י"ד סיון תשע"ד – שבע ברכות יעקב-אביחי ואמונה-לואיזה אוחנה – כפר חב"ד הדפסה

י"ד סיון ע"ד – כפר חב"ד

שבע ברכות יעקב־אביחי ואמונה־לואיזה אוחנה

א. "מי זאת עֹלה מן המדבר"

"טובה הארץ מאד מאד"

קודם שרו "טובה הארץ מאד מאד", מפרשת שבוע, אז נתחיל מזה: "טובה הארץ מאד מאד" עולה זאת. הכלה נקראת 'זאת'. יש כאן ארבע מלים, "טובה הארץ מאד מאד", ואם נחלק את המספר לארבע נראה שהממוצע הוא אמונה (שם הכלה).

המרגלים הנאמנים, יהושע וכלב, האמינו ש"טובה הארץ מאד מאד"[1]. כל תוקף הדעת בא מכח האמונה החזקה בנפש, "אמונה אֹמן", אמונה היא לשון תוקף. יש כאן לא רק שלש אמונות (ג"פ אמונה בגימטריא אשה, הערך הממוצע של שלש האותיות שבה), אלא צריך ארבע אמונות כדי שיהיה "טובה הארץ מאד מאד" בודאות מוחלטת (שאזי "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" בודאות), כנגד כל הדעות המנוגדות של שאר המרגלים – הם עדה, מנין, אבל מה לעשות? הם טועים. כמו שפעם דובר בשכם, אם אתה זוכר את הויכוח, אם בכגון דא הולכים אחרי הרוב או לא הולכים אחרי הרוב (שהשווער יספר לכם את הסיפור).

בכל אופן, "טובה הארץ מאד מאד" היינו ד"פ אמונה (ובמספר סדורי, "טובה הארץ מאד מאד" = 102 = אמונה [במספר הכרחי] – כל ארבע האמונות מצטמצמות באמונה אחת!) – "איהו אמת ואיהי אמונה", החתן לומד תורת אמת, הוא אמת ("תתן אמת ליעקב" – שם החתן), אבל הכלה היא האמונה (כשמה), העטרה של האמת. זה משתקף בתוך ארצנו הקדושה, ש"טובה הארץ מאד מאד"[2].

"מי זאת עֹלה מן המדבר"

אם הביטוי שוה זאת הוא רומז לפסוקים שדברנו עליהם לא מזמן – שני פסוקי "מי זאת עֹלה מן המדבר" בשיר השירים. פירוש אחד של "עֹלה מן המדבר" הוא שצריך לשמוע מה מדברים (מה "עולה" מן הדברים שמדברים) – הזכירו קודם את הפסוק "תחת התפוח עוררתיך", על לידת נשות ישראל במצרים (ששה בכרס אחת, ועד ששים ריבוא בכרס אחת, דהיינו משה רבינו ששקול כנגד ששים רבוא). הפסוק הוא "מי זאת עֹלה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך".

הבעל שם טוב אומר ש"מי זאת" היינו לחבר את המחשבה, "מי", לדבור, "זאת". כשאדם מדבר הוא צריך לדבר עם מח, עם מחשבה. מי ועוד זאת עולה נחת – הבעל שם טוב אהב זאת כי נולד בשנת נחת, "עיר וקדיש מן שמיא נחִת". בעצם אלה שתי בחינות של הכלה – "מי"-אמא היא כלה עילאה ("כלה שארי ולבבי") ו"זאת" כלה תתאה ("כלתה נפשי"). כלה עילאה וכלה תתאה הן גם שכינתא עילאה ושכינתא תתאה – "שכינה ביניהם" בעליונים (ביחוד הרוחני שבין החתן והכלה) ו"שכינה ביניהם" בתחתונים (ביחוד הגשמי שבין החתן והכלה).

עליה לארץ – ירידה (למציאות) תכלית העליה

גם בהמשך למה שדובר קודם, אפשר לומר ש"עולה מן המדבר" היינו עליה לארץ. הטעות של המרגלים היתה שחשבו שכניסה לארץ היא ירידה ופחדו מהירידה לתוך הגשמיות, לתוך מעשי היום-יום, לתוך החרישה והזריעה וכל שאר המלאכות – פחדו שישכחו את ההתקשרות לקב"ה ולכן העדיפו להשאר במדבר. כך מוסבר בחסידות, כך מסביר אדמו"ר הזקן.

אבל באמת אנחנו יודעים שהכניסה לארץ נקראת עליה – עליה לארץ. זה מזכיר את הווארט של רבי נחמן שירידה תכלית העליה. יש ירידה צורך עליה – אני יורד, מרגיש שאני יורד, אבל יודע שאני חייב לרדת בשביל לעלות, כמו שיורדים מהר אחד על מנת לעלות להר גבוה ממנו. זה כבר תיקון גדול, שהירידה לצורך עליה, אבל יותר מזה – שפשוט רואים את כל העולם הפוך ("עולם הפוך ראיתי"), שהירידה עצמה היא תכלית העליה. זו בעצם הכניסה לארץ ישראל.

לשם הכניסה לארץ צריך את המודעות הזו – יותר מירידה צורך עליה (המודעות המתוקנת של הגלות, שהיא ירידה לצורך העליה שתבוא, הגאולה האמיתית והשלמה), צריך ירידה תכלית העליה[3]. אז מחברים את ה"מי" וה"זאת", ומה פירוש "עולה מן המדבר"? שהיו ארבעים שנה במדבר. בשביל "עולה מן המדבר מתרפקת על דודה" עם כל הששים ריבוא של "תחת התפוח עוררתיך", צריכים את המודעות המתוקנת של "מי זאת", חבור המחשבה והדבור. ואז, לאן עולים? 'ארצה עלינו', עולים לארץ ישראל.

"תחת התפוח עוררתיך" – להעיר את הבעל בשעה שבע

חוץ מפירוש חז"ל ל"תחת התפוח עוררתיך", שהנשים הצדקניות עוררו את הבעלים להוליד את הששים ריבוא נשמות ישראל ("יש ששים ריבוא אותיות לתורה", כל אחד מישראל הוא אות בתורה הקדושה), יש כאן רמז מתי האשה צריכה להעיר את בעלה – עורו בעלים לעבודת הבורא. "תחת התפוח עוררתיך" – צריך לקחת את המלה תפוח ולהתבונן באותיות שתחתיהן, האותיות הקודמות: שעה ז – שעה שבע.

