מוצאי ח"י שבט ע"ד – התוועדות "דידן נצח" לכבוד שחרור בעז שי' אלברט – יצהר הדפסה

מוצאי ח"י שבט ע"ד – יצהר

  התוועדות "דידן נצח" לכבוד שחרור בעז אלברט

2.              א. המתקת הדינים – לעלות מ"מלך במשפט יעמיד ארץ" ל"איש תרומות יהרסנה"

נפתח ב"דידן נצח".

3.               "זֹבח לאלהים יחרם" – להמתיק את הדינים

לחיים לחיים, דידן נצח. אנחנו יוצאים מפרשת יתרו ונכנסים לפרשת משפטים. השחרור בפועל היה אור ליום ששי בו קוראים בחת"ת את עשרת הדברות. כעת אנחנו מתחילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". חז"ל שואלים מה הסמיכות של "ואלה המשפטים" לפרשת המזבח, שבסוף פרשת יתרו. הם אומרים שצריך לשים את הסנהדרין סמוך למזבח, בלשכת הגזית.

בהמשך פרשת משפטים כתוב "זֹבח לאלהים יחרם בלתי להוי' לבדו". אומר בעל הנעם אלימלך[1] זי"ע ועכי"א ש"זֹבח לאלהים" היינו לזבוח את הדינים שם אלקים הוא דינים צריך לזבוח את הדינים שמתעוררים על עם ישראל. ככה גם לגבי מזבח כל מזבח הוא בשביל לזבוח את הדינים וצריך לשים את הסנהדרין אצל המזבח, שגם הסנהדרין ידעו איך זובחים את הדינים, את המשפטים בעצמם. משפטים הם דינים וצריך לזבוח אותם. שוב, כשהדיינים יודעים איך לזבוח את הדינים אז ראוי לקיים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" אז ראוי להביא לפניהם את כל הדינים כי הם יודעים איך לזבוח אותם.

4.               שתי בחינות זביחת דינים

הוא אומר[2] שבזביחת הדינים יש שתי בחינות. הוא מביא את הפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה". כדרכו של הנעם אלימלך, הוא מסביר שיש שני סוגי צדיקים. יש צדיק שהוא "מלך במשפט יעמיד ארץ" – שהוא מולך על המשפטים, לא נותן למשפטים ולדינים למלוך עליו, רק שהוא עם ה"מח שליט על הלב" שלו, המח היהודי, המח החסידי, מולך על הדינים. אחד כזה שמולך על הדינים ראוי להעמיד ארץ.

יש עוד צדיק, שאפילו יותר גדול ממנו, שהוא "איש תרומות". מה הכוונה "איש תרומות"? שהוא מרים את כל העולם כולו לה' יתברך, "בלתי להוי' לבדו". ואז "יהרסנה" – אז הוא הורס את השרש והמקור של הדינים. עוד לפני שהדינים מתגלים בכלל בעולם הוא כבר הרס אותם, כבר זבח אותם.

היות שיש שני סוגי צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים", כל אחד צריך להזדהות לפחות עם אחד מהשנים האלה. היות שיש פה שנים, כבר רבים – "מיעוט רבים שנים" – עליהם כתוב "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", או לפני אחד כזה או לפני אחד כזה. או לפני אחד שיודע איך למלוך ולהמתיק את הדין לאחר שהוא כבר בא, או אחד כזה שמסוגל להרים את כל העולם כולו לכתחילה לה' יתברך, ובכך להרוס את הדין במקור, בשרש, שהדין לא ירד לעולם בכלל. ככה הוא מסביר את הפסוק הראשון של הפרשה, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", על פי הפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה".

5.               אחרי המאסר – לעלות מ"מלך במשפט" ל"איש תרומות"

בעז עד עכשיו היה בבחינת הצדיק הראשון, שהוא "מלך במשפט יעמיד ארץ", שממתיק את הדין לאחר שהדין כבר בא, כבר הגיע – הוא מולך על הדין ומבטל וממתיק את הדין, כמו שנסביר יותר מה הכוונה להמתיק דין שכבר נמצא במציאות. ועכשיו, לפי סדר הפסוק – הרי כל נסיון הוא כדי להגיע למדרגה הרבה יותר גבוהה מקודם – קודם היה לו את הכח של "מלך במשפט יעמיד ארץ" והוא גילה תושיה בכח הזה (כמו שנסביר יותר מהי תושיה), אבל כעת צריך להגיע לבחינה של "ואיש תרומות יהרסנה" בשרש, שלא יהיו דינים בכלל.

ואיך זה? על ידי שמרוממים את כל העולם לה' – שכולם ירצו מעצמם לעבוד את ה' בשמחה, בקדושה ובטהרה, לשוב בתשובה. אז ודאי לא יהיה פלא שבעלי תשובה ישתלטו על המדינה, כי כולם יהיו בעלי תשובה. על זה כתוב "ואיש תרומות יהרסנה". עד כאן ווארט אחד מהנעם אלימלך.

6.              ב. כולנו בעז

7.               "תרהִבני בנפשי עז"

יש פסוק בתהלים שיש בו רמז לשם בעז. כתוב "ביום קראתי ותענני תרהִבני בנפשי עז". שתי המלים האחרונות, "בנפשי עז", נוטריקון בעז – בעֹז, רק שאחרי ה-ב יש את המלה "נפשי". כמו שנראה בהמשך "בנפשי" היינו "בדמי", "כי הדם הוא הנפש". "תרהִבני בנפשי עז" הוא ביטוי שמופיע פעם אחת בתנ"ך. מתי? "ביום קראתי ותענני".

מה פירוש "תרהִבני"? אומר רש"י – "'תרהִבני' – תגדלני. האבן עזרא אומר – "'תרהִבני' – תחזקני". או לשון גדולה או לשון חוזק. אפשר לדרוש עוד פירוש שקרוב ללשון הזה, על ידי החילוף שמופיע הרבה פעמים בלשון חז"ל בין ה ל-ח – תרחיבני. גם תתן לי הרחבת דעת וגם תרחיב אותי בחבר'ה שתומכים בי, כמו להרחיב את הגבולות של הרב עם הרבה תלמידים, הרבה חסידים, שזה מה שמחזק אותי וזה מה שמגדיל אותי.

אז יש לנו שלשה פירושים ל"תרהִבני בנפשי עז" – שזה בעז – תגדילני, תחזקני או תרחיבני. כמובן, כל הפירושים האלה קשורים (והם כנגד חג"ת: גדולה בימין, בחינת אברהם, "האדם הגדול בענקים"; חוזק בשמאל, בחינת יצחק, אותיות יחזק על ידי חילוף ז-צ; רחבות באמצע, בחינת "נחלת יעקב אביך" שהיא "נחלה בלי מצרים").

8.               לקבל עז לכרות ברית דמים

לכל הפסוק הזה יש גם רמז יפהפה בגימטריא – "ביום קראתי ותענני תרהבני בנפשי עז" הוא כפולה של עז, המלה האחרונה בפסוק, "הוי' עז לעמו יתן", "אין עז אלא תורה", "החכמה תעז לחכם", "אורייתא מחכמה נפקת". כל הפסוק הוא כפולה של עז, 77, מזל. כשאומרים מזל טוב מברכים בעז, ממשיכים עז. כל הפסוק שוה גל פעמים עז.

אז אנחנו מברכים את בעז ואת כולנו, מכח ההזדהות והקשר עם בעז, שהפסוק הזה יתקיים אצלנו – שנקבל את העז, "בנפשי עז", לכרות ברית של דם. כמו שמסופר בסוף פרשת משפטים, נסביר בהמשך, יש את דם הברית – ברית של דם עם הקב"ה. אמרנו "נעשה ונשמע" ואז כרתנו עם ה' ברית של דם. כשאדם יהודי עומד במסירות נפש, וכאילו מתיר את הדם שלו, כך הוא כורת עם ה' ברית דם. כתוב בחסידות שברית של דם היא יותר מברית בין הבתרים, שהיא ברית של גופים. יש ברית של גוף ויש ברית של דם.

9.               הבעת בוז בעז

נאמר עוד כמה דברים קטנים לגבי בעז: לכל מלה, כל שרש של שלש אותיות בלשה"ק, יכולים להיות שלשה שערים של שתי אותיות – האות הראשונה והשניה, הראשונה והשלישית, והשניה והשלישית. למשל, כשאני אומר בעז אני חושב בעיקר על עז – "תרהִבני בנפשי עז" – אבל חוץ מהעז יש שם גם בע וגם בז, שלשה שערים.

בע לשון "יום ליום יביע אמר" – לשון הבעה. ב"ה לבעז שלנו, חוץ מזה שיש לו מסירות נפש לשבת – כח לשבת, ישיבה-בוחער – גם, ב"ה, יש לו כח בהבעה. בשביל שהעז ינצח צריך להביע את העז. שוב, צריך להגיע לכך שנהיה לא רק "מלך במשפט" אלא יותר מזה – "איש תרומות", שנוכל להרים את העם כולו. לא רק להפגין מה שאני מאמין ויודע ועד, אלא להרים את כולם לאור האמת. כדי להרים את כולם צריך ודאי את הדוגמה האישית של העז, אבל גם צריך הרבה יכולת הבעה, כמו שאנחנו אומרים פעמים רבות. צריך דוברות נכונה, אנשי הבעה.

