סיום ספר התניא - י"ח כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה

בע"ה

י"ח כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיום ספר התניא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "הוכח תוכיח" – לדעת איך להוכיח

[לפני שחרית]

ניגנו שלש תנועות.

סיום התניא – "הוכח תוכיח"

אנחנו היום – לכבוד ח"י כסלו, היום האחרון של השנה החסידית, ולפי תקנת הרבי הקודם מסיימים היום את ספר תניא קדישא – נלמד את החת"ת של היום, סיום התניא. סוף קונטרס אחרון הוא אגרת הקדש שאדמו"ר הזקן כותב לחסידים, והיא מתחילה "הוכח תוכיח את עמיתך". הכל בהשגחה, העובדה שסדרו את האגרת הזו בסוף התניא ודאי מכוונת על ידי אדמו"ר האמצעי ובהשגחה עליונה, אז צריך הרבה לדייק. בהשגחה פרטית, התוכן כאן מאד מתאים לכולל – לכל כולל, ובמיוחד לכולל שלנו.

"הוכח תוכיח" – "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים" "אפילו מאה פעמים"

אדמו"ר הזקן מתחיל "הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פנים". ידוע פירוש הבעל שם טוב על "הוכח תוכיח", הכפל כאן. הוא מפרש כאן כדברי חז"ל, שמהכפילות של "הוכח תוכיח" לומדים "אפילו מאה פעמים", שוב ושוב עד שיעבוד. אבל איך הבעל שם טוב מפרש (והיות שיש פה שני פירושים בתורת חיים אז כמו שהרבי תמיד מדגיש יש קשר בין שני הפירושים)?

כמו שיספרנו על אדמו"ר האמצעי לפני כמה ימים, שנכנס אברך וספר על עבירה חמורה ומוזרה לגמרי שהוא עשה, ואדמו"ר האמצעי לא מצא בעצמו אפילו בדקות שבדקות אז היה צריך כמה ימים להסתגר, לעשות תשובה ולהתענות, עד שזיהה ותקן אצלו בשרש ואז יכול היה לתקן אצל הזולת. זה פירוש הבעל שם טוב על "הוכח תוכיח" – "הוכח" את עצמך, תמצא את הדבר בתוך עצמך ותעשה את התיקון הפנימי, ואז כך "תוכיח" בהצלחה מישהו אחר. זה על דרך המאמר של ריש לקיש – שאנחנו מחבבים ביותר את כל מאמריו – "קשוט עצמך ואחר קשוט אחרים". אותו רעיון, שאם אדם לא יכול לקשוט – גם לקשט וגם לאמת ("קושט דברי אמת") – את עצמך, אתה לא יכול לקשוט מישהו אחר. שני פירושי "קשוט" שייכים לתפארת – יפי ו"אמת ליעקב".

איך אפשר לקשר את שני הפירושים יחד, ש"הוכח תוכיח" היינו "אפילו מאה פעמים", עם פירוש הבעל שם טוב? כנראה שמי שמוכיח צריך לעשות חשבון, וכך כתוב, שאם התוכחה לא פעלה בראשונה זו לא בעיה שלך אלא שלי – שכנראה אני לא הוכחתי את עצמי מספיק, וממילא התוכחה שלי לא פעלה. גם לא אמרתי את התוכחה מספיק בקירוב דעות, באהבת ישראל. הפסוק אומר "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", צריך להוכיח מתוך אהבת ישראל ולא לבייש או להכאיב או להונות אותו. ברור ששני הפירושים הולכים יחד.

תוכחה על סדרי התפלה

על מה הוא מוכיח? על סדרי תפלה, כמו שאנחנו הולכים להתפלל כאן כעת – שיתפללו כולם יחד, לא מהר מדי, לא לחטוף מילים ח"ו – אומר כמה פעמים שח"ו לחטוף מילים – ולא לאט מדי. ביחיד אפשר להאריך, כמו שר"ע היה מתפלל וכמו שאדה"ז היה מתפלל לבד, אבל בצבור גם לא ארוך מדי וכמובן לא לחטוף. היות שהיתה חלישות בנושא הזה, ראשית התקנה תלויה בבעל התפלה – לכן צריך למנות אנשים קבועים. הוא גם כותב שצריך לחלק את המנין, שאנשים שיודעים להתפלל כמו שצריך – לכל אחד יהיה היום שלו, התור שלו. גם כותב, כמו בתחלת אגרת הקדש, שצריך לקבץ מסביב מתפללים שמתפללים קצת בקול – לא יותר מדי, אבל קצת בקול – ושכולם מתפללים יחד, לא אחד ממהר ואחד מפגר וכו'.

