התוועדות יום הולדת הצ"צ (אחרי התרת נדרים) - כ"ט אלול ע"ד

היום יום ההולדת של הצמח צדק (היום מלאו לו רכה שנים, יה ברבוע, סוד הבחירה, נושא שדברנו עליו רבות לאחרונה), אז צריך לשיר את הניגונים שלו. ניגנו "אלי אתה" של הצ"צ, "כאיל תערוג".

לפני בדיוק שבעים שנה, בערב ראש השנה תש"ה, הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, אמר שיחה אחרי התרת נדרים – מתאים שנלמד אותה עכשיו. אמרנו שבכולל נלמד אי"ה את ההמשך תש"ה של לפני שבעים שנה. השיחות הן באידיש, נקרא באידיש, נתרגם ונסביר קצת:

א. שמחת ער"ה תר"ח

ברשימות של הסבא, הרבי המהר"ש, הוא מספר שערב ראש השנה בין שנת תר"ז לשנת תר"ח היה ערב ראש השנה שמח אצל אביו, הרבי הצמח צדק.

בהמשך השיחה אומר שאצל הרביים המצב בערב ראש השנה היה סימן על כל השנה. בשנת תר"ג הצ"צ היה בפטרבורג, ונאסר כמה וכמה פעמים כו', ובערב ראש השנה תר"ד הוא היה מאוים'דיק. אבל ארבע שנים אחר כך היה מאד שמח בערב ראש השנה. זה יום ההולדת שלו – הרבי הריי"ץ לא מציין זאת כאן, אף שכל השיחה עליו. אם לפני שבעים שנה בשנת תש"ה הרבי הריי"צ אמר שכך היה בערב ראש השנה תר"ח, אז צריך לאמץ זאת גם להשנה – ערב ראש השנה תשע"ה שמח, וכל השנה תהיה שמחה. לכן צריך לנגן דווקא ניגוני שמחה.

לפעמים בערב ראש השנה הרבי הצ"צ היה שמח ולפעמים מאוים. באותה שנה (ערב ראש השנה תר"ח) הוא היה שמח, כי בהמשך אותה שנה יצא מהדפוס הלקו"ת. ארבע שנים קודם הוא היה מאוים כי סגרו את כל בתי הדפוס – אי אפשר היה להדפיס ספרי קדש בכלל, ספרי קבלה בפרט וספרי חסידות בפרטי פרטות. עיקר הגזרה היה על ספרי דא"ח. הוא פעל – תוך כמה שנים – שזה יתבטל, ואז בער"ה תר"ח היה מאד שמח. החסידים אמרו שהסיבה הראשונה שהוא היה שמח היא שיודפס הלקו"ת – חלק שני של תורה אור, ששינה את שמו כי הוסיף הערותיו (כפי שדובר בזמן האחרון).

סבה שניה שהוא היה שמח – שבאותה שנה נשלם מנין מצאצאיו – וזה היה ענין גדול עבורו, כפי שאמר לו אדמו"ר הזקן. היו לו שבעה בנים ושני חתנים – חתן הוא כמו בן (כמו שלמדנו לפני כמה שנים שיש אפילו מעלה בכבוד חמיו). מענין שהוא לא מונה את עצמו במנין. באותה שנה התחתן נכד(ה) שלו ונשלם המנין. גם רואים שהוא לא מנה נכד לא נשוי. רואים שיש ענין גדול שיהיה לך מנין, וכנראה תוספת יוקר שנשלם על ידי נכד שמתחתן.

ממשיך: וידוע שעיקר השלמות של האב היא בבני בנים. גם פלא, שיש שלמות לאבא על ידי הנכדים יותר מאשר הבנים.

כל מה שקוראים כאן, עבור כל מי שקשור לרביים – כל סיפור קשור לאותו זמן, ואם כעת אנחנו ביחס של מספר עגול (ומשמעותי ביותר) לאותו זמן (הרבי תמיד ציין שיש סימן דרך, ארבעים שנה, שבעים שנה, מאה שנה...) – אנחנו מאמצים הכל כסימני דרך לשנה הבאה עלינו לטובה.

