הרמב"ם היומי (2) - כ"ד כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה

בע"ה

כ"ד כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

הרמב"ם היומי (2)

הקדמת הרמב"ם – המשך

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מא מוסרי התורה כנגד אותיות "אנכי הוי' אלקיך וגו'"

מא שלבי מסירת התורה – מה' ל"ארבעים איש"

התחלנו אתמול ללמוד את הקדמת הרמב"ם, המתאר את ארבעים הדורות של מסירת התורה – שושלת הדורות ממשה רבינו עד רב אשי – "ארבעים איש" כפי שהרמב"ם קורא להם. אמרנו שאפשר לכוון את ה"ארבעים איש" כנגד ארבעת העולמות, כאשר בכל עולם יש עשר ספירות והכל נמשך מהמחשבה הקדומה דא"ק, בסוד "קֹרא הדֹרות מראש" – ה' קורא וממשיך את כל הדורות מהראש דא"ק.

אחרי שהוא מונה את כל ארבעים הדורות למפרע, הרמב"ם מסכם:

נמצא, מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום, ארבעים דורות. ואלו הן, רב אשי מרבא, ורבא מרבה, ורבה מרב הונא, ורב הונא מר' יוחנן ורב ושמואל, ור' יוחנן ורב ושמואל מרבינו כו' [אחרי שהרמב"ם מגיע למשה רבינו, שהוא הארבעים, הוא מסכם:] נמצא שכולם מה' אלקי ישראל.

כלומר, ה' כאן הוא כמו א מעל מ (דורות). אם הוא כבר מספר השראה, הרומז ל-מא האותיות של הפסוק הראשון בעשרת הדברות, שגם מתחיל ב-א ונגמר ב-ם – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כמו כן, "אנכי הוי' אלהיך" עולה 173 ("גל עיני"), שהוא המספר הראשוני ה-מא.

קבלת תריג מצוות התורה על ידי משה רבינו מ"הוי' אלהי ישראל"

רמז מובהק לכך שהרמב"ם אוהב גימטריאות יש בבחירה שלו לכנות את הקב"ה "הוי' אלהי ישראל" – ביטוי שנפוץ מאד בנביא, אבל לא בתורה. כנראה הרמב"ם משתמש בביטוי גם כדי לכוון לגימטריא שלו – "הוי' אלהי ישראל" עולה תריג. ראינו שבתחלת ההקדמה הרמב"ם מפרש שהמלה "המצוה" (בפסוק "ואתנה לך את לֻחֹת האבן והתורה והמצוה") היא תורה שבעל פה הנמסרת במהלך ארבעים דורות והיא למעשה פירוש של תריג המצוות בו הוא עוסק כאן. לכן הרמב"ם בוחר לפתוח את ההקדמה בפסוק "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך".

שני הדברים העיקריים ששוים תריג הם "הוי' אלהי ישראל" ומשה רבינו. משה רבינו מקבל את תריג המצוות מהוי' אלקי ישראל ויש כאן רמז של השראת השכינה, השראת ה' בתוך משה רבינו (בסוד הפסוק "אהיה אשר אהיה" כפי שבארנו בשעור הקודם).

כשם ש-מא הוא מספר השראה (של ה, ה ברבוע ועוד ד ברבוע) כך תריג הוא מספר השראה (של חי, חי ברבוע ועוד טוב ברבוע). ההפרש ביניהם עולה כב פעמים הוי' ב"ה (סוד כו-כב, "דרך כוכב מיעקב").

רמזים פרטיים בהקבלת הדורות ל"אנכי"

כשעושים הקבלה פרטית של "ארבעים איש" כנגד הספירות יוצאים דברים מאד יפים. נציין חלק מהם:

ראשית, אם מקבילים את 41 הדורות ל-41 אותיות הפסוק "אנכי הוי' אלקיך וגו'", יוצא ש"הוי' אלהי ישראל" הוא ה-א של "אנכי" ומשה רבינו הוא ה-נ של "אנכי".

