שבת אחדות לתלמידי הישיבות - ליל ש"ק בחקתי, מוצאי כ"ו אייר ע"ה – בית הרב הדפסה

בע"ה

ליל ש"ק בחקתי, מוצאי כ"ו אייר ע"ה – בית הרב

שבת אחדות לתלמידי הישיבות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רבי שלמה מזוועהיל

נגנו "ידיד נפש" וניגון התעוררות רחמים רבים מרבי מיכל מזלוטשוב.

ניגון התעוררות רחמים רבים

הניגון שנגנו כעת הוא ניגון "התעוררות רחמים רבים" של רבי מיכל מזלוטשוב. הבעל שם טוב צוה לנגן את הניגון הזה בעת הסתלקותו בשבועות. את הניגון חבר רבי מיכל ברגל שלפני, כאשר היה חולה ולא יכול היה להגיע לבעל שם טוב, והוא מבטא את הגעגועים שלו לרבו. הבעל שם טוב אמר שכאשר אדם ינגן את הניגון הזה עם הרהור תשובה אז הוא יעורר עליו רחמים רבים, לא משנה היכן יהיה בעולמות העליונים. אנחנו כבר בשבת מברכין סיון, מתכוננים לחג מתן תורה שהוא גם יום ההסתלקות-הילולא של מורנו הבעל שם טוב. צריכים לנגן את הניגון הזה בשבועות, וכעת כבר מתאים להתכונן.

בנוסף, אנחנו במוצאי יסוד שביסוד – עוד מעט נספור את ספירת העומר אבל כעת אנחנו עדיין ביסוד שביסוד – שהוא יום ההילולא של כמה מגדולי ישראל, כפי שדובר אמש. בדור האחרון זהו יום ההילולא של רבי שלמק'ה מזוועהיל, שהוא הנין של רבי מיכל מזלוטשוב. גם בעל הילולא נוסף, בחב"ד, רבי אייזיק מהומיל, ה'משכיל' של חסידי חב"ד – ודאי היה שר את הניגון הזה. בכלל, רבי מיכל קבל את סוד הנגינה מהבעל שם טוב והמגיד שלח את אדמו"ר הזקן לקבל אותו מרבי מיכל, אז במובן הזה כל הנגינה החב"דית באה מרבי מיכל והניגון הזה הוא ניגון מובהק ששרים בחב"ד. אם כן, הניגון מחבר לנו שנים מבעלי ההילולא של יסוד שביסוד.

דרך עבודת ה' של רבי שלמה מזוועהיל

רבי שלמה מזוועהיל היה מגדולי הצדיקים שהגיע לירושלים עיה"ק, אפשר לומר שהוא היה גדול הצדיקים בירושלים בדור הקודם (הוא הסתלק בכ"ו אייר תש"ה). הוא עלה לארץ מזוועהיל, כשירד מהאניה אמר לנכדו שהוא זורק את האדמו"רות לים, וכך הסתיר את עצמו כמה שנים עד שהוא התגלה ואז היו באים אליו רבים להיוושע. גם רבי אשר היה קשור אליו, כפי שהזכרנו – יש דברים שונים בדרך עבודת ה' שלו שנראים כמו המשך לרבי שלמק'ה, וכפי שציינו הוא היה הולך להשתטח על ציונו בהר הזיתים.

הדרך של רבי שלמ'קה בעבודת ה' שמה דגש עיקרי על היחס לזולת – לא לפגוע בשני, להרגיש את המקום שלו ולעזור לו. יש כמה סיפורים ששאלו אותו על חומרות בכשרות – על הידורי מצה בפסח, על חומרות – והוא ענה בחריפות שכאשר יהודי יגיע לשמים אחרי מאה ועשרים לא ישאלו אותו כמה חומרות עשה או לא עשה, זה לא מענין, אלא כמה היה זהיר לא לפגוע בזולת, וגם על שמירת ברית הלשון ושמירת העינים. זה גם יסוד גדול אצלנו, שצריך להרגיש את הזולת, את המקום שלו, ולא לבוא עם המקום שלי וכך לפגוע בזולת (לרוב בלא יודעין).

"מעשיו מרובין מחכמתו"

פעם ראו את רבי שלמ'קה מסתובב בבית המדרש ומנסה בהשתדלות רבה לפרוט איזו מטבע גדולה. שאלו אותו במה הענין, והוא אמר שהוא ראה יהודי נכנס לבית מדרש ומנסה ללא הצלחה לפרוט, אז הוא רצה לעזור לו. הוא הוסיף שבאותו רגע היתה לו הרגשה ש"חכמתו מרובה ממעשיו" וכדי שלא יהיה כך הוא מהר לעשות איזו עובדא לטובת יהודי.

