סוד מרים הנביאה

צהרים טובים לכולם, ברוכות הבאות. היום אנחנו בפרשת חקת והנושא שרצינו לדבר עליו היום הוא מרים הנביאה, המוזכרת בתחלת הפרשה וגם הבאר שלה מוזכרת בסוף הפרשה[ב]. יש כאן את שירת הבאר[ג] – "עלי באר ענו לה", בארה של מרים.

בתחלת הפרשה כתוב אודות פטירתה של מרים. לפי חז"ל הפטירה היתה ב-י' ניסן בשנה האחרונה של ארבעים השנים במדבר. בחומש כתוב "בחדש הראשון", בניסן, אך לא כתוב באיזה יום. מיד כאשר מרים הסתלקה כתוב "ולא היה מים לעדה"[ד]. מכאן חז"ל לומדים – מה שכולנו מכירים בפשיטות – שהבאר ממנו שתו בני ישראל מים ארבעים שנה היתה בזכותה. לכן, ברגע שהיא הסתלקה לא היו מים לעדה, לא היו מים לשתות.

אז יש את כל הסיפור של הסלע, שבמקום לדבר אליו יפה – מה שהיה צריך להתקבל בהשראת מרים, השראה לדבר יפה אל הסלע כדבר ה', אך היא כבר לא היתה ולכן משה רבינו חטא, טעה – משה הכה אותו. הוא כעס על העם, אמר "שמעו נא המֹרים" – אותיות מרים, רמז שהכל קרה בשל החסרון של מרים[ה], שמאז ינקות משה היא המשפיעה שלו, אחותו הגדולה. וכן בהמשך הפרשה, בסיפור הסתלקות אהרן אחיה של מרים רמוזה (חסרון) מרים – "יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם[ו] את פי למי מריבה", וכמו שיתבאר שמרים לשון מרי (למעליותא).

מרים נבאה שמשה יוולד ולידת משה היא בזכותה. כמו שאומרים היום על ילד שהוא 'ילד של הרבי', שנולד בזכותו, כך משה הוא 'ילד של מרים'. כל פעם שמרים עברה בחוץ, במחנה, וראתה את משה רבינו – המנהיג, המלך של עם ישראל – היא הצביעה עליו ואמרה 'זו הנבואה שלי'. כתוב "מרים הנביאה" – הפעם הראשונה שכתוב התואר נביא על אשה – ונבואתה היתה במצרים, כאשר התנבאה ואמר "עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל". היא נבאה שמשה רבינו יוולד ויושיע את עם ישראל – הוא הנבואה שלה, וכך כל החיים.

ברגע שמרים הסתלקה הסתלק גם איזה אור מקיף ממשה רבינו, ו"כיון שבא לכלל כעס" – אמר "שמעו נא המֹרים", לא התייחס יפה לעם ישראל – "בא לכלל טעות". בחסידות כתובב שעם ישראל היו כבר במדרגת סלע, לא מדרגת צור. צור הוא קטנות מוחין[ז], ואז כשהנער בקטנות צריך להוכיח ולפעמים אפילו צריך מכה קטנה, אבל כשהעם בבחינת סלע – בגדלות מוחין[ח] – צריך רק לדבר יפה, בבחינת קירוב דעת.

בכל אופן, כתוב שברגע שמרים הסתלקה לא היו מים לעדה. עד כאן לא היה כתוב בתורה רמז ברור לכך שהבאר והמים הם בזכות מרים. העובדה שהבאר והמים הם בזכות מרים מתגלה בתורה ברגע שהיא מסתלקת. כמו שכתוב שכל צדיק כאשר הוא מסתלק כל החיים שלו – "פעֻלת צדיק לחיים" – מתגלים ביום וברגע ההסתלקות. גם שירת הבאר לא היתה כל חייה, אלא רק בסוף ארבעים השנה – כאשר הבאר חזרה בזכות במשה.

אף שהבאר חזרה בזכות משה – היא עדיין בארה של מרים. הבאר היא התגלמות של מרים, היא ה"באר מים חיים" בעם ישראל. הבאר היא העלאת מ"נ, אתערותא דלתתא. מים הם תענוג, גם בדברים גשמיים, ולמרים יש כח להעלות את כל התענוג להיות "מים חיים". יש כמה הסברים לשם מרים, ואחד מהם הוא על שם "וימררו את חייהם". כתוב שהכח שלה, כח העלאת מ"נ של כנסת ישראל – כל עם ישראל הם הבאר של מרים שמתעוררים ומעלים מים מתוקים מלמטה, לקראת ה', מתוך השתוקקות להתחבר לה' על ידי תורה ומצוות ותפלה.

יש שלשה אחים: משה, אהרן ומרים. משה הוא התורה ("תורה צוה לנו משה", "זכרו תורת משה עבדי"[ט]). בזכותו ירד המן, שקשור למזון הרוחני של התורה. אהרן הוא המצוות, שהן לבושים – ענני הכבוד שהיו מגהצים את הלבושים, את המצוות של עם ישראל. ה"באר מים חיים", שהיא ההתעוררות מלמטה להתדבק בה' – הכח של מרים – היא התפלה.

הכל מתחיל ממרים, היא הגדולה במשפחה, הבכורה. כתוב כלל גדול בקבלה שהבכור או בכורה כאילו שהוא מוליד את האחים הבאים, בכך שהוא מעורר את ההורים ונשמת האח נמשך על ידו. לכן יש מצוה בתורה לכבד אח/ות גדול/ה, כי הנשמות הבאות נמשכות גם בזכות ומכח האח הגדול.

מה שרוצים היום הוא להתחבר למרים ולהבין כמה שמרים היא בעצם כח רוחני מקיף שבונה ומנחה את משה רבינו (וממילא את כל עם ישראל).

נתחיל כאן מהפסוק בתחלת פרק כ, "שני" של פרשת חקת: "ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם"[י]. כאן מוזכר שמה של מרים ושמתה ונקברה במדבר צן בקדש, והמלים הבאות, ראשית הפסוק הבא, הן "ולא היה מים לעדה" – מכאן לומדים שהבאר היא בזכותה. הסתלקות הצדיק גם נקראת העלאת מ"נ – נשמת הצדיק עולה להזדווג עם האורות העליונים בעולם האצילות.

בכלל, חז"ל שואלים ורש"י מביא את דבריהם, "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה?". בכח פרה אדומה לטהר את הטומאה הכי חמורה – טומאת הפך החיים. אפר הפרה עם המים החיים – שבעצם באים מבאר מרים – הם בעלי כח אדיר לטהר את טומאת היפך החיים, לפעול נפשית מעין תחית המתים. מיד אחרי שהתורה גומרת לספר על "חקת התורה", כללות כל התורה כולה – המצוה הכי עמוקה שיש בתורה, שאפילו שלמה המלך החכם מכל אדם לא הבין אותה – הפסוק הבא מדבר על מיתת מרים ועל כך שלא היה מים לעדה וכל מה שהשתלשל מזה. מה חז"ל לומדים מכך? ללמד שמה פרה אדומה מכפרת ומטהרת כך מיתת צדיקים. כלומר, הפעולה של מרים היא הפעולה של טהרת היפך החיים.

בחסידות כתוב שהכח הזה בא ממקום יותר גבוה מאשר ראשית התגלות הנשמה לפני שהיא יורדת לתוך הגוף – המדרגה עליה אנו אומרים כל בקר "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא", באה ממקום טהור לגמרי ("טהירו עילאה" בלשון הקבלה והחסידות, דהיינו אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון). אחר כך ה' שולח את הנשמה להתלבש בגוף, לעבור את כל הקשיים והטראומות והמשברים של העולם הזה – "כל משבריך וגליך עלי עברו" – נופלים "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" ומגיעים למקום טמא (מקום של מים רעים ומרים, "בירא עמיקתא"). הטהרה הראשונה של הנשמה לא מספיקה כדי לטהר את הטומאה שנעשית על ידי ירידת הנשמה להתלבש בתוך הגוף (שלאחר חטא אדם הראשון נקרא "משכא דחויא", עור הנחש), צריך כח יותר אדיר, יותר גבוה משרש הנשמה לפני שהיא ירדה לגוף כדי לטהר אותה לאחר שהיא נטמאה. זה כח הבאר של מרים, לכן המיתה שלה כתובה סמוך לפרה אדומה.

דבר ראשון נראה כאן תופעה בתוך הפסוק של פטירת מרים – "ותמת שם מרים ותקבר שם"[יא]. לא כתוב בפסוק על הבאר, אבל בהסתלקות הצדיק כל עבודתו וענינו מתגלה ומן הראוי היה למצוא את הבאר בתוך הפסוק. אחת הדרכים שהיום מתבוננים בפסוקים – מחפשים מילים או מושגים – היא דילוג שוה של אותיות. כאשר מחפשים מילה מתחילים מאות מסוימת, אחר כך מדלגים כך וכך אותיות, מגיעים לעוד אות, ומחפשים בדילוג שוה הלאה – הרבה פעמים עד שמגיעים למלה שרוצים. כאן אנחנו מחפשים מלה פשוטה – באר.

יש באר בפסוק הזה, והרמז שהבאר סימטרית – מתחילה ומסתיימת במרחק שוה מתחלת ומסוף הפסוק, וממילא ה-א של באר היא האות האמצעית של הפסוק. אם כן, מאד יפה שהבאר מקיפה את כל הפסוק בצורה סימטרית. לסימטריה קוראים "חן" – בכלל תכונה נשית. בכל הפסוק יש חנה אותיות, ו-מרים שוה חן פעמים ה – קשר בין חנה למרים, שתי נביאות מתוך "שבע נביאות שעמדו להם לישראל". שוב, חן בעברית הוא יפי של סימטריא – "ונח מצא חן בעיני הוי'". הבאר כאן ממוקמת בצורה מאד חיננית, באופן שוה מהתחלה ומהסוף:

ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם

גם יפה שהבאר מתחילה מה-ב הראשונה בפסוק ומסתיימת ב-ר האחרונה (הראשונה מסוף הפסוק). הבאר מתחילה מהאות השלישית בפסוק ונגמרת באות השלישית מסוף הפסוק. יש פה בצורה מאד מכוונת ובולטת למי שמתבונן – מי שיש לו "טביעת עין" לתופעות מהסוג הזה. כמה אותיות יש מה-ב ל-א (וממילא מה-א ל-ר)? בכל הפסוק יש 63 אותיות[יב], וצריך להוריד 2 מכאן ו-2 מכאן. האות הראשונה לא בחשבון הדילוג, אז כל דילוג הוא חצי חן – כט אותיות. מרים שוה י פעמים כט. באר שוה ז פעמים כט. אם יש "בארה של מרים", הקשר החשבוני – בסוד "בֹאו חשבון" שנאמר בסוף הפרשה – הוא המכנה המשותף של באר ו-מרים, המספר כט (כט הוא המספר הראשוני ה-יא – וכפי שנראה לקמן גם המספר יא חוזר שוב ושוב בכל עניני מרים). והנה, בצורה הכי מכוונת שיכולה להיות, הדילוג כאן הוא כט – מה-ב כט אותיות ל-א ועוד כט אותיות ל-ר. הבאר יוצאת כאן מאד בחן – עוד סימן שהקשר העצמי של מרים לבאר מתגלה דווקא בהסתלקותה, וכמו שההסתלקות סמוכה ל"זאת חקת התורה"[יג], הכח לטהר את טומאת המת ולהפוך אותה לחיים נצחיים.

ב. פירושי השם מרים – מרירות, מרי והרמה

נחזור למה שאמרנו, שהפירוש הפשוט של מרים הוא לשון מרירות. למה ההורים קראו לה בשם זה? כי כאשר היא נולדה קושי ושעבוד הגלות החמירו. מה הכח שלה? להפוך את המר למתוק. מהם המים שלה? מים מתוקים, מים חיים, "באר מים חיים".

עוד משהו: איפה בכלל מוזכר לראשונה השם של מרים? התורה מספרת עליה בתחלת פרשת שמות, אבל בלי השם שלה. השם מרים מופיע בתורה בפעם הראשונה בשירת הים. אנחנו בפרשת חקת, בה מופיעה שירת הבאר, אבל הפעם הראשונה שהיא מוזכרת בשמה היא בסיום שירת הים, שם כתוב "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה וגו'" – בפעם הראשונה שמוזכרת בשם נאמר שהיא נביאה. חז"ל שואלים היכן נבאה, ומשיבים מה שהזכרנו – שהיא נבאה במצרים "עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל", הנבואה שלה היא משה עצמו, כפי שעוד נאריך.

אז היא לוקחת את התוף, קוראת לכל הנשים להצטרף והן מצטרפות אליה. המפרשים מסבירים שהכח של מרים הוא להלהיב את כל נשות ישראל. כמו שלכל אחד יש ניצוץ משה רבינו, לכל בת יש ניצוץ של מרים – כח הניצוץ שלה הוא להלהיב את כל הנשים, להוציא את כל הנשים במחול, לשיר ולהודות לה'. זו הבאר שלה, העלאת מ"נ, האתערותא דלתתא של הנשים[יד].

