בע"ה

כ"ג אדר ע"ז – צמח-צדק, ירושלים

הילולת הצדיקים כא-כג אדר

כינוס בנות "יעלת חן" ועניני פורים ופרשת ויקהל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. בעל "חיים וחסד" ובעל חידושי הרי"מ

"מסמך גאולה לגאולה" – הזדהות עם אסתר ועם משה

שלום לכולן, לכל הבנות. אנחנו כעת בין פורים לפסח. כתוב שצריכים "למיסמך גאולה לגאולה", להסמיך ולקשר את גאולת פורים וגאולת פסח. גאולת פורים היתה הרבה יותר מאוחר בתולדות עם ישראל, הסיפור של אסתר המלכה ומרדכי היהודי ואיך שתלו את המן הרשע על העץ, ויציאת מצרים היתה הרבה שנים לפני כן. בכל אופן, לפי סדר השנה, צריך להתחיל עם שמחת פורים, השמחה של גאולת פורים עם אסתר המלכה, דמות המופת ששייכת לכל הבנות. כל בת בפורים צריכה להזדהות עם אסתר המלכה, להתחפש לאסתר, ובחג הפסח כולנו מזדהים עם משה רבינו, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", השליח שה' שולח לנו להוציא אותנו מהגלות, וגם כעת בסוף הגלות ה' ישלח לנו את מלך המשיח להוציא אותנו מהגלות.

הרבי תמיד אומר ש-משיח הוא שליח ועוד י, עשרת כחות הנפש. הרבי גם אומר שבלב של כל אחד ואחת מאתנו יש ניצוץ של מלך המשיח. קודם כל היהודי מחליט שהוא שליח – כל בן וכל בת צריכים להיות שליחים של הרבי, שליחים של ה' יתברך. אם הוא מקדיש את חייו לשליחות זאת אומרת שהוא מצרף את כל כחות הנפש שלו, שליח ועוד י, והוא הופך להיות משיח – הוא מגלה את ניצוץ המשיח שבו. כשיש מספיק יהודים שמגלים את ניצוץ המשיח שבהם יתגלה המשיח הכולל ויגאל אותנו.

כ"ג אדר – הילולת שני צדיקים

שוב, אנחנו בזמן מאד מיוחד, בין גאולת פורים לגאולת פסח, ומצוה "למיסמך גאולה לגאולה". הכל בהשגחה פרטית, אנחנו בכ"ג אדר. כל ימי אדר הם ימים של עליה, "מרבין בשמחה", והרבי אומר שממשיכים גם אחרי פורים – פורים הוא שיא, אבל גם אחריו מוסיפים ומרבים בשמחה, לכן חסידים נוהגים לשיר ולרקוד כל חדש אדר. אני מניח שאצל כל הבנות וגם בבית ספר יש ניגונים ושירים בכל יום בחדש אדר, "מרבין בשמחה". עיקר השמחה הוא שאנו מאמינים חזק שהגאולה בפתח, אנחנו על סף הגאולה האמתית.

"צריכים לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע וגם עם המאורעות החשובים שקרו לעם ישראל "דבר יום ביומו". ביום הזה – כ"ג אדר – יש כמה דברים מיוחדים. יש כמה צדיקים גדולים של החסידות שהיום יום ההילולא שלהם, ולכן מצוה להזכיר אותם ולומר משהו בשמם.

רבי חיים-חייקא מאמדור

הצדיק הראשון שהיום יום ההילולא שלו הוא אחד מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש. כולנו יודעים שהמגיד ממעזריטש הוא התלמיד המובהק והממשיך, ממלא מקומו של מורנו הבעל שם טוב, ולו היו "ששים גיבורים" – ששים צדיקים שהפיצו את החסידות בעולם.

אחד מגדולי התלמידים שלו הוא רבי חיים, חיים-חייקא מאמדור. הוא היה חבר של אדמו"ר הזקן, יש הרבה סיפורים עליו. הוא היה מתפלל בשיא ההתלהבות וגם הדביק את ההתלהבות בכל החסידים שלו, שהיו מתפללים מאד בהתלהבות – מתאים לחלוקת הסידור היום, שתתפללו לה' מעומק הלב. זה היה הענין שלו, תפלה בהתלהבות (מתוך ביטול פנימי לה').