יש כאן שני מוסרים גדולים. הראשון הוא האופן בו צריכים להרגיש את הזולת – זו דוגמה לדרך של רבי שלמ'קה – שכאשר יהודי נצרך למשהו להרגיש מאד את הצורך שלו ולהתמסר לעזור לו. השני הוא החשיבות שלא להיות, אפילו לרגע, "חכמתו מרובה ממעשיו" – צריכים חכמה בעבודת ה', זה חשוב, אנחנו בימי הספירה שיש בהם ענין של "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע", "השכל וידוע אותי" (וחכמה היא גם בטול, כדלקמן), אבל אחרי הכל צריך שיהיו "מעשיו מרובין חכמתו". איך הרבי אומר את זה? "המעשה הוא העיקר".

עבודת התפלה עבור הזולת

היו באים לרבי שלמ'קה עם קוויטלאך, כמו לכל הצדיקים, והוא היה אומר כמו רבי חנינא בן דוסא מה יהיה עם החולה – אם תפלתו היה שגורה בפיו הוא ידע שהיא פעלה. רבי שלמ'קה היה הולך הרבה לכותל, וכאשר היו באים לביתו לבקש על ענין מסוים והוא לא היה שם הרבה פעמים היו שולחים לחפש אותו בכותל. כשיהודי היה נגש אליו בכותל ומבקש שיתפלל על משהו הוא היה אומר לו: בא נתפלל על זה יחד, נגיד תהלים – הוא היה אומר איזה פרקי תהלים מסוימים לומר בכל בקשה כזו – והרבה פעמים היו מתפללים יחד עד שהוא הרגיש שהתפלה שגורה והיא פעלה את פעולתה.

גם זו דוגמה לדבר שראו גם אצל ר' אשר. ר' אשר היה הרבה פעמים הולך עם יהודים להתפלל – בכותל או במקומות קדושים אחרים – כשהוא מקדיש זמן לתפלה עם אדם מסוים על בקשתו הספציפית. לפעמים היו אומרים יחד את כל התהלים, פעם אחת ויותר, כשר' אשר מזדהה לגמרי עם הבקשה והכאב של היהודי, עד שר' אשר הרגיש שהתפלה פעלה.

היו לר' שלמק'ה גם ענין הרבה פעמים להתפלל ליד המטה של החולה. הוא היה מכתת רגלים – גם בשנים המאוחרות, כשהיה זקן וחלש – להתפלל על חולה ליד מטתו בבית הרפואה.

מופלא בסבלנות

בקשר להנהגה ללכת לבית הרפואה, יש סיפור שפעם אחת, כשהוא כבר היה מבוגר, הנכדה שלו היתה בסכנה והיו צריכים לנתח אותה. ר' שלמ'קה רצה להתפלל ליד מטתה בבית הרפואה בזמן הניתוח, ובקש שיודיעו לו לקראת הניתוח כדי שיגיע. כשהודיעו לו והוא רצה לצאת לדרכו, כשכבר היה בדלת, הגיע איזה עני, יהודי מסכן, והתחיל לספר לו על הצרות שלו. לא היתה איזו בקשה מסוימת שבה רבי שלמק'ה יכול היה לעזור לו – הוא רק ספר על הצרות שלו. הוא היה מישהו ש'תופס', הוא לא נתן לרבי שלמק'ה ללכת אלא סיפר באריכות רבה על צרותיו, ורבי שלמק'ה הקשיב לו בסבלנות רבה. מי שבא ללמוד חסידות בבקרים שמע שבזמן האחרון ראינו בהמשך תש"ה שהרבי הריי"צ משתמש בביטוי "מופלא בסבלנות" – הוא היה מופלא בסבלנות. כשהיהודי עזב את רבי שלמק'ה כבר לא היה טעם ללכת לבית הרפואה, הניתוח כבר עבר. רבי שלמק'ה אמר שהוא מקוה שזכות הסבלנות שלו בשמיעת היהודי והחסד בכך שנתן לו לפרוק את לבו תעמוד לנכדתו כמו התפלה שרצה להתפלל ויותר מכך.

גם בסיפור הזה יש דוגמה להנהגה שרבי אשר לקח – אולי לא רק ממנו, היתה אצל עוד. איך קוראים לזה שהוא בא לצאת ואז מזדמן יהודי שצריך עזרה? סבה. רבי שלמ'קה כאן חי עם הסבה שה' סובב לו וקיים "בטל רצונך מפני רצונו". רצונו של רבי שלמ'קה היה רצון דקדושה, רצון להתפלל על יהודיה – לדאוג לנכדתו – אך כאשר ה' סובב לו בהשגחה פרטית ענין אחר הוא בטל את רצונו מפני רצונו של ה'. מקורן של הסבות הוא באור אין סוף הסובב כל עלמין, ואילו הרצון הקדוש שמופיע במודעות של האדם מקורו באור אין סוף הממלא כל עלמין, וכאשר הסבות מתגלות מהסובב כל עלמין הן מתגברות – ומבטלות-משנות – את הרצון האישי הטוב שמקורו בממלא כל עלמין.

