ברית שניאור-זלמן שי' הרבסט - כ"ב מנחם-אב ע"ד – כפ"ח הדפסה

כ"ב מנחם־אב ע"ד – כפר חב"ד

ברית שניאור־זלמן הרבסט

א. שני־אור וסוד המילה

שני-אור – אור הנגלה ואור הנסתר

לחיים לחיים, מזל טוב. לרך הנימול קוראים שניאור-זלמן, על שם אדמו"ר הזקן. בדיוק לפני שנה ההורים היו אצל אדמו"ר הזקן, בציון שלו. כנראה שמהמפגש הזה עם אדמו"ר הזקן הם המשיכו את הנשמה לרך הנימול.

שניאור פירושו שני-אור. הבעל שם טוב דרש כך לגבי אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, שהוא בא לחבר את שני האורות – אור הנגלה של התורה, השלחן ערוך שהוא חבר, ואור הנסתר של התורה, תורת החסידות, ספר התניא שהוא התורה שבכתב של החסידות.

זלמן – "לחיות עם הזמן" – חבור אור התורה ואור המציאות

זלמן באידיש הוא כינוי של שלמה. ככה מקובל בעם ישראל, שמצרפים את שני השמות יחד – שלמה-זלמן (השם של בעל ה"מגן אבות", נין ונכד לאדמו"ר הזקן). נמצא ששניאור זלמן קשור גם לשלמה המלך, שבנה את בית המקדש. גם דרשו את השם זלמן כצירוף אותיות לזמן, כמו שמברכים "שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה" – הקב"ה מביא אותנו לשמחה של הזמן הזה. לכל רגע של ההוה יש שמחה מיוחדת. בדיוק דברנו על כך ש"ההוה כהרף עין", וכל הרף עין של ההוה הוא "שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".

בלשון הרבי, כל רגע הוא הזדמנות פז לגלות אור בעולם – שני-אור. שהרך הנימול וההורים וכולנו נזכה לנצל כל רגע להאיר אור בעולם, לחבר את שני האורות יחד.

אדמו"ר הזקן אמר את הפתגם שצריך "לחיות עם הזמן". זה כבר קשר בין זלמן ל-לזמן, שרבינו שניאור זלמן אמר את הווארט שיהודי צריך כל הזמן לחשוב על הזמן בו הוא נמצא ולחיות עם הזמן.

פרשו שהכוונה של האמרה הנ"ל שעל האדם לחיות עם הזמן היא שצריך לחיות עם פרשת השבוע. אדמו"ר הזקן לא פרש זאת בעצמו, אלא אחיו פרש בשמו, שלחיות עם הזמן היינו לחבר את האור של התורה עם המציאות. כאשר מחברים את האור של התורה עם המציאות גם המציאות מאירה – "הארץ האירה מכבודו". זה עוד פירוש בשני אור – האור של התורה והאור שטמון בתוך המציאות (גילוי האוצרות הטמונים בארץ), שצריך לחשוף אותו על ידי שחיים עם הזמן.

הרלוונטיות של אדמו"ר הזקן בכל דור

אפשר לומר עוד טפה, שאדמו"ר הזקן – כך כל צדיק, אבל כנראה שיש משהו מיוחד אצל אדמו"ר הזקן, שניאור-זלמן – שרצה להיות שייך, היום אומרים להיות רלוונטי, לכל דור ודור שיבוא, עד ביאת ינון, עד ביאת משיח. שהשניאור נמשך לזמן הזה, שלא היה פעם. כמו שמסבירים על "הקורא את המגלה למפרע לא יצא ידי חובתו" – מי שאומר שהנס של פורים היה פעם לא יצא ידי חובתו. זה נס שמתפשט לכל דור ודור, והוא מתגבר והולך, כל פעם יותר. גם שניאור-זלמן הוא צדיק כזה – כל הצדיקים הגדולים הם ככה, אבל הוא במיוחד – הוא חי בדור שלו ובודאי התייחס לדור שלו, דבר לדור שלו, אך ה"זלמן" שלו הוא לשייך אותו לכל זמן שיבוא עד ביאת ינון.

יש את הווארט המפורסם של רבי אייזיק מהומיל, שמשיח יבוא רק כאשר יהיה "א נייעם סדר" – סדר חדש. מה הכוונה? שיחזרו לעולם שוב הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן – שלשת אבות החסידות. כאשר הם יבואו עוד פעם אז יבוא משיח – יבוא להשלים את המרכבה, הרגל הרביעית של המרכבה אחרי ששלשת אבות החסידות יחזרו לעולם. כל החסידות היא שזה לא סיפורים של פעם.

מצות ברית המילה בפרשת לך לך – הברית והארץ

איפה מופיעה מצות ברית מילה בתורה? בסוף פרשת לך לך. ה' כורת עם אברהם אבינו, היהודי הראשון, שלש עשרה בריתות על המילה (כפי שגם הובא במאמר שחנן חזר עכשיו). גם המאמר הזה הוא בסוף פרשת לך לך בתורה אור. פרשת לך לך היא הפרשה השלישית. אברהם הוא היהודי הראשון, "אחד היה אברהם", אבל הוא מופיע – עיקר החידוש שלו מתגלה – בפרשת לך לך.

בסוף הוא זוכה לברית מילה. לפני כן הוא זכה לעוד ברית – ברית בין הבתרים על ארץ ישראל. ברית המילה היא להחליט אותה, שארץ ישראל תשאר לעולם בבעלות המלאה והמוחלטת של עם ישראל – בזכות קיום מצות ברית המילה. זה מה שנותן לנו כח לנצח את האויבים שלנו, לרשת את ארצנו ולישב את ארצנו.

פרשת לך לך כנגד הפסוק השלישי בתורה

כתוב שהפרשה השלישית הזו, לך לך, היא כנגד הפסוק השלישי בתורה. הפרשה הראשונה, בראשית, כנגד הפסוק הראשון, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הפרשה השניה, נח, בה יש את המבול והשחתת פני תבל, היא כנגד הפסוק השני – "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום [זה המבול, ואחר כך] ורוח אלהים מרחפת על פני המים [רמז ללידת אברהם בסוף פרשת נח]".

