בע"ה

ב' אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

פרצוף מסכתות סדר נזיקין

שיעור צהריים בכולל – מסכת והלכות עבודה זרה (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "אני לדודי ודודי לי".

סדר המסכתות בסדר נזיקין – תיקון המשפט

כשפותחים את המשניות, אז דבר ראשון שמים לב לסדר המשניות – יש ששה סדרי משנה, הסדר הרביעי (רגל הימין, הנצח, מדת משה רבינו, של המשניות) הוא נזיקין, ובתוך נזיקין יש עשר מסכתות. הרמב"ם לפני כל מסכת מנסה להסביר את הסדר של התורה שבעל פה (לפי קביעתו של רבי, מחבר המשניות), אחריו גם התוספות יו"ט ויש עוד מפרשים. לפעמים אפילו בתוספות גופא, יש כמה מסכתות שהתוספות הראשון הוא למה המסכת הזו באה אחרי המסכת הקודמת – מה ענין הסמיכות. גם כאן, בעבודה זרה, יש את התופעה הזו.

הווארט הראשון שלנו הוא פשוט שנעשה סדר בסדר נזיקין, שאצל מי שלומד דיינות זהו כמובן העיקר (שייך לפרשתנו, פרשת שופטים – בחז"ל סדר נזיקין רמוז בפסוק בתהלים "משפטי הוי' אמת צדקו יחדו"[ב], היינו כמו שכתוב בפרשתנו "ושפטו את העם משפט צדק", וכן "צדק צדק תרדף" מתורגם "קושטא קושטא", "אמת אמת"), וכדי לתקן את המשפט כאן בארץ ישראל סדר נזיקין הוא העיקר (אין נזק גדול יותר לצבור מאשר עיוות המשפט, וכל שכן כאשר אין המשפט משפט התורה בכלל).

עוד משהו חשוב, סדר נזיקין נקרא "סדר ישועות" – זה השם המקורי שלו, לפי הפסוק בישעיהו "והיה אמונת עתיך חוסן ישועֹת חכמת ודעת יראת הוי' היא אוצרו". "אמונת" היינו סדר זרעים, "עתיך" מועד, "חוסן" נשים, "ישועֹת" נזיקין[ג], "חכמת" קדשים "ודעת" טהרות. כלים הם תחלת סדר הדעת ("גם בלא דעת נפש לא טוב") – שלשים כלים. שלשים פרקי מסכת נזיקין הם "ישועות" – כשמו כן הוא, ישועה, "ישועת הוי' כהרף עין"[ד]. כדי שתהיה ישועה – פרטית ולכלל ישראל – צריך ללמוד נזיקין.

שלש הבבות (מסכת נזיקין) – ג' ראשונות

סדר נזיקין מתחיל ב-ג הבבות. אצלנו בשכם, ביצהר, בינתים החליטו שלומדים רק ג בבות, שלא כסדר כל הישיבות החשובות בעולם שלומדים עוד מסכתות. כתוב שבהתחלה ג הבבות היו מסכת אחת, שנקראה מסכת נזיקין (כשם כל הסדר). היות שזה גדול מאד, שלשים פרקים, חלקו את המסכת לעשרה-עשרה-עשרה פרקים – כל בבא כוללת עשרה פרקים.

יש עוד מסכת בש"ס עם שלשים פרקים – מסכת כלים. יש לכך הסבר בקבלה וחסידות, שלכל פרצוף יש שלשים כלים – י כלים פנימיים, י כלים אמצעיים ו-י כלים חיצוניים. זו מסכת חשובה, שלפי רוב מסדרי המשנה היא תחלת סדר טהרות.

אם לא מחלקים את מסכת נזיקין לשלש בבות יש רק שמונה מסכתות, אך כאשר מחלקים לשלש בבות (כנהוג ופשוט) יש עשר מסכתות. פשיטא ששלש המסכתות הללו הן הג"ר של סדר נזיקין, הנושא הכולל של שלשתן הוא דיני ממונות, המקצוע המחכים ביותר בתורה (וממילא בישיבה חב"דית מתאים להתמקד בהן).

