בע"ה

א' מנחם-אב ע"ז – כפר חב"ד

סעודת ראש חדש מנחם-אב (חלק ראשון)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "הוי מתלמידיו של אהרן"

נתחיל עם סיום מסכת, על פי ההוראה של הרבי בימים אלה לסיים מסכת – סימן של סיום הגלות.

[הרה"ח אמרי שי' שכנר סיים מסכת ברכות.]

נגנו "כוס ישועות", "אלי אתה" (אדה"ז וצ"צ), "יבנה המקדש", "אתה תקום".

חדש טוב לכולם, חדש של גאולה, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך, היינו תורת מלך המשיח שנולד בתשעה באב (יחד עם תורתו החדשה, כאשר הגילוי הוא בחמשה עשר באב = תורה חדשה כנודע).

שלשה "מתלמידיו של" במשנה

עוד מעט נמשיך את הסיום, אך קודם נאמר משהו לכבוד אהרן הכהן שהיום היארצייט שלו – היארצייט היחיד שכתוב בפירוש בתורה, ראש חדש מנחם אב. אהרן הוא "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". המשנה באבות פ"א אומרת שצריך להיות "מתלמידיו של אהרן". במשנה יש רק שלש פעמים את הביטוי "תלמידיו של...", שלשתן בפרקי אבות – "תלמידיו של אהרן" ובסוף פרק ה (סוף המשניות של מסכת אבות) "תלמידיו של אברהם אבינו" ו"תלמידיו של בלעם הרשע".

שני הטובים הם אברהם ואהרן – "על פי שני עדים יקום דבר", שניהם מדת האהבה, רק שאברהם הוא "אהבת עולם" ואהרן הוא "אהבה רבה". כנראה שלאברהם, "אהבת עולם", יש לעומת-זה, בלעם. הנצחון של אברהם כנגד בלעם, שהוא בעצם הנצחון של משה רבינו, הוא מכח אחיו אהרן שמעצים ומעלה את אהבת אברהם, "אהבהת עולם", להיות "אהבה רבה" של אהרן, הכח של "בהעלתך את הנרות", נשמות ישראל. זהו גם סמל של החדש הזה, שצריך להחזיר את המנורה למקדש, "בהעלתך את הנרות", "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", בכח אהרן כהנא רבא (אהרן במ"ק – אהבה. אהרן כהנא רבא = אהבה במילוי: אלף הא בית הא).

שוב, כל אחד צריך לדעת שהוא תלמיד של מישהו – או של אהרן, או של אברהם או של בלעם. שנזכה להיות תלמידים של אהרן. לחיים לחיים. כדי לראות שהשלישיה הזו היא שלישיה אמתית, שלישיה מוצלחת, חוץ מהפשט, עושים את החשבון ורואים שכל הלשונות יחד, תלמידיו של אהרן תלמידיו של אברהם תלמידיו של בלעם משלימים לרבוע – נו (7 ביהלם, יום שכולו להוי') ברבוע. והוא עולה ז פעמים חש מל מל – חש כנגד בלעם ומל-מל כנגד אברהם ואהרן, כמובן (את קליפת בלעם יש להכניע ולהשתיק, אברהם הוא הראשון שמל, ואהרן מברך את העם באהבה רבה וממתיק בכך את כל הדינים). ואם נוסיף "[אברהם] אבינו" ו"[בלעם] הרשע", כמו שכתוב במשנה (לגבי אהרן כתוב רק "תלמידיו של אהרן" בלי תואר של כהן או כהן גדול) יעלה הכל 10 (4 במשולש) פעמים חשמל (27 במשולש). יש כאן 49 אותיות, 7 ברבוע (במלה הראשונה, "תלמידיו", 7 אותיות). האות האמצעית היא ה-ר של אברהם, האות האמצעית של שמו. מסביב יש 3580 = 10 פעמים משיח. "תן לחכם ויחכם עוד".

ארבע מדות אהרן בסוד הוי'

כדי להיות מתלמידיו של אהרן צריך ללכת בדרכו, להיות "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ידוע שארבע המדרגות האלה הן כנגד י-ה-ו-ה[ב]. צריך להתבונן בזה: "אוהב שלום ורודף שלום" הולך יחד ו"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" הולך יחד, יחודא עילאה ויחודא תתאה. "אוהב שלום ורודף שלום" כנגד י-ה ו"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" כנגד ו-ה:

  י        אוהב שלום

  ה       ורודף שלום

  ו        אוהב את הבריות

  ה       ומקרבן לתורה

התכל'ס הוא "מקרבן לתורה". אנחנו מדברים הרבה על מלכות, וכדי לזכות למלכות – כידוע פסק הרמב"ם לגבי מלך המשיח שיכוף, בדרכי נעם, את כל ישראל ללכת בדרך התורה – צריך "ומקרבן לתורה". אי אפשר לקרב מישהו לתורה אם אתה לא אוהב אותו, זה "והנגלֹת". אם אתה לא אוהב את הבריות, מי שהוא רק בריה – אין בו שום מעלה מצד עצמו רק מה שהשי"ת ברא אותו – אתה לא יכול לקרב אותו לתורה. אבל רק וה בפני עצמן הן לא שם קדוש. י-ה בלי וה הוא שם קדוש, אף ש"אין השם שלם", וכרצון עמלק, אך בלי י-ה זהו לא שם בכלל. לפני "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" צריך "אוהב שלום ורודף שלום", משהו מופשט. "אוהב את הבריות" מובן, אני אוהב אותך, אבל עוד לפני שאני אוהב אותך אני צריך לאהוב את השלום – משהו מופשט – ואני כל כך אוהב את השלום עד שאני רודף אותו. כידוע פירוש חז"ל ש"בקש שלום" הוא במקומך – "אוהב שלום" היינו שמבקש שלום במקומו – ו"ורדפהו" במקום אחר, "רודף שלום".

הצירוף בפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו"

איך מתחיל הפסוק? "סור מרע ועשה טוב" ואז "בקש שלום ורדפהו". "בקש שלום ורדפהו" היינו "אוהב שלום ורודף שלום" של אהרן, מדת אהרן, סימן ש"סור מרע ועשה טוב" צריך להיות כנגד "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". באיזה סדר? מה הצירוף? בפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" יש גם י-ה-ו-ה, אבל לא בצירוף הישר. הצירוף הישר הוא "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", הצירוף של חדש ניסן שהשבט שלו הוא יהודה, שבט המלכות, והחוש שלו הוא הדבור והיסוד שלו הוא אש. אבל הצירוף בפסוק "[מי איש החפץ חיים וגו'...] סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" הוא ה-ו-י-ה – ה תתאה ("סור מרע", כמבואר בלקו"ת בלק), ו ("ועשה טוב", כמבואר שם) ואז י-ה כמו "אוהב שלום ורודף שלום".

הצירוף ה-ו-י-ה הוא הצירוף החמישי, הצירוף של החדש החמישי – הצירוף של חדש מנחם אב, הצירוף אותו מכוונים (כמו שנסביר) בברכה האמצעית של מוסף ראש חדש היום, הכח האלקי שמהוה את החדש הזה ומבריא את החדש הזה, במיוחד תשעת הימים הראשונים של החדש הזה ובפרט היום התשיעי של החדש הזה. הכח להבריא ולתקן את חדש אב הוא ה-ו-י-ה, והצירוף שיש לו שם הוי' בצירוף זה הוא הפסוק החשוב, שכולם מכירים (רק לא מתבוננים בסדר הענינים שבו) "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". שוב, "בקש שלום" כנגד "אוהב שלום" ו"ורדפהו" כנגד "רודף שלום", "עשה טוב" כנגד "אוהב את הבריות" ועיקר החידוש הוא המלכות-התכלית, ש"ומקרבן לתורה" הוא "סור מרע".

מכאן נבין מהו "סור מרע" – מתוך רחמנות, שאני רואה מישהו שקוע ברע ומרוב אהבה שלי אליו אני רוצה להוציא אותו מהבוץ, מהגלות שלו. "סור מרע" הוא להסירו מהרע שהוא נמצא בו – הכח של יוסף הצדיק, של חדש תמוז, "יוסף הוי' לי בן אחר", אני רואה מישהו שעדיין בצד האחר, יתכן מאד שהוא תינוק שנשבה וגם אם לא נשבה ממש הרי יש לו יצר הרע שה' מתחרט כל יום שבראו, "אשר הרעותי", ודאי לא אשמתו שהוא בצד האחר, וצריך להפוך אותו לבן. לקרב יהודים לתורה זו בעצם פעולה של "סור מרע", להוציא אותו מהרע שלו. גם את עצמי אני צריך לקרב. יש כאן חידוש, אי אפשר לקרב מישהו בלי לאהוב אותו, אבל הקירוב אינו האהבה – האהבה היא "עשה טוב" והקירוב הוא "סור מרע". שוב, סדר הפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" הוא ה-ו-י-ה, הצירוף של החדש הזה. [רדיפה היא לא כנגד החכמה?] "מקומו" הוא החכמה ו"מקום אחר" הוא הבינה, והם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". על היחוד של חכמה ובינה, המשכת החכמה במקום הבינה, נאמר "איכה ירדף אחד [אחד האמת ששורה בחכמה דווקא] אלף ['אלף-בית, אלף בינה']", ודוק.

