בע"ה

מוצאי בדר"ח תמוז ע"ה – כפ"ח

"חכם לב יקח מצות"

בר מצוה יהושע שי' לסקי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בר מצוה – הכח לייחד יחודים במצוה

מזל טוב מזל טוב, לבר מצוה, לכל בני המשפחה, לחברים, למורים. ביום הבר מצוה הנער נעשה מחויב במצוות, חייב לקיים את מצוות התורה – מצוה היא לשון צוותא וחבור, הוא מתחבר לה', מתחבר לעם ישראל, שכל מצוה תהיה "בשם כל ישראל". בר מצוה נעשה בר דעת. כח הדעת שבר המצוה מקבל – דעת לשון התקשרות והתחברות, כפי שכתוב בתניא. כעת הוא יכול לעשות על ידי המצוות שלו יחודים וחבורים. צריך להיות מאד שמח. כתוב ששמחת בר מצוה היא כמו שמחת חתונה. חתונה היא יחוד וזיווג, ככה צריכים לשמוח בבר מצוה שמקבלים כח לעשות יחודים.

תיקון קרח בדור האחרון

אדמו"ר הזקן בעל התניא, הרבי הראשון בחב"ד, מלמד אותנו שצריכים "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע – לחבר כל אירוע, של הכלל ושל הפרט, כל שמחה, עם פרשת השבוע. הפרשה שלנו השבוע היא פרשת קרח. כתוב שהתיקון הוא שבסוף, כאשר יבוא מלך המשיח, ה"גואל אחרון" (בחינת משה – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"), גם יהיה קרח באותו דור, אבל סוף כל סוף – אחרי כל גלגולי משה רבינו וקרח – אותו קרח יודה למשה רבינו (משה ששרשו בחכמה יגיע לסוף קו ימין, נצח, מקומו בלב, וקרח, ששרשו בבינה, יגיע להוד, סוף קו שמאל – "בינה עד הוד אתפשטת" – ושם ההוד יודה לנצח). אז הוא יהיה שר מאד חשוב בממשלה, יתכן שהוא יהיה שר האוצר, כי הוא "עשיר כקרח" – מאד צריכים אותו, צריכים שהוא יודה למשה רבינו. כך יקרה בימינו אנו.

"ויקח קרח" – סוד הקיחה

המלה הראשונה של הפרשה, "הכל הולך אחר הפתיחה", היא "ויקח" – "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי". חז"ל דורשים את המלה "ויקח", כי גם לא כתוב בפירוש מה הוא לקח. התרגום אומר – ורש"י מביא – ש"ויקח" היינו "ואתפלג", לקח עצמו לצד אחר לחלוק על הכהונה. בכל אופן, יש הרבה לדרוש ב"ויקח".

צריך לשים לב שבתוך השם שלו, קרח, יש אותיות קח. הרבה פעמים האות ר – בפרט באמצע התבה – היא לתפארת הלשון, כך כתוב בספרי הדקדוק, וממילא האותיות העיקריות של שמו הן קח. אם כן, ב"ויקח קרח" יש "לשון נופל על לשון".

עוד יותר, אם מתבוננים בחשבון, אם נוציא משתי המלים "ויקח קרח" את אותיות קח פעמיים – סוד ריו – נשאר וי של ויקח ו-ר של קרח, יחד ריו, שעולה קח-קח. אם כן, פתיחת הפרשה עולה קח-קח-קח-קח – שני קח מפורשים ושני קח בגימטריא. סימן שהתורה מאד רוצה להדגיש לנו את הענין של "קח", את ענין הקיחה.

כמו שקרח לקח את עצמו לצד אחר, לחלוק, כנראה שגם התיקון שלו הוא בענין זה, שיקיים בעצמו "קח [אתה, קרח] נא מפיו [של משה רבינו] תורה ושים אמריו בלבבך". התיקון הוא שבסוף קרח יודה למשה, ואז – אומר האריז"ל – יתקיים "צדיק כתמר יפרח" סופי תיבות קרח. כנראה הכל בסוד הקיחה.

בר מצוה – "חכם לב יקח מצות"

איך כל זה קשור לבר מצוה? אמרנו שצריך לקשר את מה שקוראים בתורה לאירוע, לשמחה. על מצוות יש פסוק מאד חשוב במשלי – "חכם לב יקח מצות". כעת, כאשר יהושע נעשה בר מצוה, יש לו זכות – גם חובה, אבל החובה היא זכות – לקיים את מצוות ה' ובכל מצוה לעשות חבור ויחוד. כתוב ש"חכם לב" – וודאי שיהושע שלנו הוא חכם לב – הוא "יקח מצות". המפרשים מסבירים שאין עוד פסוק בתנ"ך שכתובה בו קיחה יחד עם מצוות – פסוק מאד מיוחד.