היות שזה סיום התניא, והוא כותב בפירוש, שזה מעכב את ביאת המשיח. קשור גם ליום, לגאולה של י"ט כסלו – "פדה בשלום נפשי כי ברבים היו עמדי", שלומדים ש"כל מי שעוסק בתורה וגמ"ח ומתפלל עם הצבור כאילו פדאני וכו'" ודוד המלך אומר שלכן נגאל. תורה וגמ"ח לומדים מ"בשלום" ותפלה בצבור מ"כי ברבים", ובמדה מסוימת זה הכי חשוב (אף שכתוב אחרון, אבל הוא נתינת הטעם – "כי ברבים היו עמדי"). שוב, בכך תלויה הגאולה, והיות שיש בכך חלישות בין החסידים צריך לחדש תקנות ישנות בעירות.

כמובן, הכי מיוחד באגרת הקדש כאן שאדמו"ר הזקן יוצא מהכלים[ב], מביע התרגשות אישית – אין כזה דבר בתניא ולא במאמרי חסידות, אלא רק כאן בסיום – שצועק בכתב יד גוואלד גוואלד (היינו שאחרי כל זריחת הנביעה השכלית של ספר התניא – שכולו "נחל נובע מקור חכמה" – מגיעה התפרצות רגשית, בסוד פרץ וזרח אודותם קוראים בחת"ת של היום). זה רק סיכום ראשוני של מה שהולך לקרות כאן.

תוכחה בחכמה מתוך אהבה

נאמר עוד כמה דברים לגבי "הוכח תוכיח": ידוע אצלנו הרמז שתוכחה היינו תוך-אהבה – צריך להוכיח מתוך אהבה. רואים מכל הסגנון שהוא מוכיח מתוך אהבה ודאגה – אם יש קלקול שמעכב את הגאולה צריך לתקן. פשיטא כאן מהסגנון שהוא לא דואג לתפלה אלא הוא דואג ליהודים, הוא דואג לך. זו ממש תוכחה מתוך אהבת ישראל צרופה.

יש אצלנו עוד רמז שהביטוי אהבת ישראל שוה אהבה פעמים חכמה. כאשר מוכיחים, ובכלל כאשר צריכים להביע אהבה כלפיך, צריך אהבה וצריך גם חכמה – בטול פנימי וחכמה איך לבטא את האהבה ואיך להוכיח. אהבת ישראל צריכה גם חכמה, ולא רק אהבה.

חכמה היא כח-מה והשער של המלה תוכחה הוא כח. עצם המלה "הוכח" כבר רומזת לכח-מה. יש פסוק בקהלת, שהבעל שם טוב מפרש – "כל אשר תמצא ידך בכחך עשה", והבעל שם טוב מפרש בכח-מה שלך עשה, כלומר שמפרש סתם כח כמו כח-מה, חכמה. גם כאן, ה-כח של תוכחה הוא כח-מה, שצריך לדעת להוכיח בחכמה.

רבי עקיבא אמר ש"תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח". אם אדמו"ר הזקן פותח את האגרת בתוכחה סימן שהוא יודע וראוי להוכיח – בעל הגאולה הוא בדור שלנו ובכל הדורות מי שיודע להוכיח.

רמז צורני לחכמת התוכחה

כדי להוכיח צריך הרכב של חכמה ואהבה צרופה. כמה אותיות יש בהרכב של "הוכח תוכיח את עמיתך"? 16, 4 ברבוע, אז נצייר כרבוע:

ה  ו  כ  ח

ת  ו  כ  י

ח  א  ת  ע

מ  י  ת  ך

מה הפנות? חכמה[ג]. לא תמיד אפשר להוציא את המלה לפי הסדר, אבל כאן אפשר אם מתחילים מהפנה השמאלית העליונה, יורדים לשמאלית התחתונה וכו' – בסיבוב נגד השעון – כן יש את המלה לפי הסדר.

איך קוראים בפיזיקה לסיבוב נגד השעון? סיבוב של יד ימין. יש לזה משמעות אמתית בפיזיקה, ספין של יד ימין. בקבלה ספין של יד ימין הוא הסבוב של מדות חג"ת וספין של יד שמאל הוא הסבוב של מדות נה"י – כאן הסבוב היותר גבוה, של המדות. למי שעושה צורות – עוסק במספרים צורניים – יש כאן רמז בולט לחכמה הנצרכת בתוכחה, והסיבוב של יד ימין רומז לאהבה.

שוב, אז יש כאן גם אהבה וגם חכמה, מתאים לרמז שאהבה פעמים חכמה עולה אהבת ישראל – תוכחה צריכה להיות עם אהבה וגם עם הרבה חכמה ובטול, ולכן לא כל אחד ראוי להוכיח. כנראה שמי שרוצה ללמוד להוכיח – האגרת הזו היא הסגולה, אם מבין מהיכן באה התוכחה של אדמו"ר הזקן ויכול להתעצם עמה.