קודם הוא אמר שכדי להשלים את המנין צריך נכד נשוי. כעת הוא אומר שהנקודה של שלמות האב על ידי בני בנים אין חילוק אם מדובר בבן הבן או בת הבן, בן הבת או בת הבת. השלמות היא הנכדים – יכול להיות גם בת הבת, אין שום אפליא בזה ואדרבא.

הוא ממשיך ואומר: הוד כ"ק רבינו הזקן אמר לנכדו הצ"צ שיזכה לשלמות המוחין שלו רק כאשר תהיה שלמות של בני הבית – מנין (יש לרמז שמנין = 150 = 10 פעמים יה, שם המוחין חו"ב, הערך הממוצע של 10 בני המנין). כנראה הרבי החזיק את כל הצאצאים על שלחנו – הרי הוא מקבל מעמד מהחסידים – וזה תוספת בענין שצריך להיות נשוי, שיש עוד משפחה להחזיק. צריך להחזיק עשר משפחות. הצ"צ נולד בתרמ"ט וזה ערב ראש השנה תר"ז – הוא בן נח שנים. שלמות המוחין של הצמח צדק הוא קבל דווקא כשהיה בן חן שנים – די מבוגר. מה כל כך טוב ב-חן? שבשנה הזו הוא חתן נכד ראשון ואז הוא השלים מנין של בני בית[ב].

הוא אומר שיש אריכות בסיפור הזה – איך שאדה"ז אמר לצ"צ שהוא יגיע לשלמות המוחין כשיגיע למנין – אך לא כאן המקום להאריך בזה.

עד כאן הדבר הראשון שהרבי הקודם אמר לנו לפני שבעים שנה, כעת, אחרי התרת נדרים.

ב. מאמר חסידות – שלשה "הכל"

הוא ממשיך: עוד כתוב ברשימות הנ"ל (הכל הוא מספר מתוך רשימות סבו, הרבי המהר"ש), שכל ערב ראש השנה הצמח צדק אמר מאמר חסידות וגם דברי התעוררות. כמו עכשיו, ואם קוראים זאת סימן שצריך לאמץ זאת.

מאמר חסידות הוא השכלה – כמובן שהשכלה אצל חסיד חב"ד מגיעה לפנימיות הלב, ובכל אופן זה לתקשר ב"דרך ארוכה וקצרה", דרך החכמה-בינה-דעת. אבל הוא אומר שחוץ מזה בערב ראש השנה הוא גם אמר שיחה של דברי התעוררות – יש כאן שני דברים. דברי התעוררות הם ישר ללב. אף על פי שבדרך כלל הדרך של חב"ד היא ארוכה וקצרה, דרך השכל על מנת להגיע לפנימיות הלב, אבל הנה ראיה חשובה מאד שצריך גם התעוררות – דברי התעוררות שהם ישר ללב. הרבי מהר"ש מספר שהצ"צ היה נוהג כך כעת – ערב ראש השנה.

בערב ראש השנה הנ"ל (שהוא הקדים לנו שהיה ערב ראש השנה שמח במיוחד, לפני 167 שנה [והסימן: "הוי' אלהינו הוי' אחד"], והרבי הקודם ספר זאת לפני 70 שנה) הוא אמר מאמר מענין ג' "הכל" (שלפי פשטות דבריו הוא נושא שאמור להיות מוכר לכל) – "הכל הולך אחר החיתום", "הכל הולך אחר המעמיד", "הכל הולך אחר העיקר". יש עוד מאמרי "הכל הולך אחר...", אבל שלשת אלה מבוארים כיחידה.

