שבת אחרי-מות - המשך לסעודת משיח - כ"ב ניסן ע"ו – כפ"ח הדפסה

בע"ה

כ"ב ניסן ע"ו – כפ"ח

שבת אחרי-מות

המשך לסעודת משיח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הספקנו לדבר אתמול על ארבע הנקודות מתוך הסימן שלנו – כתנת מבטח. הספקנו לדבר על הכתנת, ששייכת לפרשת השבוע – "כתנת בד קדש ילבש וגו'" – וגם לשיר השירים שקוראים בפסח, בו כתוב "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה". יש לנו בע"ה שמחות השבוע, אז נשאיר חלק מהנקודות לדבר בהן. בסוף כל הנקודות מתקשרות זו לזו, הכל מהלך אחד.

לפני שנמשיך בעוד נקודות, נתחיל בכמה השלמות לדברים שדברנו אתמול:

א. החסידות כנגד היחוס

להקיא את היחוס

בנקודה הראשונה דברנו אתמול על כך שהמשיח איננו מיוחס בגלוי. נפתח בסיפור מפורסם שמראה את היחס של החסידות ליחוס. כשרבי נפתלי מרופשיץ הגיע לרבי אלימלך מליז'נסק (אחר כך הוא היה אצל החוזה מלובלין, אבל הוא התחיל אצל הרבי ר' אלימלך) הוא דחה אותו כמה פעמים. בסוף הוא אמר לו בפירוש – אני לא צריך אצלי מיוחסים. רבי נפתלי היה מאד מיוחס – אבא שלו היה צדיק, והוא בא ממשפחה שכולם רבנים צדיקים. רבי נפתלי ממש התייגע ובכה, עד שהוא הקיא דם, כדי שרבי אלימלך יסכים לקבל אותו. הוא הקיא את היחוס.

לקראת סוף הפרשה קראנו על הקאת הארץ – איך התרגום מתרגם? לשון התרוקנות. הוא התרוקן מהיחוס שלו כדי להצטרף לחסידות. רואים מכאן שהענין של החסידות היה דווקא הלא-מיוחסים, אפילו שאחר כך נהיו הכי מיוחסים.

לעבוד כאילו היחוס מתחיל ממני

מצטרף לכך עוד סיפור מפורסם על המגיד ממעזריטש, שכאשר הוא היה ילד נשרף ביתם. היה בבית ספר יחוסין על היחוס העתיק של המשפחה, שהיה מאד יקר לאמו של המגיד, והיא הצטערה מאד כשהוא נשרף. בנה הצעיר, המגיד, ראה בצערה ונחם אותה – אל תצטערי, אמא, כעת היחוס יתחיל ממני.

זה ווארט קצת אחר, כי הוא כן מדבר על יחוס, אבל יחוס שמתחיל ממנו. כנראה שדווקא מי שיודע שלא רוצים מיוחסים היחוס מתחיל ממנו, ושגם בדורות הבאים המיוחסים אליו כל אחד ישתדל לעבוד כאילו אינו מיוחס, כמי שהיחוס צריך להתחיל ממנו. [יש גם את ההתחלה של רמ"ח אותיות, שעדיף להתחתן עם בת של בעל בית חסיד חב"ד פשוט מאשר עם בת של אדמו"ר מאדמו"רי פולין.] שם הענין הוא אחר, אבל אולי זה חזי לאצטרופי אם מסתכלים על הנקודה מעוד זוית.

יחס-יחד-אחד

יש עוד ענין שקשור ליחוס. ידוע אצלנו בספרים שיש שלש מדרגות בחיי הנישואין – יחס-יחד-אחד. יחוס קשור כמובן למדרגה של יחס, המדרגה התחתונה (גם היא דבר גדול, אבל היא לא התכלית). ביחס-יחד-אחד הכל לשון נופל על לשון, כמובן.

יחס-יחד הוא חילוף של ס ב-ד. איפה מתחלפות ד-ס? [באלב"ם.] נכון, האלף-בית בו נברא העולם – "כֻלם בחכמה עשית", 'כלם באלב"ם עשית' (ווארט של בעל המגלה עמוקות). איפה בספירות של אלב"ם נמצא החילוף הזה? זהו החילוף הרביעי, שכנגד הדעת – אל בכתר, בם בחכמה, גן בבינה, דס בדעת – שייך ל"והאדם ידע את חוה אשתו", ה-ד (של יחד) היא הפנימיות וה-ס (של יחס) היא החיצוניות.

בשלב הבא, בין יחד ל-אחד, יש חילוף של י-אי כחות הנפש הופכים לאחד ממש.

יחס – תיקון התהו

נסביר את יחס-יחד-אחד לפי הקבלה: יחס הוא התיקון של עולם התהו שנשבר. בעולם התהו היו רק אי-אמון, חשד ופחד מהשגת גבול, ולכן לא היה יחס – "לא הוו אשגחן אפין באפין" – והיחס המתוקן הוא ההיפך. בניה של יחס נכון ומתוקן, שיש בו אמון הדדי ונתינת מקום לזולת. השבירה של ז מלכין קדמאין דמיתו היתה במדות הלב והיחס המתוקן והנכון הוא תיקון פרצוף ז"א על ידי המשכת מוחין שעושים התכללות ויחס נכון בין הקצוות. במסגרת יחס בחיי הנישואין יש גם את מה שנקרא היום יחסי גומלין – יחס הדדי מתוקן בו כל אחד גם נותן וגם מקבל (ענין הכתובה).

הזמן הכי מתאים לכך הוא ימי ספירת העומר, בהם עוסקים בתיקון עולם התהו. הזכרנו אתמול שיש באריז"ל 13 כוונות לימי הספירה. אנחנו מכוונים את הכוונה של התכללות שבע המדות מחסד ועד מלכות. הכוונה שיתכן שהיא השניה לה בחשיבותה (הכוונה הכי-חשובה אחרי הכוונה הנפוצה), היא הקבלת ימי הספירה לשבעת מלכי התהו, תוך התכללות ביניהם. עצם העובדה שעושים התכללות בין מלכי התהו היא כבר תיקון הכי גדול – שיש יחס בין המלכים שכל אחד מהם אמר "אנא אמלוך" ולא היה מסוגל להתייחס לזולתו. בדרך כלל האריז"ל מתחיל את הקבלת שבעת המלכים מדעת, כנגדה מכוון המלך בלע בן בעור, אבל בשמועה הזו שבעת המלכים מכוונים מחסד ועד מלכות (סוד השבוע מח"י אלול עד כ"ד אלול, שבוע עולם התהו).

למשל, מה הכוונה היום, מלכות שבחסד? בעל חנן בן עכבור (המלך השביעי) שבבלע בן בעור (המלך הראשון). רואים מיד שיש ביניהם קשר – בעל הוא אותיות בלע. מה האותיות של "בעל חנן"? "נחל נֹבע" – היום ה"נחל נֹבע" שב-בלע, שבבעל שם טוב.

יחד-אחד – מוחין דאמא ומוחין דאבא

אכן, כל המוחין שנמשכים לז"א כדי לתקן את היחס הם מוחין השייכים למדות, וזו לא התכלית עדיין. מוחין אלו הם יחסית מוחין דקטנות. למעלה מהיחס יש את המדרגה של יחד, שהיא מוחין דגדלות דאמא. יש שני פסוקים עיקריים של יחד – בתורה הפסוק הוא "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" ובתהלים "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". "שבת אחים גם יחד" הוא מתוך התודעה של אחים מאם – ששנינו יחד יצאנו מאותה רחם, וכשמתבוננים בכך מתעוררת האחוה. אך גם זו עדיין לא התכלית – התכלית היא להגיע ל"אחד", המדרגה של מוחין דגדלות דאבא. איפה רואים שאחד שייך לאבא? בפרק ל"ה בתניא, בהגהה בשם המגיד ממעזריטש, ש"אחד האמת" שורה דווקא בבטול של ספירת החכמה.

איך רואים שבחב"ד לא 'עושים עסק' מהיחד? בכל העולם צועקים "יחד" חזק מאד – מתי? בקדושת כתר, החזן אומר עד לשם ואז צועקים "יחד", אבל בחב"ד לא מדגישים זאת בכלל. שומעים את ה"כתר" – עם הכוונה של "כתר כל הכתרים" מהבעש"ט – וגם ב"איה" יש כוונה של כתר (א-י-ה – כח"ב שבכתר), אבל ה"יחד" עובר בשקט, התכלית היא להגיע ל"[שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'] אחד". מכאן גם אפשר להבין את היחס בין "יחד" ל"אחד". ביחד עם מי נאמר ה"יחד" בקדושת כתר? עם המלאכים. אבל הרי נשמות ישראל הן לפני ולפנים מן המלאכים, והן מגיעות ל"אחד". לא עושים ענין מיוחד ממה שאנחנו יחד עם המלאכים ("יחד שבטי ישראל" ו"שבת אחים גם יחד" הוא כן ענין חשוב – לא כל כך כמו אחד, כמובן – אבל לא על זה מדובר בקדושת כתר).

