בע"ה

מוצש"ק ראה, אור לכ"ח מנחם-אב ע"ז – כפר חב"ד

לוח "היום יום" ב-ג אלול

שיעור למלמדים (חלק שני)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נפתח את "היום יום" ונתבונן בקטעים שצריכים הסבר. יש הרבה קטעים שלא כל כך זקוקים להסבר – דברים מובנים, כמו מנהגים וכיו"ב. גם בתוך הדברים שזקוקים לביאור, היות שכל השנים אנחנו מביאים מ"היום יום" ומסבירים יש הרבה מאד שכבר נמצאים אצלנו בכתובים – והתחילו לקבץ יחד. בשביל לעשות ממה שנלמד כאן חיבור מקיף את "היום יום" צריך לעבור על כל הכתבים אצלנו ולהוציא כל ביאור ל"היום יום". יש דברים שאני זוכר שפעם דברנו עליהם – בהם לא נעמיק עכשיו, אלא רק בדברים שאיני זוכר שפעם הסברנו באריכות, כי אחרת אין לדבר סוף, צריך לעשות צמצום באור האין סוף כדי שאח"כ אפשר להמשיך קו כו', סוד "היום [אור אין סוף שלפני הצמצום] יום [אור הקו לאחר הצמצום, סוד 'באורך נראה אור']", כמבואר בדא"ח.

א. "היום יום" ב' אלול: לחשוף את אוצרות הנשמה

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ "אֶרֶץ חָפֵץ", שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּמָּה חֲפָצִים יְקָרִים בְּאַהֲבַת ה' יִתְבָּרַךְ וְיִרְאָתוֹ וּמִדּוֹת טוֹבוֹת, וְאֵין דְּבַר גִּילוּי הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת תָּלוּי אֶלָּא בַּמְּעוֹרֵר. דָּבָר בָּרוּר הוּא, אֲשֶׁר בְּכָל חֶלְקֵי הָאֲדָמָה נִמְצָאִים מַעְיְנוֹת מַיִם חַיִּים, וְהַהֶבְדֵּל הוּא רַק בְּקֵירוּב וְרִיחוּק, וְאִם כֵּן הֲלֹא הַכֹּל תָּלוּי בְּהַחוֹפֵר וְכֹחַ סַבְלָנוּתוֹ וּמְתִינוּתוֹ.

וְכֵיוָן שֶׁהָרָצוֹן הוּא כֹּחַ עֶלְיוֹן, הַגּוֹזֵר וּמְפַקֵּד עַל כָּל הַכֹּחוֹת וּמַכְרִיחָם לַעֲשׂוֹת וְלִפְעוֹל כְּפִי הַפְּקוּדוֹת שֶׁלּוֹ, אִם כֵּן אֵיפוֹא עִיקָר הָעֲבוֹדָה הוּא לְעוֹרֵר אֶת הָרָצוֹן לִפְעוֹל וְלַעֲשׂוֹת הֵן בְּעַצְמוֹ הֵן בְּזוּלָתוֹ.

 

"ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות"

בני ישראל נקראו ארץ חפץ,

איפה כתוב שבני ישראל נקראו "ארץ חפץ"? כך צריך ללמוד כל דבר בתורה – אם כתוב בגמרא איזה חלק של פסוק צריך לפתוח את התנ"ך. זהו כלל גדול, שלצערנו רוב הלומדים לא עושים כן – לא בלימוד הגמרא ולא בלימוד החסידות. הכל בא מהתורה, מהתנ"ך, ואם יש איזה פסוק אי אפשר להמשיך לקרוא את המשפט בלי שאתה מכיר את הפסוק. שוב, זהו כלל גדול בחינוך. בצדק יש שיטה שלפני שמתחילים ללמוד כל דבר צריכים קודם בקיאות בתנ"ך, לכן משננים את התנ"ך שנים. אנחנו לא בשיטה לשנן את התנ"ך שנים לפני שמתחילים ללמוד עוד דברים, אבל צריכים ללמוד את התנ"ך תוך כדי. כמו שרבינו תם אומר שהכל נמצא בגמרא, כולל "שליש במקרא", אבל צריך לשים לב ללמוד את התנ"ך תוך כדי הלימוד. אם יש איזה פסוק צריך להביא אותו במלואו ולהסביר את הפשט שלו.

אם כן, איפה כתוב שבני ישראל נקראו "ארץ חפץ"? בסוף ספר מלאכי[ב], סוף נבואת בני ישראל עד שתחזור הנבואה לישראל בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. מלאכי הוא הספר האחרון של נביאים ואפשר לומר שהפסוק הזה הוא מעין סיכום שלו. אחרי עוד כמה פסוקים מגיע הסיום ממש "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא... והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" – גם שייך לחדר. כמה פסוקים קודם כתוב: "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות".