חיים וחסד ויקהל: תיקון הדעת אחרי חטא העגל

יש ספר שהוא כתב שנקרא "חיים וחסד". נאמר משהו קודם כל על פרשת שבוע, שיש מצוה "לחיות עם הזמן" כנ"ל – "ויקהל משה". משה רבינו עושה קהילות, מתי? בשבת. מכאן הרבי לומד שיש מצוה בכל שבת לעשות קהילות,  ללמוד תורה ולהתחזק בדרך ה'. לומדים זאת מ"ויקהל משה". כתוב שהוא הקהיל את "כל עדת בני ישראל" – לא 'קהל ישראל' או 'עם ישראל'. זה הדיוק הראשון שמדייק בעל ההילולא שלנו[ב], ש-עדת אותיות דעת, הדעת של עם ישראל.

הפרשה הקודמת היא פרשת כי תשא בה כתוב הדבר הכי עגום שקרה לעם ישראל, שאחרי ששמענו את ה' אומר "אנכי הוי' אלהיך" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" נפלנו מאגרא רמה לבירא עמיקתא ועשינו עגל זהב. עיקר חטא העגל היה כי לא האמנו שמשה רבינו עתיד לחזור ולהביא אותנו לארץ ישראל. משה רבינו הוא הדעת של עם ישראל. כמו שאמרנו קודם שבכל אחד יש ניצוץ משיח, כתוב בתניא שלכל אחד יש בנשמה ניצוץ של משה רבינו. מהו הניצוץ של משה רבינו? מסביר אדמו"ר הזקן בפירוש שהוא הדעת שלי, היכולת שלי להתקשר לה' ולהכיר שהוא נמצא אתנו, להכיר בהשגחה הפרטית של ה', בכך שהוא בכל מקום, להכיר שה' הוא עצם הטוב ולכן כל מה שהוא עושה הוא טוב. גם אם לא נראה לי שמשהו טוב, ה' עשה אותו וה' כולו טוב אז הכל טוב. זו הדעת שמקבלים ממשה רבינו. אבל כשחטאו בחטא העגל פגמו בנפש בדעת.

כשאדם פוגם, פוגע, בדעת שלו – מה קורה? הוא שוכח. כתוב בתורה "השמר לך פן תשכח את הוי' אלהיך". למה יש לנו מצוות לעשות? כל המצוות הן כדי שנזכור כל הזמן, שתהיה לנוכח עינינו, הנוכחות של ה'. גם שנתפלל, כמו הפסוק שברכנו אתכן שצריך לשפוך כמים לבכן נוכח פני ה' – צריך להרגיש תמיד נוכח פני ה'. מי שמרגיש כך יש לו דעת. אבל כשעושים עבירה, במיוחד עבירה חמורה כמו חטא העגל שקראנו עליו בשבת, גורמים לשכחה – פוגמים בדעת ושוכחים את ה'. כעת משה רבינו צריך להחזיר את הדעת, לכן הוא מקהיל אותנו – הוא מחבר אותנו ומלמד אותנו תורה, "את כל עדת בני ישראל", כדי שנגיע ונחזור לדעת.

תיקון הדעת בסוד השבת – עשית מלאכה בדרך ממילא בימות החול

כשיש לאדם דעת, דבקות, הוא מרגיש שכל מה שהוא עושה בעצם ה' עושה – הוא לא עושה כלום. לכן בפסוק הבא כתוב "ששת ימים תֵעשה מלאכה". לא כתוב "תַעשה מלאכה". במקום אחר כתוב שצריך לעבוד כל השבוע, ואפילו לומדים בחז"ל שיש מצוה לעבוד כל השבוע, ובשבת לנוח. אבל כאן כתוב משהו אחר, שלא כתוב בשום מקום אחר בתורה, לא כתוב "ששת ימים תַעשה מלאכה" אלא "תֵעשה מלאכה", כאילו המלאכה נעשית בדרך ממילא, מעצמה, בלי השתדלות. אבל בכל אופן, אני עובד! אלא מה? אם הדעת מתוקנת – זו הדעת של משה רבינו, ואנחנו צריכים מאד להיות קשורים למשה רבינו, הוא מקהיל אותנו ומכניס בנו דעת – אז כל המלאכה במשך השבוע, התפקיד שלנו, שנקרא גם עבודת הבירורים, נעשה כאילו מאליו וממילא. שוב, אנחנו מרגישים כל הזמן שהכל בסיעתא דשמיא, בעזרת ה' יתברך, לא אני עשיתי.