היחס שייך למיוחסים, כהן-לוי-ישראל שבתחלת פסח (שלש המצות של ליל הסדר), והמדרגות יחד-אחד כבר למשיח שבסוף הפסח – אין כאן רק יחס מתוקן שיוצר כלי, אלא חיבור ואחדות שמולידים כלים רבים (ע"ד והיו לבשר אחד", בולד כו'). שתי המדרגות של יחד-אחד הן-הן המדרגות של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – משיח בן יוסף מקבל ממוחין דאמא (יחד) ומשיח בן דוד ממוחין דאבא (אחד), כפי שכבר הוזכר מהמאמר "הרכבת אנוש לראשנו" של רבי הלל מפאריטש.

רמזי יחס-יחד-אחד – השתלשלות-התלבשות-השראה – "אחד יחיד ומיוחד"

בכל אופן, צריכים קודם לתקן את היחס (תיקון המדות, כמו בכוונת ספירת העומר) ואחר כך (מכח תיקון המדות) לזכות לגילוי מוחין דגדלות מצד אמא (משיח בן יוסף) ומוחין דגדלות מצד אבא (משיח בן דוד). והרמז, בחכמת החשבון:

יחס = 78, משולש 12 – צורת המשולש היא רומזת לתיקון ממד ההשתלשלות (בבריאת העולמות).

אך כאשר מוסיפים ליחס יחד (שיהיו יחס ויחד "גם יחד") משלימים את החשבון ל-100, הרבוע של 10, סוד ההתלבשות (שמעל להשתלשלות כנודע – האריז"ל אמר שקבלת הרמ"ק שקדמה לו היא בסוד ההשתלשלות ואילו הקבלה שהוא קבל וגלה היא בסוד ההתלבשות, כאשר היחס ביניהם הוא יחס של תהו לתיקון, דהיינו בין תיקון חיצוניות התהו, היחס בין אישי התהו, הספירות העליונות, לתיקון פנימיות התהו, היחד של התלבשות נשמה בגוף בפרצופי האצילות, וד"ל).

והנה, אחד = 13, מספר ההשראה ה-3. צורת ההשראה רומזת לסוד קבלת הבעל שם טוב, השראת "עיקר שכינה" בתחתונים, תכלית כוונת בריאת העולם. וכן כאשר מוסיפים אחד (13) ליחס-יחד (100) מקבלים 113 שאף הוא מספר השראה (ה-8)!

"מעלין בקדש" – ממשולש 12 לרבוע 10 להשראה 8 (כאשר השרשים יורדים בהדרגה מ-12 ל-10 ל-8, ודוק). כאשר מגיעים לשיא – 113, השלמות של יחס יחד אחד – מגלים שהוא עולה אחד יחיד מיוחד, סוד שלשת האבות כנודע. נמצא רמוז שיחיד הוא שרש היחד (יצחק הוא "יחידך", אך ממנו, מרחם רבקה אשתו, יצאו שני אחים, יעקב ועשו, שבגאולה – גאולת משיח בן יוסף – ישבו "גם יחד") ומיוחד שרש היחס (מיוחד בחינת מיוחס – היחוס היהודי מתחיל מיעקב אבינו ש"מטתו שלמה"), הכל בבחינת נשיאת הפכים ממש, נמנע הנמנעות, וד"ל. ועוד – "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – ו צירופי אחד = יחס (אחד יחס = 91, משולש אחד), ללמד שמוחין דגדלות אבא (משיח בן דוד) מאירים בו"ק שבלב – "לבי ראה הרבה חכמה".

חסרון היחוס החסידי

אמרנו שהחסידות התחילה דווקא עם בטול היחוס, אך עם הזמן גדולי החסידות נעשו הכי מיוחסים. בכל זאת אפשר לראות שלא זו התכלית מכך ששושלות חסידיות שהקפידו על היחוס והתחתנו שוב ושוב בינן לבין עצמן התמעטו ופשוט נעלמו. רואים את זה בליובאוויטש, בסטאמר ובעוד שושלות חשובות. היחוס יכול להניב כלי אחד, מוגבל, ולא ריבוי כלים שנדרש לאורות דתהו המשיחיים של החסידות. דווקא האחדות, האחד (לא היחס וגם לא היחד), מולידה רבוי אין סוף (וכמבואר בדא"ח ששרש הרבוי נמצא באחדות הפשוטה דווקא, שאין הרבוי עומד בניגוד לה כו').  

ב. התהו בתורה ומצוות

היחס בין חסד לספירות שתחתיו

הסברנו אתמול שעולם התהו נקרא שמיטת החסד ואיך כל המדות שבאות אחר כך באות לתקן את התהו של החסד. בסדר של כהן-לוי-ישראל הכהן הוא איש החסד ולפי ההתבוננות כעת הכהן הוא תהו. ממחישה זאת העובדה שבעוד שלויים וישראלים יש רק בעם ישראל, כהן אנחנו מוצאים בכל האומות – יש בתנ"ך כהן און וכהן מדין וכו' – יש משהו כללי-שויוני ותוהי דווקא בכהונה. בהתחלה דווקא הבכורות היו כהנים – בכל בכור יש בחינה של תהו ולכן נדרש פדיון הבן כמבואר בחסידות.

לפי מה שהסברנו, במובן מסוים היום – מלכות שבחסד – נגמר עיקר התהו, וכל השבועות הבאים הם עוד יותר תיקון וויסות של החסד. כתוב שחסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – המדה שמלווה את כל הספירות. אך כאן מתפרש לנו הפוך – כמו שני הפירושים שהזכרנו ב"עולם חסד יבנה" – שכל הספירות מלוות ובאות לתקן את התהו של ספירת החסד.

מבט משלים על התהו

מהו התהו? רגילים לחשוב שמישהו שחי בלי הגבולות של התורה והמצוות הוא תהו – מישהו שחי בתל אביב, אוהב את כולם בשויון שלילי, בלי הגבלות של תורה ומצוות. אבל מה הוא חושב כשהוא מסתכל על יהודים של תורה ומצוות? הוא חושב הופך – בעיניו הוא עוסק בישובו של עולם ואילו הם שייכים לעולם התהו. מה זה לא לאכול חמץ במשך שבוע?! תהו גמור. כל המצוות וכל ההקפדות נראות בעיניו הנהגה גמורה של תהו.

זה מבט משלים למבט הרגיל, לפיו התורה היא תיקון והחילוניות היא תהו – יש גם הסתכלות הפוכה לגמרי, וצריך גם אותה. באמת, מה המקור של כל המצוות? מקור כל המצוות ברצון ה', בפרצוף אריך אנפין שנקרא גם תהו (ובפרט בגלגלתא דאריך, "מקור הרצון" בלשון החסידות, שהוא לפני תחלת התיקון של טלא דבדולחא, מוחא סתימאה, כמו שהסברנו אתמול).

התורה – צורת חשיבה אחרת

לא רק המצוות, אלא גם התורה, שרגילים לחשוב שהיא שכל ותיקון, יש בחינה של תהו – התורה היא שכל לא ריאלי (לפי מושגי השכל האנושי). חושבים שהתורה היא שכל, אבל היא צורת חשיבה אחרת. יש מדענים גאונים, גם יהודים, אבל אם יושיבו אותם ללמוד דף גמרא עם תוספות זה יהיה להם קשה. ככה, למשל, התבטא הרוגאטשובר ביחס לגדולי המדענים של זמנו. יכול להיות מדען יהודי, חכם מאד, ויוצאים לו דברים גאוניים במדע – אבל ללמוד גמרא עם תוספות זה משהו אחר. בקוריאה התחילו ללמד גמרא בבתי ספר, כי עלו על הרעיון שיהודים הם חכמים כי הם לומדים גמרא – כמובן שזה צחוק אחד גדול.

כל המדעים בנויים על שכל אנושי והגיון כמו מתמטיקה (והמתמטיקה היא היסוד שלהם) – מישהו אומר תיאוריה ואפשר להפריך אותה. אם יש במציאות פרט אחד שלא תואם את התיאוריה זו פירכא של כל התיאוריה. בסופו של דבר, רוב התיאוריות המדעיות הופרכו. יש רק שתי תיאוריות שעוד קיימות, נראות מספיק מבוססות – תיאורית היחסות של איינשטיין ומכניקת הקוואנטים. לעומת זאת, בתורה הכלל הוא ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – אם מקשים על מישהו זה לא מבטל את דבריו. לפעמים יש מישהו שחוזר בו בעקבות קושיא, אבל אם הוא לא חוזר בו הקושיא לא מבטלת או מפריכה את דבריו. על הנקודה הזו, של "אלו ואלו דברי אלהים חיים", היה עיקר המלחמה כנגד היוונים – זו נשיאת ההפכים שמנוגדת להגיון היווני.