אבל בעצם יש שני פירושים ברמז הזה: יש את הפירוש הפשוט, שצריך שכל בקר היא תעיר את הבעל בשעה שבע (אם הוא לא השכים קודם). אבל אפשר גם לפרש שהיא תתן לו לישון שבע שעות, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה מתי הוא הולך לישון. זה אם הוא עושה דברים טובים לפני שהוא הולך לישון. אם היא רואה שהוא מתמיד בתורה, לומד מאוחר בלילה עד שלש לפנות בקר, היא יכולה לתת לו לישון עד עשר. רק מה? שהיא תעיר אותו לקרוא קריאת שמע בזמן.

אלה שני פירושים לשעה ז בה היא צריך לעורר אותו. יחד עם זה שהיא מעוררת אותו, כדאי שהיא תתן לו כוס מיץ תפוחים... הבעל שם טוב לימד אותנו (על פי הפסוק "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי את עדתיך") שצריך איזה פיתוי גשמי בשביל לקום מהמטה.

זה היה לפתוח במילתא דבדיחותא (אנחנו בעד בדיחות רציניות), לחיים לחיים.

ניגנו "והריקתי לכם ברכה".

ב. "אין קורין אבות אלא לשלשה" – "שלשה דברים" בפרקי אבות

"שלשה דברים" בפתיחת וסיום הפרק הראשון

אנחנו לומדים פרקי אבות[4]. בשבת שאחרי חג שבועות התחלנו את הלימוד בפעם השניה, שוב פרק א, שמתחיל "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה". אחר כך "שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". בסוף הפרק שוב יש "על שלשה דברים העולם קים". כלומר, הפרק מתחיל בשתי משניות של "שלשה דברים" ובסוף הפרק שוב "שלשה דברים" (חזקה של שלש פעמים שלש).

תורת האבות – פתיחת תושבע"פ – "דרך ארץ קדמה לתורה"

יש הרבה פירושים למה קוראים למסכת הזאת "אבות", אבל לכאורה הכי פשוט – שלא ראיתי מי שכותב – ש"אין קורין אבות אלא לשלשה", ואם יש מסכת שנקראת אבות כנראה המסכת הזו היא תורת האבות, אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב.

בעצם המסכת הזו היא פתיחת כל התורה שבעל פה, שושלת הקבלה, וידוע ששרש התורה שבעל פה קודם לתורה שבכתב. כבר אצל האבות יש תורה, איזו תורה? תורה שבעל פה. בפרט שהנושא של פרקי אבות הוא מדות, לא הלכות פסוקות, ולכן אומרים שפרקי אבות הם בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה". כאן, על פי פשט, לומדים זאת כהכנה לקבלת התורה בחג שבועות.

תורת הנישואין – "דרך ארץ קדמה לתורה"

"דרך ארץ" בחז"ל הוא גם כינוי לזיווג חתן וכלה. חז"ל גם אומרים שכדי ללמוד תורה בטהרה צריך להיות נשוי. לכן, עכשיו החתן שלנו, וגם הכלה ביחד, מוכנים ומזומנים ללמוד תורה בטהרה, מכח הדרך ארץ שלהם שקדמה – היא הקדמה – לתורה.

ידוע מהרבי המהר"ש בחב"ד שהוא לא אהב הקדמות לפני ספרים. רק מה? הוא אמר שסתם הקדמה של מחברים לפני ספרים איני קורא כלל, אלא אם כן ההקדמה היא תורה בפני עצמה – שיש בה תוכן מיוחד – אז היא כבר משהו אחר, קובעת ברכה לעצמה. כלומר, אם כבר יש הקדמה צריך שהיא תעמוד בפני עצמה – שתהיה תוכן שלם וחדש, חידוש גם לגבי מה שיבוא אחר כך.

זה מתאים למה שכתוב בחסידות, עוד לפני הרבי המהר"ש, גם על המשפט "דרך ארץ קדמה לתורה" וגם על עוד דברים, שכל פעם שכתוב שמשהו 'קודם' היינו גם במעלה ולא רק בזמן. אם ההקדמה קודמת גם במעלה ודאי יש לה תוכן מחודש גם ביחס למה שיבוא אחר כך. לכן יש צדיקים גדולים – שהכי ידוע ביניהם הוא האר"י הקדוש – שאומרים שכל התורה שלי הקדמות. עוד לא הגעתי לספר בכלל, וכנראה אף פעם לא צריך להגיע, כי הקדמה היא כתר – עוד לפני החכמה – ובכתר, שנקרא כליל, הכל נכלל. הכל הקדמות[5].

"דרך ארץ" היינו כל תורת "שכינה ביניהם" – כל מה שקשור להשראת שכינה בין החתן והכלה – והיא קדמה, גם במעלה, לכל התורה. זה מצד אחד, ומצד שני כדי ללמוד את התורה בטהרה צריך קודם דרך ארץ.

כל מסכת אבות – "שלשה דברים"

כל זה הסבר מהי מסכת אבות. היות שהאבות הם שלשה רואים שהמסכת הזו שמה דגש הכי עיקרי על המספר שלשה, הכל שלשה, כי "אין קוראין אבות אלא לשלשה". גם המשניות שלא כתוב בהן הביטוי "שלשה דברים" – המעיין רואה שכמעט כל משנה מחולקת לשלש. הביטוי "שלשה דברים" מופיע בפירוש שמונה פעמים.

ג. תורה עבודה וגמ"ח – "שלשה שותפים באדם"

אבות ותולדות – שלשה אבות ושלשה שותפים באדם

אם יש אבות יש תולדות – אבות הם כדי להוליד. יש לנו את אברהם, יצחק ויעקב – שלשת האבות. לגבי עצם הנושא של אבות שמולידים תולדות, יש את מאמר חז"ל המפורסם – שכל חתן וכלה צריכים להתבונן בו – "שלשה שותפים באדם", האבא האמא והקב"ה. הקב"ה נותן את הנשמה, שהיא העיקר, אך הוא ברא את העולם כך שנשמה באה לתוך הגוף. ירידת הנשמה לגוף היא גם כמו הביאה לארץ ישראל, שאפשר לחשוב שזו ירידה אך היא תכלית העליה – "מי זאת עֹלה מן המדבר".

אם כן, ההקבלה הראשונה שכדאי להתבונן בה בהקשר לשבע ברכות של חתן וכלה – במיוחד כעת, סיום השבע ברכות, "הכל הולך אחר החיתום" – היא להקביל שלשת השותפים שבאדם, האבא והאמא שנותנים את הגוף והקב"ה שנותן את הנשמה, לשלשת האבות בעצמם, וגם לעוד כמה דברים עיקריים של שלשה בתוך המסכת (ומעוד מקורות).