כאשר האדם זוכה על ידי דבקות ל"ששת ימים תֵעשה מלאכה", כשבא יום השבת הוא מרגיש לגמרי קשור למשה רבינו. יום השבת הוא יום השביעי ומשה רבינו הוא הדור השביעי לאברהם אבינו. על משה רבינו כתוב המאמר המפורסם "כל השביעין חביבין". יום השבת הוא יום של התגלות עצומה של נוכחות ה', לא עושים שום דבר. שבת היא מעין עולם הבא כאשר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. יש פרק בתהלים שהוא "מזמור שיר ליום השבת". כתוב שראשי התיבות של "מזמור שיר ליום השבת" הם למשה, כמו שכתוב בתהלים "תפלה למשה איש האלהים". היו צדיקים שאמרו שבשבת צריך בעיקר לשיר, "מזמור שיר ליום השבת", וכשמתקשרים לשבת ושרים בשבת מקבלים גילוי עצום של משה רבינו, כי "מזמור שיר ליום השבת" ר"ת למשה. הכל מתחיל מזה שכל הזמן, כל השבוע, יש תיקון הדעת שמשה עשה לנו.

בשבת הראשונה הוא הקהיל אותנו, עשה לנו תיקון הדעת, תיקון מה שהתקלקל בחטא בפרשת כי תשא, ואז יש "ששת ימים תֵעשה מלאכה" מעצמה, ואז זוכים לשלמות הגילוי של נשמת משה רבינו בשבת הבאה. על זה כתוב "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין" – השבת הראשונה משה מקהיל אותנו ומחזיר לנו את הדעת שפגמנו בה על ידי התורה שהוא מלמד אותנו, ואחר כך במשך השבוע המלאכה נעשית מעצמה כי מרגישים שה' אתנו, שהכל רק ה' והכל נעשה כאילו בדרך ממילא, ואז בשבת השניה זוכים לשלמות ההתגלות של משה רבינו, שהיא בעצם התגלות מלך המשיח. כל שבת יכולה להיות גם הראשונה וגם השניה.

עד כאן אמרנו ווארט אחד בשם בעל ההילולא של היום, שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, רבי חיים-חייקא מאמדורא.

בעל חידושי הרי"מ מגור – מקור שמו יצחק-מאיר

יש עוד צדיק גדול שהיום ההילולא שלו, הוא אפילו עוד יותר מפורסם אצל חסידים – בעל חידושי הרי"מ. שמו יצחק-מאיר. יצחק הוא על שם רבי לוי יצחק מברדיטשוב. בלילה שלפני הברית לומדים תורה. האבא של יצחק-מאיר, שהיה רב חשוב, כאשר למד את התיקון בלילה לפני הברית הוא קצת נרדם. אז בא לו הרבי הראשון שלו, בעל הקדושת לוי, רבי לוי יצחק מברדיטשוב שכולנו מכירים, ואמר לו שהילד שנולד הוא קדוש מאד, יהיה גדול בישראל, ולכן הוא מבקש שיקרא לו על שמו.

למה הוא לא קרא לו לוי-יצחק אלא רק יצחק? כי אבא של בעל חידושי הרי"מ היה חסיד גדול של המגיד מקוז'ניץ, הוא גם חתן אותו, וכאשר הוא חתן אותם הוא אמר לו ולאשתו – אשתו היתה יתומה שהמגיד מקוז'ניץ גדל בתוך הבית, ילדה שבאה ממשפחה מאד מיוחסת אבל היתה יתומה, וכשהיא הגיעה לפרקה המגיד דאג לה ולקח את אחד מגדולי הרבנים וחתן אותה, וגם הבטיח לה – שיוולד להם בן שיאיר את עיני כל ישראל. לכן, עוד לפני ההתגלות של רבי לוי יצחק מברידטשוב לאבא בלילה לפני הברית, שני ההורים החליטו שיקראו לילד מאיר. המגיד חזר כמה פעמים בימי ההריון על כך. הוא קרא לאמא לחדרו, וכל פעם שהיא נכנסה לחדר בהריון הוא קם – למה? הוא אמר שאיני קם בפניך, אלא בפני העובר שבבטן שלך, שעתיד להיות גדול בישראל ולהאיר את עיני ישראל.