יש היום משיכה בעולם ללמוד קבלה – אנשים חושבים שהקבלה היא כמו המדע הפנימי לפיו ה' ברא את העולם, ובמובן מסוים הם צודקים. בקבלה יש משהו יותר מתמטי. לכן באמת יש בעלי נגלה גאונים שלא רוצים ללמוד קבלה – הם רוצים ללמוד רק גמרא, רק שכל יהודי טהור, לא רציונאלי (כמובן שאינם יורדים לעומק נקודת היהדות, הנושאת הפכים, שבשכל של הקבלה).

התהו שבחגים

שוב, יש משהו בכל התורה והמצוות שהם לא רציונאליים, לא מתיישבים עם העולם המתוקן, אבל הכי תהו יש בחגים, בהם יוצאים מהסדר הרגיל – שבוע לא אוכלים חמץ, שבוע גרים מחוץ לבית. הפסוק אומר "שלש רגלים תחג לי בשנה" ו"תחג" בגימטריא תהו. לפי החלוקה של התורה למשפטים, עדות וחוקים הייתי חושב שהמשפטים מסתדרים עם עולם התיקון והכי תהו יש בחקים שאינם מובנים בטעם ודעת, אבל רואים שהכי תהו יש בחגים, אף על פי שהם בגדר עדות. בכל אופן, החסידות רוצה שאת כל המצוות יקיימו כמו חוקים. גם לאומות העולם יש חגים – החגים שלהם הם תהו נפול ומזויף, לא התהו של הקדושה. לכן לאומות העולם אסור לחדש חגים. בכלל, למי שנמצא בתיקון של ישוב העולם לא מתאים לחדש חגים.

תהו דקדושה – כאוס מתאזן

[איך מבדילים בין תהו טוב לתהו רע?] יש משהו גם במדע היום שהוא מתקדם לקראת חשיבה אחרת – מחפשים דברים שהם קונטרה-אינטואיטיביים. כל התחום של הכאוס הוא חשיבה אחרת, תיאוריות של מזג האויר וכיו"ב. בתוך זה יש תיאוריות שאומרות שהתהו הוא הכי יציב. לדוגמה, מדברים על שוק חפשי, שהוא הכי יציב ומאוזן – כל התערבות (לקבוע שערים וכיוצ"ב) רק מפריע. יש כאן משהו של תהו, כאוס, אבל הוא מאזן את עצמו בדרך נס (יש לנו פרק על זה בספר של 137). תהו שאינו אנטרופיה וחורבן, אלא יש בו גורם שמאזן את עצמו – גורם של יציבות, של לידה ושל המשכיות שייך לקדושה.

תורה ומצוות – כלים לאורות דתהו

כל זה שייך למה שהתחלנו להסביר שלכלים המרובים שצריכים להכיל את האורות דתהו צריכה להיות איזו זיקה לעולם התהו – שמהתעבות האורות דתהו מתהווים הכלים. ריבוי התורה והמצוות ("רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות") יוצר כלים מרובים שמאפשרים לחיות בצורה מסודרת ומפורטת חיים שמחוץ למציאות הרגילה – להכיל בכלים מרובים ששרשם בתהו טוב את האורות דתהו.

"דרך ארץ קדמה לתורה"

בדרך כלל מסבירים ש"דרך ארץ קדמה לתורה" היינו קדימת התהו לתיקון, ויש בכך גם קדימה במעלה. אבל כאן יוצא הפוך – ש"דרך ארץ" היא תיקון והתורה היא סוג של "תהו" (תורה אותיות תהו ר = תהו קדמון). איך זה מסתדר? צריך לזכור שההסבר של הצמח צדק, שב"דרך ארץ קדמה לתורה" יש גם מובן של קדימה במעלה הוא לא הפשט. הפשט הוא ש"דרך ארץ קדמה לתורה" מלמטה למעלה – מתחילים מהתחתון ועולים – וכך יתפרש שיש כאן עליה מהתיקון-עולם הרגיל ("לשבת יצרה") לתהו החיובי שמעל העולם ("תהו בראה", בריאה שלמעלה מיצירה, כמו "בורא חשך" שמעל ל"יוצר אור"). ואחרי כל זה, עוד צריך עיון איך אפשר להגיד – הפוך מתמיד – שתורה ומצוות הם תהו (י"ל שתורה ומצות הן "תהו ובהו", תורה-תהו ומצות-בהו, וד"ל). אולי עוד נרחיב בהמשך.

ג. חג המצות וחג הפסח – תרין משיחין

משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – ממעלה למטה וממטה למעלה

הזכרנו אתמול גימטריא ששני השמות של החג – חג המצות חג הפסח – עולים בגימטריא משיח משיח. אם יש כאן שני משיחים, צריך לדעת איזה שם הוא בבחינת משיח בן יוסף ואיזה שם בבחינת משיח בן דוד. הזכרנו את הווארט של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שאנו קוראים לחג "חג הפסח" כדי לשבח את ה', "אשר פסח על בתי מצרים ואת בתינו הציל", ואילו ה' קורא לו "חג המצות", כדי לשבח אותנו, שיצאנו ממצרים בחפזון ובלי צידה למדבר ("זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"). זהו אותו יחס כמו בשיר השירים, שקוראים בחג הפסח – "עת דודים" – בו כל אחד משבח את בן הזוג, הדוד משבח את הרעיה והרעיה משבחת את הדוד.

הרבה פעמים דברנו על כך שמשיח הוא אותיות ישמח, ויש זוג פסוקים חשוב של ישמח – "ישמח הוי' במעשיו" ו"ישמח ישראל בעושיו". על הצמד הזה מסבירים ש"ישמח הוי' במעשיו" הוא בחינת משיח בן יוסף, אור ישר מלמעלה למטה, ואילו "ישמח ישראל בעושיו" הוא בחינת משיח בן דוד, אור חוזר מלמטה למעלה. גם כאן, השבח של ה' לישראל, "חג המצות", הוא אור ישר, "ישמח הוי' במעשיו", משיח בן יוסף, ואילו השבח של ישראל לה', "חג הפסח", הוא אור חוזר, "ישמח ישראל בעושיו", משיח בן דוד.

חג המצות – עימותי משיח בן יוסף

איך ההסבר הזה עולה בקנה אחד עם מה שהסברנו בסעודת משיח על שני המשיחים? חג המצות הוא גם מלשון מצה ומריבה. כפי שאמרנו, המלחמות, המצה והמריבה, הן הענין של  משיח בן יוסף. הוא זה שעושה מלחמות ה', הוא רוצה מלכות ישראל, מקים תנועה, נלחם בממסד שהוא משיח בן יוסף נפול – חשוב מאד לדעת שכל זה עדיין משיח בן יוסף.

הזכרנו שיש דעות שאכילת מצה במשך כל ימי הפסח היא מצוה (אף שאינה חובה, ולכן היא נקראת רשות). לפי הסברא הזו, שואלים למה לא מברכים "על אכילת מצה" בכל פעם שאוכלים מצה, כפי שמברכים "לישב בסוכה" בכל פעם שיושבים בסוכה בימי הסוכות (ישיבת רשות, אחרי אכילת הכזית הראשון בלילה הראשון שהיא חובה). הסבר אחד הוא שאפשר בפסח לא לאכול שוב מצה, אך בסוכות אי אפשר לא להזדקק לסוכה במשך כל הימים, שהרי אדם לא יכול לא לישון שבוע (גם אם יסתפק באכילת עראי). עוד הסבר הוא שהמצוה באכילת מצה במשך כל הימים היא לא מצוה חיובית של אכילת מצה אלא קיום האיסור של חמץ ועל לאו לא מברכים. בכל אופן, יש בכך מצוה, כי אם מישהו יאכל רק פירות וירקות כל הפסח לא יראו בכך שהוא נמנע מאכילת חמץ – נראה שסתם הוא קבל דיאטה מהרופא – ורק באכילת מצה מקיימים באופן פעיל את איסור אכילת חמץ. זה ממחיש שאכילת מצה היא מלחמה מתמדת כנגד החמץ, מצה ומריבה. החמץ הוא גאוה, והצדיקים – כמו הבעל שם טוב ועוד – אמרו שאף פעם לא נפטרים מהגאוה, תמיד צריך להמשיך ולהלחם בה.