אם כן, השער הראשון של בעז הוא הבעה. אפילו בסיפור הזה, בעז גם גילה תושיה של הבעה, יכולת הבעה – דבר חשוב ביותר שכולנו צריכים ללמוד ממנו, איך להביע את הדעות שלנו. כמו שהרבי תמיד אמר, איך לומר את הדעות שלנו באופן המתקבל, שיהיו "אורות דתהו" – מסרים חזקים ביותר, "תרהִבני", מסרים גדולים וחזקים ורחבים – אבל בטוב טעם ודעת, בשכל טוב, בהבעה נכונה, באופן המתקבל.

השער השני של בעז הוא בז. בשביל להיות בעז צריך להיות גם עם הבעה וגם עם בז. איפה כתוב בז? "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". יש לנו אהבה מסותרת – לה', לתורה, לעם ישראל, לארץ ישראל – והיא אמורה וצריכה להתגלות. האהבה הזו, המסותרת והגלויה, של יהודי לכל הקדוש בעם ישראל היא אין סופית, גדולה עד אין סוף, חזקה עד אין סוף, רחבה עד אין סוף. ו"אם יתן איש" – אם מישהו יבוא וירצה לפתות אותי, להוציא ממני את האהבה שלי, נדבר כעת על האהבה לארץ ישראל – "בוז יבוזו לו". "אם יתן איש", איש בליעל, "את כל הון ביתו", יפתה אותי עם כל ההון שיש בעולם, בשביל לבטל ממני את האהבה, "בוז יבוזו לו". זה ה-בז של בעז. אחרי שיש את ה-בע ואת ה-בז מתגלה גם ה-עז – "הוי' עז לעמו יתן" – ואז הכל ביחד הוא בעז, כל שלשת השערים האלה.

10.         עז – נשיאת הפכים בעימות מול יהודים

"אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים". חוץ מזה שעז הוא תוקף, יש בו כח מיוחד שהוא נושא הפכים. זה קשור למתן תורה, "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו". "כי עז לאלהים" היינו הכח לשאת הפכים. אז גם, אחרי כח ההבעה ואחרי הבוז של הקדושה לקליפה יש את הכח לעמוד בנסיון שיש בו משום נשיאת הפכים.

הרי אנחנו אוהבים – אמרנו קודם על אהבה ש"אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" – גם את הארץ וגם את עם ישראל, אוהבים כל יהודי. כמה שאני אוהב את כולם, אבל לפעמים צריך לעמוד מול יהודי, בעימות מסוים. בשביל לעמוד מול אחד שאני אוהב אותו צריך כח של נשיאת הפכים. כדי לעמוד מול גוי ולהתעמת איתו לא צריך עז – צריך איזה כח, אבל לא צריך עז, לא צריך נשיאת הפכים. אבל כדי לעמוד מול יהודי בעימות, ולא לוותר על אהבת ישראל תוך כדי העימות, זקוקים לנשיאת הפכים. זו תכונה יהודית אמתית. אי אפשר להבין את זה בשכל בכלל. זה העז.

שוב, יש את כל הדברים האלה – את ההבעה, את הבז ואת העוז, "כי עז לאלהים". לפי מה שאמרנו קודם בשם הנעם אלימלך, שכל פעם שכתוב אלקים הכוונה דינים, גם "כי עז לאלהים" היינו הדרך להמתיק דינים – ממתיקים דינים עם עז, עם נשיאת ההפכים של העז.

11.         שלשת פסוקי בעז

כשחשבתי על בעז באו לי שלשה פסוקים עם ר"ת בעז. הפסוקים הראשונים שנפלו במחשבה: "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'", "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו". זה מה שנפל במחשבה.

12.         "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'"

לגבי "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" יש שני פירושים. רש"י כותב, וככה משמע מהמשך הפסוקים הקודמים, שאומות העולם שעולים לירושלים, נוהרים להר הבית ולבית מקדש, אומרים לעם ישראל "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'". הרד"ק, המצודות ועוד פירושים אומרים לא כמו רש"י, אלא שהנביא – בהשראת אומות העולם, בהשראת ההתעוררות של האומות לעלות למקום המקדש – הוא שאומר לישראל "בית יעקב לכו ונלכה [אני ואתם, כולנו יחד] באור הוי'".

זה פסוק אחד, חשוב מאד. ידוע מה שהרבי מהר"ש אמר, שאם הביל"וניקים רק היו מוסיפים את שת התבות האחרונות של הפסוק "באור הוי'" הייתי מצטרף לתנועה הזו ומביא איתי לארץ ישראל מאה אלף חסידים. לכן, אפילו בדור האחרון שלנו, היו חסידי חב"ד שאמצו את הפסוק הזה ועשו ממנו ממש מוטו, כאשר העיקר הוא הסוף ("הכל הולך אחר החיתום") – "באור הוי'".

13.         "עת לעשות להוי' הפרו תורתך"

אחר כך ה-ע היא "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". קל להבין מה הקשר של הפסוק הזה למאורע שחוגגים הערב. צריך לפעמים לקום ולעשות איזה מעשה שהוא בקושי ובזמנים כתקנם לא הייתי חושב עליו – זה לאו דווקא עיקר השליחות שלי בחיים – אבל "עת לעשות להוי'" מפני ש"הפרו תורתך". מישהו, יש אוירה, יש ממסד של "הפרו תורתך", לכן "עת לעשות להוי'" – צריך לקום ולעשות משהו חריג. זה ה-ע של בעז.

והנה, בסוף מסכת ברכות (חותם המשנה האחרונה של המסכת הראשונה בש"ס – "הכל הולך אחר החיתום" של "ברכות לראש צדיק") חז"ל מקשרים בין פסוק זה לבעז וגם ללשון בוז: "... והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'. ואומר ה' עמך גבור החיל. ואומר אל תבוז כי זקנה אמך. ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך. רבי נתן אומר, הפרו תורתך עת לעשות לה'".

14.         "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו"

אבל אחרי זה ובזכות זה, בזכות שיש מישהו שמקיים "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", וה' מזכה אותו שיהיה "דידן נצח", עכשיו מגיעים לערב הזה ואז כולנו יחד אומרים "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו". ככל ששמחים ואומרים שירה גם מגלים את ניצוץ משיח שבנו, כידוע שחזקיהו המלך היה ראוי להיות משיח ולא זכה כי לא אמר שירה. לכן כעת אנחנו חוגגים, מאד חשוב שחוגגים – אנחנו מודים לקב"ה ושמחים, "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו", ומכח זה בא משיח (אותיות ישמח). כמו השלטים בחוץ, "כולנו בעז", ומכח זה "נגילה ונשמחה בו" (עם שני הפירושים – "בו" ביום, והעיקר "בו" בקב"ה). אם כן, יש כאן רמז לשלשה פסוקים עם ר"ת בעז.

15.         עז ותושיה

רק בפסוק השני, ה-ע של בעז, "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", יש במלה "עת" רמז לניב (מכלול בלשון הקבלה), שתי מילים שהולכות יחד בתנ"ך – "עז ותושיה". כתוב "עמו עז ותושיה", ר"ת עת. בשביל "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" צריך גם עז וצריך גם תושיה.

מהי תושיה? חז"ל מפרשים את הכל על התורה הקדושה ואומרים שהיא עז ליצר הטוב, לנפש האלקית בלשון החסידות, ותושיה לנפש הבהמית, מתישה את הנפש הבהמית. אבל הפשט שתושיה הוא משרש ישה, לשון יש, היש האמתי. הפשטנים מסבירים שתושיה היינו לקחת את החכמה – "החכמה תעז לחכם" – וליישם אותה בפועל. התושיה היא היכולת ליישם את העז של החכמה, לממש את העז בפועל ממש – המעשה הוא העיקר. כך מסבירים הפשטנים את פירוש המלה תושיה. קודם כתוב עז, אבל צריך לממש את העז, ומימוש העז הוא תושיה.

ברגע שיש תושיה – הכח לממש את העז, ליישם את העז – ממילא קורה גם מה שחז"ל דורשים שתושיה היינו התשת היצר הרע. להתיש את הרע על ידי ישום היש האמתי של הקדושה, של החכמה והגבורה של הקדושה. ככה מתישים לא רק את היצר הרע שבתוכי – תמיד צריך להתחיל ממני – אלא גם את היצר הרע של כולם, כולל היצר הרע של הממסד. צריך עז של קדושה ואז תושיה. גם, ברוך ה', היה פה איזה יישום – הלכו על איזה מהלך (כמו שנסביר יותר בהמשך) – וזה פעל תושיה.