כח ההעלאה של נשמות ישראל מיוחס בדרך כלל לאהרן הכהן המעלה את הנרות ("נר הוי' נשמת אדם"), אך כאן רואים שבעצם גם מרים וגם אהרן מעוררים את העם. ועל כן, על דרך הסוד, היא מכונה כאן "מרים הנביאה אחות אהרן" – היא ואהרן אחים-שותפים, מה שאהרן פועל אצל האנשים היא פועלת אצל הנשים. אהרן מעורר את הגברים ומרים את הנשים. אהרן מעורר את השלהבת שבנשמות ישראל ("'בהעלֹתך את הנרֹת' – עד שתהא שלהבת עולה מאליה") – כמה שלכאורה הוא שייך לחסד, אבל כרועה ישראל מקומו בהוד – ומרים היא אשה, לכאורה יותר שייכת ליסוד האש, אבל היא דווקא מעוררת את העם כמים, תענוג – "עלי באר ענו לה"[טו]. בכל אופן, הם מעוררים את הנשמות לעלות ומשה רבינו, שושבינא דמלכא, מוריד את האלקות למטה.

בכל אופן, מיד אחרי שפוגשים את מרים בשמה בפרשת בשלח כתוב שהגיעו למרה והמים היו מרים, ומשה השליך עץ למים "וימתקו המים" – ההופעה היחידה של שרש מתק בתורה – הכל בכח נשמת מרים.

כתוב בתניא שצדיק הוא אחד שעושה אתהפכא, שהופך חשך לאור וטעם מר למתוק. כתוב שיותר קשה להפוך מר למתוק מאשר להפוך חשך לאור. משה הופך חשך לאור – "תורה אור", אור התורה – וכך גם אהרן עם ענני הכבוד שלו, אבל מי שיכולה להפוך מר למתוק – יותר ממשה רבינו, בחינת משיח – "טעמין מרירו למיתקא", זה הסוד של מרים.

אם כן, אמרנו שמרים היא על שם המרירות, אבל יש לה כח להפוך את המר למתוק, ל"מים חיים". כל זמן שהיא חיה היא עומדת ברקע של משה, נותנת לו פקודות לקחת את העץ ולזרוק למים, היא המשפיעה שלו, אחותו הגדולה. לכן גם כאשר היא מדברת בו, שיש לה בקורת עליו, זה מקבל יתר משמעות. יש לה בקורת למה הוא לא נוהג הנהגה משיחית של לא לפרוש מהאשה[טז], אלא נוהג הנהגה אלקית של לפרוש מהאשה – מכיון שהוא הנבואה שלה, זה חרה לה באמת, כפי שנגיע בהמשך.

האם יש למרים עוד פירוש חוץ ממרירות? רוב המפרשים מסבירים שמרים לשון מרירות. דרך אגב, אומרים שהיא יוצאת ומשקפת את אבא שלה. הנבואה שלה היא "עתידה אמי שתלד", והיא גם היתה שותפה של האמא – היה להן עסק משותף – הן היות שתי המילדות העבריות, שפרה ופועה. שפרה היא יוכבד, האמא, ופועה היא הבת, מרים. היא עבדה עם אמא שלה וגם הנבואה שלה היתה שאמא שלה תלד בן שמושיע את ישראל.

אבל כתוב שהשם שלה יוצא מאבא שלה. כתוב ש"איש מזריע תחלה יולדת נקבה" – הבת היא בת של האבא. זה משתקף בשם שלה, שהרי לאביה קוראים עמרם ובלי ה-ע נשאר השם של מרים (בלי ה-י).

עמרם ועוד מרים שוה תמר. חז"ל אומרים שגם תמר רומזת לאתהפכא של המר, תם-מר. כמו שתמר היא אשת יהודה כך מרים היא אשת כלב משבט יהודה, שבט המלכות (כדלקמן). מרים צומחת מתוך גלות מצרים – משהו עצמי שצומח משם, כי נמצאת בתוך המלה מצרים, בתוספת האות צ. מצרים היינו צ-מרים – אפשר לדרוש "צדיק כתמר [מרים-עמרם] יפרח".

חוץ מפירוש שמה על שם מרירות, יש במפרשים עוד שני פירושים.

יש מי שמפרש שמרים – רמז לסיפור המילדות העבריות – לשון מרי, כמו "מרי אזרחי"[יז]. מרים מקימה מרי – מרי המילדות העבריות שהמרו את פי המלך, הלכו נגד חוק המדינה. יש פה חוק, מדינת חוק, ומרים המרתה אותו. אף על פי שהיא בת ויש לה כאן אמא, לא ברור מי הרוח המנחה – כנראה היא יזמה את המרי, שלא שומעים בקול פרעה.

בהחלט יש קשר בין המרירות לבין המרי שלה. מרי אזרחי הוא כי מר לאזרחים, מר לעם והוא מתקומם. אם כן, יש קודם את המרירות – "וימררו את חייהם" – אבל האופי שלה הוא של מרי. רוצים להגיע עמוק לתוך האופי של מרים, לנפש שלה. האופי שלה הוא מרי – לא מקובל עלי איך שהענינים מתנהגים כאן במדינה...

כתוב גם פירוש שלישי, שמרים היא מלשון הרמה. אמרנו שמרים בעצם נמצאת בתוך אבא שלה, עמרם. איך דורשים את שמו? עמרם נדרש כמו אברם. אלה שנים שנקראו 'רם' – אב-רם, השכל הנעלם מכל רעיון, ועם-רם, שכל עם ישראל הוא רם ונישא, ומתוך העם הזה גם יצא משיח עליו כתוב "ירום", "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". כתוב שמרים היא כמו מרום, "שאו מרום עיניכם". המלה הראשונה של חנה בנבואה-שירה שלה היא "רמה" – "רמה קרני בהוי'". זו נבואה שעתיד שמואל בנה למשוח את דוד המלך עם קרן של שמן. שמואל בעצמו, הבן של חנה, נקרא "הרמתי". לקמן נראה "כי מרים היא בחינת רחל ממש" ושרחל היא היא בארה של מרים (כך כתוב בכתבי האריז"ל[יח]), וברחל נאמר "קול ברמה נשמע וגו'".

בכל אופן, בסוף הפסוק הראשון של שירת הים שהוא גם סוף הפסוק שמרים חוזרת בשירת הנשים כתוב "סוס ורכבו רמה בים", רם-ים אותיות מרים. גם סוף הפסוק השני של שירת הים רומז אליה – "אלהי אבי וארממנהו", אותיות מרים. בכל אופן, יש כאן פירוש נוסף של מרים – לשון התרוממות, היא מרימה את העם וכנראה בנשמתה יש רוממות עצמית ("רמה קרני"). כמה שבמודע של המלך יש שפלות – "והייתי שפל בעיני" – כדי להיות ראוי למלכות צריך בשרש רוממות עצמית.

כתוב על "ויעש להם בתים" היינו בתי כהונה ולויה מיוכבד ובתי מלכות ממרים. אמרנו שעיקר כח המרי בא ממרים, כי היא שרש המלכות בעם ישראל. יוכבד היא שרש הבתים המקודשים, כהונה (אהרן) ולויה (משה), אבל כח המלכות בא ממרים. איך המלכות מגיעה ממרים? נגיע לכך. היא נשואה לכלב משבט יהודה. ממנו יוצאים חור-אורי-בצלאל, שעשה את המשכן, ובסוף גם כל שבט המלכות יוצא ממרים[יט]. היא לויה, אבל היא האמא של המלכות, ממנה בית המלכות. יש לה את האופי של המלכות, החל מכך שלמלך אמתי יש רוממות עצמית. זה הפירוש של מרים לשון הרמה.

כנראה שלשת הפירושים של מרים הם גם סדר של חייה – לפחות בגילוי. קודם יש מרירות, המרירות מזמינה את המרי, ומתוך כך מתגלה שיש כאן שרש של מלכות ישראל, מרִים. גם הפעולה הראשונה של משה רבינו, שהרג את המצרי שהכה יהודי – פעולה נגד הממסד – היא בהשראת מרים. אמרנו שכל חייו משה הוא בהשראת מרים, עד הסתלקותה שאז יש רגע של חשך והוא נופל. כנראה גם "ויך את המצרי" נעשה בהשראת מרים. מה מתגלה בסוף? שיש כאן מלכות – המלכות היא הגילוי של הרוממות העצמית. אז יש מרירות, מרי והרמה – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד".

ג. שני חיי מרים – מאה עשרים ושבע שנים

כמה שנים חיה מרים? בת כמה היא היתה כשמשה רבינו נולד? אז היא נבאה "עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל". בת כמה היא היתה? גיל טוב כדי להיות נביאה, להתחיל קריירה של נביאה. כתוב שלעתיד לבוא יתקיים – אחד מסימני הדור שלנו, דור של גאולה – "ונבאו בניכם ובנותיכם". באיזה גיל היא היתה? בת שבע.

יש כאן קשר בין מרים לעוד אשה חשובה בתנ"ך, שאינה משבע הנביאות אך היא אשת דוד המלך שממנה הבן הממשיך, שלמה המלך – שמשיח צריך להוולד מדוד ומשלמה, כלומר חייב לצאת מאשה זו – בת שבע. בת שבע הוא שם של ילדה, אך הוא על שם גיל מסוים.

מתי הפעם הראשונה שמזכירים את הגיל הזה לגבי בת? אצל שרה אמנו. אצלה "בת שבע" מתגלה דווקא בהסתלקות, כמו שהענין והקשר העצמי של מרים לבאר מתגלה דווקא בהסתלקות. בהסתלקות שרה נאמר "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – "בת מאה כבת עשרים לחטא, בת עשרים כבת שבע ליפי". מתגלה משהו מיוחד אצל שרה אמנו, היהודיה הראשונה, בשייכות לגיל שבע. מי בת השבע השניה, שהגיע לשיא מסוים בחיים בגיל שבע? מרים שלנו. בגיל שבע היא נבאה שמשה רבינו יוולד והוא אכן נולד. כלומר, כל מה שהיא היתה שותפה עם אמא שלה כאחת משתי המילדות העבריות, שפרה ופועה, היה עוד לפני שהיתה בת שבע, לקראת גיל שבע[כ].

אחרי שמשה נולד כתוב "ותצפנהו [יוכבד את משה] שלשה ירחים" ואז אי אפשר היה להצפינו יותר. שמו אותו בתבה ביאור ומרים הלכה להשגיח עליו. זו הדוגמה העיקרית לכך שהיא מרגישה אחריות של האחות הגדולה על האח הקטן. התורה מספרת זאת, אך בלי להזכיר אותה בשם. אמרנו שהפעם הראשונה שהיא מוזכרת בשמה היא בשירת הים. בלי להזכיר אותה בשם, שהיא רק האחות שלו, מסופר עליה כבר כשהוא נולד. אז כתוב "ותתצב אחֹתו מרחוק לדעה מה יעשה לו".

חז"ל מפרשים את הביטוי "לדעה מה יעשה לו" ודורשים שאחרי שמשה נולד, בשעה טובה, ונתמלא כל הבית כולו אורה, "ותרא אותו כי טוב הוא" (שנאמר על יוכבד), בא האבא עמרם והמזל טוב הראשון כנראה לא היה לאשתו אלא מיד לבת שלו. הוא נתן למרים נשיקה במצח ואמר לה – 'ישר כח, הנבואה שלך התקיימה'. כך מספרים חז"ל.

עמרם גרש את אשתו, והחזיר אותה רק בעקבות מרים. זה לא היה נבואה אלא עצה שלה. היא התווכחה איתו, היתה תקיפה מאד. הוא אמר שאם פרעה גזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" עדיף לא להתחתן ולא ללדת ילדים – נלד להבל ולריק?! הוא עמד וגרש את אשתו, וכגדול הדור כל אנשי הדור עשו כמותו. פתאום באה מרים, בגיל שבע, ואומרת לו – אבא, גזרתך יותר קשה מגזרת פרעה. פרעה גזר רק על הזכרים ואתה גוזר גם על הנקבות.

מה רואים? קודם כל, שהיא מרגישה את מעלת הנקבה. בדעתו של עמרם לא עלה שיש גם בנות... היא צריכה להזכיר לו שיש גם בנות. לפי פירוש החסידות, הפירוש של הרבי ב"וכל הבת תחיון", פרעה סבר שיש לבנות דעת חלשה יותר ולכן אפשר לבולל אותן בתוך תרבות מצרים, ולכן "וכל הבת תחיון", ואילו לבנים יש דעה חזקה. מרים אומרת – אבא, ככה חושב פרעה, אבל אני חושבת שלבנות יש דעת חזקה מאד. אדרבא, כל מה שיציל את עם ישראל הוא רק הבנות. זה לא עלה על דעתו של אבא שלה. היא מכירה את עצמה את תוקף הדעת של הבת והיכולת שלה להציל את כל המצב. למי היא דומה? לברוריה, אשת רבי מאיר, שגם טענה באופן חזק ביותר שלאשה יש דעת חזקה[כא]. שוב, הכל חזון משיחי.