משיח בן דוד – לכתחילה אריבער

לפי זה, משיח בן יוסף הוא בבחינת אתכפיא – כל הזמן נלחמים ברע וכופים אותו. אצל משיח בן דוד, לעומת זאת כבר אין יותר רע. בעצם, זה לא רק הבינוני של תניא, שעבודתו אתכפיא, אלא אפילו הצדיק של התניא שעושה אתהפכא – הכל עדיין כשיש מציאות של רע שצריכים להתמודד איתה, לכפות אותה או להפוך אותו. אצל משיח בן דוד יש סדר אחר של עבודה.

הרבי מהר"ש אמר פתגם – שהרבי עשה ממנו משהו 'עצמי' לגמרי, הוא הפך אותו לשם של הרבי מהר"ש, כאשר "שמו אשר יקראו לו" בלשון הקדש הוא עצם הענין של הדבר – "לכתחילה אריבער". "העולם אומר שאם לא הולך מלמטה צריך ללכת מלמעלה, אבער איך זאג – לכתחילה אריבער!". משיח בן דוד הוא פסח – לשון דילוג – הוא לכתחילה מדלג מעל הרע, בלי שום מריבה.

[השלמה אחרי הריקוד סביב הבימה בסוף מנחה:] אנחנו אוהבים להזכיר ש"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא". איזה משיח זה, משיח בן יוסף או משיח בן דוד? [משיח בן דוד.] לא, זה דווקא משיח בן יוסף. משיח בן יוסף הוא צדיק שיש לו חוש להראות לצדיקים שהם לא כאלה צדיקים. עם מי מתעסק משיח בן יוסף? [עם דוסים.] נכון, ועוד יותר עם מי? למה אתה מפחד להגיד? [עם מזרוחניקים.] משיח בן יוסף מתעסק עם דוסים – עם מזרוחניקים ועם יותר חרדים. הוא צריך להתעמת ולברר השקפות עולם לא מתוקנות. למה חשבו שהוא משיח בן דוד? כי אנחנו אוהבים להדגיש זאת, נשמע כתפקיד מאד עיקרי של משיח, אז חושבים שזה משיח בן דוד. צריך לדעת שבחסידות לא מצטטים את המאמר הזה כל כך הרבה – זה רק שלב. למשיח בן דוד כל הענין הזה לא משנה – או שכולם צדיקים, או שכולם רשעים, העימות הזה אינו הנקודה שלו.

ד. ארבעה כזיתים

כל כזית מצה כנגד זוג תפילין

הזכרנו אתמול את דעת הגאונים – שמובאת ברא"ש – שלא מניחים תפילין בחול המועד פסח כי המצות הן "אות". לפי זה, צריך לאכול מצה בכל יום (כמו הדעה שאכילת מצה רשות, אחרי ליל הסדר, היא בגדר מצוה אלא שאינה חובה). השאלה היא כמה מצה צריך לאכול בכל יום. כמה מצה צריך לאכול בליל הסדר? יש כל מיני הידורים ותוספות, שאוכלים לכתחילה ארבעה-חמשה-ששה כזיתים, אבל עיקר החיוב מן התורה הוא לאכול כזית מצה – זה שיעור אכילת מצה. מכיון שהמצה היא "מיכלא דאסוותא" יש סיפורים שאדמו"ר הזקן היה נותן כסגולה לרפואה מצה שמורה מפסח עם כוס מים. כזית מצה הוא אות שפוטר מתפלין, לפי הדעה הזו.

אבל מה עם בן אדם מניח יותר מזוג תפלין אחד? הרבי הנהיג שהמנהג השוה לכל נפש הוא להניח שני זוגות תפלין – תפלין דרש"י ותפלין דר"ת. לפי זה, בדרך צחות, צריך לאכול שני כזיתים בכל יום – כדי להפטר מהנחת שני זוגות תפלין. היום יש התעוררות של אנשים להניח ארבעה זוגות תפלין – רש"י, ר"ת, שמושא רבא וראב"ד. אצלנו מקובל שמי שלא קבל הוראה ישירה מהרבי להניח ארבעה זוגות יסתפק בהנחת שני זוגות, אבל בפסח יש הזדמנות – הרבי אהב את הביטוי הזדמנות פז – למי שרוצה להניח ארבעה זוגות לאכול ארבעה כזיתים בכל יום כנגד ארבעה זוגות תפלין (זה גם יוצא יותר זול...). באמת, יש מכתב של הרבי למישהו שכמענה לשאלה בריאותית יאכל ארבעה כזיתים מצה (אין שם הסבר למה, כעת יצא לנו הסבר).

ארבעה כזיתים כנגד ארבעה זוגות

אם אוכלים ארבעה כזיתים מצה כל יום של חול המועד (כנגד ארבעה זוגות של תפלין) שלש המצות של ליל הסדר הופכות לארבע, כמו ארבע הכוסות ששותים בליל הסדר, ואפשר להקביל את ארבע בחינות המצה לארבעה לשונות של גאולה – "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי". ארבעה זוגות התפלין הם כנגד מוחין דאמא (רש"י), מוחין דאבא (ר"ת), מוחין דאריך (שמו"ר) ומוחין דעתיק (ראב"ד):

"והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים", שאי אפשר לסבול עוד רגע להיות במצרים (מהרבי ר' בונם מפרשיסחא), מצד מוחין דאמא (שבהם הרגשת המיצר והמועקה).

"והצלתי אתכם מעבֹדתם" לשון הפרשה והבדלה, מצד מוחין דאבא (הבדלה אמיתית בין ישראל – "בני בכרי ישראל" – לעמים. צל היינו גילוי החיה שבנפש, בחינת חכמה).

"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (הזרוע דאריך, כמבואר בקבלה), גאולת עולם מצד מוחין דאריך (לשון אריכות ימים ולשון מלכות – גאולה משעבוד משמע הנהגה-מלכות עצמאית).

"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם וגו'" היא כנגד מתן תורה, כאשר הממד הפנימי של התורה הוא סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק", סוד תפלין דראב"ד שכנגד מוחין דעתיק (סוד "תורה חדשה מאתי תצא", שהיא תורה דעתיקא).

ארבעת הכזיתים מכוונים בעצמם כנגד ארבע המדרגות של המצה שהוסברו אתמול – חובה, רשות שהיא מצוה, רשות שהיא קצת מצוה ורשות ממש. למעלה מארבע הדרגות הללו נמצאת המדרגה של "לא תתערון מידי" – אמונה פשוטה שגם למעלה ממוחין דעתיקא (היינו סוד הכתר דעתיק שלמעלה מחב"ד דעתיק). מי שלא נצל את הזדמנות הפז בימי חול המועד, גם היום, כשעדיין אין חמץ, עוד אפשר לאכול ארבעה כזיתים בכוונה זו (ולחשוב על חוץ לארץ, שם עדיין נמצאים באחרון של פסח. והגם ששבת ויום טוב לאו זמן תפלין נינהו בכל זאת באכילת מצה יש הארת המוחין דתפלין שמניחים במשך כל השנה כולה).

ה. בעד

"בעד" – נושא שהזמן גרמא

את הנושא של משיח נשאיר להתוועדות בר-המצוה מחר. הנושא הבא בסימן שלנו, כתנ"ת מבט"ח, הוא "בעד". אנחנו הרבה פעמים מזכירים שיש תופעה של ריכוז של מילים בפרשה מסוימת בתורה. המלה "בעד" מופיעה בתורה בעוד מקומות, אבל בפרשת השבוע שקראנו היום, "אחרי מות" (וכידוע הקשר בין פסח ליום הכפורים), היא חוזרת בריכוז הכי גבוה. יש בפרשה ט פעמים בעד, "בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" וכו' (וכנראה השרש של הכל הוא "כתנת בד קדש ילבש") וההפטרה משלימה לעשר בעוד הופעה של בעד.

חוץ מזה, מה הגימטריא של בעד? עו. כזכור, השנה – שנת תשע"ו, שלפרט גדול היא 5776– עולה עו ברבוע, בעד ברבוע, אז מתאים לדבר השנה על בעד. עד השנה הבאה שעולה רבוע צריך לחכות עוד הרבה זמן, עוד 153 שנים (שאז נגיע לשנת 5929 = 77 ברבוע). בשפה היום יש זוג מאד חשוב, שאיני זוכר שדברנו עליו פעם, של בעד-נגד (בלועזית: pro-con). בצורה הכי פשוטה, נגד הוא השרש של מתנגד וממילא הבעד הוא החסיד – הזוג של בעד-נגד הוא חסיד-מתנגד. זה הזוג שנדבר עליו כעת.

