראשון, התורה נקראת "אש דת" כיון שהיתה כתובה לפני ה' כאש שחורה על גבי אש לבנה, ובהר סיני ניתנה להם התורה הזו בכתיבה על הלוחות שהם כתב יד ימינו, "כאילו אמר מימינו למו אש דת, שפירושו מכתב יד ימינו נתן למו האש של דת, שהיא האש הרשום בה הדת" (רא"ם), וכמו שספר התורה שלנו כתוב בדיו שחורה על קלף לבן כן התורה הקדומה היא אש שחורה על אש לבנה. ובגור אריה כתב שמה שהתורה היא אש שחורה על גבי אש לבנה הוא "סוד מופלא", אש לבנה היינו שעשיית המצוות היא טוב ונעם, ואש שחורה היינו שהתורה היא אמת, ראוי ומחויב (עיי"ש). ועוד, אש שחורה היינו אור פנימי ואש לבנה היינו אור מקיף (ראה לקמן). ורמז: אש שחורה על גבי אש לבנה = 1323, 3 פעמים אמת, "אוריין תליתאי"[כב].

והפירוש השני הוא כתרגום אונקלוס "כתב ימיניה מגו אישתא אוריתא יהב לנא", כלומר לא שהתורה עצמה נקראת אש אלא שהיא ניתנה לנו מתוך האש. ויש לומר שלפי פירוש זה התורה עצמה היא מים, "אין מים אלא תורה", אך היא נתנה מתוך האש. והנה פשוט שתרגום אונקלוס מתאים דוקא לקרי, "אש דת" בשתי מלים, הדת שניתנה מתוך האש, אך לפירוש הראשון התורה עצמה היא דת הכתובה באש ומתאים לכתיב "אשדת" במלה אחת (וכיו"ב במשכיל לדוד).

בפשטות, מים ואש הם ימין ושמאל, חסד וגבורה. אם כן, לפי הפירוש הראשון התורה שהיא אש, היינו גבורה-שמאל נתנה דוקא מיד ימינו (וראה אור החיים), כמו הרמז המובהק של רבי אברהם אבולעפיה: "מימינו אש דת למו" אותיות מימינו דת שמאלו. ולפי הפירוש השני, התורה שהיא מים, צד ימין, נתנה מתוך האש, צד שמאל, והוא הרמז ההפוך: מימינו אש דת למו אותיות משמאלו דת ימינו.

ועוד בפנימיות, מה שהתורה עצמה היא אש היינו בחינת פנים של התורה, ומה שהיא "מתוך האש" היינו בחינת האחור שלה, ולכן פירוש זה הוא "כתרגומו" כידוע שתרגום הוא בחינת אחוריים (וכן בפסוק הבא "ישא מדברתיך" פירש רש"י "המ"ם בו קרוב ליסוד כמו 'וישמע את הקול מִדבר אליו'... מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם... ואונקלוס תרגם שהיו נוסעים על פי דבריך, והמ"ם בו שימוש משמשת לשון מן" – לשון התדברות היינו בחינת פנים, ותרגומו שהיו נוסעים על פי דבורך הוא בחינת אחור יחסית). וכן היחס בין קרי (אש דת) וכתיב (אשדת): הכתיב הוא הסוד, בחינת פנים, והקרי הוא כמו תרגום, בחינת אחור.

אכן בתוך בחינת פנים יש שתי בחינות, אש שחורה ואש לבנה: אש שחורה היינו אור פנימי, המצומצם בצורת האותיות, ואש לבנה היינו אור מקיף. אש שחורה היינו בחינת פנים ואש לבנה היינו פנים בפנים – כלומר האש השחורה היא הפנים של ישראל, אותיות התורה שהן נשמות ישראל (ראשי תבות יש שישים ריבוא אותיות לתורה), ואילו האש הלבנה היינו מה שהפנים של ה', שהם אור מקיף ביחס לנשמות ישראל, מאירים ממש בתוך נשמות ישראל, "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש".

ורמזים: אש דת למו = תשפא, השנה שלנו, וכיון שיש בזה כתיב וקרי (פנים ואחור) הרי זה רמז כפול (ורמז נוסף בתחילת הפסוק "מסיני בא" היינו תורה מסיני = תשפא). והנה אש דת למו = 11 פעמים 71, וכל הפסוק עד כאן = 49 פעמים 71, יחס מובהק. ממילא כל הפסוק עולה 60 פעמים 71, וכיון שיש בו 60 אותיות הרי 71 הוא הערך הממוצע של כל אות (71 הוא סוד וחי בהם, ע"ב דמ"ה). 60 אותיות הפסוק היינו כמספר אותיות ברכת כהנים, ולפי הכתיב אשדת (במלה אחת) יש בו 15 תבות כמו בברכת כהנים.