איפה מוצאים שמשה הוא נון? בכינוי של תלמידו-כבנו, יהושע בן נון. משה נקרא נון בשל השגת שער ה-נ לה זכה ברגע הסתלקותו. ה-נ הזו נכנסת לשמו, משה, והופכת אותו למשנה. מנין הדורות של הרמב"ם מתאר את המעבר מתורה שבכתב לתורה שבעל פה, שהיא-היא "המצוה" (בלשון הפסוק כנ"ל) וה"משנה" (כלשון מאמר ריש לקיש על הפסוק). אחר כך, ה-כ וה-י של "אנכי" רומזות ליהושע בן נון ולפינחס.

אם כן, במלה "אנכי" רמוזים שלשה דורות שהיו בעולם ביחד. אחרי פינחס מגיע עלי הכהן, שלא היה איתם ביחד, אבל ה' ומשה ויהושע ופינחס כולם היו יחד בעולם וכל אחד נחשב דור בפני עצמו לענין מסירת התורה. אם כן, כל מוסרי התורה הרמוזים במלה "אנכי" – "אנכי מי שאנכי" – חיו יחד בעולם ומהווים יחידה אחת הרמוזה במלה הראשונה של הפסוק "אנכי הוי' וגו'".

רמזים פרטיים בהקבלת הדורות ל"הוי' אלהיך"

אחרי המלה "אנכי" מגיעים לשם הוי' ב"ה ("אנכי הוי'"): עלי מכוון כנגד ה-י של שם הוי'; שמואל הרמתי מכוון כנגד ה עילאה שבשם; דוד כנגד ה-ו שבשם ואחיה כנגד ה תתאה שבשם. בדרך כלל מוסבר שהאמורא שמואל, בגמרא, מכוון כנגד בינה, ה עילאה. בדומה לכך, כאן שמואל הרמתי מכוון כנגד ה עילאה, והוא המקבל ה-ה ממשה רבינו. בדומה לכך, דוד מכוון כנגד ה-ו של שם הוי' והוא המקבל ה-ו ממשה רבינו. אחיה השילוני – שקרע את המלכות ועתיד לאחות את המלכויות בימות המשיח (תיכף ומיד ממש) – מכוון כנגד ה תתאה שבשם, ספירת המלכות של שם הוי' המקורי בעשרת הדברות. לשיטת הרמב"ם אחיה היה ממקבלי התורה מסיני, יחד עם משה-יהושע-פינחס כנ"ל. נמצא ש"נעוץ סופן בתחלתן", סוף שם הוי' דווקא, ה-ה תתאה שבו, המלכות, ב"אנכי", ודוק.

אחר כך, במלה "אלהיך", כנגד שתי האותיות הראשונות, אל, מכוונים שני נביאים שמתחילים ב-אלאליהו מכוון כנגד האות א ואלישע כנגד ה-ל. כך ניתן לכוון את כל ארבעים הדורות עד רב אשי (יחד עם "הוי' אלהי ישראל") כנגד ארבעים ואחת אותיות הפסוק "אנכי הוי' אלקיך וגו'".

ב. גרים ובני גרים בסדר מסירת התורה

בכל אופן, ההקבלה העיקרית של ארבעים הדורות היא כנגד עשר הספירות של ארבע העולמות אבי"ע כנ"ל, ונתייחס לדוגמה אחת של התבוננות לפיה:

הקפדה על ציון גרים ובני גרים בהקדמת הרמב"ם

הרמב"ם כותב הכל בקיצור נמרץ, ולכן לכל דבר שהוא מאריך ומפרט בו יש חשיבות מיוחדת. לדוגמא, הרמב"ם כותב פסקה שלמה לכך שמשה רבינו כתב ספר תורה מיוחד ושם אותו ליד הארון לְעֵד – הספר הוא עֵד – ורק אחר כך הוא מתחיל לפרט את סדר מסירת התורה שבעל פה.

והנה, הרמב"ם מקפיד לציין כל חכם שהוא גר צדק או שאביו גר צדק וכשהוא מגיע לשמעיה ואבטליון הוא כותב שהם גרים. למעשה, ישנה מחלוקת אם שמעיה ואבטליון עצמם היו גרי צדק או שהיו צאצאים של גרי צדק, אבל אצל הרמב"ם פשוט ש"שמעיה ואבטליון גרי הצדק קבלו מיהודה ושמעון".

