"צאתכם לשלום" משפחת שטרן וסעודת הודיה משפחת שסל - מוצאי ר"ח ניסן ואור ל-ב' ניסן (הילולת הרבי רש"ב) ע"ד – כפר חב"ד הדפסה

מוצאי ר"ח ואור לב׳ ניסן (הילולת הרבי רש"ב) ע"ד – כפ"ח

פרצוף ריש לקיש (ב)

"צאתכם לשלום" משפחת שטרן וסעודת הודיה משפחת שסל

אנחנו אור לב' ניסן, הילולת הרבי הרש"ב, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. נתחיל עם הניגון שלו – ניגון ההכנה.

כעת שרנו את הניגון של הרב מרדכי מפולטבה, החברותא של הרבי הרש"ב, שהרבי הרש"ב אמר עליו ש'הוא הציל את הנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה שלי'.

א. המשך פרצוף מימרות ריש לקיש (בינה־תפארת)

חידוש ניסן ופרשת תזריע-מצורע

היום היה ראש חדש ניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים". בשיעור הקודם, ביום חמישי, הסברנו שהחידוש העיקרי של עם ישראל הוא "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" – שאנחנו מעוררים את ה' מלמטה. זה סוד הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר". ברוב השנים קוראים תזריע-מצורע יחד – אז כעת אנחנו בחלק השני של תזריע, הכל על שם "אשה כי תזריע". מזה הגענו לדבר על ריש לקיש, שיותר מכל חכמי ישראל (בהיותו בעל תשובה) מסמל את האתערותא דלתתא של עם ישראל ושבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא.

זה נוגע לביאת משיח, "זמן חרותנו" ו"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל". "אם ישראל עושין תשובה נגאלין" – כך פוסק אדמו"ר הזקן. הגם שסוברים כמו רבי יהושע – או, אפילו אם סוברים כמו רבי יהושע – ש"חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו", בכל אופן כתוב בחסידות שיש את התשובה המיוחדת של ניסן, שהיא חייבת להיות בשביל הגאולה (וגם לפני יציאת מצרים, "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים", ומיד לאחר האתערותא דלעילא של "דודי לי" באה ה"ואני לו", ביטוי האמונה שקדמה לגילוי של "דודי לי", בתנועה של תשובה מאהבה – "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"). לכן אדמו"ר הזקן פוסק שלכולי עלמא "ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין", כמו שבעצם כבר פסק הרמב"ם, ש"עתידין ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין".

בניסן צריכים את התשובה המיוחדת של ניסן, התחדשות, תשובה מאין. צריך להגיע לנקודת אין – "אין מזל לישראל" (כמו שהסברנו את הסוד של "אַין מזל לישראל" שהיא הבת-זוג של "אַין משיח לישראל") ומשם להוריד את המשיח. אמרנו שזה המסר וזו הנקודה של ריש לקיש, שהיה מאד משיחי – יותר מכולם – הכל מכח אתערותא דלתתא. לא לסמוך על אתערותא דלעילא בלי האתערותא דלתתא. ודאי שבסוף צריכה להיות אתערותא דלעילא, אבל היא תלויה באתערותא דלתתא שלנו – לא סומכים על זה שהיא תבוא מעצמה מלמעלה.

מימרות חדשות של ריש לקיש

התחלנו ללמוד מאמרים של ריש לקיש, לפי סדר הספירות. פעם, לפני כשלש שנים[א], היה גם שיעור על ריש לקיש עם מבחר של הרבה מאמרים לפי הספירות. כל אחד יכול לקרוא אותו – הוא כבר יצא מודפס בספר שיעורים והתוועדויות תשע"א ח"ב – כדאי לקרוא שם. כעת נלמד רק דברים חדשים, שלא מופיעים שם.

תפארת: "שמע ישראל" – השבטים ויעקב

"שמע ישראל" ו"ברוך שם" – יחודא עילאה ויחודא תתאה

קודם קיימנו מצות עשה דאורייתא – קראנו קריאת שמע של ערבית של ב' ניסן. הרבי הרש"ב הוא הדמות ב-ה הידיעה של התבוננות בעומק על דרך חב"ד. עיקר ההתבוננות הוא בפסוק היחוד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כשאומרים את הפסוק הזה, כמו כל פסוק שאומרים, צריכים לחשוב מה הפשט – באיזה הקשר הוא נאמר בתורה, איפה הוא כתוב.

במיוחד בקריאת שמע יש תופעה מיוחדת, מתחילים ב"שמע ישראל", פסוק מהתורה, ואז יש עוד פסוק שלא מהתורה אלא מחז"ל, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". שער היחוד והאמונה בתניא – שלפי ההוה-אמינא של אדמו"ר הזקן (על דרך "בתחלה עלה במחשבה לפניו...") היה צריך להיות תחלת התניא, יסוד היסודות של התניא – הוא מבוסס על כך ש"שמע ישראל" הוא יחודא-עילאה ובשכמל"ו יחודא-תתאה, צריך את שני היחודים, וכך מייחדים את ה' פעמיים בכל יום (בסוד ההתכללות של "שנים שהם ארבעה").

"שמע ישראל" – אמירת משה לדור שנכנס לארץ

בכל אופן, כשאומרים פסוק צריך לחשוב מה הפשט, איפה זה כתוב. "שמע ישראל" הוא פסוק שמשה רבינו אומר במשנה תורה, לפני הסתלקותו, לא לדור המדבר (הדור של משה רבינו עצמו, הדור שיצאו ממצרים וקבלו את התורה על הר סיני) אלא לדור השני, הבנים, שצריכים תיכף להכנס לארץ ישראל, על מנת לכבוש את ארץ ישראל וליישב את ארץ ישראל, כמוסבר בתניא פרק כ"ה.

במאמר מוסגר נאמר שזה הפרק שמנהג חסידים שחתן קורא ולומד אותו לפני חופתו. זה גם, כמובן, ענין של יחוד (ועל דרך דור הבנים שמוכן לעזוב את חיי המדבר ולהכנס לארץ ישראל, בסוד "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד").

אם כן, פשט הפסוק הזה הוא שמשה רבינו מחזק את הדור ומחדיר בתוכו את מסירות הנפש – שרק ככה אפשר לקיים את הכניסה לארץ ישראל, על הכיבוש והישוב וההתעסקות עם חיי הגשם, ואף על פי כן להשאר דבוק לקב"ה. רק כשאדם זוכר תמיד את הנכונות שלו למסור את הנפש על קידוש ה' (אחד יחיד ומיוחד, "הוי' הוא האלהים" ו"אין עוד מלבדו") פעמיים בכל יום. כך מוסבר בתניא.

זה פשט הפסוק הזה, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", הקשור באמת לדור שנכנס לארץ (וגם לדור שלנו, הדור של משיח, הוא דור שנכנס לארץ, דור של קבוץ גלויות) וצריך ליישב את הארץ. לא להשאר במדבר, בעולם של רוחניות ("גאט איז אלץ"), אלא להכנס לארץ, עולם של בירור הגשמיות (ועד שביש הנברא דווקא יתגלה היש האמיתי – "אלץ איז גאט").

יעקב והשבטים – "אחליפו דוכתייהו" של יחו"ע ויחו"ת

אבל יש מדרש מאד ידוע בחז"ל – שיש עליו הרבה מאמרים של הרבי הרש"ב, כולל חלק נכבד מהמשך תער"ב – שלא משה רבינו אומר זאת מפי ה' לעם ישראל לדור שנכנס לארץ, וכמוסבר בתניא, אלא שהשבטים בני יעקב אבינו פונים לאביהם ואומרים "שמע ישראל [סבא] הוי' אלהינו הוי' אחד", "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד". יעקב אבינו עונה להם – ולכן מוסיפים פסוק זה מחז"ל, שהוא בעצם פסוק שאמרו יעקב אבינו (ושעל כן אומרים אותו בלחש, היות שאינו כתוב בתורה) – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

כל קריאת שמע היא בסימן "אחליפו דוכתייהו" (אור הגבורה, שם מב, מאיר בכלי החסד בפרשה ראשונה ואור החסד, שם עב, מאיר בכלי הגבורה בפרשה שניה) – זה לא נאמר על התופעה הזו, אבל היא מופיעה כבר בפסוקים הראשונים. מי ראוי לומר יחודא עילאה? יעקב. מי ראויים לומר יחודא תתאה? השבטים. אבל זה הפוך – השבטים אומרים יחו"ע, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ויעקב אבינו אומר יחו"ת, בשכמל"ו.

מהו יחו"ע? בטול הזמן והמקום בלמעלה מהזמן והמקום (שילוב אד' בהוי'). מהו יחו"ת? המשכת הלמעלה מהזמן והמקום בתוך הזמן והמקום, למטה (שילוב הוי' באד'). כך מוסבר בשער היחוד והאמונה. יש מצב בו אני נמצא בתוך הזמן והמקום, אבל אני מרגיש את נוכחות ה' שלמעלה מהזמן והמקום, בלי שההרגשה הבסיסית שלי של מציאות הזמן והמקום מתבטלת. יחודא עילאה הוא בטול ההרגשה שלי בתוך האמת שה' הוא הכל ו"אין עוד מלבדו".

"שמע ישראל" – מאמר משה מלמעלמ"ט ומאמר השבטים מלמטלמ"ע

אם כן, מאמר חז"ל הזה, שבעצם הפסוק "שמע ישראל" הוא לא מלמעלה למטה אלא מלמטה למעלה. אם מבינים לפי פשט, שמשה רבינו אומר את הפסוק בשם ה', אז הוא גילוי מלמעלה למטה. הוא בא אלינו מלמעלה למטה ובא על מנת לתת לנו את כח להכנס אל הלמטה, להכנס אל הארץ, אל המציאות הגשמית, עם זכרון תמידי של נכונות למסירות הנפש.

לעומת זאת, לפי מדרש חז"ל הנ"ל זהו פסוק של אתערותא דלתתא לגמרי. על איזה רקע השבטים היו צריכים לומר ליעקב "שמע ישראל וגו'"? כי כאשר הוא רצה לגלות להם את הקץ, פתאום הסתלקה ממנו שכינה, והוא חשב שמא ח"ו יש פסול במטתו, בילדיו (והרי כל ענינו של יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, הוא "מטתו שלמה"). הילדים הרגישו זאת ומיד אמרו לו "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד". הסתלקות השכינה ממנו היתה מפני שהוא רצה לגלות להם את הקץ, ופתאום השכינה הסתלקה.