מובא בלוח "היום יום" שהסוף של פרשת נח מתחיל להיות שמח – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" בלידת היהודי הראשון, עוד לפני שמתחילים לספר עליו. בתורה שבעל פה, דווקא בתקופה הזו, של סוף פרשת נח, יש את הנסיון הראשון – שאברהם שבר את פסילי אביו והושלך לכבשן האש. כל זה קרה בסוף פרשת נח.

אבל העיקר, "לך לך... אל הארץ אשר אראך", ברית בין הבתרים וברית המילה – הכל בפרשת לך לך, השלישית, כנגד הפסוק השלישי בתורה. מה הפסוק השלישי? "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". "אברהם התחיל להאיר". כתוב בנביא "מי העיר ממזרח" וחז"ל דורשים במדרש "האיר", "אברהם התחיל להאיר". מתי אברהם התחיל להאיר ממש? כשהוא הלך בציווי ה' "אל הארץ אשר אראך". ידוע שארץ נוטריקון "אור זרֻע לצדיק [ולישרי לב שמחה]". צריך לגלות שה' הוא אלקי הארץ, כמו שעשה אברהם, ובכך לגלות במציאות אור חוזר – "ויהי אור", כמו שתיכף נסביר.

הפסוק השלישי בתורה – שני-אור ו"אור מילה"

בכל אופן, פרשת לך לך כולה היא כנגד "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – המאמר הפתוח הראשון (פעם ראשונה שיש מאמר מפורש, "ויאמר אלהים"). בתוך המלה "ויאמר", מלת המאמר, כבר יש אותיות אור ("ויאמר" הוא אותיות "אורים", מלה שמופיעה פעם אחת בתנ"ך – "לעשה אוֹרים גדלים כי לעולם חסדו").

בעצם, חוץ מה"אור" המפורשים בפסוק – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – שני-אור של הרך הנולד, יש עוד אור מוסתר בפסוק במלה "ויאמר". ועוד, בכל מאמר שרש אמר הוא ר"ת אור-מים-רקיע (כמוסבר באריז"ל), וזה עיקר ההמשכה וההתהוות של כל דבר בעולם – קודם הוא אור, הופך להיות מים, הופך להיות רקיע ואז נולד במציאות ממש. הכל מתחיל מאור.

רמז מפורסם אצלנו, שבפסוק זה רמוזה ברית מילה – בפסוק יש זיו אותיות (אור עולה ט"פ זיו), אך מתוכן יש רק ז אותיות שונות מ-כב אתוון דאורייתא. חוץ מאותיות המלה אור יש בפסוק עוד ארבע אותיות בלבד – מילה. כלומר, כל הפסוק הזה מורכב מ-ז אותיות – אור מילה. האור של מצות ברית מילה, המצוה שעושה את היהודי ליהודי בגלוי, מגלה את שרש מסירות הנפש שלו. אם כן, זה פסוק שמאד קשור לברית מילה, ובפרט כאשר קוראים לרך הנימול שניאור זלמן – כי יש בפסוק שני אורות, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור".

פירושי "יהי אור ויהי אור"

יש הרבה פירושים לכפילות "יהי אור ויהי אור" (בשאר המאמרות של מעשה בראשית הסיום הוא "ויהי כן"):

הכי פשוט ש"יהי אור" היינו אור ישר, אור רוחני יחסית, ו"ויהי אור" היינו המשכת האור למציאות, "הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד" – קודם ה' אמר "יהי אור" ואז "ויהי", נמשך למציאות ממש, "ויהי אור". ב"הוא אמר ויהי" ה"ויהי" ("ויהי אור") הוא אור חוזר, בחינת נוקבא ("ויהי אור" = רחל), העלאת מ"נ, מיין נוקבין, לקראת האור הישר, המ"ד, מיין דכורין. ביחד האורות מתקשרים, ואדה"ז כותב זאת בתניא קדישא, שב"פ אור עולה "ואהבת", רמז לפעמיים אור של הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור".

אם כן, זה הפירוש של שניאור, "יהי אור ויהי אור", מצות ברית מילה בסוף פרשת לך לך. והזלמן, כמו שאמרנו, היינו להמשיך זאת לתוך המציאות של ההוה. העבר אין, העתיד עדיין, ההוה כהרף עין. בתוך ההרף עין צריך לראות את האור, הברקת האור בתוך ההרף עין[1].

באריז"ל יש עוד כוונה חשובה לגבי "יהי אור [ויהי אור]". יהי אור עולה רלב – ארבעת המילויים העיקריים של שם הוי' ב"ה, שהם בעצמם כנגד י-ה-ו-ה, עב סג מה בן. בפשט, מתוך הכוונה הזו, אפשר להתחיל להבין שכוונת "יהי אור" היא להמשיך את האור מהדרגה הכי גבוהה – שם עב – דרך כל המילויים, שבעצמם כנגד י-ה-ו-ה וגם כנגד ארבעת העולמות אבי"ע, שהאור יאיר בכל העולמות. כשה' אמר "יהי אור" הוא לא רצה אור שישאר למעלה אלא אור שירד וימלא את כל העולם שברא לכבודו.

ב. להפוך את האור לכח

אור-חיות-כח

יש עוד מושג יסוד, שאדמו"ר הזקן מביא אותו בסוף שער היחוד והאמונה. כמו שקודם הסברנו מהאריז"ל שיש אור-מים-רקיע, יש אצל אדמו"ר הזקן בתניא שלישיה של אור-חיות-כח:

קודם יש אור, אחר כך האור הופך להיות חיות – חיים, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", דופק של חיים, אל תקרי "חיוֹת" אלא "חיוּת", כל דבר חי בעולם, ובפרט האדם, "ויהי האדם לנפש חיה", החיוּת שלו כל הזמן בבחינת "רצוא ושוב", דופק של חיים. זה כבר לא אור – אור כללי קורן על גבי האדם – אלא מה שמתלבש בפנימיות, אור שממלא ומחיה את האדם, חיות פנימית, אור שכבר נכנס לתוך הדם שלו, לכל האברים שלו, ודופק.

אחר כך, החיות הופכת להיות כח – כח פיזי, יש אחד גבור, בעל כח. יש ווארט של הרבי הצמח-צדק שיהודי צריך להיות בעל כח.