איש מופת

נספר 'א מופת': היה אברך צעיר בירושלים, לא חסיד, שאשתו היתה בהריון ובחדש השביעי הרופאים אמרו שהמצב מסוכן לאמא ועובר ואין ברירה אלא ליילד את העובר בניתוח. אמנם אותו אברך לא היה חסיד, אך מישהו מהמשפחה המליץ לו לגשת לרבי מזוועהיל, ובשל המצב המסוכן הוא השתכנע לעשות זאת. הרבי אמר בפסקנות שאין לעשות את הניתוח ושיהיה בע"ה ילד בריא לאמא בריאה והפסקנות של הרבי שכנעה את האברך לעשות כעצתו למרות איומי הרופאים. ובאמת, בחדש התשיעי נולד בעתו ובזמנו בן בריא וגדול.

האברך בא לבשר לרבי שלמ'קה, להודות לו ואולי גם להזמין אותו לברית, והרבי – במפתיע – אמר לו שאת הברית לא יעשה בזמנה, אלא לדחות אותה, ו'אתה כבר תדע מתי לעשות את הברית'. יש מצוה מן התורה, דין בשו"ע, וצריכים למול את הילד ביום השמיני – הוא גדול, הוא בריא, אין שום סבה לעכב – והרבי אומר לעשות אחרת. האברך המופתע התלבט בענין והחליט שהוא לא יציית לרבי וידחה את הברית ללא סבה נראית לעין. חמיו של האברך, שהיה מקורב לרבי שלמ'קה, לא קבל את החלטת האברך. לשלוח אותו שוב לרבי אין טעם – הרבי כבר אמר את דעתו – והוא הציע שילך לשאול את רבה הראשי של ירושלים, הרב צבי-פסח פרנק. הרב, שהיה תלמיד חכם וצדיק גדול, גם הוא לא היה חסיד – והאברך הסכים לשאול אותו. הוא בא ופרש בפניו את כל הספור, מתחלתו, ואחרי שיקול הדעת אמר הרצ"פ פרנק שרבי שלמ'קה לא גרע מרופא מומחה – שאם רופא מומחה היה אומר לדחות את הברית היה צריך לסמוך עליו, כך יש לסמוך על דברי רבי שלמ'קה. אחרי פסק רבה הראשי של ירושלים גם האברך, למרות ה'גנים' הליטאיים שלו, קבל את הפסק ולא עשה את הברית בזמנה.

והנה, ביום התשיעי ללידה – יום למחרת הברית המיועדת – התינוק חלה לפתע, התברר שיש לו אפנדיציט ויש לנתח אותו במהירות לפני שיתפוצץ ויסכן אותו. כל הרופאים אמרו שאם התינוק היה נימול יום קודם הוא לא היה שורד את ההתקף והניתוח שנזקק לו. לאחר שהתינוק התרפא מהניתוח כבר ידע האברך שהגיע הזמן למול אותו, כדברי רבי שלמ'קה ש'אתה כבר תדע מתי לעשות את הברית'.

 

קודם נגנו ניגון הכנה לחדש סיון, אבל אנחנו עדיין בתוך חדש אייר, שכולו בסימן "לכתחילה אריבער" של הרבי המהר"ש – אז ננגן גם את "לכתחילה אריבער".

ב. ביאור מאמרים שהובאו ב"מבשר טוב" (מהרבי המהר"ש ומר"ש מקרלין)

הדפסת ה"מבשר טוב"

מונח כאן בארון שו"ת "מבשר טוב" של הרב מאיר אייזיקזאהן זצ"ל – הוא היה הרב הראשון שלי. משפחת אדמו"רי נדבורנא מסועפת מאד, ובחייו הוא היה הפוסק של המשפחה – של כל האדמו"רים. הוא היה בקשר עם גדולי ישראל – הבן שלו ספר (בראיון שעשו איתו) שגם הרבי מסאטמר היה שולח אליו שאלות, הם היו קשורים גם משפחתית, והוא גם עמד בקשר קבוע עם רבי משה פיינשטיין. בשנה הראשונה שהוא היה בארה"ב הוא גר בקראון-הייטס ואז הוא גם היה אצל הרבי – בשנה הראשונה של הנשיאות. השו"ת שלו יצא כעת מחדש – את שני הכרכים הראשונים לא היה אפשר להשיג הרבה זמן וכעת הדפיסו מחדש, והכרך השלישי הוא חדש לגמרי. התשובות שלו מאד יפות ועסיסיות, עם הרבה ווארטים חסידיים בפנים. אנחנו רוצים כעת שיעשו מבצע בישיבות שלנו, שילמדו את התשובות האלה – מה טוב שילמדו ביחד, בשיעור, וגם יכתבו הערות וחידושים עליהן.