מקור ההשראה להקדמת הרמב"ם בחז"ל הוא ודאי תחלת פרקי אבות. הרמב"ם בהקדמתו מרחיב את שני הפרקים הראשונים של פרקי אבות – שמגיעים עד רבי ובניו – וממשיך את הסדר עד רב אשי ובניו (והלאה עד לחיבור שלו). בפרקי אבות שמעיה ואבטליון כתובים מבלי לציין שהם גרי צדק, והדבר מדגיש שעבור הרמב"ם, שכן מציין זאת, זהו פרט חשוב. אחרי שמעיה ואבטליון, כאשר הרמב"ם מגיע לרבי עקיבא הוא כותב שרבי עקיבא הוא בן גרי צדק.

כתיבת השם עקיבה

דרך אגב, מענין לציין שהרמב"ם כותב "עקיבה" עם ה בסוף (קודם כתב את "יוסי בן יועזר" ו"יוסי איש צרדה" כ"יוסף" ו"יוסף" – כפי שדובר פעם[ב] – אף שלא כתוב כך בשום מקום, פשוט אצלו שיוסי הוא רק כינוי). הרמב"ם אוהב צורה עברית שהיא גם יחסית צורת תלמוד ירושלמי (יש בהקדמה פה הרבה לשונות מהירושלמי, אולי נזכיר עוד בהמשך).

יש רמז שהשם עקיבא מורכב מאותיות יעקב – עמוד התורה – גם אם כותבים ב-א וגם אם כותבים ב-ה (אך הרמז שרבי עקיבא הוא אותיות "אביר יעקב" הוא רק כשכותבים עקיבא ב-א). מאיפה בא שכותבים "עקיבה" ב-ה? הספר "אור זרוע", מחשובי הראשונים, נקרא על שם הפסוק "אור זרֻע לצדיק". מדוע? מסופר שלמחבר נתגלה ש"אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה" הוא ס"ת ר' עקיבה ועל פי חלום זה הוא פסק שצריך לכתוב (בגיטין וכדו'[ג]) "עקיבה" עם ה – כמו שהרמב"ם כותב כאן – וקרא לספרו על שם הפסוק שנתגלה לו.

ידוע, שאת הפסוק הזה אומרים בכוונה גדולה לפני כל נדרי וגם אז אפשר לכוון את סופי התבות ר' עקיבה (רמז מאוד מכוון, שהולך לפי סדר המלים), ה"כלל" של עשרה הרוגי מלכות שמזכירים אותם ביום כיפור. בכל אופן, הכוונה שכתובה בקבלה – ומהכוונות היחידות שמובאות גם בסידור אדה"ז – היא ש"אור זרע לצדיק" ס"ת קרע, בסוד השם קר"ע שט"ן, ו"ולישרי לב שמחה" ס"ת ביה בגימטריא טוב.

הדגשת הגרים והקשר לספירת ההוד

הרמב"ם מקדיש משפט שלם לפרט את ייחוסם של רבי עקיבא ורבי מאיר: "עקיבה בן יוסף קבל מרבי אליעזר הגדול ויוסף אביו גר צדק היה... ורבי מאיר בן גר הצדק". כנראה שלא יודעים את שם אביו של רבי מאיר, אחרת הרמב"ם היה כותב כמו שכתב אצל רבי עקיבא. אם כן, יש כאן שלש הזדמנויות – "חזקה" – לציין שמישהו קשור לגר צדק (או שהוא עצמו גר צדק או שהוא בן של גר צדק), והרמב"ם לא מפספס אף הזדמנות 'לעשות ענין' מכך.