אפשר לומר שהן חכמה-בינה-דעת או כתר-חכמה-בינה. בקמא-מציעא-בתרא יש סברא לכאן ולכאן. כתוב שבינה נקראת כך כי היא המח הבינוני (פשט) – בין חכמה לדעת. לפי זה מציעא – בבא מציעא – היא הבינוני, מח הבינה (והחכמה והדעת שמכאן ומכאן הן בסוד "שנים אוחזין בטלית", תחלת בבא מציעא, ופסק הבינה – "יחלוקו"). אם כך, בבא קמא היא חכמה (קמא היינו ראשית, "ראשית חכמה"[ה]; בבא קמא מתחילה "ארבעה אבות" – אב היינו חכמה) ובבא בתרא היא דעת (שבה תקין עטרין דחו"ג, סוד "השותפין", תחלת בבא בתרא). אפשר גם להסביר לפי כח"ב, אך בכל אופן הן הג"ר.

סנהדרין-מכות – חסד וגבורה

אחר כך יש מסכת סנהדרין, וכל מה שבא בהמשך לסנהדרין שייך לסנהדרין – הכל שייך לדיינים, כפי שמסבירים המפרשים. נמצא שסנהדרין הוא בסוד "יומא דאזיל עם כולהו יומין". מה שצמוד לסנהדרין היא מסכת מכות. סנהדרין-מכות הן צמד. מתקבל על הדעת, מתבקש, שמסכת מכות היא גבורה.

אם יש כאן צמד, סנהדרין-מכות, מסכת סנהדרין צריכה להיות חסד – זה החידוש העיקרי בפרצוף כאן, צריכים להסביר למה סנהדרין היא חסד (בתחלת המסכת מדובר על "מצוה לבצוע" – פשרה, חסד לפנים משורת הדין, עדיף מדין. ראשית כל על הדיין לקיים "בצדק תשפט עמיתך", "הוי דן את כל האדם לכף זכות"[ו]). מכות היא גבורה.

שבועות – תפארת

אחר כך באה מסכת שבועות. למה מסכת שבועות נמצאת כאן בכלל? יש עוד מסכת שאדם מתחייב בפה שלו למשהו – מסכת נדרים – והיא בסדר נשים. נדרים בסדר נשים, "חוסן", ושבועות בסדר נזיקין, "ישועות". בתורה, עיקר פרשת נדרים דנה בנדרי נשים, וממילא מובן למה מסכת נדרים ממוקמת בסדר נשים. סמוך לנדרים יש את מסכת נזיר. למה נזיר שייך לנשים? חז"ל דורשים שבתורה פרשת נזיר סמוכה לפרשת סוטה ללמד ש"הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", שהרי "הרבה יין עושה" – יין מביא לידי קלקול. גם נזיר הוא סוג של נדר, ושתי המסכתות הללו הן בסדר נשים, ואילו מסכת שבועות היא בנזיקין, ב"ישועות". למה?

יש שני סוגי שבועות – שאדם נשבע לעשות משהו או שלא לעשות, הן ביחס לעתיד והן ביחס לעבר, שתי שבועות שהן ארבע כפי שהמסכת מתחילה, אבל יש הרבה שבועות שבית דין משביע ורק בכחם להשביע, ולכן שבועות הן סניף וענין של הסנהדרין שמשביעים.

למה שבועות כנגד התפארת כאן (אם נלך לפי סדר הספירות)? קל להסביר לפי מאמר הזהר, שמובא הרבה בחסידות, שהנודר נודר בחיי המלך והנשבע נשבע במלך עצמו. חיי המלך הם בינה והמלך עצמו הוא ז"א, תפארת. זאת אומרת, השבועה היא בעצמות המלך, התפארת, עמודא דאמצעיתא – מה שהדיינים משביעים ומה שהמתדיינים נשבעים וגם כל אדם שיכול להשבע.

מענין שהתניא קדישא, התורה שבכתב של החסידות, מתחיל משבועה. אם כי שהציטוט בו פותח התניא הוא ממסכת נדה, התוכן הוא שבועה, "משביעין אותו" – נושא השייך למסכת שבועות, סניף של סנהדרין. הבקר בלימוד החסידות אמרנו שיש מתיבתא דרקיע ומתיבתא דקוב"ה – לא היה כתוב באיזו מתיבתא משביעין אותו, אבל באחת מהן "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע".

עיקר החידוש שבדין של השבועה יש הרבה חסד – הרבה חסד והרבה גבורה יחד (יש מי שנשבע ונפטר מלשלם ויש מי שנשבע ומחייב את חברו לשלם), כמדת התפארת. משביעין אותו – לשון שובע – כדי שיהיה לו כח לעמוד בכל נסיונות החיים ולעבור אותם בשלום. יוצא כאן שבית הדין, הסנהדרין, הוא בעצם חסד – שרשו בחסד, הוא בא לזכות את ישראל. מה שהוא מכה – זו גבורה. מה שהוא משביע – זו תפארת.

