ג סיון תשס"ט - חנוכת בית המדרש החדש - יצהר הדפסה

 

בע"ה

ג' סיון ס"ט – חנוכת בית המדרש החדש – יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ימי ההכנה לקבלת התורה

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אנחנו עכשיו שלשה ימים, שלשת ימי הגבלה, לפני "זמן מתן תורתנו". מתכוננים לקבל את התורה מחדש. בטוח שה' נותן לנו את התורה, לכן אומרים "זמן מתן תורתנו", ואנחנו צריכים לעשות את הכלים לקבל את התורה שה' נותן לנו (ושתהיה "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות"). בשביל זה יש את ר"ח סיון, "ויחן שם ישראל נגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד" – זה התנאי הראשון – ואחר כך יש את ההכנה היותר קרובה, של שלשת ימי הגבלה (לדעת רבי יוסי משה הוסיף יום אחד מדעתו, כדי שתהיה הקבלה שלנו בפנימיות, אבל עיקר מתן התורה, תורה מן השמים, הוא ב-ו בסיון, כפי שעלה ברצונו יתברך, וכך הוא מדי שנה בשנה, מתן התורה מחדש, "זמן מתן תורתנו", ודוק).

 

א. המדבר – מקום מתן תורה ובנית המנהיגות

למה נתנה התורה במדבר?

התורה נתנה במדבר [גימטריא יפה: התורה נתנה במדבר = 1369 = 37, יחידה, בריבוע = "ורוח אלהים [רוחו של מלך המשיח] מרחפת על פני המים" = מספר האותיות בפרשת "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני וגו'" שלפני עשרת הדברות, היינו הפרשה ש'מרחפת' על פני ה'אין מים אלא תורה'). יש הרבה ששואלים, והרבה תשובות, למה ה' נתן לנו את תורתנו הקדושה דווקא במדבר (למה נתנה התורה במדבר? = 1444, 38 בריבוע, תוספת 1 בשרש הריבוע, וד"ל; 1444 ועוד 1369 = 2813 = מספר ההשראה של 38, סוד 'רוח מרחפת', וד"ל). זה הנושא שאנחנו נתייחס אליו היום. קודם נאמר חמשה טעמים שונים למה נתנה התורה במדבר, אחר כך נקשר את זה עם מאמר חז"ל במסכת שבת שיש חמשה שמות למדבר – כנראה שיש קשר. אנחנו יודעים שהתורה נתנה בחמשה קולות – זה קשור לחתונה, חתן וכלה, שהקב"ה החתן ואנחנו הכלה. כמובן שרוצים לשייך את זה באופן מיוחד למקום הזה ולשמחה הזאת שלנו היום.

נישואי ה' וישראל במקום הפקר

קודם כל, מדבר זה מקום הפקר. ה' רוצה שנצא למקום הזה, המקום המופקר, ושמה הוא מכין לנו חופה וקדושין, ולא במקום אחר – רק במקום שהוא מופקר, שהכל הפקר שם (הפקר הוא המקום בו מגיעה הכלה לפרקה. הפקר = שכינה, המקום בו זוכים ל"שכינה ביניהם". הפקר הפקר = 770, המקום הטוב ביותר לבנות בית משיח, בנין עדי עד). ידוע שיש גם בארץ ישראל מדבר – קוראים לזה "מדבר ארץ ישראל" (ארץ ישראל היא כפולה של 13 – 832 = 13 פעמים 64. מדבר ארץ ישראל הוא כפולה של 7 – 1078 = 7 בריבוע פעמים 22. יוצא מכאן, לפי הכלל הידוע בזה, שהם זוג של זכר ונקבה, שעל כן דוקא במקום הפקר, במדבר, מגיעה הכלה לפרקה כנ"ל, "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", שהוא סוד "ימצאהו בארץ מדבר וגו'" כמו שיתבאר, וד"ל).

'השטחים הכבושים' – מדבר ארץ ישראל

אפשר לדרוש היום את השם מדבר על כל מה שקוראים 'שטחים', היות שזה מקום הפקר, שבאמת אף אחד באופן רשמי לא רוצה לקחת אחריות על המקום הזה, כמעט ששכחו שאולי צריך לספח את המקום הזה. כנראה שזה מחכה למלך המשיח, שהוא יקח את המקום והוא יכריז ויצהיר על שלמות ארץ ישראל, ואז לא יהיה שום פקפוק לגבי כל המקומות האלו שקוראים להם בינתיים 'שטחים כבושים'. השטחים האלה, שאנחנו בהשגחה עליונה יושבים במקום כזה, זה בהחלט מקום של מדבר. הבית הזה עומד בתוך "מדבר ארץ ישראל".