למה לרמב"ם חשוב לציין גרים בשושלת הקבלה? לא חלילה לגנאי, להיפך, הוא משבח אותם. הרמב"ם באופן מיוחד אוהב גרים ובכך מקיים את מצות "ואהבתם את הגר". איך יודעים זאת? הרמב"ם פותח את החבור שלו בפסוק "בשם הוי' אל עולם" – פסוק של אברהם אבינו, אחת משתי הדמויות הנערצות ביותר של הרמב"ם. אצל הרמב"ם אברהם הוא גר הצדק המקורי, והוא מקור כל היהדות. תפקידו של אברהם הוא לפרסם אלקות בעולם, ויש לו כח לפרסם יותר מליהודי מיוחס. מקובל שבארבע רגלי המרכבה, חג"ת מכוונים כנגד כהן-לוי-ישראל ואילו המלכות – שיורדת לעולמות התחתונים ויכולה לפרסם שם אלקות ביתר שאת – מכוונת כנגד גרי הצדק.

איפה מופיע בקבלה שרבי עקיבא ורבי מאיר תלמידו הם בני גרי צדק? האריז"ל דורש (ומובא בחסידות) על הפסוק "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", שיצחק היה צד גרי צדק מתוך פיו של עשו, ומבואר שם שהכוונה לרבי עקיבא ורבי מאיר. יש כאן זיקה של הרמב"ם לקבלה, שגם לאריז"ל וגם לרמב"ם חשוב לציין שרבי עקיבא ורבי מאיר הם בנים של גרי צדק.

אם נערוך הקבלה פרטית של שושלת הקבלה לעולמות ולספירות, נמצא ששמעיה ואבטליון מכוונים כנגד ספירת ההוד של עולם היצירה. שמעיה ואבטליון היו גרי צדק, מתייהדים, לכן מתאים שיהיו כנגד ההוד.

ג. שני מסלולים במסירת התורה

שני מסלולים – בני הלל ותלמידי רבי יוחנן בן זכאי

מדוע הרמב"ם לא מונה את רבי עקיבא ואת רבי מאיר בסיכום ארבעים הדורות? התשובה קשורה לאפשרויות השונות לשרטט את שושלת מסירת התורה. יש כאן תופעה מאד חשובה, שהמקטע מהלל הזקן עד רבינו הקדוש הוא היחיד בשושלת הקבלה בו התקיימו שני מסלולים של מסירת התורה. התופעה קשורה גם לתאורית הקוונטים שהזכרנו אתמול[ד], שאפשר להגיע ממקום למקום – להעביר את התורה, בו זמנית – בשני מסלולים.

המסלול האחד הוא: הלל-רבי יוחנן בן זכאי-רבי אליעזר הגדול-רבי עקיבא-רבי ישמעאל-רבי מאיר-רבינו הקדוש. המסלול המקביל עובר רק דרך בני הלל הזקן: הלל הזקן-שמעון בנו-רבן גמליאל הזקן-שמעון הנהרג (הרמב"ם לא מציין כאן את היותו מעשרת הרוגי מלכות)-רבן גמליאל-רבי שמעון בנו-רבינו הקדוש.

כשהרמב"ם מגיע לרבי יהודה הנשיא הוא כותב שהוא בנו של רבי שמעון, ולמעשה זו הפעם היחידה שמזכיר ששמו יהודה (לאחר מכן כותב שנקרא רבינו הקדוש – וכך קורא לו לכל אורך הדרך, בלי להזכיר שיש לו שם פרטי). מכל החכמים כאן, היחיד שהרמב"ם אינו מזכירו בשמו (אחרי הפעם הראשונה שמציינו) הוא רבינו הקדוש.

משה רבינו ורבינו הקדוש

עוד תופעה ראויה לציון היא שבכל שושלת הקבלה הרמב"ם מכנה רק שנים בכינוי "רבינו" – משה רבינו ורבינו הקדוש, 'ממשה עד משנה [עם הפירוש כנ"ל, כניסת שער ה-נ במשה] אין רבינו'. הזכרנו אתמול[ה] שבכתב היד של הרמב"ם הוא כותב "משה רבינו" מלא, עם י, וכך גם כותב "רבינו הקדוש" מלא. אמרנו שאנחנו (גם על פי דקדוק) כותבים "רבינו", עם י, כי הכוונה היא הרבי שלנו (ולא רק הרב שלנו).