כל הסיפור הזה גם קשור למשיח. הוא רצה לגלות את הקץ של המשיח, כנראה שרצה לקרב את קץ המשיח, "קץ הימין" (אותה יד ימין שהוא שם על ראש אפרים, משיח בן יוסף, כאשר "קץ הימין" הוא משיח בן דוד ותחית המתים), וה' אומר לא, "לבא לפומא לא גליא" בינתים, השכינה מסתלקת.

התיקון של סילוק השכינה הוא שהילדים אומרים שהכל בסדר. גם כשהשכינה מסתלקת ממך, שאתה רוצה להביא לנו משיח – מלמעלה – וזה לא הולך, מסתלק, אבל "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד", משיח כאן, משיח נמצא בתוכנו. הסתלקות השכינה ממך היא רגע של חלל, אין, "אין משיח", אבל הם אומרים שלא, יש משיח – המשיח בתוכנו, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". [והיינו שברגע שמרגישים ש"אין משיח" צריך להפוך את זה ("ונהפוך הוא") ולהרגיש ש"אני משיח" (על דרך "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", וכמבואר אצלנו – 'במקום שאין משיח השתדל להיות משיח' – הגם ש"אני משיח" עולה בגימטריא משוגע, אבל גם "ממראה עיניך אשר תראה", דהיינו הרגשת "אין משיח", "והיית משוגע").] אז אומר יעקב לבניו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (יהי רצון שמלכותו יתברך תתגלה בתוך המשיחיות שלכם).

ריש לקיש – אתערותא דלתתא – חוית ה"עמך" אומרים "שמע ישראל"

בכל אופן, מי אמר זאת? מי הוציא את הפשט של "שמע ישראל" – שמלמעלה למטה – ונתן לנו התבוננות של "שמע ישראל" מלמטה למעלה, באתערותא דלתתא? כל זה הוא מאמר של ריש לקיש. שוב, זה מהדברים שהרבי הרש"ב הכי אוהב לדרוש בחסידות – "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד".

דברנו שריש לקיש מאד אוהב את ה"עמך", עמך ישראל. כאן גם רואים כמה הוא אוהב את ה"יחד שבטי ישראל". הוא מצייר זאת – כל מאמר הוא ציור, הוא חי זאת, חווה איך כל עם ישראל באים ליעקב אבינו ואומרים לו "שמע ישראל [סבא] הוי' אלהינו הוי' אחד". "ועמך כֻלם צדיקים", כולם מיחדים את ה' בדרגה של יחודא-עילאה, כל עם ישראל.

כמו שאדמו"ר האמצעי כותב בתחלת קונטרס ההתפעלות, שאדמו"ר הזקן מסר את נפשו שכל יהודי ויהודי יטעם יחודא עילאה. כאן רואים זאת ממש, כולם יחד, "יחד שבטי ישראל", באים ומכריזים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

שייכות המאמר לספירת התפארת

משה הוא הדעת של כללות נשמות עם ישראל ויעקב אבינו התפארת. "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", אומר האריז"ל, שהכתר של המלכות – שרש המלכות, הנקודה השרשית של המלכות שנאצלה בראשית האצילות – "נצב בשמים", כלומר שהוא קשור ודבוק באחורי התפארת דז"א. לכן ראוי לשים את הווארט הזה של ריש לקיש – שלא הזכרנו בשיעור הקודם על ריש לקיש – בספירת התפארת.

תפארת שייכת ליעקב, וגם לכל השבטים של יעקב ש"מטתו שלמה" – מִטה לשון מטה (מקל), כל שבט הוא מטה שנוטה לכיוון אחר, כמו שכתוב שלכל שבט יש את השער שלו. והנה, ראה זה פלא, שכל השבטים, כל המטות, כל הנטיות – הם אחד, הכל "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

כמובן שזה גם קשור לפירוש הפשט שמובא בתניא, שזו נטיעת הנכונות של מסירות נפש בפועל ממש בלב כל יהודי, שמצד המסירות נפש, גילוי היחידה שבנפש, כל היהודים שוים – הא בהא תליא. אם אין בלבך אלא אחד – "כך אין בלבנו אלא אחד" – ממילא אנחנו מוכנים למסור את הנפש על קידוש ה'. גם את זה אומרים, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – הולכים לעבור את הירדן ולמסור את הנפש על כיבוש הארץ, אנחנו צבא, מתגייסים כולנו למסירות נפש לצבאות ה'. עד כאן עוד מאמר אחד, שהמקום שלו הוא בתפארת – "תפארת ישראל".

התחלנו מהמאמר הזה כי הוא גם המשך של תוכן השיעור הקודם (מיום חמישי), אם כי הגענו בו רק עד ספירת החכמה וצריכים להמשיך מספירת הבינה. בכל אופן, התחלנו עם משהו ששייך לספירת התפארת לכבוד בעל ההילולא של ב' ניסן, הרבי הרש"ב.

בינה: "שורפין על החזקות" ו"אין לך אלא שופט שבימיך"

גסות הגיסים

נמשיך לפי הסדר, אחרי חכמה באה בינה. נעשה משהו חדש, שלא היה בשיעור הקודם (בתשע"א) – הלכה, יסוד וכלל גדול בהלכה בשיטת החשיבה והפסיקה של ריש לקיש, לעומת גיסו-עמיתו רבי יוחנן. הם שני גיסים, וכך הם גם מכונים בחז"ל (כרמוז בלשון חז"ל "קרי עליה [על ריש לקיש] רבי יוחנן גיסא גיסא"). גיסים הם מי שלבו גס אחד בשני, ובאמת רואים שהם מאד גסים אחד בשני – כמה שהם קרובים ואוהבים, ואדרבא, זו ההוכחה והראיה של הקרבה האמתית, אם כל אחד גס בשני. גס פירושו דוגרי. רבי יוחנן אומר משהו וריש לקיש משיב לו כד פירוקין. כשריש לקיש הולך לעולמו רבי יוחנן גם הולך לעולמו כי חסר לו הגסות של הגיס שלו (ונוגעת לו גסות זו עד עצם צפור נפשו).

מחלוקת האם "שורפין על החזקות"

יש בסוף מסכת קידושין מחלוקת בין שני הגיסים, האם שורפין על החזקות או לא שורפין על החזקות. ריש לקיש אומר "שורפין על החזקות" ורבי יוחנן אומר ש"אין שורפין על החזקות". מתוך המחלוקת הזו לומדים כלל גדול בכל הש"ס לגבי השיטות שלהם.

קודם נבין את הפשט: תינוקות, ילדים קטנים, שמשחקים ("מטפחים") באשפות מן הסתם נוגעים בדברים טמאים. אחר כך, אם הם מתקרבים לתרומה טהורה, שראויה לכהן לאכילה, ומצאו את התינוק אצל התרומה עם חתיכת בצק ביד – מן הסתם התינוק נגע בתרומה וטמא אותה, כי מן הסתם הוא טמא, כי הוא משחק באשפות. בפרק החדש של הרבי, פרק קיג – הפרק הראשון של הלל (הלל מצרים, שייך ליציאת מצרים) – כתוב "מאשפות ירים אביון" (יש כבר ניגון על הפסוק הזה, בעצם שני ניגונים חדשים). גם דוד המלך יוצא מהעפר והאשפות – "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון".

תינוקות, ילדים, אוהבים אשפות. יש שם שרצים והם נטמאים מן הסתם. מצאתי את התינוק ליד התרומה שהיתה בחזקת טהרה – מה הדין? מה עושים עם התרומה?

ריש לקיש אומר ששורפים את התרומה – ודאי מאה אחוז שהתינוק טמא ומאה אחוז שהתינוק נגע בתרומה, וממילא מאה אחוז שהתרומה טמאה ושורפים אותה. מצוה לשרוף את התרומה אם היא טמאה, אבל אסור לשרוף אותה אם היא ספק. מה עושים בספק? תולים את התרומה, לא אוכלים ולא שורפים, עד שתרקב. רבי יוחנן אומר שבמקרה כזה, היות שלא מאה אחוז ברור שהתרומה טמאה, תולים אותה, אבל לא שורפים. ריש לקיש אומר שלא כך – אצלי היא מאה אחוז טמאה, שורפים. הביטוי של חז"ל הוא האם "שורפין על החזקות" – על חזקה (המבוססת על רובא דליתיה קמן) – או ש"אין שורפין על החזקות".

רבי יוחנן: שורפים על רוב ולא על חזקה

לפי רבי יוחנן, מתי כן שורפים את התרומה? רק אם יש רובא דאיתיה קמן. לכולי עלמא רובא דאיתיה קמן יותר חזק מחזקה. מה דוגמא לציור של רובא דאיתיה קמן? יש על השלחן תרומה טהורה, אבל בתקרה יש צפרדעים ושרצים – זה בית שמלא צפרדעים ושרצים – ונושרים מהצפרדעים והשרצים חתיכות של איברים לתוך התרומה. יש פה דייסה של תרומה, ואני כעת מוצא שהדייסה מלאה חתיכות, אבל איני יודע אם הם איברים של צפרדעים או של שרצים. צפרדע אסורה באכילה אבל היא טהורה, לא מטמאת, ושרץ הוא טמא ומטמא.

מה הדין? פשוט מאד, הולכים בתר הרובא דאיתיה קמן. צריך לדעת נכון, אם יש בתקרה רוב שרצים – התרומה טמאה. אבל אם יש רוב צפרדעים הדייסה טהורה. לרבי יוחנן זו הדוגמה, שאם יש רוב שרצים שורפים, אבל בתינוק – שאין שם ענין של רובא דאיתיה קמן אלא של חזקה (תיכף נסביר איזה סוג של חזקה) – יש מחלוקת. לפי ריש לקיש "שורפין על החזקות" ולפי רבי יוחנן "אין שורפין על החזקות".

חזקת התינוק – חזקת אומדנא

הסברנו את פשט הסוגיא בקידושין. מה כאן הסברות? קודם כל, איזה סוג חזקה הוא שמן הסתם התינוק נגע במשהו טמא ואז בתרומה? יש עוד סברא שתוספות מביאים, שלאו דווקא מדובר בתינוק שמשחק באשפה – הם לוקחים מחז"ל סברא אחרת, שנשים מרימות תינוקים ומשתעשעות איתם ומחבקות ("מגפפות") ומנשקות אותם, ויש הרבה נשים לא טהורות, נידות, אז מן הסתם איזו אשה לא טהורה הרימה את התינוק הזה ונשקה אותו וכו' כדרך הנשים – דבר טוב ורצוי, אין שום בקורת על התנהגות זו, אדרבא, זו התנהגות הכי טובה, אבל מן הסתם התינוק טמא. זו גם חזקה.