אם כבר אמרנו שיש פה 16 אותיות, שהן רבוע, מה לגבי מלה "הוכח" לבד? 4 אותיות, 2 ברבוע. "הוכח תוכיח" 9 אותיות, רבוע של 3. אחר כך "את עמיתך" מעלה ל-16 אותיות, רבוע 4. כלומר, יש כאן מבנה מסודר של רבועים[ד]. לפני כמה ימים אמרנו זאת בהקשר לפסוק אחר – "לישועתך קויתי הוי'" – בדיוק אותו מבנה, אבל שם היה מהסוף להתחלה וכאן יותר פשוט. אז יש כאן 'גזרה שוה' (גזרה היא גם לשון ציור ומבנה) מצד המבנים – חומר למחשבה על הקשר בין הפסוקים.

שרשי שער כח כנגד חב"ד

עוד משהו בקיצור לגבי תוכחה: השער של תוכחה הוא כח, שתי האותיות העיקריות (סימן שצריך לבוא מחכמה-בטול), אבל מה השרש? יכח. ה-ו של "הוכח" היא במקום אות שרשית, במקום ה-י של שרש יכח. איזה עוד שרשים בלשון הקדש הם כח בתוספת אות? נכח – "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני", תכלית התפלה. עוד שרש הוא כוח עצמו – השרש של המלה כח עצמה.

שלשת השרשים האלה הם דוגמה יפהפיה של חב"ד – יכח, נכח, כוח – חכמה (י), בינה (נ שערי בינה), דעת (ו, "מפתחא דכליל שית", שרש שש מדות הלב, בסוד "ובדעת חדרים ימלאון"). כוח בתנ"ך הוא גם של אחד משמונה שרצים, סימן שכוחניות יכולה להיות מהשרצים הטמאים. ב-יכח יש רק משמעות אחת (תוכחה) וגם ב-נכח יש רק משמעות אחת (כמו במקדש "המנרה נכח השלחן", דרום כנגד צפון – היה בקדש מצב של "פנים בפנים" בין הדרום והצפון, "מדן ועד באר שבע") ודווקא ב-כוח יש שתי משמעויות – כח ושרץ – בסוד תרין עטרין שבדעת. ודאי שהשרץ נמשך מהגבורות שבדעת.

בכל אופן, הבאנו רמז זה כדי לומר ששרש תוכחה הוא י-כח, י היא חכמה – צריך להוכיח בחכמה. צריך גם להוכיח נכח הזולת, פנים בפנים. יש באגרת הזו בלי סוף אהבת ישראל – כל התוכחה כי דואג ליהודים. ישראל קדמו לתורה וכל התורה היא טובת עם ישראל – הוא דואג ליהודים, מוכיח אותם נכח, פנים בפנים. אם הוא מוכיח כי הוא דואג בתפלה זה אחור באחור, עולם התהו, ולכן יש תמיהה אם יש מי שראוי להוכיח. צריך להוכיח נכח וצריך גם כח להוכיח – כנראה מאד קשה להוכיח, צריך הרבה כח פנימי כדי להוכיח. גם כאן, כדי לצעוק גוואלד גוואלד – אפילו לכתוב בכתב יד – צריך הרבה כח פנימי.

"הוכח תוכיח" – "רצוא" למקור ו"שוב" לפעול במציאות

מהו כפל הלשון "הוכח תוכיח" על פי דקדוק (כמו הרבה תופעות כאלה בתורה)? המלה "הוכח" היא פועל, אבל באיזו צורה? עבר-הוה-עתיד? זה נקרא צורת מקור – אין לה זמן (למעלה משלשת הזמנים עבר-הוה-עתיד). קודם אומרים את הפועל במקור ואחר כך כפועל יוצא – "הוכח תוכיח", "ורפא ירפא" ועוד המון כאלה. הדבר מלמד כמו פירוש הבעל שם טוב, שכל פעם שיש צורה של כפל כדי לקיים את הצו – "תוכיח" – צריך קודם להגיע למקור הפעולה, "הוכח", למעלה מהזמן.

איך מגיעים למקור של משהו ואחר כך עושים אותו בפועל? המקור הוא "בכח" והפועל היוצא הוא "בפועל". איך מגיעים למקור, ל"הוכח"? איך קוראים לתנועה הנפשית הזו אל המקור ולפועל יוצא? תנועה של "רצוא ושוב" (התוכן של כל ההמשך שלנו, המשך תש"ה). ה"רצוא" של הדם להסגר בלב הוא חזרה למקור, ל"הוכח" במקרה הזה, ואחר כך פתיחת הלב והדם מתפשט לכל האברים היא ה"שוב", ה"תוכיח". תורה עולה "רצוא ושוב", ולכן כל פעם יש את הצורה הזו.