עדויות – נצח

אחר כך, אחרי המסכתות האלה, באות שתי מסכתות חשובות – עדויות ועבודה זרה (הסימן: "עין בעין"). לפי רוב הראשונים, ואיך שהרמב"ם מסדר את המסכתות, זהו הסדר.

עדויות היינו דברים שהעידו חכמים על קבלה מדור לדור, הכי מתאים שיהיה ספירת הנצח, הקשורה למסירה מדור לדור – כפי שיוצא כאן לפי הסדר. אלה הוראות נצחיות של עדות שהתקבלו בבית דין דווקא (הנצח ממוקם בעץ החיים של הספירות מתחת לספירת החסד, ששם מסכת סנהדרין – הנצח מעיד בפני החסד), לכן כל מה שכתוב שם הוא הלכה, "הלכה למעשה" (המושג "הלכה למעשה" מתחיל מהנצח כנודע). כל חכם המעיד על קבלה שבידיו הוא נאמן – ידוע שבשבעת השמות של צדיק בתורה "נאמן" הוא בנצח, בחינת משה ("בכל ביתי נאמן הוא") שמדתו בלב היא נצח. מכל סדר הש"ס הכי 'קבועה' (כיתד בארץ, "ותקעתיו יתד במקום נאמן") היא מסכת עדויות. העיקר שיהודי יעיד – "אתם עדי נאם הוי'". אותיות עד הן הגדולות ב"שמע... אחד".

עבודה זרה – הוד (חשיבות לימוד המסכת בדורנו)

אחר כך הכי מתאים שע"ז יהיה בהוד – "הודי נהפך עלי למשחית" "כל היום דוה", פגם בספירת ההוד (שבמדות הלב הוא עיקר מקום האמונה הפשוטה וההודיה), וממילא תיקון ע"ז הוא תיקון ההוד, שלא תהיה יניקה לחיצונים.

ישנה חשיבות מיוחדת בדור שלנו ללימוד מסכת עבודה זרה, כי הדור שלנו מאד לקוי ביניקות – כל היניקות האלה או שהן עבודה זרה ממש או שהן אביזרייהו דעבודה זרה (כולל גם תופעות המושפעות מתרבות כללית של עבודה זרה, המטפחת סטיות שונות ומשונות בכל מישורי החיים). כדי להביא משיח צריך ראשית כל לתקן את העבודה הזרה שבדור (דור דור והעבודה זרה שלו, אך בדור שלנו, של עקבתא דעקבתא דמשיחא, קליפת הע"ז מתגברת ביותר, באופי המתאים לתרבות ימינו). כמו שדברנו אתמול, שהדבר הראשון הוא להשתחרר מאמונות כוזבות – עבודה זרה היא אמונה כוזבת שצריך להשתחרר ממנה. כנראה שהסגולה לכך היא ללמוד מסכת עבודה זרה.

למרות שיש ברמב"ם שהשאירו מסכת זו יחסית לסוף סדר נזיקין, כי עוסק רק באחד מני אלף – משהו נדיר מאד שיהודי יעבוד עבודה זרה – והיות שכל כך נדיר השאירו את זה לסוף. אבל אם מדברים על כל האביזרייהו וכל הדקויות, אז היום זה לא כל כך נדיר. דווקא היום, שהעולם מתקדם, הוא גם מתדרדר בהרבה דברים – יש הרבה, בלי סוף, עבודה זרה, אמונות כוזבות. לפי ההסבר הפנימי הנ"ל, עיקר היניקה של קליפת ע"ז היא מרגל שמאל (הרגל שנפגם על ידי שרו של עשו, מקור האמונות-כוזבות שיש בעולם), מספירת ההוד, ולכן השאירו את מסכת ע"ז למקום השמיני בסדר נזיקין, כנגד ספירת ההוד.