קודם כל, רואים שהתכלית – לפי פשט הפסוק – של מה שאנחנו "ארץ חפץ" היא "ואשרו אתכם כל הגוים". הפסוק אומר "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות" – יש מציאות-גילוי של "ארץ חפץ", ולכן "ואשרו אתכם כל הגוים". מה פירוש "ואשרו אתכם כל הגוים"? [משבחים אתכם.] "ואשרו" הוא לתת אישור – כל הגוים יאשרו אותנו, יחתמו עלינו, כמו שמאשרים שטר שיצא עליו ערעור. מי מאשר שטר? בית דין. אבל מי שצריך לאשר את עם ישראל בסוף הם הגוים, והגוים יאשרו אותנו רק אם נהיה "ארץ חפץ". רואים שהאישור שלנו – שיאשרו אותנו וישימו עלינו חותמת – הוא תכלית, משהו מאד גדול. ברגע שמאשרים אותנו גם הולכים עלינו – אם אנחנו מאושרים אצל הגוים גם הולכים עלינו. זו כבר המהפכה הרביעית שלנו, שרוצים להצטרף אלינו חסידי אומות העולם ועד לקיום היעוד של "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". אם הם מודים שאנחנו המאושרים – כלומר, שאנחנו העם הנבחר – הם הולכים עלינו. "ארץ חפץ" מגלה לאומות העולם שבאמת, כמו שכתוב גם בפרשתנו, פרשת ראה, אנחנו עם ישראל העם הנבחר. "ארץ חפץ" עושה מאתנו עם נבחר לעיני כל הגוים, וברגע שברור שאנחנו העם הנבחר נמשכים ונוהרים אלינו. זהו פשט הפסוק, "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות".

צריכים גם לדייק בשמות, משהו פשוט מאד. אם השם כאן הוא "הוי' צבאות" – כנראה קשור לשם הזה. שם "הוי' צבאות" בקבלה שייך לספירת הנצח – "נצח ישראל לא ישקר". כנראה יש משהו ב"ארץ חפץ" שהוא "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". עד כאן להסביר מאיפה בא הביטוי "ארץ חפץ".

אהבת ה', יראת ה' ומדות טובות

שיש בהם כמה חפצים יקרים [דברי חפץ.] באהבת השי"ת ויראתו ומדות טובות,

נדייק, מהי השלישיה של אהבה-יראה-מדות טובות? בפשט, מה ההבדל בין אהבת השי"ת ויראתו לביטוי ומדות טובות? "בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו" – אהבת השי"ת ויראתו הן בין אדם למקום ומדות טובות הן בין אדם לחברו.

איפה שלשת המושגים ממוקמים בספירות? אהבת השי"ת ויראתו הן הפנימיות של שתי הספירות הראשונות של המורגש שבנפש, חסד וגבורה, אם כן משמע שמדות טובות הן כנגד הפנימיות של הספירה שלישית של המורגש שבנפש, ספירת התפארת, ומהתפארת ולמטה (ספירות המוטבע שבנפש, נצח-הוד-יסוד ועטרת היסוד שרש המלכות, תיקון עצם ה'אני' של הנפש). למה יש הבדל (שאהבה ויראה הן "בין אדם למקום" ומדות טובות הן "בין אדם לחברו")? כי עד השליש העליון של התפארת אורות החסדים (הנמשכים מעטרא דחסדים שבדעת) מכוסים ביסוד אמא, חסדים מכוסים. יש כאן גם הסבר מה ההבדל בין "בין אדם למקום" ל"בין אדם לחברו" – "בין אדם למקום" הוא מהשליש העליון של התפארת ומעלה, בעיקר אהבת ה' ויראתו, ו"בין אדם למקום" הוא מהשליש השני של התפארת ולמטה, ושם יש מדות טובות. ככה צריכים להסביר כאן את הפשט.

מהו ההבדל? איך קוראים עוד לחלק המכוסה ולחלק המגולה בקבלה? "עץ החיים" ו"עץ הדעת טוב ורע". כבר הרווחנו איזה ווארט מאד יפה: מתברר ש"עץ החיים" הוא היחס שלי כלפי שמיא (ללא מודעות עצמית, כאופי החסדים המכוסים). אבל חטא אדם הראשון, האכילה מעץ הדעת, היה פגם "בין אדם לחברו". תמיד אני מבין שיש צווי, ה' נתן מצוה אחת לאדם והוא עבר עליה. בפשט, האם חטא עץ הדעת, שכולל את כל החטאים שבעולם, היה "בין אדם למקום" או "בין אדם לחברו"?

בעשרת הדברות "לא תנאף" הוא "בין אדם למקום" או "בין אדם לחברו"? ברור לי ש"לא תרצח" הוא בין אדם לחברו, אבל מה לגבי "לא תנאף"? היום חושבים שתעשה מה שאתה רוצה, אבל מהו "לא תנאף" בתורה? [בין אדם לחברו.] אתה אומר כך, אבל שני אנשים רוצים לעשות משהו – מה הבעיה? היום אין כאן עבירה ברת עונש בחוק החילוני, בסדר גמור, מה הבעיה? [בן הזוג נפגע, הרי ניאוף הוא באשת איש דווקא.] בסדר, אבל בכל זאת אנשים יכולים לעשות מה שהם רוצים, יכולים ליהנות מהחיים ("לא תנאף" דרז"ל "לא תהנה לאף") – אתה רוצה לבגוד במישהו? רשותך, לא מענין (אלא אם כן חתמת חוזה של התחייבות כספית עם מישהו ומעלת בו, זה כבר שייך ל"לא תגנב"). זו מצות ה'. באמת נמצא בלוח השמאלי, שאומרים שבכללות הוא "בין אדם לחברו", אבל לפי הקליפה של היום "לא תנאף" חוזר ל"בין אדם למקום" (כלומר שנעשה לא רלונטי לבית משפט החילוני. ראוי לציין שגם בספה"ק מופיע ש"לא תנאף" הוא בעיקר "בין אדם למקום", אך כמובן עם כל כובד המשקל של מצות "בין אדם למקום"). בכל אופן, הוא באמת "בין אדם לחברו" (ידוע הרמז ש"לא תנאף" = 562, עולם התהו וכו', וגם בזה יש לחקור האם מיתת המלכין קדמאין – שכ"א אמר "אנא אמלוך", ולא היו נשואים, כלומר שלא היתה ברית הנישואין להיות נאמן לבן/בת זוג – היתה בעיקר מפאת פגם ב"בין אדם למקום" או ב"בין אדם לחברו". באר"י מוסבר ששם היה פחד משום הסגת גבול רעהו, כולל אשת רעהו, ודוק).