בשני הכרכים הראשונים יש גם תשובות אלי – אני כבר הייתי בירושלים, בחור בישיבת קמניץ, אבל שלחתי אליו שאלות. התשובה הראשונה בספר היא אלי, על זמן תפלה. הוא עונה באריכות על הענין של תפלה מאוחרת עם הרבה נגלה וגם סיפורי צדיקים, ובסוף מביא את הווארט – הלא חב"די כל כך, אבל ווארט חסידי מאד – שכאשר נמצאים אצל הרבי אז הרבי הוא השו"ע וכשלא נמצאים אצל הרבי השו"ע הוא הרבי. זה ווארט יפה מאד – כשנמצאים אצל הרבי מה שהוא עושה זה השו"ע, אם הרבי מתפלל מנחה בחצות לילה, כמו שהיה לפעמים אצל הרבי, זה השו"ע! גם הצד השני חשוב – כשלא נמצאים אצל הרבי השו"ע הוא לא סתם ספר, הוא רבי!

בסוף הכרך השלישי, החדש, יש עוד קובץ יפה מאד של דברים שהוא כתב לעצמו – דברים יפים וחשובים מכל מיני ספרים – ובסופו יש עשרה עמודים של עובדות וסיפורים שהוא שמע, ממגוון הכי רחב של צדיקים. מענין שיש שם שלשה דברים חב"דיים (עד איפה שראיתי) – כולם מהרבי המהר"ש, שנים מוכרים גם במקורות החב"דיים ואחד לא היה מוכר לי (חתני אמר לי שהוא כן שמע את הווארט הזה). מענין איך הגיעו דברים מהרבי המהר"ש לרומניה, איפה שהיה בעל ה"מבשר טוב". הוא גם יכול היה להביא מעוד בנים ונכדים של הצ"צ, אך הוא מביא רק מהרבי המהר"ש. הדבר החב"די הנוסף הוא מר' מעשיל גלבשטיין – יש בכפר חב"ד משפחת גלשטיין, מצאצאיו – בעל ה"משכנות לאביר יעקב" שהיה חסיד קוצק ואחר כך חסיד של הרבי הצמח צדק. נספר את העובדא הראשונה בקובץ הזה ואת העובדא הלא-מוכרת מהרבי המהר"ש.

רבי שלמה מקרלין על אהבת ישראל של ה'

להרבה מהצדיקים היו ביטויים מיוחדים על אהבת ישראל. למשל, אנחנו אוהבים להביא את הווארט של רבי פינחס מקוריץ שצדיק גמור הוא זה שאוהב רשע גמור וצדיק שאינו גמור הוא זה שאוהב רשע שאינו גמור. על דרך זה, רבים מתלמידי הבעל שם טוב הביאו לידי ביטוי את הגוון המיוחד שלהם באהבת ישראל בביטויים מסוימים, חריף לרוב – כל אחד בדרכו. יש ווארטים כאלה מהבעל שם טוב, מהמגיד, מרבי זושא, מרבי לוי יצחק מברדיטשוב ומאדמו"ר הזקן וכו'. כאן הוא פותח את הקובץ בווארט כזה מרבי שלמה מקרלין.

רבי שלמה מקרלין אמר שהלואי שהאהבה שלי לצדיק הכי גדול היתה מגיעה לאהבה שיש לקב"ה לרשע הכי גדול. יש כאן ווארט מענין שמתאר 'חפיפה' בין האהבה הכי גדולה של האדם, מלמטה למעלה – שיש לי אהבת ישראל, ומסתמא ככל שמישהו יותר צדיק אני יותר אוהב אותו, והאהבה הכי גדולה היא לצדיק הכי גדול – לבין אהבת ה' לישראל מלמעלה למטה, שקשה קצת לומר שיש בה חלוקות אבל מסתמא האהבה הכי 'נמוכה' היא לרשע הכי גדול. יש חפיפה, שהאהבה הכי גדולה של האדם מגיעה – הלוואי – לאהבה הכי 'קטנה' ו'נמוכה' של ה'. בהמשך בע"ה נסביר יותר את הווארט הזה.