בגימטריא, משה רבינו עולה תריג, ואילו רבינו הקדוש עולה 683 – ההפרש ביניהם (שהוא ההפרש בין משה להקדוש) הוא 70, סוד 70 פנים לתורה. משה רבינו ועוד רבינו הקדוש עולה לו ברבוע (שהוא עצמו ו בחזקת ד) שעולה גם משה בן עמרם ועוד יהושע בן נון. יש כאן רמז לקשר בין חבור שני הדורות הראשונים בשושלת מסירת התורה לחבור הדור הראשון והדור האחרון של כתיבת המשנה. צריך לומר שגם לתורת משה, לפני שנכתבה, היה גדר של תורה שבעל פה – כמו שכתוב שהאבות למדו תורה (היסודות היו בגדר תורה). לפי זה, שני כותבי התורה הם עיקר החידוש, בעוד כתיבת הגמרא (אחרי שהמשנה נכתבה) היא כבר לא כל כך חידוש.

שבעה דורות בשושלת הלל

שוב, הרמב"ם מונה בשושלת הקבלה את בני הלל הזקן, וזו הפעם היחידה בכל שושלת הקבלה שבן מקבל מאביו. יש כאן שבעה דורות בן אחרי בן (אב-בן-בן-בן-בן-בן-בן = ז פעמים מה-אדם, הערך הממוצע של שבעת הדורות, ודוק) – חצר. בכל ארבעים הדורות של שושלת הקבלה אין חצר של רביים למעט יחידה זו של שבעה דורות מהלל הזקן לרבינו הקדוש. במקביל אליה יש עוד מסלול – חלקיק/גל התורה עובר בשני מסלולים, תופעה קוונטית מובהקת – הלל, רבי יוחנן בן זכאי (קטן תלמידיו, אבל הוא שהמשיך אותו), רבי אליעזר הגדול, רבי עקיבא. הם גדולי הדור, וכתוב שרבי עקיבא הוא ה'משה רבינו' של התורה שבעל פה. מדוע, אם כן, הרמב"ם לא מונה אותו בשושלת הדורות אלא בוחר להביא את השושלת המקבילה של בני הלל?

כמובן, אי אפשר לומר שהסבה היא יחוסו של רבי עקיבא (וכמותו רבי מאיר), שהרי שמעיה ואבטליון הגרים כן מופיעים בשושלת והרמב"ם דווקא מדגיש את הגרים ובני הגרים באהבתו אליהם (כנ"ל באריכות). אם כן, מדוע הרמב"ם לא מונה את רבי עקיבא ורבי מאיר בשושלת הקבלה?

הרמב"ם בוחר למנות בדיוק שבעה דורות בחצר המשפחתית של הלל הזקן. גם בנו, נכדו ונינו של רבי היו נשיאים אחריו, אך מתוכם הרמב"ם מזכיר את בנו בלבד וגם הוא לא נמנה בשושלת הקבלה – אחרי רבינו הקדוש הרמב"ם חוזר לתלמידים הגדולים (רב ושמואל ורבי יוחנן) ועוזב את השושלת המשפחתית. רק במקום הזה, מהלל עד רבינו הקדוש – הרמב"ם נוקט בשושלת משפחתית (למרות שיכול היה לעקוף אותה, שכן בעצמו כתב שהמקבל העיקרי מהלל הוא רבי יוחנן בן זכאי ותלמידיו).

טעם אחד לבחירת הרמב"ם הוא היחוד בשושלת משפחתית של שבעה דורות, בן אחר בן. אבל יש טעם נוסף, שהרמב"ם חייב לשמור על סך הכל של ארבעים דורות. זאת אומרת שמהלל עד רבינו הקדוש חייבים להיות שבעה דורות. אם הרמב"ם היה מונה מהלל הזקן דרך רבי יוחנן בן זכאי-רבי אליעזר-רבי עקיבא-רבי מאיר ומיד אחר כך רבינו הקדוש, לכאורה היו רק ששה דורות וממילא היה חסר דור.