אחר כך היא אומרת לאבא שלה – יש לי עוד טענה נגדך. פרעה הוא רשע, וכשהוא גוזר ספק אם גזרתו תתקיים, כי אין לו זכות. גם כאשר מלך גוזר, וכך לגבי כל מי שאומר משהו, צריך זכות כדי שיתקיים. הוא רשע, מי אומר שגזרתו תתקיים בכלל?! אתה צדיק, ואם אתה גוזר לגרש את הנשים גזרתך ודאי תתקיים. "ברי ושמא ברי עדיף" – יותר טוב שלא תגזור גזרה. דבר שלישי, היא טענה לאביה, פרעה יכול לגזור רק בעולם הזה אבל כשאתה גוזר שילדים לא יוולדו אתה מוציא אותם מהעולם הבא.

בכל אופן, היא באה והתווכחה עם אביה בשלשה טעמים, ונצחה אותו. הפסוק הראשון של פרק ב בחומש שמות הוא "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". מה פירוש "וילך"? זו הלשון שאומרים על כל חתן וכלה? חז"ל מסבירים ש"וילך" מלמד ש"הלך אחר עצת בתו". לא רק שמרים היא האחות הגדולה של משה רבינו והיא נותנת לו את ההשראה והפקודות, ההנחיות, אלא גם לאבא שלה, שהוא גדול הדור – הוא הלך אחר עצת בתו. זו לא נבואה, אלא פשוט ויכוח למדני עם אבא שלה, ויכוח עניני. היא נתנה עצה והוא הלך אחרי עצתה. היא גם יועצת ממולחת וגם נביאה – הכל כשהיא כבת שבע – שני דברים שונים אבל משלימים. לפי הקבלה הנבואה היא מהנצח והעצה הטובה שהיא נתנה מההוד – "איהי בהוד" (בנבואה יש התכללות של הוד בנצח, חזון בנבואה, וכן בעצה יש התכללות של נצח בהוד, "כליות יועצות"). "וילך" היינו חוש ההילוך, שמונהג על ידי ספירת ההוד (רגל שמאל) בקבלה – "הֹלך בתֹם".

בכל אופן, ראינו שבמרים נאמר "ותתצב אחתו מרחוק לדעה מה יעשה לו". ברגע שמשה רבינו נולד אבא שלה דבר ראשון בא ונתן לה נשיקה, אמר לה 'ישר כח, התקיימה נבואתך'. אחר כך, כשאחרי שלשה ירחים אי אפשר יותר להצפינו וצריכים לשים אותו ביאור, שוב התגובה של האבא עמרם היא כלפיה. ברגע שהאמא שמה אותו בתבה, ביאור, עמרם שוב בא למרים – בת שבע – ונותן לה טפיחה על הראש, במקום נשיקה, ואומר 'מרים בתי, היכן נבואתך?!'. הילד (הנבואה) הולך לאיבוד ח"ו.

לכן כתוב "ותתצב אחתו מרחוק לדעה מה יעשה לו" – חוץ מתחושת האחריות שלה, שהיא צריכה לפקח על אחיה התינוק, היא גם תמהה מה הולך לקרות עם הנבואה שלה. רואים חזק מאד בחז"ל שמשה רבינו בשבילה הוא הנבואה שלה. היא מאמינה חזק מאד בנבואה של עצמה. כמו שהיא תקיפה, יש לה אמונה חזקה שמה שנבאתי – שהילד הזה יושיע את ישראל – חייב להתקיים. לכן היא עומדת שם מרחוק לדעת מה קורה בסוף עם הנבואה שלי.

שוב, רואים את התוקף של מרים, שיש לה נבואה משיחית, גאולית – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – והחזון שלה חייב להתקיים, כך שכל הזמן היא עוקבת איך תצא הנבואה שלי. שוב, זה אופי חזק של מרים. כמו שיש בטחון עצמי (מצד הנצח) יש גם אמונה בעצמי (מצד ההוד), אמונה בנבואה שלי. עמרם כבר מוכן להרים ידים (ח"ו), אבל היא לא.

היינו באמצע משהו – שאלנו בת כמה היא היתה כשנפטרה בפרשתנו. גיל שבע שלה בלידת משה רמוז אצל שרה אמנו. אם היא היתה בת שבע כאשר משה נולד והוא נפטר בגיל 120, והיא נפטרה בתחלת אותה שנה, אז הגיל שלה – מאמר חז"ל מפורש, כמעט מפורש בתורה – הוא 127. זה הגיל המפורש בתורה של שרה אמנו, ואצל מרים יוצא מחשבון פשוט.

מאמר חז"ל מפורש בסדר עולם רבא שמרים היתה בת פז ביציאת מצרים ונפטרה בגיל קכז. התורה מציינת שמשה היה בן שמונים ואהרן בן שמונים ושלש ביציאת מצרים, ובאותו זמן היתה עוד דמות בעם ישראל – יש שלשה פרנסים, "שלשה גואלים" כפי שנקראים לפעמים בחז"ל[כב] – שהיתה בת פז. פז עולה שלש פעמים כט, המספר שהיה לנו קודם. כלומר, בעצם הגיל שלה הוא ההפרש בין באר (ז"פ כט) ל-מרים (י"פ כט). פז הוא גם מספר הפסוקים בפרשת חקת. היא נפטרה בשעת הארבעים, אז היתה בת 127 שנים, בדיוק כמו שרה.

הפירוש הפשוט הוא ששבע הנביאות האלו הן כנגד שבע הספירות התחתונות מחסד עד מלכות, שבע מדות הלב: שרה-חסד, מרים-גבורה (היא מאד תקיפה כנ"ל וגם השם מרים על שם המרירות של שעבוד מצרים והמרי כו'), דבורה-תפארת (דבורה שופטת את ישראל מצד התפארת – "משפט-רחמי"), חנה-נצח (שמואל בנה של חנה תקן את הנצח באמרו "וגם נצח ישראל לא ישקר וגו'"), אביגיל-הוד (אביגיל גלתה את שוקה, הוד, ודוד הלך לאורה ג' פרסאות), חולדה-יסוד (חולדה גרה בעיקרי בתים, ביסוד), אסתר-מלכות (כמובן, אסתר המלכה):

אמרנו שיש קשר בין מרים לחנה, יש קשר בין מרים לבת שבע ויש קשר בין מרים לשרה. על כל שאר הנביאות לא יודעים כמה שנים הן חיו. על הראשונה, שרה, כתוב בפירוש – פרשה שלמה בתורה, "ויהיו חיי שרה". על השניה, מרים, לא ממש כתוב – אבל החשבון יוצא פשוט וחז"ל אומרים אותו בפירוש – והוא אותו גיל. יש משהו בין שרה ומרים על דרך "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". אחר כך, בחמש הנביאות הבאות, לא כתוב כמה שנים הן חיו[כג].

רק שרה ומרים נמצאות בחמשה חומשי תורה, ושאר הנביאות בנ"ך. כלומר, ז הנביאות מתחלקות ל-ב ו-ה. שתי הנבואות של שרה ומרים הן לפני מתן תורה. הראשונה שהיא נביאה לאחר מתן תורה היא בעצם דבורה, לכן היא פותחת "אנכי אנכי", כפלים לתושיה ביחס ל"אנכי" של מתן תורה, כפי שמציינים חז"ל.

עוד משהו חשוב מאד של מרים שלא הזכרנו: כל בקר, אני מקוה שכולן יודעות ואומרות, בסוף תפלת שחרית יש "שש זכירות" – ששה דברים שיש מצוה לזכור, גם בפה, לומר כל יום (חול, שבת, חג). הזכירה הראשונה – יציאת מצרים. השניה – מעמד הר סיני. השלישית – עמלק. הרביעית – חטא העגל. אחר כך יש זכירת מרים. בסוף "זכור את יום השבת לקדשו" – זכירת שבת קדש.

הפסוק "זכור את אשר עשה הוי' אלהיך למרים" כתוב במשנה תורה והוא אחד מששת הדברים שצריכים לזכור כל יום. גם ממש על פי פשט, יש ענין לזכור את הדמות של מרים ומה שהיה לה כל יום. לפי הרמב"ן זו מצות עשה דאורייתא! לא כתוב כזה דבר על מישהו אחר. לכאורה מה שהיה הוא שחטאה וקבלה עונש, אבל יש דברים בגו ועוד לאלוה מלין.

אמרנו שאם היא היתה חיה בפרשת השבוע משה רבינו היה מדבר אל הסלע (בעצם גם את זה הוא לא היה צריך, שאם היא היתה חיה אז הבאר לא היתה מסתלקת כלל). כתוב "ותדבר מרים" – שם היא דברה נגד משה רבינו, אבל היתה לה סבה טובה מאד, שהוא פרש מן האשה, כפי שהתחלנו להסביר. צריך לזכור אותה, כנראה שהיא קשורה – ויש לכך רמז יפהפה, כדלקמן – למה שנקרא שמירת הלשון, תקון הדבור. מי ששייך למשהו בעצם – לפעמים הוא נופל באותו דבר, "ותדבר מרים".

על פועה אומרים חז"ל – מה שרש"י מביא – שהיא פועה לולד. הענין של מרים הוא דבור ו"הכל הולך אחר הפתיחה", שמתחילה פועה – דבור והבעה (פועה גם עולה לשון הדבור-השירה בשירת מרים – "ענו לה"[כד]). ידוע ש-פ ו-ב מתחלפות (וכדלקמן) – פועה כמו בועה, לשון הבעה. רש"י מביא שהיא פועה לולד ומרגיעה אותו, אבל יש עוד פירוש בחז"ל שפועה ברוח הקדש את נבואתה ("עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל"). כמו בפסוק "בורא ניב שפתים" – הנבואה היא פעית השפתים, כתוב "בורא" ו"ניב השפתים" הופך אותו לרפואה – "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו".

נכתוב עוד משהו על הלוח. שירת הבאר, קרוב לסוף הפרשה, ב"ששי" של חקת, מתחילה "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה". לפי האבן עזרא השירה כאן היא רק "עלי באר ענו לה". הוא אומר שהיה המשך לשירה, אבל בתורה כתובה רק ההתחלה. כלומר, משהו מיוחד בשירת הבאר שבאה בצורה נעלמת, בתורה שבעל פה, בסוד, באופן מתאים לבארה של מרים. אחר כך השירה מספרת על חפירת וכרית הבאר וכו'.

יש תופעה מאד מענינת, שמתחילת השירה ממש, "עלי באר ענו לה", עד סיום כל פסוקי תיאור הבאר, שלפי רוב המפרשים כולם חלק מהשירה, עד "ונשקפה על פני הישימֹן", מוצאים רמז מופלא ביותר – שמחזק את קביעת חז"ל על גיל מרים – שיש בדיוק 127 אותיות. יש כאן רמז מובהק שמרים השלימה את חייה ב-127 שנים, בדיוק כמו שרה. בחכמת המספר 127 הוא צורת שבת – מספר שבת (יום השביעי) השביעי-החביב:

בכל אופן, בפסוק הראשון, חלק מהפרשיה, יש עוד 22 אותיות – "אז ישיר ישראל את השירה הזאת". הפסוק מתחלק בצורה מיוחדת, "אז ישיר ישראל" 11 אותיות, "את השירה הזאת" 11 אותיות ו"עלי באר ענו לה" עוד 11 אותיות. סה"כ יש בפסוק הראשון גל אותיות – גם לשון של מעין, באר, כמו שכתוב בשיר השירים, "גן נעול אחתי כלה גל נעול מעין חתום" – והוא מתחלק 11-11-11 (וראה עוד לקמן בסוד המספר 11 בהקשר דנן). כלומר, בכל הפרשיה הזו ביחד יש 149 אותיות. אם נחבר את הפסוק בהתחלה, עם חנה אותיות, וגם את חלק הפסוק השני ממנו לומדים שהבאר בזכות מרים, "ולא היה מים לעדה", כל ההרכב הזה יצא 225 אותיות – 15 ברבוע:

פנות הרבוע הזה הן אותיות לשון, ללמד שמרים עם הבאר שלה היא תקון הלשון, היא קשורה בעצם לתיקון הלשון, שמירת הלשון, תיקון הדבור, "ותדבר מרים".

אמרנו שסביב לידת משה רבינו לא כתוב השם של מרים, אלא "ותתצב אחתו מרחוק". אחר כך, בהמשך, כתוב "ותלך העלמה ותקרא את אם הילד". אחרי שבת פרעה החזירה את משה על כל המצריות והתינוק לא היה מוכן לינוק מאף גויה כי עתיד לדבר עם השכינה, מרים לקחה יוזמה – ילדה קטנה בהרבה מבת פרעה, מן הסתם – והציעה לקרוא למינקת מן העבריות. בת פרעה הסכימה ואז "ותלך העלמה ותקרא את אם הילד" – שוב רואים שהיא מנווטת את הענינים.