'חזרה' לפני ביצוע התוכחה

הסדר הוא "הוכח תוכיח", להגיע למקור התוכחה היינו להוכיח את עצמך. כל פעם שאדם עושה משהו קשה – צריך לעשות קודם חזרה. יש כאן נגנים – לפני שהולכים לנגן עושים חזרה, אחרת תהיינה פשלות בהופעה. מה יש לעשות חזרה? כמו "הוכח" לפני ה"תוכיח". לפני שאתה מוכיח אחרים תעשה חזרה קודם, כי מסוכן להוכיח אחרים.

איך עושים חזרה? על עצמך. הייתי חושב שהחזרה היא אחרי שאתה עושה משהו, חוזרים שוב, אבל משום מה משתמשים במלה חזרה לפני כן – צריך להבין למה. אפשר לומר שהחזרה לפני היא כמו חיזור אחרי בת זוג – לחזר אחר מה שאתה רוצה שיהיה. בכל אופן, מה החזרה של תוכחה? שאתה כאילו מצייר לעצמך מה הולך להיות.

יש עוד דוגמה של חזרה – אימונים של חילים. קוראים לכך תרגיל בצבא. כשהצבא עושים חזרה הכוונה שעושים תרגיל – סיטואציה של קרב, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". מי האויב בתרגיל? או, בהצגה, כשעושים חזרה לפני מישהו – שרוצים להוכיח מישהו אפשר לחזור על התוכחה בדמיון, אבל החזרה הכי טובה היא בינך לבין עצמך. באימונים בצבא האויב הוא אנחנו – מחלקים את הפלוגה לשתי מחנות. בהצגה, יש טובים ורעים – שואלים בהצגות ילדים אם חינוכי שילד יהיה הרשע בכתה, שאחד הילדים יהיה המן, שאלה ידועה שנתנו עליה כמה שיעורים. בכל אופן, בהצגה – חזרה – אנחנו האוהב ואנחנו האויב. כך בהצגת החזרה של התוכחה אני עצמי המוכיח וגם המוכח.

למה אתה מוכיח? ראית משהו לא טוב אצל החבר, אצל "עמיתך", אז אתה כבר מצייר איך להוכיח. אבל לפני שאתה מתאמן להוכיח אותו, החזרה הכי טובה היא להוכיח את עצמך. אהבת ישראל היא "מאן דסני לך לחברך לא תעביד" – אני צריך קודם כל לצייר איך הייתי רוצה שמישהו יוכיח אותי, או איך אני בעצמי מוכיח אותי, ומכאן אני יכול להתחיל לצייר איך להוכיח אותו. אחר כך, אחרי כל העבודה הפנימית הזו, שהיא "רצוא" למקור, אז מי שראוי יכול להוכיח, עם כל אהבת ישראל הדרושה.

ב. סיום התניא – אגרת הקדש "הוכח תוכיח"

אחרי כל ההקדמות נקרא את האגרת בפנים, עיקר הלומדות בסוף, וכל האגרת המון רגש של אהבת ישראל:

זהירות משיחה בטלה – בשבת שבחול ובשבת קדש

הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים ולזאת לא אוכל להתאפק ולהחריש מלזעוק עוד בקול ענות חלושה במטותא מינייכו ברחמין נפישין חוסו נא על נפשותיכם [הכל מתוך "חוסו נא על נפשותיכם" – כתוב בשו"ע שכאשר מוכיחים צריך להדגיש שאני דואג לך. כמה שאני רוצה מדינה מתוקנת על פי תורה – העיקר הוא שאני דואג לך.]. והשמרו והזהרו מאד מאד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפלה בכוונה להתחיל כולם יחד כאחד מלה במלה ולא זה בכה וזה בכה וזה דומם וזה משיח שיחה בטילה ה' ישמרנו [לגבי שיחה בטלה הוא יגיד בסוף שהיא פגם בשבת. כאן התוכחה היא על תפלה בצבור והסוף הוא שמי שחוטא – "ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – אנחנו צריכים לנקות את עצמנו, "והייתם נקים", והדרך לכך היא שמירת שבת, שהיא גם הדרך לגאולה. הוא מסביר שיש בשבת "זכור" ו"שמור" בפנימיות וחיצוניות, והפנימיות של "שמור" היינו זהירות משיחה בטלה – הביטוי בתחלה ובסוף. כנראה ששיחה בטלה היא לעו"ז של המשיח, של השיחה האמתית, של "ויצא יצחק לשוח בשדה".