שבעה דורות בשושלת רבי עקיבא

ברוב חכמתו, הרמב"ם יוצא מקושיא זו, בצורה מאד נפלאה. הרמב"ם אומר שרבי ישמעאל מקבל מרבי עקיבא. בדרך כלל בכל הש"ס רבי ישמעאל הוא חבר ובר פלוגתא של רבי עקיבא. יש ספרים שלמים שנכתבו על כך ששני תנאים אלו הם עיקר המחלוקת בתורה שבעל פה, עיקר הקיטוב בתושבע"פ הוא שלהם. אפשר היה לחשוב ששני הקצוות בתושבע"פ הם הלל ושמאי, אבל יש מי שאומר שעיקר החילוק בדרך הלימוד היא בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל. לדוגמא, לרבי עקיבא יש גישה על-טבעית והוא לא מתחשב בנורמות החברה ואילו לרבי ישמעאל יש גישה הרבה יותר מציאותית. בנוסף, בכל מקום כתוב שהם בני אותו דור, רבי ישמעאל הוא צדיק גמור ורבי עקיבא הוא בעל תשובה (לפי ההגדרות שלמדנו לאחרונה בהמשך תש"ה). לפי הגדרה זו רואים שהם מקבילים, אבל לפי חידושו של הרמב"ם רבי ישמעאל כלול במקבלים מרבי עקיבא ואילו רבי מאיר הוא חברו של רבי ישמעאל.

חידוש זה הוא על דרך הרבה ספורים בחסידות, שהיו שני תלמידים אצל אותו רבי זקן ואחרי שהרבי הסתלק אחד התלמידים נעשה חסיד של השני. בחסידות הכללית דוגמה לכך היא הקוצקער והחידושי הרי"ם. שניהם היו חברים אצל הרבי ר' בונם, אבל לאחר הסתלקות הרבי ר' בונם החידושי הרי"ם קבל על עצמו את מרות הקוצקער, כידוע המעשה בזה. יש הרבה דוגמאות כאלה. לפי הרמב"ם יוצא לכאורה שרבי ישמעאל היה יותר צעיר מרבי עקיבא. מה הדוגמה בחז"ל שתלמיד נעשה חבר? הרמב"ם לא כותב זאת, אבל חז"ל כותבים שבהתחלה שמאי היה תלמיד של הלל, ורק אחר כך נעשה חבר שלו – בר פלוגתא שחולק עליו בכל דבר (והלל שם אותו ראשון ברוב ענוותנותו).

אמרנו אתמול כלל, שעד כתיבת המשנה אצל תלמיד של רבי שהוא גם תלמיד של תלמידו בשושלת הקבלה אומרים שהוא 'מקבל' מהתלמיד ולא מהרבי הראשון. אחרי כתיבת המשנה, כאשר תורה שבעל פה כבר כתובה, התלמיד כבר ייתיחס ישירות לרבי (שתורתו נשארה כתוב). אצל הרבי ר' בונם והחידוש הרי"ם לא היה כך (וכן הרבי ר' בונם נחשב מקבל מהיהודי הקדוש אף על פי ששניהם למדו יחד אצל החוזה, וכידוע שהשפת אמת נחשב מקבל עשירי מהבעל שם טוב, שלאחר הסתלקות סבו, החידושי הרי"ם, קבל על עצמו את מרות הרבי מאלכסנדר), אולי כי הרבי ר' בונם לא כתב (אך יותר בפנימיות, מכיון שהבעש"ט הוא מקבל מאחיה השילוני, וממילא כל החסידות היא הרבה לפני כתיבת המשנה...).

בכל אופן, לפי הכלל שהסברנו אתמול, יוצא שאם הרמב"ם היה מונה את שושלת הקבלה דרך המסלול השני, של גדולי הדורות העיקריים, הוא היה כותב: הלל הזקן, רבי יוחנן בן זכאי, רבי אליעזר הגדול, רבי עקיבא, רבי ישמעאל (החידוש), רבי מאיר וחבריו, רבינו הקדוש – ואז היה מקבל שבעה דורות מהלל הזקן עד רבינו הקדוש. נראה שהרמב"ם לא מסדר כך את הדורות מכיון שהסדר הזה דורש פלפול וחידוש גדול (לומר שרבי ישמעאל הוא תלמידו של רבי עקיבא ור"מ הוא למעשה לא תלמיד ישיר של ר"ע אלא תלמיד של רבי ישמעאל לפי החידוש הנ"ל).