"הכל הולך אחר החיתום" כתוב במסכת ברכות – שאם פתחת לא נכון בברכת קריאת שמע ("המערים ערבים" במקום "יוצר אור") אבל חתמת נכון יצאת ידי חובה, ואם פתחת נכון וחתמת לא נכון לא יצאת ידי חובה.

"הכל" השני הוא "הכל הולך אחר המעמיד" – זה מדבר לגבי כלים שנשברו. כלי חרס שנשבר הוא 'אויס כלי' – אם התכת שם מתכת הוא שוב כלי (השאלה אם הטומאה חוזרת או לא). אם מה שמתקן ומעמיד הוא מתכת – כעת זה כלי מתכת. החרס נשבר שם – "כחרס הנשבר". כנראה גם קשור לערב ראש השנה – כל אחד צריך להיות כחרס הנשבר, אבל צריך להביא משהו כדי להעמיד, ו"הכל הולך אחר המעמיד".

הדבר השלישי – "הכל הולך אחר העיקר", השרש והגזע של העץ. יש אילן, יש לו עיקר ויש לו נוף. למשל, העיקר בתוך ירושלים והנוף מחוץ לירושלים (או הפוך) – לגבי דיני מעשר שני, או העיקר בתוך עיר מקלט והנוף מחוץ (או הפוך) – לגבי דיני גואל הדם – הכלל ש"הכל הולך אחר העיקר". יש גם דינים ש"הכל הולך אחר הנוף", ומסבירים שזה "אף אחר הנוף" – תמיד "אחר העיקר" ויש מקום שגם "אחר הנוף". הוא לא מביא את "הכל הולך אחר הנוף" אלא רק את עיקר המאמר – "הכל הולך אחר העיקר". אם יש אילן – העיקר הוא השרש והגזע שלו, מאין הוא חי. זה ענין שלשת "הכל".

הוא אומר שבאותה שנה, ערב ראש השנה תר"ח, הרבי הצמח צדק אמר מאמר על הענין הזה. צריך לחפש אם המאמר הזה קיים. לא חפשנו, אך היות שפוגשים מושג (שנשמע מאד מענין) צריך להתבונן בו לפי מיטב יכולתנו. מה יכולים להיות ב'עבודה' שלשת 'הכל'ים האלה, וגם שיתאים להיות מאמר ששייך לערב ראש השנה?

"הכל הולך אחר החיתום" – שהעיקר הוא הסוף, הוא מה שקובע. או סוף הדיבור או גם "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור". בחג הסוכות, בהמשך חדש תשרי, החדש השביעי המושבע בכל טוב, קוראים מגלת קהלת. שם, לא רק שפסוק הסיום הוא "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", אלא שהוא באמת קובע הכל כי הופך את כל התוכן שיכול להשמע מכל הספר עד כאן. מכל הספר יכול להשמע בדיוק הפוך, לכן בא הפסוק בסוף ואומר "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". על זה נאמר "הכל הולך אחר החיתום" – הכל נקבע לפי הסוף. אם הבנת קודם את התוכן טוב – טוב, אם לא הבנת נכון – תדע רק שהכל הולך לפי הפסוק הזה (והוא על דרך אמרם ז"ל "שפל לסיפיה דקרא", שלשם כך צריכים את מדת השפלות בנפש, כמבואר במ"א).

אדם ר"ת אדם-דוד-משיח, המשיח הוא החיתום ו"הכל הולך אחר החיתום" (אדם חטא ושב מיראה, דוד חטא ושב מאהבה, אם משיח יחטא – לקיים "'אשר נשיא יחטא' – אשרי הדור כו'" – הוא ישוב משמחה, כרמוז בשמו, משיח אותיות ישמח, והכל הולך אחר תשובה זו. וראה בשיחת שבת תשובה שפעם אחת הרבי הצ"צ הכין שלשה תשובה ליכט ואמר שהם כנגד שלש תשובות כו'). כתוב ש"חותמו של הקב"ה אמת" ו"קושטא קאי" – הסוף הוא האמת שעומדת לנצח, כמו בית המקדש השלישי שחותם את הסיפור (וכפתגם העממי – סוף טוב הכל טוב).