בתחלה הבעיה שמדבר עליה היא שיחה בטלה בתפלה בכל יום – הכי גרוע – ובסוף מדבר על שיחה בטלה בשבת. יוצא מההיקש מה שכתוב בקבלה שהתפלה שהולכים להתפלל כל יום היא בחינת שבת שביום החול. בשבת צריך מאד להזהר, פנימיות ה"שמור את יום השבת לקדשו" היא זהירות משיחה בטלה, וכך בכל יום. שיחה בטלה מתחילה ממחשבות בטלות – הרהורים סתם, מה שנקרא מחשבות זרות. הוא אומר שצריכים להתחיל כולם יחד, כאחד (שרים "יהי רצון" יחד ואומרים קדיש). אם אתה מתפלל ביחיד – תעשה איך שאתה מבין, באריכות. אבל אם רוצים תפלה בצבור – "כי ברבים היו עמדי" – אז הכל מתחיל מ"להתחיל כולם יחד מלה במלה". "ה' ישמרנו" אומר כאן דווקא על שיחה בטלה, שבהשך אומר שהיא ה"שמור" של השבת, רק שבסוף ה"שמור" הוא מצוה עלינו וכאן "ה' ישמור".]

שתי שיטות בחירה – גורל או בריצוי רוב המנין

ועיקר הסיבה וגרמא בנזקין הוא מהיורדים לפני התיבה שהוא הפקר לכל הרוצה לפשוט רגליו החוטף אפרתי [לשון של פסוק. למה הוא מביא את הביטוי הזה מהפסוק? כי דורש את המלה "חוטף", שחוטף מילים. מי שחוטף את העמוד, יורד על דעת עצמו אף שלא ראוי להתפלל כפי שהוא רוצה כאן, הוא "חוטף אפרתי" ומן הסתם גם יחטוף מילים – הדבר הכי גרוע בשבילו.] או מחמת שאין גם אחד רוצה וכו' [ואז מישהו יורד בעל כרחו. סימן שצריך לרדת לפני התבה בכיף, ברצון, לא באתכפיא.].

ואי לזאת זאת העצה היעוצה ותקנה קבועה חוק ולא יעבור עוד ח"ו דהיינו לבחור אנשים קבועים הראוים לזה עפ"י הגורל או בריצוי רוב המנין [שתי צורת בחירות (בתנועה מדברים רק על בחירות, אבל כאן יש עוד שיטה) – או על פי הרוב, או בהטלת גורל. צריכים לדעת שכולם ראויים, ואם כך איך בוחרים ביניהם? או לפי הגורל או לפי הרוב. צריך להבין את ההשלכות של זה לגבי תיקון המדינה. (קודם כל צריכים כמה ראויים. אולי נתחיל מאחד.) אם יש רק אחד הכל פשוט, אבל אם יש רק אחד ראוי יהיה קשה לו קצת לקבץ סביבו. "ריצוי רוב המנין" גם לשון רצון וריצוי – שרוצים לכתחילה, בכיף. אם הולכים לבחור כשלא מרוצים, כמו היום, שעצם הבחירה באתכפיא, זה לא נקרא ריצוי רוב המנין. ריצוי הוא גם שרוצים וגם שמרצים אותו – כמו ההלכה בשו"ע, שלכתחילה הוא מסרב (אא"כ גדול פונה אליו, "אין מסרבין לגדול") עד שמרצים אותו. ריצוי תרתי משמע – שבוחרים בו וגם עושים זאת בדרך של ריצוי. (היום רצים לבחירות) פעם מישהו שאל את הרבי אם לרוץ לבחירות, אז הרבי אמר לו – למה לרוץ? אפשר גם ללכת. אולי הערב נדבר שאצלנו – אם לא נרוץ לא יצא שום דבר. ריצה היא "רצוא".

מה צריך להיות בתפלה?  מי האנשים הראויים שצריכים בגורל או בריצוי רוב המנין?]. דהיינו שמתפללים [שליחי הצבור] מלה במלה בדרך המיצוע בקול רם ולא מאריכים יותר מדאי ולא מקצרים וחוטפים ח"ו [שוב שולל משהו במיוחד, בתוספת ח"ו, כמו שקודם אמר ה"י על שיחה בטלה.]. ועליהם מוטל חובה [שצריכה להיותב רצון.] לירד לפני התיבה כל אחד ואחד ביומו אשר יגיע לו ולאסוף אליו סביב [תפקיד של הש"צ, כמו מפקד, שלא יתחיל להתפלל עד שדואג שסביבו יש עוד כמה חבר'ה שמתפללים כמו שצריך (אם יש גבאי – הוא גם בענין, אבל מדבר כאן על הש"צ).] סמוך כל המתפללים בקול קצת [הש"צ צריך קול רם והצבור קול קצת על כל פנים. יש "הקֹל קול יעקב", שמסבירים שהראשון-החסר הוא קול תפלה והשני-המלא קול תורה. אפשר להסביר בהקשר כאן שהקול הראשון-החסר הוא ה"קול קצת" של כל המתפללים מסביב, וצריך גם את השני-המלא, הקול הרם של הש"צ. כמו בנגינה, במנגינות שיש כלי עיקרי, בקול רם, והשאר מלוים מסביב.] עכ"פ ולא בלחש ולא חוטפים ח"ו [שוב, שולל חטיפה עם ח"ו.] וכמבואר בתקנות ישנות בכמה עיירות.