עיקר ה"שלשה דברים" – שלשת עמודי העולם

אפשר לומר שהדבר הכי עיקרי של שלשה הוא באמת המשנה השניה של הפרק הראשון של פרקי אבות. אמרנו שבפרק א' יש "הם אמרו שלשה דברים" ו"על שלשה דברים העולם קים"[6] – ההתחלה והסוף – אבל כשסתם אומרים "שלשה דברים" חושבים על המשנה השניה, שהיא המשנה הראשונה בה בעל המימרא מוזכר בשמו, "שמעון הצדיק... הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". ודאי מבין כל הדברים שהם שלשה, בפשטות זה הדבר הכי עיקרי ויסודי של שלשה.

שמעון הצדיק – הכח לנצח את מלחמות המשיח

קודם כל נאמר משהו לכבוד שמעון הצדיק, משהו שמובא במפרשים על פרקי אבות לכבודו של שמעון הצדיק, שפותח לנו את פרקי אבות: כאשר אלכסנדר מוקדון בא לארץ, כבש את הארץ, בא לקראתו שמעון הצדיק, משירי כנסת הגדולה. אז, באופן ספונטאני, כשאלכסנדר ראה אותו מהודר כמלאך הוי' צבאות ממש הוא ירד ממרכבתו והשתחוה לו אפים ארצה. כאשר המפקדים אצלו, האלופים, שאלו אותו "מלך גדול כזה" משתחוה ליהודי הזה?! מה קרה כאן? הוא ענה להם, דעו לכם שכאשר אני יוצא למלחמה אני רואה את דמות היהודי הזה לפני, וכשאני רואה אותו מובטחני שאני מנצח את הקרב – לא אשתחוה לו?!

אנחנו יודעים שאלכסנדר זכה שלקחנו ממנו את השם – הוא הפך להיות שם יהודי. יש המון יהודים, צדיקים גדולים, שנקראו בשמו של אלכסנדר. אלכסנדר בגימטריא שסה, כמנין ימות שנת החמה, כמנין מצוות לא תעשה של התורה – כנראה שמה שאפשר לקחת מהגוים הוא 'לא', כל ה'לא'ים שיש בתורה הם אלכסנדר.

בכל אופן, מי שנצח בשבילו את המלחמות הוא שמעון הצדיק[7] – ואם מנצח בשביל מלך ששולט בכפה, מסוף העולם ועד סופו, כנראה ינצח גם בשביל מלך המשיח, התשיעי שמולך מסוף העולם ועד סופו (עד שימסור לקב"ה, המלך העשירי).

בכל אופן, הוא הולך לפני מלך המשיח לכבוש את כל העולם כולו, ו"בדרכי נעם" כמו שהרבי תמיד אומר, בלי יריה אחת, כמו שרבי נחמן אמר. במדבר היה ענן שהולך לפני המחנה או מלאך שהולך לפני המחנה, ומי שהולך לפני המחנה לנצח את הקרבות שלנו הוא שמעון הצדיק. מן הסתם הוא הולך מכח המשנה שלו, כאילו שהמשנה הזו עצמה הולכת לפני המחנה, לפני מלך המשיח – "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" ובכך מנצחים את כל המלחמות. עד כאן הקדמה.

הקבלת תורה עבודה וגמ"ח לאבות העולם (ממטה למעלה)

אם רוצים להקביל את שלשת הדברים שבמשנה זו כנגד אבות העולם זה די פשוט, וכך כתוב בכל הספרים. כתוב שהאבות כאן הם למפרע: "על התורה" היינו מדת יעקב, "משה מלגאו יעקב מלבר", "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". אחר כך "על העבודה" היינו מדת יצחק, שהוא עמוד העבודה, שבזמן שאין בית המקדש קיים הוא תפלה. ידוע שיצחק-רבקה עולה תפלה. כל אחד מהעמודים כאן צריך זיווג, כמו שנסביר, והכי פשוט כאן הוא זיווג יצחק-רבקה בעמוד התפלה (כמו שמודגש במחזור לימים נוראים). אחר כך גמילות חסדים היא אברהם – "תתן אמת [אין אמת אלא תורה] ליעקב, חסד [גמילות חסדים] לאברהם".

זו הקבלה פשוטה, והחידוש כאן שבתורה שבעל פה כותב זאת למפרע – מלמטה למעלה. כתוב שאברהם אבינו הוא "הגדול בענקים" ויעקב הקטן – "מי יקום יעקב כי קטן הוא". אם אברהם גדול ויעקב הקטן אז יצחק הוא הבינוני. בתורה הסדר הוא אברהם-יצחק-יעקב, מהגדול לקטן, אבל התושבע"פ היא בחינת אור חוזר – מתחיל מלמטה, מהקטן. באור חוזר יש מעלה (שכל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש, למעלה מנקודת המוצא של האור ישר). עיקר עוצמת האור חוזר הוא בתחלתו ולכן יש מי שמסביר ש"על התורה" כולל עבודה וגמ"ח (כדלקמן).

בתורה שבעל פה הסדר הוא יעקב-יצחק-אברהם, אם כי יש גם פסוק כזה בתורה – "וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר". שם הסדר הוא לא זו אף זו – אם לא מספיקה הברית עם יעקב אוסיף את הברית עם יצחק ואם לא יספיק אוסיף את אברהם, וזה ממתיק את הדינים. אך כאן יש בחינת ש"על התורה" כוללת את כולם כנ"ל. הפסוק הנ"ל הוא חלק מההקדמה לשבועות בפרשת בחקתי (רק שעושים עוד הפסקה לפני שבועות בין הקללות בין מתן "תורת חסד").

ריבוי אפשרויות להקבלת תורה עבודה וגמ"ח לשלשה שותפים באדם

איך אפשר להקביל את שלשת הדברים שעליהם העולם עומד לשלשה שותפים שבאדם? קודם כל, נתבונן מי כאן כנגד הקב"ה שנותן את הנשמה (הפנימיות, עיקר החיות בעבודת ה'). כמו שנסביר, עבודה של יהודי היא דווקא עבודה של איש ואשה יחד – בכל אחד מהעמודים האלה. השלמות היא כאשר יש איש ואשה יחד, ו"שכינה ביניהם". אבל אם יש פה הקבלה – כידוע שכל חכמת הקבלה היא חכמת ההַקְבלה (כולנו פה מקובלים, אז צריך לעשות הקבלות, ובמיוחד כאשר מתחתנים צריכים להיות מקובלים אחד על השני) – אז בתורה-עבודה-גמ"ח צריך אחד חתן, אחד כלה ואחד הקב"ה.

