חיפוש בתוכן האתר

שיעורי שבת שובה - שבת וילך, ו' תשרי ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

שבת וילך, ו' תשרי ע"ז – כפ"ח

שיעורי שבת שובה

שיעור לנשים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הקב"ה אומר "יחלוקו"

סיפור על אדמו"ר הזקן והסבא משפולי

היום, ו' תשרי, הוא יום היארצייט של הרבנית חנה, אמא של הרבי, וגם של צדיק גדול, הסבא משפולי (דער שפאלער זיידע). אם היארצייט של שניהם הוא באותו יום סימן שיש קשר בין הנשמות שלהן. אדמו"ר הזקן והסבא משפולי היו חברים טובים. נספר סיפור על שניהם:

אחרי הסתלקות המגיד, עם התפשטות החסידות, היתה זמן שהתעוררה מחלוקת של חלק מתלמידי המגיד על אדמו"ר הזקן. המחלוקת נבעה מאי-הבנה, מחוסר ידיעה, ומכך שהיו גם מרחקים גיאורפיים גדולים בין פולין ואוקראינה לבין אזורי רוסיה וליטא וגם הבדלי מנטליות בין המקומות השונים. הטענה של תלמידי המגיד על דרך חב"ד היתה על כך שלקחו את החסידות, שלתפיסתם היתה דרך של אמונה תמימה ואהבת ישראל פשוטה, והפכו אותה למשהו שכלתני. במילים בוטות, הם אמרו לאדמו"ר הזקן – מה אתה 'מבלבל בשכל' עם כל השכלים שאתה מלמד.

בשלב מסוים ניסו לשתף גם את הסבא משפולי במחלוקת, והוא אמר שהוא לא יכול לחוות דעה על פי שמועה ועליו לראות בעיניו. לכן, הוא נסע לליאז'נא, שם שהה אדמו"ר הזקן, ונעמד מעבר לקיר ביתו כדי להאזין ללימודו. הוא שמע את אדמו"ר הזקן לומד את תחלת מסכת בבא מציעא – "שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וכו'". אחת המעלות בלימוד של יהודים שהמאמע-לשון שלהם אינה לשה"ק (אלא 'יהודית' של אותו מקום) היא שאדם מתרגם לעצמו את הלימוד, וכך היה מקובל בלימוד באידיש – אפילו אצל גאוני עולם – ללמוד ולתרגם לעצמם כל מילה, לעתים תוך תוספת קלה. וכך, הסבא משפולי שמע כיצד אדמו"ר הזקן מתרגם לעצמו את המשנה, חלק אחרי חלק, ובסוף אדמו"ר הזקן אומר לעצמו שבמקרה כזה: "זאגט דער אויבערשטער אז דער דין איז 'יחלוקו'" (המציאות היא כזו וכזו, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, והקב"ה אומר שהדין הוא "יחלוקו").

כששמע זאת הסבא משפולי הוא אמר שדי לו בכך, והוא יודע שאין שום פסול אצל אדמו"ר הזקן, ואפילו בלי להכנס הוא נסע חזרה.

עומק דברי אדמו"ר הזקן: הקב"ה אומר שדרך הבעש"ט מתחלקת לשיטות שונות

הפשט של הסיפור הוא שברגע שהסבא משפולי שמע שאדמו"ר הזקן, בצורה הכי טבעית, דברים היוצאים מהלב, אומר בלימודו שהקב"ה אומר שהדין כך וכך היה ברור לו שבאמת אין כאן טענה שהחסידות 'נפלה' והפכה לשכל בלבד, אלא בתוך תורתו ועמקותו של אדמו"ר הזקן מאירה כל האמונה הפשוטה שהשריש מורנו הבעל שם טוב. אבל, אפשר להעמיק ולומר שאדמו"ר הזקן – שעל פי פשט לא ידע שהסבא משפולי עומד מאחורי הקיר – חש ברוח הקדש בנוכחות הסבא משפולי ובדבריו הוא גם ענה לחששותיו:

נקדים להסביר את הפירוש החסידי הידוע למשנה "שנים אוחזין בטלית", לפיו מדובר בשני משפיעים-צדיקים שאוחזים בבעל תשובה וכל אחד טוען שהוא שמצא וקרב אותו ולכן 'כולו שלו'. מכאן רואים כמה חשוב וקיומי לצדיק מי האנשים-ה'טליתות' שקשורים אליו.