זריזות במצוות

יש פירוש אחד בחז"ל ש"יקח מצות" היינו שברגע שהמצוה מזדמנת הוא מיד לוקח אותה. כלומר, יש משהו בקיחה שאומר "זריזין מקדימין למצוות" – לא להחמיץ את המצוה אלא לקיים אותה מיד. זה פירוש אחד פשוט של "חכם לב יקח מצות".

לקיחת שתי מצוות בכל מצוה

אבל יש פירוש של מורנו הבעל שם טוב, מחולל החסידות, שאומר שכתוב בפסוק מצוות בלשון רבים – לכאורה היה מספיק לכתוב 'חכם לב יקח מצוה', שיקח כל מצוה כשמזדמנת לו. גם בברכה על כל מצוה פרטית אומרים "אשר קדשנו במצותיו [וצונו...]", לשון רבים. בשני המקומות מפרש הבעל שם טוב שכל מצוה פרטית שיהודי מקיים הוא צריך לקיים בשתי רמות, לכן כל מצוה היא בעצם שתי מצוות.

צריך לקיים את המצוה במעשה, "המעשה הוא העיקר", וגם לקיים את המצוה בכוונה הפנימית שלו, ברצון שלו לעבוד את ה', וגם מי שזוכה לכוון את הכוונה הפרטית בכל מצוה (מה ממשיכים למעלה בעולמות העליונים). אם כן, בכל מצוה יש שתי מצוות, כך מפרש הבעל שם טוב את "חכם לב יקח מצות" – לשם כך צריך להיות חכם, וחכם לב יודע לקחת כפול כל דבר שהוא עושה, "כפלים לתושיה", גם למטה וגם למעלה.

שתי מצוות בתפלין – "חכם [תש"ר] לב [תש"י]"

אפשר לתת לזה גם דוגמה מאד פשוטה ומעשית: מה המצוה הראשונה שבר מצוה מקיים, שהיא גם נושא המאמר ששמענו כעת מפי הבר מצוה שלנו? מצות תפילין. המאמר מסביר שתפילין הוקשו לכל התורה ומי שמניח תפילין נחשב לו כאילו עוסק בתורה יומם ולילה (שמקיים "והגית בו יומם ולילה", פסוק שנאמר ליהושע בן נון בתחלת ספר יהושע, קשור לבר מצוה שלנו), וגם נחשב לו שהמשיך את גדלות המוחין של התורה ("מוחין בעצם") מכח הנחת התפילין שלו.

תפילין כוללות שתי מצוות. לפי הרמב"ם "וקשרתם לאות על ידך" ו"והיו לטטפת בין עיניך" היינו שתי מצוות עשה במנין תרי"ג, אף שעושים אותן יחד ואפשר היה לחשוב שזו מצוה אחת. לכן, הרמז הכי פשוט של "חכם לב יקח מצות" הוא בפרט בנוגע למצות תפילין, כי בה לוקחים שתי מצוות בבת אחת – קודם תפילין של יד ואחר כך תפילין של ראש.

זה רמוז גם בתוך הביטוי: "חכם לב" – חכמה היא בראש, ותפילין של יד הם כנגד הלב. צריך להיות גם חכם, ושהחכמה תחדור ללב, לתוך הרגש. מי שמחבר את הראש ואת הלב לוקח מצוות – מקיים מצות תפילין כמו שכתוב בתורה, "וקשרתם" ו"והיו", תפילין של יד כנגד הלב ותפילין של ראש בחינת עצם (גילוי) החכמה.