16.         יכין ובעז – לתכנן ולהעיז לממש

יש עוד ווארט לגבי בעז – בבית המקדש שבנה שלמה המלך הוא עשה שני עמודים, יכין ובעז. יכין לשון הכנה – להכין תכנית. תכנית היא לשון יכין. בעז היינו החכמה והעז והתוקף ליישם את התכנית, העז שמצטרפת לתושיה, ה"עת לעשות להוי' הפרו תורתך". צריך משהו מוכן – גם תכנית מגירה וגם תכנית בפועל, מה שקוראים היום אג'נדה – וברוך ה' היה משהו מוכן, חשבו, חושבים הרבה עד שעושים תכנית עבודה, חייבים להכין את היכין. אבל אחרי שהכל מוכן צריך ללכת על זה – זה כבר הבעז. יכין ובעז. ידוע שיכין ובעז משלימים – עולים יחד אהבה ברבוע (וביחד עם המילוי עולים לב ברבוע, כמדת המזבח בבית המקדש, שליד שני העמודים יכין ובעז).

אם כן, מה שעשינו עד כה – החלק הראשון, הפתיח של הערב – היות שכולנו בעז וכולנו חוגגים ושמחים יחד עם בעז וכולנו מזדהים בעצמנו, צריך להתבונן מה זה בעז. אמרנו כמה נקודות שונות לגבי בעז.

17.       ג. לא לכעוס על הדין ולא לתת יניקה לנשיא הלא־מתוקן

18.         "אלהים לא תקלל" – לא לכעוס על הדינים

נמשיך עם עוד פירוש של הנעם אלימלך על פסוק בפרשת משפטים[3]: כתוב "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאֹר". יש בפסוק הזה שלש מצוות – "אלהים לא תקלל" כולל גם קללת דיין וגם ברכת ה', אזהרה לברכת ה' ואזהרה לקללת דיין, ו"ונשיא בעמך לא תאֹר" היינו אזהרה לא לקלל נשיא, דהיינו מלך.

איך מסביר בדרך הדרוש בעל הנעם אלימלך? כמו שאמרנו קודם, כבר התחלנו להסביר שבכל מקום שם אלקים היינו דינים. לפי זה "אלהים לא תקלל" היינו שכאשר בא על מישהו דינים כמו שמוסרים לו צו הרחקה, למשל, שמים לו ביד מגיע דין. איך להתייחס? לקלל את צו ההרחקה? "אלהים לא תקלל". הוא אומר שכאשר באים דינים על האדם אסור לקלל את הדינים. צריך להמתיק את הדינים, להפוך את הדין לרחמים. כך הוא מסביר את "אלהים לא תקלל". יש ודאי איזו כוונה נסתרה של הקב"ה, של ההשגחה הפרטית, למה נתנו לך את צו ההרחקה. ודאי שתצמח מזה ישועה גדולה, גם לך וגם לכל עם ישראל, לכן אל תקלל את הדינים.

"ונשיא בעמך לא תאֹר" – לא לתת אור לנשיא לא-מתוקן

רק מה? ש"נשיא בעמך לא תאֹר" – שאם יש נשיא, כלומר בעל סמכות, יהודי, שנוהג מעשה עם, זול, לא נוהג כמו שנשיא אמתי צריך לנהוג, "לא תאֹר", אל תתן לו שום אור, שום גושפנקא. תתרחק ממנו, אל תאשר אותו ואת הממסד שהוא עומד מאחוריו. ככה הוא מסביר, קצת יותר באריכות, את הפסוק הזה. גם פה יש עז, בפירוש שלו, כי עז הוא נשיאת הפכים – דבר והיפוכו. את עצם הדין, ה"אלהים", לא לקלל, אבל לא לתת שום אור לנשיא שנוהג שלא כדבעי. כלומר, דווקא לאדם. יש את הדין ויש את האדם – את הדין לא מקללים ואת האדם שעומד מאחורי הדין לא מאירים. ככה הפירוש בכללות.

19.         להעלות את הדינים לקדושה

נאמר יותר בפרטיות: על החלק הראשון של הפסוק, "אלהים לא תקלל", לא לקלל את עצם הדין, הוא מביא את הפסוק שאמרנו קודם – כמה פסוקים קודם בפרשת משפטים – "זֹבח לאלהים יחרם בלתי להוי' לבדו". כלומר, שאם אתה רוצה להפוך את הדין לרחמים צריך "יחרם" – תעלה אותו לקדושה, תחרים אותו, כמו חרמי הקדש. תקדיש אותו "בלתי להוי' לבדו", שהוא רק שייך לה'. כלומר, את הדין צריך להקדיש "בלתי להוי' לבדו" – לראות בעצם צו ההרחקה שיש בו איזה קדש שהוא "בלתי להוי' לבדו". ואז, בדרך ממילא, הדין מתמתק והופך להיות רחמים.

20.         החסידים נותנים לצדיק "אור המאיר לזולתו"

מה שיותר עמוק הוא החלק השני של הפסוק, שהוא גם יותר ווארט. זה ששם אלקים הוא דינים זה מובן. מה ש"לא תאֹר" הכוונה לא לתת לו אור זה כבר רק הנעם אלימלך יכול לומר כזה ווארט. הוא מביא פסוק – "נר הוי' נשמת אדם" – שכולם מכירים, וגם מסביר אותו בצורה מופלאה ביותר, שלא הייתי חושב עליה אף פעם. הוא אומר שעל ידי שיהודים מתקשרים לנשיא, לצדיק – אם הוא צדיק אמתי, אם הוא בחינת אדם, "זרע אדם", כלומר שהוא "נשמת אדם", גם נשמה כללית שכוללת את כל בני האדם, וכשאני מתקשר אליו, כשמתחברים לצדיק – אני, החסיד של הרבי, מוסיף לו אור כמו "נר הוי'".

מה הכוונה מוסיף לו אור? נסביר קצת יותר ממה שכתוב בספר. לצדיק בפני עצמו, שהוא "נשמת אדם", יש הרבה אור עצמי – מה שנקרא "אור המאיר לעצמו". אבל הצדיק זקוק ל"אור המאיר לזולתו", שהאור שלו יתפשט ויכבוש את כל העולם כולו. אם לרבי, לצדיק, לנשיא, אין חסידים אמתיים, טובים, תלמידים שקשורים אליו בלב ובנפש, מוכנים ללכת באש ובמים על השליחות שלו, אז אין לצדיק אור להאיר לעולם. יש לו אור לעצמו אבל אין לו אור להאיר לעולם. מי נותן לצדיק את האור להאיר למציאות? רק אלה שמתקשרים אליו בלב ובנפש.

כך הוא מסביר את הפסוק "נר הוי'" – נר בשביל להאיר לזולת, כמו הביטוי "נרות להאיר" – לתת לצדיק "נר הוי'" להאיר לעולם זה רק על ידי שהרבה יהודים טובים מתקשרים ומתחברים אליו כחסידים של רבי, ואז נותנים את ה"נר הוי'" ל"נשמת אדם". אותו צדיק הוא "נשמת אדם" והוא זקוק ל"נר הוי'".

21.         להתרחק ממנהיג שכועס

אחרי שהוא מסביר את הווארט הזה מובן מה פירוש "ונשיא בעמך לא תאֹר" – לא להתחבר לנשיא ש"עושה מעשה עמך" לגריעותא. לפעמים כתוב "עושה מעשה עמך" למעליותא, אבל כאן זה נשיא שנוהג כפשוטי העם. הדוגמה שהוא מביא – שהוא קפדן. הוא אומר שכהן, תלמיד חכם, צורבא מרבנן – אורייתא מרתחא ביה – והקפדנות שלו היא מצד הקדושה. גם פלא שיש קפדנות מצד הקדושה.

אבל אם יש מנהיג או שופט או אלוף שמתרתח – זה מה שהוא כותב – שמתרתח על איזה מתיישב ונותן לו ביד צו הרחקה, זה לא "אורייתא דמרתחא ביה" אלא "עמך כמריבי כהן". זה נקרא "נשיא בעמך", שנוהג כמעשה עם לגריעותא, ואותו אחד – תתרחק ממנו הרחק לגמרי, אל תתחבר עמו, אל תזדהה איתו, אל תתן לו שום גושפנקא. כי אם אתה נותן לו איזו גושפנקא, מה שלא יהיה, אתה נותן לו אור – אתה נותן לו כח להתפשט, שהגזירות שלו תתפשטנה בצבור. זה בדיוק מה שלא צריך, מה שלא רוצים. כל מה שאמרנו עכשיו הוא פירוש של הנעם אלימלך על הפסוק בפרשתנו "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאֹר".

22.         נשיאת ההפכים – היחס לצו ההרחקה לעומת היחס אל נותן הצו

שוב, נחזור, צריך פה הרבה עז של בעז, יכולת להכיל שני הפכים. שמצד אחד, אפילו לשמוח על צו ההרחקה, כי יש פה "הזדמנות פז" בלשון הרבי להפוך את הדין לרחמים, על ידי שאתה מחרים אותו – "זֹבח לאלהים יחרם בלתי להוי' לבדו". אז אתה "אלהים לא תקלל". אבל, שלא יהיה לנו שום קשר – אתה לא חסיד בשום פנים ואופן של האלוף הזה או של השר הזה או של ראש הממשלה הזה. שום כלום. "נשיא בעמך לא תאֹר". עד כאן הווארט של הנעם אלימלך. את זה בעז קיים וימשיך להרוס את הדין בשרש על ידי שירים את עם ישראל לה' באהבה.