בדומה לכך נפרש כעת את המשנה בפי אדמו"ר הזקן ונסביר שהטלית היא פנימיות תורת הבעל שם טוב. ישנם צדיקים רבים בין תלמידי הבעש"ט והמגיד שאוחזים בטלית ואומרים ש"כולה שלי" – שתורת הבעל שם טוב נמצאת בידי. לא רק בחב"ד טוענים שפנימיות תורת החסידות נמשכה דווקא דרכם, יש עוד חסידויות שטוענות כך. אם כן, יש כל מיני דרכים בחסידות – יש חב"ד, יש ברסלב, יש דרכים בחסידות פולין וכו' – וכל אחת טוענת "כולה שלי". ומה הקב"ה אומר? "יחלוקו", אליבא דאמת "אלו ואלו דברי אלקים חיים" ולכל אחד יש חלק אמתי בתורת הבעל שם טוב, ומכך גם נובע הפירוש החסידי הראשון – אכן יש מקורבים שונים, משרשי נשמות שונים, שכל אחד שייך באמת לחלק אחר בהמשכת ה'טלית' של תורת הבעל שם טוב. אדמו"ר הזקן בעצם אמר לסבא משפולי שמצד אחד הוא בהחלט טוען ש"כולה שלי", שדווקא דרכו היא דרך החסידות האמתית והפנימית של הבעל שם טוב, אך במקביל הוא גם 'משדר על הגל' של הקב"ה שאומר "יחלוקו". כשהסבא משפולי שמע זאת הוא הבין שאין מקום למחלוקת, כי בסופו של דבר גם אדמו"ר הזקן לא 'כופר' בדרכי החסידות של שאר תלמידי המגיד, ומאידך שאכן יש שרשי נשמות שונים ומקומות בעלי מנטליות שונה ויש מקום לדרכים השונות בהמשכת החסידות.

[שאלה: לא עדיף לכתחילה להבין ש"יחלוקו"? למה צריך שכל אחד יטען "כולה שלי"?!] מה יקרה אם מישהו יטען שלכתחילה "חציה שלי" (בעוד שהשני טוען "כולה שלי")? לפי ההלכה הוא יקבל רק רבע. יש ענין שבאמת כל אחד מרגיש וטוען ש"כולה שלי" על החלק שלו, כמו שאמר הבעל שם טוב בעצמו ש"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו". יש כאן עוד ענין, שה"יחלוקו" הופך כאן את המחלוקת לשלום. לכאורה, "יחלוקו" אומר מחלוקת, אבל כאן דווקא יש גילוי בחלוקה כיצד באמת כל אחד תופס ב"חלק מן העצם" ושייך ל'טלית' של הבעל שם טוב כ"אלו ואלו דברי אלקים חיים".

ב. עוז ה"אשת חיל"

"חגרה בעוז מתניה" ו"עֹז והדר לבושה"

כבר דברנו הרבה לקראת השנה החדשה על תהא שנת עז. המלה עוז חוזרת פעמיים בפרק השבח המיוחד של האשה – "אשת חיל" בסוף ספר משלי – בפסוק "חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועֹתיה" ובפסוק "עֹז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" (פסוק שאוהבים לשיר בין "אשת חיל" לקידוש, עם המנגינה היפה שיש לו). לכבוד הנשים נתבונן בשני פסוקים העוז האלה.

האם יש להם ביאור בחסידות? לפסוק הראשון, "חגרה בעוז מתניה", יש ביאור בתחלת אגרת הקדש בתניא. אדמו"ר הזקן מסביר כי המתנים הם כח האמונה בנפש וכדי לחזק את המתנים-האמונה יש לחגור אותן בלימוד תורה, כמאמר חז"ל "אין 'עוז' אלא תורה". כח האמונה הוא בפרט כחה של האשה (כמאמר "איהו אמת, איהי אמונה"), ולכן גם מובן שהתורה שמדובר עליה היא תורה נשית שמחזקת את האמונה. על המשך הפסוק, "ותאמץ זרועֹתיה", מסביר אדמו"ר הזקן הזרועות היינו האהבה והיראה שבנפש – התורה הנשית מחזקת את האמונה ונותנת אומץ לאהבת ה' וליראה מפני ניתוק קשר האהבה (כפי שמוסבר בחסידות על היראה הכלולה באהבה).