הרבי מהר"ש: "אוירא דארץ ישראל מחכים" ו"אוירא דחוץ לארץ מטפיש"

קודם נספר את הווארט הפחות מוכר שהוא מביא מהרבי המהר"ש. אחד הווארטים המוכרים שהוא מביא הוא שבזמן הרבי המהר"ש היתה העליה של ביל"ו, והוא אמר שאם הם היו מוסיפים עוד שתי מלים מהפסוק – "[בית יעקב לכו ונלכה] באור הוי'" – הוא היה עולה איתם. אצל הרבי הריי"צ כתוב שאמר שהיה עולה איתם יחד עם מאה אלף חסידים, אבל המבשר טוב מביא רק שהיה עולה יחד איתם. גם הווארט שלא הכרתי קשור לארץ ישראל – שהרבי מהר"ש אמר ש"כשם שאוירא דארץ ישראל מחכים כך אוירא דחוץ לארץ מטפיש".

ווארט יפה מאד, אבל קצת צריך עיון – איך הוא מסתדר עם ה"מאך דא ארץ ישראל" – דרך העבודה שהנחיל הצמח צדק, אביו של הרבי המהר"ש, ובעקבותיו הלכו כל הרביים?! צריך לומר ש"אוירא דארץ ישראל" ו"אוירא דחוץ לארץ" הם לא רק דבר גשמי – אלא אויר-אוירה שנוצרת סביב האדם. בלוח "היום יום" לא כתוב את הווארט של "מאך דא ארץ ישראל", אבל כתוב הרבה על טהרת האויר – על ידי חזרת משניות או תניא בעל פה ועוד. טהרת האויר היא בעצם יצירת "אוירא דארץ ישראל מחכים" סביב האדם אפילו בחוץ לארץ. "אוירא דארץ ישראל מחכים" פירושו שהאויר הטהור של ארץ ישראל מחדיר בנפש בטול, פנימיות כח החכמה (וכמובן גם חכמה כפשוטה).

וגם להיפך – "אוירא דחוץ לארץ מטפיש", ומי הטפש הכי גדול? מי שמנסה לחיות בארץ ישראל כמו בחו"ל, להכניס לארץ את התרבות של חוץ לארץ, לחיות בארץ ישראל בהעדר-בטול לה'. בכלל, שואלים הרבה פעמים – למה הרבי המהר"ש היה צריך להצטרף לביל"ויים אם היו מוסיפים את "באור ה'"? למה הוא לא עלה בראש מאה אלף חסידים באמירה של "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'"?! מכאן אפשר קצת להבין את ההסבר, שהביל"ויים היו הטפשים הכי גדולים, אלה שמנסים להחדיר "אוירא דחוץ לארץ מטפיש" לארץ ישראל, וההשפעה שלהם על האוירה היתה גדולה. ובכל זאת הם היו אנשי מעשה, ואי אפשר לבנות ולישב את הארץ בלי אנשי מעשה (הגם שהם מעטים, רק שכל כולם מונח במעשה...), וד"ל.

חלוקת התפארת

כדי להסביר את הסיפור הראשון, הווארט של רבי שלמה מקרלין, נרחיב נקודה מהשיעור אמש, התוועדות יסוד שביסוד לכבוד רבינו סעדיה גאון. אחרי זה נסביר עוד נקודה אחת לגבי ארבעת בעלי ההילולא.

עשינו פרצוף של עשרה גדולים בכל הדורות, כאלה שאלמלי הפעולה שלהם נשתכחה תורה מישראל, כאשר בעל ההילולא – רבינו סעדיה גאון – היה בספירת התפארת. ספירת התפארת מתייחסת מבין כל הספירות בכך שיש בה חלוקה מהותית בין השליש העליון שלה לשני השלישים התחתונים שלה. השליש העליון של התפארת שייך עדיין לחסדים המכוסים ביסוד אמא – הבינה מכסה את החסד, את הגבורה ואת השליש העליון של התפארת. על המדרגה הזו כתוב "בינה לבא" – המדרגה של הלב המכוסה באור של אמא-בינה. שני השלישים התחתונים כבר שייכים לחסדים המגולים, שיוצאים מיסוד אמא.

בחסידות מוסבר בהרבה מקומות – יש על כך מאמר יפה של אדמו"ר הזקן במאמריו הקצרים – שהשליש העליון של התפארת הוא בסוד "עץ החיים" ואילו שני השלישים התחתונים של התפארת הם בסוד "עץ הדעת טוב ורע". בשני השלישים התחתונים יש מודעות עצמית – התוצאה של חטא עץ הדעת – ואילו בשליש העליון יש מודעות אלקית, או המודעות המתוקנת שאנחנו קוראים לה מודעות טבעית.