"חכם לב" – משה רבינו

חז"ל דורשים את הפסוק "חכם לב יקח מצות" כרומז לכמה צדיקים גדולים: קודם כל אומרים ש"חכם לב" רומז למשה רבינו. אם אנחנו כעת דורשים שהבר מצוה הוא ה"חכם לב יקח מצות", קודם כל ברוב המדרשים מחברים את הפסוק הזה למשה רבינו. מה הפירוש "יקח מצות"? אומרים שבזמן שכל עם ישראל היו עסוקים וטרודים בביזת מצרים משה רבינו היה עסוק במצוות. איזה מצוה הוא עשה, שעליה נדרש בו הפסוק? הוא היה עסוק לחפש את הארון של יוסף הצדיק, להוציא אותו מהנילוס ולקחת אותו כדי לקבור אותו בארץ ישראל, בשכם עיר הקדש. על זה נאמר בתחלת פרשת בשלח "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – "ויקח משה" כנגד "ויקח קרח". יש רמז נאה שכאשר משה רבינו לקח את "עצמות יוסף עמו" הוא לקח, כלול בנשמת יוסף, גם את שרש אפרים בן יוסף וגם את שרש יהושע בן נון משבט אפרים בן יוסף, ששמו מופיע לראשונה בתורה בסוף פרשת בשלח – "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים ['אנשי משה', 'חסידים' מסורים בלב ובנפש למשה רבינו] וצא הלחם בעמלק" – יהושע מקבל כאן ממשה רבינו את כח הדעת שלו (אותו כח שמקבלים בבר מצוה) להלחם ולנצח את קליפת עמלק בגימטריא ספק כידוע ממורנו הבעל שם טוב. והרמז: "[ויקח משה את] עצמות יוסף עמו" = יוסף אפרים יהושע (שעולה משיח במילוי: מם שין יוד חית, היינו משיח בן יוסף). מכאן ניתן להבין ביתר עומק איך משה רבינו לוקח כאן "מצות" לשון רבים.

התקשרות ליוסף – "צדיק יסוד עולם" – חיתום ספר יהושע

לבר מצוה קוראים יהושע. חז"ל אומרים שאם היינו זוכים, לא היינו חוטאים בחטא העגל, היו מספיקים לנו חמשה חומשי תורה וספר יהושע. ספר יהושע והדמות של יהושע, עליו כתוב "נוצר תאנה יאכל פריה", "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" ולכן הוא זכה להיות הממשיך של משה רבינו ולהכניס את עם ישראל לארץ.

לפי הקבלה חמשה חומשי תורה הם חמשה חסדים מחסד עד הוד וספר יהושע הוא היסוד – יהושע הוא משבט אפרים, מבני יוסף כנ"ל, ספירת היסוד בקבלה.

"הכל הולך אחר החיתום", ואם היינו זוכים לא היינו צריכים את כל התנ"ך וגם לא תושבע"פ, אז הכל היה מתחיל "בראשית ברא אלהים" וחותם בפסוקים האחרונים של ספר יהושע, שעם ישראל קיימו בסוף את ענין ה"חכם לב יקח מצות" של משה רבינו, מה שה"חכם לב" עסק בעצמותיו של יוסף – הביאו את עצמותיו של יוסף לשכם ושם קברו אותו (שמכאן לומדים חז"ל שהמצוה נקראת על שם מי שגומרה). סימן שהבאת יוסף לשכם היא תכלית כל התורה כולה, אם היינו זוכים. זה קשור ליהושע – הסוף של ספר יהושע, כי יהושע עצמו הוא גלגול של יוסף, הוא בן יוסף, בחינת משיח בן יוסף.

בכל אופן, כך כתוב בחז"ל, ש"חכם לב יקח מצות" הוא משה רבינו, ובזמן שכולם עסוקים בביזת מצרים – לקחת כסף וזהב ושמלות – משה רבינו עסוק במצות, לקחת את עצמותיו של יוסף. מה לומדים מכך שמשה רבינו עסוק כל כך בלקחת את עצמות יוסף? אפילו משה רבינו, שהוא אב ורבן של כל הנביאים בעם ישראל, גם הוא מרגיש צורך להיות קשור לצדיק. מי זה יוסף הצדיק? הצדיק – צדיק של כמה דורות לפניו, אך הוא מסמל את ה"צדיק יסוד עולם". בזמן שאחרים עוסקים בדבר אחר הוא מתקשר ליוסף הצדיק.

ביזת מצרים (ניצוצות) והעלאת עצמות יוסף (עצמוּת) – עבודת עבד ועבודה צורך גבוה

יש מפרשים ששואלים שגם ביזת מצרים היתה מצוה, כמו שכתוב "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", והיו חייבים לקיים זאת כדי שהאבות לא יבואו בטענה ש"'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' קיים בהם ו'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם". לכן שואלים למה אומרים שכולם עסקו בביזה ומשה במצוות? הרי גם ביזת מצרים היא מצוה, ומי אומר שעצמות יוסף הן מצוה יותר גדולה? אדרבא, צריך להוציא ממצרים את כל הניצוצות הקדושים על ידי ביזת מצרים.