אז היא נקראת "העלמה" – שם שכבר מקשר בינה לבין רבקה אמנו. הראשונה בתורה שנקראת עלמה היא רבקה, בתפלת אליעזר שמבקש אשה ליצחק ואומר "והיה העלמה היצאת לשאב וגו'"[כה]. כאן, אצל מרים, ההופעה השניה של "עלמה" בתורה (אין עוד "עלמה" בתורה). כתוב בזהר על רבקה אמנו שכאשר "ותרד העינה ותמלא כדה ותעל" הזדמנה לה בארה של מרים – בעין של רבקה הזדמן שרש נשמת מרים. המכנה המשותף הוא עלמה. עלמה היא לשון תוקף (מבין הכינויים, נערה ובת וכו') וגם לשון מהירות. אחד הפירושים של עלם הוא חזק. רבקה היא עלמה, היא מצד הגבורה, וגם מרים היא עלמה.

עלמה שוה 145 – בדיוק חצי מרים, ה פעמים כט. עוד יותר פלאי, אם כותבים עלמה במילוי אותיות – עין למד מם הא – רואים שהמילוי (ין מד ם א) שוה לשרש (עלמה). זו תופעה נדירה ביותר. זה מראה כמה מרים אמתית, ותכונת האמת היא "תוכו כברו" – שבדיוק מה שיש לו בפנים האדם מוציא החוצה. בחכמת החשבון הדבר מתבטא בכך שחלק המילוי, התוך הנסתר, שוה בדיוק כמו החלק הגלוי. אם כן, עלמה מלא שוה בדיוק מרים! אם כי שהפעם הראשונה אליעזר אמר "עלמה" על רבקה – הוא כנראה 'חשב' שמרים תופיע, ובאה רבקה – אך העלמה למופת, "העלמה", היא מרים, סוד עלמה.

ד. פרצוף מרים

כעת נעשה כמה סיכומים. נקח את הדמות של מרים ונבנה פרצוף של כל הדברים החשובים שהתורה מספרת עליה:

גבורה: "ותיראן המילדֹת את האלהים"

התכונה הראשונה שנאמרה על מרים היא כשהיתה מהמילדות העבריות – פועה. כתוב שהשכר של "ויעש להם בתים" הוא כי המילדות יראו את האלקים. כלומר, יסוד היסודות אצלה, וגם אצל אמא שלה, הוא יראת ה', "אשה יראת הוי' היא תתהלל" – עד כדי נכונות להמרות את פי המלך בגלל יראת ה'. כך מתחילה הדמות של מרים. יראה בקבלה היא גבורה (יראה בגימטריא גבורה).

נצח והוד: "מרים הנביאה" ועצת מרים

אחר כך, מתוך היראה – כנראה שזה השרש שלה, ומכחו היא זוכה לנבואה – היא נביאה. היא גם נביאה וגם יועצת – שתי תכונות, כפי שאמרנו, ואמרנו שהן בנצח והוד. גם מה שהיא עומדת מרחוק ומפקחת, בטוחה בנבואתה שודאי תתקיים – "לדעה מה יעשה לו", מה קורה עם הנבואה שלה – גם מצד ההוד. היא מודה בעצמה[כו].

יסוד: דבור מרים במשה

בסיפור בו היא מדברת נגד משה בענינים של אישות – איך שלא נפרש זאת, שהוא לקח אשה כושית וכו' (כפי הפירושים השונים) – והיא נענשת בצרעת, היתה צריכה לשבת מחוץ למחנה שבוע, יש בזה פגם הברית. כנראה יש אצלה גם את הכח לתקן את הברית, את הקשר-הברית בני בני זוג.

מלכות: באר מרים

בסוף, בהסתלקות שלה, מתגלה שהבאר היא בזכותה, והבאר היא בעצם כח העלאת המ"נ של כנסת ישראל. וכן, על "ותמת שם מרים ותקבר שם" כתוב "רגליה יורדות... [היפך החיים]" – זו תכונה של מלכות.

חסד: הכח להלהיב את נשות ישראל

הכח שלה להלהיב את הנשים דומה לאהרן, שנאמר בו "בהעלֹתך את הנרֹת" – מדליק את הנרות של נשמות עם ישראל לאהבת ה', כמו שלהבת ("שלהבת עולה מאליה"). מרים מדליקה בעיקר את הנשים לעלות כמים חיים, העלאת מ"נ, לקחת את ה"מים מצמיחים כל מיני תענוג" ולהפוך זאת לתענוג אלקי. אש היא בחינת רצון ומים הם בחינת תענוג. נמצא שזה שייך ל"אהבה בתענוגים" שלה – ספירת החסד.

תפארת: זכירת מרים

איזו ספירה נשארת כדי להשלים את חיי מרים? חייבים כל יום לזכור אותה, דווקא על מרים צריכים לחשוב כל יום. שש הזכירות האלה הן לתת את הדעת, שהיא נשמת התפארת. זו גם מצוה בתורה (מצות עשה דאורייתא לדעת הרמב"ן) – מצוה מיוחדת לזכור את מרים כל יום, לזכור את הסיפור ששמנו ביסוד. זכירת היסוד היא הדעת שבפנימיות התפארת שזוכרת מה שהיה עם מרים בנוגע ליסוד.

ה. מסורת שבעה ביטויים החותמים ב"לה"

בסיפור של היסוד, "ותדבר מרים", השיא הוא שמשה רבינו, האח, מתפלל בשבילה. הוא מבקש רחמים מה', שירפא אותה. מה התפלה שלו? תפלה קצרה. יש תפלה באריכות, ומכמה סיבות שחז"ל אומרים – וגם רש"י מביא בחומש – משה לא האריך בתפלה שלו. הוא רק אמר תפלה מאד מרוכזת ותקיפה, בחמש מילים קצרות – שאחת מהן חוזרת פעמיים, "נא", לשון בקשה ותחנונים – "אל נא רפא נא לה".

הוא פותח בשם הקצר של ה', א-ל, שם החסד שהוא גם השם הראשון של יג מדות הרחמים – "אל רחום וחנון" – לעורר רחמי שמים. זה כל מה שמשה רבינו אומר, סוף פסוק, וה' שומע ומקבל את התפלה – לא מיד, היא צריכה להסגר שבוע ימים, אבל אחר כך היא מתרפאת ונאספת.

כמו שהצרעת היא לא פשוטה, גם הריפוי מהצרעת לא פשוט. כמו שאמרנו קודם שאחרי שיש טהרה הטומאה היא מצב ביש, שלא קל לצאת ממנו, והכח לטהר טומאה צריך לבוא ממקור מאד עליון ועצמי, וכך הכח לרפא את הצרעת. משה רבינו צועק "אל נא רפא נא לה" והתפלה פועלת, אם כי לוקח קצת זמן להתממש.

יש תופעה יפהפיה של קשר בין התפלה "אל נא רפא נא לה" לשירת הבאר, "עלי באר ענו לה". "אל נא רפא נא לה" נאמר בסוף פרשת בהעלותך ושירת הבאר בסוף פרשתנו, פרשת חקת. עיקר שירת הבאר – כמו שאומר האבן עזרא, וגם לפי כולם בפשט זה עיקר השירה – הוא "עלי באר ענו לה". אין כאן חמש מלים אלא ארבע, אבל נספור את האותיות. ב"אל נא רפא נא לה" יש 11 אותיות וב"עלי באר ענו לה" יש גם בדיוק 11 אותיות (ושוב רואים את המספר 11 חוזר כאן – וכדלקמן באריכות).

סוף כל ביטוי הוא "לה". יש פה לה-לה. בפסוק הראשון ה"לה" מתייחס למרים עצמה ובפסוק השני לבארה של מרים, אבל בארה של מרים היא מרים עצמה, הנשמה שלה. גם אחרי שהבאר חוזרת בזכות משה היא מרים. אם כן, רואים שיש משהו במלה הקצרה הזו – הרבה פעמים אנו עושים ענין מאיזו מלה פשוטה וקטנה – "לה". יש פה מלה פשוטה, "לה", שמשותפת כאן. בשני המקרים האלה המלים שמסיימות "לה" הן בסוף פסוק ובשני הלשונות אותו מספר אותיות, 11. זה יותר מדי דומה מלומר 'לא נעשה מזה ענין' – כן מבקש מאד לעשות ענין מהצד השוה של "אל נא רפא נא לה" עם "עלי באר ענו לה".

עיקר הפועל ב"אל נא רפא נא לה" הוא רפא – זו התפלה למופת בתורה לבקש רפואה. כולם רוצים לבקש רפואה על מי שצריך, והתפלה הקצרה והעצמתית של בקשת רפואה היא "אל נא רפא נא לה". ב"עלי באר ענו לה" המלה העיקרית היא באר. האם יש קשר בין רפא ל-באר? עד כה אמרנו שבאר היא העלאת מ"נ. לא הזכרנו, אך באר היא גם לשון ביאור, קשור לדבור. כעת אנחנו רוצים לשים לב שבאר – "באר מים חיים" – רומזת לכך שעיקר כח הרפואה הוא בבארה של מרים.

רואים זאת בקשר בין שני השרשים, שהם צירוף אותן אותיות בחילוף פ-ב. בלשון הקדש פ ו-ב מתחלפות באותיות בומפ, אותיות השפתיים, והן שתי האותיות העיקריות שמתחלפות בתוך אותיות השפתיים. גם בסוד הציור בכתב אשורי, הלבן שבתוך ה-פ הוא בדיוק בצורת האות ב. כלומר, בכל פ יש ב לבנה בפנים וסביב כל ב יש פ לבנה. עד כדי כך שכתוב רמז על האות הראשונה של התורה, ה-ב רבתי של "בראשית", שהרמז לכך ש"'בראשית' נמי מאמר" הוא ה-פ (פה) שסביב ה-ב.

ברא גם לשון בריאות. אם דבר בריא לכתחילה – מה טוב. אם לא היה בריא – צריך לרפא אותו ואז יהפוך להיות בריא. שוב, יש קשר מאד חשוב בין השרשים רפא ו-באר. כדי לראות שהם מצטרפים נחשב רפא-באר, שעולים יחד 484, 22 ברבוע (סימן של שלמות). 22 הוא פעמיים 11, מספר האותיות בשני הביטויים כנ"ל. יש פה 22 ברבוע, רפא-באר – מאד מתחבר.

מתבקש לשאול האם יש עוד ביטויים בתורה שנגמרים במלה "לה", בחמשה חומשי תורה. מאד מעניין שיש בדיוק שבע פעמים – "כל השביעין חביבין" – פסוק שנגמר "לה". רוצים להניח שכל "לה" רומז למרים, כמו ש"אל נא רפא נא לה" היינו מרים ו"עלי באר ענו לה" היינו בארה של מרים. "על פי שנים עדים יקום דבר" ("בנין אב משני כתובים"), שכל "לה" רומז למרים. דוגמה לדבר דומה, שכל פעם שכתוב "לי" (על ה') חז"ל אומרים ש"אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" – עושים ענין גדול ממלה קצרה. כמו שעושים ענין מ"לי" אנחנו כעת עושים ענין מ"לה".

כתוב שבקידוש ליל שבת, ב"ויכלו השמים" יש לה מלים[כז] וגם בנוסח הקידוש לפי האריז"ל יש לה מילים. יש כוונה בכל קידוש של לה-לה – יחד שוה שבעים, יין. גם כאן יש תופעה של לה-לה – "אל נא רפא נא לה" ו"עלי באר ענו לה".

שוב, יש שבע פעמים ביטוי שחותם ב"לה" בסוף פסוק. עוד מעט נקרא את פרשת מטות שמתחילה עם פרשת נדרים – דווקא נדרים של בנות, של נשים. קודם בת כשהיא עדיין בבית אביה, אחר כך בת שהיא ארוסה – שאז גם אביה וגם בעלה מפירים את נדריה – ובסוף אשה נשואה לגמרי. שלש פעמים כתוב אותו ביטוי – "והוי' יסלח לה". הפעם הראשונה, בבת בבית אביה, היא באמצע פסוק (ולכן לא שייכת למסורה שלנו). הפעמיים הבאות – בת שברשות אביה וגם ברשות בעלה ואשה שברשות בעלה בלבד – כתוב "והוי' יסלח לה" בסוף פסוק. היא לא יודעת שהנדר הופר, והיא עוברת עליו בשוגג מתוך המחשבה שעדיין יש נדר, כתוב "והוי' יסלח לה".

כמה אותיות יש בשלש המלים כאן? 11 אותיות (כמו ב-4 המלים "עלי באר ענו לה" וכמו ב-5 המילים "אל נא רפא נא לה"). אם כן, יש לנו כבר ארבעה פסוקים שנגמרים "לה" בביטוי עם 11 אותיות.