איזו סוג של חזקה זו, שהתינוק טמא כי שחק באשפה או כי הנשים הצדקניות הרימו אותו בזמן שלא היו טהורות? חזקת אומדנא. חזקה של אומדנא, זה הביטוי, שאומדים את המציאות (את הרובא דליתיה קמן). שוב, זה לא רוב (רובא דאיתיה קמן) אלא חזקת אומדנא – מאד חשוב שנבין זאת.

ריש לקיש: חזקת אומדנא מבטלת חזקה דמעיקרא

זה שהתרומה על השלחן היא בחזקת טהורה זו גם חזקה – יש לתרומה חזקה שהיא טהורה. אז מה ריש לקיש בעצם אומר? מה הסברא שלו? שחזקת אומדנא מבטלת חזקה דמעיקרא. יש חזקה דמעיקרא – מה שקוראים היום 'סטטוס קוו'. סטטוס קוו נקרא חזקה דמעיקרא – כמו שזה היה יש חזקה שממשיך להיות אותו דבר (על דרך "מה שהיה הוא שיהיה"). אם זה היה טהור יש לו חזקה שהוא עדיין טהור. כמו "המוציא מחברו עליו הראיה" – אם אתה רוצה לעשותו אויס-טהור, להוציא אותו מהטהרה, תביא ראיה ברורה. אם אין ראיה שחל פה שינוי הוא נשאר טהור. זו חזקה דמעיקרא.

אבל יש הרבה חזקות שהן "חזקת אומדנא" – שאומדים מציאות, מה קורה כאן בדרך כלל. רוב החזקות דאומדנא הן חזקות של פסיכולוגיה אנושית – חזקות של "חזקה אין אדם...". "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" (חזקה שקבע רבה בבבל, מעניין מה יאמר על זה ריש לקיש שקבע שישראל עזין שבאומות והוא עצמו מכונה תקיפי ארעא דישראל), "אין אדם פורע [את חובו] בתוך זמנו" (חזקה שקבע ריש לקיש עצמו) וכיו"ב – רוב החזקות הן "אין אדם...", שאנשים לא עושים כך וכך (ויש גם "אין...", כמו חזקה "אין העדים חותמים על הגט אלא אם כן נעשה בגדול", שוב חזקה שקבע ריש לקיש). לא שכולם לא עושים כך, אבל יש ריבוי כזה – "חזקה אין אדם".

למה אני מדגיש זאת? כי אפילו המלה אומדנא רומזת לכך. נתבונן רגע במלה אומדנא בחז"ל – אם נחליף את ה-ו ב-י יהיה אותיות אין אדם (רמז ללשון הפסוק בתחלת מעשה בראשית, "ואדם אין [לעבד את האדמה, חזקה שאין אדם עובד את האדמה טרם גורש מגן עדן...]"). כמו שכתוב, אומדנא, בגימטריא אמונה ( על ידי חבור ה-ד וה-א להיות ה), אמונה שכך אכן היה שהרי "אין אדם...". כלומר, חזקת אומדנא היא חזקה פסיכולוגית, ויש ריבוי כאלה. מה שאין כן חזקה דמעיקרא היא יותר חזקה פיזיולוגית, פיזיקאלית.

מה חזק יותר – טבע האדם או טבע העולם?

נאמר בקיצור, מה המחלוקת של רבי יוחנן וריש לקיש, שיש לה השלכות על כל הש"ס – מה יותר חזק, כמה מכריע אומדנא ביחס למדעיקרא. ריש לקיש סובר שחזקה דאומדנא היא כל כך בטוחה – כל כך סומך על האומדנות של קביעת טבע האדם, אם זה טבע של ילד או טבע של מבוגר (טבע פסיכולוגי או טבע התנהגותי, כמו שיטות היום שכל הפסיכולוגיה היא התנהגותית, בהייבוריזם, יש הרבה טבעים של האדם) – שהיא מבטלת לגמרי חזקה דמעיקרא. זהו "שורפין על החזקות" (נמצא שריש לקיש 'שרוף' על חזקות דאומדנא).

לעומתו רבי יוחנן אומר שחזקת אומדנא לא מבטלת לגמרי חזקה דמעיקרא – עדיין נשאר ספק. הוא נותן יותר מקום לפיזיקה, לחוק הראשון שלה, חוק האינרציה (וממילא גם בדעותיו הפוליטיות הוא יותר בראש של "קמעא קמעא" – לא שוברים את המציאות, את הסטטוס קוו, במכה, רק לאט לאט הדברים מתפתחים כאילו מעצמם).

שוב, אם אנחנו רוצים לתרגם את כל זה למשהו חינוכי – מה הטבע היותר חזק, הטבע של הנפש או הטבע של העולם? הטבע של הפסיכולוגיה או הטבע של הפיזיקה? כולם אומרים שיש מעלה מסוימת באומדנא לגבי המדעיקרא, אבל ריש לקיש לוקח את זה עד הסוף – ש"שורפין על החזקות" – ואילו רבי יוחנן לא לוקח זאת עד הסוף.

ובנוגע לתיקון עולם, ריש לקיש סובר שהטבע היהודי (כולל מה ש"ישראל עזין שבאומות", מאמר שלו כנ"ל) כל כך חזק שבכחו להתגבר ולבטל-לשנות את טבע כל העולם שמסביבו. הרי היחס בין ישראל לעמים הוא גם יחס של נפש לגוף, של פסיכולוגיה (שבעידן החדש הוא תחום יהודי מובהק כנודע) לפיזיקה (שרוב מוביליה בעידן החדש הנם יהודים, הרי היהודי הכי טוב 'מבין' גם בעולם הגוי, במח היהודי "כולם נסקרים בסקירה אחת", ובגוף היהודי יש ייחוד של "גוי אחד בארץ"), ובלשון החקירה והחסידות – יחס של צורה לחומר.

הרבי פעם אמר שכל ענינו (גם בחייו האישיים) הוא "הגברת הצורה על החומר", והיינו על דרך הגברת חזקת אומדנא על חזקה דמעיקרא, הראש של ריש לקיש.

כח האומדנא של ריש לקיש – ספירת הבינה – הכח לשנות את הסטטוס-קוו

את כל זה כמובן נמקם בבינה, כי היא גם חכמת הנפש בכלל, תורת הנפש, דהיינו תורת הצורה (כידוע שניקוד הצירה, לשון צורה, בבינה, וחכמה ובינה, תרין ריעין כו', עמק ראשית ועמק אחרית, הן שרשי החומר ההיולי והצורה המופשטת), והפשט של בינה הוא אומדנא. בינה היינו שאנחנו אומדים כך וכך, מבינים כך וכך.

אם ריש לקיש כל כך מחזיק מהאומדנות, חזקת אומדנא, סימן שהוא גם כנראה האומד הכי טוב. כדי להיות לוחם ומצביא, ריש לקיש, ראש השודדים; בשביל למכור את עצמו ללודאים ולדעת שביום האחרון הם נותנים לכל אחד בקשה אחרונה לפני שהורגים אותו ואז להכין מראש את כל מה שצריך, את השקית עם האבן בפנים כדי לתת לכל אחד מכה וחצי על הראש, מכה עד שהוא מחייך ואז לומר שמגיע עוד חצי – מה כל הדברים האלה? אומדנא.

כדי להיות ראש ממשלה, מלך, צריך בינה, צריך חוש חזק מאד באומדנא, והאומדנא צריך לשלוט – לשלוט על הטבע, לשלוט על המעיקרא. מה הכוונה שהוא שולט על המעיקרא? שהוא משנה אותו. כמו שאמרנו קודם, שהיום למעיקרא קוראים "סטטוס קוו" (ובפיזיקה, חוק האינרציה כנ"ל).

מהו ריש לקיש? אחד שלא מקבל את הסטטוס קוו, הסטטוס קוו אינו הלכה למשה מסיני ואפשר תמיד לשנות אותו. אומדנא נכונה – הערכת הטבעים של בני האדם – משנה את הסטטוס-קוו. כל זה נקרא "שורפין על החזקות". זה כלל מאד גדול של ריש לקיש.

הכנה למשיח – בקיאות באומדנא – קביעה רצונית

בדוגמאות שאמרנו קודם פוסקים להלכה כמו רבי יוחנן. אבל, כמו שהזכרנו בשם האחרונים, במיוחד רבי יוסף ענגיל, רבי יוחנן וריש לקיש דומים לרבי יהושע ורבי אליעזר שדומים לבית הלל ובית שמאי. כלומר, בית הלל ורבי יהושע ורבי יוחנן הם בקו אחד ואילו בית שמאי ורבי אליעזר הגדול וריש לקיש בקו אחד.

עיקר הווארט הוא האם הולכים על אתערותא דלעילא, מלמעלה, חסד, או אתערותא דלתתא, דין. היות שגם הרמב"ם וגם אדמו"ר הזקן פוסקים שחייבת להיות תשובה בשביל משיח (הרבי, היות שרוצה ממש משיח נאו, אומר שכבר עשינו את התשובה, אבל חייבת להיות תשובה) זה על דרך הלכה כבית שמאי לעתיד לבוא. אם הלכה כבית שמאי גם הלכה כרבי אליעזר הגדול ולעניננו גם הלכה כריש לקיש. אף על פי שיש כללים, שפוסקים כרבי יוחנן – כמו בדוגמה הזו – לקראת משיח הדברים קצת זזים.

הווארט האחרון חשוב, שלקראת משיח צריך בקיאות מופלאה באומדנא – שהאומדנות שלנו יקבעו את המציאות נגד המעיקרא. מאד דומה למה שהוא היסוד של מאמרנו "אמונה ובטחון" – קביעה רצונית. קביעה רצונית היא גם כח של אומדנא נכונה לשנות את המעיקרא, את הסטטוס-קוו, ולא לקבל אותו. את זה מלך אמתי חייב, משיח חייב.

העדפת האחרונים – "עומק אחרית" שבבינה

עוד משהו בספירת הבינה – קשור למה שדובר בשיעור לפני שלש שנים, אבל לא אמרנו את המאמר הזה במפורש: ריש לקיש אומר ש"אין לך אלא שופט שבימיך".

יש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש מי יותר גדול, הראשונים או האחרונים. רבי יוחנן אומר שהראשונים יותר גדולים – זה מתקבל על הדעת, תמיד חונכנו לחשוב שהראשונים יותר גדולים מהאחרונים – אבל ריש לקיש אומר שהאחרונים יותר גדולים. את זה כן הסברנו בשיעור הקודם. היות שריש לקיש פוסק לטובת האחרונים, שהם יותר גדולים מהראשונים, זה שייך לבינה כמובן. בינה היא עומק אחרית. מי ששייך לחכמה הוא עומק ראשית ובינה היא עומק אחרית. כאן זו העדפת האחרונים.