אפילו אם נאמר שהם כנגד האבות צריך לחשוב – מי בין האבות מייצג את החתן, מי מייצג את הכלה, ומי מייצג את השותף השלישי שנותן את הנשמה. זה כבר לא פשוט. ההקבלה לאבות היתה פשוטה, אבל כעת משהו לא פשוט בכלל.

אפשרות א: ה׳־אבא־אמא – יעקב־אברהם־יצחק

השווער אומר שיש סברא שיעקב הוא הקב"ה – "ויקרא לו אל אלהי ישראל"[8]. נתחיל מזה – אולי יעקב הוא הקב"ה. הקב"ה נותן את הנשמה. חוץ מזה ש"ויקרא לו אל" כתוב "בוראך יעקב" ואמרו חז"ל "מה אני בורא עולמות אף אתה בורא עולמות". מתי הוא בורא עולמות? כשהוא מוליד – אבות לצורך תולדות, התכונה המיוחדת אצל יעקב שמטתו שלמה, מוליד בשלמות, הוא "נותן נשמה לעם עליה". אז יש הרבה להתבונן שיעקב באמת מייצג את הקב"ה בשלישיה של שלשת השותפים שיש באדם.

אם יעקב הוא הקב"ה, מי האבא והאמא? אברהם ויצחק. כלומר, לפי התפיסה הזו, "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", היינו על הקב"ה ועל האמא-הכלה ועל האבא-החתן. זה בסדר, אבל זה לא מחויב ככה.

אפשרות ב: ה׳־אבא־אמא – אברהם־יעקב־יצחק

נתחיל מכיוון אחר לגמרי. בשכינה ביניהם כתבנו שכאשר מתחתנים זוג, עיקר התפקיד של החתן-הבעל הוא להביא תורה הביתה. הוא יוצא ללמוד תורה בישיבה, בכולל, איפה שהוא לומד – וצריך להביא הרבה אור של התורה הביתה, הוא התורה, על זה כתוב "איהו אמת" (ו"אין אמת אלא תורה"). תפקיד הכלה, ש"איהי אמונה", היא לעשות את ביתה ("ביתו זו אשתו") "בית תפלה" – כתוב בכל הספרים שביטוי האמונה הוא התפלה. יוצא שהחתן הוא התורה והכלה היא התפלה. יוצא שיעקב הוא החתן, כי הוא התורה, ויצחק הכלה כי הוא העבודה (כמו שגם בפירוש הקודם יצחק היה הכלה, הרי הוא נשמה מעלמא דנוקבא כנודע). תורה היא מן השמים – יש בה אור ישר ואור חוזר, אבל יחסית לעבודת התפלה כולה אור ישר, מלמעלה למטה, והתפלה היא עיקר האור חוזר, מלמטה למעלה.

אם יש את היחס הפשוט שתורה ותפלה הם חתן וכלה, יוצא שגמ"ח הוא מועמד יחיד לייצג את הקב"ה, אברהם. מצד אחד, למי ה' קרא "אל"? ליעקב. אבל מי פרסם את הקב"ה בעולם? אברהם. מי שיש לו מסירות נפש לפרסם את האמונה בא-ל אחד הוא אברהם, יותר מיצחק ויעקב. "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – "אל תקרא 'ויקרא' אלא 'ויקריא'" – עסק בכך במרץ. אברהם אומר שעד שלא פרסמתי את ה' היה "אלהי השמים" ולא "אלהי הארץ", שלא היה מוכר בארץ, וכעת, מאז שפרסמתי אותו בארץ, הוא גם "אלהי הארץ". הוא מפיץ אלקות בכל העולם, בגדול. אומרים על ה' שהוא גדול, לא קטן, זה "האל הגדול וגו'" שכנגד "אלהי אברהם" שהוא "האדם הגדול בענקים".

שוב, תפקיד החתן ללמוד הרבה תורה, להביא את שמחת למוד התורה הביתה, להאיר את הבית בתורה. תפקיד האשה לעשות מהבית "בית תפלה" ("מקדש מעט", מקום העבודה). בעצם כל עבודת הבית היא העלאה של תפלה, כמו שספרנו לפני כמה ימים על אדל בת הבעל שם טוב שתוך כדי הספונג'ה היתה נעמדת לענות קדושה עם המלאכים – הכל סדר עבודה. גמילות חסד גם האיש עושה, אבל כתוב בגמרא שהאשה שנותנת אוכל לעניים עושה יותר חסד מהאיש שנותן כסף – זה יותר זמין. כנראה יש משהו בחסד האשה שעולה עד (מדת החסד של) הקב"ה.

נסביר יותר איך אברהם מייצג את הקב"ה: אברהם מפרסם אלקות בעולם אך בעיקר הוא נודע כעמוד החסד בהכנסת האורחים שלו. צריך לומר שהיינו הך. על פי פשט, איך הוא פרסם את האלקות, חוץ ממה שלמד את כולם תורה באין מפריע? הוא עשה חסד עם אנשים, הכניס אורחים. בלי לעשות חסד אי אפשר לפרסם את אלקות בעולם, כמו שאמר הבעל שם טוב שקודם צריך לעשות טובה ליהודי בגשמיות ורק אז אפשר להשפיע עליו ברוחניות. זה גם לימוד עצום בשבילנו, כל מה שרוצים להשפיע על החברה והמדינה עם אור ה'. צריכים לעשות הרבה כלים לחסד ה' – זה הפירוש של "מכלכל חיים בחסד" – עושים ריבוי כלים ("מכלכל") לחיות האלקות, שתתגלה בעולם, על ידי מעשי צדקה וחסד. אם כן, עצם פרסום האלקות הוא על ידי החסד.

נאמר עוד, מה המצוה בתורה לעשות גמ"ח? אם זה להלוות כסף למי שצריך זו מצות "אם כסף תלוה" יש גם מצות צקדה (אך חז"ל אמרו שגדולה מצות גמ"ח ממצות צדקה שגמ"ח היא בין לעשירים ובין לעניים). אך יש שגמילות חסדים כוללת את כל המצוות שבין אדם לחברו (הכנסת אורחים, ביקור חולים וכו'). מה הן כל המצוות האלו לפי הרמב"ם? הכל נכלל במצות "והלכת בדרכיו" – מצוה שכתובה בסוף התורה, המצוה להתדמות אליו יתברך. כלומר, החסד בתורה הוא המצוה ליהודי להיות כמו ה' – "אני אמרתי אלהים אתם", תתנהגו כמו ה' מתנהג, "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'". לכן, זו התבוננות מאד פשוטה שגמילות חסדים היא בעצם להיות ה', יותר מתורה ותפלה. לפי זה יוצא שהתורה היא החתן והתפלה הכלה וגמילות חסדים זה כבר הקב"ה.