כל הרביים בחב"ד – החל מאדמו"ר הזקן, וגם על הרבי – יש סיפורים על כל אחד שהיה גבור בגשמיות. כשלאחר יד היו מרימים ביד אחת את כל הש"ס. לא רק שהש"ס היה בתוך הראש – זה אור; ולא רק שהש"ס יורד ונמצא בלב – זה חיות; אלא שגם הרימו את כל עשרים הכרכים של הש"ס ביד אחת – כח. יהודי צריך את כל שלש המדרגות, חיות וכח שמשתלשלים מהאור.

שמשון – המשכת "יהי אור" בשלשת המדרגות

זה גם פירוש של זלמן. אמרנו שזלמן הוא כינוי של שלמה. אחד הדברים החשובים של שלמה המלך הוא הקשר שלו לשמשון, אודותיו דברנו אתמול בשיעור – מרבי לוי'ק, אבא של הרבי, שבשבת מלאו שבעים שנה להסתלקות שלו.

בדרך אגב, אולי תיכף נשיר את ניגון ההקפות של רבי לוי'ק. פעם אחת הרבי אמר שזה ניגון שמיוחס לאדמו"ר הזקן. השיר שפתחנו בו, "צמאה לך נפשי", הוא ניגון שהרבי לימד ואמר שהוא של אדמו"ר הזקן (כנראה קבל זאת מאביו, לא ידעו זאת קודם). יש גם במסורת ווארט דומה לגבי ניגון ההקפות של רבי לוי'ק.

בכל אופן, דברנו אתמול אודות שמשון הגבור. מי שהיה אתמול – ראה או שמע – הראש שלו עדיין מלא בשמשון הגבור. כנראה הוא קשור גם לחנן וגם לרך הנימול. כמה שוה שמשון? נעשה קשר בין שמשון לשלמה. שמשון הוא 696. שמשון נקרא על שם קונו – "כי שמש ומגן הוי' אלהים". נחלק את שמשון לשלש – עולה "יהי אור". שמשון הוא לא רק פעמיים אור אלא שלש פעמים "יהי אור". כנראה שזה גם אור, "יהי אור", גם שהאור ירד ויהפוך להיות "אור החיים" – לא אור מקיף אלא אור פנימי שמחיה – ושירד עוד דרגה ויהפוך להיות כח.

"והוא שפט את ישראל עשרים שנה". בשביל לשפוט את עם ישראל כנראה היה לו גם אור (אור של "שמש הוי'"), ובודאי היתה לו הרבה חיות, אבל בכל אופן עיקר מה שאנחנו קוראים עליו בתנ"ך הוא על הכח שלו. עצם הווארט הוא חשוב מאד – שהתכלית של האור היא לרדת עד שהוא נעשה כח. אם האור הכי נעלה לא הופך להיות כח ממש, כח פיזי, הוא לא ממש את עצמו – לא הגיע לתכל'ס.

אורות-ניצוצות-כלים – להפוך את האורות לכלים טיפוליים

יש עוד שלישיה מקבילה של מושגים בכתבי האריז"ל – יש עליה שער, פרק גדול בעץ חיים, שער אנ"ך. לפעמים אנ"ך – אצל בעלי המסורה – הם ראשי התיבות של תנ"ך. אנחנו נוהגים לומר תנ"ך, אבל אצל הראשונים יש שקוראים לספר הספרים אנ"ךאורייתא, נביאים, כתובים (רמז למלה הראשונה של עשרת הדברות, "אנכי"[2]). אבל אצל האריז"ל הקדוש אנ"ך היינו אורות-ניצוצות-כלים.

יש לנו, לדוגמה, בית ספר לתורת הנפש. יש שם הרבה אורות. באים אנשים ושואלים לפעמים – איפה הכלים? כנראה שיש גם הרבה ניצוצות שעפים באויר. יש גם אורות וגם ניצוצות, אבל מה עם כלים? זה בדיוק אותו דבר שאמרנו עכשיו, שיש אור וחיות וכח. אור היינו אורות, חיות היינו ניצוצות – נשמות האמורות להתלבש בתוך גופים על מנת להחיותם – וכח הוא כלים. מה הכח? הכח ליישם, לממש. בשביל מימוש, יישום, צריך כח.

מהתעבות האורות מתהוים הכלים

באמת השאלה איפה הכלים (איפה הכח) היא שאלה צודקת. בכל אופן, אנחנו אומרים שאם יש אורות אמתיים, כמו "יהי אור", אז רק תכפיל את זה פי שלש – חזקה של "יהי אור" – ותקבל לא רק שניאור אלא שמשון. שמשון הוא אכן משיח של עולם התהו, וכאשר הוא מתלבש בתוך דוד המלך – שגם הרג את הארי ואת הדב, בהשראה ובכח שהוא קבל משמשון הגבור – יש לו כבר כלים דתיקון לממש את הגבורה התוהית של שמשון.

בכל אופן, הביטוי בקבלה הוא שמהתעבות האורות נתהוו הכלים. שלא נחשוב שכלים הם ממקור נפרד. כתוב שאצל האדם יש באמת מקור של הגוף שאינו המקור של הנשמה – לא בדיוק שהגוף מתהווה מתוך התעבות הנשמה. אבל באלקות הגופים, כלומר הכלים, כן מתהווים מתוך התעבות האורות.

זה שניצוצות יוצאים מתוך האור יותר מצטייר, אם כי שהאריז"ל אומר שלא נחשוב שהניצוצות הם חלק מהאורות ממש – אבל הם היו בהעלם בתוך האור והם מתנוצצים-מתעופפים מתוך האור. הכלים עוד יותר רחוקים באנ"ך, ואף על פי כן, כמו שאמרנו, הם מתהוים מהתעבות האורות. בלשון הבעל שם טוב אורות-ניצוצות-כלים היינו אלקות-נשמות-עולמות.

התעבות האורות – הכאת אור ישר ואור חוזר

קודם צריך לדעת איך מעבים את האורות. האריז"ל אומר איך מעבים את האורות – על ידי הכאה של אור ישר ואור חוזר. אם יש רק אור אחד הוא לא יתעבה ויהפוך להיות כלי, אבל אם יש אינטראקציה של אור ישר ואור חזר, "יהי אור ויהי אור", שני-אור, ש"יהי אור" ו"ויהי אור" מכים אחד בשני, כל הכאה כזו גורמת להתעבות האורות שממנה מתהווים כלים, מתהווה כח.