לדון בע"ז נמסר לסנהדרין (בלשון התוספות – "בתר דתני סנהדרין דאיירי בעובד כוכבים ומזלות תנא נמי להא מסכת דע"ז בסדר ישועות...") – התפשטות הה"ח וה"ג היא בה"ק מחסד עד הוד, מסנהדרין עד ע"ז (ההוד משלים את החסד, וכך כותב הרמב"ם שדווקא כאשר השופט יהיה בקי בנמוסי העבודות ההם וחקותם ומה שצריך אליהם יהיה שלם). עיקר הנזק של סדר נזיקין נגרם על ידי עבודה זרה. לכן יש ענין חשוב ללמוד מסכת עבודה זרה שהיא כנגד ההוד. כמו שמתחילים את היום "מודה אני" כך התחלת התיקון של סדר נזיקין – במיוחד בארץ ישראל – היא לשרש אחר עבודה זרה.

אבות – יסוד

אחר כך יש עוד שתי מסכתות – אבות והוריות. הנושא של מסכת אבות הוא תיקון המדות, ללמד את האדם איך להיות חסיד וצדיק. לכן מתבקש שמסכת אבות עם כל המוסר השכל שבה תהיה כנגד ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם". למה שמו את מסכת אבות בסדר "ישועות"? כי בפשט היא מוסרים לדיינים, הוראות חיים ודרך ארץ (שקדמה לתורה) שנאמרו לתלמידים שלומדים דיינות והולכים להיות שופטים (ובעצם כל יהודי אמור להיות 'ישיבה-בחור' שיושב לומד תורה על כל חלקיה, כולל חושן משפט, וכולי האי ואולי שיצא מורה הוראה ודיין בישראל).

לכן תחלת אבות היא מסירת הדורות והעיסוק בתורה – "משה קבל תורה מסיני וכו'" – עד להוראה המפורשת לדייני ישראל "הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה". ככה כל ההוראות קשורות לדיינים, אם כי שכל אחד ואחד יכול לקחת את המוסרים לעצמו. שוב, כל יהודי הוא מלך, והוא גם ראוי להיות דיין – "בצדק תשפוט עמיתך", כל יהודי הוא שופט. מסכת אבות היא הלימוד להיות חסידים – "מילי דחסידותא" – ולהיות צדיקים.

הוריות – מלכות

למה הוריות בסוף? הרמב"ם כותב ווארט, אולי הכי נחמד, שמסכת אבות היא מסכת של חסידים וצדיקים כנ"ל, "וצדיק יסוד עולם". אבל מסכת הוריות דנה במקרים שהסנהדרין, כהן המשיח והמלך טועים בהוראתם, ועליהם לכפר על טעותם ולהביא קרבן. יוצא כאן שהוריות היא מדת המלכות, שהרי מעיקרי גדרי המלכות הוא האפשרות לטעות – לא סתם אפשרות אלא ודאי שתטעה, אין מנוס. על מי שהוא מלך נאמר "אשר נשיא יחטא", אשרי הדור שהנשיא חוטא ומודה בכך שהוא חטא ומביא כפרה.

זו פנינה, ועל פי זה מסבירים למה הוריות מתחילה מטעות בית דין – "הורו בית דין" – ורק אחר כך מגיעים לכהן משיח וכו'. למה המסכת מתחילה מבית דין? מסבירים בפשט שחידוש המסכת הוא שבית דין – אותו בית דין שדנו בכל הסדר – טועה. זה המלכות – חוטאים וטועים וצריך להביא קרבן.

סיכום (וסדר התוספות)

עד כאן הפרצוף של היום, הפרצוף של עשר המסכתות של סדר נזיקין:

רק נאמר שלתוספות הראשון של המסכת יש סדר אחר. הוא שם את ע"ז והוריות במקום הנצח וההוד, את עדויות ואבות הוא משאיר ליסוד ומלכות (שתיהן שוות בענין הקבלה ע"ד היסוד והמלכות המקבלים וכוללים את כל מה שעליהם. עד אמת מתאים ליסוד שפנימיותו אמת, חותמו של הקב"ה, ואבות כולו דרך ארץ שקדמה לתורה, בחינת מלכות). שוב, הוריות הוא שם בהוד, "הודי נהפך עלי למשחית" – לעשות טעות ואיך מכפרים עליה. הע"ז שהיתה בהוד עוברת לנצח – גם נצח וגם הוד הם "לבר מגופא", ובשבע מצוות בני נח יש שתי מצוות שהן מהסוג של פגם באמונה – ע"ז בנצח וברכת ה' בהוד. אז אם כן, לפי סדר התוספות, שע"ז בנצח, זה מתאים לשבע מצוות בני נח, ודוק.