רמזי בעד-נגד

בין בעד ו-נגד יש יחס מספרי: בעד עולה ד פעמים יט (חוה) ו-נגד עולה ג פעמים יט (הערך הממוצע של כל אות) – יחס של ד ל-ג, כמו היחס בין ד אמהות ו-ג אבות או כמו היחס בפסח בין ד כוסות ו-ג מצות (כאן הבעד הוא יותר מהנגד, אך בכל התורה כולה המלה "בעד", ללא אותיות נוספות, מופיעה ה פעמים ואילו המלה "נגד" מופיעה ז פעמים – יש יותר 'מתנגדים' מ'חסידים' – וסימנך "זה", סוד נבואת משה, בו נאמר "לא [נגד] כן [בעד] עבדי משה", כמבואר במ"א; ז פעמים נגד ועוד ה פעמים בעד עולה אם פעמים חוה, "אם כל חי").

בעד-נגד יחד עולה גפן (ז"פ יט, כמובן). זה קשור לכוונה יפהפיה שמופיעה בהגדה החדשה שהוצאנו השנה. לפני הכוס השניה חותמים את ברכת השבח במלים "על גאולתנו ועל פדות נפשנו" ומיד מברכים "בורא פרי הגפן" – גפן רומז במובהק לגאולתנו-פדות-נפשנו. זו כוונה טובה במיוחד לכוס השניה בליל הסדר, אבל היא כוונה יפה מאד שמתאים לכוון אותה בכל פעם שמברכים הגפן (החל מהקידוש שנעשה עוד מעט).

ורמז נוסף: בעד-נגד באתב"ש (שזק-טרק) עולה משיח-משיח (הכנף = 49, ז ברבוע) – ממוצע שתי המלים באתב"ש – מספר שהתייחסנו אליו לעיל בענין חג הפסח-חג המצות וסוד שני המשיחים.

הזוג בעד-נגד רומז לנאמר באשה הראשונה (חוה, המכנה המשותף של שתי המלים בעד-נגד כנ"ל) "[אעשה לו] עזר כנגדו" ופרשו חז"ל "זכה 'עזר' [בעד] לא זכה 'כנגדו' [נגד]". כלומר שיש זוג פנימי של בעד-נגד (סוד פנים ואחור, "אז תשמח בתולה במחול", כידוע ממורנו הבעל שם טוב) בתוך האשה עצמה (לא רק שהאיש והאשה מהווים זוג יחד). וידוע ששני המרכיבים האלה הם בסופו של דבר לטובת האיש – האשה הטובה שעקרונית-בעצם היא בעד בעלה, חפצה בטובתו והצלחתו בכל (שטובתו והצלחתו הן טובתה והצלחתה), משמשת מדד לרמת הישות שלו ויודעת בחכמת נשים שבה איך להתנגד ובכך לאזן את רמת הישות של בעלה שלא תעלה יתר על המדה ולא תזיק לו (ולמשפחה כו'). רמז לדבר: בעד-נגד במילוי – בית עין דלת נון גימל דלת = "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (שעולה אהבה פעמים ענג, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים").

כנגד ארבעה בנים

ראשי התיבות של הזוג בעד-נגד הם בן – שייך במובהק להגדה של פסח. בהגדה של פסח – שהיא קיום מצות "והגדת לבנך" – יש ארבעה בנים, "כנגד ארבעה בנים דברה תורה". אם הבן, ראשי התיבות של זוג המושגים בעד-נגד, מתחלק לארבעה בנים, צריכים למצוא כאן מבנה של "שנים שהם ארבעה", מבנה של התכללות. כלומר, לא רק שבן אחד הוא בעד ובן אחד הוא נגד, אלא שגם בתוך מי שבעד יש בעד ונגד גם בתוך מי שהוא נגד יש בעד ונגד – יש בן שהוא בעד-בעד (בעד שבבעד), יש בן שהוא נגד-בעד (נגד שבבעד), יש בן שהוא בעד-נגד (בעד שבנגד) ויש בן שהוא נגד-נגד (נגד שבנגד). הבעד שבבעד והנגד שבנגד הם חסיד ומתנגד מובהקים, וההתכללות יוצרת גם חסיד מתון (נגד שבבעד) או מתנגד מתון (בעד שבנגד). ועל פי הידוע מהבעל שם טוב בענין "ארבע מדות בנותני צדקה" ו"ארבע מדות בהולכי בית המדרש" שבכלל "נותני צדקה" גם מי ש"לא יתן ולא יתנו אחרים" ובכלל "הולכי בית המדרש" גם מי ש"לא הולך ולא עושה" וכו' – גם במי שהוא בעד שבבעד או נגד שבנגד יש התיחסות והתכללות עם המדה ההפוכה.

מה הכי פשוט בהקבלת ארבעת הבנים? מי הנגד שבנגד? הבן הרשע – הוא מתנגד לגמרי, מתנגד לכל מה שקורה בסדר. מי הבעד שבבעד? הבן התם – הוא לגמרי בעד בפשטות, חסיד נלהב. הנגד שבבעד הוא הבן החכם. בעוד שאצל התם הכל פשוט, החכם הוא בעד אבל... – הוא מורכב, יש לו שיקולים לכאן ולכאן, בעד ונגד. לכן כתוב שהרבי הרש"ב היה 'יורד' בסדר על הבן החכם, עד שהרבי הריי"צ כותב שהיה פחד להיות לידו אז. יש קושיא מפורסמת, שגם הבן החכם 'מוציא את עצמו מהכלל' כשהוא אומר "[אשר צוה הוי' אלהינו] אתכם" (בדומה ל"לכם" של הרשע). יש על כך תירוץ, אבל יש קושיא... יש איזו התנגדות בתוך הבן החכם. לבן החכם צריך שמישהו יכתוב עבורו איזה 'מורה נבוכים' (ומי שמסוגל לכתוב כזה ספר הוא בעצמו צריך להיות בן חכם ביותר. הנגד שבבעד הוא הכח המניע להתעמק ולכתוב ספרים... ידוע מהרבי הרש"ב שמי שאין לו חוש בפגם הברית לא יכול להבין חסידות, ועל דרך זה מי שאין לו חוש באפיקורסות לא יכול להתעסק בחקירה אלוקית, לא יכול לקיים "דע מה שתשיב לאפיקורס"). מי הבעד שבנגד? נשאר הבן שאינו יודע לשאול. כתבנו בהגדה החדשה הרבה על הפסיכולוגיה של הבן שאינו יודע לשאול, וכאן יש עוד זוית. הבן שאינו לשאול הוא לא 'מתנגד' חריף – הוא בעד הכל, רק שהוא לא בענין... הוא לא מתנגד לך, הוא לא יפריע לך אבל גם רוצה שאתה לא תפריע לו. כך האופי של הבן שאינו לשאול עד ש"את פתח לו". ולסיכום:

בעד שבבעד    תם

נגד שבבעד     חכם

בעד שבנגד     שאינו יודע לשאול

נגד שבנגד                רשע

"בעד החלון" (השלמה)

המלה "בעד" מתורגמת כל פעם אחרת, כי יש לה הרבה משמעויות. ביטוי מיוחד רווח הוא "בעד החלון". לא הייתי חושב שיהיה כתוב כל כך הרבה פעמים, אך הוא מופיע בתנ"ך שבע פעמים, פעם אחת בתורה ועוד שש פעמים בנ"ך[ב], "כל השביעין חביבין". כשאני בעד – כמו שאני בעד אותו צדיק שאני חושב שהוא משיח, ויש מישהו אחר שהוא נגד – יש להתבונן ולקשר את ה"בעד" שלי עם הביטוי הרווח "בעד החלון".

בתורה יש "וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו"[ג]. אחר כך, הפעם השניה, היא רחב הזונה שמורידה את המרגלים בעד החלון שלה. אחר כך יש את אם סיסרא בסוף שירת דבורה – שם כתוב "ותיבב", ממנה נלמדת היבבה של תקיעת שופר – שגם משקיפה בעד החלון ומצפה שסיסרא יחזור הביתה (גם שם יש קשר לזיווג – "רחם רחמתים וגו'").

הכי הרבה – על פי שנים ואפילו שלשה עדים יקום דבר – יש במיכל בת שאול, אשת דוד מלכא משיחא, שהיא האשה העיקרית לעתיד כפי שאנו מסבירים תמיד (מיכל אותיות כלים עליהם דברנו בשיחה הראשונה של סעודת משיח, רק שהיא מתחילה עם ה-מ של משיח). כתוב אצלה "בעד החלון" בשני הקשרים שונים. קודם היא כמו רחב שהורידה את המרגלים בעד החלון – היא מצילה את דוד כשמורידה אותו בעד החלון. אחר כך כשהוא מפזז ומכרכר ומעלה את הארון לירושלים היא משקיפה בעד החלון ובזה לדוד. מופיע אצלה פעמיים, וממש הפוך – קודם מתוך רגש של אהבה עזה ומסירות נפש ממש ופעם שניה זה בוז (הגם שאפשר לומר שהבוז-הבקורת הם מתוך אכפתיות, שאוהבת אותו, שלא נאה לו). ההשקפה בעד החלון בה היא רואה אותו מפזז ומכרכר ובזה לו חוזרת בדברי הימים, כך שכתוב אצלה שלש פעמים "בעד החלון" – גם איזה סדר של חש-מל-מל, קודם מורידה ואז פעמיים כתוב שמשקיפה. קצת חידוש שמופיע בדה"י מה שהיא בזה לו, שהרי כל דה"י הוא רק לשבחו של דוד.

