ברית הלל-שלמה שי' גרון ושבע ברכות ישי ונעמה-טובה שי' מרזל - י"ז מנחם-אב ע"ד – כפר חב"ד הדפסה

י"ז מנחם־אב ע"ד – כפר חב"ד

ברית הלל־שלמה גרון ושבע ברכות ישי ונעמה־טובה מרזל

2.              א. סוד השם הלל־שלמה

היות שהרך הנימול נקרא על שם רבי הלל מפאריטש, שיום ההילולא שלו היה לפני כמה ימים, כדאי שנשיר את הניגון הגדול שלו.

3.               הלל – גלגול משה רבינו

הרך הנימול נקרא גם על שם הלל הזקן, שכתוב שהוא גלגול של משה רבינו. כמו שמשה רבינו חי מאה ועשרים שנה כך הלל הזקן חי מאה ועשרים שנה[1]. כתוב שלכן קוראים לו "הזקן". מכאן גם לומדים ששמאי הזקן גם האריך ימים מאד – לשניהם קוראים "הזקן". הלל חי כמו משה רבינו, והוא גם – וזה העיקר – ענו כמו משה רבינו, "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". הלל אומר על עצמו "אני הלל", "אם אני כאן הכל כאן", "אם אין אני לי מי לי" – "אני הלל" שוה ענו.

4.               הלל שלמה – המשכת "חסדי דוד הנאמנים"

המדרגה המיוחדת של הלל היא חסד. משה רבינו הוא חכמה, "מן המים משיתהו", מן המים העליונים של חכמה עילאה. החסד הוא ענף של החכמה. חסד הוא גם בחינתו של אברהם אבינו, עליו נאמר "זכור אב נמשך אחריך כמים" – המים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

שלמה, השם השני של הרך הנימול, כמובן שייך לספירת המלכות – "שיר השירים אשר לשלמה", "מלך שהשלום שלו". דוד המלך, האבא של שלמה, היה איש מלחמה – "מלחמות הוי' אדני נלחם". שלמה הוא איש מנוחה ושלום. שלמה עצמו בספר קהלת חותם את כח העתים ב"עת מלחמה ועת שלום" – "עת מלחמה" כנגד הדור של אביו, דוד המלך, ו"עת שלום" כנגד הדור שלו עצמו. בנין המלכות מהגבורות, אבל אחר כך כתוב "חסדי דוד הנאמנים". גם בית המקדש שבנה שלמה נקרא על שם דוד המלך – "ראה ביתך דוד". רק מה, שבית המקדש הוא "חסדי דוד".

5.               שלש מצוות הצבור – תפארת-גבורה-חסד

יש שלש מצוות שנצטוו עם ישראל בכניסתם לארץ ישראל – להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק (מלחמות, "מלחמות הוי' אדני נלחם") ואחר כך לבנות את בית הבחירה. מלחמות הן גבורה ובית המקדש הוא כבר חסד, שלמה המלך, נמשך בו כבר בחינת הלל. שלמה הוא הביטוי של "חסדי דוד הנאמנים".

אם אמרנו שהמלחמות הן גבורה ובית המקדש הוא חסד, אז המצוה הראשונה – להעמיד להם מלך, שתכליתו היא "יכוף כל ישראל", "לחזק בדקה" של הדת – היא התפארת. קודם כל עם ישראל צריך להעמיד מלך, מלך צדיק, כמו שראיתי כאן ילדים עם הסטיקר 'בא לי מנהיג צדיק' בכיס. המלך הזה הוא תפארת. אחר כך המלך משפיע בדרכי נעם שכולנו נתחזק בתורה ובמצוות – זה גם תפארת, כל התורה והמצוות הם "תפארת ישראל", כל תריג המצוות הם פרצוף ז"א שכללותו ספירת התפארת.

אם כן, המלך – המצוה הראשונה של הצבור – מחזיר עטרה ליושנה – תפארת ישראל, עטרת תפארת. אחר כך הוא נלחם את מלחמות ישראל שהן מלחמות הוי'. יוצא מזה שלפני שיש את התפארת של עם ישראל שהולך בדרך התורה והמצוות קשה לצפות שבאמת נסיים את המלחמות שלנו כדבעי, כמו שדוד המלך נלחם וקיים בעצמו "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עוד כלותם". קשה לצפות זאת מהמדינה, לפני שיש את "תפארת ישראל", התורה והמצוות בכללות, החל מכך שהעם חפץ במלך כמו דוד וממליך אותו. אז המלך יוצא לקרב – בגבורות שבונות את המלכות שלו – ומנצח. בסוף זורמים החכמה והחסד, "חסדי דוד הנאמנים", והוא הופך להיות שלמה – "מלך שהשלום שלו" – שבונה את בית המקדש במקומו, ואז הוא משיח ודאי (כמו שהרמב"ם פוסק).

6.               "אם אני כאן הכל כאן"

מה אמרנו? הלל הוא החסידחסד שמקבל מספירת החכמה (י). הוא ממשיך לתוך הלב, לתוך החסד שלו, את חכמה עילאה. הלכה כמותו – זו בחינת משה. הלכה כמותו בזכות הענוה שלו, הבטול שלו, ה-י שלו, החכמה שלו. התכלית של הלל היא להגיע ל"אם אני כאן הכל כאן". איפה זה "כאן"? בבית המקדש, בשמחת בית השואבה. האהבה של הלל צריכה להגיע לתוך בית המקדש, שם גילוי השכינה – "שכינתא דאיקרי 'אני'". ה"אני" של הלל שרוקד ושמח בשמחת בית השואבה בבית המקדש.

אם כן, הלל-שלמה היינו חסדי דוד הנמשכים והזורמים למלכות. איזו שמחה זו? שמחת בית השואבה, "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה". השמחה הזו היא השמחה הכי עצומה, ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", ואז הלל אומר "אם אני כאן הכל כאן", "שכינתא דאיקרי 'אני'". זו בכללות הכוונה, היחוד, של הלל-שלמה.

7.               "הוי מתלמידיו של אהרן" – המשכת החסד למלכות דרך ההוד

מבין כל המשניות שהלל הזקן אומר בפרקי אבות, הראשונה היא "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". הדבר הראשון שיוצא מתוך הפה של הלל הוא לאהוב שלום – כך הוא פותח. שוב, זה קשר ברור ומובהק בין הלל לשלמה, "מלך שהשלום שלו".

"אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ממי צריך ללמוד זאת? אמרנו שהוא משרש משה, אבל כאן לומד מאהרן. אהרן הוא כהן, איש חסד, אבל יש עוד בחינה של אהרן – מדת ההוד. אם כן, בין החסד של הלל למלכות של שלמה יש עוד ספירה חשובה מאד שבעצם ממשיכה את החסד. קודם אמרנו שיש כאן חכמה-חסד-נצח (קו ימין הנמשל למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך) ונמשך למלכות, אבל כאן רואים שהחסד נמשך דווקא דרך ההוד.