שלום – בטול שלא מהעולם הזה

למה כאן השלום במוחין? מוסבר אצלנו בסוד הוי' ליראיו שהמלה שלום היא כפולה של בטול, הכח הפנימי של החכמה (ושל כללות המוחין, כמו שלמדנו בשבת). אי אפשר להיות שלום בין אנשים, בפרט כשהם מנגדים אחד לשני, אם הם לא מתבטלים למקור משותף, שהוא הקב"ה, "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו וכו'". ה' מלכד יחד את שני הכחות המנוגדים, מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, כאשר שניהם בטלים ומשתחוים למלך וממילא נעשים בעלי ברית ושלום ביניהם. כך מוסבר שעשית שלום היא רק על ידי בטול.

לכן באמת אין היום הרבה שלום באמת, ושלום אמת ודאי שאין, כי אין בטול מוחלט לה'. שלום עם המנגד, עם האויב, אפשרי רק עם בטול. "אוהב שלום ורודף שלום" הוא על ידי הבטול אליו יתברך (שלגבי אהרן היינו "ואהרן מה הוא"), "עשה שלום במרומיו" – או שאנחנו בעבודתנו בטלים אליו, או שהוא מגלה את עצמו באתערותא דלעילא והגילוי ממילא עושה בטול וממילא נעשה שלום.

יהודי צריך להיות "אוהב שלום" – הוא כאן, בעלמא דשקרא, ורואה שהכל מתנגד, כל הדברים בעולם מתנגדים זה לזה ואין שלום אמתי. יש ליהודי חוש בבטול, שהשלום הוא על ידי הבטול. יש ליהודי ראיה פנימית, כמו שנסביר, "עין השכל שבלב", שאומרת שהשלום היא על ידי הבטול לה'. להיות "אוהב שלום" היינו להיות אוהב את ה', וממילא מובן שעוד לפני שאני אוהב את הבריות אני צריך לאהוב את ה'. "אוהב שלום" במקומו היינו בחכמה, כי כתוב – בתניא פל"ה בהגהה בשם הרב המגיד – ש"אחד האמת" מתגלה דווקא בחכמה (כנ"ל), כי שם הבטול האמתי. אבל צריך לרדוף את האחדות והשלום גם במקום אחר, אחר אבל סמוך, וזו הבינה – לרדוף את השלום גם במקום שלכתחילה אינו נמצא. אבא עילאה מקנן באצילות, ושם לכתחילה יש שלום, אבל אמא מקננא בכורסיא, בעולם הבריאה, ושם לכתחילה אין שלום וצריך לרדוף אותו (רדיפה גם מלשון שמות נרדפים, קודם כל עלינו לגלות שגם בכוחות מנגדים יש מכנה משותף, רק שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. בספה"ק מבואר שכל המלים שבתורה הן בעצם כינויים של הקב"ה) – צריך לרדוף שלום גם בעולמות התחתונים, החל מעולם הבריאה (מלשון יציאה לבר, לבר מאחדות עולם האצילות).

אם כן, כך הביאור של "הוו מתלמידיו של אהרן". כמו שהבעל שם טוב אמר שלא יספרו על המופתים שלו אלא על יראת השמים שלו, כך אם רוצים להתחבר לאהרן צריך לספר על עבודתו ולנסות להתדמות אליו. כמו שיש מצוה להתדמות לה' צריך להתדמות לצדיקי אמת, ובפרט אלה שכתוב שצריך להיות תלמידים שלהם, אברהם ואהרן, לאפוקי מבלעם הרשע. עד כאן פתיחה אחת, לכבוד אהרן הכהן, בעל ההילולא של היום.

ב. השמחה הטבעית

ר"ח אב – יום ה-מעט בשנה

נחשב עוד משהו פשוט וחשוב[ג]: החל מ"החדש הזה לכם ראש חדשים", ר"ח ניסן, איזה יום אנחנו בשנה החדשה? כך בכל שנה, כי בחדשי הקיץ אין שינויים (בחדשי החרף יש שינויים), היום יום ה-119 של השנה, ר"ח אב. כך בכל שנה ושנה, וזהו היום שמצוין בתורה, יום ההסתלקות של אהרן כהנא רבא.

מה אומר המספר הזה, שר"ח אב תמיד היום ה-119? קודם כל, ז"פ טוב. במעשה בראשית המלה "טוב" מופיעה שבע פעמים, "כל השביעין חביבין". האות של החדש הזה היא ט, שבכל מקום היא מסמלת טוב נסתר בתוכו – "טוביה גניז בגוויה", עד ט באב, ומתשעה באב והלאה "האור כי טוב" מתגלה ומגיע לשיא ב"סיהרא באשלמותא" בחדש, ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב". בכל אופן, 119 עולה ז"פ טוב, אבל בתורה זו מלה בת 3 אותיות שאפשר לקרוא ישר והפוך – טעם ו-מעט. המלה טוב מצטרפת לטעם, "טוב טעם ודעת למדני", דווקא ביום הזה, ר"ח אב.

עוד יותר, לפי חז"ל זהו חדש של "טוב מעט לצדיק", משנכנס אב ממעטין בשמחה, וכידוע הפירוש החסידי שממעטים בכל מה שצריך למעט בתקופה זו של בין המצרים ותשעת הימים, ימי חורבן ואבל, על ידי שמחה – זו שמחה מופנמת עד תשעה באב. אחרי שיש סכר, כשהוא נשבר השמח פורצת. עד תשעה באב השמחה עצורה בלב, אבל מאחרי תשעה באב עד חמשה עשר באב השמחה מתפרצת, ועד שמגיעה לעוצמה כזאת בט"ו באב שבאין ערוך לגילוי האור בשום חדש אחר בסיהרא באשלמותא שלו. בפסוק "טוב מעט לצדיק", גם צדיק הוא כפולה של טוב –  יב פעמים טוב. מעט עולה ז"פ טוב כנ"ל. מה שעושה לצדיק טוב הוא המעט.

באיזה פסוק בתורה מופיעה המלה "מעט"? הפסוק בסיום של פרשת ואתחנן. הייתי חושב שהפסוק העיקרי של "מעט" היה צריך להיות בפרשה שקוראים בתחלת אב, "משנכנס אב ממעטין בשמחה", בשבת חזון, אבל המעט הוא דווקא אחרי ת"ב, בסיום פרשת "ואתחנן", שבת נחמו. אם היה בהתחלת פרשת ואתחנן הייתי יכול עדיין לומר ששייך לת"ב, שחל בשבוע של פרשת ואתחנן. אבל סיום ואתחנן, שביעי של ואתחנן, הוא הפרשה השייכת לשבת נחמו עצמה. ושם כתוב "כי אתם המעט מכל העמים", "שממעטים את עצמכם". יש הרבה פירושים ב"ממעטין בשמחה", ווארטים יפים בחסידות, והעיקר ביניהם הוא שזו עבודת ה' להגיע ל"מעט מכל העמים". אשריכם ישראל שאתם יודעים איך למעט את עצמכם. לאותו עם שנאמר בו "כי אתם המעט מכל העמים" נאמר "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם".

השפלות והשמחה – ממה מתחילים?

איך מגיעים ל"כי אתם המעט", שממעטים את עצמכם? על ידי שמחה – "ממעטין בשמחה". צריך להתבונן מהי השמחה שפועלת את המיעוט בנפש. נקדים עוד דבר קשור: בכל חדש יש כח פנימי – כמו שיש חוש לכל חדש יש כח פנימי לכל חדש. פנימיות השמיעה של חדש אב היא דווקא שפלות – פנימיות המלכות. איך הולך? הפנימיות של ניסן היא אמונה, אחר כך שמחה, תמימות, יראה. החוש של תמוז הוא ראיה והכח הפנימי יראה. אז מגיעים לחדש מנחם אב, חורבן הבית ושאר המאורעות שאירעו בו – והתיקון שלו הוא דווקא שפלות, פנימיות המלכות. על פי פשט, נקודת השפל של כל השנה היא תשעה באב. הנקודה הזו של שפל בנפש היא גם כדי להגיע לנקודת השפל החיובית, השפלות, "השפל באמת", ומתוך נקודה זו מתרוממים עד אין סוף.