בכל אופן, בעבודה זה שייך לשני הלבושים התחתונים של הנפש – גם דבור (כפשט בחז"ל של "הכל הולך אחר החיתום", לגבי ברכות) וגם מעשה ("המעשה הוא העיקר", הכי חשוב מה שאתה עושה בכלל ומה שאתה עושה בסוף בפרט, עד כדי כך ש"סוף מעשה במחשבה תחלה"). ה' ברא את כל העולם, את כל סדר השתלשלות, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, בשביל המעשה.

מה זה שייך לערב ראש השנה? הוא חיתום השנה. אם נהיה היום בסדר – לא פשוט, אבל נשתדל – אז "הכל הולך אחר החיתום"[ג].

"הכל" השני: "הכל הולך אחר המעמיד". אם משהו נשבר צריך להביא חומר לתקן אותו – למלא את החסר ולהעמיד אותו, להתיך שיהפוך להיות חלק מהכלי, עד כדי כך שכל הכלי נקרא על שם המעמיד. זה תיקון כלים. מה בנפש הדבר המעמיד? אפשר לומר שהמעמיד בנפש הוא השכל, כמו שהרמב"ם כותב בתחלת החבור שלו "יסוד היסודות ועמוד החכמות" או כמו הביטוי "עד שלא עמדתי על דעתי".

יש מעמיד שהוא הרגלים – שהאדם עומד על רגליו – אבל בפנימיות השכל הוא המעמיד (ובפנימיות השכל, החב"ד, מתלבשים הנה"י, הרגלים, של הפרצוף העליון). אם משהו נשבר וכעת צריך לתקן אותו, כתוב "כֻלם בחכמה עשית" – "כלם בחכמה אתברירו", שכדי לתקן צריך חכמה, כח-מה, וצריך את כל החב"ד. אפשר לומר שאדם חונן בדעת – "אתה חונן לאדם דעת" – כדי שיוכל לתקן (וכידוע שב"דעת" יש גם משמעות של שבירה – ושעל כן בעולם התהו השבירה התחילה מספירת הדעת דווקא – וצריך לתקן מיניה וביה, מכח הדעת בנפש, כח המיוחד ליהודי, שהרי "אל אחר אסתריס כו'"). זה גם מאד שייך לראש השנה. אם נשברנו באופן לא טוב או שנשברנו באופן טוב – שעשינו מעצמנו "חרס הנשבר" (שייך גם לשברים ולתרועה של ראש השנה, מה שדברנו שלשום על "אשרי העם יֹדעי תרועה", שיודעים לשבור את עצמם) – צריך להעמיד זאת (אי אפשר להשאר שבר כלי[ד]) עם חומר טוב ומוצק, שכל טוב, שכל אלקי, תורה. מה שמעמיד יהודי על הרגלים הוא התורה – החכמה-בינה-ודעת של הקב"ה. כך אפשר להסביר "הכל הולך אחר המעמיד".

"הכל" השלישי – "הכל הולך אחר העיקר", עיקר האילן. כתוב בחסידות שהעיקר הוא האמונה. אם כן, בסדר הפוך, צריך קודם את העיקר שהוא אמונה, אחרי שיש את העיקר – שהוא אמונה – צריך את המעמיד, שהוא שכל טוב. אחר כך צריך את החיתום – לחתום את העסק בכי טוב – שזה "סוף דבר הכל נשמע".

כך אפשר לומר מעצמנו איזה דרוש על ג' הכל'ס. מאד מענין שבכולם יש מי שמוביל וכולנו הולכים אחריו – "הכל הולך אחר...". החיתום-המעמיד-העיקר הוא המוביל בעצם, "הכל הולך אחר החיתום", "הכל הולך אחר המעמיד", "הכל הולך אחר העיקר". על הנושא הזה אמר הצ"צ מאמר בער"ה תר"ח.