לפני שנרחיב במשמעות חלוקת התפארת ביחס לרבינו סעדיה גאון נאמר שזהו הסבר לדברי רבי שלמה מקרלין: היחס בין אהבת ישראל של ה' לאהבת ישראל של רבי שלמה מקרלין הוא על דרך היחס בין השליש העליון של התפארת לשני השלישים התחתונים שלה. אהבת ישראל שלנו היא בגדר חסדים מגולים – היא אהבה מורגשת וגם מוגבלת ואנושית. באהבה הזו יש חלוקה של מדרגות, כאשר המדרגה הכי עליונה – האהבה לצדיק הגדול ביותר – היא הקצה העליון של שני השלישים המגולים. לעומת זאת, אהבת ישראל של ה' שייכת לשליש המכוסה – אהבה בלתי מוגבלת, למעלה מהמושגים המורגשים של האדם. אצל ה', אם נדבר על חלוקה של רמות האהבה – יש חלוקה של מדרגות אהבה, אך באמת כל האהבות שוות כי הן מכוסות באור הסובב כל עלמין שאוהב את כולם בשוה (וכמבואר בדא"ח שביסוד אמא אהבת כל יהודי היא אהבה עצמית ממש – כל היהודים בכלל, תחת המקיף של ה'אני' של יסוד אמא) – האהבה הנמוכה ביותר, האהבה לרשע הגדול ביותר, היא קצה השליש העליון של התפארת (במקום הלב של ז"א). כלומר, אהבת ה' לרשע הגדול ביותר היא למעלה מאהבת ישראל שלנו לצדיק הגדול ביותר – כאשר בין שתי האהבות האלה יש מעין חפיפה, אך העליונה היא באין ערוך לתחתונה.

סעדיה-סעדיה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו"

אם מחלקים את התפארת, כנגדה מכוון הרס"ג, יוצא שיש שתי בחינות רס"ג – סעדיה-סעדיה. בכל התנ"ך כפל של שמות מבטא חבה – כך כתוב "אברהם אברהם", "יעקב יעקב", "משה משה" ו"שמואל שמואל". ב"משה משה" "לא פסיק טעמא בגוויהו" ובשאר יש "פסיק טעמא", אפילו בכפל של "הוי' הוי'" יש פסיק טעמא. כפילת השם של הרס"ג – סעדיה-סעדיה – עולה רחמים, המדה שבפנימיות התפארת, זו פנינה.

אם יש כאן שתי בחינות של סעדיה, הרי שבנוסף לכך שהוא מסיים את החג"ת הוא גם מתחיל את התנ"ה, בסוד "תנה הודך על השמים" שדובר לאחרונה. אמרנו בשיעור את הגימטריא של הלל-רב-סעדיה, שעולה טז פעמים הוי' (הלל-שמאי), וגם סעדיה-משה-יצחק (הרס"ג, הרמב"ם והאר"י – וראה עוד דלקמן בעולה מסדר התנ"ה ביחס ליסוד שביסוד ובעלי ההילולא שלו) הם כפולת שם הוי' ב"ה, זך פעמים הוי' העולה שבת (ביחד, הלל-רב-סעדיה סעדיה-משה-יצחק = גדול פעמים הוי' = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

הספירה הכפולה של הרס"ג – לפי חלוקת ספירת התפארת – מתאימה לכך שהוא מסכם דור קודם ומתחיל דור חדש (ולפי הדוגמה שלו בחרנו לפרצוף עוד דוגמאות שמתאפיינות בכך). השליש התחתון של הרס"ג קשור לכל המקצועות שהוא חדש בתורה, כפי שדובר. השליש העליון של רבינו סעדיה גאון הוא עבודת ה' הפנימית שלקח ממנו מורנו הבעל שם טוב. בשל הקשר הפנימי הזה מקובל שהבעל שם טוב היה הגלגול של הרס"ג (כמו שהמבשר טוב מביא בשם ר' לייב שרה'ס), וכבר דברנו בארוכה בעבר על המשמעות של להיות גלגול של מי שלא האמין בגלגולי נשמות...

הבעל שם טוב לקח מהרס"ג את היסוד של "כל ימיו בתשובה" מתוך ההכרה של האדם בה', שמתפתחת מיום ליום, ולפי איך שאני מכיר את ה' היום כל העבודה הקודמת אינה מספקת ולחטא תחשב. יש כאן יסוד מאד חב"די, שעבודת ה' היא על פי ההכרה. דברנו בספירת העמר על "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידֹע אותי" ואדמו"ר הזקן מסביר בתניא ש"לפי שכלו יהולל איש" – המדות של האדם, בהן הוא עובד את ה', הן על פי שכלו, על פי ה"השכל וידֹע אותי" שלו. איפה אדמו"ר הזקן מסביר את זה בתניא? באגרת הקדש טו. יש כמה מקומות שמהם אפשר להתחיל ללמוד תניא, ל'משכיל' מתאים להתחיל ללמוד תניא מאגרת הקדש טו. גם ל'עובד' יש התחלה באגרת הקדש – אגרת הקדש ב, "קטנתי מכל החסדים". יש עוד אגרת יסודית ביניהן – אגרת הקדש יא, "להשכילך בינה". היא בין ה'עובד' ל'משכיל' –אגרת של 'עבודה' שמתחילה "להשכילך [שכל] בינה ['בינה לבא']"[ב].