שרו את "ניגון בית הסהר", הניגון שחבר הרב בכלא[4].

23.       ד. "שב ואל תעשה עדיף" – לא לרדת מהעץ

24.         "שב [בבית הסהר] ואל תעשה [מה שאומרים לך] עדיף"

דברנו על יכין ובעז, שקודם יש תכנית ואח"כ בא בעז ומישם את התכנית. כשחשבתי על זה שאלתי את עצמי איזה מאמר חז"ל הוא קיים ובא לי בראש שהוא קיים את מאמר חז"ל "שב ואל תעשה עדיף" – שב בבית הסהר ואל תעשה מה שאומרים לך.

איפה כתוב הביטוי הזה? בכל ש"ס בבלי יש יד פעמים "קום עשה" ו-יד פעמים "שב ואל תעשה" (בסוד כח עתים של ספר קהלת, יד כנגד יד, "בידך עתֹתי"), אבל הביטוי המלא – האם "שב ואל תעשה עדיף" או "קום עשה עדיף" – מופיע רק פעם אחת, במסכת עירובין.

25.         מקור הביטוי – מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בתערובת דמים

הביטוי מופיע בעירובין בנוגע למחלוקת של רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה זבחים, מה הדין אם נתערבו דמים. תיכף נגיע לברית דמים שהתחלנו לדבר עליה קודם. דם של קרבן שניתן במתנה אחת על גבי המזבח – שזובח את הדינים והופך אותם לרחמים, כמו שהסברנו קודם – נתערב בדם של קרבן שניתן בארבע מתנות. בעצם ארבע מתנות ממש יש רק בקרבן חטאת, אבל יש בעולה וכו' "שתים שהן ארבע". אז אם הדם התערבב, מה עושים?

רבי אליעזר אומר שנותנים ארבע מתנות ורבי יהושע אומר שנותנים רק מתנה אחת. אם נותנים ארבע, כדעת רבי אליעזר, מקיימים את המצוה "ונתן על קרנות המזבח", לשון רבים, ולגבי הקרבן שניתן במתנה אחת בלבד – כמו בכור או מעשר – עוברים על "בל תוסיף" (כי נותנים ארבע מתנות מקרבן שצריך לתת מתנה אחת, ואסור לתת ארבע). ואילו אם עושים את ההיפך, שנותנים אחת בלבד, כדעת רבי יהושע, מקיימים את המצוה של הבכור או המעשר, אבל לגבי חטאת או שאר הקרבנות עוברים על "בל תגרע" (הגם שבדיעבד מתנה אחת מכפרת).

המשנה הזו מופיעה שלש פעמים בגמרא, גם במסכת זבחים במקומה וגם במסכת ר"ה וגם פה במסכת עירובין, אבל רק פה הגמרא אומרת שזה תלוי במחלוקת של "קום עשה עדיף" או "שב ואל תעשה עדיף". רבי אליעזר סובר ש"קום עשה עדיף", וגם סובר שבמקרה הזה העשה של "ונתן על קרנות המזבח" דוחה את הל"ת של "בל תוסיף". רבי יהושע אומר שלא דוחה – ויש בתוספות שני פירושים למה, או שלא אומרים את הכלל של "עשה דוחה לא תעשה" במקדש, או כי כאן התערובת באה על ידי פשיעה (לא כמו תכלת בציצית, שאי אפשר אחרת).

בכל אופן, רבי יהושע אומר שבמקרה הזה לא אומרים "עשה דוחה לא תעשה" ולכן עדיף לעבור על "בל תגרע" שאין בו מעשה מאשר לעבור על "בל תוסיף" שיש בו מעשה. ככה סובר רבי יהושע וזו ההלכה, כידוע הכלל שרבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע.

26.         סברות החסד והדין

זה לכאורה לא נוגע לישיבה בבית הסהר, אבל אם רוצים לומר את הווארט "שב ואל תעשה עדיף" – שצריך לשבת אבל העיקר לא לעשות, כמו שאמרנו קודם "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" – צריך להתבונן רגע. בדרך כלל אנחנו אנשי "קום עשה". בכלל פלא, רבי יהושע הוא חסד ורבי אליעזר הוא יותר דין. "קום עשה" כמו רמח מצוות עשה ו"שב ואל תעשה" כמו שסה מצוות לא-תעשה. לכן הייתי חושב שאיפכא מסתברא, שרבי יהושע ידגול ב"קום עשה" ורבי אליעזר ידגול ב"שב ואל תעשה". רואים כאן ההפך, שרבי אליעזר אומר לתת את כל הארבע כי העשה של "ונתן על קרנות המזבח" דוחה את הלא-תעשה (כך רש"י מסביר). במקום אחר בש"ס כתוב שלדעת רבי אליעזר תוספת דם הבכור או המעשר, שצריך רק מתנה אחת, נחשב כמים.

27.         האם לציית ולפעול או לא לציית ולהיות מנוטרל

בכל אופן, הנקודה הראשונה שרצינו לראות מכאן היא שפוסקים "שב ואל תעשה עדיף". לעניננו, מה זה "קום עשה"? אם "שב ואל תעשה עדיף" – שתשב בבית הסהר ולא תעשה מה שאומרים לך עדיף – מה ה"קום עשה" בהקשר הזה? אין לומר שרבי אליעזר יאמר "קום עשה" מה שאומרים לך. לא מסתבר לפרש כך. צריך לומר שהוא אומר קום ותמשיך לעשות – עדיף לך לא להכנס לבית הסהר כי מחוץ לבית הסהר תוכל להמשיך לעשות את הפעילות שלך בשטח. אף על פי שאתה מורחק מהבית יש הרבה הזדמנויות, הרבה מעשים טובים שאפשר לעשות, ואם אתה בבית הסהר אתה מנוטרל מכל העשיות הטובות.

זה בעצם השיקול, האם ה"קום עשה" בציות לצו עדיף, אף על פי שיש בזה "צד עברה" (זה לשון חז"ל). כל המחלוקת כאן ב"קום עשה" לעומת "שב ואל תעשה" היא כאשר בכל צד, מה שלא תעשה, יש צד עברה. אז צריך לשקול מה עדיף. אז לכאורה כך צריך לפרש, ויש כאן דוגמה מצוינת – יש מקום, ויש בין החבר'ה שישקלו ויחליטו כך, ש"קום עשה עדיף", וככה באמת סובר רבי אליעזר הגדול. אבל ההלכה אומרת ש"שב ואל תעשה עדיף" – שמוטב לשבת בבית הסהר ולא לעשות מה שאומרים לך בכלל (וגם "שב ואל תעשה" מה שהיית יכול לעשות אם היית בחוץ).

28.         פריצת הקיים

למה זו ההלכה? יש ביטוי ששמעתי שהחבר'ה משתמשים בו לאחרונה – פריצת הקיים. שצריך לעשות פריצה בקיים, בממסד הקיים. זה לא ביטוי שלי, זה ביטוי של החברים הטובים. השאלה מה מצליח יותר לפעול את הפריצה בקיים – זה נקרא "ופרצת" של ימינו – הציות על מנת שלא אהיה מנוטרל ואוכל לקום ולעשות דברים, או, בלי לקלל אף אחד, לשבת ולא לעשות.

כמו שאמרנו קודם, כאשר בעז הולך לבית הסהר הוא לא מקלל את הדין, אפילו את הדיין הוא לא מקלל, אדרבא הוא מולך עליו, "מלך במשפט", לא מקלל אף אחד, לדיין הוא לא מאיר, לא מאיר לו פנים, "נשיא בעמך לא תאֹר", אבל לא מקלל אותו, ואת עצם הדין הוא ודאי לא מקלל, כי הוא צריך להפוך אותו לרחמים. באיזה כח הוא הופך אותו לרחמים? בכח הישיבה שלו, שהוא מוכן לשבת. כך מחוללים מהפכה. אצל הרביים היו "יושבים". גם בימינו זקוקים להרבה "יושבים" על מנת לחולל את המהפכה.

29.         עשרת הדברות – הכלל על מה לשבת

נשאלת השאלה, על מה צריך להיות מוכנים לשבת? לכאורה, היות שאנחנו בפרשת משפטים, ובהשגחה פרטית השחרור מבית הסהר היה בחת"ת של עשרת הדברות – בשביל מה נתנו עשרת הדברות? בשביל לומר לך, אתה יהודי טוב, "ברוך אתה הוי'... שלא עשני גוי" – כמו שהאריז"ל אומר שמברכים זאת כל יום בבקר, כי בלילה הנשמה מסתלקת ומי יודע איזו נשמה תקבל בבקר, אולי תקבל נשמה של גוי ר"ל, ולכן כשקמים בבקר וב"ה אני יהודי צריך לברך בשם ומלכות "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם שלא עשני גוי".