כל פעם הוא אמר שיאיר את עיני ישראל, לכן ההורים קבלו החלטה מראש שיקראו לו מאיר. אבל כעת נתגלה רבי לוי יצחק מברדיטשוב ובקש שיקראו על שמו, אז ברגע האחרון לפני הברית הם החליטו לצרף את שני השמות – השם שהחליטו, מאיר, עם השם יצחק של רבי לוי-יצחק. היום זה שם מאד נפוץ, במיוחד אצל חסידי גור, כי הרבי הזה ייסד את חסידות גור.

חידושי הרי"מ: "זכר עמלק" – גנבת הזכרון מעם ישראל

נאמר משהו שהוא אמר בהקשר לשבת "זכור" וקשור למה שאמרנו קודם: בשבת זכור אנחנו קוראים בתורה "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". הוא שואל, המלה "זכר" היא מלה מאד חשובה, מאד מקודשת – "זכר" היינו כח הזכרון, כח מאד מקודש, מח הזכרון הוא מח החכמה, ויש בו גם דעת. איך בכלל מגיע לעמלק "זכר"?! צריך לומר 'תמחה את עמלק'. מאין מגיע לעמלק הדבר הגדול הזה שנקרא "זכר"?! הרי כל הפרשה הזו מתחילה "זכור את אשר עשה לך עמלק" – אנחנו צריכים לזכור, זכרון שייך לנשמות עם ישראל, מאין מגיע לו עצם המושג "זכר"?

הוא אומר[ג] דבר מאד פשוט, שעמלק עוד לפני כל שאר הדברים הרעים שיש לו, הקליפות שלו, עוד לפני ש-עמלק בגימטריא ספק (כפי שאמר הבעל שם טוב), קודם כל צריך לדעת שעמלק הוא גנב. כל אחד צריך לזהות את העמלק בתוך הלב שלו כדי למחות אותו, לבטל אותו. קודם כל עמלק הוא גנב, מה הכוונה? שהוא גונב את הזכר מעם ישראל. זכר היינו מדרגה גדולה בקדושה, שייכת לעם ישראל, ומאיפה יש לעמלק "זכר" שצריך למחות? הוא גנב אותו מעם ישראל!

צריך להבין מה זה, איך הוא יכול לגנוב? אפשר לגנוב מאתנו משהו רק אם יש לנו נקודת תורפה, נקודה חלשה, בדבר הזה גופא, שנותנת לו אפשרות לינוק, לקבל ולגנוב מאתנו. הוא אומר דבר שקשור לתורה הקודמת שאמרנו: שאם יהודי שוכח את ה' לרגע – כמו שהסברנו קודם, שכל העבירות שבתורה הן פשוט שכחת ה'. ידוע מאמר חז"ל חשוב, שאדמו"ר הזקן עושה ממנו כלל גדול בספר התניא, ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". אי אפשר לעשות עבירה אלא אם כן האדם קצת יוצא מדעתו, מאבד כיוון, שוכח, ורק אז הוא יכול ח"ו לעשות עבירה. ברגע שיהודי שוכח זו ההזדמנות לעמלק לחדור ולגנוב – כמו גנב במחתרת, שחודר פנימה וגונב משהו. הוא גונב את הזכרון כי היהודי הסיח דעת מהזכרון באותו רגע. איך מוחים אותו? אני צריך להתחזק בזכרון. כך הפרשה אומרת – "זכור... לא תשכח". על ידי הזכור והלא תשכח של הפרשה מוחים את זכרו, כי הזכר לא שייך לו בעצם אלא שייך לנו. לשם כך צריך לחזק את הדעת, לא לשכוח.