אהרן הוא אהבה רבה (אברהם הוא אהבת עולם, ואהרן יותר ממנו), כהן גדול, והאהבה הרבה הזו מגיעה דווקא להוד (השרש של האהבה-רבה הוא בחסדים דאמא שעד הוד אתפשטת). נצח הוא משה ואהרן הוא הוד, כמו באושפיזין של חג סוכות, בו שמחת בין השואבה. שלמה המלך גם מקבל מההוד. מכל מלכי ישראל יש רק אחד שכתוב שזכה ל"הוד מלכות" – שלמה המלך, שה' נתן לו הוד מלכות. בלשון ספר הזהר, "איהי בהוד" – משם נמשך החסד למלכות. אם כן, יש כאן יחוד של הלל (חסד), שמשרש משה (חכמה), ועובר דרך אהרן (הוד), לשלמה-מלכות.

עד כאן פתחנו קצת לכבוד הרך הנימול. שיהיה איש חסד, שיחזיר עטרה ליושנה – את מלכות ישראל – עד לתכלית המלכות, לבנות בית מקדש בעם ישראל. בלב של כל יהודי מתקיים "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך הלב של כל יהודי".

8.              ב. רמזי שמות החתן והכלה

9.               ממוצע השמות – אהבה ברבוע

יש לנו היום גם שבע ברכות. היום האחרון, השביעי (החביב) של ימי שבע הברכות, שהוא כנגד המלכות – איתו יוצאים לכל החיים. דרשנו את שם הרך הנימול – הלל שלמה – לא עשינו עדיין גימטריא. בחתן והכלה נתחיל מהגימטריא – לחתן קוראים ישי ולכלה נעמה טובה. נעשה ביחד את החשבון – 320, 165 ו‑22 – עולה 507. היות שיש פה שלשה שמות, יש סיכוי 1 ל‑3 שמתחלק ב‑3, ואכן המספר מתחלק ב‑3 – ממוצע כל שם הוא 169, אהבה ברבוע, אחד ברבוע. כתוב במעשה בראשית שלש פעמים אחד (כנגד עולם שנה נפש) – עד ל"והיו לבשר אחד" (אחד בנפש, גם מלשון "פרו ורבו" שתרגומו "פושו וסגו" – אחד האמת, מכח האין סוף שבו, מוליד ריבוי מופלג עד אין סוף ממש).

10.         "ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"

עוד תרגיל יפה: יש בשלשת השמות יא אותיות. היות שזה מספר לא זוגי יש אות באמצע, ואם כן יש ראש-תוך-סוף. ישי-נעמה-טובה – רת"ס ימה. מה ה"ימה" הכי חשוב בתורה, במיוחד בשביל חב"דניק? "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה". כמה שוה "ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"? אפשר לנחש – ישי נעמה טובה בדיוק. הרת"ס שלהם ימה, וכל שאר האותיות בגימטריא "וקדמה וצפֹנה ונגבה".

11.         "ופרצת" – "פרו ורבו" בגשמיות וברוחניות

מה הפשט של "ופרצת"? קודם כל להוליד הרבה ילדים (השרש פרץ הוא נוטריקון "פרי צדיק" כנודע, וכן פרץ הוא נוטריקון "פרו ורבו ומלאו את הארץ"[2]). והוא סוד "ואלה תולדות [מלא דמלא] פרץ... וישי הוליד את דוד". ישי, שם החתן, הוא התשיעי בעשרה דורות מפרץ עד דוד, והוא כנגד ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם", וכידוע שישי היה צדיק גמור ומת בעטיו של נחש (וישי – יש ב"חן" – הוא פרצוף היסוד באלב"ם פנים ואחור). יש את הפירוש של אדמו"ר הזקן, ל"פרו ורבו", שעל יהודי לעשות עוד יהודי – גם בגשמיות, בריבוי ילדים, וגם ברוחניות, לקרב יהודים לה' ולתורתו, שהיא גם גשמיות, כי כל יהודי עובד את ה' דווקא נשמה בתוך גוף, וה' בוחר בגוף של יהודי (בנשמה הוא לא צריך לבחור, כי בלאו הכי היא "חלק אלוה ממעל ממש", אבל בגוף שנדמה כגופות שאר גויי הארצות צריכים בחירה והעדפה, ואנחנו העם הנבחר מצד הגוף שלנו).

שוב, צריכים גם הרבה ילדים, וגם הרבה אנשים רוחניים-גשמיים שמקרבים אותם לה'. אנחנו דור של תשובה, וכמו שהרמב"ם פוסק להלכה שכל ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין – עושים תשובה ומיד איתה תבוא הגאולה. התשובה היא בעצם "פרו ורבו" בתוך עם ישראל.

חוץ מזה, גם כתוב שכל ניצוץ של גר צדק חייב להתגייר, מהר-מהר, כדי להביא את המשיח. כל זמן שכל הגרים בפוטנציאל לא מתגיירים זה מעכב את ביאת המשיח. כל הניצוצות הקדושים צריכים לחזור לשרשם, "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". "גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי", ובפרט לפי ריש לקיש כמו שלמדנו לא מזמן[3]. אם כן, זה הפשט של "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה".

12.         סדר הפריצה

"ופרצת" שוה ביאת המשיח, "ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה" זה החתן והכלה, כאשר הדגש הוא על "ימה". בינתים הם ביצהר, אבל יתכן שהם שייכים להקמת הגרעין שלנו בתל אביב – "ימה". קודם כל צריך ימה, אחר כך קדמה, אחר כך צפונה ואחר כך נגבה. מי נסע כל הזמן הנגבה? אברהם. דווקא יעקב, שמשלים אותו – "ליעקב אשר פדה את אברהם" – משאיר את הנגבה שלו לסוף, כך הקב"ה מברך אותו.

מה הן בספירות "ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"? ימה-מערב-יסוד – ה"ופרצת" מתחיל מ"שכינה במערב", כל ה"ופרצת" הוא לגלות את השכינה, וצריך לגלות את השכינה במערב, שזה בתל אביב (וגם כפר חב"ד בכלל זה...). אחר כך מ"ימה" מגיעים ל"קדמה" – מזרח-תפארת. מיוסף שדבק במלכות, בדוד (היכל לבנת הספיר, שכולל יסוד ומלכות יחד) – "ימה", "שכינה במערב" – מגיעים ל"קדמה", יעקב, תפארת. משם עולים לצפונה, גבורה, עשירות – "מצפון זהב יאתה". אחר כך, אחרון חביב, חוזרים לנגבה, אברהם אבינו, ספירת החסד, הלל.