בכל אופן, היסוד של הרס"ג שאדם צריך לעשות כל ימיו תשובה מתוך העילוי של ההבנה וההשגה שלו באלקות בא לידי ביטוי בפסוק שקושר בין בינה לתשובה: "ולבבו יבין ושב ורפא לו". "ולבבו יבין" היינו האור של הבינה-אמא שמכסה את השליש העליון של התפארת, "ושב" הוא התשובה עצמה (שבאה מתוך ההבנה), העבודה בשליש העליון של התפארת, ו"ורפא לו" מתייחס לשני השלישים התחתונים, הגלויים, של התפארת. יסוד כל החולי הוא המודעות העצמית שהחלה בעץ הדעת – שגורמת לעירוב הטוב והרע – לשם נדרשת הרפואה, שבאה על ידי התשובה.

ג. בעלי ההילולא של יסוד שביסוד – טעמי הבריאה

סעדיה-משה-יצחק בבעלי ההילולא

ההתבוננות כי דווקא בספירת התפארת יש גם הצטרפות לחסד ולגבורה (מצד השליש העליון) וגם לנצח ולהוד (מצד שני השלישים התחתונות) יצרה את השלישיה של סעדיה-משה-יצחק – הרס"ג-הרמב"ם-האר"י. אך כשמתבוננים, השלישיה סעדיה-משה-יצחק מתאימה גם לשלשה מבעלי ההילולא של יסוד שביסוד לפי סדרם: רבינו סעדיה גאון, רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) ורבי יצחק-אייזיק מהומיל (ולפי זה יש לומר שרבי שלמ'קה מזוויל מכוון כנגד היסוד בפרצוף שלנו – מורנו הבעל שם טוב).

מה הקשר בין רבי אייזיק מהומיל לאר"י הקדוש (יצחק-יצחק לגזרה שוה)? אין בכל חסידות חב"ד, אפילו לא בכתבי הרביים, מי שטורח להסביר את פרטי הפרטים של האריז"ל כמו רבי אייזיק מהומיל, שמחדש ענינים מופלאים בדרך השכלת חסידות חב"ד כדי להסביר את פרטי תורת האריז"ל.

דמותו של הרמח"ל

היחס לרמח"ל בחסידות הוא מורכב – יש כמה שמועות שאין כעת מקומן. מספרים על הרבי הצמח צדק שלא רצה שילמדו בגלוי את ספריו – אף שהיה בקי בהם בעצמו – כי לא גדל זקן. הרמח"ל היה מאד נרדף – עוד יותר ממנו... אלצו אותו לשרוף את ספריו – וזה לבד דורש שניתן לו את מקומו הראוי. אגב, אחד הספרים שלו – לא ידענו זאת כשהוצאנו את הספר הראשון שלנו – נקרא "סוד הוי' ליראיו".

רבים יודעים על ההשפעה של הרמח"ל על העולם הליטאי – הגר"א העריץ אותו מאד, ואף לבש בגדי חג כשהגיע אליו ספרו אדיר במרום על האדרא רבא, ובזכותו הוא נכנס כדמות עיקרית בעולם הליטאי, בסיס לקבלה האשכנזית, וכמובן בתנועת המוסר (בזכות הספר מסילת ישרים). אך יש לרמח"ל גם השפעה על החסידות ויסודות מדבריו נכנסו לחסידות או שמשו לה רקע. הבעל שם טוב אמר עליו שהוא ניצוץ משיח – בכל יהודי יש ניצוץ משיח, אך הוא ניצוץ גדול וגלוי של משיח.  ידוע שהרב המגיד ממעזריטש נ"ע נהג לעיין בקל"ח פתחי חכמה לפני שיצא לומר תורה, ואז סגר את הספר ואמר "ברישא חשוכא והדר נהורא" – גם החשך שלפני האור של החסידות הוא דבר גדול, רקע לחסידות. פחות מפורסם שהרמח"ל הוא התחלה של דבר נוסף – של כל התרבות בציונות ובהשכלה. הספר הראשון שהוא הוציא – בצעירותו, בגיל 16 (באופן כללי הוא היה צעיר, נפטר לפני גיל 40) – עסק בחכמת הדקדוק, יש לו מחזות וספרי חול והמשכילים ראו בו את ההתחלה של התרבות החדשה (ביאליק כותב על כך). אם כן, הרמח"ל הוא התחלה של חסידים-מתנגדים-ציונים – ר"ת חמץ. אם מתחילים מחסיד ומתדרדרים למתנגד ובסוף לציוני זה חמץ-החמצה, אך אם עולים מציוני למתנגד ולבסוף לחסיד ראשי התיבות הם צמח – זו צמיחה דקדושה (תהליך משיחי, שעל משיח נאמר "צמח שמו ומתחתיו [מדרגות נמוכות] יצמח").