מה זה אור ישר ואור חוזר? כמו שחז"ל אומרים – "ומתלמידי יותר מכולם". יש רב ויש תלמיד ויש "מלחמתה של תורה", ומתוך זה יוצאים חידושים אמתיים ומעשיים. ה"הלכה למעשה" מתלבנת ומתבררת דווקא על ידי ההכאה מהאור הישר של הרב והאור החוזר של התלמיד. זה חייב להיות, בלי זה לא מגיעים אף פעם להלכה למעשה – כח לעשות שינוי במציאות, ליישם דברים במציאות.

ג. מבצע עזה (ב)

שמשון, שלמה וחזקיהו

אתמול השיעור היה על כיבוש עזה. על מה ששמשון חולל שם. אחרי שמשון, שהיה לו עסק עם עזה, מלך ישראל שכתוב עליו בפירוש שהכה את פלשתים עד עזה, הוא חזקיהו מלך יהודה ("והוא הכה את פלשתים עד עזה", "עד ועד בכלל", כמו שהסברנו אמש). כתוב עליו שראוי היה חזקיהו להיות משיח אלא שלא אמר שירה. הוא בחינת משיח. גם שמשון וגם חזקיהו הם משרש קין, ושניהם בחינת משיח.

על שלמה המלך – זלמן – כתוב גם שהיה לו עסק עם עזה, "כי הוא רֹדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה". אמרנו שמופיע ה"פ בתנ"ך הביטוי "עד עזה" (עם רמזים יפים בביטוי הזה). פעם אחת כתוב בשלמה המלך שמלך "מתפסח ועד עזה" ועוד פעם כתוב בחזקיהו המלך – "והוא הכה את פלשתים עד עזה".

העיר המרכזית עזה

בנבואה של זכריה הנביא, משלשת הנביאים בתחלת בית שני, כתוב "ואבד מלך מעזה"[3] – אין יותר מלך בעזה. יש עוד כמה פסוקים בתנ"ך שמוכיחים שאם כי שהיו חמש ערים של הפלשתים, עיקר המלכות של הפלשתים היתה – והוה – בעזה.

מאד מענין שעוד לפני ישוב ארץ ישראל על ידי יהודים במאה-מאתים השנים האחרונות, בתקופות שלפני כן, בזמן האריז"ל בצפת וכו', היו שלשה מרכזים עיקריים של יהודים בארץ ישראל (לא כולם יודעים זאת) – צפת, ירושלים ועזה. יש עוד ערים, אבל דווקא שלשת המקומות האלה היו הערים המרכזיות של הישוב היהודי בארץ ישראל. נאמר עוד המשך לדברים של אתמול.

אור השכל, חיות הלב, כח הידים

שוב, מה הקשר לברית שלנו? שניאור הוא אור ישר ואור חוזר, וכשהם מכים אחד בשני נולדים עוד ועוד אורות שיורדים מטה. האור הופך להיות חיות. אם אדה"ז אמר שצריך לחיות עם הזמן – לחבר את אור התורה לאור המציאות, ולחיות איתו. הוא הוריד את אור התורה לדרגה של חיות.

אצל אחד מגדולי המקובלים בתקופת הראשונים, רבי אברהם אבולעפיא, יש ספר חשוב "אור השכל". יש הרבה מקורות, גם בקבלה וגם בנגלה, שאור הוא שכל – סתם אור הוא במח, בראש. בראש לא מדברים על דופק בתוך המח. איפה מתחיל להיות דופק חיים? מקור הדופק הוא בלב. שם הדופק הוא חיים. לפני הבעל שם טוב והחסידות עיקר התורה היתה אור בשכל, אבל זה לא תכל'ס – צריך שאור השכל ירד להיות חיות בלב, זה פעל הבעל שם טוב.

אבל גם זה לא מספיק – צריך שזה יהפוך להיות כח בידים. בשביל זה יהודים חזרו לארץ ישראל – כדי שהאור בשכל והחיים בלב יהפכו להיות כח בידים, לבנות את הארץ. בשביל זה צריך שניאור זלמן, שיביא שני-אור למטה, זלמן-לזמן, שהאור הזה יהפוך להיות בעל כח בהוה.

עזות דקדושה – להפוך את האור לכח

כל הירידה הזו של אור-חיות-כח היא ענין של עזות – עזות דקדושה. צריך להוריד את האור, ג"פ "יהי אור" עולה שמשון הגבור. המלחמה של שמשון היא על עזה – על העזות. המלחמה היא בין העזות דקדושה לבין ה"מצח אשה זונה" שהוא ראה בעזה, כמו שמסביר רבי לוי'ק.

אתמול הזכרנו שרבי לוי'ק אמר שהשמות שלו מעידים שהוא שייך בעיקר לגבורה – גם לוי וגם יצחק. אמרנו שכל הרביים בחב"ד הצטיינו אפילו בגבורה גשמית, בידים, בנוסף לשכל וללב שלהם (היינו סוד ירושת האורות המרובים של תהו, סוד "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו", שבזכות זה זוכה יעקב לברכת "ויתן לך אלהים" – נותנים לו "אלהים", כח אלקי, כחו של שמשון, עליו התפלל יעקב "לישועתך קויתי הוי'"). הם אמורים להיות מלכים, מנהיגים, "יתן עז למלכו".

שוב, צריכים להוריד אור, רוחניות, לידים. יש אחד שהוא חזק, אבל אין לו יותר מדי רוחניות. מי שהכח המקורי שלו הוא בשכל שלו – שם הוא חזק, יש לו ראש חזק – אבל אומרים לו שאתה צריך לחשוב עם השכל על המציאות, שיבוא לידי ביטוי במציאות, שהכח יתבטא ויעשה שינוי במציאות. בשביל זה צריך סוג מיוחד של כח. ירידה זו מאור לכח היא עזות. צריך עזות בשביל לקחת אור שכלי ולהוריד אותו לחיות ובסוף להוריד אותו לכח, בידים ממש, כמו אצל שמשון. הכל זה ג"פ "יהי אור" – בגימטריא שמשון. זו המלחמה על העזות.