שוב, אכילה מעץ הדעת – מה היא? עד עכשיו חשבתי שהיא "בין אדם למקום", ה' צוה והאדם הפר את הצו האלוקי. אכלתי משהו – עשיתי רע למישהו? אכלתי איזה פרי, לפי הדעות השונות, עשיתי רע למישהו? אז מה הבעיה של חטא עץ הדעת? עד עכשיו באמת חשבתי שזה רק "בין אדם למקום" – ה' צוה ועברתי על מצות הקב"ה. אבל לפי מה שאמרנו הרגע, שכל הסוד בקבלה של "עץ הדעת טוב ורע" הוא כנגד החסדים המגולים, שבהם מודעות עצמית – כפי שאנחנו מסבירים – יחסית כולו "בין אדם לחברו". משהו קרה כאשר אכלו מ"עץ הדעת טוב ורע" שהוא פגם במדות טובות, פגם ב"בין אדם לחברו". צריך הרבה לחשוב למה, אבל ככה יוצא. כמו שכעת אמרנו שבאמת "לא תנאף" הוא בין אדם לחברו (חוה נתנה לאדם לאכול מפרי עץ הדעת שמא רק היא תמות והוא ישא אחרת – מרגע האכילה מהפרי האסור נולדו "רבות מחשבות בלב איש", "והמה בקשו חשבונות רבים", הכל מסביב לאינטרסים אישיים מתוך הרגשת היש, מודעות עצמית מופרזת).

הטוב המבוקש טמון בכל חלקי האדמה

ואין דבר גילוי המדות הטובות תלוי אלא במעורר.

המדות הטובות הן אצלנו, אוצרות בתוך ה"ארץ חפץ" שלנו, ורק צריך לעורר אותן. למה דומה בספר התניא? הוא אומר שהאוצרות כאן, החפצים היקרים, אינם כמו מדות שנולדות על פי התבוננות עמוקה בשכל, אלא רק כמו אהבה מסותרת, שעל ידי זכרון דברים בלבד, התבוננות קלה, מעוררים דבר שכבר היה בנפש. רק צריך לחפור ולגלות, כמו שמבואר תיכף. הכל נמצא אצלי בפנים, כל הדברים הטובים – אהבת ה', יראת ה', מדות טובות – ואני רק צריך לעורר אותן להתגלות.

הרבי מביא לכך דוגמה:

דבר ברור הוא, אשר בכל חלקי האדמה נמצאים מעינות מים חיים [אהבת ה', יראת ה' ומדות טובות הן כמו מים – על כן הסברנו לעיל שהכל, גם יראת הוי', היא בחינת חסדים, מהעטרא דחסדים של הדעת – שברור שיש בכל מקום שתחפור בארץ. יש "גידי הארץ" – כמו שיש שסה גידים של האדם שבהם יש את "הדם הוא הנפש", כך יש גידי הארץ שבתוכם יש מים חיים. אכן דם היינו גבורות ואילו מים היינו חסדים, אך ב"מים חיים" יש התכללות הגבורה בחסד, התגברות החסדים, וכידוע הרמז ש"מים חיים מירושלם" עולה כח ברבוע שהוא "פעלת צדיק [לחיים]". "באר מים חיים" עולה יט ברבוע. יט היינו "מחזור קטן", סוד "חד קציר", ואילו כח היינו "מחזור גדול", סוד "חד אריך", ודוק. השי"ת נקרא "מקור מים חיים" בנביא ("מקור מים חיים" רת"ס מים. שאר האותיות, "מקור חיים" = אור אור, אור אין סוף וכו'). "מקור מים חיים" = 504, המספר הראשון שהוא כפולת שם עב, מקור החסידם, וגם שם סג, מקור הגבורות, ודוק], וההבדל הוא רק בקירוב וריחוק [יש שטח מסוים בו המים קרובים לפני השטח ושטח אחר בו המים יותר רחוקים – בטוח שיש מים, בטוח שיש אלקות בנפש היהודי, "מקור מים חיים" – והשאלה רק באיזה עומק ומרחק.],

סבלנות ומתינות

ואם כן הלא הכל תלוי בהחופר וכח סבלנותו ומתינותו.

אם אתה רוצה לגלות את המים-חיים שבך אתה רק צריך לחפור, הכל תלוי בך, יש בך הכל – אהבת ה', יראת ה', מדות טובות – רק צריך לחפור. בקבלה שרש חפר רומז גם ל-רפח, פרח ("והנה פרח מטה אהרן לבית לוי" – בכל אחד יש ניצוץ של אהרן כהנא רבא) – כל אחד הוא פרח (כל יהודי הוא פרח = שכינה, כמו שכל יהודי הוא זהב = פלא וכל יהודי הוא יהלֹם = יעקב), רק צריך לחפור, ויש בכך בירור רפח ניצוצות.

