חיפוש בתוכן האתר

שמחת בית השואבה - אור לח"י תשרי ע"ז – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

אור לח"י תשרי ע"ז – כפר חב"ד

שמחת בית השואבה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מועדים לשמחה. היום האושפיזין החסידי הוא אדמו"ר האמצעי. נבקש מהמנגנים שלנו לנגן את הקאפעליא, האושפיז של הערב. נגנו את הקאפעליא וניע זשורצי. לחיים לחיים.

א. ארבעה כושים

לא להיות אתרוג כמוש

ההלכה הראשונה בהלכות אתרוג, סימן תרמ"ח, שאתרוג הכמוש כשר אבל אתרוג היבש פסול. כך בשו"ע של אדמו"ר הזקן. כמוש, שעדיין יש קצת לחלוחית בתוך האתרוג, הוא עדיין כשר. כמובן שזה לא הכי מהודר, אבל זה בכלל הדר. אבל יבש, שאין לו שום לחלוחית, הוא בעצם מת. "לא המתים יהללו י-ה", זה הפסוק שמביאים ללמד שכל המינים כאשר הם מתים, כלומר יבשים, הם פסולים – אין בזה הידור כלל.

בתפלת הגשם בשמיני עצרת (וכן בתפלת הטל ביום טוב ראשון של פסח) אנחנו אומרים "לְחיים ולא לַמות". ידוע הדיוק שגדולי החסידים, כמו רבי אייזיק ומובא גם בשם עוד, דרשו שבהלכות נדרים כתוב ש-לַ (בפתח) היא לשון לא. לכן "לחיים ולא לַמות" היינו גלעבט און ניט ניט-געשטארבען, שיהיה לחיים ולא לא-מות. מהו לא-מות? כמוש. עדיין יש לו קצת לחלוחית, אז יש לו דין של לא-מות, הוא כשר, אבל הוא כמוש. בשביל חסיד זה על סף פסול. לכן, מה שצריך להתפלל ולכוון ולהמשיך בשמחת בית השואבה הוא שנהיה געלעבט, שנהיה עם חיות, כמו שדרשנו בתחלת השנה ש-תשע"ז שוה חיות-שמחה, שתהיה חיות אמתית ושמחה אמתית, ולא כמוש, אף על פי שהוא כשר.

בכלל, מהו כמוש-כשר? יש יהודים שבכל המצוות, העיקר לצאת ידי חובה. מי שהראש שלו הוא לצאת ידי חובה זה 'כמוש', טפת לחלוחית יש, הוא לא מת לגמרי, אבל הוא כמוש. מי זה כמוש? כמוֹש שיקוץ מואב. כמוש הוא שם של עבודה זרה, אז פלא שהוא כשר, פלאי פלאים שאפשר להכשיר את טומאת ע"ז (שהיא טומאת מת). "אז יבנה שלמה במה לכמוש שיקוץ מואב בהר על פני ירושלים ולמולך שיקוץ בני עמון". הרבה דורות עברו עד שבא יאשיהו המלך, שהוא בחינת משיח, והרס את הבמות האלה. כשקוראים את הסיפור של יפתח הגלעדי כתוב בפירוש שכמוש הוא גם השיקוץ של עמון, ככה אומר גלעד למלך עמון שעובד לכמוש. אף על פי שבפרטיות כמוש הוא השיקוץ של מואב, בתורה כתוב שמואב הוא "עם כמוש", ועבודת המולך היא השיקוץ המיוחד של עמון, רואים בפירוש שעמון עבדו גם את כמוש. כתוב "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו'" ודרשו חז"ל "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית", היינו בחינת כמוש שהוא חצי חי וחצי מת – הצד הזכרי מת ("על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו'", מפני שלא החיו אתכם לא חיו בעצמם) בעוד הצד הנקבי חי (שאין דרכה של אשה לקדם כו').

אתרוג הכמוש ואתרוג הכושי

עיקר השער של כמוש הוא כש, האות הראשונה והאות האחרונה, כי ה-מ היא מאותיות האמנתיו שנופלות מהשרש. עיקר השער בלשון הקדש הוא כש, לשון הכשה. מי שנכנס להרגל לא טוב, שכל האידישקייט שלו הוא כמוּש, יש בזה משום ארס הנחש שמכיש אותו (וקצרה הדרך מכמוש ליבש-מת).

השרש כש מופיע גם בהמשך הלכות אתרוג. הסימן מתחיל מ"אתרוג הכמוש כשר", אבל בסוף יש עוד סוג של אתרוג, שלפעמים הוא כשר ולפעמים הוא פסול – אתרוג הכושי (שכמדומני דברנו עליו פעם[ב]). במשנה כתוב ש"אתרוג הכושי פסול" אבל יש ברייתא בה כתוב שאתרוג הכושי כשר. יש שתי דעות בגמרא איך ליישב את הסתירה, אביי ורבא, ולהלכה פוסקים כרבא לפי פירוש הרמב"ם (לא כפירוש רש"י, יש בזה סוגיא שלמה והרבה לומדות).

אדמו"ר הזקן פוסק את ההלכה, כמו המחבר, שאם האתרוג גדל במקום שיש קצת שחרות באתרוגים שלהם הוא כשר, אבל אם הוא כושי לגמרי, שחור משחור, אפילו בארץ כוש ששם כולם כושים, כולם גדלים כושים, הוא פסול. שוב, אם הוא בארץ כוש או בכל מקום אחר שמצד הטבע של גדילת האתרוגים יש קצת שחרות של כושי הוא כשר (נשים לב שהשער העיקרי של כשר הוא גם כש). כנראה שהכושי הכשר הוא גם כן כמו כמוש.

"ארבעה... נקראו כושים" למעליותא

שוב, כושי וכמוש הם מאותו שער (ומופיעים באותו סימן בשו"ע). אז נפתח במאמר חז"ל[ג] בו כתוב "ארבעה כושים הם", למעליותא. אם יש ארבעה כושים למעליותא כנראה שהם כנגד ארבעת המינים (ארבעה סוגים של בני ישראל), וצריך לומר שהם לא רק כושים כשרים בדיעבד, ע"ד כמושים (שבקושי חיים). הם כושים למעליותא לכתחילה, הכי יפים באמת, הכי הדר, רק משום חבה וצניעות (שלא תכנס בהם עין הרע) קוראים להם כושים. נמצא שיש שלש בחינות של כושי – כושי פסול, כושי כשר בדיעבד, כושי מהודר וכשר לכתחילה (מבנה מובהק של חש-מל-מל). זו פתיחת דברינו הערב, שיש כושי למעליותא לכתחילה, בחינת "אתהפכא חשוכא לנהורא", שהוא הכי טוב, בסוד "וירא אלהים את האור כי טוב" ודרשו חז"ל "'כי טוב' לגונזו", והיכן גנזו? בשם "כושי". והיינו גם סוד "שחורה אני ונאוה וגו'".

"הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל"

הכושי הכי טוב בתנ"ך הוא "הלוא כבני כֻשיים אתם לי בני ישראל נאֻם הוי'". הקב"ה מתאר את עם ישראל, העם הנבחר שלו, בניו האהובים עם כל ארבעת המינים, כל סוגי היהודים, וקורא לנו כושים, לשון חבה. חז"ל אומרים שקוראים למישהו כושי לשון חבה, כי כמו שהכושי משונה בעורו כך אותו אחד שמכנים אותו כושי לשון חבה משונה למעליותא, משונה במעשיו, ביפיו, בהדרו. הכושי הזה הוא הכי הדר.

יש פלא, בחג הסוכות המצוה שלוקחים בידים – חוץ ממה שיושבים בצלא דמהימנותא, יש מצוה שלוקחים בידים – היא ארבעת המינים, הלולב והאתרוג וכו', ומאד אוהבים אותם (לוקחים אותם בדמים יקרים), אפשר לחבק ולנשק אותם מרוב חבה. והנה, מגיע שמחת תורה ופתאום "הכושי עשה את שלו – הכושי יכול ללכת". מה שמאד מאפיין את ארבעת המינים. שוב, הפסוק המקורי הוא "הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל נאם הוי'". זה הדבר הראשון למעליותא, לשון חבה, שחז"ל מציינים שנקרא בשם כושי.

שאול המלך – כוש בן ימיני

מה השני? המלך הראשון שעמד לעם ישראל, שאול המלך, "כוש בן ימיני" – מה כושי משונה בעורו ככה שאול משונה מכל העם, הרי הוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם. זו הכושיות שלו. כבר אפשר לנחש לאיזה מין מהמינים הוא מקביל.

"אשה כשית לקח" – יפי ארבעת המינים

מי עוד כושי? פסוק בתורה, אולי הכי מפורסם מכולם – צפורה אשת משה רבינו. היום האושפיזין של משה רבינו, ויחד איתו באה לסוכה גם אשתו. ככה כתוב, שהאושפיזין באים "שנים שנים" אל הסוכה, איש ואשתו. יתכן שכאן אין מספיק מקום, רק גברים, אז צפורה עומדת מבחוץ ומסתכלת משם – בכל אופן, יחד עם משה יש לנו את צפורה שנקראת בתורה "אשה כשית". רש"י אומר שנקראת כך כי היא כל כך יפה.

אם כבר אמרנו את המלה יפה, הרמב"ם כותב במורה נבוכים שיחוד ארבעת המינים הוא היפי המיוחד שלהם. הוא אומר שהאתרוג הוא היפה שבפירות, הלולב הוא היפה שבענפים, הערבות היפה שבעלים וההדס היפה שבריחות. מענין שהוא מחבר כאן בין שני חושים, חוש הראיה, היפה, לחוש הריח – "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'". חבור חושים בא ממח הדעת, מפנימיות הדעת. בכל אופן, לפי הרמב"ם כל מין נקרא על שם היפי המיוחד בסוג שלו – הוא הכי יפה בטבע שה' ברא לכבודו.

נעשה גימטריא: כמה עולה ארבע פעמים יפה? לוקחים ביד מחר את ארבעת המינים והם יפה-יפה-יפה-יפה, כך לפי לשון הרמב"ם (נסביר שהם גם כושי-כושי-כושי-כושי) – שוה לב-שמח. כל מה שקשור לסוכה הוא כדי להמשיך מהסכך-המקיף את האור הפנימי החודר ללב – "נתתה שמחה בלבי" – לזכות ללב שמח. יש עוד כמה רמזים במספר זה, אבל לעניננו העיקר הוא "נתתה שמחה בלבי" ואז יכול להיות לב שמח תמיד.

עבד מלך הכושי – מקור הבטחון הפעיל

אז יש את עם ישראל, את שאול המלך, את צפרה אשת משה – כולם נקראו כושי למעליותא. מי הרביעי? פחות ידוע, מופיע בספר ירמיהו, אותו אחד שהציל במסירות נפש את חיי ירמיהו הנביא, נגד דעת כל שרי צדקיהו המלך שאמרו לו – וכך עשה – להשליך את ירמיהו לתוך הבור, כמו אחי יוסף שהשליכו אותו לבור שאין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו. כך השרים, כמו האחים, השפיעו על צדקיהו לזרוק את ירמיהו הנביא שנבא על החורבן לתוך הבור, וגם שם הבור ריק אבל הוא מלא טיט, "ובבור אין מים כי אם טיט ויטבע ירמיהו בטיט"[ד], ירמיהו טבע בתוך הטיט וכמעט שפרחה נשמתו, עד שהופיע הגואל, "המלאך הגואל".

מיהו המלאך הגואל שהופיע פתאום? קוראים לו "עבד מלך הכושי". עבד מלך הכושי בא לצדקיהו בחירוף נפש, במסירות נפש, כי אם הדבר הזה יוודע לשאר השרים של הממשלה הוא בסכנה, וגם צדקיהו ידע זאת. הם דברו הכל בסתר, בסתרי סתרים, ועבד מלך הכושי משפיע על צדקיהו המלך שלא כדאי לו להרוג את ירמיהו, שדם הנביא יהיה על ידיו, לכן המלך מצוה לו שילך עם חבלים וממש בקושי רב הוא הצליח לחלץ ולהוציא את ירמיהו הנביא מן הבור, מהטיט שהוא טבע בו.