הופעות עזה בתנ"ך – "עזה כמות אהבה"

אם מחפשים בתנ"ך את המלה "עזה" (בלי אותיות נוספות) התוצאה בתקליטור הוא 26 פעמים, כמנין שם הוי'. זה גם מסודר מאד יפה, בבחינת חן – יש ג פעמים "עזה" בתורה, כ פעמים "עזה" בנביאים (רמז ל"והוא שפט את ישראל עשרים שנה") ועוד ג פעמים "עזה" בכתובים. סימטרי – 3‑20‑3.

רק מה? לא כל הפעמים הכוונה לעיר עזה – יש עוד כמה משמעויות, יש גם שם פרטי של מישהו שתיכף נזכיר. מה"עזה"ות הכי חשובות ומפורסמות יש את ה"עזה" של סוף שיר השירים – "כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה". "ואהבת" עולה פעמיים אור, שני-אור. כנראה שכדי לנצח את העזה של הקליפה צריך את ה"עזה כמות אהבה".

העזות של שמשון היא כמות – "תמות נפשי עם פלשתים". זו רק נקמה מעין אחת, והעין השניה שמורה לעתיד לבוא. על מדת האהבה שלו אנחנו פוגשים רק בענין אהבתו ומשיכתו לנשים נכריות, בכלל כתוב כמה שהוא טפוס גשמי, אבל כנראה שיש לו אהבה מאד בוערת בלב לה', לעם ישראל וגם לארץ ישראל.

אמרנו קודם שיש שנים שכתוב בפירוש בתנ"ך שהכו את עזה – שמשון וחזקיהו. נחבר אותם יחד, שמשון חזקיהו עולה ארץ ישראל (לב פעמים הוי', כבוד פעמים הוי'", "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ"). שני משיחים שהכו את העזות דקליפה עם העזות דקדושה, "כי עזה כמות אהבה".

מלחמת שמשון בפלשתים – מלחמת המהול בערלים

הזכרנו את שמשון ואנחנו יושבים בסעודת ברית מילה. יש מאמר חז"ל מאד מופלא שלא הזכרנו אתמול. כתוב ששמשון ניצל – הוא היה בסכנת מות, הלך למות בצמא אחרי שהכה אלף פלשתים בלחי החמור, ואף שהיה איש הכח ב-ה הידיעה, לא היה לו כח באותו רגע להושיט את היד קדימה לקחת כוס מים. חז"ל אומרים שהיתה צלוחית מים, אבל לא היה לו כח להושיט את היד לקחת אותה, עד שלא יצא מהלחי מעין מים. מה הוא עשה? הוא התפלל לה', שאחרי הנס הגדול שעשית לי לא אפול ביד הערלים ("ויצמא מאד ויקרא אל הוי' ויאמר אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדלה הזאת ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים").

גם קודם הוריו של שמשון כינו את הפלשתים "הערלים" (ואח"כ יונתן בן שאול כינה אותם "הערלים" ואחריו שאול אביו כינה אותה "הערלים" ואחריו דוד המלך בקינתו על שאול ויונתן כינה אותם "הערלים", ודוק). חז"ל אומרים שמה שהציל את שמשון ממות בצמא, מה שמצא חן בעיני הקב"ה בקריאתו אליו, הוא המלה "הערלים". חז"ל אומרים שהוא התפלל לה' בזכות זה שהוא מהול, שיש לו ברית מילה. חילול ה' הכי גדול יהיה שיהודי שיש לו ברית מילה יפול ביד הערלים.

עד כדי כך שיש מפרשים שאומרים שמתוך "כל הגוים ערלים" דווקא הפלשתים הם בעצם ערלים – הם בפרט מכונים ערלים. קצת חידוש, היינו חושבים שהערבים (הפלשתים של היום) הם חצי מהולים, ואפילו רמוז בזהר הקדוש שבזכות זה יש להם איזו אחיזה בארץ, עד שאנחנו לא נתעצם עם ברית המילה שלנו בשלמות. לפעמים דבר שנראה חצי הוא יותר גרוע ויותר ההיפך ממה שהוא לא כלום. הפלשתים הם מקור הפלסטינים, כידוע שהם השרש, ואותם שמשון מכנה "הערלים". ברגע שהוא כינה אותם "ערלים" חייו נצלו, בזכות המילה שלו. אם כן, יש פה הזדהות עם עם ישראל כמולים.

כתוב שגם דוד המלך – עוד קשר ביניהם – כאשר מצא את עצמו ערום בבית המרחץ, הוא התבונן שהוא לא ערום מהמצוות, אלא יש לו תמיד מצוה אחת כיהודי, והיא הכח והעז שלו כיהודי – ברית המילה שלו. יש כאן איזה צד שוה בין שמשון הגבור ודוד המלך.

בכל אופן, העזות היא להוריד את האור עד שיהיה חיות ובסוף יגיע להיות כח שמשנה את המציאות.

"ושם חביון עֻזֹה" ו"פרץ עֻזה"

אמרנו שיש פסוק "כי עזה כמות אהבה". האם יש עוד "עזה" שאינה העיר עזה? הכי חשוב בתנ"ך, שהוא הסוד העמוק ביותר בכתבי האריז"ל, בפסוק בחבקוק – "ושם חביון עֻזֹה".

זה מקור הביטוי "חביון עז העצמות" אצל האריז"ל, שהוא מתלבש ומאיר בפנימיות רדל"א – רישא דלא אתידע – שבנפש היינו פנימיות האמונה של היהודי. שמה, בתוך פנימיות האמונה שלו, יש את חביון עז העצמות – עצמותו יתברך ממש (שהוא ענין כח המסירות נפש של היהודי, הנכונות התמידית שלו למסור את נפשו על קידוש השם יתברך). זה נקרא בלשון הרבי, שלכל יהודי יש את מציאות העצמות בתוך הגוף שלו. זה "חביון עז העצמות", שהכתיב שלו הוא "עזה".