אבל עיקר הפנינה במכלול שלו – מכלול הוא שתי מלים שהולכות יחד – הוא "סבלנותו ומתינותו". מה ההבדל בין סבלנות למתינות? הוא אומר שהכל תלוי בך, רק שתהיה לך סבלנות ותהיה לך מתינות. אם יש לך סבלנות ומתינות בטוח תגיע למים החיים – אהבת ה', יראת ה' ומדות טובות (הערך הממוצע של שש התבות אהבת הוי' יראת הוי' מדות טובות = חי ברבוע, הכל נובע ממה שיהודי הוא "חי בעצם" שמזה מסתעף גם היותו "חיים להחיות". מובן שכדי להגיע לבחינת "חי בעצם" צריך לחפור עמוק בסבנלות ומתינות).

מי היה סבלן? משה. כך מסביר רש"י על "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ש"ענו" היינו "שפל וסבלן". הסבלן הראשון הוא משה רבינו. הולך יחד עם שפלות – ממד אחד של ענוה. הסבלנות קשורה למה שהקב"ה הוא "סובל כל עלמין" – יש סובב כל עלמין וממלא כל עלמין ובאמצע יש סובל כל עלמין, "אני אסבול", כמו שאומרים בסוף התפלה. היינו מה שראשית כל צריך סבלנות.

מי היה מתון? אם הסבלן הוא משה, מי המתון? אצל הבעל שם טוב יש ביטוי "זריזות במתינות", ותמיד אנחנו מסבירים שאצל משה רבינו היו שני מועמדים להיות ממלא המקום שלו – פינחס ויהושע, פינחס הוא הזריזות ויהושע הוא המתינות. איך אני יודע שיהושע הוא אפילו יותר מדי מתינות? כתוב שהתרשל בירושת הארץ. אפשר להיות יותר מדי מתון (כמו שבודאי אפשר להיות יותר מדי זריז, דהיינו פזיז, "פחז כמים וגו'"). אם אני צריך לבחור מי ראוי להיות המנהיג, הזריז או המתון, אני בוחר במתון – זריז בפני עצמו, ללא רסן המתינות, יכול להיות מסוכן.

מה ההבדל בין סבלנות למתינות? איזה עוד ביטוי יש לסבלנות? בשכינה ביניהם קוראים לה "ארך אפים" – בכתר. כעת הולך להיות חדש אלול, גילוי יג מדות הרחמים, שהכלל שלהן הוא "ארך אפים". ארך אפים הוא אורך רוח. מי שיש לו סבלנות יתאייש? לא. מתינות לא שייכת לכך, היא משהו אחר. אם מתינות הולכת עם זריזות, איזה מצב היא מתארת? מתינות היא תוך כדי פעולה. סבלנות היא מקיף, יש לך אריכות אפים – לא שאתה לא עושה, אבל אתה במצב של ארך אפים, אורך רוח. מונח אצלך כהנחה עצמית שדברים לוקחים זמן, ותתכן גם הרבה התנגדות – יתכן שיהיו לי הרבה מתנגדים ואיני מתייאש כלל כי אני סבלן. סבלנות היא מנטליות, דפוס חשיבה, אבל המתינות צורת פעילות – שאתה פועל באופן מתון. טוב שתהיה גם זריז, אבל שהזריזות תהיה במתינות. למה הוא לא אומר כאן זריזות? כי הוא רוצה להדגיש שאם המים החיים מאד עמוקים צריכים הרבה עבודה, לא צ'יק-צ'אק. לכן צריך הרבה סבלנות, ותוך כדי הפעולה לעבוד במתינות. אם תפעל בזריזות יתכן שתחטיא את המטרה, תלך הצדה במקום לעומק. צריך כל הזמן מתינות לשים לב שאתה עובד נכון. המתינות נועדה לשמור שתלך ישר, לא תסטה לצדדים.

לעורר את הרצון

וכיון שהרצון הוא כח עליון הגוזר ומפקד על כל הכחות, ומכריחם לעשות ולפעול כפי הפקודות שלו,

הכתר של הנפש הוא רצון. דברנו עכשיו על "ארך אפים" בכתר, אבל גם הרצון בכתר. הרצון הוא התקיף בכחות הנפש, כפי שמתבטא בשני לשונות, כידוע – "אין דבר העומד בפני הרצון" ו"אין תקיף כרצון". אם הרבי משתמש כאן בשני לשונות, גוזר ומפקד, גם צריך לדייק. מה ההבדל? שני שלבים – גוזר הוא יותר רחוק, המלך גוזר גזרה, "אמר מלכא עקר טורא", ומפקד הוא יותר בשטח, בכתה. המנהל גוזר והמלמד מפקד. כנראה יש שתי בחינות ברצון, יש מה שהרצון גוזר ויש מה שהרצון מפקד (י"ל שגזרת הרצון הוא בגלגלתא, עליו נאמר "אין טעם לרצון", ופיקוד הרצון הוא במוחא סתימאה, עליו נאמר "טעם כמוס לרצון", כמבואר בסוד ה' ליראיו. אכן פקד היינו שם קפד, אחורי שם עב, ששרשו במוחא סתימאה, חכמה דאריך ששם מלובש גבורה דעתיק, ודוק).

[היות שהרצון הוא הגוזר ומפקד על כל הכחות] א"כ איפוא עיקר העבודה הוא לעורר את הרצון לפעול ולעשות הן בעצמו הן בזולתו.