חוץ מזה, ריש לקיש אומר עוד משהו שקשור לכך – ש"אין לך אלא שופט שבימיך". הוא לא היחיד שאומר ש"יפתח בדורו כשמואל בדורו", אבל הוא מדגיש זאת יותר מכולם.

"אין לך אלא שופט שבימיך" – משיח שרוצים לא יבוא

כמו ש"אין לך אלא שופט שבימיך" – הרבי עצמו אומר שהרבי של הדור הוא המשיח שבדור, ואפילו יפתח שהוא קל, "קל שבקלים", בכל אופן בדורו הוא כמו שמואל השקול כנגד משה ואהרן. אפילו כתוב שלא רק שיפתח שקול כשמואל כי 'נפל' בדור הזה, אלא – כפי שלמדנו כמה פעמים – אפילו אם היו באים משה ואהרן ושמואל, כולם מופיעים ומתגלים מחדש, ויש פה יפתח, אחד קל שבקלים, מי יהיה פה הראש? יפתח, הקל שבקלים, או שפתאום משה רבינו האמתי – של פעם – שמופיע ובא לכאן? הפלא שמשה רבינו יהיה ת"פ של יפתח, כי יפתח הוא "השופט שבימיך" – הוא מתאים בהשגחה פרטית לדור הזה, הוא הנשמה הכללית של הדור הזה. אפילו שמשה רבינו פתאום יבוא ויכנס כאן, הוא יהיה ת"פ של יפתח – זה "אין לך אלא שופט שבימיך" לכל דבר.

כמו שאמרנו, אפשר לתרגם ולומר 'אין לך אלא משיח שבימיך'. זה קצת דומה לווארט של אדמו"ר הזקן, שמשיח שכולם רוצים לא יבוא אף פעם. בעצם, לא אמרנו ביום חמישי, אדמו"ר הזקן הוא שאמר "אין משיח לישראל" – המשיח שכולם רוצים לא קיים במציאות, אין כזה דבר, ומי שיבוא אף אחד לא רוצה אותו.

לחיים לחיים, ריש לקיש גם אמר שצריך לאכול...

אומרים כאן דבר מאד נכון, שאומדנא היא כמו מכניקה קוונאטית ומעיקרא – יותר דטרמניסטי – היינו מה שאינשטיין רצה. הפיזיקה לפני אינשטיין היא ודאי מעיקרא, ואנשטיין רצה שזה ישאר, והמכניקה הקוואנטית היא אומדנא, דעת ריש לקיש ש"שורפין [את כולם] על החזקות".

נתנו כאן דוגמה לחזקה דאומדנא – שאם היו יודעים שיש כאן הערב שניצלים היו מגיעים אלפים... בפורים דברנו על יח"צנות, זה מקצוע שכולו בנוי על חוש בחזקות דאומדנא.

דעת: "קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי" וההיתר ללמוד מאדם לא־כשר

מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש האם "קנין פירות כקנין הגוף דמי"

עוד מחלוקת מאד חשובה בין רבי יוחנן לריש לקיש, שהיא מהמקרים היוצאים מהכלל בהם הלכה כריש לקיש – גם מחלוקת שנוגעת להרבה סוגיות בכל הש"ס. מחלוקת האם "קנין פירות כקנין הגוף דמי" או לא.

יש מצב בו אדם קונה נכס לפירות – זכאי להנות מהנכס הזה לגמרי. הנכס ברשותו להנות ממנו בכל דבר. האם זה שכל ההנאה מהנכס שייכת לו אומר שהגוף של הנכס גם שייך לו? או שאלה צווי-דינים, שני דברים שונים, שאף על פי שרק הוא זכאי להנות מהנכס הגוף לא שלו. ריש לקיש אומר שקנין פירות אינו קנין הגוף ואילו רבי יוחנן אומר שקנין פירות הוא כן קנין הגוף.

ניתן דוגמה כדי להבין את המחלוקת. יש הרבה דוגמאות בכל הש"ס, אבל נביא דוגמא ששייכת לארץ ישראל והבאת ביכורים: אם אדם קנה שדה לפירותיה, כל הפירות שלו, ממילא הוא מביא בכורים מהשדה שלו לבית המקדש – האם הוא גם יכול לקרוא את המקרא ולומר "האדמה אשר נתתה לי הוי'"? האם האדמה שלו? להביא בכורים הוא מביא, השאלה אם הוא גם קורא או שלא קורא.

לפי רבי יוחנן הוא מביא וקורא – הוא יכול לומר "האדמה אשר נתתה לי הוי'", כי היות שקנין פירות שלו, כל הנאה שלו, נחשב שגם הגוף שלו. אבל לפי ריש לקיש לא, אם הוא לא בעל הבית על הגוף ממש – אם לא קנה את גוף הנכס – אף על פי שהוא נהנה ממנו לגמרי, כל הפירות שלו, הוא לא יכול לומר "האדמה אשר נתתה לי הוי'" והוא מביא ואינו קורא. בזה הלכה כריש לקיש. זו דוגמה אחת, וההשלכות של המחלוקת הן על כל התורה כולה.

מושגי קנין בדעת – שרש הכלים בדרל"א למעלה משרש האורות בעתיק

כל המושג קנין הוא מושג של דעת – "דעת קנית מה חסרת", יש דעת מקנה ודעת קונה. קנין הוא בחינת דעת, לכן ברור שמחלוקת יסודית לגבי קנין תלויה בעצם הדעת של ריש לקיש לעומת הדעת של רבי יוחנן.

איך נסביר זאת? דווקא ריש לקיש אומר שהנאה – אפילו הנאה מלאה, מאה אחוז הנאה – היא 'עוד לא זה', לא עצם, לא עצם הענין, לא עצם הדבר. העצם הוא מעל ומעבר לכל ההנאה שיש בעולם. רבי יוחנן אומר שאין יותר מכל ההנאה, כל התענוג – תענוג הוא עתיק. אם יש לך את כל התענוג של הדבר – נקרא שהדבר שייך לך.

כנראה שכאן ריש לקיש הוא רדל"א, אמונה (בגימטריא אומדנא כנ"ל), שרש הכלים שיותר גבוה משרש האורות. הנאה – יפה מאד, אבל זו עוד לא אמונה פשוטה. יש משהו יותר מתענוג. בעצם זה שרש הרצון. רצון על פי פשט הוא למטה מתענוג, אבל שרש הרצון הוא באמונה שלמעלה מתענוג. כל אלה מושגים של כתר, אבל כאן הם משתקפים בדעת.

חסדים וגבורות שבדעת

היות שריש לקיש הוא גבורה – כתוב שגבורה היא גם כינוי לעצמות, "מפי הגבורה" היינו מפי העצמות נושאת ההפכים – לכאורה זה אומר בספירת הדעת גופא שהוא שייך לעטרא דגבורות שבדעת. יש תרין עטרין שבדעת, ואם רבי יוחנן לא מחלק בין קנין פירות לקנין הגוף היינו שהוא לא מחלק בין התרין עטרין – הכל דעת אחת, ובעצם הוא מכליל את השמאל בתוך הימין.

הימין של הדעת הוא הגילוי של הדעת, והוא התענוג – תענוג הוא אור. אם יש לך את כל החסדים של הדעת – אז יש לך את כל הדעת. השמאל של הדעת נכלל בתוך הימין, "לאכללא שמאלא בימינא". זו דעת רבי יוחנן, אבל ריש לקיש חולק – הוא אומר שדעת חייבים לחלק לשנים (כמו בתפלין) וכל חלק קובע ברכה לעצמו. יחוד הגבורות הוא האתערותא דלתתא, כח ה"אשה כי תזריע וילדה זכר", ודווקא הוא קנין הגוף – אפילו בלי שום הנאה. גוף, עצם, הוא דבר בפני עצמו – לא תלוי בהנאה. ככה לכאורה עומק הענין – צריך לפתח עוד יותר, אבל ככה אני חש את המחלוקת היסודית בין ריש לקיש לרבי יוחנן בענין קנין פירות וקנין הגוף.

ריש לקיש – שיטת "אף שעל"

למה זה דומה באקטואליה? אם הרבי אומר שאסור לוותר על אף שעל בארץ ישראל, ומישהו אחר מוכן להתמקח – יש לו בראש שלום תמורת שטחים. מה הדבר הזה, שהוא יכול לוותר על שטחים כדי להשיג שלום? הוא תופס רק קנין פירות, ואין אצלו קנין הגוף – אין גוף, אין עצם. מי שאומר שאיני מוכר את ארץ ישראל עבור שלום – שלום הוא התענוג הכי גדול, אבל גם בשביל שלום איני מוכר אותו – כי ה' נתן לנו את ארץ ישראל, יש קנין הגוף, שלמות הארץ.

כל העקשנות של הרבי על שלמות הארץ היא לכאורה עקשנות של ריש לקיש – מאד מתאים. בדיוק כמו שהסברנו לפני כמה ימים, בשיעור האחרון, את הדעות הפוליטיות של ריש לקיש לעומת רבי יוחנן – ריש לקיש הוא לוחם, לא יוותר על אף שעל, הגוף-העצם לא ניתן למסור תמורת התענוג. צריך לשמור על הגוף, לכן הוא אמר שאסור להתענות, כי הגוף-העצם הכי חשוב (ה"פת במלח תאכל וכו'" זה לא להתענות, אלא "כך היא דרכה של תורה", לא לשקוע בתענוגות בני אדם). הוא הצטיין בזה, כי קשור לעצם.

לא שהוא שולל תענוגים (רק שמקיים בעצמו "כך היא דרכה של תורה"). כמו שהיום ברכנו ברכות האילנות – צריך לברך, מי שלא הקדים וכבר בירך – שה' ברא אילנות טובים ליהנות בהם בני אדם. כמו שכתוב בירושלמי, אם ה' מזמין הנאה כנראה הוא רוצה שתהנה – לשם שמים – ולא צריך לוותר לגמרי על הנאה, וכידוע הפירוש החסידי ל"קדש את עצמך במותר לך" (ואף על פי כן חסידים הראשונים אמרו שמה שאסור אסור ומה שמותר – לא צריך! עיקר התענוג של עובד ה' הוא מהתורה והמצות שהוא זוכה לקיים, מהחכמה האלקית המביאה אותו לתשובה ומעשים טובים).

זה שייך לחדש ניסן – חדש של נסים. מי שחי בנס גם חי בתודעה שה' רוצה (לקדש את ה)הנאה.