הרמח"ל עצמו עלה לארץ בסוף ימיו. הוא הגיע לעכו, ובה נפטר במגפה באותו יום – כ"ו אייר – יחד עם אשתו ובנו. יש קבר לרמח"ל בטבריה, אך יש הטוענים שהוא נקבר בסמיכות לעכו – בכל אופן, מנהג ישראל לציין את קברו ליד רבי עקיבא בטבריה (סימן שהוא שייך לרבי עקיבא, כמבואר במ"א). רב הגוניות של הרמח"ל משתקפת גם בדמותו של הרמב"ם – שגם זרמים שונים בעם ישראל רואים בו את המקור שלהם – שהרמח"ל מתחבר ל'מקום' שלו בפרצוף עשר הדמויות. גם העליה לארץ והקבורה (המקובלת) בטבריה מתאימות לדמותו של הרמב"ם.

טעמי הבריאה

בשער "טעם הבריאה" בספר סוד הוי' ליראיו אנחנו מסבירים שיש ארבעה טעמים שכתובים בספרים הקדושים לבריאה:

  • נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים
  • בגין דישתמודעון ליה
  • כדי להיטיב לברואיו
  • אין מלך בלא עם

נתחיל מהטעם השלישי, שהוא הטעם שמביא הרמח"ל – הקב"ה הוא "עצם הטוב" ו"מטבע הטוב להיטיב". אי אפשר להגדיר את הקב"ה, אבל – כפי שדברנו כמה פעמים – אם אפשר לומר עליו משהו, אפשר לומר שהוא "עצם הטוב". הקב"ה הוא טוב, ולכן הוא רצה להיטיב ולשם כך ברא את העולם. לפי אותו הגיון, איך אפשר לכנות את הקב"ה לפי הטעם של "בגין דישתמודעון ליה"? מה צריך לדעת על ה'? את אחדות ה', מצות היחוד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – לפי הטעם הזה ה' הוא אחד. ואיך נכנה אותו לפי הטעם של "דירה בתחתונים"? גילוי עצמות ה' במקום התחתון ביותר הוא נשיאת הפכים, ולפי הטעם הזה ה' נקרא "נושא הפכים" (או, אם נרצה ביטוי שלא כתוב, אפשר לקרוא לו 'חידת כל החידות' או 'פלא כל הפלאים', במלה אחת – פלא). לפי הטעם הרביעי, פשוט מאד, ה' נקרא מלך (הערך הממוצע של ג אותיות מלך הוא אחד-טוב; פלא-אחד-טוב-מלך עולה רלא, אהיה במשולש).

לכל אחד מהטעמים האלה אפשר לתת משפט – "דירה בתחתונים", "דעה את הוי'" (התכלית של "בגין דישתמודעון ליה"), "טבע הטוב להיטיב" ו"אין מלך בלא עם".

אמרנו שהרמח"ל מדגיש את הטעם של "טבע הטוב להיטיב". מי 'הולך' על הטעם של "דירה בתחתונים"? זהו הטעם העיקרי המודגש בחסידות חב"ד, ומבין בעלי ההילולא של "יסוד שביסוד" הוא מתאים לרבי אייזיק מהומיל. הטעם של "בגין דישתמודעון ליה" מתאים לבעלי החקירה, וביניהם הרס"ג – בעל ההילולא הראשון של "יסוד שביסוד". אם כן, סעדיה-משה-יצחק של "יסוד שביסוד" מתאימים לשלשת הטעמים הראשונים של הבריאה. למי שייך הטעם הרביעי, של "אין מלך בלא עם"? כנראה שזהו הטעם של מלך המשיח.

בכל אופן, הבאנו את כל זה כדי להגיד שמתאים שהרמח"ל – שהטעם שלו הוא "טבע הטוב להיטיב" – יהיה בספירת הנצח. בספירת החסד נמצא "עצם הטוב", ובנצח – ענף החסד שבמוטבע – מתגלה "טבע הטוב להיטיב" בפועל.

נשיר ניגון – ששרנו גם בכולל לפני שבוע – שהוא ניגון של רבי הלל שהמשפיע רבי שלמה-חיים קסלמן אהב.

 

 



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] חבור האגרות טו ו-ב יוצר את המלה טוב וחבור האגרות טו ו-יא עולה הוי' – "טוב הוי' לכל".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com