עולה, אם כן, שעיקר עבודת ה' הוא לעורר את הרצון. היה אפשר לחשוב שהרצון הוא הכח הכי גבוה בנפש, הוא הגוזר והמפקד, אבל כאן הוא אומר שיש משהו אפילו יותר מהרצון – אני צריך לעורר את הרצון שלי. מי הוא המעורר? השאלה כאן, מי המעורר, היא כמו השאלה בכל מקום בחסידות מי הבוחר (בין טוב לרע) – יש בחירה חפשית, אבל מי הבוחר? הנפש האלקית אומרת כך והנפש הבהמית אומרת אחרת – מי בוחר ביניהן? ידוע שזו אחת הסוגיות הכי עמוקות בחסידות, בכלל לא פשוט. או שהבוחר הוא עצם הדעת, או הנפש השכלית שבין שתי הנפשות. האמתי, כמו שמוסבר אצלנו באריכות, כל כחות הנפש הן כמו הספירות דאצילות והבוחר הוא א"ק, הבחירה באה ממקום אחר לגמרי. גם כאן, יש משהו בעצם האדם שצריך לעורר את הרצון שלו – הרצון הוא הכח הכי גבוה, אבל גם אותו צריך לעורר (וכדלקמן עוד).

בסוף יש עוד פנינה, צריך "לפעול ולעשות – הן בעצמו הן בזולתו". משמע ש"לא סגי הא בלא הא" – אחד שרוצה לתקן את נפשו לא מספיק, צריך לכתחילה לרצות לתקן גם את כל הנפשות שקשורות אלי. אם אתה לא רוצה להשפיע טוב גם במישהו אחר אתה בכלל לא יהודי, כי יהודי הוא משפיע בעצם. כמו שאנחנו תמיד יורדים על שיטות, גם ביהדות, שכל המחשבה היא רק על תיקון עצמי – זה לא חב"ד ובכלל לא אידישקייט. יש לי חובה לתקן את עצמי, אבל גם חובת קדש לעזור למישהו אחר ברוחניות.

אם כן, מה יש לנו פה? כח המעורר, 'אני' המעורר, והוא מעורר את הרצון. אחר כך הרצון, בסבלנות ומתינות, חופר לעומק עד שהוא מגלה את האוצרות – אהבת ה', יראת ה' והמדות הטובות – שבטוח נמצאות אצלי בלב. עד כאן הפשט של "היום יום" – שהוא כבר אוצר בלום.

יחוד הענג והרצון

נעשה עוד רמז חשוב: כמה שוה "ארץ חפץ"? יש פה בביטוי רצון וחפץ, שהרי ארץ היא לשון רצון, "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". מהו חפץ בחסידות? התלבשות התענוג בכתר הרצון, במקור הרצון – התלבשות של חסד דעתיק בגלגלתא דאריך, בכתר של הכתר, שנקרא בחסידות "מקור הרצון" (מקור = רצון, נמצא ש"מקור הרצון" היינו רצון הרצון, רעוא דרעוין). בעצם מי שצריך לעורר את הרצון הוא החפץ. נאמר אחרת: המלה חפץ היא התעוררות הרצון, כי החסד דעתיק מגיע למקור הרצון ומתלבש בו, בגלגלתא דאריך, ושם מעורר את הרצון. כשהרצון מתעורר נדרשות הסבלנות והמתינות עד שהוא מגיע למים החיים.

מה משמעות המספר 469, הגימטריא של "ארץ חפץ"? מספר צורני מאד חשוב – מספר שבת ה-13, שבתורה הוא מספר המלים בכל שבעת ימי בראשית. כל מעשה בראשית הוא "ארץ חפץ" מלים (מספר השבת ה-13 – צריך לראות את הציור). אבל מה הוא עוד? איך אומרים בחסידות את יחוד אריך ועתיק? אריך הוא רצון ועתיק הוא ענג, ויחד עולה אותו מספר! זו הגימטריא הכי חשובה כאן.

ענג-רצון ר"ת ער, כח המעורר. בשביל להתעורר – "תתעורר תתעורר", יש כמה אנשים שצריך לעורר אותם כאן, "כי אתה נמצא בחשך חזק", השאלה רק אם החשך התחתון או החשך העליון... – צריך ענג-רצון. "אני ישנה ולבי ער" ומתוך "ולבי ער" צריך להתעורר לגמרי, לעורר את הרצון לגלות את האוצרות (ארץ אותיות אֹצר) – לשם כך צריך את יחוד ענג-רצון. [החפירה היא עד שהרצון מתעורר, או שאחרי שהוא מתעורר מתחילים לחפור?] "ולבי ער" היינו שהרצון שלי ער – "רעותא דלבא" – כדי לגזור ולפקד על החפירה עד שמגלים את המדות הטובות.