אחר כך ירמיהו הנביא מקבל נבואה מהקב"ה שהוא מנבא את החורבן. סיום הנבואה שהוא מקבל הוא שירמיהו ילך ויאמר לעבד מלך הכושי, שהציל את חייו, שלך לא תגע הרעה, אתה תמלט מהעיר, בזכות שבטחת בה' – "ואל ירמיהו היה דבר הוי' בהיתו עצור בחצר המטרה לאמר. הלוך ואמרת לעבד מלך הכושי לאמר כה אמר הוי' צבאות אלהי ישראל הנני מביא את דברי אל העיר הזאת לרעה ולא לטובה והיו לפניך ביום ההוא. והצלתיך ביום ההוא נאם הוי' ולא תנתן ביד האנשים אשר אתה יגור מפניהם. כי מלט אמלטך ובחרב לא תפל והיתה לך נפשך לשלל כי בטחת בי נאם הוי'". זה סיום הנבואה, שתמלט בזכות הבטחון שלך – מודגשת המלה בטחון.

כאן אחד המקורות, אולי המקור הכי חשוב בתנ"ך, למה שאנחנו קוראים בטחון פעיל. חזקיהו המלך בטח בה' והלך לישון, זה בטחון סביל. אבל הבטחון של עבד מלך הכושי הוא למסור את הנפש, "לא תעמוד על דם רעך", לסכן עצמו ולעשות מעשה בפועל כדי לחלץ יהודי מהבור. זה נקרא בטחון בה'. זהו מקור מפורש בתנ"ך למה שאנחנו מכנים הבטחון של הנצח, הבטחון הפעיל. יש בטחון סביל, בטחון בה' שיעשה את הטוב, "חשוב טוב יהיה טוב", בטחון גמור בטוב הנראה והנגלה לי, אבל יש בטחון פעיל. מה המקור שלו? הסיפור של עבד מלך הכושי, "כי בטחת בי".

הכושי – ברוך בן נריה או צדקיהו המלך

מי זה עבד מלך הכושי? קודם כל, אנחנו אוהבים רמזים של "אין מלך בלא עם". אמרנו מתחלת הרמזים של "אין מלך בלא עם" שעם ר"ת עבד-מלך ו"עבד מלך – מלך", אבל לא קשרנו זאת לדמות מסוימת ומפורשת בתנ"ך ששמו "עבד מלך". אבל באמת "אין מלך", צדקיהו היה צדיק, רק שהושפע לרעה, וגם הוא סבר כמה סברות מוטעות, כמו שמבואר בדרוש ארוך ועמוק בפרשת דרכים[ה] לבעל המשנה למלך בנוגע לסתירות שיש במאמרי חז"ל לגבי צדקיהו, כתוב או שהיה צדיק גמור או שעשה את כל הרע בעיני ה' כמו המלכים שקדמו לו. אין כאן המקום להאריך בו, אבל נושא שלם הוא המלכות של המלך האחרון, בזמן חורבן בית ראשון, צדקיהו המלך. לפי חז"ל הוא צדיק גמור, רק שהוא צדיק שהושפע מהממשלה שלו, וגם סבר כמה סברות מוטעות בלומדות לפי ההסבר הארוך של הפרשת דרכים.

מי זה עבד מלך הכושי? ובכלל, על מי הולכת כאן המלה כושי (הכושי הרביעי ב"ארבעה נקראו כושים" למעליותא)? צריך לכוון אותו כנגד אחד מארבעת המינים שאנחנו לוקחים בחג הזה. לפי חז"ל "עבד מלך", שמסר את הנפש על ירמיהו הנביא, הוא לא אחר מאשר התלמיד המובהק של ירמיהו הנביא עצמו – ברוך בן נריה. יש מדרשים[ו] שכתוב בהם במפורש שכמו שהכושי הזה משונה בעורו ככה ברוך בן נריה משונה במעשיו. ברוך בן נריה, עבד מלך, הוא אחד מאלה שנכנסו חיים לגן עדן. כלומר, הוא ממש צדיק גמור. ידוע שברוך בן נריה שאף לנבואה אך לא זכה. הוא היה בבבל, הוא נמלט, כמו שירמיהו מבטיח לו בשם ה' שימלט "כי בטחת בי" – הוא הגיע לבבל ושם נעשה רבו של עזרא הסופר, מי שחזה את שיבת ציון וחדש את הישוב, בנה את הבית השני. בעצם ברוך בן נריה הוא נקודת התפר בין בית המקדש הראשון לבית המקדש השני, וכידוע הכלל שכל ממוצע מחבר במדה מסוימת יותר גבוה משני הקצוות שהוא מחבר. זה ברוך בן נריה, עבד מלך הכושי[ז]. למה הוא כושי? שוב, מה כושי זה משונה בעורו כך ברוך בן נריה משונה במעשיו.

אבל יש בגמרא[ח] פירוש נוסף ל"הכושי" – ברור מיהו עבד-מלך, אבל "הכושי" יכול ללכת על עבד-מלך או על המלך עצמו. לפי חז"ל זה המלך צדקיהו הוא הכושי. שוב, אלה שני פירושים, או שעבד-מלך, ברוך בן נריה, הוא הכושי, משונה למעליותא, או שהמלך צדקיהו הוא הכושי שמשונה למעליותא, שהוא צדיק גמור. מצאו בו לפי חז"ל רק שתי נקודות דופי, חוץ מהסברות המוטעות – הסברות המוטעות הביאו אותו לנקודות הדופי. אחת, שלא שמע בקול ירמיהו, בקול נביא, וגם שעבר על השבועה שנשבע לנבוכדנצר. שוב, כל דבר שהוא עשה היה עם סברא הלכתית – הוא לא הקשיב לירמיהו ועבר על השבועה שהוא נשבע לנבוכדנצר. חוץ משני הדברים האלה אין בו דופי, הוא צדיק גמור, אז הוא כושי למעליותא.

ארבעת המינים כנגד ארבעת הכושים

אם כן, יש לנו פה ארבעה כושים, רק שבכושי האחרון איננו יודעים, כי יש פה שתי דעות – או שהכושי האחרון הוא ברוך בן נריה, במקום אחד בחז"ל, או שהכושי האחרון הוא צדקיהו המלך, במקום אחר בחז"ל. כנראה ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", שהכושי הרביעי כולל שנים. כשנקביל זאת לספירות ולארבעת המינים גם צריך למצוא את המין הכי מתאים להיות עבד מלך הכושי, שהוא גם ברוך בן נריה וגם צדקיהו המלך.

נחזור: אמרנו שהכי פשוט הוא שאול המלך, כוש בן ימיני, כי חז"ל אומרים בפירוש שנקרא כוש, שהוא כושי, בכך שהוא משונה בגובהו – "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". אם כן, לאיזה מין מארבעת המינים הוא צריך להיות מקביל? פשוט, "נעימות בימינך [בן ימיני] נצח", לוקחים את הלולב ביד ימין ומברכים דווקא עליו כי הוא הכי גבוה, הכי נראה לעין. אז בין המינים מי שהכי גבוה, "משכמו ומעלה" מכל המינים, הוא הלולב. שוב, כל המינים כעת הם כושי – אתהפכא של האתרוג הכושי ושל האתרוג הכמוש, שעוד צריך להסביר.

מה לגבי צפרה? יש פה שלשה-שהם-ארבעה גברים. נאמר יותר מדויק, יש את שאול שהוא גבר, ויש את עבד מלך הכושי – או ברוך או צדקיהו, אבל שניהם גברים – ויש "בני ישראל", לשון זכר, כולל את כל עם ישראל, אנשים נשים וטף, בלשון זכר, ויש פה אחת שהיא אשה, האושפיזינית של היום, צפורה אשת משה רבינו. אז מה מתאים? "כי אשה כשית לקח", איפה הוא לקח אותה? דווקא ביד שמאל, בנין המלכות מן הגבורה. הגם שכתוב "מוליך לימין משה", אבל את צפורה, האשה הכושית שהוא לקח, הוא הרים ביד שמאל, כנהוג, והיא-היא האתרוג, היא האשה היפה. רש"י אפילו כותב גימטריא, שכושית (רש"י נוהג לחשב גימטריאות בתורה לפי הכתיב המלא אף על פי שכתוב בתורה חסר, כך כאן וכך לגבי ציצית) בגימטריא יפת מראה[ט], אחת הפעמים היחידות בכל התורה שרש"י כותב גימטריא. אז מי האשה היפה הכושית? האתרוג.

אם כן, פשוט ששאול הכושי, כוש, הוא הלולב, וצפורה הכושית היא האתרוג. מה לגבי שני האחרים? "הלוא כבני כשיים אתם לי". כתוב "בני כֻשיים", רומז גם לבני אבותינו הקדושים. כל שלשת האבות הם כושיים למעליותא, משונים מכל באי עולם. על אברהם אבינו כתוב שהוא העברי, כל העולם מעבר האחד והוא מהעבר האחר, "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו", עוף משונה. היהודים הם משונים, כך האומות תופסות אותנו, עוף מוזר. איזה מהמינים מתאים להיות "כבני כשיים"? ההדס המשולש, כנגד אברהם-יצחק-יעקב, שכולל בעצם את כל נשמות עם ישראל. "והוא עמד בין ההדסים", אלה בעלי מסירות נפש, חנניה מישאל ועזריה שהם כנגד שלשת האבות, והוא – הקב"ה, השכינה – עומד בין ההדסים, אלה שמעלים ריח טוב, החוש של מלך המשיח. מעלים ריח טוב, כמו שהרמב"ם אומר שההדס הוא היפה שבריחות. על האבות כתוב שהמצוות שקיימו "ריחות היו" אבל הבנים "שמן תורק שמך" – שמן לכאורה הוא יותר עצמי מריח, אבל יש מעלה גם בריח, דווקא אצל האבות יש את הריח, החוש של המשיח. שוב, האבות מכוונים גם לחנניה, מישאל ועזריה – "והוא עמד בין ההדסים". אם כן, נכוון את ההדסים כנגד "הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל" – כל הדס הוא משולש בעצמו, וגם לוקחים שלשה הדסים כנגד האבות.

אחרון אחרון חביב, עבד מלך הכושי, שיש פה שני פנים – או שהמלך כושי או שהעבד כושי. איפה יש זוג במינים, זוג בספירות? הערבות. עבד מלך, עבד פשוט. אף על פי שקוראים לו ברוך, כאן לא מופיע שמו – אף שמופיע בתנ"ך – כי כאן הוא עבד, עבד-מלך. מה הכי מתאים להיות עבד פשוט? הערבות, בלי טעם וריח. אמרנו שיש מסירות נפש בהדסים, שמעלים ריח טוב, אבל גם בערבות יש מסירות נפש. בין כל המינים, מי הכי כמוש? מחברים בין כושי לכמוש, והכי כמוש בעצם הן הערבות. בדרך כלל צריכים להחליף את הערבות בתוך החג כי הן מתייבשות. ובפרט, יש כאן מלך כושי (צדקיהו) ועבד כושי (ברוך בן נריה) כנגד נצח והוד (עיקר העבדות בהוד), שתי הערבות (הם ערבים זה בזה, פועלים בשותפות, כמו שתי הרגלים הפועלות-הולכות יחד).