כתוב – לפי תורת הבעל שם טוב – שהיהודים שעסקו בביזת מצרים אכן עשו מצוה. עסקו בלבזוז – כמו שאחד נכנס לחנות יוקרתית ויש לו חמש דקות לקחת מה שמספיק, לא תמיד יש כזו הזדמנות. עסקו בביזת מצרים, אבל רק חשבו על כך – להוציא כמה שיותר. אבל משה רבינו לוקח מצוות – מקיים הדרכת הבעל שם טוב, שיחד עם קיום המצוה בפועל מקיים אותה גם ברמה אחרת, רמה רוחנית עליונה.

יש ספר אחד שגם מסביר שהקיום שלו למעלה הוא הגילוי ש"מצוות צורך גבוה". הרמה התחתונה של המצוה היא מה שה' אמר לקיים את המצוה – ה' הוא המלך ואנחנו העבדים שלו, והעבד צריך לקיים מה שהמלך אומר לו. אני מקיים, אך לא חושב שאני עושה איזו טובה מיוחדת למלך עצמו – המלך צוה ואני עבד, עושה מה שהמלך אומר. יש ביטוי שהוא דווקא גילוי של פנימיות התורה, שהעבודה שלנו היא "צורך גבוה". זו הרמה העליונה, להבין ולהרגיש שהעבודה היא צורך גבוה. בלשון הקבלה והחסידות "עבודה צורך גבוה" היא ה עילאה, ההבנה של "הנסתרֹת להוי' אלהינו", מה שאני פועל בנסתר כשאני עושה מצוה, ואילו "והנגלֹת לנו ולבנינו" היינו הקיום בפועל ממש.

כל זה פירוש דרשה אחת של חז"ל על הפסוק שאנחנו דורשים לכבוד הבר מצוה – "חכם לב יקח מצות" – שכל עם ישראל עסוק בביזה ומשה רבינו עסוק במצוות, לקחת את עצמות יוסף. הוא לוקח את עצמוּת יוסף, את העצם של הצדיק, ומוציא אותו. כולם הוציאו ניצוצות, ביזת מצרים, ובאותו זמן משה רבינו מוציא את העצם – עצם הצדיק, יוסף הצדיק. בסוף ספר יהושע העצם מגיע ליעד, לארץ ישראל, ומקיימים את ברכת יעקב אבינו שנותן ליוסף "שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", קוברים אותו בשכם ומשם הוא עתיד לצמוח. כתוב שהיסוד הוא אמת, ועליו כתוב "אמת מארץ תצמח".

"חכם לב" – אברהם אבינו (בבחירת מקום השליחות)

יש עוד פירוש של "חכם לב", שהולך על מישהו אחר. אנחנו יודעים שאצל הרמב"ם יש שתי דמויות-על של עם ישראל – משה רבינו ואברהם אבינו. אברהם אבינו הוא היהודי הראשון, המאמין הראשון, "תשורי מראש אמנה", מראש כל המאמינים – אנחנו מאמינים בני מאמינים בזכות אברהם אבינו. ויש "זכרו תורת משה עבדי", "תורה צוה לנו משה" – מקבלים את התורה דרך משה רבינו, שזכה לנבואה באספקלריא המאירה. ברמב"ם קשה לדעת מי יותר גדול – לכל אחד יש מעלה. כאן יש דבר יפה שחז"ל דורשים את הפסוק "חכם לב יקח מצות" או על משה רבינו או על אברהם אבינו.

דורשים שאברהם אבינו הוא ה"חכם לב", ומה פירוש אצלו "יקח מצות"? לא בא להשוות אותו למישהו אחר, כמו הדרוש על משה רבינו, אלא כאן כתוב שאחרי מהפכת סדום ועמורה, כשהכל נחרב, אברהם אבינו עשה חושבים בעצמו: אני הייתי כאן כדי להכניס אורחים, כל עובר ושב הייתי מכניס הביתה, מאכיל ומשקה אותו, מלמד אותו לברך למי שנתן לו את האוכל – כל הענין של אברהם אבינו הוא לפרסם אלקות בעולם. הוא היה שם באזור סדום ועמורה. כעת, כשהכל נחרב והתהפך, מה אני עושה? הוא עשה חושבים שצריך מיד לעבור למקום חדש של שליחות.