עבודת הבעל שם טוב

חשוב לציין כי תורת הבעל שם טוב על "ארץ חפץ" חוזרת בלוח "היום יום" גם בפתגם (המופיע בחלקו השני) של י"ז אייר (לב בעומר), שם מודגש שהיא עבודתו העיקרי של מורנו הבעל שם טוב (אשר בא לעורר את לב ישראל בגילוי כי "לב ישראל חי", ובפרט לחיות את עבודת חדש אלול, כנודע בסוד לידתו ב-חי אלול. נמצא שמה שעלי לעורר את הרצון שלי כו' כנ"ל היינו גם על ידי התקשרותי לנשמת מורנו הבעל שם טוב, כח המעורר הכללי של דרא דעקבתא דמשיחא):

ל"ג בעומר שנת תר"ד - לערך - סיפר הצ"צ תורת הבעש"ט: עס שטעהט כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות. אט אזוי ווי די גרעסטע חכמים וועלען אייביג ניט דערגיין די גרויסע, טבעיות'דיגע אוצרות, וועלכע השי"ת האט טובע געווען בארץ, אז הכל הי' מן העפר, אט אזוי קען קיינער ניט דערגיין די גרויסע אוצרות וואס ליגען אין אידען, וואס זיי זיינען דעם אויבערשטענס ב"ה ארץ חפץ. וסיים הבעש"ט: איך וויל מאכען פון אידען, אז זיי זאלען געבען דעם יבול, וואס דעם אויבערשטענס ב"ה א ארץ חפץ קען געבען.

[ל"ג בעומר שנת תר"ד – לערך – סיפר ה"צמח צדק" תורת הבעש"ט: כתיב "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות". כשם שהחכמים הגדולים ביותר לעולם לא ישיגו את אוצרות הטבע הגדולים שהשי"ת הטביע בארץ ש"הכל היה מן העפר" – כך לא יכול אף אחד להשיג את האוצרות הגדולים שחבויים ביהודים, שהם ה"ארץ חפץ" של הקב"ה. וסיים הבעש"ט: חפץ אנכי לפעול שיהודים יתנו יבול כפי ש'ארץ חפץ' של הקב"ה יכול לתת.]

עד כאן לפתגם של ב' אלול. בחדר אם יש ווארט אחד גדול, כמו זה, אפשר להקדיש כמה ימים כדי להסביר אותו לילדים. צריך להתאים לכל כתה לפי הרמה שלה, וקודם שהמלמד יתעצם עם הדברים.

ב. "היום יום" ג' אלול: עבודת היחודים בהשגחה פרטית

הַמַּאֲמִין בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית יוֹדֵעַ כִּי מֵה' מִצְעֲדֵי גֶּבֶר כּוֹנֲנוּ, אֲשֶׁר נְשָׁמָה זוֹ צְרִיכָה לְבַרֵר וּלְתַקֵּן אֵיזֶה בֵּירוּר וְתִקּוּן בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וּמֵאוֹת בַּשָּׁנִים אוֹ גַּם מִשְּׁעַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם הִנֵּה הַדָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְבָּרֵר אוֹ לְהִתְתָּקֵּן מְחַכֶּה לְאוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה שֶׁתָּבוֹא לְבָרְרוֹ וּלְתַקְּנוֹ וְגַם נְשָׁמָה הַלָּזוֹ הִנֵּה מֵאָז נֶאֶצְלָה וְנִבְרְאָה הִיא מְחַכָּה לִזְמַן יְרִידָתָהּ לְבַרֵר וּלְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר הוּטַל עָלֶיהָ.

בירור ותיקון בהליכה לכל מקום

כאן משהו מאד ציורי לילד. כשאתה הולך לאיזה מקום – בעמונה דברנו על "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא", יש ענין ללכת, גם בחדר צריך ללכת – אם יש טיול מאורגן אתה לא הולך על דעת עצמך אלא מוליכים אותך, אבל גם כשאתה הולך על דעת עצמך מוליכים אותך, ה' מוליך אותך, "מהוי' מצעדי גבר ודרכו יחפץ" (הדגשנו שצריך להביא את כל הפסוק – וממילא רואים כאן שוב חזרה של לשון חפץ, "ודרכו יחפץ", כמו "ארץ חפץ" בפתגם הקודם). למה? המקום שאתה דורך עליו מחכה לך, אולי מאז בריאת העולם – משהו מאד ציורי לילד.

ב-חי אלול יש כאן משהו קשור – איך מבררים? כתוב שם שעל ידי ברכה, על ידי פסוק תהלים. לפעמים כתוב שעל ידי עצם האמונה, שאני יהודי מאמין, מבררים. זה פרק ל"ג בתניא, כמה חשוב שיהודי רק יחשוב שהוא מאמין בה'. עצם הדבר שהוא מאמין בה' – גם אם לא חושב הוא מאמין, וכל שכן אם מגלה זאת בתודעה – ודורך על מקום בכך הוא כבר מתקן את המקום. אמרנו קודם שיהודי צריך לחשוב לא רק על תיקון עצמו אלא גם לחשוב כל הזמן על תיקון הזולת – גם האדם, אבל גם כל הדצח"מ, גם האבן היא זולת, ואני פה כדי לתקן את הזולת. כשאני מאמין או אומר ברכה אני מתקן את האבן שאני דורך עליה, והיא מחכה לי מאז ששת ימי בראשית, פלאי פלאים. בארץ יש משהו מיוחד, בהליכה בארבע אמות בארץ ישראל, אבל גם כשעושים איזה טיול בהודו, בהימאליה, ודורכים באיזה מקום – בפשטות יכול להיות מקום שמאז ששת ימי בראשית אף אחד לא דרך שם. אתה יהודי שמגיע, דורך שם על הקרקע, ופועל ישועות בקרב הארץ.