אם כן הסדר כאן הוא מאד פשוט, מלמטה למעלה – יסוד-תפארת-גבורה-חסד[4]. צריך להתחיל מ"ימה", שבמיוחד מתאים כמובן ליחוד חתן וכלה, עיקר היחוד הוא "ימה", היסוד, הברית (הדבק במלכות). אז צריך להגיע ל"תפארת אדם לשבת בית" – שזה קשור בעיקר לאשה (כמשמעות ה"אדם" בפסוק שם). בזכות הימה והקדמה, היסוד וה"תפארת אדם לשבת בית", אז הבעל מצליח להביא הרבה כסף וזהב – "מצפון זהב יאתה" – ואז, עם כל הזהב הזה, פורצים עוד יותר, "נגבה", לאור אין סוף ממש, "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה".כתוב בחסידות ש"נגבה", דרום, היינו למי שדר ברומו של עולם, הוא אור אין סוף, גילוי אהבה רבה.

זה ממש רמז יפהפה, שהרת"ס של החתן והכלה הם "ימה" ושאר האותיות עולות "וקדמה וצפֹנה ונגבה". שוב, השמות עולים ג"פ אהבה ברבוע.

13.         סדרת השמות – "על כל כבוד חֻפה"

נראה עוד תופעה לגבי השמות: ישי הוא 320, נעמה 165 ו-טובה 22. אם נתחיל מהסוף (בדרך של אור חוזר מלמטה למעלה, סוד "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר") – 22, 165, 320 – יש שלשה מספרים עולים. רק במבט ראשון, עוד לפני החישוב המדויק, רואים שההפרשים קרובים, כלומר שזו סדרה יפה ומאוזנת מאד. מה בסיס הסדרה? בסיס יחסית קטן, כלומר שיחסית שני ההפרשים הם קרובים. ההפרש בין טובה ל-נעמה הוא 143 ובין נעמה ל-ישי 155 – אז הבסיס הוא 12, זה, "משה נתנבא ב'זה'", אספקלריא המאירה:

320

165

22

 

155

143

 

 

12

 

החתן והכלה יוצרים יחד סדרה מאד יפה, אז מתבקש להמשיך ולפתח אותה הלאה שזה בעצם לחשב את השמות הנעלמים לפני ישי, מספרים עוד יותר גדולים, שהם האורות המקיפים על ישי-נעמה-טובה. כל מספר הבא בסדרה זו הוא חופה "על כל כבוד חופה" מקיף שמקיף מלמעלה את החתן והכלה. מי שיוצר את כל המקיפים האלה הם החתן והכלה עצמם, יש להם 'אנרגיות' של "על כל כבוד חפה" אהבת החתן לכלה ואהבת הכלה לחתן וזה יוצר מקיף על גבי מקיף (עד אין סוף).

14.         ז ו-יג מקומות בסדרה

אם מחשבים עד שבעה מקומות נקבל את הביטוי שאמרנו קודם ביחס לרך הנימול:

1060

857

666

487

320

165

22

 

203

191

179

167

155

143

 

 

12

12

12

12

12

 

קודם נאמר בדרך אגב, יש כלל בחז"ל ש"אין מערבין שמחה בשמחה", אך זה מדובר כשאין קשר עצמי בין שתי השמחות – אבל אם כל שמחה מגבירה ומשלימה את השמחה השניה אז דווקא יש ענין לערב (ובסוד "כל ישראל ערבים [לשון 'נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות'] זה בזה"). כאן רואים שכאשר לוקחים את שמות החתן והכלה ועושים סדרה עד שבעה מקומות הערך הממוצע של שבעת המספרים בסדרה יוצא הוד מלכות, שהוא אחד הסודות שאמרנו קודם לגבי שם הרך הנימול. הוד מלכות עולה ז"פ חכמה (נמצא שהכל עולה 7 ברבוע פעמים חכמהכח מה), וכאמור שהוא (הוד מלכות) הממוצע של שבעת המקומות הראשונים בסדרה הנ"ל.

היות שהתחלנו מהחתן והכלה, שממוצע השמות שלהם הוא 13 ברבוע, צריכים לעבוד עוד קצת ולחשב את הסדרה עד 13 מקומות:

2530

2255

1992

1741

1502

1275

1060

857

666

487

320

165

22

 

275

263

251

239

227

215

203

191

179

167

155

143

 

 

12

12

12

12

12

12

12

12

12

12

12

 

אם מחשבים את הסדרה של החתן והכלה עד 13 מקומות (ישי-נעמה-טובה שעליהם 10 אורות מקיפים, עשר חופות, "ה' צלך על יד ימינך", כל המקיפים נוצרים על ידי הזוג בעצמו כנ"ל, זה מאד חשוב) מקבלים את המספר 14872. מה המספר הזה אומר? אם הוא סכום של 13 מספרים רצופים בסדרה רבועית הוא חייב להיות כפולה של 13, אבל כמובן ופשוט לא חייב להיות כפולה של 13 ברבוע, וכל שכן וק"ו שאינו חייב להיות כפולה של 26 ברבוע (676). נחלק את 14872 ב‑676 – יוצא 22. יש פה 22? זו ההתחלה מלמטה – טובה. אז כל 13 האיברים הראשונים של הסדרה הם טובה פעמים הוי' ברבוע. כל הוי' ברבוע הוא ד"פ אהבה ברבוע – ממוצע שלשת השמות. כמובן ופשוט, אין שום הכרח שתהיה כזו תופעה יפהפיה.

15.         "יחד"

עוד דבר חשוב מאד לגבי 22 בשמות שלהם: לישי יש ר"ת מאד מפורסמים – המקום בו רמוז ישי בתורה – "יחד שבטי ישראל". "יחד שבטי ישראל" עולה לד פעמים הוי', בן פעמים טוב (פסוק שהולך על משה רבינו, ואבא של דוד – יחוד של משה ודוד, של בטול ושפלות, בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא"). כשישי מתחתן צריך לכוון שהוא "יחד שבטי ישראל", אבל שה-יחד שלו בגימטריא טובה.

מאיפה הגיע הצירוף של שם הכלה, נעמה-טובה? "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". נעים עולה י"פ טוב. טוב-נעים לשון זכר, אך אם נחלק את ה-י של נעים ל-ה ו-ה יצא בדיוק נעמה-טובה. כלומר, טוב-נעים עולה יא פעמים טוב וכך גם נעמה-טובה. יא הוא טב, השער של טוב. טוב ברבוע פרטי (ט ברבוע, ו ברבוע, ב ברבוע) עולה טב ברבוע כללי. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", "יחד שבטי ישראל".

זה גם עוד קשר בין החתן והכלה והברית: אמרנו שבסוף החתן והכלה נוגעים למלה "יחד". גם הלל שלמה זה יחד פעמים עשרים (עשרים זה כתר) – 20 פעמים 22. זה להשלים את הגימטריא של הרך הנימול.

16.         קשר החתונה והברית – כח הבחירה

אלה רמזים בשמות החתן והכלה, ואמרנו שיש קשר חשוב לרך הנימול. כמובן, הקשר הכי פשוט, עוד לפני שעושים רמזים, הוא שאת הרך הנימול ברכנו זה עתה "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים", אז ממילא צריך לחבר לשמחת חופה. כתוב שבגילוי העטרה שלו יש כבר גילוי נשמת הכלה שלו, הוא כבר מתחיל להיות חתן. צריך לחבר את שמחת ברית המילה לשמחת חתונה, ואז באמת זוכים לסוד הבחירה.