יש מאמר השפלות והשמחה של רבי אייזיק מהומיל. גם משם הבאנו ב"פרק בעבודת ה'" שמי שמרגיש את השפלות שלו הוא שמח. הא בהא תליא, השאלה במה מתחילים. ידועה שאלת רבי זושא ורבי אלימלך, האם מתחילים להתבונן בשפלות האדם או ברוממות א-ל, כל אחד סבר אחרת – והמגיד אמר להם שבזמנים כתקנם מתחילים משפלות האדם ומשם לרוממות א-ל אבל היום מתחילים מרוממות א-ל. אותה שאלה נשאלת לעניננו, האם מתחילים משפלות שמביאה לשמחה או הפוך? כל אחד הוא חידוש בפני עצמו.

אם מתבוננים, באמת שפלות האדם ורוממות א-ל הם אותו דבר, שני קצוות של אותו קו-ממד, ככל שאני מרגיש את עצמי בשפלות כך אני מרגיש את ה' יותר למעלה ולהיפך. אבל כשאני אומר שפלות שלי מול שמחה שלי יש יותר סתירה – אלה פשוט שתי מדות הפוכות אצלי. שוב, נתבונן בניגוד בין שפלות האדם ורוממות א-ל – פשיטא שהא בהא תליא. אבל לומר שהשפלות והשמחה תלויות זו בזו זהו חידוש מאד גדול. מאמר של רבי אייזיק, החידוש של החסידות. בכל אופן, גם ביחס שפלות-שמחה נשאלת השאלה מה קודם בעבודת ה' – שפלות ומתוכה שמחה או שמחה ומתוכה שפלות?

משפלות קיומית לשמחה ברחמי ה'; משמחה טבעית לשפלות לא-מגיע-לי-כלום

מהשם "מאמר השפלות והשמחה" מובן שהיסוד הוא השפלות. שפלות היא להבין ולהרגיש את הריחוק התהומי שלי מהקב"ה, כמו שרבי אהרן הגדול אמר שאין רשע בישראל יותר ממני, אין מישהו יותר גרוע ממני, אני בטוח במאה אחוז. זו מחשבה משמחת?! אלא מה? אם יש כזה דבר שאין מישהו רחוק מה' כמוני ואף על פי כן ה' מרחם עלי – כמו שכתוב בפב"ה שאני מרגיש את רחמי אין-סוף של הקב"ה, בהם אני שמח. איני שמח בעצמי, אלא "שמחו צדיקים בהוי'". אם אני מתחיל משפלות עצמי היא מביאה אותי לשמוח בה' שאף על פי כן ולמרות הכל הוא נמצא אתי, עמי, אצלי, מרחם עלי רחמים אין סוף.

אם אני מתחיל מהשמחה שלי – איזו שמחה זו? מסבירים כעת את השפלות והשמחה, יסוד עבודת ה', בשני הכיוונים. המדה שאני מתחיל בה היא אצלי. שוב, אם אני מתחיל מהשפלות שלי – אם היא אמתית אינה עצבות או יאוש אלא פשוט שפלות – היא אמורה להביא אותי לשמוח בה', להכיר את רחמיו ולשמוח בו.

אבל אם אני מתחיל מהשמחה שלי זו שמחה על דרך שכתוב בפרקי אבות "איזהו עשיר? השמח בחלקו", שבכל מצב אני שמח. לא שבכל מצב אני בשפלות, אלא בכל מצב אני שמח. יש אחד שנולד בטבע טוב. אחד שנולד בטבע טוב בנתון שלו, בטבעו, הוא שמח – לא משנה אם יש לו פת לחם לאכול או אין לו פת לחם לאכול, הוא תמיד מבסוט. לא כי הוא בשפלות אלא 'ככה זה'. הלואי על כולנו ככה, שבכל מצב אני שמח – מה, להיות עצוב? מה זה יעזור?! אין לך פת לאכול, בא יצר הרע ואומר – תסתכל על השכן שלך, יש לו כל טוב סלה, ולך אין פת לחם, אז איך תהיה שמח? יש כמה סיפורים כאלה שמלך גוי בא לראות יהודי שמח אף שאין לו כל – לא האמין שיתכן שמישהו שמח כשאין לו כלום. בפרט, כשיש יצר הרע של קנאה שאומר לך לקנא במישהו אחר שיש לו כל טוב.

זו שמחה פשוטה, איך היא מביאה לשפלות? כשבא היצר הרע – שהוא השכל האנושי – ושואל: איך אתה שמח? אתה במצב ביש! אותו אחד שהוא טיפוס שמח חושב על הקושיא של השכל – השכל מקשה, מה פתאום אני שמח? כשהוא עושה חושבים הוא פתאום חושב שכנראה לא מגיע לי כלום. הוא לא היה חושב על זה אף פעם אם לא היה מישהו בא ומקשה איך אתה יכול להיות שמח כל כך? אני באמת שמח, אבל אין לי כלום, אז כנראה לא מגיע לי כלום. "לא מגיע לי כלום" זו כבר שפלות. זו דוגמה להתחלה משמחה ממנה מגיעים לשפלות.

יש אחד, כמו שאמרנו קודם, שמתחיל משפלות ומגיע לשמחה, ויש אחד שמתחיל משמחה ומגיע לשפלות. שתי השמחות שונות ושתי השפלויות שונות – השמחה הראשונה היתה בה' והשניה היא שמחה בטבע, איך שלא יהיה הוא שמח, כך ראוי שיהיה, כמו התם בחכם והתם של רבי נחמן, ששמח בטבעו בלי שום מחשבה. התם לא עשה שום עבודה. אפשר לומר שהיות שהוא תם באמת, ספירת ההוד, אז "אמא [שמחה] עד הוד אתפשטת" ולכן הוא תמיד בשמחה. נמצא שהשמחה לגמרי אחרת, השמחה שבאה מהשפלות היא שמחה בה' וברחמיו האין סופיים אף שאני בשפל המדרגה, והשמחה השניה היא מדה בטבע, המדה הכי טובה. גם השפלות לגמרי אחרת – השפלות הראשונה היא שאני בשפל המדרגה, שאין אחד יותר גרוע ממני, יותר רשע ויותר רחוק מה' ממני. השפלות השניה היא אחרת, חויה שלא מגיע לי כלום – מה פתאום שיגיע לי משהו?! זו התשובה לשאלה איך אתה שמח? תבכה, תצעק, תרביץ למישהו! למה שאכעס? למה שארביץ? לא מגיע לי כלום! זו השמחה שבאה מתוך השפלות בנפש.

השמחה הטבעית גם בזמן החורבן

נתבונן בימים אלה, תשעת הימים הראשונים של חדש אב, ימים של "טוביה גניז בגוויה", ימים של עיבור, לשון עברה וכעס. איך אפשר להיות שמח בימים אלה, ימים של אבלות וחורבן הבית, איזה שמחה יש? אמרנו שמי ששמח בטבע שמח בכל מצב, לא משנה מה קורה איתו, התם של רבי נחמן. מה זה משנה? חורבן הבית או לא חורבן הבית, משנה משהו? כן גלות או לא גלות, משנה משהו?

כתוב שכל מי שמתאבל על ירושלים בימים האלה זוכה ורואה בשמחתה של ירושלים וההיפך, אז איך אפשר לקבל הכל בשמחה ובשויון נפש, שיש חורבן ויש גלות? גם אותו טיפוס ששמח, איך שלא יהיה, אם ישאלו אותו למה הוא שמח בימים אלה הוא יגיד שהוא שמח שהוא חי. או שחושב על ה' שמחיה אותו או שלא, אבל הוא נושם וכל זמן שנושם וחי הוא שמח, בטבעיות. איך אפשר לשמוח בתשעת הימים? [למרות שלא חושב על ה' אפשר לשמוח?] יהודי שמח בטבע, זה אידישע נאטור.

השמחה של תשעת הימים היא שהקב"ה שפך את חמתו על העצים ועל האבנים ואנחנו חיים וקיימים. ממילא, בטוח שהוא לקח הכל בחשבון ושהוא עתיד לגאול אותנו. אנחנו סומכים עליו, "המאמין לא יחיש" – מאמינים ומקוים שיבוא מלך המשיח בכל יום ובכל רגע, אבל "המאמין לא יחיש". כלומר, השמחה היא על שה' שפך את חמתו על העצים ועל האבנים, אנחנו יושבים כאן ושותים לחיים. [השלב הראשון של פרוייקט פינוי-בינוי.] זה "סותר על מנת לבנות", "עלה אריה במזל אריה וכו' על מנת שיעלה אריה וכו'".

כל זה רק להכנס לענין של מעט, "ממעטין בשמחה", החדש הזה, ושהיארצייט של אהרן הכהן היום הוא יום ה-מעט, שהוא גם יום ה-טעם – "טוב טעם ודעת למדני" דווקא בימים אלה (השבירה התחילה מספירת הדעת וכך התיקון צריך להתחיל מ"טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי", גם אמונה היא כפולה של טוב: אמונה = ו צירופי טוב) – ז"פ טוב.