סיכום וחבור שני דברי התורה

אם כן, אמרנו שני דברי תורה שקשורים אחד לשני: היהודי בעיקר צריך לדעת את ה'. הזמן הכי חשוב ביום לדעת את ה' הוא שעת תפלה, כשמתפללים לקדוש ברוך הוא, כששופכים שיח – "שפכי כמים לבך נוכח פני א-דני". על ידי חיזוק הזכרון, שאני זוכר את ה' ומרגיש השגחה פרטית, וגם מרגיש שכל מה שאני עושה הוא בדרך ממילא, כי ה' אתי והוא עושה את הכל, אין שמחה יותר גדולה מזה. מי שמרגיש כך שמח מאד, ועם ההרגשה הזו אנחנו מסמיכים ומחברים את גאולת פורים עם גאולת פסח. נמשיך לשמוח בשמחת פורים, שיהיה "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", שעיקר השונא הוא עמלק, וכך נכנס לגאולה האמתית והשלמה עם מלך המשיח, שהוא משה רבינו שיבוא ויגאל אותנו שוב, אבל יותר מפעם ראשונה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", נפלאות ביחס למה שהיה בפעם הראשונה.

שכולן תצלחנה מאד בלימודים, שכל אחת תהיה "נר להאיר לרבים" ו"עבדו את הוי' בשמחה", ברוב שירה וריקודים. לחיים לחיים.

ב. תורות מ"נעם אלימלך", "חיים וחסד" וחידושי הרי"מ

נעם אלימלך: נפלאות ה' לבדו ונפלאות הצדיק עם ה'

בליל הסדר אומרים "הלל הגדול", בו יש כו[ד] (כמנין שם הוי' ב"ה) פעמים "כי לעולם חסדו". הפסוק העיקרי, שיש עליו גם סיפור של הבעל שם טוב שיש נוהגים לספר בליל הסדר (וגם ניגון המיוחס אליו), הוא "לעֹשה נפלאות גדֹלות לבדו כי לעולם חסדו"[ה]. יש על זה פירוש של הנועם אלימלך[ו], שאומר שגם צדיקים עושים נסים ונפלאות[ז], מה ההבדל בין צדיקים לקב"ה כביכול? נציין שגם בספר התניא כתוב שעיקר גילוי מדת הרחמים של ה' הוא על ידי אותות ומופתים שבתורה ועל ידי צדיקים שעושים נסים, אז עוד יותר צריך להבין מה ההבדל, שהפסוק מייחד "לעשה נפלאות גדלות לבדו".

מה ההבדל? ה' עושה "לבדו". הצדיק, כמו שכתוב בפירוש בגמרא, כל מה שהוא עושה נסים ונפלאות זה ב"רחמי", בתפלה לקב"ה. כלומר, הצדיק עושה נס בשיתוף עם ה', הצדיק וה' שותפים[ח], והקב"ה עושה לבד[ט]. כך הוא גם מסביר את המשך הפסוק, "לעשה נפלאות גדלות לבדו, כי לעולם חסדו". "כי לעולם" היינו מה שהצדיקים פועלים נפלאות בעולם, והכל "חסדו", הכל חסד ה'. הצדיק יודע זאת וכך מסוגל לחולל נפלאות, לכן "לעשה נפלאות גדלות לבדו, כי לעולם חסדו".

על הפסוק "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". מסביר הרבי ש"אין עוד מלבדו" היינו שאין שום דבר שיש לו מציאות אם הוא לא מחובר וקשור לקב"ה, אבל אם הוא כן מחובר הוא מקבל מציאות. אפשר לפרש זאת בפרט על הצדיק – הצדיק האמתי הוא רק יחד עם ה', ולכן, יחד עם ה', לצדיק האמתי יש כח ממש לחולל נסים ונפלאות. יש פסוק שני שאומר רק "אין עוד", "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' אין עוד", לא רק ה' עם הצדיק אלא "אין עוד" ממש. אם כן, מה שבעל הנועם אלימלך מסביר – שהצדיק זקוק לה' אבל ה' "עושה נפלאות גדולות לבדו" בלי הצדיק – עולה בדיוק בקנה אחד עם ההבדל שמבואר בחסידות בין "אין עוד מלבדו" ל"אין עוד".