לסיכום:

  הדס   "הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל"

  ערבה  "עבד מלך הכושי"

  לולב  "כוש בן ימיני"

  אתרוג "כי אשה כשית לקח"

כמוש שיקוץ מואב – עבודה למצב של 'כמת'

באוגרית, השפה המקורית באזור של מואב, כמוש פירושו כמת. כעת נחזור לע"ז של מואב (ועמון) – הם דווקא עובדים למצב של כמת. מי שזוכר, בסליחות הדת של אדום מתוארת כפולחן למת ממש, כך כתוב בסליחות שאנחנו אומרים לפני ראש השנה, שמשתחוים ועובדים למת. אם זה מת ממש זה יבש, פסול לגמרי, אבל יש כמוש שהוא כמת, ממש בדיוק מה שאמרנו קודם, שמבקשים "לחיים ולא לַמות", שתהיה חיות אמתית ולא רק לא-מות. אבל יש מי שעובד זאת, המצב של לא-מות הוא העבודה זרה שלו, הממוצע – גם זה ממוצע, בין חיים למות. זו עבודת כמוש שיקוץ מואב. אמרנו שיש יהודים שככה לכתחילה מקיימים מצוות, לכתחילה האידישקייט היא כמושה. אמרנו שהכושי לגריעותא, שאם הוא קצת שחור במקום שכולם קצת שחורים, הוא כשר. בדיוק כמו הכמוש, הכְמת.

שער כש בספירת היסוד

איפה נמצא שער כש בסוד כב אלף-ביתות של אברהם אבינו, של רלא השערים של ספר יצירה? הוא יוצא מהאלף-בית שמתחיל אט-בח. לא מדובר באלפא-ביתא המפורסמת של אטב"ח, שמחלקת את האותיות לשלש קבוצות (א-ט, י-צ, ק-ת/ץ, לפי השיטות בזה), כי ב-רלא שערים החלוקה היא רק לשנים, מחלקים את האלף-בית לשנים באיזה מקום ואז עושים כעין אתב"ש מכל צד. אז יש כאן אט, בח, גז, דוד ראשונות של אלפא-ביתא זו – ואז מתחיל (מלמטה למעלה) ית (המלכות), כש, הכושי והכמוש, וכו'.

אם כן, כש הוא היסוד של אלף-בית זו, כל הנושא שייך ליסוד שהוא או אבר חי או אבר מת. האבא של הרבי כותב[י] שבאצילות היסוד הוא אבר חי אבל בעולם הבריאה הוא אבר מת. גם, כמו אחד שלומד תורה וכל היהדות שלו היא רק שכל, על פי שכל הוא עושה את המצוות אבל הכל לצאת ידי חובה, והוא נקרא אבר מת. הבעל שם טוב בא כדי להחזיר לעם ישראל את האבר-חי, החיות והשמחה האמיתית בעבודת השי"ת. שם, ביסוד של אלף-בית זה (שבכללות כנגד פנימיות החסד), יש את שער כש. מתאים גם להכשת הנחש, כי הנחש הוא בספירת היסוד, פגם הברית. שמה יש גם סוד "יהא כתיש כתישין" בזיווג הקדוש של ליל שבת.

הכושי עשה את שלו – הכושי יכול ללכת

עד כאן פתחנו נושא אחד, נושא של "ארבעה נקראו כושים", ואנחנו כולנו כושים, "הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל", נשמח להיות כושים וגם נשמח אחרי שנעשה משהו בחיים שיאמרו לנו "הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת", כל כושי יכול ללכת לעשות משהו טוב חדש בחיים.

כעת נבקש מידידנו דוד-רפאל שי' שינעים לנו. ישר כח גדול.

ב. ארבעת המינים – ארבע התשובות לשאלה "חוטא מה עונשו"

מסורת ארבעה ביטויי "אדם"

יש מסורה לא כל כך מובנת, שבעל המסורה מביא ארבעה פסוקים-ביטויים שמתחילים במלה "אדם":

בתחלת חומש ויקרא כתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'".

בהמשך, בתחלת פרשת תזריע, כתוב "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת".

אחר כך, בפרשת חקת, כתוב "אדם כי ימות באהל".

בסוף, בתהלים, כתוב "אדם ובהמה תושיע הוי'".

ככה בעל המסורה מחבר את ארבעת הפסוקים האלה, "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'", "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת", "אדם כי ימות באהל" ו"אדם ובהמה תושיע הוי'". מה הקשר? מה הרמז? הרי יש עוד הרבה ביטויים בתנ"ך שמתחילים "אדם".

פירוש המסורה כנגד מאחז"ל "שאלו... חוטא מהו עונשו"

יש מהמפרשים האחרונים[יא] שנותנים למסורה הזו פירוש מאד יפה, כנגד מאמר חז"ל המפורסם על הנפש החוטאת מה תהא עליה, במה תתכפר? שאלו את החכמה, אחר כך שאלו את הנבואה, אחר כך שאלו את התורה ובסוף שאלו את הקב"ה. מה ענתה החכמה? "חטאים תרדף רעה", כך לפי רוב הגרסאות. יש שמחליפים בין מענה החכמה למענה הנבואה. החכמה אמרה תתיסר ביסורים, זה מה שמגיע לחוטא, ואילו הנבואה אמרה "הנפש החוטאת תמות", מיתה. אלה שני דברים לא סימפטיים כל כך. אבל מגיעים לתורה, והתורה היא "תורת חסד" ש"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" – מה התורה אומרת? יש עצה. כל מצוות התורה הן עיטין, "עצות מרחוק אמונה אמן", עצות פלאיות, והעצה של התורה היא "יביא קרבן ויתכפר לו", יביא קרבן. אבל זה לא מספיק. צריך לחפש משהו יותר מה"עצה טובה קא משמע לן" שהתורה נותנת, "יביא קרבן". השואל כאן – שהוא אנחנו – לא מסתפק בזה. הוא הולך ישירות לקב"ה ושואל אותו, והקב"ה אומר – פלאי פלאים שהוא אומר אחרת מהתורה שלו, אחרת מהנבואה שגם היא מה', וגם החכמה היא מהקב"ה, "יהיב חכמה לחכימין", הכל מה' אבל הוא אומר אחרת מכולם – "יעשה תשובה ויתכפר לו", לא צריך להביא קרבן אלא רק שיעשה תשובה.

איך מסבירים האחרונים את המסורה לפי זה? אומרים שלפי המאן דאמר "יסורים", החכמה, נאמר "אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'", צרעת היא יסורים. העצה לכפר על האדם, לטובתו – קשה, תרופה מרה אך מועילה – היא יסורים.

אחר כך הנבואה אומרת "הנפש החוטאת תמות", "אדם כי ימות באהל" – פרה אדומה, סוד הכי עמוק שגם שלמה המלך לא עומד עליו, רק משה רבינו עומד על טעם פרה וכל מה שכתוב בפרשה. חז"ל קצת ממתיקים זאת כשאומרים ש"אדם כי ימות באהל" היינו באהלה של תורה, ש"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה" – העצה כאן שימית את עצמו בחיים שלו. לפי מה שהסברנו קודם להמית את עצמו היינו שיגיע בכל מה שנוגע לתאוות העולם הזה למצב של יובש, יובש גמור, לא יסתפק בכמישות. בכל אופן, זה מה שהנבואה אומרת.

התורה אומרת "יביא קרבן ויתכפר לו", תחלת חומש ויקרא, תורת כהנים, "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'" – דעת התורה.

כל שלשת הפסוקים האלה כתובים בתורת משה, אבל לא מסתפקים בהם – צריך להגיע למקום אחר, לא לתורה אלא לספר תהלים של דוד מלכא משיחא. רואים כאן שיש מעלה בספר תהלים יותר מתורת משה. שאלו את הקב"ה נפש החוטאת מה תהא עליה והקב"ה אמר "יעשה תשובה ויתכפר לה" (דבר הנלמד גם מפסוק מתהלים: "טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך", בדרך התשובה), כנגד איזה פסוק? "אדם ובהמה תושיע הוי'". מה הקשר? בכל הראשונים הקשר היה ברור, אבל מה הקשר כאן? מסבירים – משהו שנוגע היום להרבה אנשים שחושבים בכיוון הזה – שהקב"ה בכבודו ובעצמו, שלא כמו התורה, מרחם על הבהמות שלא יצטרכו לשחוט אותן בבית המקדש. כמו שהוא מרחם על האדם, מכפר על האדם בלי שהאדם ימסור את נפשו, ימות, הוא מושיע גם את הבהמות מלהקרב קרבנות בבית המקדש. פלאי פלאים, "אדם ובהמה תושיע הוי'" – זו עצה פלאית ביותר של הקב"ה, תשובה, ותשובה לא צריכה צער בעלי חיים, לצער-להרוג את הבהמות. מכאן משמע שמדרכי התשובה להזהר מאד לא לצער בעלי חיים. על הפסוק "אדם ובהמה תושיע הוי'" אמרו חז"ל "אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים את עצמם כבהמה", כלומר שהם משפילים את עצמם מאד ומשווים את עצמם לבהמה (כידוע תורת מורנו הבעל שם טוב בזה, מובא בצוואת הריב"ש. וכן אומר דוד מלכא משיחא, "ואנכי תולעת ולא איש וגו'"). ועוד דרשו חז"ל, "אדם בזכות בהמה" – בזכות הבהמה ניצל האדם.

כמובן שהדבר הזה דורש העמקה רבה מאד, מה עושים עם כל הקרבנות בבית המקדש לפי הקב"ה – אולי הקב"ה לא זקוק לעבודת הקרבנות בבית המקדש בכלל, כי "אדם ובהמה תושיע הוי'". אולי הוא זקוק לבית המקדש לפי שיטת הרמב"ן, לקדש הקדשים, שם יש עיקר השראת השכינה בישראל. כמו שהרבי מסיים את השיחות שלו, שכשיבוא מלך המשיח כולנו נכנס לבית המקדש עד לקדש הקדשים, הקדושה העשירית של עשר הקדושות של עשר ישראל, ושם נרקוד, נעשה מחול לצדיקים, "ועמך כלם צדיקים", מחול עם קוב"ה – זה ודאי הקב"ה רוצה. על אותו מקום כתוב "במקום שבעלי תשובה עומדים", שהם הולכים לפי העצה של הקב"ה "יעשה תשובה ויתכפר לו", "אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם", שהם הולכים לפי עצת התורה "יביא קרבן ויתכפר לו". שוב, בעלי תשובה נכנסים לפני ולפנים, ושם רוקדים עם השכינה, עם הקב"ה. יש פה הרבה חומר למחשבה, מה זה "אדם ובהמה תושיע הוי'".

ההקבלה לארבעת המינים

בכל אופן, מה שהמפרשים שאמרו את הפירוש שאמרנו הרגע לא עושים – כנראה שלא פרשו זאת בסוכות, בשמחת בית השואבה – הוא ההקבלה לארבעת המינים. מאד מתאים, כי מה שמחבר את הפסוקים האלה הוא "אדם", ובתוך עם ישראל – "אתם קרויים אדם" – יש ארבעה מיני אדם, ארבעת המינים שאנו נוטלים בחג הסוכות. חייבת להיות פה הקבלה, וזה גם יעזור לנו להבין יותר לעומק את השיחה הקודמת, על ארבעה כושים.

נתחיל לפי הסדר: יש מין אחד שהוא התשובה לשאלה ששאלו את החכמה והיא אומרת יסורים, "חטאים תרדף רעה". מה זה יכול להיות בין ארבעת הפסוקים האלה? לאיזה מין רומז? אמרנו שהפסוק הוא "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת". לאיזה מין יש בכלל עור, ויכולה להיות בו מעין צרעת, חזזית (בלשון ההלכה), או כל מיני כתמים, וגם לבן הוא גוון שפוסל אותו? פשוט – זה האתרוג. "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" בין המינים מתאים לאתרוג. הוא היחיד שיש לו עור והיחיד שמה שפולס אותו הוא צרעת, נגע צרעת בתוך העור שלו.