אפשרויות ג־ד: ה׳־אבא־אמא – עבודה־תורה־גמ"ח או עבודה־גמ"ח־תורה

כעת נעשה משהו שלישי: יש עוד שלישיה יסודית ביותר, שאולי בזהר הקדוש היא הכי חשובה – "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל אורייתא וקוב"ה". אם יש ישראל תורה והקב"ה, מי החתן ומי הכלה? הקב"ה הוא הקב"ה, אבל מי כאן החתן ומי הכלה? יש הרבה מאמרי חסידות על "תורה צוה לנו משה", שלפעמים ישראל הם הכלה והתורה החתן, אבל לפעמים הפוך – "מורשה קהלת יעקב", שהתורה 'מאורסה' לעם ישראל והוא החתן. יש את שני הכיוונים, לא פשוט, אבל בהחלט יש כאן חתן וכלה והקב"ה.

מתוך ה"תלת קשרין מתקשראן דא בדא" (ועד שבעצם "כולא חד") מובא בחסידות שיש שלש אהבות עצמיות נטועות בלב כל יהודי – אהבת התורה, אהבת ישראל, אהבת ה'. ידוע ששאלו פעם את אדמו"ר הזקן מה יותר גדול, אהבת ה' או אהבת ישראל, והוא אמר שאהבת ישראל יותר גדולה כי "אתה אוהב מה שהאהוב אוהב", כך כתוב בלוח היום יום.

יש שיחה של הרבי הקודם בלקוטי דבורים שלו. הוא בקר בליטא וכותב שהכי התרשם מאהבת התורה העצמית של הליטאים – יש את זה בודאי לכל יהודי, אבל הוא ראה את זה בגלוי דווקא אצלם. דווקא אצל הליטאים הפשוטים (יש גם ליטאים עמי הארץ...) הוא התפעל מאד מאהבת התורה שלהם – אהבה עצמית שיש לכל יהודי לתורה.

לפעמים מוסיפים גם את אהבת הארץ, אבל בדרך כלל מביאים את שלש האהבות. אהבת ה' היא ההתקשרות העצמית לה', אהבת התורה היא ההתקשרות העצמית לתורה (כמו שהוזכר לעיל שיש לכל יהודי אות בתורה), אהבת ישראל היא כי "כל ישראל חברים" (ועד שכולנו אחד ממש, כמבואר בתניא פרק לב).

פשיטא כנגד איזה עמוד אהבת ישראל, מבין שלשת העמודים – גמילות חסדים. אהבת התורה גם פשיטא כנגד מי היא – אהבת תורה כנגד התורה, מבין שלשת העמודים. מה נשאר? מי כאן הקב"ה? מי כאן אהבת ה'? עבודה. יש לנו חידוש עצום כאן, כתוב בזהר ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". עבודת ה' – ובזמן שלנו עיקר ה"עבודה שבלב זו תפלה" – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", זו עיקר העבודה שבלב. זה שיצחק הוא ה' – עליו כתוב לעתיד לבוא "כי אתה אבינו" (כך פירשו חז"ל), וזה בפשטות הולך על ה'.

אם כאן יצחק הוא הקב"ה, מי החתן ומי הכלה? אהבת התורה ואהבת ישראל. כמו שאמרנו קודם, בעצם זה יכול ללכת בשני הכיוונים – יתכן שהתורה החתן וישראל הכלה המקבלת. גם הפוך, שהתורה היא "מורשה קהלת יעקב" – מאורסה לקהלת יעקב, החתן.

על פי המבואר בחסידות שבעולם הזה, בו "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה", התורה היא החתן והמעשה – מעשה המצוות, מעשים טובים, גמילות חסדים – הוא הכלה. אבל לעתיד לבוא כתוב "מעשה גדול", ומוסבר בחסידות שהמעשה יביא לידי תלמוד. כלומר, לעתיד המעשה משפיע והתלמוד מקבל – חתן וכלה. בכל אופן, עיקר החידוש כאן היה שהעבודה היא ה' – עבודת ה'. כשאתה מתחבר לתורה, כי "אורייתא וקוב"ה כולא חד", בכל אופן אתה חושב על התורה. כשאתה גומל חסד עם היהודי אתה חושב עליו – מעבר למצוה אתה באמת אוהב אותו (אחרת לא שוה כלום). רק בתפלה אתה חושב על ה'.

אם כן, יש כאן מגוון שלם של פירושים מי הם הקב"ה החתן והכלה במקביל ל"על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח".

ד. התפשטות המספרים זה מזה

תורה; תורה ומצוות; תורה, מצוות בין אדם למקום, בין אדם לחברו

נתחיל נושא נוסף: יש כמה מפרשים שמסבירים שבעצם השלשה – "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" – הם אחד שהוא שנים שהם שלשה. יש ראשונים שמסבירים שכל התורה כולה (אחד) מתחלקת לתורה ומצוות (שנים), אבל במצוות יש שני סוגים – "בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו" (ס"ה שלשה). ככה מסבירים את המשנה הזו – שהכל נכלל ב"תורה", "תורה" אומרת שהיהודי לומד תורה ושומר את מצותיה (אחרת התורה שלו לא לשמה לגמרי). בגדול הכל נכלל בתורה, אבל יש בה פן לימודי ופן מעשי, והמעשי עצמו מתחלק לשנים – בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

זה הסבר ממש חלק ומצוין, שזה בעצם מבנה המשנה הזו. בתור דבר אחד, תורה כוללת הכל. אבל יש את קיום המצוות שצריכות לצאת מהכח אל הפועל, ובהן יש "על העבודה", כל המצוות שבין האדם למקום (לא רק הקרבנות והתפלה), ו"על גמילות חסדים", כל המצוות שבין אדם לחברו. אם כן, הכל התחיל מאחד, שנעשה שנים, שנעשו שלשה. זה ההגיון כאן.