ה-בר של בחירה הוא ברית וה-ח שבשרש בחר הוא של חתונה. ברית המילה גופא היא ל-ח ימים. בברית מילה זוכים לקבל את כח הבחירה החפשית (גם חפש מתחיל ב-ח – כשמתחתנים, מכח ה-ח מתקיים "פושו וסגו" כנ"ל, עושים נפשות רבות). עיקר הבחירה החפשית בא לידי ביטוי כאשר הרך הנימול גדל ובוחר בכלה שלו, ו"אין האשה מתקדשת אלא מדעתה", שבוחרת בדעתה בחתן שלה. אז זוכים להקים בית נאמן בישראל, בנים ובנות, "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה".

ננגן עוד ניגון של רבי הלל.

17.       ג. "כל העוסק בתורה לשמה" (ה) – "ומגלין לו רזי תורה"

18.         "ומגלין לו רזי תורה" – הבאת המשיח ותכלית המשיח

נמשיך את ביאור משנת "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד וכו'". הגענו עד לפסקה "ומגלין לו רזי תורה". אצל חסידים אולי זה העיקר מכל המשנה. כמובן שמה שמגלין לו רזי תורה הוא כדי שיזכה את הרבים ויפיץ את רזי התורה – "יפוצו מעינותיך חוצה" (שקשור גם ל"ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה") – וכאשר תקוים הפצת רזי תורה אזי "קאתי מר דא מלכא משיחא", שימשיך בהפצת רזי תורה. כתוב "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" – נשיא הוא בחינת רבי שמגלים לו רזי תורה והוא מגלה רזי תורה לעם ישראל.

19.         חקור דין מביא ללב דואג בו מתגלים רזי תורה

במשנה שלנו נאמר שמגלין רזי תורה למי שעוסק בתורה לשמה. במקום אחר אמרו חז"ל ש"אין מגלין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו". איך זה בא לידי ביטוי במשנה שלנו? זה קשור למה שכתוב קודם, לפני ש"מגלין לו רזי תורה" – "ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין" – הלב דואג של העוסק בתורה לשמה בא ממה שזוכה לחקור דין, ממה שמזדכך מחקירתו את הדין. והיינו שאותו צדיק חסיד ישר ונאמן שעוסק בתורה לשמה, ממה שחוקר את עומק הדין ומשתדל להמתיק את הדין, מזה בא ל"לבו דואג בקרבו".

אותו חקור דין שובר לו את הלב, נותן לו לב נשבר ולב דואג, "דאגה בלב איש" ששוה משיח. אותו חקור דין בו כתוב "ולב מלכים אין חקר", "כבוד מלכים חקור דבר" ממנו גופא, מהתמודדותו עם עומק מדת הדין שיש בעולם שה' ברא לכבודו (המתגלה דווקא כאשר זוכים להמתיק את הדין), הוא מקבל לב דואג, ואז מתקיים בו "אין מגלין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", "ומגלין לו רזי תורה".

כעת נעשה גימטריא פשוטה. כמה שוה הביטוי רזי תורה? 828 – נחלק ב‑4, ד"פ רז, ד"פ אור, אין סוף. לפי זה "רזי תורה" (לשון רבים) הולכים ברביעיות. מה זה? "סוד הוי' ליראיו" – כל רזי התורה הולכים ברביעיות, כנגד י-ה-ו-ה. יש את הרז של ה-י, הרז של ה עילאה, הרז של ה-ו והרז של ה תתאה.

20.         צפנת פענח – כתר יצחק

האם יש מישהו בתורה ששמו שוה רזי תורה? אחד שכולנו כאן אמורים להיות קשורים אליו, כל מי שלומד בשכם, עוסק בתורה לשמה. קודם כל, לאיזו ספירה רומז "רז" בקבלה? כל פעם שכתוב "רזא" בזהר הוא רומז לספירת היסוד (כך מסביר הרמ"ז), "ימה" (רת"ס החתן והכלה). כל רז הוא נשיאת הפכים. הגדר (רז בגימטריא גדר) של רז הוא נשיאת הפכים, לכן הוא רז, שאי אפשר להבין אותו. מקום גילוי הרז הוא בטפה של היסוד (שיש בו יחד-כב מרכיבים כנודע), בברית.

מי שוה ד"פ רז? יוסף, שפרעה קרא לו צפנת פענח, ד"פ רז. צפנת פענח היינו מפענח צפונות. הדבר הצפון הוא הרז, הנסתר, ומי שזוכה לפענח את הרז – "מגלין לו רזי תורה", ואחר כך הוא מגלה אותם הלאה (כמו שעשה יוסף) – הוא צפנת פענח.

רק פענח שוה יצחק, שהוא ארבע פעמים בן (ממוצע כל אות), "כנגד ארבעה בנים דברה תורה". אז כמה עולה צפנת? כתר. צפנת פענח הוא כתר יצחק. פשוט למה צפנת הוא כתר – הוא העל-מודע, הוא הצפונות, המצפון של הקדושה. יש מצפון של הלעומת-זה – גם כתר, אבל כתר דקליפה. הכתר של הקדושה הוא "צפנת".

לא רק זה, אלא שכאשר כותבים יצחק במילוי אותיות – יוד צדיק חית קוף – עולה צפנת פענח. חלק המילוי הוא הצפון של המלה, והצפון של הוא בגימטריא צפנת. נמצא שהשם שפרעה נתן ליוסף מקשר אותו לסבא שלו – הקשר הכי עצמי הוא בין הנכד לסבא. זה "ומגלין לו רזי תורה".

עד כאן תוספת במה ש"מגלין לו רזי תורה", שבא בהמשך ל"כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה", המאמר של רבי מאיר (שמאיר עיני חכמים) בתחלת פרק קנין תורה.

21.       ד. "הכל צפוי והרשות נתונה" – סוד השבע והשמונה

22.         "הרשות נתונה" להתחתן ולהוליד

רמזנו שהרז העיקרי של התורה – שמתחלק לארבעה לפי הרמז הנ"ל – הוא הרז של הבחירה והידיעה. הרז של ארבעת חלקי משנת רבי עקיבא – "הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון, והכל לפי רוב המעשה". כל הארבעה כאן הם אותו רז – ארבע קומות של אותו רז. העיקר הוא שבאמת לחתן ולכלה היתה בחירה חפשית, שהחליטו להתחתן. "הכל צפוי" אבל "הרשות נתונה". גם לאבא ולאמא היתה בחירה חפשית, שבחרו להוליד את הילד הזה, הלל שלמה, שיגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן, גם בבחירה החפשית שלו.