השאלה על מה כדאי לקיים את ההלכה של רבי יהושע, "שב ואל תעשה עדיף" (רבי יהושע הוא החכם האמתי של היהודים, "חכימא דיהודאי", ואצלו מתקיים "החכמה תעז לחכם"). לכאורה צריכים לקיים זאת על כל מה שכתוב בעשרת הדברות. לשם כך נתנו עשרת הדברות. עשרת הדברות נתנו כדי לומר לך, יהודי, על מה כדאי לשבת. על מה כיף לשבת. אם באים ואומרים לך – תרצח. אז לא רק לשבת, "יהרג ואל יעבור". אם אומרים לך תנאף – לא רק לשבת, יהרג ואל יעבור. אבל אם אומרים לך תגנוב נפש, או תחלל שבת, או אל תכבד את אבא שלך – על זה לא כתוב "יהרג ואל יעבור". אבל מה? כדאי לשבת על זה. "שב ואל תעשה עדיף". זה לכאורה הכלל הגדול של עשרת הדברות.

30.         "יהרג ואל יעבור" – שני הדברות הראשונים בכל לוח

אם אנחנו מתבוננים בתוך עשרת הדברות גופא על מה נאמר "יהרג ואל יעבור"? שתים מכאן ושתים מכאן. יש לוח ימני ולוח שמאלי, ושתים מכאן ושתים מכאן בראש כל לוח הם ה"יהרג ואל יעבור". "אנכי" ו"לא יהיה לך" ש"מפי הגבורה שמענום" מצד ימין ו"לא תרצח" ו"לא תנאף" מצד שמאל. יפה שאלה השנים הראשונים בכל לוח.

31.         "שב ואל תעשה" – מעלת סירוב פקודה נגד עשרת הדברות

יש עוד שלשה – "לא תשא", שבת, כבוד הורים מימין ו"לא תגנב", "לא תענה" ו"לא תחמד" מצד שמאל. מה זה? יש פה איזה קיפוח, שלא צריך לההרג על הדברים האלה. אלא מה? תשב על זה. על הדברים האלה כדאי לשבת, "שב ואל תעשה עדיף".

צריך, אם כבר, להתבונן מה זה לשבת על "לא תגנב" וכו'. לחיל מאד קל – מי שמתגייס לצבא קל להבין את הדברים האלה. לשם כך יש כלא צבאי, שאז אפשר בכיף לשבת על חילול שבת ועל כל הדברים האלה שצריך לתת את הדעת איך להסביר כל אחד ואחד במקומו. דרך אגב, מכל זה – החבר'ה שלנו בזמן האחרון מקובל, מנהג אנ"ש בזמן האחרון, לחפש פטור מהצבא. אבל זה לא מן ההכרח – מי שהולך לצבא על מנת לשבת, יכול להיות ש"שב ואל תעשה עדיף".

32.         הסוגיא בעירובין: לרדת או לא לרדת מהעץ?

רק נסיים את הקטע הזה: אמרנו שאף על פי שהמשנה של זבחים מופיעה כסוגיא שלמה בגמרא גם במקומה במסכת זבחים וגם בעוד מקום בש"ס, במסכת ראש השנה, אבל הסבר המחלוקת של "קום עשה עדיף" או "שב ואל תעשה עדיף" הוא רק בעירובין. מה ההקשר בעירובין? מובא גם בהקשר שאפשר לדרוש, לומר ווארט טוב לעניננו. מה הדין בשבת שמישהו עולה על עץ גבוה, האם מותר לו לרדת מן העץ או שאסור לו לרדת מן העץ? זו הסוגיא במסכת עירובין. שם יש שתי ברייתות. ברייתא אחת אומרת שמי שעלה על עץ בשבת אסור לרדת מן העץ, הוא צריך לשבת על העץ – "שב ואל תעשה" – עד סוף השבת, וברייתא אחרת אומרת שאם הוא עלה על עץ (גבוה) בשבת מותר לו לרדת מהעץ.

הגמרא אומרת שאולי אפשר לחלק ולומר שאין מחלוקת. הברייתא שאמרה שאסור לרדת מן העץ היא באחד שעלה על העץ בשבת עצמה ואילו הברייתא שאומרת שמותר לרדת מן העץ היא אחד שעלה על העץ בערב שבת (ונשאר לשבת עליו בשבת).

אחר כך הגמרא אומרת שיש עוד דרך לחלק, כדי שלא תהיה מחלוקת בין שתי הברייתות – בשתיהן מדובר על אחד שעלה על העץ בשבת, רק זו שאומרת שאסור לרדת היא כאשר עלה במזיד, שידע שהיום שבת ושאסור לעלות על העץ בשבת (אסור להשתמש במחובר, גזרה דרבנן שמא יתלוש) – מכיון שעלה במזיד חז"ל קנסו אותו ואסרו עליו לרדת – אבל אם עלה על העץ בשוגג, לתומו, מתירים לו לרדת. זו עוד דרך ליישב את הברייתות שלא תהיה ביניהן מחלוקת.

אחר כך הגמרא אומרת דבר שלישי, שיתכן שיש כאן מחלוקת – זה וזה בשוגג, והמחלוקת היא האם קונסים שוגג אטו מזיד. מי שאומר שלעולה בשוגג על העץ בשבת אסור לרדת ממנו סובר שקונסים שוגג אטו מזיד ומי שאומר שמותר לו לרדת מהעץ סובר שלא קונסים שוגג אטו מזיד. אחר כך אומר רב הונא "כתנאי", המחלוקת הזו אם למי שעלה על העץ מותר לרדת או לו היא מחלוקת תנאים, כמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע לגבי דמים שנתערבו, אם "קום עשה עדיף" או "שב ואל תעשה עדיף". לפי רבי אליעזר, ש"קום עשה עדיף", מותר לו לרדת מן העץ. לפי רבי יהושע, "שב ואל תעשה עדיף", אסור לו לרדת מהעץ. פלאי פלאים, רב הונא מקשר בין הירידה מהעץ לישיבה בבית הסהר – קשור מאד.

בסוף הגמרא אומרת שלא, יתכן שרבי אליעזר אומר "קום עשה עדיף" כי מקיים מצוה – נותן ארבע מתנות שהן מצות קרבן החטאת – ולכן "קום עשה עדיף" אף שיש בזה צד עברה. אבל כאן, בירידה מן העץ אין מצוה, לכן יכול להיות שכאן הוא יסכים שאסור לו לרדת מהעץ. לגבי רבי יהושע – הפוך. שם רבי יהושע אומר שלא צריך לעשות עברה בידים, אבל כאן כל זמן שהוא יושב על העץ הוא עושה עברה – בעצם הישיבה על העץ הוא משתמש במחובר – והיות שכאן תוך כדי שיושב על העץ הוא עושה עברה בפועל רבי יהושע יאמר שמותר לו, והוא אפילו חייב, לרדת מן העץ. כלומר, בסוף הגמרא אומרת שאי אפשר ללמוד שהתנאי כאן הם מחלוקת שתי הברייתות במי שעלה על העץ.

33.         לא לרדת מעץ החיים וכן לרדת מעץ הדעת

בכל אופן, נחזור לרב הונא. לרב הונא היתה הוה-אמינא – זו ודאי תורה – שרבי אליעזר אומר שמי שעלה על העץ ירד. יש רמז יפה – עלה-ירד שוה אליעזר ע"ה. רק את זה לא היינו אומרים, אבל נקח את השני – אם עלה לא ירד שוה יהושע בדיוק. זו הסברא של רב הונא. עוד פעם, ההוה-אמינא של רב הונא היא שאליבא דרבי אליעזר מי שעלה על העץ ירד בשבת, ולפי דבריו זה "קום עשה עדיף" – שהעשה כאן הוא לרדת. אבל אנחנו לא פוסקים ככה.

נלך לפי הראש של רב הונא. אנחנו לא פוסקים כמו רבי אליעזר, ובאמת, כמו שהגמרא אומרת בסוף, אין מצוה לרדת מהעץ. מה זה לעלות על עץ בשבת? לעלות על עץ של קדושה, בזמן שנוגע לקדושה. בהשגחה פרטית בעז הזכיר שכל השחרור שלו היה, בהשגחה, במוצאי ט"ו בשבט – הזמן שמבקשים לאתדבקא באילנא דחיי, שנזכה להדבק בעץ החיים. יהודי צריך לעלות על העץ הזה. כל הזמן שבת, ט"ו בשבט הוא בחינת שבת – "צדיק אוכל לשבע נפשו". זה עץ קדוש, עולים על העץ, ולא צריך לרדת מהעץ.

אלא מה? שוב, זה לא פשוט בכלל. יש דברים – כמו שאמרנו קודם – כל דבר שנאמר עליו "שב ואל תעשה עדיף", שב בבית סהר ואל תעשה מה שאומרים. איך קוראים לזה? סירוב פקודה, במיוחד אם חוזרים להקשר של הצבא. צריך כמה שיותר יהודים שיעלו על העץ ושלא ירדו מהעץ. אלא מה? גם הצד השני עולה על העץ. לא רק אנחנו עולים על העץ. להם צריך להסביר איך לרדת מן העץ. כעת אמרנו משהו גדול. יש מצב שעולים על העץ ולא צריך לרדת ממנו – לשבת שם כל השבת, עד ביאת משיח. כמו שהרבי אמר שצריך להתוועד ולא להפסיק את ההתוועדות עד שיבוא משיח. אז יש דברים שעולים על העץ ולא יורדים. אבל יש אנשים שעלו על העץ, שאינו עץ החיים, אלא "עץ הדעת טוב ורע", וצריך ללמד אותם איך יורדים מן העץ. כלומר, שבעצם צריך גם את העז של נשיאת הפכים, מתי יורדים מן העץ ומתי לא יורדים מן העץ ולמי זה נאמר.