אבל בכל אופן, אומר ריש לקיש, הנאה ועצם אינם אותו דבר – אלה שני קנינים נפרדים (שעל כן אפשר לומר, גם אליבא דירושלמי, מוחין דאבא, שמה שמותר – לא צריך! וכידוע שבחב"ד לא היו מהדרין ב"ענג שבת" בגשמיות).

ושוב, כאן אחד המקומות היוצאים מהכלל שהלכה כריש לקיש (י"ל מפני שיותר קרוב ל"דרכה של תורה"). אם הלכה כריש לקיש לדעת כל הפסוקים אזי שלמות הארץ נצרכת ועקרונית (בבחינת "ככה ולא אחרת"), כדעת הרבי בענין. זו דעת חזקה. עיקר החידוש הוא הגבורות של הדעת, ששם קנין הגוף (כמהות נפרדת מקנין פירות).

לימוד רבי מאיר מאלישע-אחר – "ולבך תשית לדעתי"

עוד משהו מאד חשוב בדעת, שלא דברנו עליו בעבר: במסכת חגיגה, בפרק "אין דורשין", הגמרא שואלת לפי מאמר של רבי יוחנן – שהוא מיסודות החסידות, מיסודות הבעל שם טוב – ש"אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל יבקשו מפיהו" (על פי האמור במלאכי, סוף הנבואה בישראל, "... ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך הוי' צבאות הוא").

על כך שואלת הגמרא, איך רבי מאיר למד תורה לכתחילה מאלישע-אחר שהוא רשע מרושע – לא סתם רשע אלא כופר בעיקר. מיהו רבי מאיר? גם דמות מיוחדת אצלנו, בחינת משיח. הוא התנא היחיד שאמר על עצמו שהוא מלך המשיח. דווקא מלך המשיח בין התנאים, רבי מאיר – ראשי תיבות "רוח אפינו משיח הוי'" – למד מאפיקורס. הרי זה נגד דברי רבי יוחנן ש"אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות תורה יבקשו מפיהו וכו'".

בא ריש לקיש – ה"שכנגדי", כפי שכנה אותו רבי יוחנן – ואמר, אני אומר איך רבי מאיר למד מאלישע-אחר. הוא קיים את הפסוק במשלי "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" – "'לדעתם' לא נאמר אלא 'לדעתי'". תלמד מחכמים ואל תשית לבך לדעתם של אותם חכמים שאתה לומד מהם, רק תוך כדי שאתה לומד מחכמים שאינם צדיקים – ההיפך מצדיקים – כתוב "הט אזנך ושמע דברי חכמים" אף שהם אפיקורסים, אבל תוך כדי זה "ולבך תשית לדעתי" ולא לדעתם. זה פסוק במשלי עם דרוש מופלא עליו.

מי שאומר זאת בגמרא הוא כמובן ריש לקיש. אם כי שאותו מאמר נמצא בעוד מקומות בחז"ל – במסכת כלה, אחת המסכתות הקטנות – כברייתא, אבל כאן בחגיגה הוא מאמר של ריש לקיש, מאד מאפיין את ריש לקיש.

לימוד חכמות אומות העולם מתוך גבורת הדעת

על כך כן דברנו לפני כמה ימים – זה אחד המקורות שריש לקיש לא פחד לחקור וללמוד מכל מקור שבעולם. למי הוא דימה את עצמו בזה? לרבי מאיר, הוא התקדים. שלמה המלך בספר משלי אומר את הפסוק, וכנראה עוד אנשים קיימו אותו, אבל אנחנו מכירים את רבי מאיר שהלך ללמוד תורה מאפיקורס. אותו אפיקורס גם למד את כל הספרים החיצוניים שיש בעולם, כל ספרי המדע שהיו אז בעולם, ואת הכל הוא גם למד ממנו מן הסתם. הוא קיים את "פריו אכל וקליפתו זרק".

מי אמץ את השיטה הזו בין האמוראים? ריש לקיש. שיטתו שאפשר ללמוד כל דבר – ומצוה ללמוד כל דבר – מאחד שהוא חכם באמת. רואים מכאן שאפשר להיות חכם ולא צדיק, כמו שיש ברכה על חכמי אומות העולם – זה לא אומר שהחכמה שלהם היא לפי האמונה האמיתית. אדרבא, יכול להיות בדיוק ההיפך, אבל "הט אזנך ושמע דברי חכמים", אפילו חכמים כאלה. רק מה? "ולבך תשית לדעתי".

אין תיקון דעת יותר מזה. אמרנו קודם שהמיוחד של ריש לקיש הוא הדגש על ה הגבורות שבדעת, העיטרא דגבורות, כי הוא גבור. זו גם גבורה, "הט אזנך ושמע דברי חכמים" אבל "ולבך תשית לדעתי" – תשית את הדעת שלך רק לדעתי, הכל לשם שמים. זה בעצם מה שכתוב בתניא שמי שלומד חכמות חיצוניות כדי לדעת את ה', "לדעתי", מותר ומצוה לעשות זאת.

מה המקור של זה? ריש לקיש. היות שכך הוא מצדיק את רבי מאיר, ורבי מאיר הוא משיחי, גם הוא משיחי. ממילא כל ההנהגה שבפסוק הזה היא מאד משיחית, שאפשר – ולפי הפסוק ענין ומצוה – ללמוד מכולם מה שאפשר ללמוד, גם מה שנוגע לתורה וגם מה שנוגע לחכמות אמתיות של כל העולם כולו, אבל העיקר הוא "ולבך תשית לדעתי"[ב], שבלב אתה מכוון רק לדעת את ה', שה' אחד. שוב, זו גבורה שבדעת.

אם כן, אמרנו שני דברים מאד חשובים בספירת הדעת של ריש לקיש. אחד, שהוא מחלק בין קנין פירות לקנין הגוף, ודבר שני שהוא אומר שאפשר ואפילו מצוה ללמוד מכולם כל חכמה – העיקר "ולבך תשית [לא לדעתם אלא] לדעתי".

חסד: הפצת התורה של אברהם אבינו – "ויקריא"

"אל תקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא'"

היות שהתחלנו עם משהו מתפארת, צריך להגיע הערב עד תפארת. נאמר רק משהו אחד קצר בחסד – גם דרוש שמובא הרבה בחסידות (במיוחד הרבי אוהב אותו). מאמר של ריש לקיש על אברהם אבינו – שמדתו חסד – "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", "אל תקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא'". אברהם הוא זה שהולך ומפרסם אלקות בעולם במסירות נפש. זו מסירות נפש של אברהם אבינו, ולא של רבי עקיבא, כמבואר ההבדל ביניהם בחסידות – מסירות הנפש של אברהם אבינו היא בדרך ממילא, הוא לא מחפש זאת. הוא חדור מסירות נפש, אבל ענינו להפיץ אלקות בעולם.

מה אומר ריש לקיש – לא מספיק שאתה אברהם, עם כל הכריזמה שלך, מאיר אלקות בעולם. צריך "אל תקרא 'ויקרא' אלא 'ויקריא'" – לא מספיק שאתה אומר את הדברים, אלא צריך שהם יצאו מפי המושפעים שלך. הדברים צריכים להגיע לפנימיות המקבל, שהוא עצמו יתעורר מלמטה, ואחרת לא שוה מה שעשית (לפי הדרוש של ריש לקיש כל זה נמצא בתוך התודעה של אברהם אבינו עצמו, מדת החסד, הוא יודע היטב שעליו להשפיע לזולת בעז, עד שהאורח שלו יברך מעצמו, וכאשר יצא מביתו ימשיך לקרוא אף הוא בשם הוי' אל עולם).

שוב, זה ווארט שהוא יסוד אצל הרבי – בכל החסידות ובמיוחד אצל הרבי – יסוד של ריש לקיש. זה חסד אמתי – החסד של הפצת אור הוא שהאור ייקרא מתוך הפה של המקבל.

אברהם נמשל למים ("זכור אב נמשך אחריך כמים"), הוא קשור ליסוד המים – צריך להיות "טופח על מנת להטפיח". לא רק קצת להרטיב, אלא להרטיב את הזולת עד שהזולת עצמו יהיה רטוב בתוך תוכו ("דורך און דורך") – מלא וגדוש וטופח בעצמו על מנת להטפיח, על דרך "שליח עושה שליח". זו שושלת אין סופית, התפשטות אין סופית (תכונת החסד), שאחד משפיע על השני וככה מתרבים – כולם שלוחים של הרבי, כולם מפיצים יהדות, עד שכובשים את כל העולם כולו (המגמה של אברהם אבינו).

ככה דעת ריש לקיש לגבי פעולת אברהם אבינו, שמתחיל אחד ("אחד היה אברהם") ובסוף הוא נעשה (בפועל) "אב המון גוים", שכובש את כל העולם כולו – הכל על ידי "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", "אל תקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא'".

גבורה: פעירת פה הגיהנם נגד הנצרות

המחלוקת ב"פערה פיה לבלי חק"

נאמר משהו בגבורה. יש מחלוקת בין שני הגיסים הקדושים רבי יוחנן וריש לקיש לגבי פסוק במשלי – "פערה פיה לבלי חק", שהגיהנם פוערת את פיה "לבלי חק". מה פירוש "לבלי חק"? אומר ריש לקיש – אפילו אחד שבטל חוק אחד בתורה פה הגיהנם פעור לבלוע אותו. עונה לו רבי יוחנן – גיסי היקר, זה יותר מדי מדת הדין. לא נאה לקב"ה לדרוש ככה את הפסוק, שאפילו מי שלא שמר חוק אחד של התורה נופל בגיהנם – שהגיהנם "פערה פיה לבלי חק", אם חסר לאחד אפילו חוק אחד. אומר רבי יוחנן פירוש הפוך של הפסוק – אם יש יהודי בלי אף חוק ("לבלי חק") מגיע לו גיהנם, אבל אם יש לו אפילו חק אחד שהוא קיים לא מגיע לו – בדיוק ההיפך מדעת ריש לקיש.

שואלים שאלה פשוטה – ריש לקיש הוא זה שאמר "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון", אז לשיטתו אין היכי תימצי של רבי יוחנן (שיש יהודי שאין לו אפילו חוק אחד). רבי יוחנן אומר שיהודי שאין לו שום חק מגיע לו גיהנם, אבל לפי ריש לקיש אין כזה דבר – יהודי מלא מצוות כרימון. אז חוזרת שאלת רבי יוחנן, למה אתה מיעד את הגיהנם לכל אחד, אפילו אם חסר לו דבר אחד קטן? הגזמת ריש לקיש!