חיים וחסד: בין משה רבינו ליעקב אבינו

על ארון הקדש כתוב שהוא היה מצופה זהב טהור מבית ומבחוץ. מסביר הצדיק רבי חייקא מאמדור[י] ש"זהב טהור" הוא יראה. מבואר בקבלה שכסף הוא אהבה וזהב הוא יראה. מי שעשה את הארון הוא בעצם משה רבינו, ומשה רבינו עצמו מצופה יראה, כל כך מצופה מבית ומחוץ עד שאין לו שום מציאות שמרגיש את עצמו, הוא לא מסתכל על עצמו, הוא לגמרי מצופה בזהב טהור, יראת ה' טהורה.

יש צדיקים שהם לא מאה אחוז מצופים, יש להם קצת פניה ונטיה לעניניהם הגשמיים, אבל כל מה שהם נוטים לאיזה ענין בגשמיות הוא כדי להעלות ולקרב אותו לאלקות, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". מה הדוגמה? יעקב אבינו. על יעקב אבינו כתוב ש"מטתו שלמה", מה הפירוש? שכל הנטיות שלו, שלפעמים כן מרגיש את המציאות הגשמית, מטה לשון נטיה, הכל כדי להטות הכל כלפי מעלה.

כתוב ש"משה מלגאו ויעקב מלבר", משה לגמרי מצופה זהב טהור, יראה לגמרי, שעל כן "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", והוא נמצא בתוך נשמת יעקב ש"מטתו שלמה", מה שב"יעקב יעקב" כן פסיק טעמא בגווייהו. משה נותן ליעקב את ההשראה והכח להטות את הכל לטובה, לאלקות.

חידושי הרי"מ: "ויבאו האנשים על הנשים" – מעלת בעלי תשובה על צדיקים

בנדבת המשכן, בפרשת ויקהל, כתוב "ויבֹאו האנשים על הנשים"[יא]. יש פירוש מקורי מאד לפסוק הזה מבעל חידושי הרי"מ: הוא אומר[יב] שהאנשים, הגברים, הרי חטאו בחטא העגל – כל אחד נתן את הזהב והכסף שלו לעגל – ואילו הנשים לא רצו לתת לעגל. כלומר, ביחס לחטא העגל הנשים הן ה"צדיקים". אבל כעת, כשעושים משכן, האנשים הם "בעלי תשובה", שכעת מתנדבים הכל למשכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מה זה "ויבאו האנשים על הנשים"? כתוב בחז"ל שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, לכן האנשים כעת באים על הנשים, הם בדרגה יותר גבוהה מהנשים.

ג. פרשת ויקהל, פורים וה'חוש' של הרבי (סיפור ולקחו)

על שם מי נקרא ארון הברית? (רש"י ומהרש"א)

הגמרא מקשה במסכת יומא שפסוק אחד אומר "ועשו ארון עצי שטים" ופסוק שני אומר "ועשית לך ארון עץ"[יג]. מי עשה את הארון, בני ישראל או משה רבינו? אף על פי שבפשט מדובר בשני ארונות שונים, אבל הגמרא שואלת על פי היקש ביניהם (כמבואר במפרשים). הגמרא אומרת "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום"[יד], שתי מציאויות. כמו למשל שחז"ל לומדים על פרשה ראשונה של קריאת שמע ופרשה שניה של קריאת שמע, שבראשונה כתוב "בכל מאדך" ובשניה לה, וחז"ל אומרים "כאן בעושין רצונו של מקום וכאן באין עושין". כלומר, "עושין רצונו של מקום" זו מדרגה מאד גבוהה.

רש"י מסביר שאם ישראל עושין רצונו של מקום "נקראת העבודה על שמם", אך אם לאו המלאכה נקראת על שם משה, שהוא בעצמו תמיד עושה רצונו של מקום. אומר המהרש"א שאפשר לפרש בדיוק הפוך: "ועי"ל בהיפך, בזמן שעושין רצונו של מקום נחשב מלאכתן כאילו עשאן משה ובזמן שאין עושין רצונו של מקום לא נחשב מלאכתן [כאילו עשאן משה] ונקראת על שמם כאילו עושין מלאכה בעלמא". משהו מדהים, הוא מקדים את החסידות, מסביר איך ראוי להיות יחס לרבי. אם עושין רצונו של מקום הכל בטל לרבי, ועם ישראל מרגיש שכל מה שעשינו הרבי עשה, "ועשית לך ארון עץ", אבל אם לא עושין רצונו של מקום נדמה לעם ישראל שהם עושים לבד ואז זו "סתם מלאכה" בלשונו. משהו מדהים הפירוש הזה, ש"אם עושין רצונו של מקום" "בכל מאדך", שתורמים הכל לה', אנחנו מרגישים שאת הכל משה רבינו עשה (משה הוא המאד שלי[טו]), לא אני. אם מרגישים שאנחנו עשינו זו כבר "סתם מלאכה"[טז].