"לחדשן לחזקן ולאמצן"

ועתה באתי לחדשן ולחזקן ולאמצן [כאן יש ביטוי משולש. כל סגנון אדה"ז בתניא הוא ביטויים משולשים שהם צירופי חב"ד שונים, וכאן יש דוגמה יפהפיה של חב"ד לפי הסדר (צירוף החסד, יהו) – התחדשות בחכמה, התחזקות בבינה ולב אמיץ או קשר אמיץ הוא גדר הדעת (תניא פ"ג, אם כי שם כותב "קשר אמיץ וחזק מאד", אך סתם התחזקות בבינה כאשר "קשר אמיץ וחזק מאד" הוא בסוד "אם אין דעת [אמיץ] אין בינה [חזק]". דעת בינה עולה יחד ישראל, כנודע, שלמות הדעת של לי-ראש.).] בל ימוטו עוד לעולם ח"ו

יציאת אדמו"ר הזקן מהכלים – תיקון עשו ושרי פרעה

(בכ"י גוואלד גוואלד [גוואלד איך שכותב שוה 50 ופעמיים כבר שלמות של מאה, עשר פעמים עשר, מאה ברכות בכל יום.]) עד מתי יהיה זה לנו למוקש [ממי לקח את המלים האלה? מדברי שרי מצרים לפרעה. הם אמרו זאת לפרעה במכת ארבה, המכה השמינית, שהיא הראשונה של פרשת בא. יש משהו מיוחד במכה הזו – מכה של אין סוף. "גוואלד גוואלד" עולה 50-50, "האדֹם האדֹם" שאמר עשו. יציאה מהכלים היא תופעה של תהו. את הבטוי הראשון לוקח מעשו ואת הביטוי השני משרי פרעה – מעלה את מה שהם אמרו לו.] ולא די לנו בכל התוכחות [התחיל ב"הוכח תוכיח", אבל רוצה לבטל את התוכחות מלמעלה. מה ההגיון כאן? שאם רוצים לבטל דין מלמעלה צריך לעשות דין צדק למטה. אם יש דין למטה אין דין מלמעלה.] והצרות שעברו עלינו ה' ישמרנו [קודם היה "ה' ישמרנו" על שיחה בטלה, סימן שהא בהא תליא.] וינחמנו בכפלים לתושיה ויטהר לבנו לעבדו באמת. חזקו ואמצו לבבכם כל המייחלים לה' [סיום ענין – עד כאן ה"הוכח תוכיח".].

סיום הש"ס בכל שנה

[כעת מתחיל בעוד ענין – עצה טובה איך לתקן את כל הפגמים וכל העבירות שיש.] גם לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה [מתאים שסיום הש"ס יופיע בסיום ספר התניא.] ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות עפ"י הגורל או ברצון [עוד פעם גורל או רצון, כמו שאמר לגבי בחירת שליח צבור – חוזר על עצמו בהקשרים שונים. החזרה היא גם בחינת שבת, "כל מעשה שבת כפולין" – הכפל של "הוכח תוכיח", הכפל של "זכור ושמור" בשבת וכו'. יש רמז מופלא, שכל המשפט הראשון, "הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים" שוה בדיוק "זכור את יום השבת לקדשו" (כותרת הדבור הרביעי של עשרת הדברות, שבת, שמוסברת כאן כפנימיות השבת בכוונה ודבקות) – 1837, שהוא מספר מגן דוד ה-חי (מספר מאד חשוב היום בפיזיקה, יחס מסת האלקטרון לפרוטון). נעוץ תחלת בסופן בכל האגרת הזו. בכלל, יש "נעוץ תחלתן בסופן" בכל אגרת הקדש, שפותחת – באגרת הקדש א – באזהרה על לימוד תורה שבעל פה ועל סדרי התפלה, וגם מסיימת בענינים אלו.]. ועיר שיש בה מנינים הרבה יגמרו בכל מנין ומנין. ואם איזה מנין קטן מהכיל יצרפו אליהם אנשים מאיזה מנין גדול בבל ישונה חק ולא יעבור [כמו שאמרנו, בתוכחה יש כח, שהוא הדעת (בשלשת השרשים) – משה רבינו שבדור[ה], שהכח שלו הוא גם לתת פקודות.].

חלוקת תמניא אפיא לאמירה שבועית

וכאו"א מהלומדים הנ"ל יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי' שבתהלים קי"ט [הרבה חסידים תמהים למה המנהג הזה נשכח מחסידי חב"ד (גם הרבי מאשר את התמיהה הזו, שלא ראינו שעושים כך). בכל אופן, אפשר ללמד זכות על כולם שעושים חצי – שאומרים תהלים פעמיים בחדש, בסדר הימים ובשבת מברכין, כתקנת הרבי הריי"צ – אז במקום לומר ארבע פעמים בחדש אומרים לפחות פעמיים. אולי היות שיש קצת ירידת הדורות מסתפקים בחצי, אבל עדיין יחידי סגולה – כמו רבי לוי'ק, אבא של הרבי – אומרים פעם בשבוע.