"פערה פיה" לאומר שחק התורה בטל

כאן בא אותו ספר ("תולדות הגדולים") שאנחנו דברנו עליו לפני כמה ימים ואומר משהו שנראה לי פירוש נכון: הוא אומר שהתקופה של ריש לקיש – דווקא בדורו, כמאה שנה אחרי מרד בר כוכבא, בערך מאה חמשים עד מאתים שנה אחרי חורבן בית שני – היא בדיוק הזמן שהדת החדשה, הנצרות, תפסה תאוצה והתלבשה-השתלטה על הרומאים. אז היו רוב גזירות השמד על היהודים, החל מבטול קידוש החדש כפי שדברנו לפני כמה ימים. ומלחמת היהודים – במיוחד ריש לקיש – כמו שהיתה נגד המלכויות היתה נגד ראשית הנצרות. לכן הוא מפרש שהגיהנם פתוח ליהודי שמבטל אפילו חק אחד הכוונה למי שאומר שהחוק הזה בטל – שהמצוה הזו של התורה בטלה.

הרמב"ם כותב בסוף הלכות מלכים שהנצרות היא שאומרת שמצוות בטלות. לכן הוא אומר שאם יהודי בא ואומר שאפילו מצוה אחת בתורה בטלה – מגיע לו גיהנם. זה לא סותר שכל היהודים מלאים מצוות כרימון, אבל מה שמפריע לו – על זה מתוחה מדת הדין של ריש לקיש – הם אלה שסוברים שאיזו מצוה בטלה, ועליהם הוא יורד. זה פירוש מאד נכון לענ"ד, ולזה הוא מתכוון בפירוש "פערה פיה לבלי חק". זה שייך לגבורה, היכל הזכות, המקום בו דנים אדם לגיהנם או לא לגיהנם.

הוד: התפשטות המאבק בנצרות

מלחמת השניות בשילוש

בשיעור שלפני שלש שנים הזכרנו עוד מאמר מאד מפורסם של ריש לקיש – "הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות". אז שמנו את המאמר הזה בספירת ההוד – "הודי נהפך עלי למשחית", הכל שייך לרגל שמאל שמניקה את היפך החיים. רצינו רק להגיע לתפארת, אבל היות שהסברנו את פירוש "פערה פיה לבלי חק", שאפילו חוק אחד שאדם מבטל מוליך אותו לגיהנם – ולפי הפירוש הנ"ל ספק אם רבי יוחנן הבין מה כוונתו, ואם היה מבין אולי היה אומר אחרת.

הרקע שהסברנו לפני כמה ימים הוא שמצד אחד הנצרות מתפשטת ותופסת את מלכות רומא, אבל היו מלחמות בין שתי אימפריות – בין רומא לפרסיים. כתוב שבשרש הרוחני, כשהנצרות תופסת את המערב ופרס מייצגת את המזרח – מה היתה הדת של פרס (שכנגדה היתה מלחמה של היהודים מאז גלות בבל, והמשיכה כל תקופת בית שני ועדיין ממשיכה בזמן של ריש לקיש)? שניוּת, ואילו הנצרות שתופסת את המערב היא שילוש. כל המלחמה כאן היא בין השניות לשילוש, ולכן היה מאד קשה להחליט עם מי ללכת. השניות היא כפירה גמורה, והנצרות שגם קבלה מהע"ז של רומא היא שילוש.

מלחמות המספרים

כמו שהמלחמה הראשונה בעולם היא מלחמת ארבעת המלכים נגד חמשת המלכים – ומוסבר בכתבי האריז"ל שזו מלחמה בין שני המספרים האלה (המלחמה היסודית, שרומזת למלחמות משיח, כפירוש הרמב"ן, ממחיש כמה מספרים הם חשובים) – כך כל המלחמות הן מלחמות בין מספרים, וכאן יש מלחמה של שנים (שניות) נגד שלש (שילוש).

במלחמת המלכים מי היה צריך לבוא ולנצח את כולם? אברהם אבינו, "אחד היה אברהם". ארבעה נלחמים נגד חמשה וצריך לבוא אחד ולנצח את כולם. בדורו של ריש לקיש היה מצב בעולם שיש שנים נגד שלשה. אמרנו שמצד אחד הבירור של ריש לקיש היה הבירור של רומא – עד שאף קצת הצטרף לרומא נגד פרס, אף שבסוף צריך לנצח גם את רומא – אבל כאשר הנצרות משתלטת על רומא המלחמה היא נגד השילוש.

סאטירה על השילוש – "הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות"

אמרנו עוד משהו לגבי ריש לקיש – שכמו עוד חכמים הוא דבר לפעמים בסאטירה. צריך להבין את המאמרים שלו לאור הסאטירה ביחס לנושאים אקטואליים. לאור כל זה, מי יכול לנחש מה הוא מתכוון באמירה "הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות" – יש האב, "הוא השטן", יש הבן, "הוא יצר הרע" ויש השלישי (לא רוצה אפילו לומר את השם שלו) ש"הוא מלאך המות" (ובאמת כך הוא מצטייר). נראה מאד ברור שלכך הוא התכוון.

מה הפשט? יש קושיא בפשט, הרי חז"ל אומרים שהוא "יורד ומשטין [יצר הרע], עולה ומקטרג [שטן], יורד וגומר [מלאך המות]". אז הסדר צריך להיות "הוא יצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המות", אבל הוא לא אומר ככה אלא בסדר אחר (הוא מקדים את "הוא השטן" ל"הוא יצר הרע"). למה? כי זה הסדר שלהם. סימן שהבן שלהם הוא היצר הרע – זה היצר הרע בעצמו. במקרה (אין מקרה) הוא היה יהודי, היצר הרע. בכל אופן, לכאורה זה דימוי מאד מדויק – הסאטירה שלו במלחמה שלו נגד השילוש של הנצרות שכעת מתפשטת על הרומאים. המימרא הזו היא בהוד שהוא ענף הגבורה.

נשאר לנו לעשות עוד כמה ספירות, והעיקר – שכנראה נשאיר לסוף – הוא המלכות. רק במלכות יש כמעט פרצוף שלם של דברים חדשים שלא דברנו עד כה.

לחיים לחיים, שתהיה שליחות ברוכה למנחם ואשתו, שיהיו נסי נסים – שיקחו איתם את ריש לקיש לשליחות [ושנחזיר לכאן הרבה ריש לקישים].

ב. "בר מיניה דרב יהודה"

אמרנו שיש שלש מפלגות – של רב יהודה, של רבי יוחנן ושל ריש לקיש. רב יהודה בבבל – "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אתכם", מי שסובר שהיהודים צריכים להשאר בגלות עד שיבוא משיח. רבי יוחנן בארץ ישראל דוגל בשיטה של קמעא-קמעא, צריך ליישב את הארץ אבל לא לדחוק את הקץ, לא להתקומם. ריש לקיש הוא משיח-נאו בדרך של אתערותא דלתתא, אבלי ציון, כמו שהסברנו לפני כמה ימים.

ברכת שמן אפרסמון

יש משהו מאד יפה במסכת ברכות מג, א. בפרק ששי, כשהגמרא דנה מה מברכים בברכות הריח:

אמר ליה רב חסדא לרב יצחק האי משחא דאפרסמון, מאי מברכין עלויה? אמר ליה [רב יצחק לרב חסדא], הכי אמר רב יהודה 'בורא שמן ארצנו' [ברכה שלא שמענו עליה. לפני כמה זמן היתה תנועת "זו ארצנו", כנראה שלקחו את המלה "ארצנו" ממטבע הלשון כאן.

אומר רש"י: "'שמן ארצנו' שהיה גדל ביריחו". אפרסמון הוא עץ שגדל ביריחו. רש"י כותב כאן דבר מאד חשוב, ששם העיר יריחו, "מנעולה של ארץ ישראל" – ראשית כבוש ארץ ישראל בימי יהושע בן נון – נקראת על שם הריח, כי גדל בה אפרסמון.
מה השם של יריחו בדרך כלל? עיר התמרים. חושבים שיריחו מצטיינת (רק) בתמרים, ויש פה חדוש מופלא – "שמא מילתא", שם המקום הוא המהות שלו כמבואר בחסידות – שהשם יריחו הוא על שם הריח, "ועל שם הריח היתה נקראת יריחו, והוא פנג האמור בספר יחזקאל".

יש פסוק בספר יחזקאל, בנבואה שיחזקאל מנבא לצור, והוא אומר שם "יהודה וארץ ישראל [מהמקומות הבודדים שכתוב הביטוי ארץ ישראל, וכאן הוא בהשוואה ליהודה] המה רוכליך [של צור] בחיטי מנית ופנג". "חטי מנית" הם חטים כל כך גדולות ושמנות שמוכרים אותן במנין, כמו שמוכרים ביצים, "ופנג", צירוף אותיות גפן, אבל משהו אחר – פנג הוא שמן אפרסמון. רש"י מסיים "כך ראיתי בספר יוסף בן גוריון" – אחת הפעמים הבודדות שהוא מביא את ספרו כסמכות, שהוא בקי בעניני ארץ ישראל.

בכל אופן, רב יהודה אומר שעל ריח שמן אפרסמון מברכים "בורא שמן ארצנו". ממשיכה הגמרא] אמר ליה [רב חסדא לרב יצחק, שניהם מבבל] בר מיניה דרבי יהודה [אל תביא לי ממנו ראיה, תוציא אותו, למה?] דחביבא ליה ארץ ישראל [הוא אוהב את ארץ ישראל באופן מיוחד, לכן הוא אומר כזה נוסח של הברכה – אבל ודאי שלא כך ההלכה, רק כי הוא אוהב את ארץ ישראל הוא אומר כך]. לכולי עלמא מאי? [לכולנו איזו ברכה אומרים? "בר מיניה", שהוא ימשיך לברך "בורא שמן ארצנו" כי הוא אוהב את ארץ ישראל, אבל לכולי עלמא – מה אנחנו צריכים לברך? הסכים רב יצחק לרב חסדא ו]אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן [שהוא כבר בן ארץ ישראל] "בורא שמן ערב" [אומר רש"י "'בר מיניה דבר יהודה' אל תביא לי ראיה מדבריו בזו [כי הוא אוהב את ארץ ישראל].

אהבת ארץ ישראל של רב יהודה

לכאורה הסוגיא הזו היא פלא. לפי איך שהסברנו לפני כמה ימים, מי לכאורה הכי לא-אוהב את ארץ ישראל – וכעת רואים כמה טעות לחשוב ככה (לא אמרנו ככה, אבל אולי היה אפשר שמישהו יחשוב ככה) – רב יהודה, שאומר שאסור לעלות לארץ ישראל, "בבלה יובאו ושמה יהיו וגו'". דווקא עליו אומרים שאי אפשר להביא ממנו ראיה, כי הוא 'משוגע על ארץ ישראל'. צריך להביא ראיה ממי שמכיר טוב את ארץ ישראל, גר בה וודאי קשור אליה – רבי יוחנן. כולנו מברכים על שמן אפרסמון "בורא שמן ערב", לא "בורא שמן ארצנו".