יוקר המשכן ויוקר התורה

השיא של פורים הוא "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", הולך מלמטה למעלה בעצמה. הולך מלמעלה למטה בספירות, אבל בעצמה הולך ועולה. השיא הוא "ויקר". איפה יש את הרמז הראשון ל"יקר" בתורה? לא כתוב בתורה "יקר", אבל הרמז הוא בראשי תיבות. הפעם הראשונה היא דווקא בפרשת "ויקהל", "ראו קרא הוי' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה", מי שבנה את המשכן. "ראו קרא הוי'" ר"ת יקר למפרע. כלומר, הדבר הכי יקר אצלנו הוא בנין המשכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לשם כך צריך אמן שיש לו חכמה ותבונה ודעת לעשות בכל מלאכה, שם י-ה-ו-ה, יש לו רוח הקדש (דעת, כפירוש רש"י), יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. זה היקר של התורה, גם אמנות (תורה = אמנות מדע כנודע), שישתמש בכל הכשרונות שה' חנן אותו כדי לעשות משכן לה'.

חז"ל מפרשים "ויקר" מלשון קריאה – "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". היינו ממש "ראו קרא הוי'". דרש רבי אליעזר הגדול על "וראו וגו'" "אלו תפילין שבראש", היינו "בית" (בית תפילין), "בית קדושה לשמי" (יש בתפילין של ראש אהיה שמות הוי' ב"ה). בצלאל הוא בצל אל, היינו הצל (של צלם) שמציל התפילין של ראש על המוחין שבראש, "אור יקרות".

בכל התנ"ך אין הרבה ראשי תיבות "יקר", דבר יקר. אולי הכי חשוב זה תחלת פסוק מפורסם, "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז". התורה אומרת בספר משלי שה' קנה אותי, לשון קנין וגם לשון תיקון, גם לשון קן צפור, ש"הוי' קנני ראשית דרכו". שלש המלים הראשונות של הפסוק הן ר"ת יקר (לפי הסדר). זו תופעה יקרה, כלומר נדירה מאד. מה כאן יקר? התורה יקרה. יש פסוק אחר, "יקרה היא מפנינים", ויש רמז מפורסם שהגימטריא של שלש המלים האלה היא תורה[יז]. למה התורה כל כך יקרה? כי "הוי' קנני ראשית דרכו", התורה הקדומה היא לפני הבריאה, זה מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. בתורה הזו גם כתוב ש"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", התורה מגלה שאנחנו העם הנבחר של ה', "בני בכרי ישראל". "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר", הכל מתגלה דרך התורה, "'אורה' זו תורה", "'ויקר' אלו תפלין, 'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך'", זה היוקרה של העם היהודי. הכל בא מ"הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז".