34.         "קום עשה" ו"שב ואל תעשה" ביחד – מצות דינים לבני נח

נקשר זאת לעוד משהו: האם יש מצב שאדם מקיים בו זמנית גם "קום עשה" וגם "שב ואל תעשה"? לכאורה זה הכי כיף, אם אני יכול להיות גם קום-עשה'ניק וגם שב-ואל-תעשה'ניק. הגמרא בסנהדרין אומרת זאת לגבי שבע מצוות בני נח. סוגיא מאד חשובה אצלנו, הלכות מלכים של הרמב"ם, שקשור עם ה-ב של בעז – "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'". או שההתעוררות באה ישירות מהגוי – אפילו בארץ ישראל, שנאחז בארץ ישראל – או שבאה מהנביא בהשראת הגוי.

שם כתוב שגוי ששמר שבת חייב מיתה. הגמרא שואלת למה זה לא אחת משבע מצוות בני נח, ואומרת שכל שבע מצוות בני נח הן בשב ואל תעשה. מה זה שהגוי לא ישמור שבת? שהוא צריך ביום השביעי – וכך בכל יום בשבוע – "לא ישבותו", קום עשה מלאכה, שהוא חייב לעשות משהו. זה שהוא חייב לעושת משהו לא שייך לשבע מצוות בני נח, כי כל שבע מצוות בני נח הן "שב ואל תעשה".

שואלת הגמרא מה עם מצות דינים (שייך לפרשת שבוע, "פרשת דינים"), שהם קום עשה משפט? הגמרא אומרת שבדינים יש גם קום עשה וגם שב ואל תעשה. קום עשה משפט ושב ואל תעשה עול. יוצא מהסוגיא שכוללים את מצות דינים בשבע מצוות בני נח כנגד המלכות, "דינא דמלכותא דינא", כמוסבר אצלנו בהקבלת שבע מצוות בני נח לז"ת בעיקר בגלל ה"שב ואל תעשה [עדיף]" שבה. בכל אופן, לומדים מכאן שיש מצב של "קום עשה" ו"שב ואל תעשה" יחד. הגמרא אומרת זאת במיוחד לגבי הנושא של פרשת שבוע, המשפטים ששמים אצל המזבח וכל מה שדובר עד כה.

35.         ברכה להשכיל מתי לנהוג איך

שוב, כאן רק נסיים את הקטע הזה בכך שמברכים את בעז ואת כולנו שנשכיל בענין הזה של "קום עשה" ו"שב ואל תעשה", ושנדע שצריך הרבה נכונות של החבר'ה נאמני ארץ ישראל ונאמני עם ישראל ונאמני תורת ישראל להיות מוכנים, כמו בסיפור שלנו הערב, לשבת ולא לעשות עדיף שבזה עושים פריצה בקיים (אני חוזר על הביטוי של החבר'ה), וככה מנצחים. ה' מתיר אסורים. מנצחים עם כל אהבת ישראל, עם כל נשיאת ההפכים, ואדרבא מנצחים בצורה כזו שאנחנו עולים על העץ ולא יורדים מהעץ, אבל הם שעלו על עץ גבוה יורדים מהעץ שלהם, חוזרים בתשובה (ועד שעולים על העץ שלנו), ואז בעלי התשובה ישתלטו על המדינה.

נגנו "פדה בשלום".

36.       ה. "דם הברית"

37.         גרות עם ישראל בסוף פרשת משפטים

הזכרנו קודם דם ברית. נחזור לדבר הזה: בסוף פרשת משפטים כתוב שה' כרת אתנו ברית בדם. רש"י מביא שאבותינו נכנסו לברית במילה, טבילה והזאת דמים (בלשון חז"ל, הרצאת קרבן). כך כל גר שמתגייר, בזמן הבית, כשיש קרבנות, צריך שלשה דברים – מילה, טבילה וקרבן. כך פוסק הרמב"ם. רק בזמן הזה, שאין קרבן, הגרות שלמה לגמרי במילה וטבילה לבד. הרוגאטשובר אומר שהקרבן הוא גיור לענין קדשים, אבל בזמן שאין קדשים אין את הקרבן. לגבי כל דבר אחר בתורה האזרח והגר שוים, בזמן הזה, שאין קדשים, ודי במילה וטבילה. יש על זה שיחה ארוכה ועמוקה של הרבי[5].

38.         שלשת פסוקי "ויקח"

בכל אופן, יש תופעה מיוחדת בתורה בסוף פרשת משפטים – שלשה פסוקים שמתחילים באותה מילה, "ויקח". הפסוק הראשון הוא "ויקח משה חצי הדם וישם באגנֹת וחצי הדם זרק על המזבח". איך הוא לקח בדיוק חצי הדם? איך התחלק לו בדיוק לחצי? הרי "אי אפשר לצמצם". רש"י כותב שבא מלאך וחלקו בדיוק לחצי. הוא חלק דם עולה ודם שלמים – כל אחד הוא שם בכלי אחר, באגנות. זה קצת מזכיר את הסוגיא שאמרנו קודם, המשנה מזבחים, מה קורה אם מתערבים הדמים. כאן לא התערב, אבל היו שני דמים שהוא שם באגנות. זה הפסוק הראשון – "ויקח משה חצי הדם וישם באגנֹת וחצי הדם זרק על המזבח".

אחר כך מתחיל הפסוק השני ואומר "ויקח ספר הברית [רש"י אומר שהיינו כל התורה כולה, מבראשית עד מתן תורה ועד בכלל, כולל המצוות שנתנו במרה] ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר הוי' נעשה ונשמע". אחד הפסוקים, הביטויים, הכי חשובים וכלליים בכל התורה כולה – "נעשה ונשמע" – ב"ויקח" השני.

אחר כך הפסוק השלישי "ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת הוי' עמכם על כל הדברים האלה". אז יש בשלישית הפסוקים הזו פעמיים ברית – "ספר הברית" בפסוק השני, והעיקר הוא "דם הברית" בפסוק השלישי. "ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת הוי' עמכם על כל הדברים האלה".

39.         רמזי פסוקי "ויקח"

יש אצלנו מספרי ברית, ויפה שבשלשת הפסוקים האלה יש יחד מג תיבות – מספר הברית השביעי, "כל השביעין חביבין".

יש גם משהו מאד מיוחד בשלשת הפסוקים האלה לגבי מספרי האותיות – סדרה לינארית פשוטה, עולה. בפסוק הראשון יש טל אותיות, בפסוק השני נב אותיות ובשלישי סה אותיות – שלש כפולות של 13, החל מ‑13 פעמים 3, ואז מוסיפים עוד 13 ואחר כך עוד 13. גם תופעה יחודית לגמרי. מזכיר לנו את "ויסע... ויבא... ויט...", שם שלשה פסוקים עם מספר אותיות זהות – עב אותיות בכל פסוק. כאן מספרים עולים, כפולות של 13, טל, בן, שם א-דני. והוא על דרך ברכת כהנים שבה שלשה פסוקים בני יה-כ-כה אותיות (דילוג לינארי של 5).

בשלשת הפסוקים שלנו יש סה"כ יוסף אותיות, שייך ליוסף הצדיק, שאנחנו קשורים אליו כאן במיוחד, ב"עוד יוסף חי". יוסף הוא גם צורה גיאומטרית, בעלת חן, מה שנקרא מבנה צורני – היהלום של זה. אם נוציא את שלש המלים הראשונות – ויקח, ויקח, ויקח – שיש בהן זה אותיות, ישאר זה ברבוע אותיות (יהלום הוא רבוע ועוד השרש). אלה פרפראות יפות שיש בשלשת הפסוקים האלה.

גם "ויקח" עולה 124, ד"פ שם אל, הממוצע של כל אות. פעמיים ויקח עולה אברהם, רמח, וג"פ ויקח עולה שסה ועוד ז. כתוב שכדי להגיע ל-כתר מצוות, כנגד כתר אותיות עשה"ד, צריך להוסיף ל-שסה מצוות ל"ת את ז מצוות דרבנן, שאף על פי שהן מצוות עשה הפעולה שלהן היא פעולה של "שב ואל תעשה", פעולה של שמירה מיניקת החיצונים (ולפי החינוך צריך להוסיף ז מצות בני נח, שכולן ב"שב ואל תעשה" כנ"ל מהגמרא). כאשר מצרפים את ה-ז דווקא ל-שסה מקבלים שעב – ג"פ ויקח. אז יוצא משהו יפהפה, ש-רמח הוא ב"פ ויקח (עדן) ו-שסה עם ז הוא ג"פ ויקח, וביחד כתר מצות כנגד כתר אותיות של עשרת הדברות.