זכית שמן אפרסמון בברכה מיוחדת

דרך אגב, מה ההלכה כאן? כמובן כמו רבי יוחנן, שהברכה על שמן אפרסמון היא "בורא שמן ערב". מה פתאום, איך הוא זכה לברכה מיוחדת? הרי יש כמה ברכות הריח – "בורא מיני בשמים", "בורא עצי בשמים", "בורא עשבי בשמים", "הנותן ריח טוב בפירות" (על פירות מאכל, כמו אתרוג או תפוח עם ריח טוב). בדרך כלל יש ארבע ברכות הריח – מיני בשמים, עצי בשמים, עשבי בשמים, הנותן ריח טוב בפירות. פתאום יש עוד ברכה, לכאורה רק על דבר אחד – שמן אפרסמון.

ידוע שאדמו"ר הזקן כתב "סדר ברכות הנהנין". קודם הוא כתב "לוח ברכות הנהנין" ואחר כך "סדר ברכות הנהנין", ולא כאן ולא כאן הוא מזכיר את ברכת "בורא שמן ערב" אף שזו הלכה ברמב"ם ובשו"ע (בשו"ע אדה"ז לא הגיעו אלינו סימנים אלה).

למה שמן אפרסמון בכלל זכה לברכה מיוחדת? למה לא מספיק לומר – אם זה עץ – "עצי בשמים" (כתוב שכך מברכים על שמן מעץ)? אמרנו קודם ש"פנג" אותיות גפן. גם גפן זכתה לברכה מיוחדת – "בורא פרי הגפן". לא כתוב כאן בגמרא, אבל המפרשים אומרים ששמן אפרסמון עצמו – היות שהוא משובח ביותר, משהו מיוחד – הוא זכה לברכה מיוחדת בפני עצמו. [יש היום?] כנראה אדמו"ר הזקן לא מביא זאת כי לא היה קיים באירופה. זה שהרמב"ם מביא והשו"ע מביא אומר שזה קיים, זה במציאות, אבל אדמו"ר הזקן לא מביא ברכה זו בסדר ברכות הנהנין.

שמן אפרסמון – שבח ארץ ישראל או דוגמה בלבד לשמן טוב

בסוף הגמרא, על הרי"ף, אומרים תלמידי רבינו יונה ששמן אפרסמון זכה לברכה לא רק כי הוא משובח ביותר, אלא כי הוא מיוחד לארץ ישראל. לא מברכים את הנוסח של רב יהודה, "בורא שמן ארצנו", אבל בכל אופן – חוץ מזה שהוא הריח הכי טוב שיש בעולם, עד כדי כך שיריחו נקראת על שם ריח האפרסמון – היות שהוא משהו מיוחד לארץ ישראל הוא זכה לברכה מיוחדת, כך כותב רבינו יונה.

במפרשי הרמב"ם יש מן האחרונים שכותבים שיתכן שהרמב"ם לא סבר כרבינו יונה, כי הוא כותב שעל "שמן אפרסמון וכיוצא בו" מברכים "בורא שמן ערב". תוספת המלים "וכיוצא בו" אומרת שיתכן שיש עוד סוג של שמן הדומה לטיב של שמן אפרסמון בריחו. אם זה תנאי שהוא שמן של ארץ ישראל היה צריך לכתוב זאת. ועל כן יש אחרונים שאומרים שנראה מכך שהוא לא סובר שזה דווקא של הארץ. הוא בהחלט סובר שזה שמן מיוחד שקובע ברכה לעצמו, אבל שאלה אם קשור לארץ ישראל. רבינו יונה אומר בפירוש שקשור לארץ ישראל.

"שמן ערב" – ערבות נשמות ישראל

אם הנוסח הוא "בורא שמן ארצנו" הוא מזכיר בפירוש שזו ארצנו, ארץ ישראל. אם הנוסח הוא "בורא שמן ערב" – על פי פשט על שם הערבות, הגעשמאק, אבל אפשר לדרוש "שמן ערב". שמן רומז לנשמה (אותיות השמן) וערב רומז "לכל ישראל ערבין זה בזה"[ג]. ידוע הפירוש בחסידות שיהודים ערבים-מתוקים אחד לשני. יש שתי נוסחאות, או "ערבים זה בזה" או "ערבים זה לזה".

נשיאת ההפכים של החכמים

בכל אופן, עיקר הפלא כאן הוא איך דווקא רב יהודה, שאוסר לעלות לארץ ישראל, אומר "בורא שמן ארצנו" ואומרים "בר מיניה", אל תביא לי ראיה ממנו כי אוהב מאד את ארץ ישראל. הביטוי "לכולי עלמא" משמע שהוא ימשיך לברך ככה, בשבילו זה טוב, אבל מה כולנו נברך? תיכף נביא ראיה שזה הפירוש האמתי, שלא כתוב כאן בשום פירוש שראיתי. מה כולנו צריכים לומר? כמו שפסק רבי יוחנן, "בורא שמן ערב".

מה הציור כאן? אמרנו שהרבי לוקח מכל אחד משלשה אלה (רב יהודה, רבי יוחנן, ריש לקיש) משהו. אחרי השיעור שהיה לפני כמה ימים ניגש ידידנו הרב יחזקאל סופר ואמר – בלבלת לי את הראש, עשית מהרבי ריש לקיש, אני כל הזמן חשבתי שהוא רב יהודה. ריש לקיש הוא ציוני, והרבי הרי היה אנטי-ציוני, הוא שייך ל"בית רבינו שבבל". לא שהרבי אסר ממש לעלות לארץ, אבל גם רב יהודה אם היה בברוקלין נ"י לא היה אוסר לגמרי – כי "בבלה יובאו" היינו דווקא בבל ולא מקום אחר בחוץ לארץ.

אבל הראש של הרבי, כמו רב יהודה או כמו ריש לקיש? גם בשיעור אמרנו שברבי יש משהו מכולם. הוא בהחלט משיחיסט ומשיח-נאו כמו ריש לקיש – זה היה העיקר – אבל יש משהו שהוא חוץ-לארץ כמו רב יהודה ויש משהו שהוא לא מתעמת עם אף אחד כמו רבי יוחנן, יש לו גם איזה קמעא-קמעא (שצריכים 'לזרום' עם הטבע, עם המציאות, להמשיך לבנות בתי קבע ומוסדות תורה בחו"ל, וכן בארץ להשתלב במדה מסוימת עם הממסד הקיים), יש לו את כל הגוונים.

מה יוצא מכאן? רואים את נשיאת ההפכים אצל החכמים. לפי הגמרא הזו, כמה שרב יהודה מתנגד בחריפות לעלות לארץ, הוא כל כך אוהב את ארץ ישראל שהוא טובע מטבע של ברכה "בורא שמן ארצנו", ואז אומרים "בר מיניה".

ברכת "בורא שמן ארצנו" – פסיקת רב יהודה מהלב (ולא מהמח)

כנראה שממש הא בהא תליא – מכיון שהוא מנוּע מלהגיע לארץ לפי הפסק שלו, כך אומר השכל שלו, הוא כל כך אוהב את הארץ. אנחנו רוצים לצייר את רב יהודה – הוא חי בקונפליקט עצום של "מח שליט על הלב". המח שלו אומר "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אתכם" והלב שלו אומר שהוא 'מת' על ארץ ישראל. זה ממש הרבי, בדיוק הרבי. הוא מברך מהלב – כתוב ש"לברכה" היינו לב-רכה – ובנוסח ברכתו הוא מזכיר בפירוש את "ארצנו" כי "חביבא ליה ארץ ישראל", מת על ארץ ישראל, וכך מברך.

אומרים שאל תביא ראיה הלכתית ממי שמברך מהלב – לא פוסקים הלכות מהלב אלא מהמח. אחד שרגשן, מתרגש, "בר מיניה" – ככה צריכים לקרוא כאן את הגמרא.

בדרך אגב לומדים כאן כלל גדול, שכאשר חכם אמתי פוסק מתוך הלב – בסדר, שהוא ימשיך לעשות ככה, "בר מיניה", אבל אל תביא לי, שצריך לפסוק לפי השכל, ראיה מאחד שהולך אחר לבו במקרה הזה. שהוא ימשיך ככה, אבל "לכולי עלמא" – לכולנו שצריכים להיות 'שפויים' ומיושבים ולפסוק לפי השכל – עושים כרבי יוחנן, "בורא שמן ערב", בלי להתרגש יותר מדי מארץ ישראל (לשמור את אהבת הארץ בלב). באמת שמן אפרסמון קובע ברכה לעצמו, "בורא שמן ערב", וזהו – זה מה שכולי עלמא עושים. אם כן, יש פה הרבה כללים יפהפיים שאפשר ללמוד.

אם הייתי באמת סאטיריקן – שכאן אני לא רוצה להיות – הייתי אומר "בר מיניה מרב יהודה שחביבא ליה ארץ ישראל", אחד ששונא ארץ ישראל ואוסר לעלות אליה אומר "בורא שמן ארצנו"?! לא רוצה לשמוע מזה! אם הייתי לץ הייתי יכול לקרוא כך, בליצנות, שאיזו זכות יש לו לומר "בורא שמן ארצנו" בזמן שהוא אוסר לעלות לארץ ישראל בכלל.

אבל אני לא רוצה לקרוא את זה ככה. אני אומר בכל הרצינות שהוא באמת קשור לארץ – כמו הרבי – וכל הכבוד לכך, אבל הוא פוסק כאן מהלב שלו ולא מהשכל שלו (שאומר להשאר בבבל ולא לעלות לארץ). בהחלט יתכן שריש לקיש יפרש בצורה של סאטירה, כי הוא התנגד אפילו לרב שירד מארץ ישראל לבבל – לא רצה להזכירו בשם, שאל 'מי זה רב', לא רצה לדעת ממנו, וכל שכן לגבי רב יהודה. אבל שוב, מה שגם רואים כאן שמי שיושב בבבל ומתגעגע לארץ ישראל הרגש שלו בא לידי ביטוי יותר מאוהב ארץ ישראל שיושב בארץ, רבי יוחנן.

"בר מיניה דרב יהודה" – הלכה לרב יהודה והלכה לשאר העולם

כדי להביא ראיה שכנראה נכון איך שפרשנו – לא כתוב – נראה רק עוד מקום אחד בש"ס שכתוב "בר מיניה" על רב יהודה. בדרך כלל כשיש ביטוי כזה נדיר כתוב בצד העמוד איפה עוד מופיע בש"ס, אבל כאן אין הפניה לעוד הופעה של "בר מיניה דרב יהודה" בש"ס.