עבודת היחודים

נעשה עוד דיוק, אך לא נאריך כמו קודם. הוא אומר שלא רק שהמקום מחכה לך אלא שהנשמה שלך – כמו שהיא נאצלה ונבראה – בעל-על-מודע יודעת שיש לה תפקיד להגיע למקום הזה. גם אתה מחכה, מאז אצילות הנשמה שלך, להגיע למקום הזה. יש פה שנים, כמו זיווג – המקום מאז ששת ימי בראשית מחכה שתגיע אליו והנשמה שלך גם מזמן אצילותה מחכה שתגיע לשם. ממש זיווג – אתה פה החתן והמקום הוא הכלה, וכל אחד מששת ימי בראשית מחכה למצוא את השני.

הוא כותב "מאז נאצלה ונבראה" – הנשמה "נאצלה" בעולם האצילות "ונבראה" כבר בעולם הבריאה. כתוב בקבלה שמקור כל הנשמות, "מחצב הנשמות", הוא עולם הבריאה. שם יש טהרה – "נשמה שנתת בי טהורה היא". אבל יש מקור יותר גבוה, באצילות, כל יהודי הוא אציל, "מאצילי בני ישראל". במלים "נאצלה ונבראה" יש פירוש עוד יותר גבוה – יש "אדם דאצילות" ו"אדם דבריאה". "אדם דאצילות" הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, עלית הרצון לברוא את העולם, ו"אדם דבריאה" הוא א"ק. בהמשך, ב"היום יום" של ט"ז אלול הוא יכתוב שצריך לראות כל יהודי כפי ששרשו נמצא בא"ק. כך נפרש את "נאצלה ונבראה" – היות שאנחנו עלינו במחשבה, "ישראל עלו במחשבה", ה"נאצלה" היינו מתי שעלה במחשבת ה' לברוא את העולם, כד סליק ברעותיה למברי עלמא לפני הצמצום הראשון, מאז הנשמה מחכה, וכל שכן ממחשבה הקדומה דא"ק, "ונבראה", שם הכל נסקר בסקירה אחת, כל מה שעתיד להיות, והנשמה מחכה מתי אגיע כבר למקום הזה, לדרוך על האדמה שמחכה לי מאז ששת ימי בראשית.

מה כל הדבר הזה אומר לילד? אני חוזר ומדגיש: זהו חינוך ל"בכל דרכיך דעהו". כל מה שאתה עושה, כל דרך שאתה דורך, אתה צריך לדעת את ה', "דעהו". מחד זו עבודת הבירורים, יש משהו לברר, אבל יש משהו יותר עמוק, עיקר הפשט של "דעהו" – עבודת היחודים. הוא רוצה אותי ויש משוה שאני נזקק לו. בלשון חז"ל זיקה היא לשון זיווג. יש לי זיקה לדבר או למקום, כמו שיש לי זיקה לאדם, ויש לו זיקה אלי. זהו חינוך לזיקה, לתודעה של זיקה, מה שנקרא בלשון חז"ל "יש זיקה". כמו "הקשורים ליעקב" לעומת "העטופים ללבן" – שיהודי הוא בעצם זקוק, זקוק להתחבר עם הזולת. יש לי זיקה לכל דבר שאני בא במגע איתו ויש לו זיקה אלי, והיא מאז ששת ימי בראשית – על כך כתוב "מהוי' מצעדי גבר כוננו" (יש עוד "מהוי' מצעדי גבר" בתנ"ך – "מהוי' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו", אין האדם מבין דרכו, רק ה' מבין דרכו, "ודרכו יחפץ". שני הפסוקים – "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" "מהוי' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו" – משלימים לעד פעמים הוי', "עד הוי' בכם", "בטחו בהוי' עדי עד", הוי' מביא אותי "עד הלם", עד לתכליתי, מלכות כנודע. יש לדייק שנאמר "מצעדי גבר", גבר דווקא, "ואדם לא יבין דרכו", האדם אינו מבין את דרך הגבר. והיינו כמו שיתבאר בהמשך "היום יום" שיש ארבעה כינויים: אדם איש גבר אנוש וגבר היינו ההתגברות בנפש  להעלות את האנוש לדרגת אדם או איש עיי"ש. הגבר, המתגבר תמיד לתקן את עצמו, הוא הצועד קדימה בחיים, בבטחון עצמי, אך עליו לדעת היטב ש"מהוי' מצעדי גבר", ודוק). זו תפיסה שכל דבר בעולם – אתה צריך אותו והוא צריך אותך, ולשם כך ה' ברא אותנו, כדי שנתחבר. יש הרבה דרגות של זיקה – כשאני אוכל משהו ודאי אני מתחבר אתו, אני מפנים אותו לתוך עצמי ממש, אבל אפילו כשאני דורך על משהו אני מתחבר אתו. אם מדובר באדם אחר – אני מדבר אתו, דבור הוא לשון זיווג. זהו חינוך ליחודים, "בכל דרכיך דעהו" – פנימיות ספירת הדעת היא כח היחוד בנפש.