סדר היציאה מהכח אל הפועל

אם מתבוננים בהגיון הזה אפשר לפתח אותו מאד, ולהסביר בכלל איך דברים משתלשלים במציאות עד אין סוף. איך יש מספרים עד אין סוף, ...1‑2‑3‑4. קודם יש אחד, באבות "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו" (אם כי שאמרנו ש"על התורה" שייך ליעקב, אבל אברהם מכוון במקרא כנגד המספר אחד כמ"ש "אחד היה אברהם" "כי אחד קראתיו" – עוד רמז לשיטה שאברהם מייצג את ה' אחד, כי הוא נקרא "אחד".

רק לחזור לסכם את הנושא הקודם: היה לנו פירוש שלפיו יעקב הוא בחינת ה', היה לנו פירוש שיצחק הוא בחינת ה' והיה לנו פירוש שאברהם הוא בחינת ה' – לכל אחד יש את בחינת ה' ביחס לשנים האחרים.

אז יש אחד. אם יש רק אחד אז הוא בכח אבל לא בפועל. בעצם אפילו לגבי אחד יש שתי מדרגות, כתוב בחסידות – יש אחד המנוי ואחד הבלתי מנוי (שנקרא "חד ולא בחושבן", וזה ההבדל בין אחד ליחיד, בין בכח לבין יכולת – יכולת היא משהו היולי לגמרי, שיכול כן ויכול לא באותה מדה בשוה ממש, אבל ברגע שמשהו רוצה לצאת בפועל, רוצה להתממש ולהתגשם – אף שלא יצא עדיין בפועל, הוא בפוטנציאל לצאת בפועל – הוא אחד המנוי. היכולת ההיולית הפשוטה היא בחינת יחיד. אחד המנוי רוצה לצאת לפועל. הבפועל שלו בתורה הוא המעשה, "המעשה הוא העיקר".

בכל אופן, כאשר משהו יוצא מהכח אל הפועל, אוטומטית מה שנולד מתחלק לשנים. למה? כי ברגע שיצא, כמו עילה ועלול, יש חלק ממנו – החלק הפנימי שלו – ששואף לחזור ולהתחבר לשרש (סוגיא ארוכה ועמוקה בכתבי האריז"ל). הוא יצא, אבל קצת בעל כרחו, כמו במשנה בפרקי אבות "בכל כרחך אתה חי וכו'", שפנימיות התוצאה תמיד שואפת ורוצה לחזור למקור. זה סוד עמוד העבודה.

התחלקות מה שיצא מן האחד לשנים – הדחף לחזור לשרש והקיום במציאות

שוב, מה קרה כאן? יש תורה ומתוכה יש מעשה – "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים" (תשובה היא גם מעשה אך היא מעשה ששואף לחזור לשרש, לקב"ה), כמאמר חז"ל – אבל במעשה יש "בין אדם למקום", שהוא המעשה שרוצה לחזור לשרש, למקור. יש את החיצוניות, שהיא התכלית, לחדור לעולם – כמו הכניסה לארץ שהזכרנו בהתחלה, ירידה תכלית העליה, לעשות לה' כאן דירה בתחתונים. לעשות לה' דירה בתחתונים זה בעיקר על ידי המעשה שבבחינת "בין אדם לחברו".

ברגע שאמרנו התבוננות זו, הכלל הגדול הזה, שכאשר האב מוליד בן יש בבן חלק פנימי ששואף לחזור לאב (וכאשר ממד זה של הבן מתגלה בשלמות גם במציאותו החיצונית הנפרדת מן האב אז מתקיים אצלו "בן שנעשה עבד" כמבואר בחסידות), וזה סוד העבודה, כמו שכתוב בתניא שהנשמה היא נר שהשלהבת שלו רוצה לעלות לשרש אף שיתבטל שם – ויש את מה שהאב-ה' אומר "בעל כרחך", והוא שואף שזה ייעשה טבע שני, שהאדם ירצה לעשות דירה בתחתונים, וזה בעיקר על ידי המצות והמעשים הטובים שהם בבחינת "בין אדם לחברו".

הסוד במספרים זוגיים ולא זוגיים

כך הולך עד אין סוף: היה אחד ("אחד היה אברהם"), הוא הוליד מתוכו (את המספר) שנים, אבל השנים אוטומטית התחלק לשנים ושלש. השנים רוצה לחזור לאחד ומה שנשאר הוא השלש, הוא התחלק. אותו דבר בשלש, הוא רוצה להוליד הלאה, אז הוא יוליד ארבע – מספר זוגי – ששואף לחזור למספר הלא זוגי. זה ההסבר של הזוגיות והפכה בין המספרים.

כתוב על הפסוק "ואפו עשר נשים לחמכם" בלקו"ת שהחלק הפנימי של הספירות נקרא "עשר נשים" – זה החלק שרוצה לעלות למעלה – והן אופות "בתנור אחד", תנור אהבה מתוך התבוננות ב"אחד" (שרש כל המספרים הלא-זוגיים). הפן הזכרי הוא החלק החיצוני שיורד למציאות. אבל גם הוא מוליד "בת תחלה סימן יפה לבנים", וכך הלאה. שוב, כך יש התבוננות איך להבין את כל השתלשלות העולמות, וזו בעצם השתלשלות המספרים – מ‑1 ל‑2 וכו'. הכל ההגיון של "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", לפי הפירוש הזה.

זאת אומרת, לגבי חתן וכלה, שהכל נכלל בתורה – כתוב שתורה היא גם מלשון הורה, הריון – והתורה מולידה. היא מולידה את העבודה, שבעצם היא ה"בת תחלה", ואת גמילות החסדים, הבנים. כך הולך ונמשך הלאה, עד אין סוף.

ה. לו־עזר־כנגדו בשלשת העמודים

שלש מדרגות בקשר הנישואין – לו-עזר-כנגדו

אחרון חביב, עוד ווארט לגבי המשנה הזו: במקום אחר הסברנו באריכות שיש שלשה יחסים של חתן וכלה. כמו שנאמר בתחלת התורה, כאשר הקב"ה ברא את חוה מתוך אדם כתוב "אעשה לו עזר כנגדו". חז"ל אומרים "זכה 'עזר' לא זכה 'כנגדו'" (כמו "זכו שכינה ביניהם וכו'"), ורש"י מסביר "'כנגדו' להלחם בו".