ג. דברי התעוררות – אבינו מלכנו אוהב לב טהור ולבוש נקי

הוא ממשיך ואומר: אחר כך הצמח צדק אמר (אלה היו דברי ההתעוררות, אחרי מאמר החסידות) שהיום צריכים להתכונן לקבל את "אבינו מלכנו". בראש השנה מקבלים אבינו מלכנו, וכעת יום של הכנה – ערב ראש השנה צריך להכין את עצמנו, "הִכון לקראת אלהיך ישראל".

כעת הוא אומר משהו יפה: אבא אוהב לב נקי ("א טאטע האט ליב א ריינע הארץ") ומלך אוהב לבוש נקי ("א מלך האט ליב א ריינעם לבוש")[ה].

דברי ההתעוררות שכעת צריך להכין עצמנו לקבל אבינו-מלכנו. ה' הוא אבא שלנו, אבינו, ואבא אוהב שלילדים שלו יש לב טהור, לב נקי. אבל מה מלך אוהב? כשאתה בא אל המלך ורוצה לבקש ממנו – הוא מסתכל על הלבוש שלך, האם הוא נקי. מלך אוהב לבוש נקי. אבא אוהב לב נקי, לב טהור, ומלך אוהב לבוש נקי. זה ווארט של הצמח צדק – ווארט חזק מאד.

נקוי הנחשת (מדות האדם), הכסף והזהב (אהבה ויראה)

הוא ממשיך ואומר: נחשת מקבלת חלודה – דברנו על מתכות שמעמידות – לעומת כסף וזהב שלא מקבלים חלודה. הוא אומר שזהב וכסף לא מקבלים חלודה, אבל כן מקבלים לכלוך. נחשת היינו מדות בני אדם, ואפילו מדות טובות מקבלות חלודה וצריך עבודה רבה כדי לנקות אותן. מדות של אדם הן נחשת, וגם מדות טובות – כמו מדות טובות בין אדם לחברו – מקבלות חלודה. אם המדה הטובה שלך קבלה חלודה צריך עבודה מאד קשה לשפשף ולהוריד את החלודה – זה לא פשוט.

אבל, הוא אומר, זהב וכסף לא מקבלים חלודה אבל כן מקבלים לכלוך. הוא מסביר שכסף וזהב הם אהבה ויראה – כסף הוא אהבה וזהב הוא יראה (מסביר בהערה שהכוונה לאהבת ה' ויראת ה'). הם לא מקבלים חלודה אבל כן מקבלים לכלוך, וצריך להעביר את הלכלוך – לא כל כך קשה, אבל גם עבודה.

מתי עושים גם את זה וגם את זה? מתי יום העבודה להוריד את החלודה מהמדות הטובות שלי, וגם לנקות את הלכלוך מהאהבה ויראה שלי. שוב, יכולה להיות אהבת ה' מלוכלכת, ואם אהבת ה' התלכלכה צריך לנקות. זו העבודה של ראש השנה – להכין לב נקי ולבוש נקי. קודם הוא אמר שצריכים להתכונן לזה בערב ראש השנה וכעת הוא אומר שזוהי העבודה של ראש השנה.

זה עולה מאד יפה – בהשגחה פרטית מופלאה, לא ראינו זאת קודם – עם מה שדברנו שלשום, שרש"י אומר שעשרה לשונות של תשובה מנויים בתחלת ספר ישעיהו, וכולם מדברים בענין תיקון העם, צריכים לתקן את כל המעוות שישנה בעם ישראל, והם כנגד עשי"ת (וכנגד עשרת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות). שני הלשונות הראשונים, כנגד שני ימי ראש השנה, הם "רחצו הזכו" – ממש מפורש שאלה ימי התנקות ("הזכו" היינו סיום וחיתום ה"רחצו"). העבודה של לנקות ולרחוץ וגם להעביר את החלודה מהמדות שייכת לראש השנה.