בין שתי הפעמים הראשונות של מיכל במלכים והפעם האחרונה בדה"י יש עוד פעם אחת באמצע, הכי גרוע מהכל – איזבל (היחס בין מיכל, 100, לאיזבל, 50, הוא יחס של "שלם וחצי"). כשיהוא בא לקיים את נבואת אליהו ולהרוג אותה היא מתייפה ומתקשטת ומשקיפה בעד החלון – מנסה לדבר ולמצוא חן.

בעד החילון

אם כן, המשקיפים בעד החלון הם אבימלך, רחב, אם סיסרא, מיכל, מיכל, איזבל, מיכל (העולים יחד אדם במשולש, ג"פ משה, ה"פ אור של מעשה בראשית[ד]). חוץ מאבימלך, הראשון (שכתוב בתורה), הכל נשים. סימן שלהיות בעד (להשקיף ולהוריד בעד החלון) זו תכונה נשית (וגם אבימלך המשקיף בעד החלון רואה את "יצחק מצחק את רבקה אשתו", ראיה בעד-נשית). עיקר הדרוש הוא שחלון הוא גם לשון חילון, העולם החילוני. החזרה שבע פעמים על הביטוי "בעד החלון" (עם הקשר לנשיות וזיווג) היא לימוד זכות על החלון, על החילון. אשה שהיא בעד משיח היא גם בעד לימוד זכות על החלון. אצלה דווקא טמון הסוד של גיור החילון והעלתו להיות נעשה על טהרת הקדש (עיקר ענינו של משיח).

"מבעד לצמתך" – הגילוי שהצמצום לא כפשוטו

עוד בענין "בעד": יש ביטוי מאד יפה שחוזר שלש פעמים בשה"ש שקוראים בפסח: "מבעד לצמתך" ("לצמתך" עולה ה"פ מבעד, ה"פ "חן חן", כך שג"פ פעמים "מבעד לצמתך" – שלש ההופעות בשיר השירים – עולות חן פעמים לו, סוד ה-חלון הנ"ל). פעם ראשונה כתוב "עיניך יונים [=] מבעד לצמתך" (בחינת צדיקים גמורים הזוכים לאסתכלא ביקרא דמלכא ולקבל פני שכינה בכל יום) ופעמיים כתוב "כפלח הרמון רקתך [ריקנים שבך] מבעד לצמתך" (בחינת בעלי תשובה, "כי כפלים לתושיה", "במקום שבעלי תשובה עומדים כו'", סדר של חש-מל-מל).

אחד המובנים של "מבעד" הוא מבפנים, כך שנגד הוא בחוץ. כלומר, נגד הוא מה שהעינים רואות ובעד הוא הגילוי של מה שטמון בו (ההשקפה "בעד החלון" היא לראות מעבר למה שקרוב וגלוי נגד העינים). "צמתך" רומז לסוד הצמצום הגלוי ו"מבעד לצמתך" הוא הגילוי שאור אין סוף שלפני הצמצום, שנמצא בפנימיות מקום הצמצום (שנראה חלל ריקן, "רקתך"), לא השתנה ("אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם") – הצמצום לא כפשוטו (קודם רואים איך ש"אכן אתה אל מסתתר" ולית אתר פנוי מיניה, "את השמים ואת הארץ אני [עצמותי] מלא" ממש – עבודת הצדיקים, "עיניך יונים". אח"כ זוכים למה ש"לית כל מוחא סביל דא" כלל וכלל, כדברי הרבי על עצמו, מה שהצמצום עצמו, כמו שהוא, מאיר באור עצמי ממש, גילוי בחינת יחיד ממש – עבודת בעלי התשובה, "כפלח הרמון רקתך", וד"ל). צריך להיות בעד משיח שדוגל בכך ומסוגל לגלות זאת.

ו. חירם מלך צור

הנושא הבא בכתנ"ת מבט"ח – טל – הוא נושא גדול, שנשאיר אותו להמשך השבוע. גם הנושא האחרון, חמץ, הוא נושא גדול – אבל נגיד אותו בקיצור.

חמ"ץ – גאות ח'ירם מ'לך צ'ור

לפני פסח אנחנו מבערים את החמץ, וכל השימור של המצות הוא העימות (המצה והמריבה) כנגד החמץ (כנ"ל). מיהו קליפת החמץ? חמץ ראשי תיבות חירם מלך צור[ה] (חירם גם הוא שייך לשער חר, השער של החרות, שער עם הרבה 'דינים', כפי שדובר). בהתחלה חשבתי שזה רמז חדש שלנו, אבל הוא מופיע פעמיים בספה"ק – הוא מופיע פעם אחת באריז"ל[ו], ועוד פעם הוא מופיע באחד מספרי החסידות הכי חשובים, בספר בת עין לשבת חוה"מ פסח. העיקר הוא ההופעה בבת עין, שגם מסביר את הרמז הזה בעבודת ה'[ז].

חמץ הוא קליפת הגאוה, וחירם הוא בעל הגאוה הכי גדול מבין ארבעת המלכים שעשו עצמם אלוק – פרעה, חירם, נבוכדנצר ויואש[ח] (שלשה מלכים גוים, ועוד מלך יהודי). [מה עם המן הרשע?] המן זה לא רציני, רק משחק... כתוב שחירם יצא בספינה לים ושם הוא עשה לעצמו שבעה רקיעים (כמו ששלמה המלך, החבר של חירם, עשה לעצמו כסא בדוגמת כסא הכבוד – חירם עשה לעצמו שבעה רקיעים) – זה מתואר בצורה הכי מופלאה ומשוכללת[ט] – וברקיע השביעי היתה לו מטה, והיתה לו מערכת הגברה הכי טובה ממנה הוא השמיע רעמים לכל העולם.

פלא שמונים את חירם מלך צור גם בתור אחד מאלה שנכנסו בחיים לגן עדן. חירם היה חבר של דוד ואחר כך חבר של שלמה, והוא עזר לשלמה לבנות את בית המקדש (יש מי שאומר שבימי שלמה הוא החזירו למוטב מהגאוה שלו, אך אחר כך הוא התקלקל שוב). זו גם אחת הסיבות שמופיעות במדרש לחורבן בית המקדש הראשון, כדי שהוא יפסיק להתפאר שהוא בנה את בית המקדש.

חיי חירם

יש מי שאומר שחירם הוא שם כללי של מלכי צור, כמו שאבימלך הוא שם כללי של מלכי פלשתים (עם הפלשתים יש לנו עסק היום) ופרעה הוא שם כללי של מלכי מצרים. זה נועד להסביר את ההופעות של חירם בתקופות שונות בתנ"ך – כך מסבירים שיש כמה חירם. יש חוקר שאומר שאפילו חירם שעזר לשלמה לבנות את הבית אינו חירם שאהב את דוד אביו. ההוכחה שלו – הוכחה טפשית... – היא שחירם יצא למסע לערים שנתן לו שלמה, ואם מדובר באותו חירם הוא כבר היה צריך להיות בסביבות גיל שמונים, גיל שלא מתאים למסעות. הערים לא ישרו בעיני חירם, והוא שלח לשלמה – "מה הערים האלה אשר נתת לי אחי?!". היום רגילים לקרוא אחד לשני 'אחי' – ביטוי צורי-חירמי מובהק...

חשוב לזכור שיש גם עוד חירם בתנ"ך – חירם האמן שסייע לבנות את בית המקדש, שגם נקרא חירם הצורי. גם ביחס אליו זה לא ברור – האם מדובר באיש אחד או בשני אנשים ומה בדיוק יחוסו. כתוב עליו פעם אחת שאמו מנפתלי – "בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צֹרי" – ופעם אחד שהיא מדן (דן ונפתלי[י] אחים, שני בני בלהה). המלבי"ם אומר הכי חזק שמדובר בשני אנשים – אחד שהחל את בנית המקדש ואחד שסיים אותה. אבל יש מי שאומר שאמו מנפתלי ואביו מדן והוא נקרא 'צורי' על שם מקום מגוריו. גלגול של מי הוא חירם? הוא גלגולו של בצלאל שבנה את המשכן (בצלאל עולה 153, מספר השנים עד לשנה הבאה שהיא רבוע כנ"ל; בצלאל חירם עולה תהו, יש מאין וכו'). אפילו שהוא מדן, כמו אהליאב בן אחיסמך, כתוב שהוא הגלגול של בצלאל כי הוא הבונה העיקרי של המקדש וכליו כמו שבצלאל היה הבונה העיקרי של המשכן וכליו. העובדה שהוא גר בצור ולקח לעצמו את השם של המלך מענינת מאד וטעונה הסבר. היות ששמא מילתא, מי שהוא צורי מבין בצורות – כמו שבצלאל ישב בצל אל[יא] וידע לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ כך חירם הצורי היה מבין גדול ב"כי ביה הוי' צור עולמים", "מי צור כאלהינו" – "מי צייר כאלהינו" שצר צורה בתוך צורה (בדומה לכך הצורות שבמשכן ובמקדש היו חיות ממש, נשמה בגוף).