רבי מאיר – התלמיד המשיחי

חידוש חשוב נוסף ברמב"ם הוא הפיכת רבי מאיר לתלמיד העיקרי של רבי עקיבא והגדרת כל שאר התלמידים רק כחבריו של ר"מ. זהו חידוש מופלא, שהרי הכלל הוא שבמחלוקות רבי מאיר ורבי יוסי – הלכה כרבי יוסי. ועוד, מבין חמשת תלמידי רבי עקיבא שהעמידו את התורה רבי מאיר ורבי שמעון הם כנגד החיה והיחידה על פי הקבלה. אם כן, ממה נפשך – הכי גבוה הוא רבי שמעון והכי להלכה הוא רבי יוסי, וכיצד הרמב"ם עושה את רבי מאיר לעיקר?!

אפשר לומר שהטעם של הרמב"ם על פי נגלה הוא כי אע"פ שכל התושבע"פ היא אליבא דרבי עקיבא, סתם משנה היא רבי מאיר (על אף שבעקבות מעשה שהיה רבי מאיר לפעמים מוזכר בשם גנאי – "אחרים"). טעם נוסף למנות את רבי מאיר כתלמיד עיקרי של רבי עקיבא הוא בגלל הקשר המיוחד של רבי יוחנן לרבי מאיר. היו לנו שיעורים ארוכים להסביר מדוע רבי יוחנן (וגם ריש לקיש) שנזכר בשושלת הדורות, קשור במיוחד לרבי מאיר יותר מלכל התנאים.

בדרך הרמז, נזכיר כמה גימטריאות שנוגעות לענין: בארבעים הדורות הרמב"ם מזכיר אמורא אחד בלבד כדור הארבעים – רב אשי – אבל בשיעור של היום כתוב שחותמי הש"ס הם רבינא ורב אשי. אחר כך יש עוד דורות בלי שם, גאונים וכו' עד שמגיע לעצמו, אבל האחרונים שהם עם שם והם תורה שכוללת הכל ולא 'תופעה מקומית' הם רבינא ורב אשי. השם רבינא עולה 263 ואילו רב אשי עולה 513 – יחד הם 776 (הסימן של שנה הבאה, תשע"ו, שנת רבינא ורב אשי לכן כדאי מאד שכל מי שמסוגל, כל הצעירים, יסיימו ש"ס בשנה זו), בגימטריא "ופרצת", ביאת המשיח ועוד הרבה בטוים חשובים. נחבר את הדור האחרון (רבינא רב אשי = 776) לדור הראשון – משה רבינו (613) – ונקבל 1389. היות שיש כאן שלשה שמות נחלק ל‑3 ונקבל ממוצע – 463, שעולה רבי מאיר. יש כאן "בתלת זימני הוי חזקה" ו"נעוץ סופן [רבינא רב אשי] בתחלתן [משה רבינו]" לכבוד רבי מאיר.

רבי מאיר הוא התנא המשיחי ביותר. גם רבי עקיבא היה משיחי מאד, הוא תמך במרד – תמך במי שחשב שהוא משיח – אבל רבי מאיר הוא המורד בעצמו והוא היחיד בין התנאים שאמר על עצמו שהוא משיח[ו] (כפי שנרמז בר"ת מאיר שבפסוק "רוח אפינו משיח הוי'"). שוב, הערך הממוצע של משה רבינו רבינא רב אשי הוא רבי מאיר – זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה שיעור ה' אלול ע"ד.

[ג] ראה ט"ז על קונטרס "שמות אנשים" באה"ע קכט אות ע.

[ד] בשיעור בספר המאמרים תש"ה.

[ה] בשיעור הרמב"ם היומי.

[ו] ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג (וראה גם תיקון המדינה פ"א).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com