השני הוא הנבואה, שאומרת "תמות", זו הכפרה, זה התיקון. הפסוק הוא "אדם כי ימות באהל", וכבר אמרנו לאיזה מין הכי מתאים. בין ארבעת המינים, מי הכי קרוב למות? העצה שלו היא לא רק כמוש – כבר מהיום השני הוא כמוש, אם לא מהיום הראשון – מלכתחילה כמוש אבל באיזה שלב מאבד את כל הלחלוחית. הרי הוא נקרא "ערבי נחל", כל ענינו מים, אבל מהר מאד מאבד את המים ומתייבש, כמו האדם – אדם צריך להכניס הרבה נוזלים לגוף שלו, צריך למנוע מצב של איבוד נוזלים. בין המינים, למי יש איבוד נוזלים? הערבות. הוא מת מהר מאד, באמצע סוכות הוא מת וצריך להביא עוד אחד. אז יש לנו כבר שני מינים.

מה לגבי "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'", עצת התורה ש"יביא קרבן ויתכפר לו"? איזה מין אפשר לקשר לקרבן? צריך להבין שקרבן יכול להיות כל מה שמביאים לבית המקדש או לכהנים, לאו דווקא בהמה, לעניננו. ביכורים מביאים מהתמרים, הוא המלכות בשבעת המינים, וגם קולעים מהלולבים סלים לביכורים. בבית המקדש הקרבן שמביאים הכי מתאים ללולב – גם הפרי שלו וגם הענפים שלו. מזה מביאים קרבן לה', קרבן ביכורים.

מה נשאר לנו? עצת הקב"ה. מברכים על הלולב, שלפי דרכנו עכשיו מברכים על עצת התורה להביא קרבן – הלולב הוא התורה. מברכים עליו והוא הכי גבוה, אבל יש משהו עוד יותר. הרי בכתבי האריז"ל איך מקבילים את המינים לפי י-ה-ו-ה? מי ה-י, הכי גבוה בין המינים לפי האר"י הקדוש? הכי גבוה, כנגד ה-י של שם הוי', הוא ההדסים. כמו שאמרנו קודם, האבות, ששרשם אור אבא – בפנימיות אבא נמצאת המסירות-נפש, כמו שכתוב בפירוש בתניא קדישא, "והוא עומד בין ההדסים". מי מעלה ריח טוב, היפה שבריחות בלשון הרמב"ם? שוב, בעל התשובה שמגיע לכתר. מצד אחד זה ה-י של שם הוי', אבל ה-י כוללת גם קוצו של י. הדסים, מי שזוכה להדסים, "והוא עומד בין ההדסים", אלה בעלי תשובה שמעלים את הריח הטוב כמו האבות, כמו חנניה עזריה ומישאל, וזו בעצם עצת הקב"ה "יעשה תשובה ויתכפר לו" (התשובה היא לחזור לשרש, ע"ד "ברח לך אל מקומך", והשרש שלנו הוא באבותינו הקדושים, ועל כל או"א, על כל בעל תשובה, לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב").

ולסיכום:

  הדס   "יעשה תשובה ויתכפר לו"          "אדם ובהמה תושיע הוי'"

  לולב  "יביא קרבן ויתכפר לו"              "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'"

  ערבה  "הנפש החוטאת היא תמות"        "אדם כי ימות באהל"

  אתרוג "חטאים תרדף רעה"                  "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת"         

ארבעת המינים – ארבעה תיקונים

עשינו כעת הקבלה חדשה של ארבעת המינים לארבעת פסוקי המסורה שמתחילים במלה "אדם" – "אדם כי יקריב מכם" זה תשובת התורה, "אדם כי יהיה בעור בשרו" זה תשובת החכמה, "אדם כי ימות באהל" זה תשובת הנבואה ואחרון אחרון חביב, העיקר, "אדם ובהמה תושיע הוי'" זה הקב"ה בכבודו ובעצמו. ["אדם ובהמה תושיע הוי'" זה לא תחלת הפסוק.] נכון, יש מסורה אחרת של "אדם" בתחלת פסוק, כאן מספיק שבתחלת ביטוי. יש מסורה אחרת שמביאה עשרה פסוקים שמתחילים "אדם". לכן אמרנו שהמסורה הזו ארבעה פסוקי אדם בכלל לא ברורה, מה הוא רוצה, למה מחבר אותם. אבל שוב, האחרונים כבר עומדים עליה ומחברים אותה למדרש ששאלו את ארבעת הנשאלים מה תיקון החוטא, ומה שעשינו עכשיו הוא תוספת איך אפשר להקביל את ארבעת הפסוקים וארבע התשובות לארבעת המינים.

מה שעכשיו אמרנו, שאף על פי שהאחרון הוא "יעשה תשובה ויתכפר לו", אבל הכל כאן הוא תיקון חטא, תיקון עוון. כלומר, בעצם הופכים את כל ארבעת המינים לארבעה תיקונים. כמו שאנחנו מדברים הרבה פעמים, יש כאלה שמחפשים תיקונים, שכל היהדות היא תיקונים. בכללות זה בעל תשובה (בתחלת דרכו), וכאן כולם (כל ארבעת המינים) בעלי תשובה – כל אחד יש לו תיקון.

יש אחד שכדי לתקן את עצמו יסגף עצמו, יעשה הרבה תעניות. זה אחד שחושב – ובתניא אומר שלא צודק – שעיקר התשובה הוא יסורים, והוא חושב שיביא עליו יסורים וכך יחסוך יסורים יותר קשים. זו דרך של תשובה.

יש אחד שלא מספיק לו לסגף את עצמו אלא צריך להמית עצמו לגמרי באהלה של תורה. על מי כתוב שהמית עצמו ממש בעלמא דין? דוד המלך, "שהרגו בתענית", הוא המית את היצר הרע שלו, הרג אותו. הוא איש מלחמה בכלל, וכמו שהוא איש מלחמה הוא יודע – אחרי חטא בת שבע – שהתיקון שלי הוא להרוג את עצמי. לא רק תעניות, לא מספיק יסורים (הוא גם הצטרע ששה חדשים לצאת ידי חובת יסורים).

יש אחד שאומר שהתיקון שלי הוא להביא קרבנות. אם יש בית המקדש – מה טוב. אם לא, כתוב שכל מי שמביא דורון לתלמיד חכם זה כמו ביכורים. שני הראשונים הם לא בדיוק ראש של חסידים, אבל יתכן שיש ראש של חסידים שמתקשרים לרבי ומביאים לו הרבה כסף – כן ירבו כאלה חסידים טובים – הרבה ביכורים, ובזה מתכפרים, באמת מתכפרים. אולי לא צריך  ללכת הלאה, נפסיק כאן...

באמת התורה מפסיקה כאן, אבל הקב"ה גם מרחם על הכסף שלך, כמו שהוא מרחם על הבהמה. לא שהרבי לא יודע מה לעשות עם הכסף שלך, הוא יודע, אבל הקב"ה רוצה שתהיה מושפע בשפע רב וחוסך על הבהמה שלך (לפחות קצת בהמה הוא משאיר לך), "אדם ובהמה תושיע הוי'".

ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו" אין אכילה (קרבנות/תפלה)

אחרי כל הדרוש הזה, מה שנשאר הוא להעמיק בדבר האחרון: מה זאת אומרת שהקב"ה לא צריך קרבנות, ולא סתם אלא שהוא מרחם על הבהמות (ושזו נקודה עיקרית בדרך התשובה) – "אדם ובהמה תושיע הוי'". צריך הרבה לתת את הדעת.

יש דרוש של הרבי מהר"ש על סוכות[יב], שלא מביא את כל הנ"ל, אבל לפי מה שהוא מסביר שם יש ישוב גמור לתמיהה הזו שכעת תמהנו. בשיר השירים כתוב "באתי לגני אחתי כלה... אכלתי יערי עם דבשי וגו'". אומר על זה הזהר הקדוש שכאשר ה' יורד לגנו, שם הוא אוכל, "אבל באתריה לאו אורחיה למיכל". זה לשון הזהר הקדוש, "באתי לגני [שהוא גם בית המקדש] אחתי כלה... אכלתי [אותיות 'אחתי כלה'] יערי עם דבשי", שם אכלתי, ובזמן שאין בית המקדש וקרבנות יש במקומם תפלות, "ונשלמה פרים שפתינו". איך חז"ל מפרשים "אכלתי יערי עם דבשי"? "יערי" היינו ברכת יוצר ו"דבשי" קריאת שמע – אלה שני שלבים, שני חלקים של התפלה. ה' אוכל את התפלות שלנו כמו שהוא אוכל את הקרבנות בבית המקדש. על זה הוא אומר שכל הקרבנות האלה שהקב"ה כביכול אוכל, "לחמי לאשי", הקרבנות הם כביכול לחם של ה', "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים", ענין גדול מאד בקרבנות – הכל כאשר יורד אלינו, לגנו, למקום שלנו. שם הוא עושה את עצמו כאילו הוא זקוק לאכילה. אבל באתריה, במקום שלו, "לאו אורחיה למיכל", הוא לא אוכל בכלל. וממילא, במקום שלו, שהוא לא אוכל, הוא לא צריך את הקרבנות שלנו – אין שם קרבנות.

נאמר בקיצור מה הווארט: הווארט הוא שיש את "הנסתרת להוי' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו". כשה' יורד לגנו זה ה-וה של שם הוי', יחודא תתאה, "והנגלֹת לנו ולבנינו", זה המקום שלנו. אבל באתריה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ה-יה של שם הוי', ושם "לאו אורחיה למיכל", הוא לא זקוק לאכילה ולא אוכל, לא שייכת שם אכילה. מה יהיה לעתיד לבוא? פסוק של ההפטרה של יום ראשון של סוכות, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", כלומר ה-וה גם יהיו בדרגה של י-ה, "באתריה לאו אורחיה למיכל", זה היעוד המשיחי, שאין קרבנות, אין אכילה, ה' לא זקוק לאכול. כל מה ש"ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים" היינו רק המשכת מוחין לז"א או לזו"נ, אבל מוחין בעצם אנחנו לא פועלים. אנחנו רק מתקשרים אליהם כשלומדים את הרזין ורזין דרזין דאורייתא, פנימיות התורה, מתקשרים ל-יה, "הנסתרת להוי' אלהינו". ושוב, לעתיד לבוא "יהיה הוי' אחד ושמו אחד", ה-יה יאירו לגמרי בתוך ה-וה, ואז יתקיים גם (ובעיקר) למטה – כאשר תתגשם תאותו של הקב"ה בבריאת העולם להיות לו יתברך דירה בתחתונים, שהתחתונים יהיו דווקא "אתריה" העצמי ביותר (יותר גם מאשר בתחלת הבריאה, "לגני", לגנוני, מה שעיקר שכינה בתחתונים היה) – "באתריה לאו אורחיה למיכל".

את כל זה מסביר באריכות הרבי מהר"ש, כדאי להסתכל שם, ומתוך המאמר הזה מובן לגמרי הווארט של האחרונים שתשובת ה' שלמעלה מתשובת התורה היא "אדם ובהמה תושיע הוי'". במקום אחר בתקוני הזהר כתוב שבכלל תורה ומצוות הם וה, תורה היא ו ומצוות ה תתאה, אבל "הנסתרֹת להוי' אלהינו" היינו דחילו ורחימו ושם אין אכילה, אין קרבנות, ואפילו תפלות שבמקום קרבנות אין שם.

עד כאן שיחה ב', לחיים לחיים.

היות שהיום הילולת רבי נחמן כדי לשיר אחד השירים שלו עצמו, כמו "אזמר בשבחין".

ג. מעלת החדש השביעי – "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"

עליה מ"תלת קשרין" ל"כולא חד"

חדש תשרי הוא החדש השביעי, המושבע בכל טוב. בעצם, החדש הזה, "כל השביעין חביבין", קובע ברכה לעצמו לגמרי, הוא מחוץ לגדר שאר חדשי השנה. מה המיוחד של החדש הזה על כל החגים שבו – ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמע"צ, שמח"ת? בכל השנה כולה, בלשון ספר הזהר הקדוש, "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה", ובחדש תשרי מתעלים מזה, מה"תלת קשרין". נוסיף שב"תלת קשרין" יש גם סתים וגליא, ככה כתוב בספר הזהר, כלומר שיש מה שה"תלת קשרין" מתקשרים זה בזה בממד הגליא שלהם, ויש הרבה יותר מזה, אין סוף יותר מזה, מה שה"תלת קשרין" מתקשרים בממד הסתים שלהם. כל זה נמצא במשך כל השנה כולה, אבל מוסיף עליו חדש תשרי שבחדש תשרי מתגלה – והגילוי הזה גם מאיר בכל השנה כולה – איך "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" ממש, ולא בבחינת "תלת קשרין", לא שלשה דברים שמתקשרים אחד בשני.