בכל אופן, חז"ל אומרים שחירם הוא-הוא חירה, רעו הטוב של יהודה (הם הגיעו עד לדרגת יחד, אך לא לאחד ששייך רק לישראל) – לא רק שהוא גלגול שלו, אלא שהוא חי במשך כל השנים האלה. הנבואה האחרונה על חירם היא אצל יחזקאל הנביא, וחז"ל אומרים שמדובר באותו חירם – שהוא חי 1200 שנה.

[השלמה אחרי הריקוד סביב הבימה:] כתוב ששלמה המלך, חברו של חירם מלך צור, היה אמור להאריך ימים עוד יותר ממנו אם לא היה חוטא עם אלף נשים שהטו את לבבו. ה' הבטיח לו בחלומו שאם יעשה את רצון ה' יזכה לחכמה, לעושר ולאריכות ימים – הוא זכה לחכמה ולעושר, אך לא לברכת אריכות הימים. מכאן לומדים שהסימן לכך שמלכי דוד עושים את רצון ה' הוא דווקא אריכות ימים.

בשנים המנויות בתורה מתושלח הוא האדם שחי הכי הרבה שנים (969 שנה) ויצחק אבינו הוא היהודי שחי הכי הרבה שנים (180 שנה). חוץ מזה, חירם האריך שנים יותר מכולם לפי חז"ל, ושלמה המלך היה צריך להאריך ימים עוד יותר ממנו. ראשית התיבות של שמות ארבעת מאריכי הימים הללו – מתושלח, יצחק, חירם, שלמה – הם משיח. כמה שנים חי שלמה המלך בפועל? 52. אם מחברים את השנים של שלשתם (מתושלח יצחק שלמה) מקבלים 1201 שנים – שנה יותר משנותיו של חירם, שהוא מספר השנים שהיה צריך לחיות שלמה לבדו אם לא היה חוטא. אם מצרפים ל-1201 את 1200 שנות חירם מקבלים 2401, 49 ברבוע , 7 בחזקת 4 (והנה, ההפרש בין השמות מתושלח-יצחק-חירם-שלמה[יב] לגילאים שלהם הוא 776 – תשע"ו – שעולה חירם-חירום-חורם, שלש הצורות בהן מופיע שם זה בתנ"ך).

התפשטות הפיניקים

מי הם הצורים? הפיניקים. מה מייחסים להם החוקרים? את המצאת האלף-בית (סוד הקשר בין צור לצורה כנ"ל, חכמת בצלאל וחירם האומן). שלא כמו המצרים, שנשארו במקומם, הפיניקים היו אנשי ים והם התפשטו בכל המרחב. המקום העיקרי והמפורסם שלהם הוא קרתגו, שהתפרסמה בהקרבת קרבנות אדם עד שכל הסביבה שלהם פחדו מהם מאד בשל כך. מהי העבודה-זרה של צור? עבודת הבעל – שיא הגאוה (כפי שנתבאר בעבר). איזבל בת מלך צידון החדירה לממלכת ישראל את כל עבודת הבעל וכהני הבעל וכו'.

בין צור לירושלים יש עימות מובהק, עד שחז"ל אומרים על הפסוק "אמלאה החרבה" ש"לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים" (וכן ירושלים נבנית מחורבן צור). מי מייחסים את עצמם היום לחירם מלך צור? הבונים החפשיים. [יש להם פולחנים שקשורים לשלמה המלך.] אבל לא רק שלמה מענין אותם – הם מייחסים את עצמם בעיקר לחירם מלך צור. הפיניקים הם בעצם המקור הראשון של הנצרות (והרמז: מלך צור בגימטריא ישוע, שמו של אותו האיש), לעומת פרעה מלך מצרים שהוא מקור האסלאם ואבימלך מלך פלשתים מקור החילון (סוד "בעד החלון", האמור בו לראשונה, כנ"ל), העולם החילוני המאמין רק במדע. הנצרות היא בעצם התרבות של הבונים החפשיים – תרבות נוצרית, שמתיימרת להיות נוצרית-חילונית. מכאן אפשר להבין טוב יותר את העימות בין ירושלים לצור (ורמז: ירושלם-צור שוה אמת-אמת, "את זה לעומת זה עשה האלהים").

אח"פ

יש עוד הרבה גימטריאות – נשאיר אותן לגיורא ולחבריו. נאמר רמז לחובבי הקבלה: אמרנו שמות קבועים של שלשה מלכים – פרעה, אבימלך וחירם. ארץ ישראל מוקפת בקליפה של מצרים בדרום ושל צור בצפון (שניהם משער צר, צוררים, מיצרים) ובאמצע יש הקליפה של הפלשתים. ראשי התיבות של אבימלך-חירם-פרעה הם אח"פ, שבאריז"ל היינו סוד אורות אזן-חוטם-פה. פרעה הוא בפירוש פה-רע וחירם שייך לנחירים שבחוטם, וממילא מתבקש להסביר שאבימלך שייך לאזן (יש קשר בין שרש אבה לשמיעה, כמו שכתוב "אם תאבו ושמעתם") – את אורות האזן מתקנים בקריאת התורה.

איך אנחנו מסבירים בחסדי דוד? אורות האזן הם המשכילים (של הרבי, א"ק), אורות החוטם הם העובדים ("לבעל החוטם אני מתפלל") ואורות הפה הם החוזרים. מהעינים יוצאים השלוחים הראשונים, שנשברו, ומהמצח השלוחים השניים (שכולם כאן יהיו מהם). לפי זה, איך נסביר את הסוד של אבימלך? הנקודה היא שאבי-מלך פירושו רצון למלוכה והמשכילים (כמו רבי אייזיק מהומיל) בעיקר מתבוננים ומנסים להבין את ה"אני אמלוך" (המתוקן והקדוש) של ה'. המשכילים בעצמם צריכים להתמודד עם ה"אנא אמלוך" שיש בתוכם. מה כתוב על רבי אייזיק? [שהוא עלה למרכבה להיות רבי ואז ירד.] הוא עלה, והרגיש מה שהרגיש, והוא צריך לרדת. כל ההתבוננות וההשכלה היא על ה"אנא אמלוך". צריך עוד להסביר בזה הרבה.

 

 



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "בעד החלון" עולה 175, חיי אברהם אבינו, איש החסד – איש הבעד הגדול (עד לחסד של תהו, כפי שנתבאר בסעודת משיח ובפרקים הקודמים), "הגדול בענקים". הביטוי "בעד החלון" (שבעצמו מתחלק ב-7, ז"פ ה ברבוע) מופיע ז"פ, העולות יחד 1225 – מהמספרים החשובים בתורה, שהוא גם רבוע (לה ברבוע) וגם משולש (מט במשולש, סוד מט ימי ספירת העמר) והוא עולה "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" (והנקודה האמצעית שלו היא תריג). והנה, עוד פעם אחת כתוב "בעד החלונים" (העולה 225, יה ברבוע), ובצירופו ל-1225 הנ"ל עולה הכל חן פעמים כה.

[ג] השקפה זו בעד החלון קשורה לסוד "הטיילין בכל יום" שיתבאר בנושא של הטל (ראה לקמן, כ"ד ניסן), שהוא-הוא סוד הקבלת פני שכינה בכל יום בתפלה (העולה יצחק-רבקה) כמבואר שם.

[ד] וביחד עם חן פעמים כה הנ"ל (הערה ב) = 2485 = 70 במשולש (מאדם במשולש לאדם וחוה במשולש).