ביטוי זה הוא ודאי העזה הכי גבוהה. יש את העזה שרבי לוי'ק מזכיר במאמר, המלכות של הלעו"ז (כנגד המלכות של הקדושה) – בהרת עזה, נגע צרעת. שרש המלכות (של הקדושה) הוא בפנימיות עתיק, רוממות העצמות. שמשון בא מפנימיות עתיק והוא יורד תמנתה. יהודה עולה תמנתה – עולה מלמטה, ושמשון יורד מלמעלה. שמה, שרש הכח של המלכות הוא "חביון עז העצמות", שכתוב "עזה" – "ושם חביון עזה".

אמרנו שיש גם אדם שנקרא עזה – פרץ עֻזה. אותו עֻזה שתפס בארון הקדש ומת. דוד המלך הצטער עליו מאד וקרא למקום פרץ עזה. החסרון שלו היה שלא האמין מספיק, לא היה מונח אצלו בפשיטות, שהארון נושא את נושאיו. הוא חשב שצריך שם להחזיק בארון, שלא יפול. הוא פגם בעזות של הקדושה. העזות של הקדושה היא העזות של האמונה. חביון עז העצמות מתלבש בתוך האמונה של היהודי. זו עזות של האמונה, להביא את האמונה למטה-מטה.

ד. "אחליפו דוכתייהו" במדרגות הידיעה והבחירה הנמוכות

נטית הידיעה מימין לשמאל

נסיים במה שדברנו הרבה לאחרונה, על ידיעה ובחירה, ויש פה גם נגיעה בנושא הזה: ראינו שככל שהידיעה יורדת מטה היא נוטה מימין לשמאל. בעולם האצילות "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים" – ה' יודע הכל בידיעה טובה (הרי הוא עצמו עצם הטוב), הכל טוב, ידיעה ששייכת לעטרא דחסדים. בשעור הראשון הסברנו שבעולם הבריאה סתם ידיעה נתפסת כהסתברות, בעולם היצירה היא נתפסת כטבע של אדם (כמו שנולד במזל מאדים, ויהיה שופך דמים), אבל מורגש שיש העדפות, וכשיורד לעולם העשיה יש טבע בלי העדפות (לגריעותא).

אם כן, בכללות, ככל שהידיעה יורדת היא נוטה מגילוי אלקות לדטרמיניזם ופאטאליזם והסתר והעלם אלקות שמזוהה עם שמאל. אמונה היא לשון ימין. "יהי אור ויהי אור" הם ימין, אמונה. ככל שיורדים למטה, שהידיעה הופכת להיות יותר ויותר טבע, יותר ויותר דטרמניזים, יותר קשה לבחירה של האדם להלחם נגד הידיעה.

אחליפו דוכתייהו בין הידיעה והבחירה שבבחירה

נאמר בקיצור את הווארט שרוצים להוסיף כעת: בפעם הקודמת דברנו על כך שבחירה בכללות היא שם בן, וידיעת ה' את הבחירה – ה' יודע גם את הבחירה, הוא יודע הכל – נקראת מה ד-בן. זו עדיין ידיעת ה' את הבחירה – עוד לא טבע קר ואכזרי וסתמי, סתם פאטאליזם. אבל באמת, כאשר הידיעה של מה ד-בן מסתתרת – "אכן אתה אל מסתתר" – הידיעה נוטה לשמאל. אז קורה מעין "אחליפו דוכתייהו" בתוך שם בן גופא. קודם בתוך שם בן הידיעה היתה מה ד-בן והבחירה שלי – הכח הנגדי – היה בן ד-בן. אחר כך יש היפוך, כמו שנסביר.

בחירה – הכח לשחות נגד הזרם

נקשר זאת לכח – עיקר הכח של עם ישראל הוא לבחור נגד הטבע. זה מה שרוצים להתבונן בו. מי שנכנע לטבע, נכנע למה שהעולם מכתיב – כמו שיש דטרמיניזם שהטבע מכתיב יש גם מה שהעולם מכתיב, דעות של בני אדם, של התקשורת – ומי שנכנע זה כי הוא לא מאמין בכח הבחירה שלו. כח הבחירה שלי הוא דווקא לשחות נגד הזרם.

עוד ביטוי של מדע שאנחנו אוהבים להשתמש בו – להלחם עם חוק האנטרופיה. כל מה שבונים, כמו שבונים בנין בארץ ישראל, הוא נגד האנטרופיה. האנטרופיה היא הרס, התפוררות, וכל מה שעושים סדר וארגון, שמנצחים על מלאכה, בעצם מנצחים במלחמה נגד האנטרופיה. זו בחירה. עיקר הבחירה הוא לבחור להיות נגד הזרם. הזרם הוא הדטרמיניזם, הזרם מכתיב. יהודי הוא בעצם "נגד הזרם" (סוד "מי הוא יהודי – הכופר בעבודה זרה").

כתוב "העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה... ונעשה כמעין המתגבר". מעין הוא זרם, אבל הוא מעין המתגבר – מתגבר נגד הטבע, אינו טובע בטבע. יש לו כח של התגברות, וכל ההתגברות שלו היא נגד הטבע (זהו הטבע היהודי!). אחר כך הוא הופך להיות "נהר שאינו פוסק" – לא נאריך בזה כרגע.

בכל אופן, הבחירה היא כנגד הטבע, דווקא כשיורדים. לשם כך ה' ברא את העולם התחתון, שצריך להתגבר – כמו שכתוב בתניא אגרת הקדש יא, שכל העולם הזה הוא לשם נסיונות, והאדם צריך להתגבר. זה התענוג של ה' בעולם הזה – הנסיונות ובחירת האדם כנגדם.

אחליפו דוכתייהו – הבחירה כנגד זרם הידיעה

מה קורה? מעין אחליפו דוכתייהו. כח הבחירה של היהודי – לשמו יש בית מקדש, שנקרא "בית הבחירה" (שנותן לנו כח ועז לבחור) – הופך להיות מה ד-בן, ואילו הזרם עצמו, חק האנטרופיה, הוא ה-בן ד-בן. הפוך ממה שהיה יכול להשתמע בשיעור הקודם.