40.         שני חצאי הדם – של ה' ושל ישראל

עיקר כריתת הברית היא בהרצאת דמים. התופעה העיקרית כאן היא שני חצאים, שמזכיר לנו את "מחצית השקל" – יש חצי הדם לה', למקום, וחצי הדם לישראל. והנה, פלא, יש מדרשים חלוקים מה החצי של ה' ומה החצי של ישראל. הרי בפסוק הראשון כתוב "ויקח משה חצי הדם וישם באגנֹת וחצי הדם זרק על המזבח".

יש מדרשים שמה שמשה זרק חצי הדם על המזבח בהתחלה היינו חצי הדם של ה' ומה שהוא שם באגנות ואחר כך זרק על העם, כמו שכתוב בפסוק השלישי "ויקח משה את הדם ויזרק על העם וגו'", הוא הדם של ישראל. אבל יש עוד דעה בחז"ל, ודווקא אותה מביאים בדרושי דא"ח העמוקים[6] – בדיוק הפוך – שחצי הדם שמשה זרק על המזבח בהתחלה הוא חצי הדם של ישראל, ומה שמשה שם באגנות, ורק אחרי שהעם התעורר בשלמות ואמר "נעשה ונשמע" הוא זרק על העם, הוא הדם של ה'.

41.         מסירת הדם היהודי מעוררת את המשכת הדם האלקי

יש פה שלשה שלבים – קודם יש חצי-חצי, אחר כך משה קורא את ספר הברית באזני העם והם אומרים "כל אשר דבר הוי' נעשה ונשמע" (שיא העבודה שלנו ושיא יציאת מצרים, כנודע ש"נעשה ונשמע" בגימטריא יציאת מצרים, אף שיצאנו כך וכך ימים קודם), ורק אחרי זה – אחרי שני "ויקח", רמח – "ויקח משה את הדם וגו'". איזה דם הוא זרק?

שוב, בחסידות מובא מחז"ל שזה הדם של ה'. כל מה שאנחנו לומדים כעת, הוא כאשר יהודי עושה מעשה של מסירות נפש ומקריב את הדם שלו, הדם של היהודי מעורר את הדם של ה', ובעצם זה חצי-חצי. כמו שאמרנו קודם, זה מזכיר את הסוד של מחצית השקל, אבל כאן זו ברית דמים. ברית דמים היא הברית הכי גבוהה ועצמית בין הקב"ה לבינינו. זה מה שקרה כאן, מה שקורה כל פעם שיהודי מוסר את הנפש ומוכן גם לשבת, כמו שאמרנו קודם – אז נכרתת ברית דמים.

שוב, יש את הדם שלנו והדם של ה'. מה שכתוב בהתחלה, "וחצי הדם זרק על המזבח" – לפי מה שמובא בדא"ח – הוא הדם שלנו, תיכף נסביר. אחר כך אנחנו אומרים, אחרי שמשה קורא באזנינו את ספר הברית, "נעשה ונשמע". ואחר כך משה רבינו לוקח את הדם שבאגנות ויזרוק על העם "ויאמר" – מה הוא אומר לנו אחרי שזורק עלינו? התרגום אומר שלא זרק על העם ממש, על הראשים שלנו, אלא שזרק על המזבח עבורנו (יש אומרים שזרק עלינו, אבל מקשים איך אפשר לזרוק על ששים ריבוא ראשים, אז רש"י כותב בשם התרגום שזרק על המזבח), ואז "ויאמר הנה דם הברית אשר כרת הוי' עמכם על כל הדברים האלה". אם זה "דם הברית אשר כרת הוי'" סימן שזה דם שיורד מלמעלה למטה, הדם של ה'. לאחר שהדם שלנו עולה יש כביכול דם של ה' שיורד.

42.         "אנא נפשי כתבית יהבית" (למעלה מברית בין הבתרים)

לה' יש דם? הרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. מהו הדם של ה'? אמרנו ש"הדם הוא הנפש", ועשרת הדברות – שהיו בהשגח"פ החת"ת של השחרור – פותחים "אנכי" שחז"ל דורשים "אנא נפשי כתבית יהבית", שה' נתן את עצמו. כתוב "נשבע הוי' בנפשו", כמו אחד שנשבע בדם שלו. כך מוסבר, שהנפש והדם מראים על העצם והפנימיות של האברים.

כעת זה חוזר למה שהזכרנו קודם, כתוב שברית בין הבתרים היא לחלק בהמה לשני חצאים מכאן ומכאן, ואצל שני כורתי הברית נפעל קשר באברים שלהם, אבל לפעול קשר בדם שלהם תערובת דמים למעליותא, אחרי שיש בתחלה חלוקת דמים, אבל קשר הדמים הוא תערובת דמים שאינה פשיעה (לעומת תירוץ תוספות למה בתערובת דמים רבי יהושע לא אומר "עשה דוחה לא תעשה", כי בא בפשיעה, אך יש מצב שלכתחילה מערבבים דם, כמו ביום כיפור). מהו הדם מלמעלה ומה הדם מלמטה?

43.         רמזי "חצי הדם"

נחזור קודם, נעשה עוד כמה רמזים יפים: כתוב בפסוק הראשון "ויקח משה חצי הדם וישם באגנֹת וחצי הדם זרק על המזבח". יש ביטוי זהה שחוזר פעמיים, "חצי הדם". כמה שוה "חצי הדם"? 157, שהוא מספר ברית. כמו שמספר התבות כאן הוא מג, מספר הברית השביעי, 157 הוא מספר הברית ה‑13. 7 ו‑13 הולכים יחד.

מה קורה שיש פעמיים "חצי הדם"? שוה שיד, שם קדוש, שם ש-די, "שאמר לעולמו די", "שדי באלקותו לכל בריה ובריה". על ידי שני חצאי הדם – שבא מלאך ומחלק בדיוק, בצמצום – יש סוד שם ש-די. רק ראשי התיבות של "חצי הדם" עולים 13, גם מספר ברית (מספר הברית ה-ד; ד היא הנקודה האמצעית של ז שהיא הנקודה האמצעית של יג). פעמיים 13 עולה שם הוי'. רק הר"ת הם שם הוי' וכל הביטוי יחד שם ש-די (שעולה המלאך מטטרון, "כי שמי בקרבו", אותו מלאך שבא וחלק את הדם לחציים בדיוק), כבר משהו יפה מאד, "על פי שני עדים יקום דבר".

44.         הדם של ה' – "נצח ישראל"

הפסוק שמביאים בדרושי דא"ח על ברית הדם שנעשית כאן הוא פסוק מישעיהו – "ויז נצחם על בגדי". רש"י אומר "'נצחם' זה הדם", הדם הוא הנצח. לומדים עוד משהו גדול, שנצח – אחד מעשר ספירות בלי מה – הוא דם. ככה רש"י כותב. זו גם הזאה, "ויז", כמו הזאת דמים. הברית נכרתה על פי שלשה דברים – מילה, טבילה, הזאת דמים (בלשון רש"י), "ויז נצחם".

שואלים בחסידות שלפי זה, אם נצח הוא דם, מה זה שהקב"ה מכונה "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם [א-דם] הוא להנחם"? "נצח ישראל" הוא ה', והוא הדם של ישראל. הקב"ה הוא הדם שלנו, שזה העצם שלנו, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". על כל הווארט הזה – שה' הוא הדם שלנו, "ויז נצחם", "נצח ישראל" – נאמר "לך דמיה אלהים בציון". זה סוד עמוק, שרק אפשר לעמוד מולו דום, "שב ואל תעשה עדיף" – עומדים דום מול הסוד שה' הוא הדם שלנו.

45.         ירידת הדם של ה' בתורה

אבל בשביל שה' ירד בדם, איך הוא יורד בדם? דרך ההתלבשות בתורה, שנקראת "אדם", "זאת התורה אדם", דווקא כשהאדם מת על התורה, שאז התורה מתקיימת בו (ודווקא בהקשר הזה היא נקראת אדם). קודם כל שמים את הדם באגנות. כתוב בזהר שהאגנות רומזים לפסוק "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג". דורשים את הפסוק על הסנהדרין, שכמו "שררך", הטבור, יושב באמצע הגוף, כך הסנהדרין – הסמוכים למזבח – יושבים באמצע העולם. ה' אמר לשפוך את הדם שלו כביכול לתוך האגנות, שהם הסנהדרין, ומשם לשפוך אותו על עם ישראל כולו – זה הדם של ה' שיורד מלמעלה למטה.

אם כן, צריך קודם להקריב את הדם שלנו – קודם כתוב "וחצי הדם זרק על המזבח". חצי הדם הוא הכין באגנות בשביל הפעולה שתבוא אחר כך, אבל חצי הדם הוא זרק מיד על המזבח – הדם שלנו – והוא גמר עם הפעולה הזו. מה זה? כתוב שחצי הדם שמיד זורקים על המזבח, שהוא חצי הדם שלנו, של עם ישראל, הוא מה שליהודי יש כח לבטל את רצונו לגמרי ולקיים את הפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". שוב, בדרושי דא"ח על הפסוקים האלה כתוב שהברית על הדם שכורתים עם ה' קורה בפרשה הראשונה של קריאת שמע, שנקראת "עושין רצונו של מקום".