המדרש הזה קשור למושג השליחות (ורמז: "חכם לב יקח מצות" עולה בגימטריא שליחות, שעולה יג – חן במספר קטן – פעמים חן, כמבואר סוד זה במקום אחר). אנחנו יודעים שבחב"ד יש מושג מאד עיקרי שלכל אחד יש שליחות בחיים, שליחות שנותן לו הרבי לקרב את עם ישראל לאבינו שבשמים, לתורה ולחסידות, ובכך לזרז את ביאת משיח צדקנו בחסד וברחמים. בדרך כלל הרבי אומר שאם יש לך מקום של שליחות – אל תעזוב אותו. אם בהשגחה פרטית קבלת את מקום השליחות, אז צריך להתמיד בכך עד כדי מסירות נפש. אבל מה קורה עם מקום השליחות הופך להיות לא רלוונטי? היית ליד סדום ועמורה והמקום התהפך, נחרב. אברהם אבינו עושה חושבים שצריך מיד לעבור למקום שליחות חדשה – עבר לגרר (לרמז לבניו שלפעמים צריכים להגרר למקום החדש) ושם הקים את הבית חב"ד שלו. את כל הסיפור הזה חז"ל דורשים על הפסוק "חכם לב יקח מצות" – שאברהם אבינו מעתיק את מקומו לכר יותר פורה מבחינת השליחות.

אם כן, צריכים להחדיר גם לראש של בר מצוה ש"חכם לב יקח מצות" – יש לכל אחד מצוה מיוחדת (אותה מצוה מיוחדת היא המצוה שבה הוא מרגיש הכי "מצות" לשון רבים, שמקיים, במודעות טבעית, את המצוה בשתי רמות, למטה ולמעלה בו זמנית), ואצל אברהם אבינו היא הכנסת אורחים, וצריכים לעשות חושבים איפה אני יכול לקיים את זה הכי טוב. עד כה הייתי כאן, אבל אם כעת פה כבר לא המקום – צריך מיד (את כל ענין הזריזות בקיום מצות לומדים מאברהם אבינו) לעבור למקום אחר, כדי להמשיך בשליחות שלי ביתר עז. כל החיים של היהודי הם בשביל שליחות – אם לא כאן אז שם. זה עוד משהו מאד חשוב שלומדים מהפסוק "חכם לב יקח מצות".

"חכם לב [יסוד] יקח מצות [מהתפארת]"

נסיים בעוד פירוש: בספרי הקבלה הראשונה – ספרי המקובלים לפני האריז"ל – יש כמה מגדולי המקובלים הראשונים, כמו הראב"ד על ספר יצירה וספר הפליאה, שמסבירים באותיות של קבלה, ש"חכם לב" היינו ספירת היסוד, ומאיפה הוא "יקח מצות"? מספירת התפארת. כל הקבלה הראשונה רק מדברת בעשר הספירות. החידוש של האריז"ל שהוא הוסיף הרבה ממדים, דבר על פרצופים ועל התלבשות של פרצופים אחד בשני, אבל בקבלה הראשונה הכל הוא עשר ספירות. כל דבר שכתוב בתורה רומז לאחת הספירות. כל הפסוקים הם יחסים – יחסי גומלין – בין הספירות. כאן, לפי הקבלה הראשונה פירוש "חכם לב יקח מצות" הוא שהיסוד לוקח מצוות מהתפארת.

קודם כל יש לנו כבר חידוש. עד כאן "חכם לב" היה משה רבינו או אברהם אבינו. אם הוא משה רבינו – או ש"חכם לב" הוא ספירת החכמה, חכמה דאצילות, או שהוא הדעת, ששייכת לבר מצוה שמקבל דעת – הדעת של כל נשמות עם ישראל, הכח בתוך הנשמה של כל אחד מאתנו לדעת את ה', שהוא ניצוץ משה רבינו שבכל אחד מאתנו, כמו שכתוב בתניא. אם הוא אברהם אבינו ה"חכם לב" הוא חסד, "חסד לאברהם", הכנסת אורחים.