בחומש דברים, בפרשת "כי תצא", כתובים כמה מקרים קשים של אונס לגבי נערה המאורשה. כתוב שאם היתה בשדה "ולנערה לא תעשה דבר... כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המארשה ואין מושיע לה". עוד פסוק שנגמר "לה", ביטוי של שלש מילים ו-11 אותיות. מתחיל להיות פלא.

רק בשביל להמתיק את הפסוק הזה, הבעל שם טוב אומר שכל פעם שכתוב "אין" לשון שלילה ורוצים להפוך זאת – בסוד מרים, ההופכת מר למתוק – אפשר לקרוא אַיִן. מי שיכול להציל את הנערה מהאונס היא מדת אין – "ואַיִן – מושיע לה". רואים שאין מושיע בפסוק "אשא עיני אל ההרים – מאין יבוא עזרי", העזר האלוקי בא ממדת אין. כשנערה יוצאת צריכה להיות מאד קשורה למדת אין, ו"אין מושיע לה" בכל מקרה.

יש לנו כבר חמש פעמים פסוק שנגמר "לה", ובכל פעם בביטוי החותם יש בדיוק 11 אותיות. יש עוד פעמיים.

הפעם הראשונה שיש פסוק עם "לה" בסוף הוא קודם בתורה, בתחלת פרשת משפטים אחרי מתן תורה יש פרשת אמה העבריה, ויש שם פסוק שנגמר "כמשפט הבנות יעשה לה". הביטוי המלא הוא "כמשפט הבנות יעשה לה", ויחד עם המלה "כמשפט" יש יותר מ-11 אותיות, אבל רק בשלש המלים "הבנות יעשה לה" יש גם 11 אותיות.

אחר כך, הפסוק הבא, הוא "אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועֹנתה לא יגרע". כתוב ש"שארה" הוא בחינת המן, בזכות משה רבינו, "כסותה" ענני הכבוד בזכות אהרן ו"עֹנתה" – עצם ענין האישות (הענין העצמי ביותר מבין שאר כסות ועונה, כפשוט) – היא סוד בארה של מרים, בזכות מרים ("עֹנתה" היא לשון "ענו לה", "ותען להם מרים", כאחד מפירושי עונה – מענה לצרכי האשה).

אנחנו אומרים שכל ה"לה" רומזים לנשמת מרים. למה צריך דווקא על נשמת מרים להקפיד לומר "כמשפט הבנות יעשה לה", להזהיר שלא לקפח אותה? תיכף נסביר למה יש חשש שאולי החתן-הבעל עשוי לקפח את מרים.

יש עוד פעם אחת, סמוך אחרי "אל נא רפא נא לה". מתחילת פרשת שלח, ושם יש שני מרגלים נאמנים – יהושע וכלב – וכאשר המרגלים הרעים מוציאים את דבת הארץ רעה, כולם בוכים ומזדעזעים ורוצים לחזור למצרים, תופס כלב את הבמה. ליהושע אין כח לכך, אלא רק לאחד יש כח להשתיק ולומר את המלה הנוקבת שלו – כלב. כתוב הפסוק המפורסם "ויהס כלב את העם אל משה" – חשבו שהוא ידבר נגד משה, לכן כולם שתקו מה יש לו לומר נגדו, כי כולם היו עם תרעומת על משה – ואז הוא אומר "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". זו הפעם השביעית שיש "לה" בסוף פסוק, וה"לה" מתייחס לארץ ישראל – גם בחינת מרים. מה קרה עם בארה של מרים בכלל? היא נגנזה בתוך הכנרת, ימה של טבריא, שבגבול ארץ ישראל – הבאר נכנסה לארץ ישראל וקשורה אליה, כי המלכות, הבאר, היא ארץ ישראל.

"כי יכול נוכל לה" – בלי "כי" יש 10 אותיות ועם "כי" יש 12 אותיות, אחת יותר או אחת פחות. היו חמש פעמים ביטוי מובהק של 11 אותיות, הששית היתה ביטוי יותר ארוך אבל סופו 11 אותיות, והפעם האחרונה שהזכרנו היא "כי יכול נוכל לה", אות אחת יתר או חסר (יש פה מעין 'קיזוז' כדי לעמוד על 11).

"כי יכול נוכל לה" בא בהמשך ל"אל נא רפא נא לה", ואומר אותו כלב – בעלה של מרים. בכלל, מה הסברא שכלב יהיה נאמן למשה רבינו יותר מהשאר? יהושע אני מבין – הוא התלמיד וגם משה התפלל עבורו "יה יושיעך מעצת מרגלים" – אבל למה כלב כל כך נאמן לו? מפני שהוא הגיס שלו. לכל שאר המרגלים אין קשר משפחתי, אבל כלב הוא משפחה.

נשים לב למשהו שאפשר לומר שהוא מדהים: מרים בשעת מעשה של יציאת מצרים היתה בת 87. בן כמה היה כלב? 40 או אפילו פחות. לפי סדר הדורות מרים היתה 49 שנים מבוגרת מכלב. נאמר שהוא התחתן בגיל 13 אפילו, והוא התחתן עם אשה בת 62. נשמע מוגזם.

חז"ל אומרים שזו דוגמה של חתונה לשם שמים. מה הכוונה לשם שמים? מי היא מרים? היא אחות של אהרן הכהן הגדול ושל משה רבינו. יש מצוה כאשר מתחתנים לבדוק באחיה של המשודכת, של הבחורה, כי רוב הבנים דומים לאחי האשה. מי שמתחתן לשם כך, לשם "פרו ורבו" שיהיו לו בנים צדיקים וחסידים, זה הכח המניע שלו להתחתן – מתחתן לשם שמים.

מי שמתחתן לשם שמים מעלה עליו הכתוב לא רק כאילו שהתחתן עם הבחורה הזו, אלא כאילו שהוא הוליד אותה מחדש. לכן יש פסוק בדברי הימים שכלב הוליד את אשתו, שנקראת שם "עזובה" – תיכף נגיע לכך. יש למרים עוד כמה שמות שלא הזכרנו עדיין. בין שמותיה היא נקראת עזובה, וכתוב שכלב הוליד אותה ("וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה") – משמע שהיא הבת שלו, אך היא האשה שלו. למה? כי כל מי שמתחתן לשם שמים, כמו כלב, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה לאשתו. מלהיות 'סבתא רבא' שלו, לפי הגיל, היא פתאום הפכה להיות הבת שלו – בזכות שנשא אותה לשם שמים. זה גם משהו גדול מאד.

אחד המדרשים הכי חשובים הוא פרקי דרבי אליעזר, ושם כתוב שכלב גם התחתן עם עוד אשה – לא פחות ולא יותר מאשר בתיה בת פרעה. היא היתה גיורת, צדיקה גדולה, שהצילה את משה רבינו. משה היה בסיכון, מרים עמדה "לדעה מה יעשה לו" – מה קורה עם הנבואה שלי. בת פרעה הצילה את המצב למעשה.

יש מאמר חז"ל שהיו שלש נשים שדאגו למשה רבינו – "שלש נשים הצילו את משה" – יוכבד, האמא שלו; מרים, האחות שלו; בת פרעה[כח]. יש בעצם שלש משפיעות למשה רבינו. על פי פשט בתיה היתה מבוגרת ממרים, שהיתה רק בת שבע. לא כתוב בת כמה היתה בת פרעה, אבל מן הסתם היתה יותר גדולה – היא לקחה את משה, גדלה אותו, קראה לו את השם. היא גם לפחות 49 שנים גדולה מכלב, ומסתמא יותר, ולפי המדרש הוא נשא גם את מרים וגם את בת פרעה. הוא שינה את שמה מבתיה וקרא לה יהודית. אנחנו מכירים יהודית מחנוכה, אבל לפי חז"ל יהודית הוא השם שכלב נתן לבתיה בת פרעה כאשר הוא התחתן איתה.

מיהו כלב הזה לפי הסיפור? אחד שמחזר בכל הכח, לשם שמים, להתחתן עם נשים שדאגו למשה רבינו – משפיעות של משה רבינו, מטפלות של משה רבינו. אז מי יותר קשור למשה רבינו מאשר כלב?! אם כבר, כמה שוה יהודית? 435 – המשולש של כט, סכום כל המספרים מ-1 עד 29, טו פעמים כט, מרים וחצי, מרים-עלמה. אם כן, אם יש לו שתי נשים, מרים ויהודית, יש לו שתים וחצי מרים (כלב-מרים-יהודית עולה 777).

כלב הוא זה שצועק "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". בזכות מי? בזכות אשתו, בזכות מרים. כתוב שכל המרגלים היו צריכים להסתכל על מרים ולקחת ממנה מוסר, לא להוציא דבה רעה נגד הארץ. מי שבאמת כל הזמן יש לו את מרים בראש, "הכל מן האשה", הוא בעלה כלב.

אפשר לומר שהעם שתקו לא רק כי חשבו שכלב ידבר נגד משה, אלא כי כולם יודעים שהוא הבעל של מרים. חז"ל אמרו שהמרגלים היו צריכים ללמוד ממרים. אפשר לומר שרחשו כבוד לכלב והשתתקו כי נתנו כבוד למרים – רואים אותו ו'מפחדים' ממנה.

אם כן, יש לנו שבע פעמים בתורה "לה" בסוף פסוק – הכל רומז למרים. איך הן מסתדרות לפי הספירות?

"אל נא רפא נא לה" – מתחיל בשם החסד, תפלה שה' ירחם וירפא אותה מהצרעת בחסד חנם.

"עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" מבטא גבורה.

"כמשפט הבנות יעשה לה" שייך ל"משפט רחמי", תפארת.

כשיש אותו דבר כפול, תמיד כלל בקבלה שהוא מקביל לנצח והוד – פעמיים בנדרים "והוי' יסלח לה" שייך לנצח והוד. מה הרמז לנשמת מרים ב"והוי' יסלח לה"? היות שמרים היא תקיפה וגם דברנית, כנראה שגם יש לה נטיה לנדור. היא כנראה לא תמיד שומעת את דברי בעלה, אם מפר או לא מפר, היא עצמאית – לכן דווקא עליה צריך לומר "והוי' יסלח לה", כנגד נצח והוד.

נשאר "ואין מושיע לה" בספירת היסוד – תיקון אונס. הגימטריא של "ואין מושיע לה" היא מרים ועוד רחל. כתוב בכתבי האריז"ל "כי מרים היא בחי' רחל ממש" (כנ"ל), והיינו משלים מה שקשרנו אותה לשרה וגם לרבקה.

אחרון חביב, ממנו התחלנו בפרשת שבוע – "עלי באר ענו לה" היינו המלכות, בארה של מרים, העלאת מ"נ, ההתעוררות של כנסת ישראל.

אלו שבעת הפסוקים שחותמים ב"לה". ז פעמים לה שוה רמה, סוד "רמה קרני בהוי'" (הקשור לרוממות מרים, כנ"ל)[כט]. בשולי הדברים נוסיף שיש עוד שני ביטויים מובהקים שקשורים למרים, בעלי 11 אותיות, שכתובה בהם המלה "להם" (לשון זכר אף על פי שהיה ראוי להיות לשון נקבה) – "ויעש להם בתים", "ותען להם מרים". "ותען" הוא המקור של "ענו לה". "ותען להם מרים" שוה 11 פעמים אנכי (ממוצע כל אות). הפלא שהמספר הזה – 891 (ששוה גם "נעשה ונשמע") שוה משה-אהרן-מרים. כלומר, "ותען להם" שוה משה-אהרן. סימן שכאשר עשתה זאת היא נשמה כללית שכוללת את כל האחים, בהיותה הבכורה שאחיה נולדו דרכה, כנ"ל.

נשאר רק להבין למה "כמשפט הבנות יעשה לה" רומז דווקא למרים. מה ההוה-אמינא שמישהו לא "יעשה לה"? חוץ מזה שהיתה מאד מבוגרת כאשר כלב נשא אותה, חז"ל אומרים שעוד לפני שהיא נצטרעה היא היתה חולנית. גם פלא, זו בחורה תקיפה מגיל שבע, וחז"ל אומרים שהיא היתה כל החיים שלה חולנית. היא האריכה ימים ב"ה.

יש לה שם שמוזכר בדברי הימים – חלאה (שוה 44, ממוצע כל אות הוא 11). יש לה שם עוד שם – נערה. כתוב שהיו שתי נשים, חלאה ונערה, וחז"ל אומרים שאלו שני שמות של אותה אשה – מרים. מרים היא גם חלאה וגם נערה – קודם היתה חולנית ואחר כך היא נתרפאה, כל פעם היא נתרפאה, והפכה להיות נערה צעירה. בכלל, חלאה-נערה הוא אחד מ"שבעים פני חן" בתנ"ך – שבעים זוגות של שמות או מושגים בתנ"ך שראשי התיבות שלהם הם חן. מה ההבדל בחשבון בין מרים לנערה? כל בת היא נערה – בתורה יש מלא נערות – שעולה מרים ועוד לה. אמרנו שכל ה-'לה'ות בתורה הן מרים, וכשמחברים את מרים ל-לה מקבלים נערה. "ולנערה לא תעשה דבר וגו' ואין מושיע לה". סוד הנערה גם קשור לרפואה שלה – שהיא התרפאה והופכת להיות נערה צעירה. יש המון אתהפכא אצל מרים.