קודם אמר שצריכים להכין את עצמנו לקבל את אבינו מלכנו, ואז אמר שאבינו אוהב לב נקי ומלכנו אוהב לבוש נקי. אחר כך הוא התחיל לדבר על מדות ועל אהבה ויראה, אבל לא אמר בפירוש מהו הלב ומהו הלבוש. צריך אולי, לומר בדרך אפשר, שהוא מתכוון שהמדות הן הלבוש – מדות לשון מדים. בדרך כלל בחסידות הלבוש היינו לבושי הנפש, מחשבה דבור ומעשה, אבל כתוב שגם המדות, בפרט מדות ההתנהגות של האדם, הן בחינת לבוש יחסית לתכונות נפש פנימיות יותר.

לאהבה ויראה הוא לא קורא כאן מדות טובות – בדרך כלל אהבה ויראה הן גם מדות – אלא צריך לומר שכאן הנחשת היא תפארת, ששני השלישים התחתונים שלה הם כבר החסדים המגולים, שנקראים בכתבי האריז"ל "עץ הדעת טוב ורע", מודעות עצמית לגמרי. יש הרבה מודעות עצמית מהתפארת ולמטה. לכן אפשר להסביר מה שהוא מתכוון, שאפילו מדות טובות – בחינת נחשת – יכולות לקבל (לא רק לכלוך אלא גם) חלודה. הן מהמקום שכנגד עץ הדעת טוב ורע, עם הרבה מודעות עצמית, ולכן יכולים לקבל חלודה ויש עבודה רבה לשפשף ולהוציא את החלודה.

מה שאין כן אהבה ויראה, חסד וגבורה, הן מהחסדים המכוסים – "עץ החיים" – ובטהרתן הן בלי מודעות עצמית. צריך להיות לגמרי נקי, אבל הוא אומר שגם שם אפשר קצת להתלכלך, כלומר, שגם שם יכולה להכנס איזו בחינה של "יש מי שאוהב" ו"יש מי שירא". למה זהב יותר יקר מכסף? אחד ההסברים שבאהבה יש יותר "יש מי שאוהב" מאשר ה"יש מי שירא" ביראה. גם ביראה יש קצת "יש מי שירא", אך היות שיראה היא בטול זה פחות מ"יש מי שאוהב" – לכן הזהב יותר יקר מהכסף. כך אפשר להסביר מה הוא הלכלוך ביחס לאהבה ויראה.

יוצא מהפסקה הזו שצריך להתכונן לעבודה הזו היום, אבל תכלית ה"רחצו הזכו" מתרחש בשני ימי ראש השנה, כמו שלמדנו שלשום.

תכלית טהרת הלב – לאחל בלב נקי "לשנה טובה תכתב ותחתם"

הוא ממשיך ואומר: יש שני מלאכים שמלווים את האדם (כתוב בגמרא שכך יש לכל אדם תמיד). הוא חוזר – ומשמע מכאן שהוא באמת פעל בערב ראש השנה לנקות את הלב שלו, כפי שהאבא אוהב, ומה הסימן? – שהערב, בסיום תפלת ערבית, כתוב במחזור שכל אחד נגש לחבר שלו ומאחל לו "לשנה טובה תכתב ותחתם". כתוב שכאשר שני המלאכים שמלוים את האדם שומעים רעש זה בבית הכנסת אחרי תפלת ערבית, איך כל אחד מאחל לחבר שנה טובה מתוך לב נקי וטהור – סימן שכבר פעל זאת, ו"הכל הולך אחר החיתום", תכלית הפעולה באה לידי ביטוי כאשר הוא אומר בלילה הראשון של ראש השנה "לשנה טובה תכתב ותחתם" – המלאכים הללו עולים אחר כך למעלה והם מליצי יושר להתמקח בבית דין של מעלה ולהפציר שתהיה שנה טובה ומתוקה. כי אבא אוהב את הלב הנקי והמלך אוהב את הלבוש הנקי.