כאן לא אומרים ששייך לשם של צדיק מסוים, אבל רק אומרים בלשון של ספירות ש"חכם לב" הוא ספירת היסוד. קודם אמרנו ש"חכם לב" היינו תפילין של ראש ותפילין של יד – למה מפרשים על היסוד? אנחנו יודעים שמכל ספירות הלב – מחסד עד יסוד, חמשה חומשי תורה וספר יהושע, שש מדות הלב – כל הרגש שיש לאדם, הרגש הכי חכם הוא הצדיק, היסוד. כלל גדול בקבלה שהכי חכם ברגש הוא היסוד, ה"צדיק יסוד עולם". לכן מפרשים ש"חכם לב" הוא ספירת היסוד. לב יכול להיות חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד, אבל "חכם לב" הוא דווקא ספירת היסוד. הדבר הזה מוסבר גם במקום אחר אצלנו באריכות (בסוד הצירוף), ולא נאריך בכך כאן.

כאן יש אסמכתא מפורשת ש"חכם לב" היינו ספירת היסוד. כל רמח מצוות עשה הן כנגד רמח איברין דמלכא (ז"א דאצילות) וכל שסה מצוות לא-תעשה כנגד שסה גידים (שעיקרם היסוד שגם נקרא גיד, וידוע שיוסף הצדיק = שסה). עיקר-כללות האברים הוא הגוף, התפארת (כמו שכתוב ב"פתח אליהו" – "תפארת גופא"), ומשם לוקחים את המצוות. בפרצוף הקיצור שלנו לכל התורה לימוד תריג מצוות הוא כנגד ספירת התפארת. התפארת היא יעקב. אבל כעת יוצא חידוש, שה"חכם לב" הוא לא משה רבינו ולא אברהם אבינו אלא דווקא יוסף הצדיק, שהוא גם הבחינה של יהושע כנ"ל, והוא צריך לקחת את המצוות מהתפארת (ובסוד "נון בנו יהושע בנו" – פסוק שלם בדברי הימים – בגימטריא תריג, כמבואר במ"א). אמרנו שמשה רבינו הוא הדעת, אבל הדעת היא נשמת התפארת. אם ה"חכם לב" הוא יוסף הצדיק – הוא לוקח את המצוות מאביו יעקב (וכן אם ה"חכם לב", היסוד, הוא אפרים בן יוסף, הרי הוא למד אצל יעקב במצרים, משא"כ מנשה שהיה אצל יוסף, וממילא קבל תורה ומצות מסבו יעקב, תפארת). אבל אם ה"חכם לב" הוא יהושע בן נון – הוא לוקח את המצוות ממשה רבינו, הרבי שלו, שהוא נשמת התפארת.

"שומר מצוה" – "יקח מצות"

אם כן, מה שלמדנו כעת לכבוד בר המצוה, שיש פה פסוק חשוב ביותר – "חכם לב יקח מצות". נחזור לפשט הראשון, שלקחת המצוות היינו להיות כל הזמן דרוך ומיד כשמזדמנת מצוה לקחת אותה, לא להחמיץ אותה. יש פסוק אחר, גם אותו הבעל שם טוב מפרש, "שומר מצוה לא ידע דבר רע". הצירוף של שמירה עם מצוה חוזר הרבה פעמים בתנ"ך. אמרנו שקיחה – התיקון של "ויקח קרח" (בפרשת קרח, שכולה תחת הכותרת של "ויקח קרח", יש עוד שתי "ויקח", "ויקח אלעזר" – אלעזר = קרח – "ויקח אהרן", כבר תיקון ל"ויקח קרח") – הולכת רק פעם אחת עם מצוה.

את "שומר מצוה לא ידע דבר רע" מפרש הבעל שם טוב כמו "ואביו שמר את הדבר" – יעקב אבינו חכה מתי יתממשו חלומותיו של יוסף. גם אברהם אבינו, בתחלת פרשת וירא, שומר מצוה – כעת אין אורחים, אבל מצפה מתי יהיו אורחים. לפי ה"שומר מצוה" שלו, כאשר האורח יעבור הוא מיד יתפוס אותו – מתוך ה"שומר" בא ה"יקח", מתוך ה"שומר מצוה לא ידע דבר רע" בא ה"חכם לב יקח מצות".

ברכה לחתן הבר מצוה

נברך את יהושע שלנו שיהיה "חכם לב" כמו משה רבינו, שיהיה "חכם לב" כמו אברהם אבינו, שיהיה "חכם לב" כמו יהושע, שהוא ה"נוצר תאנה יאכל פריה" – שיזכה להכניס הרבה יהודים לפנימיות של ארץ ישראל. כמו שיהושע בן נון הכניס אותנו לארץ ישראל, שגם הוא יזכה להכניס הרבה יהודים לפנימיות של ארץ ישראל. לחיים לחיים.