חיפוש בתוכן האתר

מתוך שיעור שבועי לפרשת בחקתי - אור לט"ז אייר ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור לט"ז אייר ע"ו – כפ"ח

נצח שבהוד

מתוך שיעור שבועי לפרשת בחקתי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "לכתחילה אריבער".

יום ה-לב – תיקון ה"נהגו כבוד זה בזה"

ספרנו עכשיו את יום ה-לב של העומר. כל ימי ספירת העמר הם לב-טוב ימים – את ה-לב ספרנו, וב"אנא בכח" כוונו את המלה "טובך", אם כן כבר יש לנו "לב טוב" (טוב ה' – "טובך" – מתגלה בלב שלנו), מה שכולל את כל ימי הספירה. הכוונה של הספירה היא כנגד תיקון הלב. נוהגים מנהגי אבלות בספירת העמר כי מתו כד אלף תלמידי רבי עקיבא בפרק אחד, בין פסח לעצרת, וכתוב שפסקו מלמות בל"ג בעומר, לכן עושים יום טוב.

אם כן, סוף הגזירה כנגד תלמידי ר"ע על כך שלא נהגו כבוד זה בזה היתה היום, יום ה-לב של הספירה. והנה, כבוד שוה לב – היום שהגיע לשיא של "לא נהגו כבוד זה בזה" הוא היום, וממילא התיקון של היום הוא לנהוג כבוד זה בזה. הרבי מסביר שבעצם מה שלא נהגו כבוד זה בזה היה מתוך התקשרות – היו כל כך קשורים לרבי שלהם, רבי עקיבא, עד שחרה להם עד עומק הנפש שמישהו יפרש אותו לא נכון, כל אחד לפי דעתו הוא. יש כאן הרבה תלמידים, כל אחד מפרש את דברי הרבי כפי שכלו ודרכו בעבודת ה', כפי שרש נשמתו. אם לאחד יש את הפירוש האישי שלו, שהוא מאה אחוז בטוח שזהו הפירוש האמתי בדברי רבו, ומישהו אחר אומר אחרת, אז אף שבעצם הוא אוהב אותו – ההתקשרות שלו לרבי גוברת על האהבה הטבעית בין התלמידים, והוא לא מוכן לסבול בשום פנים ואופן שיש כאן תלמיד אחר שמפרש את הרבי שלי לא נכון. ככה הרבי מסביר את הענין של "לא נהגו כבוד זה בזה".

אם כן, התיקון של היום הוא התיקון שאף על פי כן, עם כל ההתקשרות וכל האהבה שלי לרבי שלי, צריך להיות גם מקום בנפש לסבול שמישהו אחר – איזה תלמיד אחר – יפרש לפי דרכו הוא, עם כל הרצינות ונקודת האמת שלו, אחרת ממני. אם עושים את התיקון הזה ביום ה-כבוד, יום ה-לב, של הספירה – מגיעים ל-לג בעומר, לאש קדש של רשב"י, סוד היחידה שבנפש רבי עקיבא רבו כנודע (ביחס ליחידה שבנפש כולם שוים לטובה). אז מתקיימים באמת דברי רבי עקיבא, שיש מי שאומר שהוא אמר אותם לאחר תום הגזרה, "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". אם כן, הסדר הוא קודם לתקן את הענין של "נהגו כבוד זה בזה".

יש גם רמז יפה בגימטריא, שהמלה נהגו שוה כבוד-כבוד, כלומר, "נהגו כבוד" הם "שלם וחצי". זה עצמו רומז – כמו הרמז של מחצית השקל והרמז של "שתי חצוצרת כסף" – שכל אחד ואחד צריך לדעת שהוא רק חצי. כל אחד יודע שיש שלם, ולהגיע לשלם – לשלמות ההתקשרות שלי לרבי – אפשר דווקא אם אני מצרף חצי שני, עוד אחד שגם קשור לרבי אך מפרש אותו קצת אחרת ממני. עד כאן הווארט של "נהגו כבוד", התיקון של "לא נהגו כבוד זה בזה"[ב].

נצח שבהוד – "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"

נתבונן בספירה שבאים לתקן היום: נצח שבהוד. מחר, ל"ג בעומר, הוא כבר הוד שבהוד – עצמות מדת ההוד, התמימות בנפש, אהרן הכהן שבאהרן הכהן. היום נצח שבהוד, משה רבינו שבאהרן הכהן. צריך להתבונן בזה לפי המהלך שהתחלנו לפני שבוע-שבועיים, שלכל אחד משבעת הרועים יש שבע מדות, וצריך לחפש את המדה המיוחדת של היום אצלו. היום הוא נצח של אהרן, ולפי דרכנו צריך לחפש בטחון פעיל – מדת משה רבינו, כפי שהתחלנו להסביר לפני שבוע – בתוך התמימות של אהרן, וגם לקשר זאת עם מאמרי חז"ל.