ג. דרשות "הסכת ושמע ישראל" (סיום מסכת ברכות)

"הסכת" – הראיה שבשמיעה

הזכרנו את הצירוף של החדש, הצירוף החמישי לפי סדר הצירופים – ה-ו-י-ה. כמו שכתוב בסידורים עם כוונות בשם האריז"ל הצירוף יוצא מהפסוק בהמשך משנה תורה "הסכת ושמע ישראל היום". הפסוק אומר שמשה והכהנים הלויים פונים לעם ישראל – "וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל" – ואומרים: "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם להוי' אלהיך. ושמעת בקול הוי' אלהיך ועשית את מצותָו ואת חקיו אשר אנכי מצוך היום". חידוש, שמשה והכהנים והלוים כולם יחד מדברים אל בני ישראל, ואומרים לבני ישראל "הסכת".

אומר האבן עזרא על המלה "הסכת" ש"אין ריע לו", ולכן אי אפשר לדעת את משמעותה אלא רק לפי ההקשר. התרגום הוא "אצית", לשון ציות, כלומר להקשיב ולשים לב. יש מפרשים על פי פשט, כמו הספורנו ועוד, ש"הסכת" היינו הסתכלות בלב. שרש סכה הוא לשון ראיה, כמו שרה אמנו שנקראת יסכה על שם שסוכה ברוח הקדש, בראיה של אמא (בחינת "חכם בבינה"). משהו מיוחד בפסוק ממנו יוצא צירוף אב הוא שהחוש של החדש – חוש השמיעה – מופיע בפירוש, "הסכת ושמע". לפי הפירוש ש"הסכת" הוא לשון הסתכלות בלב, "הסכת ושמע" היינו הארה מחדש תמוז, חוש הראיה, בחדש אב, חוש השמיעה, שבט ראובן בשבט שמעון (שנמנה בסמוך לאחיו הבכור בדגל מחנה ראובן). שוב, החוש של אב הוא שמיעה, השבט הוא שמעון, לשון שמיעה, והצירוף הוא "הסכת ושמע ישראל היום". משהו מיוחד מאד, שהחוש של החדש נזכר בפירוש בצירוף שם הוי' שמהווה את החדש. "הסכת ושמע ישראל היום" שוה 1503, "תתן אמת ליעקב", אמת ר"ת "אזן מלין תבחן" (כאשר האוס"ת של "אזן מלין תבחן" = אור – אור אמת, "שלח אורך ואמתך המה ינחוני". "אזן מלין תבחן" = 648, הרבוע הכפול של חי כאשר הערך הממוצע של כל תבה = ריו, גבורה-יראה-אריה, המזל של חדש אב. והוא עולה יהודה שמעון בנימן, שלשת שבטי האש הקשורים יחד כמו שיתבאר – "אזן [שומעת]" כנגד שמעון, "מלין [דבור]" כנגד יהודה ו"תבחן [בחינה שכלית בדעת]" כנגד בנימן, ודוק), היינו האזן הקשבת ל"הסכת ושמע ישראל היום". זו האמת שנותנים ליעקב (במספר סדורי "הסכת ושמע ישראל היום" עולה אין סוף, אור, האור הנ"ל של "אזן מלין תבחן", הארת ה"הסכת" ב"ושמע" – קשור לסוד האש השייך לחדש אב, "באור אש", כדלקמן).

שוב, מה פירוש "הסכת"? יש מי שאומר שלשון הסתכלות, שרש סכל הקרוב לשרש סכה (אותיות ה-ל מתחלפות באח"ס בט"ע, בפרצוף החמישי, הל"ק, פרצוף ההוד, כנגד החדש החמישי, חדש אב), אבל הסתכלות בלב – "בינה לבא", "הנותן לשכוי בינה". יש שני פירושים ל"שכוי" – יש מפרשים תרנגול, אבל רוב המפרשים אומרים ש"שכוי" הוא הלב, אשר רואה ב"עין השכל שבלב". בעצם הראיה של הלב היא יסכה, שרה אמנו, שבכללות שייכת לבינה, אבל זו הראיה שבשמיעה, "חכם בבינה" (כנ"ל), "וכל העם ראים את הקלות", רואים את הנשמע.

זכרון הברית יום-יום

מה אומר הפסוק "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם להוי' אלהיך"? מסביר רש"י – בעל ההילולא שהיתה השבוע – "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית". יש כמה פעמים שכתוב שצריך לראות כל יום דברי תורה כחדשים, אבל כאן יש משהו מיוחד. אין עוד "הסכת" בתורה, וזו מלה נדירה בכל התנ"ך. הצירוף "הסכת ושמע" הוא דווקא כאן, והוא לא רק לגבי עצם דברי התורה, שלא צריך שיהיו כדיוטגמא ישנה, אלא שכאן רש"י מסביר שצריך לצייר בלב שהיום אני בא בברית עם ה' – זהו התיקון של חדש אב.

הזכרון הוא כמו שחתן וכלה יציירו את יום החופה שלהם – לכן עושים וידאו וצילומים וכו', כדי להקל עליהם. זו ירידת הדורות, פעם היה אפשר לזכור בלי וידאו ותמונות. שוב, הוידאו והתמונות מהחתונה הם כדי לציין ולזכור את הברית, לצייר בלב שהיום באתי בברית. זה פירוש הפסוק "הסכת ושמע ישראל". בפסוק הבא ה"ושמעת" הוא כבר ביחס למצוות ולחוקים – קודם כתוב "ושמעת בקול הוי' אלהיך" והמשך הפסוק מדבר כבר על המצוות עצמן. אך הפסוק הראשון, "הסכת ושמע", מתייחס לעצם הברית שכרתי עם ה' ואני ממשיך בכל יום לכרות ברית עם ה' יתברך (באזן קשבת אליו יתברך, בהכרה ש"אזנים כרית לי" להיות "אזן מלין תבחן", "הסכת ושמע"), להתחתן עם ה' – אני הכלה (בחינת "חותם שוקע", שפלות, כרית אזן להיות כלי הראוי לקבל, היינו כריתת ברית) וה' הוא החתן (המתיחד אתי בסוד "אזנים כרית לי", לעשות אותי כלי הראוי להרות מאורו יתברך ולהוליד ריבוי מעשים טובים בעולם. נמצא ששני הפסוקים, "הסכת ושמע... ושמעת..." הם על דרך ביאת מצוה לעשותה כלי וביאה שניה על מנת להוליד, והיינו ענין קדימת קבלת עול מלכות שמים לקבלת מצות, ודוק. בשרש כרה, הקרוב לשרש כרת, יש גם לשון מכר, מקח וממכר, לשון קנין – החתן לוקח וקונה את הכלה להיות מיוחדת לו והכלה מוכרת ומקנה את עצמה לחתן להיות מיוחדת לו. וכן כרה לשון סעודה, "בתחלה להכרותו [בארוחה קטנה] ולבסוף להברותו [בארוחה גדולה, רד"ק בשם אביו]", היינו רמז לסוד הזיווג, להכרותה, לכרות אתה ברית ולעשות אותה כלי בביאת מצוה, ולהברותה, שתהרה ותלד בריה חדשה ממש, בביאה שניה).

אפשר להבין טוב-טוב למה קשור לחדש אב, עם חורבן הבית שיבנה במהרה בימינו ולידת מלך המשיח בעיצומו של יום החורבן. אהרן הכהן הסתלק בתחלת החדש. ידוע מה שדורשים כל שנה ש-אהרן לשון הריון, מתחיל מר"ח ולוקח תשעה ימים כנגד תשעה ירחי לידה והלידה היא בתשעה באב.

כרם ביבנה

השארתי את הגמרא פתוחה במסכת ברכות, הסיום, כי בעמוד שלפני כן – סג, ב – הוא המקום היחיד בש"ס בבלי וירושלמי בו דורשים את הפסוק "הסכת ושמע ישראל". בהשגחה נפלאה עשו פה סיום על מסכת ברכות, בראש חדש מנחם אב, כהוראת הרבי לעשות סיום בתשעת הימים, והסיום נפל בדיוק על הפסוק ממנו יוצא הצירוף של חדש מנחם אב.

תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו

אחרי חורבן בית שני, כשרבן יוחנן בן זכאי בקש את יבנה וחכמיה, הישיבה היתה ביבנה – מזכיר לנו "יבנה בית המקדש במהרה בימינו" – וקוראים לישיבה הזו כרם (מהשער כר כנ"ל בענין כרה וכרת). למה קוראים לה כרם ביבנה? רש"י אומר: "על שם שהיו יושבים שורות שורות ככרם זה הנטוע שורות שורות" – כמו שנוטעים כרם שורות של גפנים כך ישבו בישיבה, לכן קראו לישיבה כרם (ובפנימיות, יבנה אותיות בינה, מקום היין – "ואי זה מקום בינה" היינו הכרם. לפני החורבן הסנהדרין ישב במקום החכמה, "כי מציון תצא תורה", "אורייתא מחכמה נפקת", בחינת "שמן למאור", אך לאחר החורבן הסנהדרין גלה ליבנה-בינה, שיחסית לחכמה היא מקום "חשך ולא אור", על דרך תלמוד בבלי, "במחשבכים הושיבני וגו'". דווקא שם זקוקים ליין, "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", ושם, בזכות לימוד התורה, זוכים ליין "המשמח אלהים ואנשים").

שוב, לבית המדרש שלאחר החורבן, נחמא פורתא, קוראים כרם. הבן איש חי מפרש[ד] שבכרם יש ענבים ויין – מהכרם לוקחים ענבים לאכילה ויין לשתיה. העיקר הוא שתית היין, אבל יש גם ענבים לאכילה. דווקא עונה זו היא עונה של ענבים, כרם. הוא אומר שהענבים לאכילה הם חלק הנגלה של התורה והיין לשתיה – "נכנס יין יצא סוד" – הוא חלק הנסתר של התורה. אם כן, יש לנו לימוד גדול שכל ישיבה בישראל צריכה להקרא כרם, ובפרט ישיבה אחרי החורבן שמטרתה שיבנה בית המקדש, להחזיר עטרה ליושנה – היא כרם עם ענבים לאכילה ויין לשתיה.

עוד רמז שהוא מביא, ש-כרם עולה י"פ הוי', ב"פ עין. באריז"ל שני עיני הנוקבא הם תמוז ואב. בחושים הם ראיה ושמיעה, אבל בתיקוני גלגלתא של הנוקבא הם תרין עינין. החורבן היה בעין שמאל של הנוקבא. מה פירוש? עין שמאל של כנסת ישראל – עין שמאל היא בשביל בקורת. ה' ברא את עין ימין כדי להסתכל טוב על כל יהודי ואת עין שמאל כדי לבקר את עצמי. החורבן היה כאשר הסתכלו על הזולת בעין שמאל, בקרו אותו, מה שמוביל לשנאת חנם שהיא סבת החרבן. עין עולה ה"פ הוי', ה חסדים או ה גבורות שבכל עטרא שבדעת.

מי נכנס לכרם ביבנה? ארבעה חכמים – רבי יהודה, רבי יוסי, רבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. הם בסוד ד אמות של הלכה. "משחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", כנגד י-ה-ו-ה. מכח ההתאספות אחרי החורבן ב-ד אמות של הלכה, בכח ד החכמים שנכנסו לכרם ביבנה, זוכים גם להחזיר עטרה ליושנה, שיהיה "יבנה" – "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" מתוך הכרם ביבנה.

דרשה בכבוד אכסניא – כח רבי יהודה "ראש המדברים בכל מקום"

ארבעה חכמים נכנסו לכרם ביבנה ופתחו בכבוד אכסניא. היו ביבנה יהודים טובים, כל תלמידי החכמים היו אורחים שם והיו הרבה בתים חמים שהכניסו אותם הביתה, האכילו והשקו אותם – היתה להם אכסניא וצריך לדרוש בכבוד אכסניא. כך דרשו בכבוד אכסניא, בכבודה של תורה – לכבוד האכסניא של יבנה.

מה מדגיש לנו כבוד אכסניא כאן? אחרי החורבן אנחנו נעים ונדים, עם נודד, וכל הקיום שלנו הוא רק אכסניא. איפה שלא נהיה בגלות – גם כשגולים מירושלים ליבנה – הכל אכסניא. כעת מובן למה הראשון שפתח הוא רבי יהודה "ראש המדברים בכל מקום". כתוב במסכת שבת שהוא זכה לכינוי "ראש המדברים בכל מקום" – "יהודה שעילה יתעלה" (כמו שמביא רב נסים גאון בפירוש בסוגיה כאן). רבי שמעון שגינה – יהרג. רבי יהודה עילה – שיבח את הרומאים – ולכן הרומאים מינו אותו להיות "ראש המדברים בכל מקום" אצל היהודים, נתנו לו תפקיד, עשו אותו רב ראשי מטעם, כמו שדברנו הרבה פעמים. הרב ראשי מטעם, רבי יהודה, שהוא ראש המדברים בכל מקום, הוא – פלאי פלאים – בקדושה, זה בסדר. [למה להגיד מטעם?] כי הוא מטעם, היום יום ה-טעם של השנה. הרומאים הכירו במעלה המיוחדת שלו, "כיון שעילה יתעלה", רבי יהודה בר עילאי – גם אביו על שם עילוי – והיות שהוא שיבח את הרשעים האלה, הרומאים, העם שהחריב את בית המקדש בתשעה באב, הוא יתעלה.

חיבור יהודה (רבי יהודה המשבח) ושמעון (רשב"י המגנה)

היתכן?! עם מי אנחנו מזדהים, עם רבי שמעון שגינה אותם או עם רבי יהודה שעילה אותם? אנחנו הרי קנאים, מזוהים עם רבי שמעון, שבזכות "האי חיבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמים". אז יש לנו משהו בלב עם רבי יהודה, ח"ו, מה, אתה משתף פעולה?! כמו שנראה, חדש אב וחדש האביב הולכים יחד. חדש האביב הוא יהודה והחוש שלו הוא חוש הדבור. כמו שיהודה הוא חוש הדבור ככה רבי יהודה הוא ראש המדברים בכל מקום. שמעון, חדש אב, מצטרף דווקא ליהודה.

בתחלת ספר שופטים כתוב ששאלו באורים ובתומים מי יעלה ראשון לכבוש את הארץ אחרי מות יהושע, ה' ענה "יהודה יעלה" ואז "ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלי אתי בגורלי", עלה עמי יחד, נלחם יחד. כמו שרש"י הקדוש, בעל היארצייט של כ"ט תמוז, ערב ר"ח אב, מביא על "שמע הוי' קול יהודה" – ששמעון מוזכר בברכת יהודה כי גם נחל עמו, "מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון", שמעון מובלע בתוך יהודה. פלאי פלאים, אין כזה דבר בשאר השבטים. אנו יודעים ש"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם... אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", חשבתי ששמעון ולוי הם האחים החברים, אבל בסוף רואים שיהודה ושמעון הם האחים החברים. יהודה מבקש דווקא משמעון להצטרף אליו להלחם אתו בכיבוש הארץ, ואכן נחלת שמעון בתוך יהודה – נחלת חדש אב בתוך ניסן, חדש האביב. מובא באורח חיים רמז אתב"ש, שהיום הראשון של פסח חל ביום תשעה באב – קשר עצמי בין ניסן לאב.

יהודה הוא שבט המלכות, אבל דווקא שמעון-יהודה יחד עולים מלכות. יהודה עולה ל כי המלכות נקנית ב-ל מעלות, אבל כדי שיזכה למלכות בשלמות הוא צריך לצרף אליו את אחיו שמעון. בסדר השבטים הם דב – השבט ה-ד והשבט ה-ב. יהודה הוא הרביעי בין השבטים ושמעון הוא השני בין השבטים. דווקא הרביעי צריך לצרף את השרש שלו – ד הוא ב ברבוע, לא יכול להיות רבוע בלי שרש והשרש של הרביעי הוא השני. כלומר, השרש של יהודה הוא שמעון, לכן הוא צריך לצרף אותו יחד. שמעון ולוי הולכים יחד כי הם סמוכים, השני והשלישי, אבל הסוד הוא דווקא ה-דב, שה-ד כדי להיות מלך צריך את ה-ב, יהודה צריך את שמעון יחד אתו.

שוב, פלאי פלאים, שבגלגול שלהם רבי יהודה ורבי שמעון הם ממש "זה לעֻמת זה", יהודה שעילה יתעלה ושמעון שגינה יהרג. רואים שבשרש צריכים את שניהם יחד (לרשת את הארץ, לתקן את המדינה).

להחזיק טובה לאכסניא גם בגלות

נחזור ליהודה, איך הוא יכול לשבח את הרומאים? כאן הוא דורש בכבוד אכסניא. אחרי החורבן אנחנו בדרך, לא בבית – הבית שלנו הוא בית המקדש והוא נחרב. כל הזמן אנחנו באכסניא, זקוקים לרחמי בעל האכסניא, שירחם עלינו ויתן לנו. אפילו במצרים כתוב בחז"ל שה' לא תעב את מצרים כמו שתעב אחרים כי היו לנו אכסניא בעת צרה, בגלות. גם המצרים, עם כל עבודת הפרך וכל הגזרות שגזרו עלינו, צריך להחזיק להם טובה שהיו לנו אכסניא.