23.         שבת ומילה – ידיעה ובחירה

הפעם הקודמת שדברנו על הנושא הזה גם היתה בברית מילה[5]. סימן (בהשגחה פרטית) שבחירה וברית מילה, וגם חתונה, מאד הדוקות יחד. הסברנו שברית מילה היא ביום השמיני, אחרי שתעבור עליו שבת אחת, ובקיצור הנקודה היתה שהשבת היא "הכל צפוי" ואילו יום ראשון שאחרי שבת הוא "הרשות נתונה". בשבת מותר ומצוה לאכול מעץ הדעת טוב ורע – בשבת מותר בקדושה להרגיש איך ש"הכל צפוי". אז גם הרע מתעלה, זה הסוד של ענג שבת. שבת היא סוד האשה, "שבת מלכתא".

אבל אחר כך עוברים את השבת, מגיעים ליום השמיני, ראשית ימי המעשה שבהם על האדם לבחור. אחד שיוצא בכיוון צפון כדי לאגור רוב זהב – יש לו הרבה בחירות שצריך לבחור. אם כן, היום השמיני הוא עיקר סוד הבחירה, ברית המילה, "הרשות נתונה".

24.         "הכל צפוי" – סוד המספר 7; "והרשות נתונה" – סוד המספר 8

נעשה סימן רק לווארט הזה: כמה שוה "הכל צפוי"? רק צפוי עולה מקום – כינוי של הקב"ה. "הכל צפוי" עולה 241 – מספר ברית. אמרנו ש"הכל צפוי" הוא סוד השבע, "כל השביעין חביבין", השבת. נחבר 7 ל"הכל צפוי" – שבע הוא המספר שאומר "הכל צפוי", המספר של שבת, תלמיד חכם הוא כל הזמן בבחינת שבע, מתקיים בו "תמֻנת הוי' יביט" כמו שנאמר במשה (כפירוש אדה"ז), "בכל ביתי נאמן הוא", רואה הכל מראש, "הכל צפוי".

הכל צפוי ועוד 7 עולה רמח – כללות מצוות עשה, רמח איברים, אברהם, "בהבראם". אחד מצירופי אברהם הוא ראה-בם, ראה בכל מעשה בראשית (העולם נברא בשם מב). לכן בהתחלה, עוד לפני שקבל את ה-ה, הוא היה גדול באיצטגנינות, "הכל צפוי" דלעומת זה. מצד אחד ה-ה היא כח להתגבר על "הכל צפוי" של גזרת הטבע – "אברם אינו מוליד, אברהם מוליד" – ויחד עם זה להתעצם עם "הכל צפוי" בקדושה. בקדושה "הכל צפוי" שאותיות המילוי של "לך לך" – למד כף למד כף – שוות אברהם, עוד הרבה לפני שנקרא אברהם. ועוד לפני כן, "בהבראם" ב-ה זעירא – אותיות באברהם עם ה שאומרת שצפויה להנתן לאברם להשלימו לאברהם. "תשורי מראש אמנה", אברהם, ראש כל המאמינים.

נחבר ל"הרשות נתונה" 8, כמה נקבל? 1430, שוה "יחי אדוננו וכו'", שוה הכל פעמים הוי'. לא לחשוב ש"הרשות נתונה" להיות נפרד ח"ו, הכל הוי', ובעיקר שוה "אני ואתה נשנה את העולם" כי "הרשות נתונה" לנו (ו"טובים השנים מן האחד" – כל אחד בפני עצמו יכול להרגיש את עצמו, מצד יצרו הרע, כבול במדת מה על ידי הידיעה מראש, מה שאין כן כאשר מתחבר עם עוד יהודי, אזי יש שני יצר טוב נגד יצר רע אחד...). אני ואתה יכולים לשנות את העולם, במיוחד החתן והכלה, וגם ההורים והילד.

25.         ארבע המדרגות כנגד המספרים

אמרנו שכל רז בא ברביעיה[6], בסוד הוי', שזה "מגלין לו רזי תורה". אם "הכל צפוי" זה 7 ו"הרשות נתונה" זה 8, כמה צריך להיות "ובטוב העולם נידון"? 9. למה זה מתאים ל‑9? "בטוב העולם נידון" – ב-ט, "טוביה גניז בגוויה", "ט מי יודע? ט ירחי לידה". לפי זה "והכל לפי רוב המעשה" זה 10 – "עשור", הכינור של העולם הבא[7], עשור עם עשרה נימין. כעת הכינור עם שבעה נימין, בימות המשיח שמונה נימין ולעולם הבא עם עשרה נימין. "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך" – זה "הכל לפי רוב המעשה", שזה ה-י.

עבודת בית לחשב כמה עולה "בטוב העולם נדון" בתוספת 9 ו"הכל לפי רוב המעשה" בתוספת 10. קודם הסברנו את ארבעת חלקי המשנה כנגד י-ה-ו-ה, ירידה, אבל כאן במספרים יש עליה – 7, 8, 9, 10. אפשר להמשיך להתבונן בזה[8].

26.         שבע ברכות – ימי "הכל צפוי"

העיקר אמרנו שהברית היא סוד ה‑8, סוד הבחירה. יש לנו כאן יחוד של יום השביעי של שבע ברכות ויום השמיני של ברית מילה. היום השביעי הוא לכבוד הכלה בעיקר, שהיא סוד השבע – זה "הכל צפוי". אז כאן (החתן) "הכל צפוי" וכאן (אבי הבן) "הרשות נתונה", ובהמשך יהיה גם כאן "הרשות נתונה", במוצאי היום. בשבעת ימי המשתה אי אפשר לעשות שום דבר, אבל "הרשות נתונה" מתחילה מאחרי השבע ברכות. כתוב שהמנהג בשבע ברכות הוא לקרוא סיפורי צדיקים – אין ראש לעשות משהו אחר. סיפורי צדיקים הם "הכל צפוי".

27.       ה. בחירת הצדיק ובחירת הבינוני

28.         התכללות הידיעה והבחירה

בקיצור הכי נמרץ, הנקודה העיקרית שרצינו להסביר בשיעור הראשון היתה שבעולם האצילות הכל ידיעה, אבל לא לחשוב – כמו שאפשר לטעות – שאין בכלל בחירה. צדיק אמתי זוכה לבטול במציאות, כמו בעולם האצילות, אז הוא בטל לידיעת ה'. לכן אמרנו שהרביעיה שם היא ידיעה-ידיעה-ידיעה-ידיעה, הכל ידיעה. הווארט היה שלא לחשוב שאין שם בחירה, רק שהבחירה בטלה בידיעה.

אמרנו שהידיעה היא שם מה והבחירה בפני עצמה היא שם בן, אבל בעולם האצילות הבחירה היא בן ד-מה. עיקר הזיווג בין חתן וכלה הוא בן ד-מה עם מה ד-בן, ולא בן ו-מה בפני עצמם. כלומר, אם נתבונן רק בידיעה ובחירה אי אפשר אף פעם ליישב את שתיהן יחד. אם רוצים לעשות זיווג אמתי בין ידיעה לבחירה חייבים את ההתכללות של שתיהן – ידיעה שבבחירה ובחירה שבידיעה – ואז יש סיכוי שנצליח לזווג אותן יחד, "והיו לבשר אחד".