 



[א] ברכה ועוד אני = רפח (תיקון רפ"ח ניצוצין). שתי פעמים ברכה אני (ברכה בראש ובסוף, אני ראשון ואחרון) = 24 ברבוע, ואז הממוצע הוא יב ברבוע (קדם), שייך לברכת יב שבטי י-ה. אני ראשון ואני אחרון ברכה-ברכה = 1404 = שבת-שבת (אילו משמרים ישראל שתי שבתות מיד נגאלין).

[ב] ברכה כי טוב = 274 (והערך הממוצע 137, כידוע חשיבות מספר זה). ראשון אחרון = 3 פעמים ברכה כי טוב.

[ג] וזאת הברכה במספר קדמי = 2448 (שנת יציאת מצרים ומתן תורה) = טוב פעמים קדם. יחד עם השרש וזאת הברכה = טוב פעמים יעקב = אחד פעמים רחל (המספר הראשון המיחד יעקב-רחל).

[ד] התוועדות שבת חוהמ"ס תשכ"ו, תורת מנחם חמ"ה עמ' 88.

[ה] בראשית כז, ז.

[ו] לעיל לב, נ. ומת בהר ועוד לפני מותו = 1275, משולש 50, גילוי שער הנו"ן = טוב פעמים בטחון (פנימיות הנצח, מדת משה, אותיות חן טוב).

[ז] וראה גיטין כח, א שנחלקו על חזקת חיים של זקן.

[ח] שבע המלים הן הברכה ברך ברך מברכת ברוך ברכת ברוך. כאשר מציירים אותן כמשולש הפוך הפנות הן הרך = יה ברבוע, ובאמצע האות ב – אותיות ברכה! כאשר מציירים את המשולש מ-7 עד 1 אזי 4 הנקודות הן תרכה, הכתר (יש כאן תוספת ת על הצורה הקודמת. דהיינו יה ברבוע ועוד כ ברבוע = כה ברבוע, "כה תברכו"). שארית הצורה הראשונה = 11 פעמים צדקה, שארית הצורה השניה = 9 פעמים צדקה, רמז יפה (שני עדים) לקשר בין ברכה לצדקה (מצוה סתם כנודע). ברכה = כח צדקה, "צדקת ה' עשה".

[ט] 45 אותיות היינו משולש 9, כאשר ב"וזאת הברכה" יש 9 אותיות ומכאן המשולש יורד. פינות המשולש הן והו (השם הראשון והכולל מ-עב שמות) = טוב. האותיות במקיף הרחוק של המשולש, מלבד "וזאת הברכה" עולות 1176, יסוד היסודות ועמוד החכמות.

[י] ראה אברבנאל. אלשיך. כלי יקר. אור החיים.

[יא] כמו שכתב העמק דבר כאן.

[יב] מה בן = מהיטבאל. מהיטבאל ברכה = חי ברבוע, ראשי ואמצעי תבות = טוב ברבוע, סופי תבות לה ("חן חן לה").

[יג] ועוד: משה איש האלהים אליה הנביא = בית המקדש (משולש אם). משה איש האלהים סופי תבות משה למפרע (כאשר איש האלהים = בן עמרם), ויחד עם סופי תבות אליה הנביא = 351, הוי' במשולש. ראשי ואמצעי התבות = כי פעמים טוב.

[יד] ובספר תורת חיים לרה"ק מקאסוב, פרשת חיי שרה "שמשה רבינו ברך את בני ישראל שיהיה להם מדה זו שידמה לכל אחד בכל יום שהוא לפני מותו ועי"ז בוודאי יראה לתקן דבר יום ביומו שאם לא עכשיו אימתי וזהו כוונות רש"י ז"ל שם ועצה נכונה בוודאי הוא לתקן בכל יום את אשר עוות בו".

[טו] צפניה ג, ט. ראה עבודה זרה כד, א.

[טז] תהלים סח, יח.

[יז] בכמה כת"י ודפוסים אין מלים אלו, וכן הוא בספרי, ונכון יותר, כמו שכתב בספר יוסף הלל. ולא כדברי השפתי חכמים כאן.

[יח] הוי' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן = 1863 = 3 בחזקת 4 פעמים 23 (זיו) = ט פעמים אור – התכללות גדולה של ג רוחות העולם.

[יט] חבקוק ג, ג. ארבע הרוחות, הוי' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן אלוה מתימן יבוא = 2464 = 4 פעמים 616 (יתרו, התורה) = 4 ברבוע פעמים 154 (7 פעמים 22, הוי' אלהינו הוי'). יש כאן 48 אותיות = 4 ברבוע פעמים 3. 12 תבות = 4 פעמים 3.

[כ] תניא פרק מ"ט.

[כא] עבודת ישראל אבות א, א.

[כב] אם נוסיף לזה אש דת נקבל 2028, 3 פעמים הוי' ברבוע (דהיינו "אש דת" מעלה את החשבון מ-ג פעמים אהיה ברבוע ל-ג פעמים הוי' ברבוע). שני הפירושים יחד, אש דת אש שחורה על גבי אש לבנה מתוך האש = 2800 (ראשי התבות עולים 455, "תנה הודך").

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com