משיח מוציא ישראל למדבר – מקום ההתפקדות וההזדהות עם משה

כתוב שכאשר יבוא מלך המשיח אז הוא יוציא את כל עם ישראל למדבר, ושם הוא יכין את העם לקראת הגאולה, ואחרי שכולם יהיו מוכנים אז כולנו עולים ארצה. אבל כדי להכין את העם, כמו אז כן היום, צריך לצאת למדבר. כנראה שבמדבר המשיח גם יתחיל לגלות לעם את ה"תורה חדשה מאתי תצא", "חדוש תורה מאתי תצא" – תורת מלך המשיח. אחרי שהעם מתבסם מתורתו של מלך המשיח, שזה דווקא בתוך המדבר, ואחרי שהוא מתפקד (במקום הפקר דווקא, שרשי פקד-פקר מתחלפים, וד"ל), כמו בחומש במדבר – שתמיד חל בו מתן תורה – "חומש הפקודים". צריך להבין שדווקא במדבר אפשר להתפקד כמו שצריך – כל העם על דגליהם, הכל תחת מנהיגות אמיתית, מנהיגות של משה רבינו ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". כנראה שהמדבר זה גם מקום מיוחד ומסוגל להתלכד סביב משה רבינו, להכיר את משה רבינו, להזדהות איתו ולהתמסר אליו (כאשר כל המשברים של חומש במדבר הם מסביב לנושא הזה). כנראה שלא כל כך פשוט להתחבר למשה רבינו במקום של ישוב, על כל פנים לכתחילה.

"ימצאהו בארץ מדבר"

כתוב בשירת האזינו – גולת הכותרת של תורת משה רבינו, עליה נאמר "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" – "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן יסובננהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו", שם אפשר למצוא אותנו. הפסוק הזה רומז לספירות הראשונות כחב"ד: "ימצאהו" זה כתר, "והחכמה מאין תמצא", "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' [הטוב]" – רצון זה כתר. שם הקב"ה מוצא אותנו, בתוך המדבר (מקום ההפקר כנ"ל). "יסובננהו" בתושב"כ, זה החכמה. "יבוננהו" בתושבע"פ, בינה, "תורת אמך" (שהיא תורה שבעל פה). "יצרנהו כאישון עינו" זה הדעת. כנראה שכמו שהחתן מוצא את הכלה דווקא במדבר, כך ה' מוצא אותנו ואנחנו אותו במדבר. כך כשיבוא בקרוב ממש מלך המשיח כתוב שצריך להוציא את כולם למדבר, ושם מתחילה הגאולה. כמו שאמרנו, כאן זה מדבר. כאן בונים בית בתוך המדבר – בית תלמוד.

 

ב. חמשה טעמים לנתינת התורה במדבר

טעם ראשון: כתר תורה במקום הפקר – כל מי שרוצה ליטול יבוא ויטול

אמרנו שיש כמה וכמה טעמים למה ה' בוחר לתת את התורה במדבר. הדבר שמובא ברמב"ם שהתורה ניתנה במקום הפקר, כדי שידעו ויבינו כל באי עולם שהתורה הפקר וכל הרוצה יכול ללמוד. כתר כהונה וכתר מלכות אינם הפקר, אלא בירושה, אבל כתר תורה מופקר לכל מי שרוצה להרים. צריך להתייגע – "[לא יגעתי ומצאתי אל תאמין] יגעתי ומצאתי תאמין" – אבל מי שמתייגע זוכה לזה. מי שנוסע מרפידים – עוזב את רפיון הידים לגמרי, ומתמסר לתורה (וכפי שנתבאר בשיעור ר"ח סיון) – אז מגיע ל"ויחן שם ישראל נגד ההר", ואז הוא יכול לקבל את התורה. כמו שאמרנו, שהקב"ה נותן את התורה אבל עלינו לקבל את התורה. זו הסיבה הידועה שה' נותן דווקא במדבר, לומר שהתורה היא הפקר לכל.