ממשיך מענין מאד: תמיד כתוב שכדי להכתיר את המלך צריך לבוא אליו עם בטול גדול מאד, להשתחוות לו, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". כאן מוסיף משהו, שכדי שהמלך יסכים לקבל את ההכתרה, אלה שבאים להשתחוות לו – צריכים שיבואו עם לבושים נקיים. זה גם משפיע על המלך. הלבושים הם לא רק לבושים חיצוניים, אלא מה שאמרנו קודם – מדות טובות בלי חלודה, זה מה שהמלך אוהב, ואז הוא מסכים לקבל את ההכתרה.

אלה היו דברי ההתעוררות של הצמח צדק, ואחרי שהוא אמר אותם הוא סיים "לשנה טובה תכתבו ותחתמו". זה היה בערב ראש השנה תר"ח. אם כן, עיקר העבודה – במודע או שלא במודע – הוא שמה שאנחנו מטהרים את עצמנו, מורידים את החלודה מהנחשת, המדות, ומנקים את הכסף והזהב, האהבה ויראה, הוא כדי שנוכל לומר בלילה עם לב טהור ("לב טהור ברא לי אלהים") "לשנה טובה תכתב ותחתם". הוא סיים שאני כבר אומר זאת לכם – "לשנה טובה תכתבו ותחתמו".

כל הסיפור שהוא מספר כעת הוא מתוך רשימה של הרבי מהר"ש. הוא אומר שהרבי מהר"ש מסיים ברשימה שלו, ומסכם, שבאמת היתה אחר כך שנה שמחה.

כנראה שבקיאות ב-גן פרשיות התורה מנקה מהחלודה – כדאי... זה גם אבן – כנראה "לב האבן" הוא לב עם הרבה חלודה וצריך לתקן ולנקות.

[חיתום יוצא דוד מלכא משיחא, עיקר יוצא ליובאוויטש ומעמיד יוצא פעמיים חסיד – מה זה אומר?]

כנראה שצריך שני חסידים. שנזכה, כל אחד עם החבר שלו, להיות שני חסידים – שני עמודים שעליהם כל הבנין עומד.

אפשר לנגן את הניגון עם דבורי המתחיל של המאמרים. יהודי פשוט, שהגיע לראש השנה כמו בקביעות שנה זו – שלשה ימים רצופים, שני ימי ראש השנה ושבת תשובה, ושמע שלשה מאמרים – אז הוא לא הבין ולא זכר שום דבר חוץ מהדבור המתחיל: "תקעו בחדש, בחדש השביעי, שובה ישראל".

נעשה גימטריא אחת לקינוח: "הכל הולך אחר החיתום" נאמר לגבי ברכה, "הכל הולך אחר המעמיד" נאמר לגבי כלי, ו"הכל הולך אחר העיקר" נאמר לגבי אילן (במשנה, במסכת מעשרות). נעשה את הגימטריא – ברכה, כלי, אילן (שלשה דברים שצריך לחשוב עליהם ולהפנים אותם בערב ראש השנה)– עולה חשמל. זה מספר מאד חשוב – זך במשולש (כמו "רחצו הזכו").

בכל אופן, יש כאן את סוד החשמל – חש-מל-מל, צריך לומר ששלשת אלה כמו חש-מל-מל: ברכה היא ה"מל" שבסוף, דבור. העיקר הוא החש – אמונה, הפנימיות. המעמיד הוא כנראה "מל" מלשון ברית מילה. כשאתה עושה ברית מילה צריך חומר מעמיד, לעשות את התיקון – זה ה"מל" הראשון. אחר כך אפשר להיות "פתח פיך ויאירו דבריך". המעמיד הוא שכל. באמת כתוב שברית מילה היא כדי לגלות את השכל היהודי (בסוד יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א) – כח המעמיד של היהודי. אחר כך צריך לברך – "מי ימלל גבורות הוי'", על ידי הדבור ממתיקים את הגבורות, כך הבעל שם טוב פרש. על ידי שהוא פותח את הפה, מתי? אחרי שהוא מאמין חזק בלב ("אמונה אמן"), שזה העיקר, ואחרי שהוא מל את הלב ("ומלתם את ערלת לבבכם" ועד שזוכה ל"ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'"). כשיש לו עיקר ומעמיד הוא יכול לברך. זה סוד החשמל. חשמל אותיות לשמֹח – רק לשמוח יש. שתהיה לנו שנה שמחה, כתיבה וחתימה טובה.