למה היא נקראת "עזובה"? כתוב שכל בחורי ישראל עזבו אותה – אף אחד לא רצה להתחתן איתה – לכן קראו לה עזובה. בסוף, כאשר כלב התחתן איתה והיא גם התרפאה מכל החולניות שלה, היא נקראת בעוד שם – אפרת. בתוך אפרת השרש הוא אותיות רפא, "רפא נא לה".

אם כן, יש פה חמשה שמות, מרים ועוד שני זוגות – חלאה-נערה, עזובה-אפרת (יש למרים עוד שמות לפי חז"ל). קודם היא עזובה ואחר כך היא אפרת, קודם היא חלאה ואחר כך נערה. מרים עזובה אפרת חלאה נערה עולה 1430 – מספר מאד חשוב אצלנו, הכל-כלה פעמים הוי' ועוד הרבה דברים נחמדים[ל] (בהקשר כאן מספר זה עולה "בארה של מרים" ועוד "ים של טבריא"[לא] – המקום בו נשתקעה הבאר – וזו עוד ראיה שבאר מרים היא מרים עצמה).

אם כן, כל בחורי ישראל עזבו אותה, עד שבא הצדיק כלב – שרש משיח בן דוד, שלא פורש מן האשה, לכן זה עקרון מאד גדול אצלה – והוא גואל אותה ומוליד אותה. כמו שלה יש כח להפוך מר למתוק, בזכותו היא הופכת מעזובה לאפרת ומחלאה לנערה. זה הסיפור של מרים.

ו. גלגולי מרים

אחרון אחרון חביב, יש בחז"ל – במסכת תענית – "מעשה בחולדה ובור". ממרים וגם מחולדה – שתי נביאות משבע הנביאות – לומדים כמה צריכים נאמנות, דווקא בדיבור, ובפרט בין חתן וכלה. חז"ל אומרים שלומדים את תוקף גודל ענין האמון במלה שאדם אומר, בפרט אם הוא מבטיח משהו לכלה שלו, ממעשה פלאי שהיה בזמן חז"ל – מעשה בחולדה ובבור. האריז"ל אומר שהחולדה כאן היא נשמת חולדה הנביאה והבור כאן הוא נשמת מרים – רומז לבארה של מרים.

מה הסיפור? פעם היה בחור שהציע לבחורה לשאת אותה, הבטיח לה שהוא יתחתן איתה ויבנו בית. כנראה שהיא קצת הכירה אותו וחששה לנאמנות שלו, אז היא שאלה אותו – 'מי מעיד על ההבטחה שלך להתחתן איתי?'. הוא הסתכל הצדה וראה שהולכת איזו חולדה ופתאום מזדמן איזה בור בשטח ואמר שהם יהיו העדים. הבחור הזה היה מאינשי דלא מעלי – בגד בה בדבור והלך והתחתן עם מישהי אחרת. נולד להם בן אחד והבן שנולד נפל בבור ומת. אחר כך נולד עוד בן שני, ועברה חולדה וטרפה אותו. האשה השניה, החדשה, אמרה לבעלה שזה לא טבעי – לא דרך העולם. מה קורה שהבנים שלנו מתים במיתות משונות? הוא נזכר במעשה שהיה וסיפר לה אותו, שלקח את החולדה והבור כעדים – בסיפור הילדים קודם הבור ואז החולדה (כמו שמרים קדמה לחולדה בזמן). מכאן הגמרא לומדת ק"ו בן בנו של ק"ו מי שלוקח את רבונו של עולם כעד נאמן. כל מי שאומר מילה לוקח את ה' כעד. על אחת כמה וכמה שהעד הזה יתבע את האמון.

מרים הנביאה וחולדה הנביאה דואגות לנאמנות בני הזוג

זה סיפור מפליא, מה שנקרא מדרש פליאה, וצריך את האר"י הקדוש כדי לפענח אותו. האר"י אומר, כמו מה שאמרנו קודם, ששני העדים כאן הם בעצם נשמות של שתי נביאות. מכאן אפשר ללמוד, בהפשטה ובהכללה, שבכל הצעת נישואין יש את מרים וגם את חולדה – שתי נביאות מעידות ודואגות שבני הזוג יקיימו את המלה שלהם. רואים שפתאום הבור הזדמן – מתאים לבארה של מרים שנוסעת. כתוב שעד היום בארה של מרים מזדמנת בכל בורות שבעולם – כתוב בכלבו לגבי סעודת מלוה מלכה שבארה של מרים עוברת בכל בורות העולם ומעלה בהם את המים, העלאת מ"נ. גם חולדה הזדמנה כאן.

מי הבחור שהציע נישואין לבחורה ואחר כך לא היה נאמן? האר"י אומר שהוא גלגול של יהורם בנו של אחאב מלך ישראל, שלקח שני בנים של אשת הנביא שהתאלמנה ושעבד אותם, ובסוף מתו שני בניו. הוא אומר שהבחור הזה הוא גלגול של יהורם. הפלא, שלא כתוב, שחולדה-בור שוה בדיוק יהורם – אחד השמות בתנ"ך שנגמר רם, כמו אברם ועמרם וקשור גם לענין של מרים כנ"ל.

אם כן, מוסר ההשכל בסוף הוא שצריך ללמוד ממרים בכלל את תיקון הדבור ובפרט נאמנות לדבור, ובפרטי פרטיות הדבור בין בני זוג. צריך להדר בכך מאד. בין שבע הנביאות מרים היא הגבורה וחולדה היא היסוד. ברית הנישואין שייכת ליסוד, בחינת חולדה. גבורה היא תוקף של דין אמת.

יש עוד ענין שמובא באריז"ל (בגלגולים של הרמ"ע מפאנו), שעמרם התגלגל בחזקיהו. הקשר ביניהם הוא שעמרם גרש את אשתו ובכך גרם שכולם יתגרשו ולא יולידו. בדומה לכך חזקיהו, מכח הנבואה שיצא ממנו בן רשע, נמנע מלהתחתן ולהוליד. כמו שמרים באה לבטל את עצת אביה ולתת לו עצה טובה כך ישעיהו הנביא לגבי חזקיהו. חזקיהו בסוף קבל את דבריו של ישעיהו שהשיא לו את בתו לאשה.

גלגול עמרם בחזקיהו מתחבר מאד יפה למאמר של הרבי על שירת הבאר (שלמדנו השבוע[לב]), שפותח בכך שחזקיהו לא נעשה משיח כי לא אמר שירה על הנס. אמירת שירת הבאר היא תיקון חזקיהו – אמירת שירה על הנס. בכל סיפור הגלגול הזה יש כמה דברים יפים, כמה יתרונות.

האר"י כותב בפירוש שחזקיהו הוא גלגול של עמרם, אבל לא כותב את מה שמתבקש – שישעיהו (נותן העצה לחזקיהו להתחתן) הוא גלגול של מרים (נותנת העצה לאביה להחזיר את גרושתו, יוכבד אם מרים). רק רומז לכך, ודי למבין. יש רמז יפה לקשר בין ישעיהו למרים הנביאה: מבין שבע הנביאות כתוב בפירוש "מרים הנביאה", כתוב "ודבורה אשה נביאה" ו"חֻלדה הנביאה" (לא על שרה, לא על חנה, לא על אביגיל ולא על אסתר כתוב בפירוש "הנביאה"). יש עוד נביאה בתנ"ך, שלא כתוב השם שלה – "ואקרב אל הנביאה" שהיא אשתו של ישעיהו הנביא. קודם היא נקראת "העלמה" (כן הוא לפי רש"י ומלבי"ם) – "הנה העלמה הרה וילדת בן". יש רק ג "עלמה" ידועות בכל התנ"ך (יש גם עלמה סתומה – "ודרך גבר בעלמה", סוד הדעת דרדל"א כמבואר במ"א) – רבקה ("והיה העלמה היצאת לשאב"), מרים ("ותלך העלמה ותקרא את אם הילד"), אשת ישעיהו ("הנה העלמה הרה וילדת בן"). לא יתכן רמז יותר מובהק לקשר בין מרים לישעיהו ואשתו! אם היא נקראת "הנביאה" (לפי רש"י היינו משום שנתנה את השם לבנה על פי רוח הקדש) היא מן הסתם קשורה ל"הנביאה" הראשונה בתורה – מרים. היות שישעיהו עצמו קשור למרים, מאד מתאים שאשתו היא "הנביאה" שקשורה למרים.

באיזה הקשר אשת ישעיהו נקראת "הנביאה"? כדי לקיים את נבואתו להוליד בן ולקרוא לו בשם נבואי – "מהר שלל חש בז" – הוא היה צריך להוליד אותו, ואז "ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן וגו'". בעבר דברנו על כך שנביא ונביאה הם לשון ביאה[לג]. דווקא בזמן יחוד אם האיש נביא האשה נביאה – במיוחד כאן שתכלית הביאה, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", להוליד בן שהוא מימוש הנבואה. כמו שמשה רבינו הוא מימוש נבואת מרים, כך הבן הזה הוא מימוש נבואת ישעיהו ואשתו גם יחד.

אם כבר דברנו על המלה נביאה, יש עוד נביאה בתנ"ך – רק שהיא נביאת השקר. בזמן נחמיה וסנבלט וטוביה. סנבלט שוכר נועדיה הנביאה, נביאת שקר. נועדיה – שם יפה, אך אצלנו זה "הנועדים על הוי'", גם במרגלים וגם בעדת קרח (שני סיפורים אחרי סיפור מרים) – שוה 145, עלמה, חצי מרים, הלעו"ז שלה. גם יפֻנה – השווער של מרים – שוה חצי מרים. יש פה שלשה חצאים של מרים – הכינוי שלה (עלמה), השווער שלה (יפֻנה), הלעו"ז שלה (נועדיה) – שביחד עולים יהודית.

בכל אופן, שזכותה של מרים תגן עלינו ועל כל ישראל – זו הפרשה שלה. הפרשה של המן, שבזכות משה רבינו, היא פרשת בשלח. עיקר הפרשה שמתארת את ענני הכבוד של אהרן היא פרשת בהעלותך, אבל מה שלמדנו כעת שעיקר הפרשה של מרים – אף שמוזכרת קודם – היא סכום חייה והקשר שלה לבאר בפרשת חקת. שלש המתנות הטובות קשורות בפרט לשלש פרשות בתורה – בשלח, בהעלותך וחקת[לד] – סדר האחים מלמטה למעלה, משה-אהרן-מרים. שוב, שנזכה לשרש של מרים, שיהיה "הכל מן האשה" – שהיא תנבא לנו את הנבואה ותנחה לנו את הדרך. שתהיה הצלחה רבה בכל הענינים.

[שיעור הרב היה סיום של השנה – שהרב יברך אותן.] שיהיו הרבה מים חיים – "באר מים חיים", כל הזמן להעלות מ"נ, התלהבות, ולהלהיב נשים, לצאת עם תוף ומחול ולהרקיד את הנשים וכך יבוא משיח. זה הרבה-הרבה אמונה גם בעצמך – מרים היא אב-טיפוס של אמונה בנבואה שלי, יש לי נבואה ואני מאמינה בה, וזו בעצם הבאר שלי. שכל אחת תנבא את לידת משיח ותדאג שתקרה בפועל.

ז. "חד ולא בחשבן" (השלמה)

המספר 11 חזר שוב ושוב בתופעות שראינו בשיעור – והשתדלנו להדגישן בפנים ובהערות – ויש עוד תופעות רבות של 11 שאפשר למנות:

עד סוף חומש הפקודים, לפני משנה תורה מופיע השם מרים 11 פעמים. במשנה תורה יש עוד מרים – "זכור את עשה הוי' אלהיך למרים וגו'", זכירת מרים, כך שיש 12 פעמים מרים בתורה, אבל בעצם מתחלקת ל-11 ו-1.

מרים הנביאה שוה 363, ג"פ 11 ברבוע. אחר כך היא נקראת "אחות אהרן" ששוה 11 פעמים אין.

גם הגימטריא של כל שירת הבאר (מ"עלי באר ענו לה" ועד "ונשקפה על פני ישימן") היא כפולה של 11 (8404 = 11 פעמים 764).

גם הביטוי "ותתצב אחתו מרחק" כפולת 11 (11 פעמים "חן חן לה") וגם ההמשך, "לדעה מה יעשה", הוא כפולת 11 (11 פעמים 49, 7 ברבוע). המלה האחרונה היא "לו". כל הפסוק "ותתצב אחתו מרחוק לדעה מה יעשה לו" שוה הוי' פעמים אלהים, פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (ערב ובקר בכל יום תמיד).