29.         הבחירה שבידיעה – לבחור בידיעת ה'

פשט, מי שנמצא בעולם האצילות, שם הכל ידיעה, הכל "הכל צפוי", מה הוא עושה שם? מה הצדיק עושה? במה הוא בוחר, כשהבחירה שלו בטלה לגמרי? צריך לומר שהוא בוחר בידיעת ה'. למה הדבר דומה? לווארט של אדמו"ר הזקן – וגם רבי לוי־יצחק מברדיטשוב בסוף ימיו – שאם ה' היה נותן לי להנהיג את העולם הייתי מנהיג אותו בדיוק כמו שהוא מנהיג אותו. אדמו"ר הזקן אמר זאת בצעירותו ורבי לוי־יצחק מברדיטשוב אמר זאת בזקנותו. אמר שכל החיים רצה והתפלל – שאם היו נותנים לי להנהיג את העולם הייתי עושה זאת יותר טוב – אבל רק לעת זקנה, "זה קנה חכמה", הבנתי שהייתי מנהיג את העולם בדיוק כמוהו יתברך.

אם אתה מנהיג את העולם אתה בוחר, אתה קובע. אם אתה במדרגה כזו, מדרגת "בכל ביתי נאמן הוא" של משה רבינו, אתה נאמן – אתה בוחר בידיעה. בבחירתך החפשית אתה בטל לידיעה, בכך שאתה בוחר ורוצה בידיעה – מה שה' יודע מראש. אמרנו שהעטרא דחסדים של ה', שהכל טוב, "ובטוב העולם נידון".

30.         הידיעה שבבחירה – נקודת הפרדוקס

מה הוא הדבר השני, שנקרא הידיעה שבבחירה? אם הבחירה שבידיעה היא שאתה בוחר בידיעה – דבר ששייך רק לצדיק מאד גדול, אחד שבעולם האצילות – מהי הידיעה שבבחירה? צריך לומר אותו דבר, בכיוון ההפוך. זו ה'בעיה', שה' יודע מה שתבחר.

אם הבחירה שבידיעה היא שאתה בוחר מה שה' יודע – רק שזה בטל, לא מרגישים שאתה בוחר, אתה נותן לה', בוחר לתת לה', לתת הסכמה לה', לאשר את הידיעה – הידיעה שבבחירה היא הפרדוקס שה' יודע מה שאתה בוחר. אומרים לך – נדמה לך שאתה בוחר, אבל בעצם ה' יודע מה שתבחר. שם הבעיה להבין.

הבעיה האמתית היא לא בידיעה האמתית, מה ד-מה, אלא רק ב-מה ד-בן בפני עצמו. אם ה' יודע מה שתבחר – לכאורה אין בחירה – ואף על פי כן, דווקא באותו מקום של מה ד-בן יש גם בן ד-בן, יש כח בחירה בעצם. כלומר, העימות והבעיה הפילוסופית בין הידיעה והבחירה, או הדטרמיניזם וחופש הבחירה של האדם, כולו בתוך שם בן, בכלל לא בשם מה. זה העימות בין ה-מה ד-בן לבין מה שאני בכל אופן רוצה להתחזק שאני כן בוחר, ה-בן ד-בן. אני בוחר, אני מרגיש את עצמי, איני בטל במציאות – אני רוצה להרגיש שאני בוחר, שאני חפשי לבחור מה שאני רוצה. אבל יש מי שבא לומר שהמדע הוכיח אחרת, שהטבע – מה שקראנו בשיעור ה'סתם' – כבר יודע מראש מה אתה הולך לבחור, הכל מוכתב.

עד כאן הקדמה חשובה כדי להבין את ההמשך. בלי שתי המדרגות הנוספות שהסברנו כעת אי אפשר בכלל להבין וגם לצאת מהבעיה.

31.         החילוק בין ידיעה לגזרה

הנקודה הבאה: בלשון הרמב"ם וגם בלשון הראב"ד, כל אחד בסגנונו, מוסבר שידיעה וגזרה הם שני דברים שונים. גם בחסידות מדגישים זאת מאד – שידיעת ה' אינה גזרה. כאן משמע שאם היא כן היתה גזרה זה מקרה אבוד – אין בחירה. אבל היות שידיעה אינה גזרה יש בחירה. שניהם מסבירים כך.

כעת נתבונן – התחלנו לרמוז, אך לא השלמנו. בלשון החקירה, גם של הרמב"ם וגם של הראב"ד, גזרה אומרת מקרה אבוד, דטרמניזים ופאטאליזם גמורים, בלתי משתנים. לעומת זאת בידיעה אצל הפילוסופים עדיין יכולה להיות התאמה – יכול להשתלב, ללכת יחד, עם איזה חופש בחירה.

32.         גזרה בלשון חז"ל לעומת גזרה בלשון החקירה

איך זה בלשון חז"ל? בכל לשון חז"ל גזרה היא לא 'סוף העולם'. אצל החוקרים גזרה היא סוף העולם ואצל חז"ל לא – יש דברים שמבטלים את הגזרה. גזרה היא כמו שמלך בשר ודם גוזר משהו, ואף על פי שלא פשוט לבטל, אבל כמו שאצל מלך בשר ודם יש היכי תמצי לבטל גזרה כך גם כלפי שמיא. עד כדי כך שחזקיהו המלך אומר בשם דוד מלכא משיחא ש"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" – אפשר לבטל גזרה. במדה מסוימת, יותר קל לבטל גזרה של חז"ל מאשר ידיעה. ה' יודע מה שהולך להיות, ואילו גזרה אפשר לבטל.

השימוש בגזרה כמו בלשון של בשר ודם, גזרת מלך, היינו גזרה בהוה – לא בעתיד. כמו שרש"י מסביר "הכל צפוי" בהוה, שה' יודע מה שאתה עושה בחדרי חדרים. הרמב"ם אומר "הכל צפוי" בעתיד. גזרה בחז"ל היא בהוה, אולי אפשר לעשות משהו ולבטל אותה. הגזרה היא מה יהיה, אבל היא גזרה עכשו. אם חז"ל היו משתמשים במלה ידיעה – שלא משתמשים בו, חוץ מהביטוי "הכל צפוי" – היא היתה דבר יותר חמור מגזרה שהמלך גזר בהוה. כל הדברים האלה מוסיפים חלקים לפאזל – אי אפשר לצאת מה'בְרוךְ' לגמרי, אבל אפשר להבין יותר ויותר.

33.         בחירת הצדיק ובחירת הבינוני

כמו שבסוף השיעור המקורי עשינו השתלשלות של ארבעה עולמות ביחס בין ידיעה ובחירה – בעצם מה שעשינו הוא יחס בין מה ד-מה ל-בן ד-בן: בין "הכל צפוי", שה' יודע ממציאותו את הכל, מציאות עצם הטוב, אז הכל טוב, מה ד-מה, לבין מה שאני מרגיש עצמי כיש ודבר נפרד, עם חופש בחירה – בן ד-בן. ידיעת ה' בידיעת עצמו היא מה ד-מה. נעשה אותו דבר אבל לא ביחס ל-מה ד-מה אלא ביחס ל-בן ד-מה מול מה ד-בן.