הוא לא כותב איך מחלקים בימי השבוע – כמה פסוקים יש בפרק קיט? בימי החדש מחלקים את הפרק לשנים, וגם בחלוקה לא בדיוק שוה, שגם מענין. יש כב אותיות ובכל אות שמונה פסוקים – "תמניא אפיא", שמונה פנים, כל פסוק הוא פנים. לכל אות יש שמונה פנים, כמו שאומרים שיש שבעים פנים לתורה – כל פסוק כאן הוא נקודת מבט, זוית, פנים, איך להסתכל על האות הזו. איזה כוכב הוא בעל שמונה פנות אצלנו (מבט על משהו משמונה זויות שונות) בסוד תיקון חוה? "מגן אברהם" (על דרך "מגן דוד", כוכב של ששה, ו"מגן שלמה" שהוא כוכב של חמשה – שמונה, שש וחמשה כותבים את המלה חוה). סך הכל יש בפרק 176 פסוקים – המספר הכי גדול גם בפרשיות התורה (מספר פסוקי נשא), גם במסכתות הש"ס (מספר דפי בבא בתרא) וגם בפרקי התהלים.

אם מחלקים לימי השבוע, מה הצורה ההגיונית? לומר כל יום שלש אותיות – 24 פסוקים – ובשבת נשארות ארבע אותיות, קרשת. בשבת צריך להוסיף, אז יש לב פסוקים – 6 פעמים 24 בימות החול ועוד 32 בשבת. זו לכאורה הצורה הכי הגיונית לחלק, אבל מה היה אם הייתי רוצה לחלק באופן יותר שוה? המספר הכי קרוב ל-176 שכן מתחלק ל-7 הוא 175, חיי אברהם אבינו, סוד "מגן אברהם". אם אני מחלק 175 ל-7 אני מקבל 25. אם כל יום אני אומר 25 פסוקים בשבת נשאר לי לומר 26. כל יום חול יש לי "כה [אמר הוי']" פסוקים בשבת הוי' פסוקים. אז ביום ראשון אני אומר א-ב-ג ופסוק אחד מ-ד, ביום השני ד-ה-ו ושני פסוקים מ-ז, אחר כך משלים ז-ח-ט ושלשה פסוקים מ-י, וכך הלאה. זה בשביל מקובלים מיוחדים... אם כן, יש שתי אפשרויות איך לחלק את ה"תמניא אפיא" לששה ימים – הפשוטה שלש אותיות ביום ובשבת ארבע אותיות והמורכבת לפי 25 פסוקים כל יום ובשבת 26 (החלוקה ל-כה פסוקים בכל יום חול ו-כו בשבת מתאימה לכך שבימי החדש אומרים פרק קיט בימים כה ו-כו של החדש).

בחת"ת לא מחלקים את הפרק חצי-חצי (א-כ ואז ל-ת), אלא א-ל ואז מ-ת – למה? יש הרבה דוגמאות שכאשר מחלקים משהו עיקר המאמץ הוא בהתחלה ואחר כך בסוף יותר רגוע, כלל גדול בתורה...

למה פרק זה מתאים ללומדי תורה, לחלוקת הש"ס? כי הוא הפרק בתהלים שכולו עוסק בשבח התורה.

פנימיות וחיצוניות השבת

יש המון רמזים, אבל אנחנו כבר באיחור אז נסיים יותר מהר. אחרי התיקון הראשון לתוכחה, חלוקת הש"ס וכו'.]. ולהיות מחמת חלישות הדור אין כח בכל אחד ואחד להתענות כראוי לו. לזאת עצה היעוצה כמארז"ל כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו. כהלכתו דייקא [לכן אמרנו שהאגרת מאד מתאימה לכולל – גם לתפלה כאן, וגם שלומדים הלכות שבת.]. לכן מוטל על כל אחד ואחד להיות בקי בהלכתא רבתא לשבתא.