למה מרים שייכת ל-11? כי הוא ה"חד ולא בחֻשבן" – המספר הכי אהוב על הרבי, פנימיות הכתר, מדרגת עתיק שלא נמנית עם עשר הספירות.

הביטוי "חד ולא בחשבן" שוה תהו (ג פעמים "בקֹלה"). כל הפסוק הראשון של שירת הבאר, "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה" (שמתחלק באותיותיו לשלש יחידות של 11 אותיות, כנ"ל) שוה ז פעמים תהו, ז פעמים "חד ולא בחשבן".

ההופעה הראשונה בתורה של ביטוי מובהק בן 11 אותיות הוא "תהו ובהו וחשך", ומבואר בדא"ח דהיינו השרש של ג קליפות הטמאות בג"ר שלמעלה מהז"ת שנתגלו בשבעת ימי בראשית: האריז"ל אומר בפירוש שתהו הוא כתר. בהו – בו-הוא – הוא ראשית הגילוי, ספירת החכמה. חשך הוא מוחין דאמא, "במחשכים הושיבני כמתי עולם" ("זה תלמודה של בבל", מוחין דאמא).

והנה, "תהו ובהו וחשך", 764, עולה "עלי באר ענו לה" ועוד מרים. כל 127 אותיות השירה (מ"עלי באר ענו לה" ועד "ונשקפה על פני הישימן") = 11 פעמים 764! 127 ועוד 764 = 891 (11 פעמים 81, 9 ברבוע) = "ותען להם מרים" = מרים אהרן משה. ההמשך של "תהו ובהו וחשך" הוא "על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים", מלמד שיש תהום שצריך לתקנה בהעלאת מימיו ל"באר מים חיים".

המספר 11 מופיע בתורה בפסוק "אחד עשר יום מחֹרב עד קדש ברנע" – שיעור ההליכה לארץ שמופיע בתחלת משנה תורה. בהלכה הדבר הכי חשוב במספר 11 – הסוד העמוק ביותר בבאר מרים – הוא סוד מחזור האשה, 7 ימי נדה ו"אחד עשר יום" של "בלא עת נדתה", ימי טהרה שלא אמורים לראות בהם דם (דם = 44 = 4 פעמים 11). מציאות מחזור האשה היא מטומאה לטהרה – מ-7 ל-11. דווקא ה-7, החביב, הוא הטומאה ו-11 הוא הטהרה. זו דוגמה פשוטה של "מרובה מדת טובה ממדת פורענות" – יש יותר ימי טהרה. זה הביטוי הכי חשוב של 11 בנגלה. צריך לומר שבימים האלה באמת מאיר ה"חד ולא בחשבן" (לפי הרמב"ם זה כל החיים 7-11, ולפי הראשונים האחרונים לא ככה – כפי שאדה"ז כותב בתחלת הלכות נדה).

בחכמת המספר 7 ו-11 הם שני ראשוניים רצופים, החמישי והששי (6 הוא גם הנקודה האמצעית של 11). ב-11 לעומת ה-7 יש הארת הג"ר – תוספת המוחין, כולל הכתר והדעת, על 7. עיקר הטהרה, ועיקר הסוד של מרים, הוא להאיר את ד ראשונות בז"ת. הארת ד ראשונות היא גם סוד מחזור הנשימה, חדוה, סגולה לטהרה.

ח. השלמה ל-ט תמוז

ב-ט' תמוז (ה' אלפים ד'), ערב שבת פרשת חקת, שמתורגמת "דא גזרת אוריתא" (כפי שנענו גדולי אותו הדור בשאלת חלום על סבת הגזרה הנוראה), יום תענית על שריפת התלמוד (כ או כד קרונות מלאים ספרים) בפריז (מסופר שרבינו יונה[לה] ראה בכך אות שטעה בהחרמת הרמב"ם וספריו וגרימת שריפתם על ידי הכמרים).

היות שהיום נקבע לששי דחקת (לאו דווקא בתאריך החדש) סימן שהתיקון הוא בששי של חקת דהיינו שירת בארה של מרים – מר לה מאד על שריפת התלמוד (של 'נבואתה' – משה) וגם מיחסת למה שדברה נגד משה (בסוד "ממשה עד משה לא קם כמשה" – רבינו יונה הקפיד על כך שמשה בן מימון, הרמב"ם, 'פרש מן האשה', מן התורה שבעל פה, והלך אחרי 'אשה כושית', חכמת הגוים...).

שלשה פסוקים לפני השירה נאמר "על כן יאמר בספר מלחמת הוי' את והב בסופה וגו'". "ספר מלחמת הוי'" היינו ספרי התלמוד שבו נלחמים החכמים זה עם זה במלחמתה של תורה. ספר אותיות שרף – שרפת ספר מלחמת הוי', אך (בזכות ומכח תשובת מרים) "את והב [אותיות ואהבת] בסופה". מרים-יונה = באר מים חיים (חוה ברבוע). מרים רבינו יונה = "נחל נבע מקור חכמה". מרים הנביאה רבינו יונה = שבת. מרים הנביאה רבינו יונה חסיד = כח-יחי ברבוע, "פעֻלת צדיק [לחיים]". "ספר מלחמת הוי'" = יג פעמים חיים.

השרש שרף מופיע ז פעמים בפרשת חקת, ה פעמים בפרשת פרה אדומה ועוד פעמיים בפרשת הנחשים השרפים. שרף = מרים מרים – ז פעמים שרף = דוד פעמים מרים.

בדור האחרון ט' תמוז (תשנ"ד) הוא גם יום ההילולא של הרה"ק רבי יקותיאל-יהודה הלברשטאם[לו] מצאנז-קלויזנבורג בעל ה"דברי יציב" וה"שפע חיים". מסופר כי כאשר התחוללה שרפה בישיבתו בעש"ק פרשת חקת עשה לעצמו חשבון נפש שהדבר קשור לכך שלא התענה בתענית היחידים על שריפת התורה, ומאותה שנה ואילך הקפיד בכך ביותר.

הוא עצמו סיפר כי בעת 'מצעד המות' בסיום השואה נזדמנה לו ולאנשים שעמו בארה של מרים, שהצילה אותם ברגע האחרון ממיתה בצמא. יש לומר כי בית הרפואה 'לניאדו' שהקים – שמסופר כי הוא ברך במיוחד את אגף היולדות שבו, שיהיה תמיד מלא יולדות יהודיות – הוא 'גלגול' של המילדות העבריות שפרה ופועה[לז].

בסוד המספר יא ובן זוגו ז שהוזכרו לעיל, יש לציין כי היו לו יא ילדים שנספו בשואה הנוראה, הי"ד, ואחר כך במשפחה החדשה שהקים נולדו לו ז ילדים, וד"ל.

שמו הראשון של הרה"ק, יקותיאל, הוא אחד משמותיו של משה רבינו, שהוא 'נבואת מרים' – "יקותיאל, שקוו ישראל לאל בימיו", והיינו סוד העלאת המ"נ של ישראל מבארה של מרים (בשני השמות, יקותיאל-יהודה, יש זה אותיות – ז בשם הראשון ו-ה בשם השני – בסוד "משה נתנבא ב'זה'", שהתגלה בפרט ב"זה אלי ואנוהו" כאשר "ראתה שפחה על הים" מכח מרים, וד"ל). זי"ע ועכי"א.

לארכיון: רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז קלויזנבורג = יחי פעמים יונה. צאנז = נצח (כפולת 37) קלויזנבורג = את והב (שני מצורעים שהלכו בסוף המחנה וספרו את הנסים, בחינת מרים מצורעת...) ואהבת (כפולת 23). צאנז קלויזנבורג = 562 (ציונות וכו', הוא כנראה התיקון של עולם התהו וימלך וימת). ר"ת קץ שם לחשך (לשואה).

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] כמבואר במ"א יש קשר בין השרשים נבא ו-נבע – בין היות מרים נביאה (המאמינה בנבואתה ודואגת לממש אותה, כדלקמן) לנביעת מים חיים מבארה (שרש נשמתה). נביאה עולה חיים (סח) ו-נביעה עולה 137 (בקֹלה וכו', סח ו-סט).

[ג] הביטוי "שירת [910, לה פעמים הוי'] הבאר [208, ח פעמים הוי', יצחק חופר הבארות, איש רבקה, העלמה, שהזדמנה לה בארה של מרים]" = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (יחוד הוי' אלהים – גדול פעמים הוי' שהוא הוא אלהים פעמים אחד). בלשון החסידות "שמע ישראל וגו'" נקרא "שירת הנשמות", והיינו שירת הבאר ממש שהבאר היינו כללות נשמות ישראל, כפי שהן בשרשן (בבאר העליון, סוד "בידך אפקיד רוחי" ר"ת באר).

ההפרש בין שירת הבאר (1118) ל"בארה של מרים" (828, ד פעמים אור, צפנת פענח, יצחק במילוי – יוד צדיק חית קוף, יצחק כתר, דהיינו ממש "בארה של מרים" ו"צפנת פענח" הפוך) הוא (עוד) מרים. כלומר, "שירת הבאר" = מרים (עצמותה של מרים ממש) עם "בארה של מרים", שירת הבאר מאחדת את העצם והגילוי (באר לשון ביאור דהיינו גילוי), שהוא גם סוד יחודא עילאה של "שמע ישראל וגו'".

'מרים מרים' (על דרך "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו") = י"פ חן = עתיק – סוד "ויעתק משם ויחפר באר אחרת [= ג פעמים באר, כללות ג הבארות, ע"ד בית המקדש השלישי והמשולש, מתאים לפירוש הרמב"ן שהבארות כנגד בתי המקדש] ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות גו'". והנה, ג בארות יצחק: עשק שטנה רחבות = מרים פנים ואחור!

[ד] "ולא היה מים לעדה" = 256 = אהרן (מרים מכונה – בשירת הים, הפעם הראשונה בתורה שהיא מוזכרת בשם – "אחות [לשון איחוי וחיבור] אהרן", אך אהרן לחוד אינו יכול להמציא מים לעדה. נמצא שהתורה רומזת לנו כאן שמרים חסרה – כאשר נשלים את מרים לאהרן – "מרים הנביאה אחות אהרן" – נקבל 546, הוי' פעמים אהיה = מתוק, מים חיים מתוקים, "וימתקו המים") = 4 בחזקת 4. הר"ת "ולא היה מים לעדה" = 81 = 3 בחזקת 4. האתנחתא של הפסוק היא תחת "לעדה" – עד כאן משפט שלם. "ולא-היה" מוקפות לפי טעמי המקרא וממילא נחשבות לכמה ענינים כתבה אחת. משלשת המספרים ולא-היה מים לעדה – 57 90 109 – ניתן לפתח סדרה רבועית ששמונת מספריה (א-ז – "אז ישיר ישראל") החיוביים הם: 10 57 90 109 114 105 82 45. הסדרה פותחת ב-י, מקור המים החיים כנודע (סוד שם עב, מילוי יודין), ומסיימת ב-45, מה, חצי מים. י מים מה = קמה (שם קדוש של העמדת מלך) – חצי מרים, כמו שיתבאר. כל שמונת המספרים החיוביים = ברית (רק שבעת המספרים החל מ"ולא-היה" = 602 = 7 פעמים אלהים, ממוצע כל מספר).

[ה] וראה באריכות גם מעין גנים ח"ד פרשת חקת.

[ו] "מריתם" – מרים ת = משה משה. יש עוד "מריתם" בתורה. בהמשך החומש נאמר: "ויאמר הוי' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל. וראיתה אתה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך. כאשר מריתם פי במדבר צן במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צן". גם ב"מי מריבת" רמוז חסרון מרים – "מי מריבת" אותיות בית מרים (= שבת).

[ז] באריז"ל: צור בגימטריא מילוי אלהים: אלף למד הה יוד מם ע"ה. אלהים הוא מדת הדין שיש שם הכאה.

[ח] שם: סלע יוצא משם הוי' ב"ה, גדלות מוחין: יפ"ה הפ"י ופ"ה הפ"ו = סלע. הוי' הוא מדת הרחמים שאין שם הכאה כלל רק דבור, "דבר הוי'" (אך מעניין שסלע יוצא משם הוי' על ידי 'הכאת' אותיות השם זב"ז, הכאה מיניה וביה, לא לעומד בחוץ. אכן בפנימיות 'הכאה' זו היא סוד הזיווג – זיווג יה, יחודא עילאה, יחוד נשיקין, וזיווג וה, יחודא תתאה, יחוד גופני).

[ט] "תורה צוה לנו משה" "זכרו תורת משה עבדי" = 2813, מספר ההשראה ה-38 (38 ברבוע ועוד 37 ברבוע).