לפסוק השני, "עֹז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון", אין אמנם הסבר בספר התניא, אבל כמובן גם לו יש הסבר פנימי: לפי החסידות התורה היא בעיקר מזון פנימי לנפש ואילו המצוות הן לבושים, לכן יש לפרש שבעוד "חגרה בעוז מתניה" מתייחס לתורה הרי ש"עֹז והדר לבושה" מתייחס בפרט לקיום המצוות. דברנו כמה פעמים בחדש אלול על הקשר בין עז למלכות. פסוק נוסף שקושר בין עז למלכות הוא פסוק מספר תהלים, שגם אמרנו אמש בקבלת שבת, "הוי' מלך גאות לבש". מה המשך הפסוק? ["לבש הוי' עז התאזר".] אז שוב רואים כאן קשר בין "הוי' מלך" ל"לבש הוי' עז התאזר" (עוד פסוק של לבישת עז, מושג לא כל כך ברור – יותר קל להבין שההדר הוא הלבוש). יש כאן מלה מיוחדת, "התאזר", כמה היא שוה? תריג, מנין כל המצוות.

מיקומי ה"עוז" ב"אשת חיל"

לפני שניתן עוד פירוש לפסוקי העוז, נתבונן קצת במיקום שלהם:

"אשת חיל" בנוי לפי האלף-בית וה"עוז" מופיע באותיות ח ו-ע. במספר סידורי (הגימטריא של האות לפי המיקום שלה, שמתאימה לסדר של "אשת חיל") האות ח היא האות ה-8 והאות ע היא האות ה-16 – העוז מופיע, משום מה, בכל מספר שמיני.

בספר יצירה מתחלקות אותיות האלף-בית לשלשה סוגים – ג אמות (אמש), ז כפולות (בגדכפרת) ו-יב פשוטות (הוזחטילנסעצק). שתי האותיות, ח ו-ע, משתייכות לאותה סוג אותיות בספר יצירה – האותיות הפשוטות, יב אותיות המכוונות כסדרן גם כנגד חדשי השנה (החל מחדש ניסן, "ראש חדשים"). לאיזה חדשים שייכות ח ו-ע? האות ח היא הרביעית באותיות הפשוטות, כנגד חדש תמוז, והאות ע היא העשירית באותיות הפשוטות, כנגד חדש טבת. אין שום הכרח שכך יהיה, אבל ח ו-ע הן כנגד חדשים מקבילים – החדש הרביעי של הקיץ והחדש הרביעי של החרף.

לכל חדש יש חוש. מה החוש של חדש תמוז? [ראיה.] נכון. יוצא מכאן שיש איזו עזות ששייכת לראיה. בדרך כלל מכירים עזות מצח או עזות פנים, אבל כאן יש איזו עזות ששייכת לעינים – כח להסתכל על המציאות, על מנת לתקנה, בעוז. חדש טבת (שנברא באות עין) הוא מלשון "טוב עין הוא יבֹרך [כי מלחמו נתן לדל]". נמצאנו למדים שלשני החדשים המקבילים, תמוז וטבת, יש קשר מובהק לעינים ולחוש הראיה בטוב עין. שרה אמנו, ה"אשת חיל" הראשונה (ויש מדרש שכל "אשת חיל" מדבר עליה) – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הצטיינה בטוב עין שלה, בדרך שלמעלה מן הטבע (של שאר הנשים) כפי שהסבירו חז"ל, והיינו סוד ה-8 (של אותיות ח ו-ע באשת חיל) שבכל מקום מסמל את הלמעלה מן הטבע.