וגם יזהר מאד שלא לשוח שום שיחה בטילה ח"ו [קודם היתה "שיחה בטילה ה' ישמרנו" בתפלה וכאן "שיחה בטילה ח"ו" בשבת.]. בהיות מודעת זאת לי"ח כי בכל המצות יש פנימיות וחיצוניות וחיצונית מהשבת הוא שביתה מעשיה גשמיית כמו ששבת ה' מעשות שמים וארץ גשמיים. ופנימית השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובת"ת לדבקה בה' אחד כמ"ש שבת לה' אלקיך וזו היא בחי' זכור [למי שמדייק, הוא לא כותב שיש פנימיות וחיצוניות ב"זכור", אלא כותב שיש פנימיות וחיצוניות בשבת בכלל –החיצוניות היא שביתה והפנימיות היא ה"זכור".]. ובחי' שמור בפנימיות [כן כותב שיש "שמור" בפנימיות, כי החיצוניות שכתוב בהתחלה – השביתה היא חיצוניות ה"שמור". חיצוניות השבת היא שביתה ו"שמור" בפנימיות היא שביתה – זו מעשיה וזו מדובר. יוצא ש"שביתה" היא "שמור", ו"זכור" היא פנימיות השבת, הכוונה בתפלה ובתלמוד תורה לדבקה בה' אחד.] היא השביתה מדיבורים גשמיים [בהלכות שבת היינו "ודבר דבר", "שלא יהיה דבורך בשבת כדבורך בחול".] כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים

סיום התניא – "תכלית הידיעה שלא נדע"

כי זה לעומת זה כו' [מה בדיוק הוא מתכוון במלים אחרונות – שאחריהן יש לומר "חזק חזק ונתחזק", "לחדשן לחזקן ולאמצן" – קצת תעלומה. אין כל כך פירושים על כך בפירושי התניא. לא זוכר אם פעם הרבי עשה סיום והסביר מה הכוונה ב"זה לעומת זה". אפשר לסמוך על הרב וינברג, כי אומרים שהרבי הגיה לו את שיעורי התניא. הוא אומר שהפשט הוא שהשיחה בטלה בשבת הוא הלעומת-זה של הכוונה בשבת, של הדבורים הטובים – דבורי תורה ותפלה בשבת. לא בדיוק כתוב כאן, אבל הוא אומר שהשיחה הבטלה – שפוגמת בפנימיות ה"שמור" – לעומת זה של פנימיות השבת בכלל, שהיא ה"זכור". ה"זכור" בכלל הוא פנימיות השבת, הכוונה בתורה ותפלה לדבקה בה', והוא אומר שהלעו"ז של אותו "זכור" הוא פגם בפנימיות ה"שמור", שיחה בטלה. קצת קשה לפרש כך, כי כבר גמר עם ה"זכור" ולכאורה הכל צריך להיות ביחס ל"שמור".

הכי טוב שסיום התניא הוא במשהו שלא לגמרי מבינים – זו תכלית הכוונה, "תכלית הידיעה שלא נדע".].

חזק חזק ונתחזק, שנזכה ללמוד תניא בכיף.



[א] נרשם (מהקלטה) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

[ב] יציאת אדמו"ר הזקן מהכלים היא גם סוד יציאתו מהכלא בי"ט כסלו. אך כדי לצאת מהכלים לגמרי הוא היה צריך להגיע לבית המתנגד ולסבול עוד כמה שעות וכו' (כידוע הסיפור בזה), ובכך יצא מהכלים-מהכלא לגמרי.

[ג] אלכסוני הרבוע עולים "פרו ורבו", שמתקיים על ידי תוכחת חכם – תוכחה מתוך אהבה וחכמה היא זיווג בין המוכיח למקבל התוכחה – על דרך הכח להפרות שיש בסיפורי מעשיות משנים קדמויות, כפי שמסביר רבי נחמן.

[ד] לפי פיתוח הריבועים יש ארבעה שלבים בפתיחת האגרת (שבסוד הוי' ב"ה) – הוכח, הוכח תוכיח, הוכיח תוכיח את עמיתך, הוכח תוכיח את אמתך; הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים – כנגד י-ה-ו-ה של הטיפול (כמובן למתבונן), שיש בו את כל הדרגות הללו. ארבע המדרגות (לעת עתה) עולות יחד  3783 – הוכח (טל, אלדד) פעמים מהיטבאל (אלדד-מידד).

 

[ה] בכלל, מצות "הוכח תוכיח" היא מצוה מיוחדת של משה רבינו (ושל משה רבינו שבכל דור), שדווקא הוא – מצד בטולו, חכמתו (שבו נאמר "כי מן המים משיתהו", ממי חכמה עילאה, סוד שער כח של תוכחה) ואהבת ישראל שלו – ראוי להוכיח. וכמה רמזים בזה:

"הוכח" (מקור התוכחה) עולה "הוי' אחד" שעולה משה במספר סדורי.

"הוכח תוכיח" עולה ג פעמים ז פעמים כג. כשמצרפים למספר זה אור (רז) עולה הכל "משה משה" (ש"לא פסיק טעמיה בגוויהו"), לחלופין, אם מצרפים אליו משה עולה הכל ד פעמים אור (רז) – מי שיודע את הרז שלך (משה) יכול להאיר בך, על ידי תוכחה חכמה ואוהבת.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com