כלומר, נאמר שיש שתי בחירות – בחירת הצדיק ובחירת הבינוני. בחירת הבינוני היא שהוא באמצע הקרב, ובעצם הקרב שלו הוא נגד הדטרמיניזם, קרב הבחירה. הוא יכול וצריך להיות כל הזמן בעבודה של מח שליט על הלב. הגזרה היא מה שהטבע שלו בלב גוזר עליו, התאוות שלו.

34.         החלשת התאוה דקדושה – יראה עילאה

המאמר שעמית חזר הביא את פרי הארץ שמסביר את הסוד (של דברי הרמב"ם) של החלשת כח התאוה בברית – החלשת התאוה הרבה לה', הרצוא לה', שמחלישים על ידי יראה עילאה, בטול במציאות. בטול במציאות הוא מה שדברנו כעת על בחירה בידיעה – חותם שוקע שמושך אליו חותם בולט, שנקרא "יולדת זכר", כפי שהוסבר במאמר.

אם האדם בריבוי תאוה – שברית המילה שלו לא החלישה את כח התאוה שלו לה' – הוא חותם בולט, ואז "יולדת נקבה", חותם שוקע של הברית של האשה. אבל אם רוצים להוליד זכר צריך מלמטה חותם שוקע, יראה עילאה, ולשם כך צריך להחליש את התאוה של הקדושה לה', וזה סוד ברית מילה – מל-יה, פרע-יה, מצץ-יה. מאמר קצר מאד ויפהפה – כדאי שכל אחד יקרא את המאמר שעמית חזר[9].

35.         בחירה מתוך בטול

לעניננו, החותם שוקע של הצדיק הוא מה שהגדרנו כעת הנאמנות של משה רבינו – הבחירה שבידיעה. נקרא לה בחירת הצדיק – הבחירה מתוך בטול. לכן בשעור הראשון אמרנו שיש שם באצילות רק ידיעה-ידיעה-ידיעה-ידיעה. היום נאמר הפוך, שאצילות היא בחירה-בחירה-בחירה-בחירה, אבל לא הבחירה הרגילה של הבינוני אלא בחירת הצדיק.

36.         בחירת הצדיק ובחירת הבינוני – בחירה בעד ובחירה נגד

יש בחירה שהיא נגד ויש בחירה בעד – בעד מי? בעד ה'. על הבחירה הזו בעד בעצם, בפנימיות, נאמר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ו"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל". "הקב"ה גוזר" זה ה-מה ד-בן וה"צדיק מבטל" זה ה-בן ד-מה. עוד פעם, מה שהצדיק גוזר והקב"ה מקיים ומה שהקב"ה מקיים והצדיק מבטל – זו בחירת הצדיק, שהיא בן ד-מה. רק למי שנמצא באצילות יש את המדרגה הזו – הוא מבטל גזרות, "ותגזר אומר ויקם לך".

הוא מבטל כי הוא קשור לעצם ידיעת ה', בדרגה הכי גבוהה, שה' יודע הכל בידיעת עצמו – הכל טוב. הוא קשור לידיעה של ה' למעלה מהגזרה שלו, בלשון הבעל שם טוב זה מה שה' רוצה, לא מה שהוא יודע. מה שאנחנו קוראים ידיעת ה' הוא הרצון של ה', מה שהוא יודע שהכל טוב, ולא חיצוניות הידיעה שבו שיודע שהאדם יחטא. בפנימיות הכל טוב, "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (ורק "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאו", כפי שהסברנו).

שוב, בחירת האדם הרגילה היא נגד משהו – בחירה של בינוני. קודם כל הוא נגד היצר הרע שלו. "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב... ובחרת בחיים". יש לך יצר טוב ויצר רע, שיהיה לך מח שליט על הלב – תבחר להתגבר על הרע בכח הבחירה שלך. זה בן ד-בן, זו היתה הבחירה של השיעור הקודם. כעת הבחירה היא בחירת הצדיק. מי שהוא בעולם האצילות – הכל שם בחירה.

37.         בחירת הצדיק בכל העולמות

מה קורה כשיורדים לעולם הבריאה? בדיוק אותו דבר שעשינו בפעם הקודמת, אבל כעת הכל הפוך – נשארת בעולם הבריאה, שרובו טוב ומעוטו רע, בחירת הצדיק בי-ה-ו, אבל במלכות, במעשה, יש כבר גזרה, מתחיל שם איזה דטרמיניזם של טבע. גם הסברנו שזו השתלשלות של עטרא דגבורות. אז כעת בבריאה יש בחירה-בחירה-בחירה-גזרה (של טבע, דטרמיניזם). בעולם היצירה חצי-חצי – בחירה-בחירה-גזרה-גזרה. בעולם העשיה, "אף עשיתיו", יש רק נקודה אחת של בחירה – שהיא רשימו של "ועמך כֻלם צדיקים", של ה-בן ד-מה.

כל הבחירות כאן הן לא הבחירה של בן ד-בן, אלא בחירה של צדיק, "ועמך כלם צדיקים", אז יש ב"ה נקודת בחירה שנשארת. חוץ מזה הכל גזרה. בכל מקום שיש גזרה – גם יש בחירה, יש מלחמה. הגזרה אומרת גזור, אבוד, והבחירה מתקוממת ומנסה ללכת כאסח עם הגזרה. אז בעולם הבריאה המלחמה בין הגזרה לבחירה היא במלכות, ב-ה. בעולם היצירה היא בשתי המדרגות של הרגש והמלכות. בעולם העשיה היא כבר בכל המודע – בכל המודע יש גזרה וצריך מלחמה בין הגזרה לבין הבחירה. שוב, המדען יאמר לך שזה אבוד, זה דמיון.

38.         דמיונות-סטיות-חרדות

זה חוזר למה שהתחלנו, שעולם העשיה – שהוא שלשה חלקים גזרה – הוא עולם של חרדות. עולם היצירה הוא שני חלקים גזרה, אבל יש עדיין שכל – בינה, ה עילאה – שעדיין בגדר בחירה, שיש שם רשימו, השראה של צדיק, שבבחירה שלו הוא קשור לה', לטוב של ה'. בגלל שני חלקי הרע שיש שם, יצירה הוא עולם של סטיות. בעולם הבריאה, רק חלק אחד של גזרה מול בחירה – לכן הוא עולם של דמיונות. מי שחושב ששם הגזרה קוטלת כל אפשרות של בחירה חפשית – זה הדמיון. אנחנו קוראים למדע דמיון, כי אני סובר שיש בחירה – המדע יאמר לי שאני מדומין. זה הדמיונות של עולם הבריאה. עדיין יש הרבה מה להתבונן, אבל הוספנו משהו.