למה זה הפוך? כי בשיעור הקודם הידיעה היתה עדיין מה שה' יודע, אף על פי שזה בתוך שם בן. כעת אנחנו אומרים שהמשיעור הראשון והלאה הסברנו שכל הזמן הידיעה הופכת להיות פונקציה של הטבע, של המדע – המדע מכחיש את חופש הרצון, אומר שאין בחירה. המדע שמכחיש את הבחירה הוא בן ד-בן לגמרי (בנפילה שלו מטה מטה).

אחליפו דוכתייהו – ימני הופך לשמאלני ושמאלני הופך לימני

ניתן לזה משל מציאותי אקטואלי: יש פה שני אנשים – לפחות היו קודם – שמייצגים את מה שעכשיו אנחנו אומרים. יש אחד שהיה מאד ימני, ובמשך הזמן הוא הפך להיות שמאלן. יש אחד הפוך, שהיה מאד שמאלני, שלום עכשיו לכל דבר, ובמשך הזמן הוא הפך את עורו ונעשה ימני, כמעט פאנאטי, אם לא לגמרי.

מה קרה? שוב, זו דוגמה של "אחליפו דוכתייהו" בתוך שם בן, בין ה-מה ד-בן ל-בן ד-בן. מי שהיה עם דעות ימניות ונעשה ראש ממשלה, ממפלגת הימין הכי ימנית שיש במפה הפוליטית, והפך להיות שמאלן – למה? יש כמה שמות ידועים כאלה, שלא נזכיר אותם. יכול להיות שהוא עדיין עם דעות ימניות, אבל למעשה הוא בגד בימניות שלו, באמונה שלו. מה קרה לו? הבעיה שלו שלא היתה לו מספיק אמונה ("אמונה אמן"), מספיק עזות של קדושה.

נפילה מחוסר אמונה

נאמר עוד ווארט: מקור העזות נקרא "חביון עז העצמות" – "ושם חביון עֻזֹה". מהו חביון? קודם כל, מאד קרוב לחברון – שמשון העלה את דלתות שערי עזה וכו' אל ראש ההר אשר על פני חברון. חביון הוא לשון חבוי, מתחבא – העז מתחבא. גם המחבלים מתחבאים (מתחת לאדמה, במנהרות שלהם). יש חבל – חבל על כל מחבל, חבל שהוא עדיין קיים, חבל שלא טפלנו בו; יש חבר – כמו 'שלום חבר'; ויש חביון – "ושם חביון עזה".

אם אין אמונה חזקה, וגם אין סמכות – מה שמדברים כל הזמן, שצריך סמכות תורנית... אמרנו שלא נזכיר שמות, אבל כן נזכיר שמות. השם שאנחנו חושבים עליו הוא מנחם בגין. השווער שלי הוא שהכניס אותו להיות מנהיג המחתרת בזמנו. בסוף, הייתי גם נוכח, הוא אמר לו בטלפון לעת זקנתו שהוא בגד בכל העקרונות שלו. בצד השני של הטלפון הוא בכה – או שהשתבשה עליו דעתו קצת, או שהוא פשוט מאד התחרט על מה שהוא עשה.

גם הוא וגם אחרים, פחות גדולים ממנו, לא שמעו לקול הרבי במה שהוא אמר להם. או שהם התחרטו בחיים שלהם, או שעכשיו – אחרי מאה ועשרים – הם ודאי מתחרטים. הסבה היא חוסר עזות של אמונה חזקה, וגם חוסר התקשרות – מה שאמרנו כרגע, שהזכרנו את השם של הרבי – למנהיג האמתי, חוסר התקשרות לסמכות התורנית, למי שאומר את האמת והאמונה בריש גלי (סוד רדל"א ששם חביון עז העצמות).

ימין ושמאל – בחירה וכניעה לזרם

אם כן, יש מישהו שמחוסר אמונה הוא היה כאילו חזק בצד ימין, והוא נוטה לאט-לאט לשמאל, אפילו קצת נגד רצונו באיזה מקום (הטבע הקר של העולם שמסביבו מתגבר על חופש הרצון האמיתי שלו), כמו הסיפור של מנחם בגין. מי שולט עליו? הוא כבר אבד את כח בחירה, הוא נסחף עם הזרם. הדטרמיניזם תופס אותו והוא נסחב לגמרי עם הזרם, הולך לאיבוד.

לעומת זה, יש מישהו – שחבל שאותו מישהו עדיין לא נעשה ראש ממשלה בכלל, רחוק מזה – שהיה בצד השני לגמרי, היה שמאלני מובהק, מן הסתם היה "תינוק שנשבה", אבל הוא יהודי ויש לו ניצוץ של אמונה. יכול להיות שניצוץ האמונה שיש לו בא לידי ביטוי בכך שחשב שצריך לנהוג בשויון גמור עם כל העמים, צריך לאהוב את כולם, אבל בגלל שיש לו את נקודת האמונה הוא מתחיל לחזור בתשובה, ויחד עם התשובה הוא פתאום מרגיש את עצמו עובר לצד ימין (גם של המפה הפוליטית).

מה זה ימני? אחד שרוצה לבחור בבחירה החפשית שלו, שהוא מאמין. למה ה' עשה פרדוקס של ידיעה ובחירה? הוא עשה פרדוקס, כי צריך להאמין שיש בחירה – אמונה בלי שכל. אין הסבר לידיעה ובחירה כי צריך להאמין בזה, וזה העזות (חביון עז העצמות שבפנימיות רדל"א, כח האמונה שלמעלה מעלה מטעם ודעת). עזות היא בלי שכל, למעלה מן השכל לגמרי – צריך להאמין שיש בחירה. אמונה היא ימין – אותו לשון – ואז אתה נמשך לימין. אתה הופך להיות ה-מה ד-בן והדטרמיניזם, הזרם, הופך להיות ה-בן ד-בן.

היפוך יוצרות בזוג שהולך להתחתן

אם כן, מה יצא לנו התיקון של היום? כל המשל הזה של שני הטיפוסים, שאחד הופך מימין לשמאל והשני משמאל לימין, "אחליפו דוכתייהו" בתוך שם בן, והיות ששם בן הוא אשה, אפשר היה לתת משל נוסף שרק נאמר את הנקודה וכל אחד יתבונן בו בעצמו:

יש היפוך יוצרות בזוג שהולך להתחתן, בפרט בכלה – הנקבה, סוד שם בן, צריכה לגלות בעצמה את הזכר שבנקבה שלה על מנת להתיחס עם חתנה. גם קודם היה לה מה ד-בן ו-בן ד-בן, אבל הפוך. כעת הנקביות שלה (בן ד-בן) צריכה להפוך לזכריות שלה (מה ד-בן) והזכריות שלה (מה ד-בן) צריכה להפוך להיות הנקביות שלה (בן ד-בן).