אבל, במקום אחר חז"ל דורשים ש"'לו' זו אשה, שנאמר 'אעשה לו עזר כנגדו'". מכיון שלפי סדר הפסוק כתוב "לו עזר כנגדו" סימן ש"לו" קודם ועוד יותר 'זכו' מאשר "עזר" – היא לא רק עוזרת אלא היא לו לגמרי. גם הוא לה לגמרי, כמו שאשתו של אדמו"ר הזקן אמרה "מיינר זאגט", שלי אומר, 'לי אומר', הוא שלה לגמרי. מתוך כך אדמו"ר הזקן, כדרכו, כמעט התעלף – התגלגל על הרצפה ואמר, במצוה אחת אני נעשה לגמרי שלה, וכל שכן במצוות הרבות שאנחנו שלך לגמרי. בכל אופן, הדרגה הכי גבוהה של נישואין היא "לו" – שכל אחד שייך ונתון ומסור לשני לגמרי. זה יותר מ"עזר" ווודאי יותר מ"כנגדו".

בלשון התניא מסבירים ש"לו"-"עזר"-"כנגדו" היינו צדיק-בינוני-רשע, רק שהרשע צריך לחזור בתשובה. הגימטריא היפה היא ש"עזר כנגדו" שוה שכם, י"פ לו, היינו ש"לו" היא המדרגה ה"חד ולא בחושבן" של "עזר כנגדו".

"עזר" ו"כנגדו" בלימוד תורה

נחזור רגע ונסיים ב"תורה עבודה וגמילות חסדים": החתן הולך ללמוד תורה בכולל, ברמת השרון. היא מעירה אותו בשבע בבקר – הוא יכול לקום קודם, אבל אם הוא מאחר לישון אחרי שבע (אוי ואבוי), היא מעוררת אותו "תחת התפוח" (כמובן, רק אם הוא הולך לישון ב‑12). היא יכולה להיות "עזר", כמו שכתוב בגמרא בפירוש והרבי מביא במכתבים, "נשים במאי קזכיין?", שמעודדות את הבעלים ללמוד תורה. שולחות את הבעל ללמוד, מעודדות אותו, מחכות לו. הדוגמה הכי טובה היא רחל, אשת רבי עקיבא, ששולחת אותו ללמוד ובסוף הוא אומר לתלמידיו "שלי ושלכם שלה הוא" – זה הכי "עזר".

יש אשה שאומרת – מה פתאום כולל?! אתה סתם מבזבז את הזמן שם! לא עובד, לא מרויח, לא עוזר בבית – אתה צריך לעזור לי – אתה לא עושה שום דבר. מה זה לגבי עמוד התורה? "כנגדו".

חידוש ב"עזר" ו"כנגדו" – לא רק תגובה לישות בן הזוג

מה מחדשים כעת, חידוש גדול לגבי עניני שלום בית? עד עכשיו פרשנו שכל ענין ה"עזר כנגדו" הוא רק המדידה אם הוא ענו או בעל גאוה ח"ו. אם הוא זכה, זכך עצמו, בחור ענו – אז היא רק עוזרת לו. אם הוא בעל גאוה ח"ו, על זה כתוב שהאשה "'כנגדו' להלחם בו" כדי לבטל את הגאוה שלו. "ומוצא אני מר ממות את האשה" – אם "ומוצא אני", שאני מוצא את עצמי, בעל גאוה, אז "מר ממות את האשה". כך פרשנו כל השנים, ובודאי שריר וקיים.

כעת לוקחים את הכלל הזה ומיישמים אותו על שלשת העמודים עליהם העולם עומד. בכל עמוד יש את העזר וכנגדו וכו'. יש שהאשה עוזרת לבעל ללמוד תורה, וכמובן גם בכיוון ההפוך – היא רוצה לצאת לשיעור בערב. אם הוא אומר לה – מה פתאום?! לא בשלת ארוחת ערב! אז הבעל הוא 'כנגדה'. בכל עמוד אפשר לעזור ואפשר להתנגד ולהפריע. כאן קצת הפוך מהכלל הגדול שלנו – בדרך כלל ההתנגדות באה מהישות של מי שמתנגד (אפשר גם לפרש כמו שפרשנו תמיד, אבל ככל שמתבגרים דברים נעשים יותר פשוטים...).

"עזר" ו"כנגדו" בתפלה ובגמילות חסדים

אפשר להבין זאת בכל אחד משלשת העמודים מאד בפשטות: לגבי לימוד תורה, גם לגבי תפלה – הבעל רוצה להתפלל באריכות בשבת, אז מתי הוא עושה קידוש? אז כנגדו – מה פתאום? צריך לבוא הביתה לעשות קידוש בזמן. זה מאד פשוט. מה לגבי חסד? הבעל – או האשה, הכל עובד בשני הכיוונים כנ"ל – רוצה לתת יותר מחומש לגל עיני תרומה, או לאולפנת מעלה לבונה, ובן הזוג אומר: כל כך הרבה כסף לתת לאולפנא?! זה בזבוז. שוב, מאד קל להבין גם את ה"עזר", העידוד, לעזור לתורה, עבודה וגמילות חסדים, וגם את ה"כנגדו". מה המניעים הפנימיים? התנגדות ודאי נגרמת מישות של אחד משניהם.

מדרגת ה"לו" בשלשת העמודים – תורה, תפלה וגמ"ח (הכנסת אורחים) בשותפות-אחדות מלאה

אבל השאלה הגדולה שצריך להבין כעת, מה היא מדרגת ה"לו"? צריכה להיות עוד מדרגה – לא רק לעזור לשני ללמוד, לא להפריע לו; לעזור לשני להתפלל כמה שיותר, לא להפריע לו (יתכן שיש אשה שהיא בת של רב גדול מתנגד, רואה שהבעל מתפלל יותר מדי אז אומרת לו שזה בטול תורה, שילך ללמוד, וכל שכן אם הולך להתבודד, אז אוי ואבוי); לעזור לתת צדקה או לומר לא לתת יותר מדי. הכל מובן – אבל מה זה ה"לו" בכל אחד מהם? לזה בעיקר צריך להגיע.

נתחיל מהתורה: אפשר לומר שה"לו" המסור לגמרי הוא ללמוד תורה יחד, שזו ממש תורה אחת. לא רק שהיא שולחת אותו ללמוד תורה ושומרת ומחכה לו עד שיחזור הביתה – זה עדיין בגדר "עזר". יכולה להיות גם מסירות נפש ב"עזר", שהיינו ה"לו" שב"עזר", אבל "לו" לגמרי – יש לומר שזה כאשר לומדים תורה ביחד (שאז היחוד הנפלא שבלימוד התורה המתואר בתניא שורה ביניהם ממש). זה גם קצת חידוש של הדור שלנו. ודווקא נושאים של "דרך ארץ קדמה לתורה", נושאים של שכינה ביניהם – יין משמח וכיו"ב.