אם אלה שלשה דברים שמתקשרים אחד בשני, על פי פשט, כמו שגם כתוב "ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה", התורה כאילו ממוצע בין ה' לעם ישראל. יש עוד ביטוי לזה שמובא בספרי הקבלה והחסידות, שרבי אייזיק מסביר באריכות ובעומק במאמר השפלות והשמחה שלו, שהתורה היא רושם האלקות וישראל הם רושם התורה, וממילא ישראל צריכים להתקשר לאורייתא ואורייתא מקשרת אותנו לקוב"ה.

ידוע שהרבי מדייק שלכאורה יש פה רק שני קשרים, מה שישראל מתקשרים באורייתא ומה שאורייתא מתקשרת, ומקשרת אותנו, לקוב"ה. אז למה כתוב "תלת קשרין"? לא כתוב שלשה דברים, יש פה שלשה דברים אבל לכאורה רק שני קשרים. מסביר הרבי שיש קשר שלישי, קשר ישיר בין ישראל לקוב"ה, קשר של תשובה. בעצם זה בדיוק הדבר שדברנו קודם, שכאילו עוקפים את התורה. מי שעבר את הדרך על כל מצוות התורה, אף על פי כן "אין לך דבר העומד בפני התשובה", וכל החדש הזה הוא חדש של תשובה. אפשר לחשוב שהחדש הזה הוא גם מ"תלת קשרין", הקשר השלישי, הישיר, בין ישראל והקב"ה. אבל כעת אמרנו שהוא יותר מזה – יותר מההתקשרות בממד הגליא, יותר מההתקשרות בממד הסתים, וגם יותר מהתשובה הישירה אל ה', הקשר הישיר בין הקב"ה וכנס"י שלא על ידי התורה (שגם בקשר זה יש שני ממדים, סתים וגליא), מה ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" ממש.

שלשה שלבי גילוי – ר"ה (קוב"ה), יו"כ (אורייתא) וזמן שמחתנו (ישראל)

איך זה מתגלה? בשלבים – קודם בראש השנה, אחר כך ביום כיפור ובסוף בחג הסוכות, עכשיו, שהסיום של זמן שמחתנו הוא שמיני עצרת ושמחת תורה, שגם נקרא "זמן שמחתנו". בהרבה דברים זה חג אחד ויש כמה דברים שהן שתי רגלים.

בר"ה אנחנו ממליכים את הקב"ה, "המלך הקדוש", אומרים מלכויות וזכרונות ושופרות, שה' יזכור אותם ויקבל את המלכות מחדש. בעצם זה שהקב"ה מקבל את המלכות בר"ה היינו שהוא מסכים ויורד אלינו להיות מלך עלינו ובכך הוא מכין את עצמו כביכול, מכין את קוב"ה, להתחבר – לא להתקשרות אלא לגלות בסוף איך שישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד. כלומר, הגילוי ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" הוא גם בשלשה שלבים – ר"ה, יו"כ, זמן שמחתנו – וההמלכה בר"ה שייכת לקוב"ה.

יום כיפור הוא הזמן, היום, בו משה רבינו ירד מהר סיני בפעם השלישית – סיום ארבעים ימי הרחמים שמתחילים מראש חדש אלול. בסוף משה רבינו יורד עם התורה, התורה החדשה, תורה של בעלי תשובה – זה המיוחד של יום כיפור. עוד פעם, ביחוד הממש של "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", הכנת קוב"ה לגילוי הזה היא סוד ההמלכה שממליכים אותו למלך עלינו על ידי מלכויות-זכרונות-שופרות בראש השנה. כמה פעמים כתוב בזהר רק "אורייתא וקוב"ה כולא חד", בלי ישראל – לא קשר אלא "כולא חד". הגילוי הזה מתחדש ביום כיפור.

אבל הגילוי המושלם, שגם אנחנו שם, גם אני אחד ממש עם אורייתא וקוב"ה, הוא זמן שמחתנו – עכשיו, בחג הסוכות. אם אני שם, מה יהיה בסוף? אני לא מתקשר לה', אלא אני והתורה וה' הכל אותו דבר. מה בסוף יתגלה? זה שמיני עצרת ושמחת תורה, בסוף יבוא מלך המשיח. מלך המשיח הוא שמיני עצרת ושמחת תורה. הוא התמצית של מה ש"ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד", התמצית של "זמן שמחתנו", התכל'ס.

"ירח האתנים"

איפה כל הדרוש הזה רמוז? הווארט שלנו שההבדל בין חדש תשרי לכל השנה כולה הוא אם אנחנו מתקשרים לה' – דרך התורה או לא דרך התורה, בחיצוניות או בפנימיות, בגליא או בסתים, לא משנה – או שאנחנו אחד עם ה' ממש. הדבר הזה כתוב בפירוש בתנ"ך על חדש תשרי, המיוחד של חדש תשרי, ומוסבר באריכות בדא"ח[יג] – מה שהשם התנ"כי של חדש זה הוא לא תשרי אלא ירח האיתנים.

כתוב שרק בחדש הזה יש גילוי של האיתן, "משכיל לאיתן האזרחי", האיתן שבנשמה, עצם הנשמה של היהודי. איתן הן האותיות המשמשות לעתיד לבוא. איפה כתוב הביטוי "ירח האתנים"? אצל שלמה המלך, לגבי חג הסוכות – "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג [סתם חג הוא חג הסוכות] הוא החדש השביעי"[יד]. הוא מדגיש פעמיים ("בירח האתנים... הוא החדש השביעי"), זה הפסוק שמייחד את החדש הזה, שהולך על כל החדש. שוב, האיתן – תניא אותיות איתן – אינו ההתקשרות לה' אלא מה שאנחנו "חלק אלוק ממעל ממש", אחד ממש עם ה'.

גילוי שישראל הוא "האזרח" – קדמון-נצחי

איך יודעים מעוד פסוק בתורה שזה קשור לחג הסוכות? "בסֻכֹת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹת". כתוב ש"אזרח" הוא האיתן, "משכיל לאיתן האזרחי". אזרח הוא מי שתמיד היה. מה זה "חד ממש" עם הקב"ה? מה זה הקב"ה? הקב"ה הוא קדמון נצחי. כל קדמון הוא נצחי אבל לא כל נצחי הוא קדמון, כידוע הכלל בזה בחקירה. ה' יכול ברצונו לעשות משהו נצחי שאינו קדמון. אין סוף הוא לא קדמון. קדמון הוא אין תחלה, כמבואר באריכות בדא"ח. רק הקב"ה הוא אין תחלה, הוא קדמון וממילא הוא נצחי. "איתן האזרחי" – אזרח הוא מי שתמיד היה פה ומי שעתיד לזרוח, להתגלות ברוב עוצמתו, הוא קדמון נצחי.

ר"ת קדמון-נצחי הם קן, קן צפור, המקום בו יושב מלך המשיח ומתכונן להביא שלום לעולם, בגימטריא צפור. קדמון נצחי שוה משיח. עוד פעם, הגילוי של משיח בתוך היחוד הזה של ישראל – משיח הוא התמצית של ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד ממש. הוא הקדמון-נצחי, וכל החדש הזה הוא חדש של קדמון-נצחי, חדש של איתן, "ירח האתנים", לשון קשה, לשון ישן-עתיק, לשון חזק – שלשה פירושים שכתובים למלה איתן.

איתן הוא קשה, משהו שהוא קשה הוא עצמי, אָן-התפעלות לגמרי בלשון חסידות חב"ד, שגם שהולכים לפנות אותך מהבית שלך אתה איתן, אתה קשה, אתה גם לא זז משם – "ירח האתנים". אתה חזק, אתה ישן – תמיד הייתי פה ותמיד אני נשאר כאן. זה "ירח האתנים", שמקבלים ממנו כח ועז לכל ימי השנה (בפרט השנה – תהא שנת עז). להכניס את הקב"ה (עתיק יומין) ליחוד הזה זו עבודת ראש השנה. להכניס את התורה (חזק חזק ונתחזק) ליחוד הזה בגלוי זה יום כיפור. להכניס את עם ישראל (עם קשה ערף) ליחוד הזה זה סוכות, "זמן שמחתנו", ולהגיע לתמצית של עם ישראל, מלך המשיח, זה שמחת תורה.

מה זה איתן? א – הקב"ה, אלופו של עולם; יישראל; תתורה; נ – "לפני שמש ינון שמו", שמו של מלך המשיח. רק כאן לכאורה הסדר לא בדיוק – אנחנו אמרנו שהסדר הוא קוב"ה-תורה-ישראל-משיח (ראש השנה, יום כפור, סוכות, שמ"ע), בכל אופן במלה איתן יש את כל הארבעה (וקדימת ישראל לתורה – "ישראל קדמה לכל דבר גם לתורה הקדומה" – הוא בסוד שבת תשובה שבין ראש השנה ליום כפור, "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", וד"ל).

אם כן, זו עוד כוונה בירח הזה, ירח האתנים: להיות איתן, להיות אזרח, מה שהעתיד לזרוח אבל הוא כאב כאן – "כל האזרח בישראל", "משכיל לאיתן האזרחי", מה שתמיד היה החל מאברהם אבינו שהוא "איתן האזרחי". לחיים לחיים. יש לך שיר על איתנים?

ד. "וסכה תהיה לצל יומם" – סוד התלי

"בכסה ליום חגנו" – גילוי האחדות העצמית באחדות ישראל בסוכות

"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו". ידוע הפירוש בחסידות שכל מה ש"בכסה" בראש השנה מתגלה ("ליום", גילוי אור) ב"חגנו", חג הסוכות. מה נמצא "בכסה"? בדיוק הווארט שאמרנו הרגע – "בכסה" הוא היחוד של "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" ממש. זה "בכסה" והכל מתגלה "ליום חגנו". גם המלה כסה הופכת להיות סֻכה, "ופרוש עלינו סכת שלומך".

בדרך מצותיך, במצות אהבת ישראל, מסביר הרבי הצמח-צדק שיש שתי דרגות של אהבת ישראל. דרגה אחת היא לפי המשל שכולנו אברים של אותו גוף, ויש דם שזורם בעורקינו ומחבר את האברים, אבל בכל אופן כל אבר קיים בפני עצמו ומתקשרים יחד ("יחד שבטי [ענפי] ישראל") – עדיין בגדר התקשרות. אבל יש אהבה יותר גדולה, שכולנו תחת מקיף אחד –  מקיף דאמא, אמא עילאה – וכל אחד בישראל הוא ממש אני, ממש עצמי, עד כדי כך ש"על כל פשעים תכסה אהבה", אהבה עצמית, אהבת עצמו ממש, מכסה על כל פשעי ישראל.

זה הגילוי של הסוכה – כדי לגלות ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" צריך שעם ישראל יהיה "כולא חד", שכל היהודים יהיו חד, וזה הגילוי ש"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". אז אנחנו "כולא חד" ואז ממילא כל מה שבכסה מתגלה עכשיו ליום חגנו, לשון חגיגה ושמחה, "זמן שמחתנו".