[ה] בדרך כלל כתוב צֹר חסר ו, אבל יש פעמיים שכתוב מלא ו. חירם מלך צר עולה אברהם-יצחק-יעקב וממילא חירם מלך צור עולה אברהם-יצחק-יעקוב (כפי שכתוב חמש פעמים במקרא). חוץ מראשי התיבות חמץ (העולה ו"פ 23) שאר האותיות עולות יהלום 22 (22 כפול 23) – הכל כפולות של חיה. ב-חירם מלך צר 9 אותיות, רבוע של שלש, וב-חירם מלך צור 10 אותיות, משולש של 4:

ח  י  ר  ם

מ  ל  ך

צ  ו

ר

הפנות הן חמר, רמח, קשור ל-חר, שער החרות (כפי שהתבאר). הציר האמצעי – לר = 10 פעמים חיה, השאר = 18 פעמים חיה (אור אור = אור אין סוף = מקור חיים וכו').

[ו] מחברת הקדש שער יציאת מצרים.

[ז] וזה לשונו:

שיר השירים אשר לשלמה וגו' (שה"ש א א). ואמרו רז"ל (שהש"ר א יב) מלך שהשלום שלו. וצריך להבין מהו הענין השיר דוקא למלך שהשלום שלו, ובשעת הבנין בית המקדש.

ומתחילה נקדים להבין מה היה דעת חירם מלך צור שעשה עצמו אלוה (זח"ג סא., ע' חולין פט.), ובדעתו היה כן באמת, ולכאורה קשה על חכם כמותו להטעות את עצמו כל כך, והלא אפילו טפש שבטפשים גם כן יכול להבין בעצמו איכות כחו בכל אבריו, שאם יפתח אחד מהם או יסתם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, וכדומה, והאיך טעה בעצמו כל כך לומר שהוא אלוה (ע' ב"ב עה.). אמנם טעותו לא היה שהוא עצמו אלוה, רק טעותו היה לפי שראה בעצמו כל כך חכמה עושר וכבוד, אמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ובעבור זה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה את עצמו עבודה זרה. וטעות זה נמצא בעונותינו הרבים בין האנשים, אשר אינם משיגים לידע האמת האיך שהקב"ה זן ומפרנס לכל ומחיה את כולם רק ברוב חסדו בלבד, כמאמר הכתוב (שמות לג יט) וחנותי את אשר אחון וכו' ואמרו חכמינו ז"ל (ברכות ז.) אף על פי שאינו כדאי, אבל מי שאינו מסתכל בכל זה לידע האמת, כסבור הוא בדעתו שכוחו ועוצם ידו עשה לו ריווח ופרנסה. וגם בין הלומדים ועוסקים בתורה יש הרבה שטועים בזה, כסבורים שבעבור טוב לימודם ועסקם במצות ומעשים טובים מגיע להם כל טוב בדין, וכל אשר ה' נותן להם בענין בני חיי ומזוני הכל בא להם מצד החיוב שחייב להם הבורא ב"ה עבור עבודתם השלמה, ואינו מצד חסד ה' ב"ה, וזהו נקרא כוחי ועוצם ידי כמו שטעה חירם מלך צור, והעלה עליו הכתוב כאלו עשה עצמו אלוה.

וזהו נרמז בפסוק (שמות יג ז) ולא יראה לך חמ"ץ, ר"ת ח"ירם מ"לך צ"ור, פירוש שלא יראה לך אותו טעות שטעה חירם מלך צור. רק שכל אדם ידע בעצמו פחיתות עבודתו לה', שכל מה שעבד בעבודת השם עדיין אינו מגיע אפילו לאחד מאלפים נגד טובת ה' וחסדיו המרובים שעושה עמו בכל עת ורגע, כי מי לנו גדול מיעקב אבינו ע"ה בחיר האבות (בר"ר עו א) שהיה מרכבה לשכינה (בר"ר מז ו), ועם כל זה כשראה חסדי השי"ת המרובים אמר קטנתי מכל החסדים (בראשית לב י), שהבין בעצמו האמת שכל הטוב שעשה ה' עמו הוא רק מצד חסדו ולא מצד החיוב, וזה הוא רק מגודל הכנעה ושפלות שהיה ליעקב אבינו ע"ה. וכן צריך כל אדם להבין זה בעצמו ולידע האמת אשר הוא עדיין רחוק מהקדושה, וכל טוב אשר ה' עושה עמו הוא רק מצד חסדו הגדול ולא מצד החיוב, הן במילי דעלמא, הן במילי דשמיא מה שיש לו שום השגה בתורה ועבודה הכל הוא ברוב חסדו ית' ומזה יהיה נכנע בלב נשבר ונדכה ויקוים בו מאמר הכתוב (תהלים נא יט) לב נשבר ונדכה וגו'.

ואגב נפרש מה דאיתא בכוונות על פסוק (תהלים לד יט) קרוב ה' לנשברי לב, ואיתא שם, לנשברי ל"ב, י"ו לעילא י"ו לתתא. פירוש אות י' הוא המשכת השפע קדושה מלמעלה למטה ברוחניות, ואות ו' הוא המשכת השפע מלמעלה למטה בגשמיות, היינו בענין פרנסה וחיים בריאות הגוף, וכאשר בא לו השפע מלמעלה הן ברוחניות הן בגשמיות צריך אדם להסתכל ולהתבונן בזה ולידע האמת שההשפעה היא מרוב חסדו ית'. וכן יבקש תמיד מהבורא ב"ה שיתן לו צרכיו רק ברוב חסדו ית' אע"פ שאינו כדאי, כמו שהבטיחנו ית' וחנותי את אשר אחון וגו', וכתיב ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך (שמות לג יט), פירוש שיהיה כל טו"בי דווקא על פניך, פירוש שכל ההשפעות שלי יהיו על פניך, שתדע שהוא מצד רוב טובי ולא מצד חיוב בעבור כוחך ועוצם ידך, רק וחנותי אעפ"י שאינו כדאי (ברכות ז.). וזה נקרא י"ו לעילא, הוא ההמשכה מלעילא, וכאשר הוא מצפה מבקש מה' ומשתוקק לו שימשיך לו השי"ת המשכה מלעילא זו הוא נקרא י"ו לתתא, ובזה מחבר י"ו לעילא עם י"ו לתתא ונעשה א.

וזה שאמר שלמה המלך ע"ה על בנין בית המקדש שיר השירים (שה"ש א א), ואמרו חז"ל (ע' שהש"ר א יא) שיר על כל השירים, שיר שהוא קודש קדשים. אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו וכו' (שם שם יב). פירוש, כי כל אחד מישראל הוא בחינת מקדש על ידי בחינת ענוה כמו שנתבאר כמה פעמים, והיה בהם בחינת הכנעה וענוה, בחינת לב נשבר, בחינת י"ו לעילא י"ו לתתא, ודברו אמת בלבבם שכל הטוב שנשפעו להם הכל מצד חסדו ית', וכל הנדבות שנדבו לבנין בית המקדש ידעו שאינם נותנין משלהם כי אם משלו ית' כמאמר חז"ל (אבות פ"ג מ"ז) תן לו משלו שאתה ושלך שלו, שזה הוא עיקר כונת הצדקה שלא יסבור בדעתו שנותן מן יגיע כפו וכוחו ועוצם ידו, כי אם משלו, משל הקב"ה שנתן לו מרוב טובו וחסדו י"ת, ודור של שלמה המלך ע"ה היו באותו בחינת הכנעה וענוה, ונדבו נדבה לבנין בית המקדש באותה בחינה וכוונה הטובה לה', ועי"ז זכו להשראת השכינה, וע"ז שר שלמה המלך שיר למלך שהשלום ש"לו, כנ"ל שכולם ידעו האמת שנדבו משלו, משל הקב"ה, ולא מיגיע כפם ועוצם ידם.

ה' יזכנו להשיג האמת בלבנו ולהבין כנ"ל כן יהי רצון אמן.

[ח] פרעה חירם נבוכדנצר עולה 1035, ג"פ משה (ה"פ אור של מעשה בראשית, אדם במשולש – ראה לעיל בשמות המשקיפים "בעד החלון") ועם יואש עולה הכל רבוע כפול של שם הוי' ב"ה.

[ט] ראה ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שסז.

[י] דן נפתלי ר"ת דן (נפתלי יוצא מה-ן של דן) בגימטריא ג"פ יצחק = ד"פ יוסף. המלה הראשונה שאומרת רחל בלידת דן הוא "דנני [אלהים]" רוס"ת דן נפתלי ("דנני אלהים" = ה-ר של רחל, דהיינו אחורי שם אלהים – א אל אלה אלהי אלהים – כמבואר בכוונות האריז"ל. נמצא ש"דנני" הוא סוד אחורי שם אלהי – א אל אלה אלהי).

[יא] על חירם מלך צור נאמר "ותאמר אל אני", הוא דמה בנפשו שהוא אותו אל שבצלאל ישב בצלו.

[יב] שעולים 1625, מספר ההשראה ה-29, דהיינו 28 ברבוע, 784 = מתושלח, ועוד 29 ברבוע, 841 = שלמה יצחק חירם

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com