העיקר שם הוא "מאדך", שהוא ה"עושין רצונו של מקום", וברגע שזוכים להגיע ל"בכל מאדך", "בכל ממונך" – גם כשמוכנים לשבת בבית הסהר יש לכך השלכות כספיות, אפשר להפסיד הרבה כסף בינתים, מה קורה עם הפרנסה חצי שנה בבית סהר?! ככה מקיימים "בכל מאדך", "בכל ממונך", ומה כתוב אחר כך? "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (על זה דברנו גם לפני כמה שיעורים). "אשר אנכי מצוך היום" הוא אותו "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (אין קודם "אנכי" בקריאת שמע) – הדם שהיה מוכן באגנות, ה"ויז נצחם", "נצח ישראל" מלמעלה.

46.         ברית האורות וברית הכלים

נחזור: מוסבר שיש שתי בריתות, ברית של אברים וברית של דם. ברית של אברים היא ברית בין הבתרים. לכן היא באמת נעשתה עם אברהם אבינו, בגימטריא רמחרמח אברים. רמח פקודין דאורייתא כנגד רמח איברין דמלכא. אבל הברית כאן, של ספר הברית ודם הברית, היא ברית של דם שהוא שרש ה-שסה – "'שמי' עם יה שסה", שגבוה באין ערוך מ"'זכרי' עם וה רמח". כלומר, זה אורות ביחס לכלים, ולא סתם אורות אלא אורות עצמיים, אורות של נצח.

47.         בטחון – תרומת הדם לברית דמים

נחזור ונסיים: מה אצלנו תמיד נצח? בטחון, בטחון פעיל דווקא, שלכאורה הוא בטחון של קום עשה. אמרנו שיש מצב ש"קום עשה" ו"שב ואל תעשה" הולך יחד. צריך לשאוף ל"קום עשה" ו"שב ואל תעשה" יחד, אבל עיקר הנכונות היא ל"שב ואל תעשה", עם הפסד ממון, "בכל מאדך", עם אהבת ה'. על ידי כך נמשך מלמעלה דם הברית, שהוא "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" שנמשך בתוך היהודי, וממילא הכל הוא עבודת בטחון.

יש אמונה ויש בטחון. יש לנו מאמר שלם "אמונה ובטחון", מה ההבדל ביניהם, ויש הרבה שיחות של הרבי בענין. בקיצור, לעניננו, אמונה לא מספיקה בשביל בעז לשבת בבית הסהר ולצאת בנצחון. זה לא מספיק דם, לא מספיק תרומת דם עבור עם ישראל. אבל בטחון – מי שיש לו בטחון – הולך על הכל. גם אין לו בעיה עם זה בכלל, כי הוא בוטח – "הבוטח בהוי' חסד יסובבנו", הוא מסובב חסד.

שוב, בטחון הוא הנצח והנצח הוא הדם, והדם הוא העצם – "נשבע הוי' בנפשו" היינו בעצמו, "אנא נפשי כתבית יהבית", ואותו אנכי בא מיד, "אשר אנכי מצוך היום על לבבך", לאחר ההעלאה של חצי הדם שלנו, "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". אחרי העלאת הדם שלנו בא חצי הדם של ה', דם הברית, "והיו הדברים האלה אשר אנכי [מי שאנכי] מצוך היום על לבבך". הכל מכח הבטחון, הנכונות להרצאת דמים.

48.         להגיע למקדש על ידי מסירות נפש

לפי מה שאמרנו קודם על הרצאת דמים – מכח זה יבנה בית המקדש, כי אמרנו שכל זמן שאין בית המקדש אין הרצאת דמים. מצד אחד הגרות שלמה גם בלי זה, אבל לפי הווארט של הרוגאטשובר הוא לא יהודי לענין קדשים. כדי להיות יהודי לענין קדשים חייבים את הרצאת דמים, ברית דמים, כל שלש הפעולות. אם כן, בזכות ברית הדמים שיש כאן גם נזכה במהרה בימינו לבנין בית המקדש.

לפי זה כל ענין בית המקדש הוא מסירות נפש. באמת, בית המקדש הוא ענין "אל המנוחה ואל הנחלה". הסברנו לפני כמה ימים את הפסוק "וירא מנוחה כי טוב" – איך מגיעים למנוחה? על ידי מסירות נפש מתוך בטחון, מתוך "אלהים לא תקלל", שלא מקללים את האלקים, את הדינים. רק לא מאירים את הממסד, אבל לא מקללים את האלקים. לחיים לחיים, שתהיה הרבה-הרבה שמחה, שמחת גאולה אמתית ושלמה, בנין בית המקדש עם כל הרצאת הדמים.



[1]. ד"ה "אלהים לא תקלל" – ראה לקמן הערה ג.

[2]. וזה לשונו:

או יאמר ואלה המשפטים דהנה כתיב מלך במשפט יעמיד ארץ דהנה יש צדיק אשר בידו הדינים להמתיקם ולהפכם לרחמים. וזהו מלך במשפט רוצה לומר מי שהוא במדרגה זאת שהוא מלך על המשפט דהיינו על הדינים יעמיד ארץ. ואיש תרומות יהרסנה דיש צדיק שהוא מנשא ומרים את העולם תמיד להשם יתברך ולעבודתו יתברך שמו והצדיק הזה הוא יהרם את הדינים שלא יבואו כלל וכלל ואינו צריך להמתיקם. וזהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם רוצה לומר הדינים תשים לפניהם או להמתיקם לרחמים או בדרך השני לעכבם שלא יצאו ולא יבואו כלל וכלל וק"ל.

[3]. וזה לשונו:

אלהים לא תקלל וכו' נראה לפרש דהנה התורה הקדושה מלמדת אותנו את הדרך אשר נלך בה להנצל מן הדינים שלא ישלטו בנו דהיינו שצריכים אנחנו להמתיק הדינים שגם הם יסכימו עמנו לרחמים וחלילה להתגרות עמהם לקללם ח"ו רק להמתיק אותם. וזה ש"ה אלהים לא תקלל רוצה לומר הדינים לא תקלל. וזהו זובח לאלהים יחרם כו' פירש כשתרצה לזבוח הדינים. יחרם בלתי לה' לבדו יחרם הוא לשון הקדש ע"ד דאיתא בגמרא סתם חרמים להקדש וזהו יחרם לה' כו' פירוש העיקר להביאם אל הקדושה לה' לבדו ולהפכם לרחמים ממילא.

וזהו ואלה המשפטים אשר תשים וכו' ו"ו מוסיף על ענין ראשון הנאמר בפרשת יתרו העשרת הדברות שנצטוו ישראל וכאשר תשמור כל הדברים אזי כל המשפטים תשים לפניהם שיהיו הדינים נמתקים ממילא. ונשיא בעמך לא תאור דהצדיק גמור ההולך תמיד בקדושה נקרא נשיא. וזהו והנשיאים הביאו את אבני השוהם דאבני החושן היו נגד י"ב צרופי הוי' ברוך הוא והנשיאים שהיו צדיקים גמורים הם הביאו את האבנים האלה דהיינו שפעלו ותקנו והביאו את י"ב צרופים הנ"ל ואל הצדיק האמיתי הזה הנ"ל אנחנו מחויבים לחבר אליו בכדי להוסיף לו אור גדול בקדושתו שתתפשט אורו על כל העולמות. וזהו נר ה' נשמת אדם רוצה לומר האור ה' צריך אתה להכניסו אל הצדיק הגמור אשר לו נשמת אדם דהיינו נשמה עליונה וגבוהה. ואמר הכתוב ונשיא בעמך וכו' דהנה הנביא הוכיח את ישראל ועמך כמריבי כהן יש לומר פירושו דאיתא בגמרא דחז"ל תקנו לכהנים גט מקושר מחמת שהם קפדנים ובתוך כך יתרצה לה שלא יגרשנה ולהבין באמת מה שהכהנים קפדנים הוא מחמת שהכהן יש בו צד קדושה יתירה ואורייתא הוא דמרתחי ליה כדאיתא כל רותחא בישא בר מרתחא דרבנן דהוא טב והוכיח הנביא ועמך כו' רוצה לומר הפשוטי בני אדם הנקראים בשם עם כמריבי כהן פירוש הם רתחנים וקפדנים ככהן. וזהו ועמך שהם פשוטי עם ככהן אומרים שאורייתא הוא דמרתחי להם ואין לך עון גדול ככועס שהוא כעובד עבודה זרה רוצה לומר וצריך הרחקה גדולה מאד מאיש נבל כזה. וזהו ונשיא בעמך רוצה לומר כשהנשיא עושה מעשה עם ומעורב במדות העם כנ"ל ועמך כמריבי כהן. לא תאור פירוש הרחק תרחיק ממנו כמשור המועד ואל תתחבר אליו להאיר בו באורך אור ה'.

[4]. ניגון מס' 100 בחוברת הניגונים של הרב (הניגון האחרון בדיסק "ניגונים חסידיים" 5).

[5]. לקו"ש חכ"ו עמ' 160 ואילך.

[6]. ראה מגן אבות פרשת משפטים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com