אבי"ע (הכלליים) של ירידת הנשמה

בחסידות כתובים כמה דברים לגבי ירידת הנשמה לגוף. לפעמים כתוב שהנשמה פוחדת לרדת לגוף, לא רוצה בשום פנים ואופן – זו גלות בשבילה. כמו שיש הרבה דרושי חסידות שמתארים את הטראומה של ירידת הנשמה לגוף, היא צועקת ויי ויי, גוזרים עליה (כמו הניגון החב"די המפורסם: "כשהנשמה יורדת לתוך הגוף היא צועקת ויי ויי"). יש מקום שכתוב שכדי להרגיע ולהמתיק קצת את הטראומה של ירידת הנשמה לגוף מסבירים למה כמה טוב, כמה היא תרויח מהמסע הקשה והארוך של החיים בעולם הזה (כהמשך הניגון: "ירידה זו צורך עליה, עד שכל זה היה כדאי"). אחרי שמסבירים לנשמה את כל הרווח מהירידה לגוף פתאום היא רוצה, כל כך רוצה שכתוב ב"היום יום" שהיא ממש מחכה לרדת[ג]. עוד פעם, יש שלב של פחד מהירידה לתוך הגוף ויש שלב של שכנוע שמצליח לשכנע אותך שכדאי לך, שתרויח, ואז גם מתעורר חשק.

אבל כאן כתוב משהו שלישי, לא זה ולא זה, אלא שמאז שהנשמה נאצלה ונבראה – ולדרכנו היינו לפני הצמצום והמחשבה הקדומה דא"ק – היא כבר מחכה לרדת לגוף, לא צריך לשכנע אותה והיא גם לא פוחדת. כאן יש תיאור שהנשמה מחכה מאז ליחוד, לכל היחודים שהיא עתידה להתייחד כאן במסע שלה, בחיים בעולם הזה. צריך לומר ששני הדברים שאמרנו קודם הם למטה מהציפיה הזו, שהיא הכי עצמית. מאז שהיא נאצלה ונבראה היא מחכה לרגע שתגיע למקום שמחכה מאז בריאת העולם ליהודי שיגיע אליו (נקח את ה-י של יהודי ונחבר אותה עם ה-ה שבו ונגלה שיהודי הוא בעצם יחוד). צריך לומר שזהו הדבר הראשון.

אחר כך, כשהנשמה מקבלת איזו מודעות עצמית היא מתחילה לפחד. מתי אדם יכול לפחד? אני הולך לזרוק אותך לבור – אתה מפחד. מתי אתה מפחד כשאומרים לך שזורקים אותך לתוך הבור? [אחרי שפעם נפלת, אחרי המכה הראשונה.] שייך רק אם יש לך מודעות – זהו סוג של מודעות עצמית. אם אתה פרט – הפרט הזה יכול לפחד (פחד היינו פרט אחד), ואת הפרט שפחד צריך לשכנע ש'כדאי לך', לך זה כדאי. בא"ק אין פרטים – כתוב גם ב"היום יום" בהמשך. כל אחד כמו שהוא מושרש בא"ק לא מרגיש את עצמו בתור פרט אלא ככלל, "כולם נסקרים בסקירה אחת". כשהכל שם כלל – אין שם פחד. בכלל מסר מאד חשוב שצריך להסביר לכל יהודי, מילד והלאה, שאם אתה לא לעצמך, אם אתה חלק מהכלל – אין פחד. כמו שהבעל שם טוב אומר "לא לפחד משום דבר". איך אפשר להגיע לזה? לקיים את הצוואה, הסיפור הראשון של הבעל שם טוב שמספרים לילד, איך אפשר? כשאתה חלק מהכלל אתה נצחי ("צבור לא מת"), אבל גם לא צריך לחשוב על כך – ברגע שאתה חלק מהכלל אין פחד כלל. ברגע שאתה לעצמך יש מקום לפחד, ואז צריך לשכנע שכדאי לך (בתור פרט). אפשר לומר שבאדם דאצילות ובאדם דבריאה יש את המצב של הציפיה, שאין בו פחד בכלל. באדם דיצירה מתחיל הפחד ובאדם דעשיה השחרור.

אפשר לתת מבנה של כל השלבים האלה. מהו אדם דיצירה? עתיק ואריך. מהו אדם דעשיה? עולם האצילות. עתיק ואריך הם כנגד עקודים ונקודים – כמו שאמרת שאדם נפל ונשבר ואז הוא מפחד, שם יש את רושם עקודים ונקודים, התהו שנשבר (הפסוק שלאחר "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" הוא "גם כי יפֹל לא יוטל כי הוי' סומך ידו", כל סמיכה היא מכח הסובב, הכתר, ודוק). באדם דעשיה כבר מסבירים לך – אל תדאג, יהיה בסדר, תרויח המון (זה כבר שייך לפסוקים הבאים, "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה"). שם הוא נרגע, אדרבה, קדימה, הולכים על זה.

כל זה היה להסביר את עומק המדרגה שכותב כאן, שהוא מחכה מאז ומתמיד לבירור הזה. לא כתוב שהוא מזרז את זה, "המאמין לא יחיש". בשלב השלישי, של השכנוע, הוא אומר 'קדימה, נו, עד מתי?'. בעצם שלשת השלבים האלה הם גם איזה חג"ת, אברהם-יצחק-יעקב. הפחד הוא יצחק, השכנוע הוא יעקב, והמצב הראשוני הזה הוא אברהם. לפי זה באברהם כתוב "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ". [יוצא שכדי שילד יוכל לפעול ולתקן לא מספיק לו להזדהות עם הכלל, הוא צריך יחודיות.] נכון, מהכלל יורדים. הבחיר שבאבות הוא יעקב.

כדי לא לגמור לגמרי עם כל הנוכחים נסיים כאן. בע"ה בחדשי החרף מלוה מלכה יהיה יותר מוקדם...