מי שהולך תמים לא מתיימר לשום משרה מיוחדת, הוא לא משתוקק להיות גדול – הוא רוצה להיות יהודי טוב, יהודי פשוט שעובד את ה' בפשיטות, כמו שה' ברא את האדם ישר. הוא רוצה ללכת ישר, בתמימות, עם הקב"ה, "אשרי תמימי דרך". הוא לא מחפש "גדולות ונפלאות ממני". אבל מה אם יש מקום שהוא מרגיש שהוא "מקום שאין אנשים", שכתוב בפרקי אבות "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"? כאילו נגד הטבע שלך, שאתה בחור צנוע, לא מתיימר לשום דבר, ופתאום אתה מרגיש את המציאות, את המצב סביב, ואין אף אחד שמרים את הכפפה – ממילא על זה חל אותו מאמר חז"ל ש"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".

גם משה רבינו מתחיל ככה – טוען "שלח נא ביד תשלח". הקב"ה צריך להתווכח איתו שבעה ימים ושבעה לילות עד שבסוף בעל כרחו ממש הוא כופה אותו לקבל את השליחות באתכפיא. משה רבינו טען לקב"ה שלא נכון שזה "מקום שאין אנשים" – יש פה אנשים, יש את אהרן, אחי הגדול, שהוא כבר נביא במצרים (היינו שיש לו את ההתכללות של משה – כל הנביאים בנצח, בחינת משה – שבאהרן), הוא יכול להרים את הכפפה (מצד הנצח שבהוד שבו), אז למה אתה מטיל עלי? אם כן, גם משה רבינו מתחיל בהוד (היינו הוד שבנצח, יום ההוי' של ספירת העומר). לפני קבלת שליחותו הוא תם, "ויעקב איש תם" (בחינת "משה מלגו יעקב מלבר"). כל יהודי, גם מנהיג ישראל, צריך להתחיל בתמימות – שהוא לא מחפש את המשרה בכלל. היינו סוד "הלך בתם [הוד] ילך בטח [נצח]" כנודע. או שהקב"ה בכבודו ובעצמו מכריח אותך, כפי שהיה עם משה רבינו, או שאתה מתבונן בעצמך – "בינה עד הוד אתפשטת" – ואתה מרגיש שצריך לעשות פה משהו ואין פה מי לעשות זאת, "במקום שאין אנשים", וממילא צריך לקחת יזמה, "השתדל להיות איש". הדבר הזה הוא נצח שבהוד – התובנה הזאת של "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". זה התיקון של היום, יום ה-לב של העומר.

נפילת אהרן כשמוטלת עליו ההנהגה – "נורא עלילה על בני אדם"

אצל אהרן המקום הבולט ביותר שהוא – גם כן, לא מבחירתו – היה צריך לאמץ מדה זו הוא כאשר משה רבינו עולה למרום לקבל את לוחות הברית, אחרי מעמד הר סיני. אז הוא השאיר את ההנהגה בידי אהרן וחור – מי שיש לו דברים שיגש לאהרן וחור. משה רבינו אומר – אני פה האחראי, אבל אני עכשיו הולך ל'דאטשע', עושה חופשה ארבעים יום, אז אי אפשר להפקיר את הצאן בלי רועה. לכן, אומר משה, אני מטיל עליך, אהרן, את האחריות.

זה לא התפקיד של אהרן, והוא גם לא יודע איך עושים זאת. הראיה שהוא באמת לא יודע איך עושים את זה היא התוצאה, "העגל אשר עשה אהרן" – התורה מייחסת את עגל הזהב, חטא העגל, לאהרן. גם התוצאה היותר מאוחרת, שמתו שני בניו, וב"ביום פקדי ופקדתי" לגבי כלל ישראל – יש רושם שניכר ונשאר עד עצם היום הזה.