[י] מקום הסתלקות מרים, "מדבר צן", רומז לצלה ונעמה – "וצלה גם הוא ילדה את תובל קין לטש כל חרש נחשת וברזל ואחות תובל קין נעמה". והנה, צלה נעמה עולות מרים, שבתוף ובמחולות של שירתה מתקנת את המצלתים והנעימה דלעו"ז, ודוק.

"[מדבר] צן" חוזר בתורה שבע פעמים – "כל השביעין חביבין" – וזו ההופעה השניה, סוד הנר המערבי עדות להשראת השכינה בישראל (על ידי מרים, השניה בין שבע הנביאות).

"מדבר צן" עולה לשון – סוד תיקון הלשון על ידי מרים (הרמוז גם לקמן בפנות רבוע הפסוקים).

קדש מדבר צן (פעמיים כתוב בתורה "קדש מדבר צן" – "מי מריבת קדש מדבר צן" "במי מריבת קדש מדבר צן") ר"ת קמץ, ניקוד הכתר, לשם עלתה מרים בהסתלקותה.

[יא] שני הפעלים "ותמת... ותקבר" = מב (שם מב שבו נברא העולם וכו') פעמים לז, יחידה-הבל (הבל דגרמיה), ודוק.

[יב] אם נוציא את שלש אותיות באר – בדילוג – תשארנה 60 אותיות שעולות בדיוק 5184, עב ברבוע, מספר מאד מושלם. שם עב, מילוי הוי' דיודין, הוא השם של המים, "מים חיים". אותיות באר הן בתבות "ויבאו... הראשון... ותקבר" – שאר אותיות התבות ("ויבאו... הראשון... ותקבר") = 1092 = מב (שם מב) פעמים הוי', סוד מב האזכרות שבתפילין שעולות "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" (הפסוק שכתוב בתפילין דמארי עלמא – מארי עלמא רומז למרים [מרים ועוד אמונה]). "ויבאו... הראשון... ותקבר" (התבות ה: 1 9 16 בפסוק [1 ברבוע, 3 ברבוע, 4 ברבוע]. 1 9 16 = 26, הוי', סכום המשולשים = 7 פעמים 26, יעקב, סכום הרבועים = 13 פעמים הוי' – "הוי' אחד") = 1295 = לה (ראה לקמן בסודות "לה", תבה הרומזת תמיד לסוד מרים) פעמים לז (יחידה, הבל).

[יג] בשירת הבאר יש גם לשון "חקת", לשון חקיקה – "במחקק במשענתם וממדבר מתנה".

[יד] וכתב המהר"ל מפראג בנצח ישראל פנ"ד:

אמנם על ידי מרים היה הבאר. כי היה בישראל שהיו משתוקקים אל העלה, והשתוקקות הזה הוא השתוקקות התחתונים אל העליונים, כמו השתוקקות הנקיבה אל הזכר. לכך נתן להם הבאר, כי הבאר נובע ועולה מלמטה למעלה, וכדכתיב (במדבר כא, ז) "עלי באר ענו לה". כי הבאר הוא התעלות התחתונים, שהם המים אשר למטה מן הארץ נובעים למעלה. וכמו שהיה הענן יורד מלמעלה, כי הענן מתייחס אל השמים, שהרי הוא נקרא 'ענן שמים', וזה היה מורה על השתוקקות העלה אל התחתונים, כמו שהתבאר. כן הבאר הוא מורה על השתוקקות התחתונים למעלה, ולכך הבאר היה עולה מן התחתונים. ומפני זה נקראת האשה בכתוב "באר", כדכתיב (משלי ה, טו) "שתה מים מבורך". וכל זה כי האשה והבאר הם מתדמים ומתיחסים, וכבר בארנו זה גם כן בחבור גבורות ה' (פי"ט) אצל "וישב משה על הבאר" (ר' שמות ב, טו). ולכך בזכות מרים, שעל ידה היה השתוקקות והתעלות אל העלה, היה הבאר, שהוא מקור מתעלה ומשתוקק למעלה. והבן הדברים האלו, כי הם נאמנים מאוד מאוד, אין ספק בהם.

[טו] "בהעלתך את הנרת" (העלאת נשמות ישראל שעל ידי אהרן) "עלי באר ענו לה" (העלאת נשמות ישראל שעל ידי מרים) = 2057 = 11 (טב) ברבוע פעמים 17 (טוב). שני לשונות ההעלאה (התבה הראשונה של כל לשון) – "בהעלתך" "עלי" = 637 = 7 ברבוע פעמים 13 = "יראת הוי'" (הוי' תורה). במילוי = 1352, הרבוע הכפול של שם הוי' ב"ה. "... הנרת" "... לה" (שני סיומי הלשונות) = משה משה.

[טז] וראה באריכות גם שיעור י"ד סיון ע"ג.

[יז] מרי אזרחי = רחל רחל (הכנף = זה – "וקרא זה אל זה ואמר [לשון מרי, וה-א אזרחי]") – מרים היא גלגול של רחל, כדלקמן. "משכיל לאיתן האזרחי" נדרש על אברהם אבינו, האזרח הראשון (ומי שעתיד להזריח בביאת משיח). לפי זה, מרי אזרחי רומז לשרש מרים בשרה אמנו אשת אברהם אבינו, המעוררת אותו למרי – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", ודוק.

[יח] שער הפסוקים פרשת שמות ולקו"ת לאריז"ל פרשת חקת.

[יט] ממרים יוצאות שתי שושלות: אחת כתובה בתורה – חור-אורי-בצלאל. שלישיה אחרת שיוצאת ממנה, בית מלכות, היא דוד-שלמה-משיח (שהרי משיח אמור להיות בן דוד ושלמה). שתי השלישיות שוות יחד בדיוק 1331 – 11 בחזקת 3 (עוד הופעה בולטת של 11) – משיח במספר קדמי

[כ] פועה (מרים) = ז (בת שבע) פעמים חיה (מילדת וגם יולדת).

[כא] יש בדברי הימים (דהי"א ד, יז) מרים בתור שם של זכר. יש משהו 'אנדרוגינוס' בשם שלה. מאד מתאים – היא אחד משמות הנשים שאין בהן ה, דבר שכבר מעיד על זיקה לזכר, ובעיקר היא שם גם של גבר משבט יהודה. השם מופיע בסמוך לפסוקים הקשורים לכלב – אפשר לומר שקראו כך ביהודה על שם סבתא של השבט. העיקר שיש בה תוקף זכרי, כמו ברוריה שרוצה לבטל את הקביעה של חז"ל ש"נשים דעתן קלה".

[כב] הביטוי של "שלשה גואלים" עולה מפסוק במיכה – "ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים". המלה הראשונה, "ואשלח", שוה משה (שבסופו של דבר כולל גם את אהרן ומרים ומחזיר את מתנותיהם). "ואשלח לפניך את" כפולת הוי' (לו פעמים הוי': הערך הממוצע של כל תבה = חדש ["החדש הזה לכם", משה ואהרן, וגם מרים אחותם בכלל], יב צירופי הוי'; הערך הממוצע של כל אות = לחם, ג פעמים הוי', שם בן יב אותיות [היוצא מברכת כהנים, "הברכה המשולשת בתורה"]) ו"משה אהרן ומרים" כפולת 13 (897 = 3 פעמים 13 פעמים 23), יחד כל הביטוי עולה תורה-תורה-תורה (ללמד שכל אחד משלשת האחים הוא בחינת תורה, "אוריין תליתאי" – משה כנגד תורה, אהרן כנגד נביאים, מרים כנגד כתובים [בארה של מרים היינו מקור רוח הקדש של כנסת ישראל], וכן משה כנגד תורה שבכתב, אהרן כנגד תורה שבעל פה ומרים כנגד פנימיות התורה).

[כג] מפורסם אצלנו ששמות שבע הנביאות – שרה מרים דבורה חנה אביגיל חלדה אסתר – עולה 1839, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ג"פ תריג וכו'. רק בשתי הנביאות הראשונות יש את מנין השנים – 127. אם נוסיף את השנים לשמות הנביאות יוצא 2093 – 7 כפול 13 כפול 23.

[כד] חוץ מ"עלי באר ענו לה" יש רק עוד פעם אחת בתנ"ך "ענו" באותו ניקוד, בפסוק בתהלים "ענו להוי' בתודה זמרו לאלהינו בכנור". שם הוי' לא מופיע בשירת הבאר (כמו שמשה לא מופיע, כפי שמביא רש"י) אך רמוז ב"ענו לה" נוט' "ענו להוי'" (יהו בתוך לה). על ידי "ענו" מגלים שהוי' נמצא-שורה בבאר ("והוי' אלהים חיים", היינו באר מים חיים). "ענו להוי'" = יעקב, ז פעמים הוי', ענו לה = קסא (שם הבינה, וה'התפתחות' ל"ענו להוי' בתודה" היא בסוד "בינה עד הוד אתפשטת") = פועה, כפולת 13-7 וכפולת 7, יחד 343 = 7 בחזקת 3, גשם, סוד "גשם נדבות [= לה פע' חיה]".

[כה] "והיה העלמה היצאת לשאב" = 1015 = 29 פעמים 35, שרש מרים פעמים לה! והוא עולה ה פעמים באר.

[כו] בין שבע הנביאות מרים היא בגבורה, הנבואה היא הנצח שלה, הדאגה שלה למימוש הנבואה היא ההוד שלה. הקיום של "ותלך העלמה ותקרא את אם הילד" היינו "בינה עד הוד אתפשטת"

[כז] פרשת "ויכלו" היא יום השביעי החותם את מעשה בראשית, רמז שיהיו ז "לה" חותמות פסוקי תורה. סיום "ויכלו" הוא "לעשות", התבה ה-לה, סוד הביטוי "לעשות לה" העולה 29 ברבוע (21 בהשראה), ביטוי שנאמר באמנון ותמר, רמז לתיקון פגימת תמר ("ואין מושיע לה") על ידי מרים. וכן בענין השונמית (= לעשות) שתזכה לבן (יונה הנביא, שנובע ליבשה מבטן הדג).

[כח] יוכבד מרים בת פרעה עולות שלמות של 33 ברבוע. 33 היינו מספר אותיות הפסוק "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה", 3 פעמים 11, כנ"ל. הכל כאן עולה ט פעמים 11 ברבוע – עוד תופעה מובהקת של 11.

[כט] בנ"ך יש עוד פסוק מאד עיקרי שקשור למרים ונגמר "לה" – "תשֻאות חן חן לה" (גם ביטוי בן יא אותיות). אמרנו שמרים עולה ה"פ חן – "חן חן" רומז לריבוי חן וה"פ חן עולה מרים.

[ל] ר"ת של חמשת השמות שוים 13 ברבוע וס"ת שוים תנה, ה"פ 13 במשולש. אמצעי התיבות עולים א-ל פעמים הוי'. אמצעי וסופי התיבות עולים 13 פעמים מהיטבאל. הכל כאן כפולות של 13. יש בחמשת השמות 21 אותיות, אפשר לצייר כמשולש (יורד מ-6 ל-1) הפנות עולות בן (שם בן, סוד בארה של מרים) והשאר עולה משולש בן:

מ ר י ם ע ז

ו ב ה א פ

ר ת ח ל

א ה נ

ע ר

[לא] ים של טבריא עולה שרה אמנו (הקשורה גם היא למרים הנביאה, כפי שמגלה הגיל הזהה שלם, כנ"ל בפנים בארוכה).

[לב] שיעור אור ל-ה' תמוז.

[לג] ראה גם יין משמח ח"ב שער שני בתורה "גילוי סוד האהבה".

[לד] פרשת בשלח היא הפרשה ה-טז בתורה, פרשת בהעלתך היא הפרשה ה-לו בתורה ופרשת חקת היא הפרשה ה-טל בתורה. מספרי הפרשות יחד עולים 91, ז"פ 13, שהוא גם משולש 13. 91 מתחלק כאן ל-52 (ד"פ 13) – הפרשה ה-16 ועוד הפרשה ה-36 – ו-39 (ג"פ 13), פרשתנו. 91 מתחלק ל-55 ו-36 בשני אופנים: 55 הוא משולש 10 ו-36 משולש 8. וכן, תופעה נוספת של 91 שהוא הפירמידה (סכום כל הרבועים) של 6, בחלוקה לפירמידה של 5 (55) ועוד 6 ברבוע (36) – סה"כ פירמידה של 6. שמות הפרשיות – בשלח בהעלתך חקת – עולים 1375, עוד כפולה של 11 (המספר החוזר כאן שוב ושוב) – 11 פעמים 5 בחזקת 3 (הרוס"ת = 440 = 11 פעמים 40, האמ"ת = 935 = 11 פעמים 85).

[לה] סוד יונה בן השונמית, בה נאמר "לעשות לה", כנ"ל הערה יד.

[לו] ורמז נאה: יקותיאל יהודה = הלברשטאם!

[לז] החבור של מרים עם רבי יקותיאל יהודה עולה שלמות של גל ברבוע (העולה יוכבד מרים בת פרעה, כנ"ל).

א. פרשת חקת – פרשתה של מרים