39.         רמזי המבנה

כמו שעשינו גימטריא של י"פ ידיעה מול ו"פ בחירה, כעת יוצא הפוך – י"פ בחירה מול ו"פ גזרה. אם הייתי כותב גזירה מלא י היא היתה שוה בדיוק בחירה, אבל כותבים אותה גזרה חסר י (בחירה בלי י...), 215. תעשו לבד את החשבון של י"פ בחירה, קל, ועוד ו"פ גזרה, ותחברו לרמז הראשון של י"פ ידיעה וו"פ בחירה ותראו נפלאות[10].

שרו "יום ליבשה".

40.         בטול גזרות מתוך התקשרות לפנימיות הרצון

עיקר הווארט שאמרנו עכשיו, שמה שהצדיק מבטל גזרות וגוזר גזרות, הכל בבטול המציאות שלו לרצון ה'. כמו ילד שמגלה את הרצון האמתי של האבא, יותר ממה שהאבא אומר. זה בטול במציאות. לכן מצד אחד "בכל ביתי נאמן הוא", שלא מגלה את הרצון של ה', אבל לא לחשוב שהוא לא עוסק בבטול גזרות – "ויחל משה", הוא מתפלל, מבטל גזרות.

ה' אומר למשה "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (ובפסוק המקביל במשנה תורה: "הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו") – שיהיה ח"ו כליון לשונאיהם של ישראל – אבל משה רבינו לא מסכים. למה? כי הוא יודע שמה שה' הרגע אמר הוא לא באמת רוצה. אם יש דוגמה בתורה שה' אומר משהו, וצריך להבין שהוא אומר זאת לפנים, שה' לא רוצה מה שהוא אומר, זה הפסוק הזה. הוא אומר שהוא יגמור עם שונאיהם של ישראל ואעשה אותך גוי גדול. הוא בהחלט לא רוצה זאת, ורק מחכה שמשה רבינו בבטול במציאות שלו יבטל את הגזרה – וככה הוא עושה.

משה לא עושה זאת עם חותם בולט אלא עם חותם שוקע, לכן בשיעור הראשון, היות שזה חותם שוקע, זה לא מורגש בכלל – לא רואים זאת, הכל ידיעה. אבל ברגע שכן מרגישים מה קורה שם – הכל בחירה. הדבר שאמרנו, שהבחירה הזו של הצדיק אצל היהודי מתגלה בכל מקום – "אצילות איז אויך דא". גם בעולם העשיה הכי תחתון יש בחכמה רושם של בחירת הצדיק, וזה נותן את הכח גם בבחירה הגלויה – שהולך עימות עם הגזרה – באמת להתגבר על הגזרה. נקודת החכמה בעשיה נותנת בשאר המדרגות כח לבחירה להתנגד לגזרה, לדטרמיניזם שיש שם בכל שלש המדרגות הנמוכות.

41.         "ואעשה אותך לגוי גדול" – הסימן שהקב"ה לא אומר ברצינות

עוד ווארט לגבי מה שאמרנו קודם לגבי משה רבינו ואמור לגבי כל אחד ואחד. מה המשפט ששומעים שה' אומר לך משהו ואתה יודע שזה רק נסיון – שמעת את זה מה', אבל ה' משחק איתך. מה המשפט הזה? אעשה אותך לגוי גדול ועצום. זה הלחש – מי ששומע את הלחש הזה צריך לדעת שזה שקר... זה הכלל הגדול של כל תורת הנפש.



[1]. ראה שיעור אור לכ"ג תמוז פ"א.

[2]. "פרו ורבו ומלאו את הארץ" = 1280 = 5 פעמים 256 (אהרן), הערך הממוצע של כל תבה שעולה 16 ברבוע שהוא 2 בחזקת 8 – החזקות של 2 הן סוד "פרו ורבו", ובפרט חזקת 8 שהוא למעלה מן הטבע, בחינת אין סוף (כח האין סוף המתגלה במצות "פרו ורבו").

[3]. שיעור ד' אייר, סוף פ"ה.

[4]. יסוד תפארת גבורה חסד = 1449 = 7 פעמים אור (רז, אין סוף).

[5]. שיעור ח' מנחם-אב (בעיקר בפ"ז).

[6]. מקובל שרביעיה של כלי זמר היינו שני כנורות ויולה וצ'לו – שני הכנורות בסוד "הכל צפוי והרשות נתונה" ("תרין ריעין דלא מתפרשין לעולם"), הויולה בסוד "ובטוב העולם נידון" והצ'לו בסוד "והכל לפי רוב המעשה", וד"ל.

[7]. תכלית הרביעיה.

[8]. "בטוב העולם נדון" ועוד ט = 289 = "[בראשית] ברא אלהים" = טוב ברבוע! "הכל לפי רוב המעשה" ועוד י = 813 = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" = "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" = "ויאמר אלהים נעשה אדם"!

[9]. פלח הרמון ויקרא פרשת תזריע (עמ' קסא):

ענין מצות מילה ביאר הרמב"ם הטעם להתיש כח המתאווה כו', ובס' פרי הארץ אמר עליו הוציא מפיו דברים העומדים ברומו של עולם אעפ"י שלא כיוון בהם, וביאור הענין הנה כח המתאוה בבחי' אלקות הוא המתאוה לצאת מגדרי הכלי ולהיות כלה שארי כו', הוא בחי' אה"ר חותם הבולט מלמטלמ"ע, וגורם המשכה מלמעלה בחי' חותם שוקע יולדת נקבה מ"ע התלוים בו"ה כלים ואותיות דכח הירידה המסתירים על האור כו' כנ"ל באריכות. אבל בחי' יראה עילאה הוא מופשט מכל מיני עונג ובטל במציאות מכל וכל חותם שוקע ממטלמ"ע, וגורם המשכה מלמעלה חותם בולט יולדת זכר מל"ת התלוים בי"ה כלים ואותיות דכח העילוי כנ"ל שמגלים האור בלי הסתר כלל, והנה מצות מילה אעפ"י שהיא מצות עשה, מ"מ ענינה כמו ל"ת להעביר הערלה מקור הרע, ובזה נותנים כח ועוז בנפש הנולד שיוכל להיות כל ימיו בו בחי' הפשטה מכל מיני עונג רק ביטול במציאות דבחי' יראה שגורם הגלוי די"ה שרש מל"ת כידוע דשמי עם י"ה שס"ה, וזהו מילה מל י"ה פריעה פרע י"ה, הכל לגלות בחי' י"ה בנפש, ומציצה מצץ י"ה, להעביר פסולת הדקה דדמים הרותחים מבחי' י"ה, וזהו הכוונה להתיש כח המתאוה דאה"ר לבא לבחי' יראה עילאה שלמעלה מאה' ששרשה בחכ"ע בחי' י"ה כו' וד"ל.

[10]. הכל עולה מט (ז ברבוע) פעמים קכ (יה במשולש), סוד "ותחסרהו מעט מאלהים וגו'", הנאמר במשה רבינו, וד"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com