לפעמים אחד הוא הוד, הוא תם, תמים, ופתאום הוא מקבל אחריות – או כי הוא מתבונן "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", או שהקב"ה מטיל עליו אחריות, או שמשה רבינו כאן אומר לו שאין מישהו אחר ואתה חייב להיות במקומי בתקופה הזו – וזה מסוכן, לא פשוט. דווקא בנצח שבהוד, שפתאום ההוד – בטחון סביל – צריך לאמץ ולהכליל בעצמו ממד של בטחון פעיל, שלא בטבעו ואינו רגיל לו, הוא עלול ליפול. אם הנצח שבהוד הוא יום שהאדם עלול דווקא לחטוא מתוך שהוא רוצה לקיים את הדבר הכי טוב של "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", אז אפשר גם לומר על היום הזה שהוא היום בספירה של "נורא עלילה על בני אדם". הרי כל החטאים, ובמיוחד חטאים של צדיקים תמימים, ה' עושה אותם. יש חשבונות של הקב"ה שכך עלה במחשבה לפניו ואין לך רשות להרהר.

נצח שבהוד – השתדלות פעילה תוך כדי בטחון סביל

מה זה בטחון סביל? שאדם מקיים את ההוראה של הרביים "טראכט גוט וועט זיין גוט" – חשוב טוב יהיה טוב. לא צריך לעשות כלום, רק לחשוב טוב, לבטוח חזק מאד שודאי יהיה טוב, בטוב הנראה והנגלה כמו שאתה רוצה. הדוגמה הקיצונית של ההנהגה הזו היא חזקיהו מלך יהודה, שאין מה לעשות נגד סנחריב, אז מה הוא עושה? הולך לישון, שהקב"ה כבר יטפל בנושא. כך היה, ובזכות זה קרה נס גדול מאד מן השמים, שאם היה אומר עליו שירה הוא היה הופך להיות משיח – משיח בן יוסף, כמו שהאריז"ל אומר.

מה זה בטחון פעיל שבתוך בטחון סביל? בטחון סביל הוא שאני בוטח במאה אחוז בה'. בטחון פעיל שבבטחון סביל הוא כמו ההוראה של הרבי, שאף על פי שצריך לבטוח מאה אחוז בקב"ה בכל אופן תלך לרופא – "ורפא ירפא", תקיים את הנצח, את מה שמשה רבינו כותב בתורה, תעשה השתדלות. היו צדיקים שהלכו לרופא, קנו את התרופות וזרקו אותן לפח, ואמרו ש'יצאתי ידי חובה'. ככלל, זו לא ההנהגה של הרבי.

שוב, רוצים להבין מה זה בטחון פעיל שבבטחון סביל – דבר והיפוכו – נצח שבהוד. יש משהו אחר לעשות – אני בוטח במאה אחוז בקב"ה שהכל יהיה בסדר בטוב הנראה והנגלה, אבל אני נוסע לרשב"י להתפלל אצל הצדיק, עושה משהו. מחר הוד שבהוד, היום של רשב"י, לא צריך לנסוע לשום מקום – אפשר ללכת לישון. אבל ביום ה-לב, נצח שבהוד, אני מודה ובטוח במאה אחוז ובכל אופן נוסעים לרשב"י. הכי כיף תוך כדי הריקודים שם ללכת לישון, בתוך הריקוד, להגיע למצב כזה שאתה 'אויס', אקסטזה של ביטול במציאות ממש, איבוד כל כוחות הנפש הגלויים כמו בעת שינה. כל זה נועד לתת איזה געשמאק, איזה חוש, מה אמור להיות נצח שבהוד (ואחר כך הוד שבהוד).

סכנת העליה לגדולה

נצח שבהוד הוא לקום, אף על פי שאתה תמים ואתה יודע שאני לא ראוי לכך, ולקיים "השתדל להיות איש". הדבר הזה, להיות ראוי ולקבל את התפקיד (ההולם אותך) ממש בכפיה, נאמר דווקא על אהרן – "למה אתה בוש לכך נבחרת", כפירוש רבי אלימלך המפורסם. למה אתה מתבייש, בגלל חטא העגל (שגם היה נצח שבהוד, נצח הוא הנהגת העדה ואהרן לא מוכשר לזה), ודווקא מכיון שאתה בוש – "לכך נבחרת".

מה עושים כשחוטאים? יש מצוה בתורה, לעשות תשובה – גם בחינה של "בינה עד הוד אתפשטת", ובהוד המצוה היא להתוודות, מצות הוידוי. יש כמה וכמה פירושים למשמעות ספירת ההוד, ואחד מהם הוא וידוי. דווקא בפרשתנו, פרשת בחקתי, כתוב "והתודו את עונם". אחר כך, בפרשת נשא, עוד שבועיים, כתוב שוב "והתודו את חטאתם". פעמיים בתורה כתוב "והתודו", אצלנו "את עונם" ושם "את חטאתם". מהפסוק בפרשת נשא הרמב"ם לומד את המצוה של וידוי, שהיא בעצם המצוה של תשובה. כל המצוות הן מצוות מעשיות, והביטוי המעשי של תשובה הוא וידוי. יש אריכות עצומה בדבר הזה בדעת הרמב"ם, לגבי היחס בין מצות התשובה שבלב לוידוי שבפה. בחסידות מוסבר שהוידוי שבפה הורג את הקליפה החיצונית, את המלאך הרע שנברא על ידי החטא, וההתקרבות והתשובה אל ה' היא התשובה שבלב.