סיפור ולקחו: החוש של רבי לדעת איפה לחפש את האבדה

[הרה"ח הרב יוסף סגל שליט"א סיפר:] יש אברכים שעבדו על הספר נועם אלימלך עם מראי מקומות וכו'. הם עשו עבודה גדולה והכפילו את הספר לשני כרכים. יש מקום שבעל נועם אלימלך מביא בשם הרמב"ם שכל אחד – גם צדיק כמשה רבינו – יכול לטעות, והם לא מצאו איפה זה ברמב"ם. הם שאלו הרבה תלמידי חכמים שלא ידעו לענות. הם הגיעו גם לרב חיים קנייבסקי שליט"א, שידוע כבקי עצום. הם ספרו לו במה הם עסוקים והוא ציין שאבא שלו, הסטייפלר, היה בכל מוצאי שבת לובש את השטריימל ולומד נועם אלימלך. הם הציגו את השאלה על הרמב"ם והוא אמר: במשנה תורה זה ודאי לא, גם בפירוש המשניות לא, ואחרי מחשבה אמר שגם במורה נבוכים לא, והם התייאשו מלהוסיף את המ"מ. אחרי הוצאת הספר הם הגיעו לניו יורק והחליטו לעבור אצל הרבי בדולרים ולהביא לו את הספר. כשהם הביאו את שני כרכי הנועם אלימלך הרבי תהה – בשני כרכים?! הם הסבירו על עבודת המ"מ שעשו, וכשראו שהרבי מתענין ספרו גם על הרמב"ם שלא מצאו ואיך כל תלמידי החכמים ששאלו לא מצאו. הרבי אמר להם על אתר שזה נמצא בהקדמה של הרמב"ם לפירוש המשניות, שם הוא מסביר למה מסכת הוריות נמצאת בסדר נזיקין: "וכאשר השלים מוסר הדיינים, החל לבאר שגיאותם, כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם, אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות, ובה התם סדר נזיקין". הם מאד התפעלו איך הרבי שלף 'מהשרוול' מה שכל תלמידי החכמים לא ידעו לענות, וכשחזרו לארץ הלכו וספרו זאת לרב חיים קנייבסקי, שאמר שידע שהרבי הוא א געוואלדיקער גאון, אבל עד כדי כך לא ידע (והוסיף לבקש שלא יאמרו את זה בשמו!).

מוסר ההשכל של הסיפור הוא לא הזכרון הפנומנלי של הרבי, אלא שהרבי ידע איפה לחפש – איפה מתאים שהדבר יהיה. 'אחר כך' הוא באמת זכר שכתוב שם, אבל ה'חוש' של רבי – בין הרבה 'חושים' שיש לרבי – הוא לדעת איפה לחפש. החוש-הניחוש (בבחינת "נחש ינחש איש אשר כמֹני" האמור ביוסף הצדיק, פותר החלומות) הוא שהענין קשור בודאי להוריות (שגגת בית דין) ולסדר נזיקין. הרבי מתלבש-כביכול בנשמתו-שכלו של הרמב"ם וחושב היכן היה כותב זאת בעצמו. זו לא 'סתם' גאונות בתורה אלא גילוי של "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" (הענין באמצעותו קרבו לחסידות ולנשיאיה תלמידי חכמים רבים – דוגמת רבי חייקא מאמדורא, בעל ההילולא של השבוע – כסיפורים הידועים בזה).

כמו שאומרים שרב פוסק צריך לדעת איפה לחפש את הסוגיא, את ההלכה, כך זהו 'חוש' מיוחד של רבי לדעת איפה לחפש – כולנו אבדנו משהו, והרבי הוא מי שיודע איפה צריך לחפש אותו (כמו שאדמו"ר האמצעי אומר בהקדמת דרך אמונה שאם אדם מחפש משהו לא במקום בו הוא אבד אותו אין לו סיכוי למצוא אותו). כך צריך להבין גם את הסיפור שפעם הצמח צדק, לפני נשיאותו, שלח תשובה בלי להראותה קודם לחמיו, אדמו"ר האמצעי, כפי שהיה נהוג. דווקא באותה פעם הראה לו אדמו"ר האמצעי שהוא טעה בשכחת תוספות א', וכשהצטער הצמח צדק אמר לו אדמו"ר האמצעי: 'אין לך מה להצטער, עדיין אינך רבי'.

ה'חוש' לו זוכה רבי הוא לדעת היכן המקום לעיין בו כדי למצוא את התשובה, וכך הוא יודע איך לסדר לכל אחד ואחד לפי ענינו 'סדר תשובה', הוא מיד מרגיש מה הלך לו לאבוד ואיפה הוא נמצא – יש חוטא שזוכר את אבדתו ורק צריך לגלות לו את מקומה (כדוגמת פתרון יוסף לחלומות פרעה, שזכר את חלומותיו) ויש חוטא ששכח גם את עצם האבדה ומה אבד ממנה, וצריך להזכיר לו את האבדה ולגלות לו את מקומה (כדוגמת פתרון דניאל לחלום נבודכנצר, ששכח גם את תוכן החלום).