זה במסכת שבת לז, ב:

אמר ליה אביי לרב יוסף מהו לשהות [מאכל בכירה לא גרופה בשבת, דין הטמנה. אומר תוס' ששאל באינה גרופה ולא בשל כל צורכו או במצטמק ויפה לו. תנור לא גרופה הכוונה כמו בלי פלטה – מאכל על האש.]? אמר ליה הא רב יהודה משהו ליה ואכיל [רב יהודה שלנו השהה מאכל בתנור לא גרופה ואכל ממנו בשבת. כך ענה רב יוסף לתלמידו אביי]. אמר ליה [אביי] בר מיניה דרב יהודה [זו ההופעה השניה בגמרא של הביטוי הזה. על פי שני עדים יקום דבר – שדווקא "בר מיניה" דרב יהודה, שלא מביאים ממנו ראיה.] דכיון דמסוכן הוא [צריך משהו מתוק, יתכן שהיתה לו סכרת. רש"י כותב "רגיל לאוחזו בולמוס וצריך לאכול מאכל מתוק וטוב", חייב לאכול משהו וצריך על המקום לאכול משהו מתוק וטוב. אפשר מכאן ללמוד מהו בולמוס – הוא רגיל לקבל בולמוס וחייב לאכול משהו מתוק וטוב על המקום. זו סכנת נפשות, ולכן לו מותר] אפילו בשבת נמי שרי למעבד ליה, לי ולך [שאין לנו בעיה זו] מאי?

הדין שיוצא מהסוגיא הוא שבדרך כלל אסור להשהות מדרבנן. כאן מפורש שלו מותר, שהוא יעשה ככה – אל תביא לי ראיה ממנו, לו זה בסדר, אבל לי ולך האם זה בסדר? מכאן אפשר לחזור לסוגיא שלנו בברכות ולהבין אותו דבר. זה שהוא אומר "בורא שמן ארצנו" – בר מיניה, אל תביא לי ראיה ממנו, שימשיך לומר ככה, כי הוא אוהב מאד את ארץ ישראל.

כמה שכל חכם הוא מח, אבל כאן הלב שלו שליט על המח – פנימיות הלב שליט על המח בלשון החסידות – אבל מה אני ואתה, כולי עלמא, צריכים לברך? אז הוא עונה שצריך לברך "בורא שמן ערב". כנראה שזה הולך יחד – אהבת ארץ ישראל מרחוק (עם ידים ורגלים כבולות מלהגיע אליה בפועל) ובולמוס. זה מסוכן. אלו שתי התכונות של רב יהודה שאומרים עליהן "בר מיניה", שאי אפשר להביא ממנו ראיה – הוא מתגעגע לארץ ישראל, נמצא יותר מדי זמן בחו"ל ומתגעגע לארץ ישראל, ויש לו את הבעיה של בולמוס. לכן באמת התיקון שלו שיתעצם עם ארץ ישראל. שיבוא לארץ ישראל ואז הוא גם יתרפא מאה אחוז מהבעיה שלו.

ג. ברכת האילנות

נוסח ברכת האילנות בגמרא ובסידור

אם כבר הבאנו זאת, בהמשך סוגית שמן אפרסמון יש את ברכת האילנות – מעניני דיומא, היה טוב לברך היום ומי שלא הספיק שיברך כמה שיותר קרוב:

אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.

זה בדיוק הנוסח שכתוב בסידור, חוץ מהמלה "להתנאות". רש"י מפרש – "'להתנאות' ליהנות". הנוסח שלנו הוא כפי שרש"י מסביר את המלה "להתנאות". חוץ מזה, זה ממש אותו נוסח בדיוק.

בכל אופן, היות שיש כאן איזה דיוק אחד קטן – "להתנאות" או "ליהנות" – נאמר בו מילתא:

חוית ההנאה מהחיים

אמרנו שעיקר החדוש של הברכה הזו הוא שזו ברכה מפורשת שה' רוצה שנהנה מהחיים – בחדש ניסן דווקא, החדש של נסי נסים. מה יכול להיות הווארט של "להתנאות"? "ליהנות" גם לשון נפעל – לא כתוב שה' ברא אותם להנות בני אדם, לתת להם הנאה, אלא "ליהנות", שיקבלו הנאה, לשון נפעל. אבל "להתנאות" בגמרא משמע אפילו יותר מזה.

יש שלש דרגות – להנות, ליהנות, להתנאות. להתנאות היינו לשון התפעל – לקבל הנאה מעצמי. יש שאני מרגיש שה' מהנה אותי, יש שאני מרגיש שאני נהנה (ליהנות), ויש להתנאות – שאני ארגיש הנאה לא רק מהדברים היפים שה' ברא, אלא שהדברים היפים יהיו כמו זרז (קטלזיטור) לכך שאני נהנה מעצמי.

מה הכוונה? שאני נהנה שאני חי בכלל. יש אנשים שנמאס להם שהם חיים[ד]. זה גם עונה על השאלה – למה ה' רוצה שתהנה מהדברים היפים? כי ה' רוצה שתהנה מזה שאתה חי. לא רוצה שתהיה בעולם הזה בדיעבד. הוא רוצה שתהיה בעולם הזה לכתחילה. בסוף זה בשביל לעשות את רצונו יתברך, אבל אתה צריך להיות כאן "להתנאות". אומרים את הברכה הזו פעם בשנה – צריכים את החויה הזו פעם בשנה. דווקא בניסן, החדש שאתם יוצאים לשליחות, החדש שעושים כאן סעודת הודיה על נס שה' עשה לנו. ה' רוצה שבני אדם יתנאו.

למה זה דומה? למה שהרבי היה מברך יהודים – שיהיה לך נחת מהילדים וכיו"ב, והרבי הרבה פעמים הוסיף שתהיה לך נחת גם מעצמך, שתרגיש טוב עם עצמך. כמובן שזה לא סותר בכהוא-זה את כל ההכנעה-הבדלה-המתקה שלנו, שצריך להיות בשיא ההכנעה, אבל יחד עם זה צריך פעם בשנה לומר את הברכה הזו.

אנחנו לא אומרים את הנוסח הזה, אבל זו המעלה לשם מה צריכים ללמוד גמרא. אם לא הייתי לומד גמרא לא הייתי יודע שיש להתנאות, להנות מעצמי, חוץ מלקבל הנאה מהכל (שההנאה מהכל היא שתתן לי הנאה מזה שאני חי וקים, "דוד מלך ישראל חי וקים" – בכל אחד יש ניצוץ מדוד המלך, ש"חי וקים" היינו שכיף לו להיות חי וקים, הוא נהנה מזה).

עד כאן כוונת ברכת האילנות – "האדם עץ השדה", כל יהודי הוא עץ וצריך להיות מקור של הנאה, וכשיבוא משיח גם עצי סרק יתנו פירות. לחיים לחיים – שתהיה שליחות של "ופרצת", הרבה נסי נסים, להודות על הנסים ולהנות מן הנסים.

בספר החדש של פורים יש מאמר לפי שיעור שהיה פעם בענין "מצוות [לאו] ליהנות ניתנו". שה' יעזור שנראה את הספר הזה בקרוב, שנתנאה ממנו בקרוב[ה].

יש גם את הניגון מרוסטוב של הרבי הרש"ב.

הרבי חדש שב-ב' ניסן, כמו שחסידים צריכים לזכור את ההילולא של הרבי הרש"ב כך צריכים לזכור את ראשית נשיאות הרבי הקודם באותו יום. מכאן לומדים גם לגבי י-יא שבט. לכן אחרי הניגון מרוסטוב – שהוא מהשנים האחרונות, שהרבי הרש"ב הגיע לרוסטוב, סיום הנשיאות שלו – עוברים לראשית נשיאות הרבי הקודם, אז נשיר את ניגון הבינוני.




[א]. כ"א טבת תשע"א.

[ב]. "ולבך תשית לדעתי" = 1682 = "ולבך" (58) פעמים חצי "ולבך" (29), היינו סוד הכאת דעת שלמה (לב שלם) הכוללת תרין עטרין בחצי דעת, עיטרא דגבורות, וד"ל.

    1682 ("ולבך תשית לדעתי") היינו הרבוע הכפול של 29, פעמיים 841 שהוא גם 29 ברבוע וגם 21 בהשראה (21 ברבוע ועוד 20 ברבוע). והנה, 841 עולה מאיר יוחנן שמעון – גם רבי יוחנן וגם ריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש) הם 'חסידי' רבי מאיר, רבי יוחנן הוא בעיקר 'חסיד' של חכמת רבי מאיר, מה שמאיר עיני חכמים בהלכה, ואילו ריש לקיש הוא בעיקר 'חסיד' של נועזות רבי מאיר (תכונה עצמית של רבי מאיר, המתבטאת בהרבה מאמרים ועובדות שלו המובאים בש"ס, וכמו עובדה זו שרבי מאיר העיז ללמוד תורה וחכמה מאפיקורס), מה ש"החכמה תעז לחכם".

[ג]. יש גם "ערב" לגריעותא, שצריכים לכוון לתקן כאשר מברכים על ריח שמן האפרסמון (השייך לקדושת ארץ ישראל בכלל, ולקדושת "מנעולה של ארץ ישראל", העיר יריחו, בפרט) "בורא שמן ערב". והיינו לשון "ערביא" – לכוון שלא יתערבו (יתבוללו) ערבים (שלהם היפך הריח הטוב, היפך הנשמה הטהורה כו') בארצנו. וכן בתבת "אפרסמון" יש תערובת של אותיות פרס ואותיות רומא, שתי הממלכות שרבות ונלחמות על ארץ ישראל, וממילא מתערבות בה – שעלינו לברר (על ידי שמבטלים את אמונת השניות והשילוש שלהם, ומעלים את עצם המושגים של השנים והשלשה – "שנים מי יודע... שלשה מי יודע..." – לקדושת האחדות הפשוטה).

[ד]. אכן, גם בעבודת ה' מבואר בדא"ח שעל בעל תשובה אמיתי להגיע למצב נפשי שבו הוא מואס בחייו ממש. אך י"ל דהיינו תשובת אלול ותשרי. משא"כ תשובת ניסן, תשובת חדש האביב, התחדשות ("החדש הזה לכם וגו'"), היא תשובה מתוך שמחת חיים חדשים, ודוק.

[ה]. מאמר "לבסומי בפוריא" בספר פורים לנו (יצא לאור באלול תשע"ד).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com