מה לגבי תפלה? כמו שכתוב על יצחק ורבקה, שאמרנו קודם שיצחק-רבקה בגימטריא תפלה, היחוד שלהם בעבודת התפלה, במדרגת "לו", כתובה בפירוש בתורה – "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו", שממש התפללו יחד, זה בזוית אחת וזו בזוית אחת, אבל היתה תפלה יחד (גם לפי הפירוש ש"לנכח אשתו" היינו שהוא הסתכל בה על מנת לעורר עליה רחמים יש כאן יחוד מודע של השנים בשעת התפלה לה' – מסתכלים על בן הזוג ומתפללים לה' אחד יחיד ומיוחד). שניהם האריכו בתפלה כנראה. הכל היה "לנכח אשתו"[9]. זו מדרגת "לו" של עמוד התפלה.

מה זה "לו" של צדקה? יש כמה וכמה סיפורי חסידים מאד יפים של "לו" לגבי צדקה. יש שהאשה הוציאה את כל התכשיטים הכי יקרים שלה ונתנה אותם לעזור בצדקה מסוימת.

[הכנסת אורחים]. זה באמת הדבר העיקרי – שיש במצות הכנסת אורחים ששניהם, האיש והאשה, משתתפים ומתאחדים כאחד, בבחינת "לו". כשמכניסים אורחים הביתה, צריך ודאי דבר ראשון לשאול את האשה (יש על זה פרק בשכינה ביניהם). השאלה אחר כך כמה אתה עוזר לאשה להכניס את האורחים. היא הסכימה, אבל כמה אתה עוזר? היא תסכים – במודע או שלא במודע – לפי כמה שאתה מוכן תעזור. אם היא יודעת שאתה תעזור היא תסכים, ואם היא יודעת שלא תעזור אז היא לא תסכים, ואז אתה תאשים אותה – אבל בעצם אתה אשם.

מכל העמודים זו הדוגמה הכי יפה, שהכנסת אורחים צריכה להיות פעולה משותפת לגמרי (שבאמת זה לא רק לעזור אלא לקיים את המצוה יחד, כאחד). צריך להיות "לו", החלטה משותפת שאנחנו מכניסים אורחים. אם יש הרבה אהבה בין בני הזוג, הרבה חבור של "לו", ירצו להכניס אורחים. נמצא שיש את ה"לו" של התפלה ויש את ה"לו" של התורה ויש את ה"לו" של גמילות החסדים[10].

בזה נסיים, נאחל לחתן ולכלה שיגיעו לדרגת "לו" בכל שלשת העמודים שעליהם העולם (שלהם ושל כולנו) עומד – תורה ועבודה וגמילות חסדים.



[1]. יהושע כלב ועוד "טובה הארץ מאד מאד" = 851 = 23 פעמים 37 (זוג מובהק של מספרים [ראשוניים] בתורה) = חיה פעמים יחידה (שני המקיפים של הנפש, מהם גילוי כח האמונה במסירות נפש, סוד "מאד מאד") = "בעתה אחישנה" (שמות החתן הכלה = "'זכו' אחישנה" ["בעתה" היינו כאשר מגיע "עת דודים" בשנת תהא שנת עת דודים]). והנה, "טובה הארץ מאד מאד" במספר קדמי = 1702 = ב"פ 851, "כפלים לתושיה"!

[2]. כאשר מצרפים ל"טובה הארץ מאד מאד" את שמות החתן והכלה יחד ("אחישנה") מקבלים "וישם לך שלום", חותם ברכת כהנים (שעולה ב"פ יהושע = טוב טוב פעמים חיה). על ברכת כהנים נאמר "עד מהרה ירוץ דברו", בחינת "אחישנה".

[3]. וכידוע שעליה (115) היא הנקודה האמצעית של ירידה (229).

[4]. ראה שיעור אור לד' סיון פ"ב.

[5]. רמז לאקדמות שאומרים לפני קריאת עשרת הדברות בחג השבועות.

[6]. יש לדייק ש"הם אמרו שלשה דברים" היינו שאמרו שלשה דברים מיוחדים-מסוימים (שעל פי פשט הם שונים זה מזה ולא חייב להיות קשר בין אחד לשני [וכידוע ש"והעמידו תלמידים הרבה" בא לאפוקי מרבן גמליאל]) משא"כ "על שלשה דברים העולם עומד [קים]" היינו שהעולם זקוק לכל שלשת הדברים יחד (וודאי שיש קשר ותלות ביניהם). נמצא שיש כאן (במסגרת פרק ראשון של פרקי אבות) מעין חש-מל-מל: שלשה דברים על שלשה דברים על שלשה דברים = טוב פעמים אחד ברבוע (וכידוע שטוב מתחלף באחד באטב"ח, ושכל ענינו של פרקי אבות הוא להיות טוב, בהתקשרות לאחד).

[7]. שמעון הצדיק ועוד אלכסנדר = 1040 = 40 פעמים הוי' ב"ה (= ה פעמים יצחק, כלומר יצחק פנים ואחור – יצחק הוא מדת הדין, מדת היראה, שהיא שרש כל מצות לא תעשה שבתורה כמבואר בתניא [אלכסנדר שמעון הצדיק ר"ת אשה – "אשה יראת הוי' היא תתהלל"]).

[8]. שם החתן שלנו הוא יעקב אביחי – יעקב הוא ישראל ואביחי = אל.

[9]. "לנכח אשתו" = בעל תשובה – זה שייך במיוחד לדור שלנו, דור התשובה (שהוא דור של "שווין בקומתן", שמכח זה, מכח תשובה זו, זוכים שדורנו יהיה דור הגאולה). המסגרת של "לנכח אשתו" היא "לו" ("אעשה לו וגו'") כאשר האותיות שבתוך ה"לו" עולות חוה פעמים אם – חוה היא "אם כל חי" (תאר שניתן לה לאחר החטא והתשובה), ודוק.

[10]. ג פעמים "לו" = קח – "וקח טוב" ("מצא אשה מצא טוב"), סוד קח המשניות של פרקי אבות שתכליתם להיות טוב (כאשר האדם מקיים בקדושה את המצוה "כי יקח איש אשה" [ולומדים קידושי כסף – כיסופין של אהבת אמת איש לאשתו – מגז"ש "קיחה קיחה משדה עפרון", ממדת השפלות שבבחינת "ונפשי כעפר לכל תהיה"]), ודוק.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com