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] כל בן בית עולה ח פעמים חן. בני בית עולה דעת (שלמות המוחין). מנין בני בית עולה כד פעמים הוי' ב"ה (כד צירופי הוי' כאשר מחלקים בין שתי הההין שבשם) שעולה יב פעמים בן, רמז ל-יב בני יעקב אבינו ש"מטתו שלמה", יב שבטי יה (החלק העשירי של מנין כנ"ל. נמצא ששלמות של מנין בני בית רומז לשלמות של יב בנים, סוד "ופרצת וגו'", ג לכל רוח).

[ג] חתום כל השנה = ט פעמים כט אלול, ודוק.

[ד] וכידוע ששבר כלי = 562 = עולם התהו = וימלך וימת וכו'.

[ה] לבוש מתחיל מאותיות לב (ה-וש של לבוש = היהלום של טוב). לב הוא הרבוע הכפול של ד ואילו לבוש הוא הרבוע הכפול של אחד (שבמק"מ = ד, סוד ה-ד רבתי של אחד. ד אחד = טוב. "אחד" הוא לשון מלכות, כידוע בטעם אמירת "שמע ישראל..." כפסוק החותם את עשרת פסוקי המלכיות). יחד, לב לבוש = שע נהורין דאור פני מלך חיים, המאירים מתיקון "ואמת" (השביעי, החביב, מבין יג מדות הרחמים). הערך הממוצע של לב לבוש הוא 185, הפנים, מילוי שם אל (התיקון הראשון של יג מדות הרחמים) – אלף למד = "אני לדודי ודודי לי".

והנה, יש "אבינו מלכנו דודנו", וכשם שאבא אוהב לב נקי ומלך אוהב לבוש נקי יש לומר שדוד (הדוד של שיר השירים) אוהב גוף נקי (לעומת "חמת מלאה צואה" [ר"ת חמץ] כמבואר התבוננות זו בתניא כדי לבטל תאות נשים), וזה מצד היחוד הגופני של הדוד והרעיה (הדוֹד רומז למלך דוד שנתאוה לבת שבע כאשר ראתה "רחצת מעל הגג... מתקדשת מטמאתה"), אך מצד היחוד הפנימי הרוחני דוד אוהב נשמה טהורה (סוד "נשמה שנתת בי טהורה היא" טרם "אתה בראתה וגו'", שרש הנשמה בטהירו עילאה). ואלו שני מיני עובדי ה', בהתפעלות חיי בשר (עובדי ה' בגופם) ובהתפעלות חיי נשמה (עובדי ה' בנשמתם) כמבואר ענינם בתחלת קונטרס ההתפעלות עיי"ש. נמצא ששלשת התארים "אבינו מלכנו דודנו" כוללים ארבע אהבות (מהפנים אל החוץ): נשמה טהורה (אצילות – "ומהוי' אשה משכלת"), לב טהור (בריאה – "לב טהור ברא לי אלהים"), גוף נקי (יצירה – "תפארת גופא", בחינת "יפת תאר ויפת מראה"), לבוש נקי (עשיה – "בכל עת [מכח עתים דעולם העשיה] יהיו בגדיך לבנים", תיקון המעשים בכלל ותיקון הברית בפרט, כמבואר בלקו"מ).