"וסכה תהיה לצל יומם" – גילוי "ידעתיו הייתיו" שב"צל" והפיכתו ל"יומם"

אחד הפסוקים של סוכה שדורשים לעומק בחסידות הוא הפסוק בנביא "וסֻכה תהיה לצל יומם". "יומם" כאן הוא אותו "יומם" של "ליום חגנו". מה הווארט? איך דורשים את הפסוק הזה? קרוב מאד לפירוש של "כל האזרח בישראל ישבו בסכות", שמה שעתיד לזרוח כבר נמצא עכשיו, כבר מאיר עכשיו. ככה גם כן דורשים את "לצל יומם", "וסכה תהיה לצל יומם", שמה שעכשיו הוא צל, "צלא דמהימנותא", יהיה "יומם", יתגלה ממש ברוב עזו והדרו היום. הצל יהפוך להיות יומם (ובסוד "יומם יצוה הוי' חסדו", יומא דאזיל עם כולהו יומין[טו], יום החסד שבו נברא האור כי טוב).

יש שה"כסה" של ראש השנה הופך להיות יום, אבל גם בסוכה יש עדיין צל – "צלא דמהימנותא". זו אמונה, הרי איני יכול לדעת את ה', "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", ואף על פי כן – כמו שאמר הרבי הרש"ב – יש את הבחינה של משיח, ש"ידעתיו הייתיו", ולא "אילו ידעתיו הייתיו". קשה אפילו לומר את המלים האלה, איך יתכן "ידעתיו הייתיו", ברדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, ששם צלא דמהימנותא? זה רק בגילוי ש"כולא חד", לא ידעתיו של התקשרות אלא ידעתיו של הייתיו – יש דעת שהיא לשון התקשרות (כמו שכתוב בתניא), אבל כאן זו לא התקשרות אלא "ידעתיו הייתיו". הזכרנו את הפסוק "וסכה תהיה לצל יומם", שהצל הופך להיות "יומם", שה"אזרח" מתגלה בסוכה ומתיישב בה. מה פירוש "ישבו בסכות"? ישוב הדעת, בבחינת "ידעתיו הייתיו".

רמזי "תהיה לצל יומם" – "יתרון האור מן החשך"

בואו נתבונן במלים "תהיה לצל יומם", כמה הן שוות בגימטריא? 666, מספר חשוב. המספר הזה, 666, הוא משולש – כל המספרים מ-1 עד 36, משולש לו, חי פעמים לז, פעמים יחידה (גם הבל, נשמת הבל שהרגו קין). הבל חי – הבל פעמים חי, הוא קם לתחיה, גילוי היחידה שבנפש – שוה 666, "תהיה לצל יומם". גם המלה צל, 120, היא משולש – משולש 15. "תהיה לצל יומם" עולה משולש לו, אבל גם לו הוא משולש של 8, וגם 15 – שרש המשולש שעולה צל – הוא משולש של 5. יש כאן כבר נוסחא בארבעה ממדים – משולש של משולש (סתם משולש הוא בשני ממדים)[טז]. ארבעה ממדים הם המרחב המלא שכולל את שלשת ממדי המקום וגם את ממד הזמן. כך גם "צל" וגם "תהיה לצל יומם".

יש הרבה רמזים ב-666, והמלה הכי חשובה במספר זה היא יתרון – "כיתרון האור מן החשך", הסוד של יתרו שבא להתגייר. בלי שהוא יתגייר לא יכולה להנתן תורה לעם ישראל, ובדור שלנו בלי גיור כל היתרויים הפוטנציאלים לא יכולה להנתן "תורה חדשה מאתי תצא", לא יכול לבוא משיח, כמו שמדגיש רבי נחמן, בעל ההילולא של היום. היתרון הוא המספר הזה, "העם ההלכים בחשך [פתאום] ראו אור גדול". מהו החשך? שלא יודעים ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד ממש", שמופרך מעיקרא "ידעתיו הייתיו", ופתאום רואים אור גדול, שהוא היתרון, "תהיה לצל יומם", 666, שבניחותא "ידעתיו הייתיו".

יש יתרון שקודם היה נסתר, "ברישא חשוכא והדר נהורא", יש בזה יתרון. כך ה' ברא את העולם. העולם הזה הוא עלמא דשקרא, שקר הוא חשך, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך", ורק אחר כך יש אור. אם לא היה חשך האור היה רק הגילוי של "תלת קשרין מתקשראן דא בדא", זה אור בלי חשך. אבל כשיש חשך, ואז אתה צריך להיות בעל תשובה אמתי, אפילו יותר מהקשר השלישי שישראל מתקשרין ישירות בקוב"ה, הבעל תשובה של "כולא חד" ממש, הוא "יתרון האור מן החשך", על זה כתוב "העם ההלכים בחשך", "בכסה", דווקא בחג הסכות, "ליום חגנו", "ראו אור גדול" איך שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד ממש.

"תלי בעולם כמלך על כסאו"

נראה עוד רמז חשוב במלים האלה, "וסכה תהיה לצל יומם": "תהיה לצל יומם" ר"ת תלי. מה זה? מי שמתחיל ללמוד את הספר המקורי של חכמת הקבלה וגם חכמת לשון הקדש, הספר שמיוחס לאברהם אבינו, היהודי הראשון, ספר יצירה – שם מופיע, דבר מאד-מאד חשוב, אולי המושג הכי חשוב בספר, תלי. ספר יצירה מחלק את כל המציאות שה' ברא לעולם-שנה-נפש, לכל אחד יש את המלך שלו, והמלך של העולם הוא תלי[יז].

לפי החסידות בדרך כלל עולם-שנה-נפש הם מלמטה למעלה – עולם הוא התחתון, למעלה ממנו שנה ולמעלה ממנו נפש. אבל לפי הקבלה, לפי כל הראשונים וגם לפי האר"י, הסדר הפוך – עולם הוא באמא, שנה בז"א (תפארת) ונפש היא מלכות. לפי כל המקובלים הראשונים סדר עולם-שנה-נפש הוא בסוד "הולך בתם" – בינה-תפארת-מלכות.

הסדר של עולם-שנה-נפש מלמעלה למטה מודגש במאמר שהוא אולי מאמר השיא של ספר יצירה, שבכל אחד משלשת אלה יש את המלך-המנהיג שלו, והמלך הכי עליון נקרא תלי. איך מתארים אותו? "תלי בעולם כמלך על כסאו", מלך שהוא בתכלית המנוחה ושלות הנפש.

יורדים לשנה, ושם המלך נקרא גלגל, "גלגל בשנה כמלך במדינה". הביטוי "מלך במדינה" הוא מקור הביטוי של אדמו"ר הזקן "מלך בשדה" (לא יודעים זאת, לא כתוב) – מלך שמסתובב במדינה שלו, לא בעיר המלוכה שלו. לכאורה "מדינה" ו"שדה" זה בדיוק אותו דבר, "מדינה" היינו שהולך לראות את הכפרים והערים שלו, אבל בכל אופן זה ודאי מקור המושג שהמלך קם מהכסא שלו, יוצא מהארמון שלו ומסתובב מחוץ למקומו הקבוע. זה הגלגל, המלך של השנה, של הזמן.

אחר כך מגיעים לנפש, המלכות, וכאן מרגישים שהכי נמוך – הכי בתוך הקליפות, בתוך הלעומת זה. מי המלך של הנפש? הלב, ו"לב בנפש כמלך במלחמה".

ירידת המלכות

עוד פעם, כתוב בספר יצירה שיש שלשה מצבים – מלך על הכסא, מלך במדינה, שמסתובב, ומלך שנלחם. לפי המקובלים המלך על הכסא הוא בבינה, המלך שמסתובב במדינה בתפארת והמלך הלוחם, דוד המלך, הוא המלכות. יש עוד פירוש, גם מלמעלה למטה, שהמלך במנוחה הוא המלכות דאצילות כשהיא באצילות, והמלך במדינה – וכאן משוים לגמרי בין מדינה לשדה – היינו ירידת המלכות לעולם הבריאה. עולם הבריאה הוא לשון ברייתא, שיוצא מחוץ לארמונו.

לפי הפירוש הזה מלך על כסאו היינו המלכות דאצילות כשנמצאת באצילות, אבל כאשר המלכות יורדת לעולם הבריאה היא כבר נקראת "מלך במדינה", וזה גלגל. שוב, המלך באצילות נקרא "תלי", ראשי התיבות של "תהיה לצל יומם", והמלך במדינה הוא הגלגל, בעולם הבריאה, והמלך במלחמה – איפה יש את מלחמת היצרים? בעולם היצירה, שיש בו יצר טוב ויצר הרע. שם הלב, כי הלב, המדות, הרגש, הפשט של לב, הוא בעולם היצירה. לפי זה, מלך על כסאו היינו המלכות באצילות, מלך במדינה המלכות שיורדת לעולם הבריאה, לברוא, והמלך במלחמה הוא המלכות שכבר יורדת ליצירה.

לפי זה, יש שאלה מתבקשת – מה לגבי עולם העשיה? הרי יש עוד עולם אחד. על עולם העשיה כתוב "אף עשיתיו" – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", "'אף' הפסיק הענין". לפי הפירוש הזה, למה לא כתוב בספר יצירה המלך בעולם העשיה? נעבעך נעבעך נעבעך, כשהמלך בעשיה לא רואים אותו בכלל, הוא בגלות. אולי הוא נמצא, כמו סיפור בעל ההילולא של היום, יושב בשדה לבד עם כתר על הראש, מסכן לגמרי. הוא הפסיד את המלחמה. בעולם היצירה הוא עדיין לוחם, אבל כשהוא יורד לעולם העשיה הוא כבר אויס-מלך, הוא הפסיד את המלחמה (עד שיבוא ינון). זה פירוש מאד חשוב, גם להבין את ארבעת העולמות וגם את שלשת המצבים המתוארים בספר יצירה.

תלי – הציר הנסתר של היקום

נחזור ל"תלי", המלך של העולם. מה זה בגשמיות? הרי כל דבר בספר יצירה גם אומר משהו בפשט, בגשמיות. לפי הציור המקובל של היקום, העולם, בדרך כלל מתארים את היקום עם כדור הארץ באמצע – נקודה אמצעית – ומסביב יש את כל הגלגלים, הכל מסתובב. מהו התלי הזה? לשון תולה, "תֹלה ארץ על בלימה".

מהו התלי? כתוב שכמו שיש נקודה האמצעית, חוץ מהנקודה האמצעית יש ציר מרכזי שכל הגלגלים וכל הכוכבים מסתובבים סביב הציר הזה. הציר הזה מורכב – כך מסבירים הרמ"ק ושאר המפרשים – מכל שלשת היסודות של ספר יצירה, אויר-אש-מים. אבל, לא רואים אותו בכלל, הוא נעלם מן העין לחלוטין. עוד פעם, יש דבר שנקרא "תלי", שלא רואים אותו – הוא הציר של כל היקום, הוא מורכב מכל היסודות של היקום ולא רואים אותו. כך הרמ"ק וכולם מסבירים את פשט המושג תלי. כנראה התלי הזה מתגלה עכשיו בסכה שלנו, בסוד "וסכה תהיה לצל יומם".

עשר הספירות של ספר יצירה

נחבר את הענין לרמז של השנה הזאת. יש הרבה רמזים של תשע"ז, ויש אחד חשוב שעוד לא אמרנו והוא גם לקוח מספר יצירה, גם אחד ה'שפיצים' של ספר יצירה. בפרק ראשון בספר יצירה, אחרי שהוא כותב הרבה משניות של סוד הספירות העליונות – "עשר ספירות בלימה", ביטוי בו מתחילה כל משנה – הוא מתחיל למנות את הספירות. הוא לא נוקט בשמות המקובלים, אין בספר יצירה את השמות כתר חכמה בינה וכו', אבל איך הוא מונה את עשר הספירות בספר יצירה?