גם הרומאים, גם תרבות רומי, התרבות המערבית היום, שבעוכרינו ממש, ההיפך, כפירה, גלות, כל מרעין בישין – היא אכסניא. סיום מסכת ברכות, שכללות ענינה הוא שצריכים תמיד לברך את ה', הוא שצריך להחזיק טובה לאכסניא, לדרוש בכבוד אכסניא. רק מה? כאשר דורשים בכבוד אכסניא דורשים גם בכבוד התורה. הדרוש לכבוד התורה הוא כבוד אכסניא.

מי מכיר בכבוד אכסניא? רבי יהודה, מכיר טובה. רבי שמעון הוא כפוי טובה פשוט, לא מכיר בכבוד אכסניא, לא מדובשך ולא מעוקצך. בכל אופן, זהו לימוד זכות גדול על רבי יהודה, ראש המדברים בכל מקום. כמו שאמרנו, כדי שתהיה מלכות צריך בשרש את שניהם, יהודה ושמעון, שני האחים, שלחמו יחד ונחלו יחד.

"הסכת" – "עשו כתות כתות לעסוק בתורה"

יש כאן דרוש של רבי יהודה, ואחר כך עוד אחת:

ועוד פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש [את הפסוק שלנו, הצירוף של מנחם-אב:] הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם וכי אותו היום נתנה תורה לישראל והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה [אחרי ארבעים שנה במדבר. אז למה כתוב 'היום הזה נהיית לעם'?] אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני [כאן רואים את החידוש של רש"י, שמדגיש לא רק את הפשט כאן בגמרא – שכל יום צריך להרגיש את חידוש התורה – אלא העיקר הוא "נהיית לעם", להרגיש שבאת בברית, כמו שהרבי מדייק את חידושי רש"י גם ביחס לחז"ל.]

אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו תדע שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם [ליהודי יש הרגש כזה שאם פעם אחת הוא פספס לקרוא ק"ש בזמנה כאילו אף פעם לא קרא. מדגיש דווקא שערב אחד לא קרא – ערב, חשך, אותיות שכח, ששוכחים בגלל חשכת הגלות לקרוא קריאת שמע, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – ומרגיש כאילו אף פעם לא קרא, כי התכלית היא לייחד את ה' פעמיים בכל יום תמיד, ערב ובקר, קודם ערב, קדימה גם במעלה.]

[כעת דורש את המלה הסכת, שהיא העיקר – המלה המיוחדת שאין לה רע בכל התנ"ך. חז"ל דורשים "הסכת" כמו "חשמל" וכמו "חדרך" ועוד מלים, שמחלקים את המלה לשתי הברות כאילו היא חבור של שני ענינים. ההצדקה לדרוש היא כי אין למלה רע. כאן הוא דורש "הס" כמו 'עשׂ', כפירוש רש"י – "דריש 'הס' כמו 'עשו'". האור החיים הקדוש בספרו חפץ ה' על הש"ס מסביר שפשיטא שחז"ל דורשים חילופי אותיות לפי מוצאות הפה – ה ב-ע ו-ס ב-שׂ:] הסכת עשו כתות כתות ועסקו בתורה לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה [צריך ללמוד תורה בחבורות, בכרם ביבנה, ד חכמים כנגד ד אמות של הלכה כנ"ל. אומר הבן איש חי ש"חבורה" היינו חבר ל-וה – ו סדרי משנה ו-ה חומשי תורה. כלומר, צריך ללמוד בחבורה גם תורה שבכתב, ה חומשי תורה, וגם תורה שבעל פה, ו סדרי משנה. כמה שוה חבורה? הלימוד הראשון של "הסכת" הוא שצריך ללמוד תורה בחבורה, 221, אחד-אהבה פעמים טוב (המתחלף באחד באטב"ח). כשזוכים ללמוד תורה בחבורה, תורה ועוד חבורה – כל אחד כפולת 13 – עולה ארץ ישראל, לב פעמים הוי'. כתוב שלימוד תורה בחבורה הוא סגולה כנגד מכה וחבורה – חורבן בית המקדש הוא גם חבורה. חורבן הבית הוא חבורה והתיקון, "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", הוא בלימוד תורה בחבורה. (שאלה: כמה היא חבורה? מנין?) החל מהחבורה הזאת של ארבעת החכמים עם האכסניא שלהם, שדרשו בכבוד התורה.]

כדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב חרב (על) [אל] הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה [מה התיקון? נחלת יהודה ושמעון, כמו שאמרנו הרגע. חרב הוא היפוך חבר, חבורה, החרב עושה מכה-חבורה והתיקון הוא לימוד בחבורה, אבל על מי שיושב ולומד לבד נאמר "חרב אל הבדים ונואלו", כמו שהרבי אמר לנו בהוסיפו 'שיתכן שאתה יוצא מן הכלל', נמצאים למדים שיש יוצאים מהכלל לענין זה. לא ידעתי בשעת מעשה שהרבי רצה שאלמד את סיום מסכת ברכות, כי כאן כתוב הפסוק שהוא אמר לי. מה יוצא מן הכלל? אחד שהוא עולה חדש שעולה לארץ ישראל ללמוד תורה, וסופו לשבת יחד עם חברים מקשיבים ולדבר דברי תורה בחבורה – זה התיקון שלו... בכל אופן, 'יתכן שאתה יוצא מן הכלל', ביחס לפסוק הזה של "חרב אל הבדים ונואלו".] ולא עוד אלא שמטפשים [לפני כמה שבועות עשינו פרצוף של המטורפים. איפה היה הטפש? בהוד, "הודי נהפך". אותם אנשים שלא לומדים בחבורה לא רק ש"חרב", אלא שעוד מטפשים.] כתיב הכא ונאלו וכתיב התם אשר נואלנו [לשון טפשות.] ולא עוד אלא שחוטאים שנאמר ואשר חטאנו [לשון חסרון. מגיעה להם גם חרב, גם מטפשים וגם חוטאים.] איבעית אימא מהכא נואלו שרי צוען.

כתות אדמו"ר הזקן כנגד העולמות

עד כאן פירוש אחד ל"הסכת" – עש-כת, "עשו כתות כתות". מי קיים את זה בהידור, ועשה אצלו בישיבה כתות-כתות? אדמו"ר הזקן, עשה שלש כתות – ודאי חשב על הגמרא הזו, שצריך לעשות כתות. בכל ישיבה יש בדרך כלל שלש כתות, רק שהלואי שנזכה לשלש כתות של אדמו"ר הזקן. שהראשונה היא להיות בקי בכל הש"ס והפוסקים, הכתה השניה גם בכל ספרי הקבלה והכתה השלישית גם בכל ספרי המחקר. אז אדמו"ר הזקן הוא האצילות, כמו שהסברנו בזמן האחרון שהש"ס ופוסקים בעשיה, ספרי הקבלה ביצירה, ספרי החקירה בבריאה ומי שמלמד אותם הוא בעולם האצילות, לקיים את הווארט של רבו המגיד "אצילות איז אויך דא" – בכל אחד מהעולמות האלה האצילות נמצאת.

נשמת ר"י בר עילאי – משרש מתנת אדם הראשון לקין

נחזור רגע לרבי יהודה, ראש המדברים בכל מקום: מביא הבן איש חי[ה] מהאריז"ל בשער הגלגולים – וכך נבין יותר לעומק את רבי יהודה לעומת רבי שמעון. האריז"ל אומר שיש נשמות משרש הבל, כמו משה רבינו שהוא ר"ת משה-שת-הבל, הנשמה העיקרית משרש הבל, ויש נשמות משרש קין. יש נשמות של ימין, הבל, ונשמות של שמאל, קין. אבל, בשרש קין, מסביר האריז"ל, יש שתי בחינות. יש נשמות שהן משרש קין עצמו ויש נשמות שהן ממה שאדם הראשון נתן לקין, בנו הבכור – מה שהוא הוריש לו. אומר האריז"ל – כך מביא הבן איש חי – שהדוגמה העיקרית למישהו משרש קין בבחינה השניה, מה שאדם הראשון נתן לקין, הוא רבי יהודה בר עילאי (ומוסיף האריז"ל שמי שהוא מבחינה זו נקרא "מלאך", כמו שאמרו חז"ל על רבי יהודה בר עילאי שבקבלת שבת היה דומה למלאך ה' צבאות. ידוע דברי הבעל שם טוב על מאמר חז"ל "מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו", מלאך אותיות כאלם, שחש עד שמל ואז מל כו'. נמצא לפי האריז"ל שיש לחפש רב דווקא מבחינה זו הב' של שרש קין!). זה סוד שרש נשמת רבי יהודה בר עילאי, ראש המדברים בכל מקום.