העוז הנשי המתבטא בלידת וגידול ילדים

כעת נאמר פירוש חדש, נשי, לשתי הופעות העוז ב"אשת חיל":

מה עיקר העז של האשה? נפרש ש"חגרה בעוז מתניה" מכוון לעוז של האשה להכנס להריון – זהו עוז ששייך למתנים, שהרי לשם תכלית זו ה' ברא את האשה כאוצר, עם מתנים רחבים, כדי שתוכל להחזיק את העובר. הרבה פעמים שואלים על מניעת הריון, יש כל מיני קשיים וספקות, אבל האשה המסורה, ה"אשת חיל", חוגרת את מתניה בעוז ומחליטה לא להתחשב בשום מניעה ולהכנס להריון שוב ושוב. הגבר 'מוגבל' במצות "פרו ורבו" בציווי להוליד בן ובת, אבל האשה שאינה מצווה היא בלתי-מוגבלת, היא מרבה ילדים עוד ועוד (כמי שאינה מצווה ועושה, במסירות נפש, מתוך תודעה שכל נשמה ונשמה שמתלבשת בגוף בעולם הזה מקרבת את הגאולה, ובזמן הגאולה דווקא תתגלה המעלה של מי שאינו מצווה ועושה ביחס למי שמצווה ועושה). כך כתוב שב"פרו ורבו" ה"פרו" שייך בעיקר לאיש אבל ה"רבו" בא דווקא מצד האשה.

עז הוא ע ועוד ז (בגימטריא מזל), אבל כמה עולה ע פעמים ז? [490] 490 בגימטריא תמים וגם בגימטריא פתי. בכל עניני הריון ולידה צריך לזכור שהכלל של חז"ל הוא "שומר פתאים ה'", להיות "פתי יאמין" ולקיים "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" (כפירוש רש"י). דווקא ב"אשת חיל" העוז של "חגרה בעוז מתניה" מופיע מלא, בצורה נדירה  – העֹז של האשה מתמלא, היא נכנסת להריון, כאשר ה-ו רומז לעובר.

כהמשך לעוז ההריון באים שאר שלשת החלקים בשני פסוקי העוז: "ותאמץ זרועֹתיה" היינו העז של האשה לשאת את התינוק על זרועותיה ולהניק אותו. "עוז והדר לבושה" היינו העוז של האשה לחנך את הילדים לתורה ומצות – שהרי, בסופו של דבר, האשה היא המחנכת העיקרית של ילדי הבית – תוך שהיא 'מלבישה' אותם בקיום התורה והמצוות. בסופו של דבר זוכה האשה ל"ותשחק ליום אחרון", אחרי שגומרים לחתן את כל הילדים עם שידוכים טובים ורווים נחת אין סופית מהילדים, הנכדים והנינים ("עד ביאת ינון", מלשון נין ונכד).

"את שם האל"

נאמר לסיום עוד רמז נשי שעוד לא אמרנו לשנת 777. יש ביטוי בתפלה, שלש מלים פשוטות שאומרים כל יום, שהוא בגימטריא תשע"ז – "את שם האל". מאיפה זה? [ברכת המאורות.] נכון, זו פסקה חדשה בברכת יוצר. מה ראשי התיבות? [אשה]. ראשי התיבות הם אשה (התבה הקודמת היא "וממליכים [את שם האל]", שייך לאשה-מלכות) והאותיות השניות של המלים הן אמת למפרע (בסוד "אמת מארץ תצמח", מהאשה, וכידוע שאמת היא ר"ת "אשה מזרעת תחלה" שאז "יולדת זכר", גאולת מלך המשיח שאין אחריה עוד גלות, כנודע בענין "שירו להוי' שיר חדש").

מה נשאר? עוד ל, כלומר יש כאן אשה ו"אמת ל...", כמו בפסוק "תתן אמת ליעקב". המלה האחרונה, האל, היא אותיות לאה, אשת יעקב ואם רוב שבטי ישראל. יש כמה פירושים ב"תתן אמת ליעקב" – שמדובר בראובן (יעקב ועוד ראובן שוה אמת), שמדובר ביוסף (ספירת היסוד – "וצדיק יסוד עולם" – שפנימיותה אמת) ועוד – ואחד הפירושים הוא שנתינת לאה ליעקב היא סוד "תתן אמת ליעקב" (לאה עולה ו פעמים ו. במספר קדמי – סכום כל המספרים מ-א עד וו עולה אהיה ואהיה פעמים אהיה, סוד "אהיה אשר אהיה", עולה אמת).

אם כן, יש כאן רמז פשוט ויפה (המתאים במיוחד לאשה) שאפשר לכוון בכל יום בשנת תשע"ז בתפלה.

נסיים בברכה שתהיה שנה טובה ומתוקה, שנה עליזה כמו ששרים.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com