הוא מתחיל מ"אחת", "אחת רוח אלהים חיים". אחר כך הספירה השניה היא "שתים, רוח מרוח" – שמתוך הרוח האחת יוצאת עוד רוח, זו הספירה השניה. מה הספירה השלישית? "שלש, מים מרוח" – מהרוח השניה יוצאים מים. אחר כך "ארבע, אש ממים" – האש יוצאת מהמים. עד כאן הספירות הראשונות. אחר כך יש את הקצוות, מה שמשלים את עשר הספירות בספר יצירה – דרום (חסד), צפון (גבורה), מזרח (תפארת), מעלה (נצח), מטה (הוד), מערב (יסוד) – והמלכות היא "היכל הקדש באמצע", האמצעי. אז מה הן הספירות העליונות? למה יש שם ארבע? אין מלכות. בספר יצירה עשר ספירות הן ארבע והשש, רק אמרנו שביחס לשש יש בחינה (שלא נמנית כאחת מהעשר) שנקרא "היכל הקדש באמצע".

"אחת רוח אלהים חיים" – ה"תלי" כולל-היסודות שמתגלה בתשע"ז

מה הן ארבע הראשונות? כאן זקוקים לפירוש הגר"א (שהיארצייט שלו מחר) על ספר יצירה, שמסביר – ולגמרי מתקבל על הדעת – ששתי הרוחות הן שני פרצופים בכתר, מה שנקרא בכתבי האריז"ל פנימיות הכתר, עתיק יומין, וחיצוניות הכתר, אריך אנפין, שבלשון החסידות הם תענוג (שכולל גם את רדל"א, האמונה) ורצון. אז "אחת רוח אלהים חיים" היינו עתיק, פנימיות הכתר, ו"שתים רוח מרוח" היינו אריך, חיצוניות הכתר. אחר כך "מים מרוח" היינו חכמה ו"אש ממים" היינו בינה. זה לגמרי חלק, ודאי הפשט של ארבע הראשונות. אחרי שיש אותן יש ו קצוות שמשלימות ל"עשר ספירות בלי מה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה".

הגימטריא שהיא שהשנה שלנו, תשע"ז, שוה "אחת רוח אלהים חיים" – כוונה מאד יפה של שנה זו, תשע"ז, 777, שנה שבה אנו יכולים להגיע ולהתעצם עם "אחת רוח אלהים חיים". יש כאן רמז לגבי התלי, שהמפרשים אומרים שהוא בעצם שרש כל היסודות, והכל כלול יחד ולא רואים אותו כלל, לגמרי נעלם, והוא הציר של כל היקום. מה הרמז? בביטוי "רוח אלהים חיים" "רוח" היא רוח (המדרגה השניה היא "רוח מרוח", סתם רוח יוצאת ממנה, אבל הרוח הראשונה היא "רוח אלהים חיים"), "אלהים" (שם הגבורה, יסוד האש) היינו התכללות האש בתוך הרוח ו"חיים" היינו התכללות המים בתוך הורח, סתם חיים הם מים חיים. זה סוד התלי, שכולל כל היסודות אבל נעלם לגמרי, בחינת עתיק שנעלם.

אבל אמרנו שהוא גם האיתן, האיתן שבנשמה, הגילוי ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד". השנה הזו היא שנה של "אחת רוח אלהים חיים". במפרשים כתוב שזו רוח הקדש, אותה רוח הקדש שמופיעה במאמר המפורסם של רבי פינחס בן יאיר, שאחרי "זהירות מביאה לידי זריזות וכו'" מגיעים לשיא של רוח הקדש. מה הקשר בין רוח הקדש ל"אחת רוח אלהים חיים"? אחת שוה הקדש, כך ש"אחת רוח" שוה רוח הקדש, "רוח אלהים חיים". אם כן, יש פה שנה מאד מסוגלת.

מה עוד רמוז? בימים האלה, עד הו"ר, אומרים פרק כ"ז בתהלים. איך מגיעים ל"אחת רוח אלהים חיים"? על ידי "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' [היינו מה שראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת, הסוכה היא בית המקדש, כמו שכתוב 'ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון'] כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו". כתוב בחז"ל שכל הריבוי של הדברים הטובים יוצאים מה"אחת" הזו, ומה"אחת" שלי בעבודה, "אחת שאלתי מאת הוי'", יוצאת "רוח אלהים חיים" שהיא רוח הקדש, זה הסימן של השנה הזו שהוא בעצם ה"תלי" בעולם, ה"תהיה לצל יומם", שהצל יתגלה ליום, ליומם ממש, הצלא דמהימנותא. ההתקשרות לה' היא לא עצם האמונה, עצם האמונה ("אמונה אמן", גילוי "חביון עז העצמות" שברדל"א) הוא שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד. זו עוד נקודה על "וסכה תהיה לצל יומם".

נסיים שיחה זו בכך שחג הסוכות כולל את כל מלכי המציאות, מלכי העש"ן: תלי ר"ת "תהיה לצל יומם" כנ"ל. גלגל בסוד "חג האסיף תקופת השנה" (ביטוי שלא מופיע בחג אחר). לב בסוד כל רמזי הלב הקשורים דווקא לחג הסוכות (כמבואר בסוד ה' ליראיו. יש עוד רמז של לב שלא מופיע שם: שני פסוקי מצות סוכה: "בסכת תשבו... למען ידעו..." ר"ת לב. שאר אותיות "בסכת" = יה פעמים לב, שאר אותיות "למען" = ה פעמים לב, נמצא ש"בסכת... למען...", ר"ת לב = אהיה פעמים לב = כושי כושי, סוד אתרוג הכושי הדומה ללב![יח]).

ה. חג הסוכות – חבור החפצא והגברא

ההתוועדות הערב היא לעילוי נשמת ידידנו הקרוב ביותר, ראובן בן שיינדל רייזל מרנץ. לכן רצו לומר גם קדיש, אבל כנראה הוא יצא. [אפשר בינתים להגיד עוד משהו.] בסדר, נגיד עוד משהו.

חג – חסד-גבורה, חפצא-גברא

כעת מה שנגיד הוא רק ראשי תיבות של שיחה שלמה שאין לנו כעת זמן בשבילה: מה זה חג? סתם חג הוא חג הסוכות, החג שלנו, "זמן שמחתנו". כמו שאמרנו בפסוק "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי". כשאומרים את ראשי התיבות חג, כשמכוונים ח"ג בר"ת בספרי הקבלה, חג היינו חסד-גבורה. כשכתוב "שלש רגלים תחג לי בשנה" מוסבר בקבלה שרומז גם לשרש התפארת שלמעלה משני הקוים, ימין ושמאל, ורומז לתפארת-חסד-גבורה. תחג בגימטריא תהו, ג"פ 137, אבל רק חג הוא חסד-גבורה (חיבור שני הקוים ימין ושמאל, "חד אריך, חד קציר", רמז ל"ז"א בעתיקא אחיד ותליא").

מה זה עוד? דווקא בנגלה – לא שמופיע כך בר"ת, אבל ישנו זוג של מושגים חשובים ביותר בלימוד הנגלה שהר"ת שלהם הוא חג. התחלנו מההלכה הראשונה בהלכות אתרוג ונסיים גם במשהו שיש לו טעם של נגלה, מה זוג המושגים הכי חשוב כשלומדים תורת הנגלה עם ר"ת ח"ג? חפצא-גברא. חג הוא חיבור של חפצא וגברא. ככה לגבי כל חג אבל בפרט בנוגע לחג הסוכות, חג סתם.

מהם חפצא וגברא? למה חג הסוכות הוא סתם חג, סתם חפצא וגברא, ומי הם החפצא והגברא? רוצים להתבונן, להתעמק. כתוב, והיו על זה שיעורים, שהחפצא והגברא הם בעצם שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף הוא החפצא ומשיח בן דוד הוא הגברא. זה כבר הסוף, לפני זה צריך קצת יותר להעמיק בפשט מהם החפצא והגברא.

מחלוקת הראשונים האם איסורי חפצא הם כל איסורי דאורייתא או רק קדשים ונדרים

יש כמה שיטות, בין אחרוני האחרונים, איך להסביר את ההבדל לגבי איסורים – בדרך כלל הולך עם איסור, איסור חפצא ואיסור גברא. סתם איסורים בתורה, כמו נבלה וכו', האם הם איסור חפצא או איסור גברא? רוב הראשונים, ובעיקר הרא"ש והרשב"א, כותבים בפירוש שסתם איסור דאורייתא הוא איסור חפצא – האיסור נמצא בתוך הנבלה, בדבר האסור. אבל יש מי שחולק, הריטב"א – מאן דאמר חשוב ביותר, שקול – שאומר שסתם איסור דאורייתא הוא איסור גברא, ואילו איסור חפצא הוא רק נדרים או קדשים. הקדש הוא קדושת החפצא. מועלים בנדרים.

איפה בכלל כתוב בגמרא, בחז"ל, חפצא וגברא? בתחלת מסכת נדרים, שזה ההבדל בין נדר לשבועה. נדר הוא איסור חפצא, ולכן הוא חל על מצוות – אם אתה אוסר בנדר את הסוכה אסור לך לשבת בסוכה. אבל בשבועה אתה מושבע ועומד מהר סיני, לא יכול להשבע לא לשבת בסוכה כי אתה כבר מושבע כן לשבת בסוכה. מצד שני, שבועה חלה גם על דבר שיש בו ממש וגם על דבר שאין בו ממש, אבל נדר חל רק על חפצא ואם אין ממש אין חפצא ואז אין נדר.

בכל אופן, המקור להבדל בין חפצא לגברא הוא ההבדל בין נדר לשבועה (בלשון הזהר, בין חיי המלך למלך גופא), ומכאן חוקרים לגבי כל איסורי דאורייתא. לגבי איסורי דרבנן פשיטא שהם איסורי גברא, אבל לגבי איסורי דאורייתא – נבלה וחזיר וכו' – מחלוקת אם הם איסור גברא או איסור חפצא. בדרך כלל, כשמתחילים ללמוד, אומרים שסתם איסור דאורייתא הוא איסור חפצא, אבל לא נכון, האמת שזו מחלוקת.

ר"י ענגיל: חפצא וגברא – מציאות ודין (חסד וגבורה)

איך מסבירים את המושגים האלה? קודם כל, אמרנו שח"ג ר"ת חסד-גבורה, יש קשר? חפצא שייך לחסד וגברא לגבורה? גברא הוא ממש לשון גבורה. מה לגבי חסד? יש "חפץ חסד", כנראה שיש איזה חפץ בחפצא והוא הולך יחד עם חסד.

מה ההבדל? יש שתי דרכים באחרונים להסביר את ההבדל בין חפצא לגברא. הראשון, שאי אפשר לומר שהוא העיקר, אבל ככה נשמע לי עכ"פ, הוא ההסבר של רבי יוסף ענגיל בספריו – ההבדל בין מציאות לדין. חפצא היא מציאות, כלומר שיש משהו במציאות – אם יש איסור חפצא האיסור הוא חלק ממציאות הדבר האסור. זו מציאות, לא רק דין. דין הוא שהתורה אומרת איזה דין, אבל אין שם מציאות. כשיש איסור גברא אין שינוי במציאות שלי, של הגברא, רק שיש דין תורה שהגברא אסור לאכול משהו מסוים וכיוצא בזה, אבל אין כאן חידוש של מציאות אלא רק חידוש של דין. אלה מלים של לומדות שצריך להכנס אליהן. כך מסביר ר"י ענגיל את ההבדל – חפצא היא מציאות וגברא הוא דין.

אם גברא הוא דין זה עוד יותר מתאים לגבורה. אמרנו שגברא הוא משיח בן דוד, למה? עליו כתוב "נאם הגבר הקם על", דוד הקים את עולה של תשובה. בנין המלכות (דינא דמלכותא דינא, בחינת דין ללא מציאות שהרי על המלכות נאמר "לית לה מגרמה כלום", דוד-משיח הוא בר נפלא, אין לו מציאות משל עצמו, הוא רק "דין תורה" שעל כן "לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי"), דוד המלך, הוא מהגבורות, הגברא. אבל שינוי או חידוש במציאות, לחדש מציאות – לפי ר"י ענגיל יש מציאות של איסור בתוך הנבלה, לדעת הרשב"א והרא"ש, זה לא דין אלא מציאות, כמו שהרמב"ם יאמר שלא בריא לאכול זאת, מציאות פיזית ולא סתם דין של איסור – שייך לחסד (על חסד נאמר "עולם חסד יבנה" דווקא, מציאות העולם וכל אשר בו היא חסד ואהבת ה' לכל ברואיו).