בכל אופן, היות שנצח שבהוד הוא יום של חטא, יום של "נורא עלילה על בני אדם" – כתוב שמי שעולה לגדולה מוחלין לו את כל עונותיו. מי שעולה לגדולה הוא בסכנה גדולה, אז כדאי שניתן לו את כל ההכשרה הכי טובה, כדי שכולי האי ואולי הוא יצליח במשימה שלו, ולכן נותנים לו להתחיל דף חדש. שוב, העליה שלו לגדולה היא מאד מסוכנת. רואים זאת שוב ושוב ושוב, פעם אחר פעם, כאן אצלנו בארץ שלנו, שדווקא אנשים שעולים לגדולה נופלים.

שוב, היום של כל הסיפור הזה הוא היום – הסיום, השיא, של מיתת תלמידי רבי עקיבא. כל הנפילות של מנהיג הן כי אם הוא לא נקי, הוא לא מאה אחוז מתוקן, הוא הולך – בגסות או בדקות – על "אנא אמלוך", ואז הוא נופל ונשבר. יש רק אחד שאצלו זה בסדר, שה"אנא אמלוך" של הקב"ה – מלכות דא"ס שלפני הצמצום – מדבר מתוך גרונו, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", ואז לא מזיק ואדרבא מצליח. אחרת זה שרש הגורם בנזיקין של המנהיגות.

סיכום עניני נצח שבהוד

אם כן, אמרנו כמה דברים: אמרנו שנצח שבהוד הוא תוך כדי בטחון סביל, בכל אופן לעשות איזו מצוה, תפלה, לימוד תורה – לזכות... אני מאמין מאה אחוז שיהיה בסדר, אבל לזכות אותו אחד אני עושה משהו טוב. זה ודאי נקי, דבר נקי שאפשר לעשות. יש אחד שלא עושה כלום. כתוב בחסידות שיש אחד שלא מתפלל ולא לומד לזכות ולא עושה מצוה לזכות – פשוט לא עושה כלום. זה הוד שבהוד, כמו חזקיהו שהולך לישון.

יש ביום הזה את ה"השתדל להיות איש" עם כל הדברים השונים – כל האופנים מי מעלה אותך לתפקיד, ה' או  משה או שאתה עצמך מתבונן שצריך.

יש אחרי החטא, מתוך תודעה של "נורא עלילה על בני אדם", לקיים את מצות הוידוי – גם זו איזו יזמה. הרי אצל אהרן יש גם בחינה של לא להתוודות, "וידֹם אהרן", שום תגובה – על זה הוא מקבל שכר. "וידֹם אהרן" זה הוד שבהוד, מחר. אבל אם אהרן מבין שאני פה עשיתי טעות, חטא הכי גדול, "העגל אשר עשה אהרן", על זה הוא מתודה (היום, נצח שבהוד). ביום הקדוש, "אחת בשנה", אהרן כהן גדול מתודה שוב ושוב (העבודה הקשורה לשרש נשמתו, הוד), וכך הוא ממשיך כפרה ושפע רב לעם ישראל.

איך זה התחיל? מכך שהוא מכריז חג – "חג להוי' מחר". בלימוד שלנו במסכת ע"ז הסברנו שכל עבודה זרה מתחילה מחגים חדשים. לכן הרמב"ם מקפיד על דת חדשה, שדת חדשה היא לעשות חג[ג]. מי הראשון שכתוב בתורה שהכריז על חג חדש? "חג להוי' מחר", זה אהרן, זה נצח שבהוד של אהרן. מה יצא מהחג הזה? איד, "לפני אידיהן". מה זה איד? שבר, "כי קרוב יום אידם", שהעם נשבר והלוחות נשברו – הכל מהחג שחדש אהרן, נצח שבהוד.