מסביר שם האריז"ל בעומק שמי שזכה בנשמה דקין מהבחינה השניה, מה שאדם הראשון נתן לקין, הוא מלכתחילה בגלגול העכשוי שלו – כך הוא נולד – זוכה לנפש דעשיה, נפש דיצירה, נפש דבריאה וגם נפש דאצילות. זו דרגה מיוחדת מאד, זוכה לדרגת הנפש של כל העולמות בגלגול אחד – לא צריך להתגלגל עוד לשם כך. לא מקבל הכל כשנולד, אבל זוכה להכל באותם חיים – לא צריך להתגלגל – כי הוא משרש קין כפי מה שאדם הראשון נתן לחלק קין. עד כאן מהאריז"ל, והדוגמה היא רבי יהודה בר עילאי. אומר הבן איש חי משהו מאד יפה, שלכן זכה לכינוי "ראש המדברים בכל מקום" – נפש היא המלכות, עולם הדבור, ובכל מקום, בכל עולם מעולמות אבי"ע, הוא ראש המדברים. ממש רמז יפהפה, בדיוק מתאים לביאור של האריז"ל. הוא "ראש המדברים", ראש המלכות, עולם הדבור, בכל עולם ועולם. דבר זה מתגלה, בא לידי ביטוי, דווקא בהגיעו לכרם ביבנה, והרמז: הערך הממוצע של ד תבות "ראש המדברים בכל מקום" הוא כרם (י"פ הוי' כנ"ל) – בכל מקום, מכח הדבור שלו (ה"נפש חיה" שלו, דבור בחיות, "'כי חיים הם למוצאיהם' למוציאיהם בפה"), הוא נוטע כרם, "כרם ביבנה", "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

לפי מה שהסברנו קודם, רבי יהודה הוא ראש המדברים בכל מקום כי הוא הכי מכיר בכבוד אכסניא. נשלים מה שאמרנו קודם: יש כבוד אכסניא של מצרים, שהיו לנו לאכסניא, ויש כבוד אכסניא של הרומאים, חורבן בית שני, והוא עדיין כבוד אכסניא – יהודה שעילה יתעלה. אבל מהו עיקר כבוד אכסניא שלנו היום? כנראה למדינה. צריך לדרוש [רק מי שהוא באמת בחינת רבי יהודה... יש הרבה היום שרוצים לחקות את רבי יהודה, "ראש המדברים בכל מקום".] אך העיקר, עלינו לדעת שרבי יהודה צריך את רבי שמעון יחד, צריך שניהם יחד ואז יש מלכות. רבי יהודה הוא היכולת מתוך נקודת האמת שלו – כל אחד והאמת שלו – לדרוש בכבוד אכסניא. יש איזו אכסניא – לא אני, אכסניא (אותיות כסא אני, האכסניא הוא הכסא של האני, וד"ל) – רבי שמעון מגנה אותה ורבי יהודה משבח. צריך גם אחד שמגנה את האכסניא וגם אחד שמשבח, ושיעבדו ביחד – זו התחבולה, הנוסחה המנצחת. לכן צריך ללמוד בחבורה, צריך שהחבורה תהיה אחד שיודע לגנות את האכסניא ואחד שיודע לשבח את האכסניא, אחד שנותן מכה וחבורה לאכסניא ואחד שמתחבר עם האכסניא – הכל בשביל לצאת מהאכסניא... [אם הוא רב-מטעם יש לו משכורת ממשלתית.] את כל המשכורת שלו, מאה אחוז, הוא תורם לדרך חיים.

"כתתו עצמכם על דברי תורה"

עד כאן ראינו פירוש אחד ל"הסכת", עש-כת, עשו כתות כתות ללמוד תורה בחבורה. אחר כך יש עוד פירוש:

דבר אחר הסכת ושמע ישראל כתתו עצמכם על דברי תורה כדאמר ריש לקיש דאמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל.

כותב רש"י:

"כתתו עצמכם". ודרשי נמי הס כמו עשה, עשו עצמכם כתותים להצטער על דברי תורה.

"זאת התורה". היכן מצויה? באדם שימות באהלי תורה.

מאיפה רש"י לקח את זה שכל מי שלומד תורה צריך להצטער על דברי תורה? "כך היא דרכה של תורה... וחיי צער תחיה". מאד מתאים לתקופה הזו של בין המצרים ותשעת הימים. הפירוש השני שרק אחד שעושה עצמו כתית, ממית עצמו על דברי תורה, התורה מתקיימת בידו מתאים לזמן של אבל שיש מצוה להתאבל על חורבן הבית, ומתוך האבל על חורבן הבית עוסקים בתורה. למה? כי "אין לו להקב"ה בעולמו מיום שנחרב בית המקדש אלא ד' אמות של הלכה בלבד". מתוך תודעה כזו יושב ולומד, מקדיש עצמו לתורה, מתוך התודעה ש"זה הקטן גדול יהיה" ומ-ד אמות אלה יבנה המקדש. שוב, לא מפורש בגמרא אך רש"י אומר שגם כאן דורשים "הס" כמו "עש".

"הס ואחר כך כתת"

יש פירוש שלישי ל"הסכת", הכי טוב לכאורה, כי לא דורש הס לשון עשיה אלא "הס", כמו "הס כל בשר", "ויהס כלב", לשון שתיקה:

דבר אחר הסכת ושמע ישראל הס ואחר כך כתת כדרבא דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה [כשאדם לומד תורה הוא צריך לשתוק ורק להקשיב, כמו שכתוב על חכמה, שהיא מה שאדם למד מרבו. "הס", שאתה מקשיב לרב, מקשיב למה שאתה קורא בספר, ואחרי הרבה לימוד "כתת", אז יתחיל להקשות. קודם "אזן מלין", יחוד שמעון ויהודה, ואחר כך "תבחן" במזל קשת של בנימן, וד"ל.]

רש"י:

"הס ואחר כך כתת". שתוק, כמו ויהס כלב (במדבר י"ג), שתוק והאזן לשמועתך עד שתהא שגורה בפיך ואף על פי שאינה מיושבת לך [דבר ראשון צריך שיהיה שגור בפיך, אפילו שאינך מבין אותו מאה אחוז, לא מתיישבת אצלך לגמרי. זו עבודה. יש אנשים שאם איני מבין או שאני מתייאש או שאיני מתקדם הלאה. שתי בעיות של תלמידים. יש אחד שלומד כמה פעמים ולא מבין אז הוא מתייאש, סוגר את הספר. זהו יסוד בחינוך, להשכיל לנפש כל תלמיד ותלמיד באשר הוא. יש אחד שאומר שאיני יכול להתקדם הלאה עד שלא אבין – אז חייב לחזור עוד פעם ועוד פעם ואיני מבין, לא עוזר. איך צריך ללמוד תורה? לא ככה ולא ככה. צריך לחזור, כל הזמן רק להקשיב – בפנים לשתוק ולהקשיב – עד שהשמועה תהא שגורה בפיך, אף על פי שאינה מתיישבת לך. לא מבין עד הסוף? לא נורא, לא צריך עכשיו.], ואחר כך כתתנה והקשה עליה מה שיש לך להקשות, ותרץ תרוצין עד שתתישב לך [אחרי ה"הס" אז "כתת", אחרי שהגירסא יושבת טוב אצלך תתחיל להקשות קושיות שאינך מבין ותתחיל לתרץ תירוצים, עד שבסוף יתיישב, אם אתה מקיים את הסדר הזה – "יש סדר למשנה". חש-מל-מל, וגם מזכיר מה שכתוב במקום אחר "למיגרס איניש והדר למיסבר". כמו שצריך קודם למיגרס ואחר כך למיסבר כתוב הס-כת, הס ואחר כך כתת, תשתוק, תקשיב, עד שתהיה בקי באותיות – מדרגת סיני, קודם תהיה סיני, עד כמה שאתה מסוגל – ואחר כך תתחיל להיות עוקר הרים. קודם תהיה הר ואחר כך תתחיל לעקור את ההרים.].

"יהגה" בקול ו"יהגה" בשקט

מאד מענין שהמלה האחרונה בסוגיא הזו, של רבא, היא "יהגה" – ה"למיסבר", ה"כתת", נקרא כאן "יהגה". קודם לומדים, "הס", ללמוד זה לשתוק על מנת לקבל (סוד כרית אזן כנ"ל), ו"למיסבר", להקשות קושיות ולתרץ תירוצים בלשון רש"י נקרא להגות בדברי תורה, "אשר בתורתו יהגה יומם ולילה", תחלת תהלים. בהתחלה היא "תורת הוי'", ואז רק מקשיבים, "אשר בתורת הוי' חפצו", "תורת הוי'" היא "הס", בגימטריא שם א-דני. אבל "ובתורתו", אחרי שקונה את דברי התורה, אותיות התורה, בנפש והופכת להיות "תורתו", אזי "יהגה יומם ולילה". זהו ודאי מקורו של רבא במקרא.