זה אותיות פורחות (ובכל זאת רמז להסבר הענין: תחשבו על בחורה שלפני החתונה רדפה אחר קריירה, זה היה בחינת הזכריות שלה, ה-מה ד-בן שלה, האקטיביות שלה. אצל אמא שלה היא לא כל כך עזרה בעבודות הבית, וגם אם היא עזרה זה לא היווה עבודה יעוד בחיים – בן ד-בן. כעת שהיא הולכת להקים בית נאמן בישראל צריך להיות "אחליפו דוכתייהו", ודוק).

ידיעות בקצוות ובחירות באמצע

מה הרווחנו מזה? שכעת שתי הבחירות הן באמצע: יש מה ד-מה – ידיעת ה'. בן ד-מה – בחירת הצדיק בידיעת ה'. ובתיקון של אחליפו דוכתייהו ה-מה ד-בן היא בחירת הבינוני נגד הטבע וה-בן ד-בן הוא 'ידיעת' הטבע עצמו, הדטרמיניזם, התקשורת, הזרם עצמו. מי שלקח את הטבע וקלקל אותו – "תחלת קלקולו של שמשון בעזה" (וגם התיקון צריך להתחיל מעזה, ברצון עזה לעקור את דלתות שערי העיר וכו').

אם כן, מהי החתונה עכשיו? בין בחירת הצדיק ובחירת הבינוני – שתי הבחירות שבאמצע. בחירת הבינוני צריכה לקבל כח לנצח את ה-בן ד-בן מבחירת הצדיק. אמרנו בשיעור הקודם שבחירת הבינוני צריכה לקבל השראה מבחירת הצדיק, מהרבי. זו היתה השלמה חשובה לענין הידיעה והבחירה.

מלחמת שמשון – הכח לקום מהנפילה בזרם הידיעה

הכל קשור לברית. אמרנו ששניאור הוא שני-אור וזלמן היינו ההמשכה לזמן. לשם כך צריכים בעצם שלשה "יהי אור". "את זה לעמת זה עשה האלהים" – מה שאצל האשה הזונה של עזה. רבי לוי'ק מסביר שיש לה (עזות) "מצח אשה זונה". יש עוד ביטוי בספר משלי על האשה הרעה – "העזה פניה". לא עזות מצח אלא כבר עזות פנים (דברנו על סוד "הפעם" – עזות בין פנים למצח) – שני ביטויים. על האשה הרעה של משלי כתוב "העזה פניה", כמה זה שוה? רלב – הלעומת זה של "יהי אור", עסמ"ב.

כלומר, שמשון הוא שלש פעמים "יהי אור", אז הוא גם שלש פעמים "העזה פניה" – הוא בא להלחם נגד זה, לתקן את זה. מה הסיפור של שמשון? הוא נופל בזרם, נסחב, הולך אחרי עיניו, ואחר כך הוא קם ונלחם נגד הזרם. כמו שדברנו אתמול, שהוא קצת כמו "אחטא ואשוב" שמספיקין בידו לעשות תשובה אם הוא מתעקש.

בכל אופן, שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן עם הנגלה שלו והנסתר שלו, שיפעל ויתן לנו חיות בלב – כל החסידות היא חיות בלב – וזה לא מספיק אלא צריך גם כח בידים כדי לנצח, לחיים לחיים.

אמרנו כעת חידוש, שניגון ההקפות של רבי לוי'ק הוא מאדמו"ר הזקן. יש עוד ניגון של רבי לוי'ק, שלא כולם יודעים – "והריקֹתי לכם ברכה", שהרבי אומר שהוא ניגון של אבא שלו.

שרו את שני הניגונים ו"יום ליבשה".

הווארט היה שהשכל כל הזמן בנטיה שמאלה והאמונה כל הזמן בנטיה ימינה – זה עיקר הווארט.



[1]. הרף עין = אור אור ע"ה.

[2]. אנכי ר"ת אוריתא נביאים כתובים (כללות התורה שבכתב, "אוריין תליתאי" [ס"ת אוריתא נביאים כתובים = אנכי]) ישראל – "ישראל ואוריתא כולא חד" (ובסוד הר"ת שנתנו חז"ל ל"אנכי" – "אנא נפשי כתבית יהבית", התורה היא עצמותו יתברך שניתנה לישראל). והוא עולה בגימטריא 1750 = "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" = יעקב רחל במילוי: יוד עין קוף בית ריש חית למד (ז פעמים נר [ממוצע ז האותיות] – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות").

[3]. "ואבד מלך מעזה" = 225 = 15 ברבוע = בחירה, לרמז שנבואה והבטחה זו תלויה בבחירה שלנו, סוד יחוד הידיעה והבחירה ("הכל צפוי [בעין הנבואה] והרשות נתונה"), הנושא שאנחנו מתבוננים בו לאחרונה (ראה שיעור ז' מנחם-אב והלאה). אם נבנה סדרה רבועית משלש התבות "ואבד מלך מעזה" (13 90 122) הבסיס יהיה מינוס 45 (מה, אדם, חצי מלך, התבה האמצעית של "ואבד מלך מעזה") ויהיו 5 מספרים חיוביים בסדרה: 13 90 122 109 51 = 385 = 5 פעמים 77, עז (של עזה), הערך הממוצע של כל מספר (והוא ההפרש בין "ואבד" ל"מלך") = שכינה (הפירמידה של 10 כנודע בזהר הקדוש). 13 90 122 כ"א ברבוע = 23153 = 169 ("ואבד" ברבוע) פעמים 137, קבלה וכו'. וביחד עם 109 51 כ"א ברבוע = 37635 = 3 פעמים 5 פעמים 13 פעמים 193, נמצא שהערך הממוצע של חמשת הרבועים = 7527 = 13 פעמים 579, ודוק.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com