אך התיקון הוא מיניה וביה – דווקא ביום ה-לב של הספירה (היום) ראוי להכריז "חג להוי' מחר" – מחר ל"ג בעומר, חג (חדש של) מתן תורה של פנימיות התורה (הממד הפנימי של התורה שבכחו דווקא לתקן מהיסוד את חטא העגל, חטא הגעל, העלג, הלעג שנתגלע במקום התושיה של מתן תורה – "בכל תושיה יתגלע". ראה להלן בענין השרשים גאל וגעל), "חג" שכולו "להוי'" (שבו מתגלה "סוד הוי' ליראיו"). גילוי פנימיות התורה הוא סוד ה"מחר" – "[היום לעשותם ו]מחר לקבל שכרם ['שכר מצוה מצוה', גילוי הסוד, האור האלקי הפנימי הטמון בכל מצוה]". ידוע ש-לג בעומר = 351, שם הוי' ב"ה במשולש, וכאשר מצרפים לזה "חג להוי' מחר" (שעולה העֹמר, ה פעמים סג שהם ז פעמים מה כנודע בכוונות) מקבלים 666, 36 במשולש (עלית שרש המשולש ב-י, מ-26 ל-36, סוד צורת ה'חן' של שם הוי' – י-ה-ו-ה-י), מספר סגולי ביותר לבטל קליפת עבודה זרה כנודע. "חג להוי' מחר" ר"ת = ג פעמים הוי' וס"ת = ח פעמים הוי', היינו ממש "חג להוי'"[ד] (האמ"ת = חגיגה)!

עד כאן יש לנו קצת חומר למחשבה על נצח שבהוד, עד מחר בערב שכבר יהיה ל"ג בעומר – "חג להוי' מחר".

מ-לב ל-גל – "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"

לחיים לחיים. כתוב בחסידות ש"אין כלי שלם כלב נשבר". מה שניסינו לשדר בשיחה הקודמת שבעצם הכלי השלם של ספירת העמר הוא היום האחרון של מיתת תלמידי רבי עקיבא, וכל מה שדברנו הוא כדי שביום ה-לב של הספירה נגיע ללב נשבר. הלב הנשבר הופך להיות הכלי השלם בו מתגלה האור של ל"ג בעומר – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", תורת רשב"י, "תורה חדשה מאתי תצא". מתן תורה של פנימיות התורה, זה הביטוי לגבי ל"ג בעומר. כדי לקבל את האור הזה צריך לב נשבר, יום ה-לב של הספירה, כמו שכתוב – בפירוש – "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", שקודם יש לב נשבר (כלי) ואחר כך מגלין רזי תורה (אור), ה-לב של הספירה וה-לג-גל של הספירה.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] סגולה לתיקון "נהגו כבוד זה בזה": אמירת "שלום עליכם-עליכם שלום" בקידוש לבנה (כנסת ישראל נמשלה ללבנה). והרמז: כבוד בהכאת אותיות = 960 = 30 פעמים כבוד = 10 פעמים "נהגו כבוד" ("נהגו כבוד" כלפי כל עשרת כוחות הנפש של חברך – לכבד את הכתר-רצון שלו, את החכמה-שכל שלו ועד המלכות שלו, ששם עיקר סוד הכבוד, "כבוד מלכים", והרי "כל ישראל מלכים", לכל יהודי מגיע כבוד מלכים). וביחד עם נהגו בהכאת אותיות = 5460 (3 פעמים 1820) = 10 פעמים "שלום עליכם" (5 פעמים "שלום עליכם-עליכם שלום" – בקידוש לבנה נוהגים לומר כך שלש פעמים, שבכך יש 'חזקה' של אהבת ישראל ואחדות ישראל, אך שלמות התיקון הוא לומר זאת חמש פעמים, סוד פרצוף עתיק יומין המתלבש בחמשת פרצופי האצילות, שלמות התיקון של אהבת ישראל ואחדות ישראל).

[ג] כל "חג" (לשון ריקוד) הוא סוד נצח והוד (שתי הרגלים): כאשר כוללים במנין הספירות כתר וגם דעת אז נצח הוא הספירה ה-ח של "אור ישר" ("איהו בנצח") והוד הספירה ה-ג של "אור חוזר" ("איהי בהוד") – חג! 

[ד] "חג להוי'" – חג פעמים הוי' = "לאהרן", לרמוז שחג זה הוא החג של אהרן, חג לאהרן ממש (חגיגת שרש נשמת אהרן), זה שאמר "חג להוי' מחר" (כשמלא את מקום משה כמנהיג עם ישראל). והיינו כידוע של"ג בעומר הוא יום ההוד שבהוד של ספירת העומר דהיינו יום האהרן שבאהרן, היום העצמי ביותר של אהרן (סוד "ועשית לאהרן ולבניו ככה" – כתר כל הכתרים, הנתפס דווקא בהוד שבהוד והמתגלה ביום לג בעומר, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך")!

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com