איך עוד משתמשים במלה "להגות"? יש הגה של נהג, ויש גם להגות את שם הוי'. "לא כשאני נכתב אני נקרא", אבל הכהן הגדול היה הוגה את השם באותיותיו. בזמן שיבנה בית המקדש במהרה בימינו נזכה לשם המפורש – לכן נקרא מפורש – שיוצא מפורש מפי כהן גדול ואנחנו נשמע. מה עושים היום לשם כך? לומדים תורה בעיון.

יש כאן דבר והיפוכו, כי מצות תלמוד תורה היא היום דווקא בפה, "כי חיים הם למוצאיהם", "למוציאיהם בפה" – "עד שתהא שגורה בפיך" צריך דווקא להוציא בפה, או לפחות לשמוע ממישהו אחר ואז "שומע כעונה", וזה נקרא "הס". אחר כך "יהגה", יש להגות בפה אבל יותר היא הגיה בלב, "הגיון לבי לפניך" (כפירוש רש"י כאן: "'יהגה'. יעיין"). דוקא ה"כתת", להקשות קושיות ולתרץ תירוצים, נקרא להגות – הוא השקט. דווקא השקט הוא בקול (כמו חש-מל), והקול הוא בשקט, כי כתוב בהלכות ת"ת שלמרות המצוה לדבר בדברי תורה כשאדם מעיין בעומק הוא יכול רק לחשוב כי אי אפשר להעמיק בקול. מתי אדם מכתת? לבד או בחברותא, כמו בדיני נפשות – לאו דווקא בחבורה. כל אחד, או בחברותא או לבד (והעיקר לבד), היה הוגה ומעמיק בסוגיא כל הלילה עד שמגיע לפסיקה בדיני נפשות. אם כן, יש כאן מעין נשיאת הפכים ב"הסכת", הצירוף של החדש הזה.

מעלת צירוף ה-ו-י-ה – תיקון השבירה

יש כאן שלשה פירושים מופלאים, שכנראה כולם שייכים לחדש אב, כי הצירוף שלו הוא מ"הסכת ושמע ישראל היום" – הסכת היא המלה המיוחדת. בצירוף הזה יש גם משמעות של שבירה. מצד אחד זהו הצירוף הכי קרוב לצירוף הראשון – י-ה-ו-ה, יהודה ושמעון הולכים יחד, אבל עוד דבר שהרי "לא כמו שאני נכתב אני נקרא", נכתב י-ה-ו-ה ונקרא הוי'. כלומר, יש משהו מאד מיוחד בצירוף זה, שכך נהוג בעם ישראל – ו"מנהג ישראל תורה" – נהוג לומר את שם הוי', בצירוף החמישי. השם יהודה כולל את הצירוף הישר עם ד באמצע, אבל שמעון הוא איך שאני שומע ומשמיע לאזני כשאני רוצה להזכיר שם זה – שאסור להגותו באותיותיו – שם הוי' ב"ה, כפי שמותר לומר. אם כן, יש כאן קשר מיוחד מאד בין החדש הראשון לחדש החמישי, בין יהודה לבין שמעון.

אבל, הצירוף הזה מופיע בתורה כמלה – "יד הוי' הויה במקנך". שני הצירופים האלה כתובים סמוך בתורה – "הוי' הויה". מה פירוש "הויה"? לשון שבירה. פלא, חידוש מופלא, שדווקא שני הצירופים האלה הולכים יחד ממש. היות שהצירוף של הוי' הוא שבירה הוא מאד מתאים לחורבן הבית, תשעה באב. יחד עם זה, כשאני אומר הוי' מה אני מתכוון? לא לשון שבירה אלא לשון התהוות. למה מבטאים שם הוי'? כי בו ה' מהוה בכל יום תמיד מעשה בראשית – אומר לי שהכח של שם הוי' הוא התהוות. מהי התהוות? גם כמו "בראשית ברא אלהים" – גם בריאה יש מאין ואפס המוחלט, כמו שכותב הרמב"ן, וגם לשון הבראה, כמו שהאריז"ל מסביר, שני פירושי "ברא". התהוות היא גם מאין ואפס המוחלט וגם לשון תיקון, כמו שהויה בתורה היא לשון נישואין וגם לשון לידה. "והלכה והיתה לאיש אחר" – אחרי גירושין הויה היא נישואין מחדש, תיקון אחרי שבירה.

יש עוד דברים בחז"ל שנקראו הויה. עוד פעם, או שהויה היא ממש התהוות יש מאין או שהיא תיקון מצב. שני הפירושים האלה צריכים להיות יחד, זו ההתבוננות, בפרט בימים האלה. צריך לדעת שה' מהוה את העולם יש מאין ואפס המוחלט גם היום, וצריך גם לדעת שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן, אמר זה לא מוצא חן בעיני וזה לא מוצא חן בעיני, עד שברא עולם שמוצא חן בעיניו. למה מוצא חן בעיני? כי הוא נשבר לבד, לא צריך שאני אשבור אותו. למה צריך אותי? רק לתקן. העולם הקודם היה כאילו בסדר, אז הייתי צריך לשבור אותו. כעת יש עולם שנשבר ("לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה"), וצריך אותי רק לבוא ולתקן אותו, סוד ההויה והתיקון.

המתקה-הכנעה-הבדלה

נסכם סוגיה זו: יש כאן שלשה פירושי הסכת, שכולם מחלקים את המלה לשנים – הס-כת. או עשו חבורות, כתות כתות; או עשה את עצמך כתות, תמית את עצמך על דברי תורה ואז היא תתקיים בידך; או הס ואחר כך כתת, קודם למיגרס ואחר כך למיסבר.

שלשת הפירושים הם בסדר מיוחד של המתקה-הכנעה-הבדלה: בלימוד תורה בחבורה הדברים שמחים כנתינתם מסיני – זו ההמתקה. המתת האדם את עצמו על דברי תורה היא הכנעה, כפשוט. התהליך בו קודם האדם שותק עד שהוא מגיע לשלב של "למיסבר" שייך להבדלה.

למה הסדר הזה? דווקא בלמוד תורה צריך לקבל קודם איזו השראה, איזו המתקה. ההמתקה שייכת לרבים ואילו ההכנעה וההבדלה שייכות ליחיד. "אכל ביה עשרה שכינתא שריא" – כשיש כלל יש המתקה. דווקא בלימוד התורה צריך את המקיף, ההשראה, של לימוד בחברותא ובחבורה לפני שאדם מתחיל לעבוד לעצמו. זהו נושא כללי של הכנעה-הבדלה-המתקה שאיני זוכר אם פיתחנו פעם, שדורשים מהפרט להרוג את עצמו – איך אפשר להתחיל בכזו דרישה?! רק אם יש לך איזו השראה מהחבורה בשמחה, בחינה של הקדמת רפואה למכה. מי שלא עובר את השלב של הכלל כתוב כאן שיש לו גם חרב, גם טפשות וגם חטא – ודאי שהוא לא יכול להגיע הלאה. מתאים שהרבי אמר לי שזה הכלל  – זהו ווארט של כלל, והיות שהוא כלל יש גם יוצאים מן הכלל. שני הפירושים הבאים הם עבודת הפרט. הדוגמה הכי פשוטה שאצל חסידים קודם אתה צריך להכנס לחבורה של החסידים, להתוועד עם החסידים ולהיות חלק מהציבור, ואז אפשר שיהיה לך משפיע ש'יהרוג' אותך...

עוד חידוש שהתכלית כאן היא ההבדלה, ואז אתה מתפתח כל כך יפה שאחרי הרבה שתיקה של לימוד והפנמה אתה יכול לשאול ולתרץ וללמד הלאה. בצורה אחרת, ההבדלה כאן היא שינוי מהות, כמו שכתוב שכל החסידות היא לשנות את טבע המדות. הלימוד הראשון של האדם הוא במהות הראשונה שלו, הדברים לא מתיישבים, הוא לא מזדהה – הוא רק גורס. הוא שותק עד שהוא מל, לשון ברית מילה, ואז הוא כמו פרח שפתאום נפתח וצומח, כמו פרפר שקודם היה זחל ופתאום הופך להיות פרפר. משמעותי שה"כתת" הראשון היה לכתת את עצמך וה"כתת" השני הוא כבר לכתת את התורה – קודם "תורת הוי'" ואחר כך "ובתורתו יהגה", משחק בדברי התורה גופא, "תורתך" נעשית "שעשֻעי".

כל זה היה לכבוד סיום מסכת ברכות, שבהשגחה פרטית עוסק בצירוף של החדש.