אבני נזר ור"ש שקאפ (לשיטת הריטב"א): חילול קדושת הגברא וחילול קדושת החפצא

עד כאן הסבר א' של החילוק בין חפצא לגברא. ההסבר השני הוא של האבני נזר, שלכאורה זה הסבר חסידי, אבל – קצת חידוש שסובר כמותו – זו גם סברת רבי שמעון שקאפ. זו גם לומדות ליטאית מובהקת, אבל הראשון שאמר זאת הוא האבני נזר, מקור חסידי. הסבה שהעדפתי את ההסבר הראשון, כי ההסבר הזה השני טוב רק לשיטת הריטב"א ולא לשיטת הרא"ש והרשב"א. שיטת הריטב"א שסתם איסור דאורייתא, כמו נבלה, הוא איסור גברא, ואיסור חפצא מקורו בנדר, שהוא התפסה בדבר הנדור, קדשים. עוד פעם, אתה לא יכול להתפיס נדר בנבלה – אתה צריך להתפיס נדר בקונם, בקרבן, קדש, קדשים, דבר הנדור. לומדים זאת מהמלים "איש כי ידֹר נדר", צריך להתפיס בדבר הנדור, שהוא כבר קדש.

שוב, הקדש הוא שינוי מציאות, איסור חפצא – לזה מסכים גם הריטב"א. האבני נזר ור' שמעון מסבירים ששני סוגי האיסור הם סוגים של חילול. איסור גברא הוא חילול בקדושת הגברא – האיסור על יהודי לאכול נבלה, לדעת הריטב"א שזהו איסור גברא, הוא בגלל קדושת היהודי, קדושת הגברא. אם הוא אוכל את הנבלה ח"ו הוא מחלל את קדושת עצמו. ואילו למעול בקדשים או בנדר, שיש בו גם מעילה כמו קדשים, היינו חילול קדושת החפצא.

המושג הוא מה אתה מחלל – זה הווארט – את הדבר האסור או את עצמך. אבל שוב, זה טוב רק לריטב"א, כי אם אני אומר שנבלה היא גם איסור חפצא הסברא לא עובדת – אין קדושה בתוך הנבלה שאני מחלל כשאני אוכל. אם הנבלה היא איסור גברא ההסבר הזה הוא טוב, שהחילול מחלל אותי, את הקדושה שלי. לפי זה אין כאן הבדל בין מציאות לדין, אלא שתי מציאות – מציאות קדושת הגברא או מציאות קדושת החפצא. קדושת החפצא היא בדברים של קדש.

סוכה ולולב – החפצא והגברא של סוכות

עד כאן לצאת ידי חובת טפת נגלה, מהו חפצא ומהו גברא, ובחג מחברים אותם יחד. סתם חג הוא חג הסוכות. בתוך החג הסוכה, הסכך, הוא החפצא. לא קוראים לו חג הלולב אלא חג הסוכות. בפסח קוראים חג המצות. מה מיוחד בחג הזה, שזכה למלה חג סתם? יש לו שתי מצוות, שני דברים. בפסח אין שני דברים. בשבועות בקושי אפשר למצוא אפילו דבר אחד. אבל בסוכות יש שני דברים שונים, שתי מצות, סוכה ולולב.

הסוכה היא מהרגע הראשון, מהלילה, והלולב הוא מהבקר. לא קוראים לו חג הלולב או חג האתרוג אלא רק חג הסוכות. כלומר, החפצא של החג הזה היא הסוכה (מה ש"וסכה תהיה לצל יומם"). החפצא של חג המצות הוא המצה והחפצא של חג הסוכות הוא הסוכה (לפי זה, החפצא של חג השבועות שייך לממד הזמן, "שנה", שבעה שבועות עד ל"תספרו חמשים יום" ועד בכלל. מכאן אפשר לומר שחג הפסח עיקרו בתיקון ה"נפש", מלכות, בטול השאור שבלב; חג השבועות תיקון ה"שנה", תפארת; חג הסוכות תיקון ה"עולם", בינה, ודוק היטב). מהו הלולב לפי זה, שלכן זה החג ב-ה הידיעה? הלולב הוא גם איזה חפצא, יש אתרוג כשר ואתרוג פסול, אבל (כדי להבין זאת צריך פנימיות) התפקיד שלו הוא להמשיך את החפצא, האורות המקיפים, החסד הוא הסכך, "וימינו תחבקני", הימין של הקב"ה שמחבקת אותי באהבה רבה, אבל צריך להכניס זאת ללב שלי באהבה רבה, לתוך הגברא (שיהיה "כמים הפנים אל פנים וגו'", בחינת מים של שמחת בית השואבה וכו'). מי עושה זאת? הלולב. לכן בחג הזה, יותר מבכל מצוה אחרת, יש שני דברים – קודם חפצא, ואחר כך עוד ענין, מצוה מיוחדת, לחבר את החפצא לגברא[יט].

השראת השכינה בישראל

לפי זה החפצא כאן הוא משיח בן יוסף, "חפץ חסד", כי בנין הזכר-היסוד-יוסף הוא מהחסד. ואילו הגברא – התכלית, להכניס לתוך הלב, הבעש"ט אמר "לב ישראל חי", שייך לסוכות, להכניס ללב של כולנו – הוא על ידי הלולב ("ולקחתם לכם... ושמחתם..." – לכם דווקא), להביא לימות משיח בן דוד. זו התחלת דרוש של חפצא-גברא.

כמה שוה חפצא ועוד גברא? שכינה. השראת השכינה בישראל היא כאשר יש יחוד של חפצא וגברא, דווקא בחג הזה. כמה שוה חג? 11. האם 385 (שכינה, חפצא-גברא) הוא כפולת 11? כן, שוה יהודי פעמים חג. כלומר, יש חג אחד, הר"ת, ועוד לד פעמים חג ששוות שאר האותיות. מה לגבי משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, כמה הם שוים יחד? 990, 90 פעמים חג, מלך. חפצא-גברא עולה יהודי פעמים חג ומשיח בן יוסף משיח בן דוד שוה מלך (מלך יהודי) פעמים חג. אם כן, יש פה מכנה משותף. שכינה, חפצא-גברא, היא כל הרבועים מ-1 עד 10, הפירמידה של 10. 990 הוא משולש פשוט, כל המספרים מ-א עד דם (סוד אדם). בכל אופן, יש קשר מספרי בין כל המושגים האלה, חפצא וגברא, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. שנזכה. לחיים לחיים.

כעת נכוון באמירת קדיש לזכר ראובן.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] י"ב תשרי ע"ב.

[ג] פסיקתא רבתי כו ; בתי מדרשות ח"ב מדרש שלשה וארבעה אות לח; יל"ש ירמיהו רמז שכו (ובכ"ד); וראה מו"ק טז, ב.

[ד] "ובבור אין מים כי אם טיט ויטבע ירמיהו בטיט" = 864 = 4 פעמים 216 (6 בחזקת 3) = "ובבור", התבה הראשונה. והוא עולה ג"פ רפח וכו'. חוץ מ"טיט... בטיט" יש גם טיט בדילוג אותיות: "ויטבע ירמיהו בטיט". במדרש אותיות דרבי עקיבא נדרשת האות ט (שבה גנז ה' את האור הראשון) מלשון טיט. והנה, הקשר בין הנחשים ועקרבים של יוסף והטיט של ירמיה רמוז בכך שאותיות המילוי של טיט – טית יוד טית = נחשים עקרבים (הנחשים ועקרבים נמצאים בתוך הטיט)! אצל יוסף כתוב "והבור רק אין בו מים" ואצל ירמיהו כתוב "ובבור אין מים כי אם טיט". שני הביטוים יחד (שבהם 11 תבות ו-33 אותיות, יחס נדיר של 1:3 – יחס זה קיים בכל ביטוי בפני עצמו) עולים 1144 = הוי' פעמים מד (המילוי הבסיסי של שם הוי' ב"ה: יוד הא וו הא).

[ה] דרוש כב.

[ו] ראה המדרשים בהערה ג.

[ז] "עבד מלך הכושי" = 507 = 3 פעמים 13 ברבוע, הערך הממוצע של כל תבה. אמצעי התבות של "עבד מלך הכושי" = 358 = משיח (האותיות השניות, ב ל כ, הן כלב למפרע, סוד שם בן , סוד אליהו מבשר ביאת משיח צדקנו. אותיות וש = אשה, משיח הוא בן אשה כנודע)!

[ח] מו"ק הנ"ל הערה ג.

[ט] כושית = יפת מראה = 736 (23, חיה, פעמים 32, טוב-יה, שמו של משה) = משה (23 פעמים 15) יהושע (23 פעמים 17) – הרב והתלמיד יחד נכללו ביפי האשה.

יפת מראה (כושית) ועוד צפרה = 1111 = אשה במספר קדמי.

ידוע ההבדל בין "יפת תאר" ל"יפת מראה" – "יפת תאר" מתיחס למבנה הגוף והפנים ("צורת הפרצוף" – רש"י) ואילו "יפת מראה" לזיו קלסתר הפנים ("זיו קלסתר" – רש"י [זיו קלסתר = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". יש בפסוק זיו אותיות ואור = ט"פ זיו]), ובזה דווקא מתאים הכינוי "כושית", ודוק.

[י] לקוטי לוי יצחק לזהר ח"א קפה, ב (נתבאר בשיעור שבת שובה ש"ז).

[יא] ראה פרדס יוסף שמות לח, כא. וראה כלי יקר לדברים לב, ב.

[יב] ד"ה "ויקהלו אל המלך כו' באתי לגני כו'" תרכ"ט.

[יג] במאמר הנ"ל של הרבי המהר"ש.

[יד] "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי". כל הפסוק עולה 3025 = 55 (הכל, 10 במשולש) ברבוע! "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל" = 1560, 60 (כלי) פעמים הוי' (י"פ יוסף). יש בפסוק 13 תבות (ו-52 אותיות, יחס מושלם של 1:4) – "בחג" ("בחג" במילוי: בית חית גימל = בראשית = שלשה דברים יחד = "שלש רגלים [תחג לי בשנה]", כללות כל החגים "בחג" סתם, חג הסוכות [שכתב בו שלש פעמים לשון שמחה]). רת"ס הפסוק, "ויקהלו... ישראל... השביעי" (והו אותיות, השם הראשון של עב שמותיו יתברך) = 1095 = 3 פעמים 365 (הערך הממוצע של שלש התבות), כללות ימות השנה ב"חג האסיף תקופת השנה".

[טו] "צל יומם" = ריו, ו בחזקת ג (ערך הממוצע של כל אות = לו, ו ברבוע). צל = 120 = 5 פעמים 24, יומם = 96 = 4 פעמים 24, יחס של 5:4 – ארבעת המלכים מנצחים (חג הסוכות הוא חג של "דידן נצח") את חמשת המלכים כאשר הצל הופך להיות יומם.

[טז] המספר 666 הוא ה-8 בסדרה זו ב-4 ממדים (של משולשי המשולשים): 1 6 21 55 120 231 406 666.

[יז] המקום לכוון את סוד תלי הוא כשאומרים ברכה: "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם...", שמלך (ממד) העולם הוא סוד תלי. "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם" ועוד תלי = 1443 = 13 (אחד) פעמים 111 (אלף-פלא).

[יח] השחרות בלב היא סוד "לבו דואג בקרבו" (וראה בשיעור הנ"ל הערה ב), הכלי לגילוי רזין דאורייתא, "ידעתיו הייתיו".

[יט] ודוק בכל זה גם על פי לקו"ש חכ"ב עמ' 122 ואילך.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com