טעם שני: "מי שמשים עצמו כמדבר"

יש עוד מאמר חז"ל ידוע, שבשביל לזכות בתורה לא מספיק לדעת שהתורה מונחת במקום הפקר ואני צריך להרים אותה, אלא שאני עצמי צריך להיות כמדבר. התורה נתנה רק למי שמשים עצמו כמדבר, למי שמשפיל עצמו כמדבר. מדבר זה מקום שכולם דורסים עליו. צריך להיות "ונפשי כעפר לכל תהיה" ואז "פתח לבי בתורתך" (כמו שאומרים אחרי שמו"ע). קבלת התורה זה בלב, וכדי לקבל את התורה צריך שאדם ישים את עצמו כמדבר. זה טעם שני.

חמשת שמות המדבר (כנגד "חמשה שמות נקראו לה לנשמה")

הטעם השלישי בעצם יוצא מהתוס' על הגמרא בשבת, בסוגית מ"ת, בה כתוב שחמשה שמות נקראו למדבר. נאמר את חמשת השמות לפי הסדר הקבלי שלהם (שנסביר בהמשך): מדבר קדמות, מדבר קדש, מדבר סיני, מדבר פארן, מדבר צין. השם העצמי – חורב. יש מי שחולק ואומר שהשם העצמי הוא סיני, וחורב זה אחד מחמשת השמות. הגמרא הזו בדיוק מקבילה ל"חמשה שמות נקראו לה לנשמה", וכמו שמבואר – במיוחד בחסידות – שזה לא כולל את עצם הנשמה. יש את עצם הנשמה, ויש את "חמשה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה חיה יחידה". הדוגמה היחידה שממש מקבילה לזה זה מאמר חז"ל זה, שיש את העצם ויש לו תוספת של חמשה שמות. אז יש מחלוקת מה העצם, חורב או סיני. אם זה חורב, אז חמשת השמות זה מדבר קדמות, מדבר קדש, מדבר סיני, מדבר פארן, מדבר צין.

קושית ר"י בעל התוספות

יש תוס' ארוך על המקום, שר"י בעל התוס' לא מבין את זה בכלל – אומר שכל מדבר כאן זה מקום אחר לחלוטין, מדבר צין זה לא מדבר פארן וזה לא מדבר סיני ואף אחד מהם ודאי לא מדבר קדמות וכו'. הוא מביא את הפסוקים המפורשים במסעות, שממדבר סיני נוסעים הלאה עד שמגיעים למדבר פארן, ממדבר פארן נוסעים הלאה עד שמגיעים למדבר צין, ושלשת המדברות הללו כולם בצד דרום של ארץ ישראל. לפי הסדר זה קודם סיני, אחר כך פארן ואחר כך צין (וכך יוצא לנו גם הסדר הקבלי כמו שיתבאר, מסיני-בינה לפארן-תפארת לצין-מלכות, סוד "הלך בתם" ר"ת בינה-תפארת-מלכות כנודע). אבל קדמות, כשמו כן הוא, זה בצד מזרח של ארץ ישראל, זה בערבות מואב שם חנה עם ישראל לפני שעברו את הירדן ונכנסו לארץ. איפה בכלל מוזכר מדבר קדמות? במלחמת סיחון, שמשה שולח מלאכים ממדבר קדמות לסיחון מלך חשבון, פותח בשלום. אז זה בכלל מקום אחר. אז איך הגמרא אומרת שחמשה שמות נקראו לו, לאותו מדבר של מתן תורה?! לגבי הקושיא הראשונה, שמאריך בה, שלא סיני זה פארן ולא פארן זה צין, בסוף הוא מסתדר שזה המשך אחד – זה מדבר גדול, והיות שכל המקומות האלה בהמשך אחד אז נניח שלהכל קוראים מדבר אחד. אבל מדבר קדמות הוא משאיר בצ"ע, כי זה בכלל מקום אחר – לא קרוב בכלל, לא בצד דרום של ארץ ישראל אלא בצד מזרח. כך משאיר ר"י בעל התוס' בצ"ע. זה לאחר שהוא אומר שקדש זה סיני – לזה מסכים, שמדבר קדש זה מדבר סיני, ויש הוכחה לזה בפסוק בתהלים כ"ט (שם נמנו הקולות של מתן תורה), ששם כתוב "קול הוי' יחיל מדבר, יחיל הוי' מדבר קדש". הוא אומר שמדובר בשעת מתן תורה, אז מבין שהמקום של מ"ת נקרא מדבר קדש – אז קדש זה סיני (סוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", חכמה-קדש ובינה-סיני, כמו שיתבאר). סיני זה קרוב לפארן – מספיק קרוב שנניח שנחשב המשך אחד. פארן זה מספיק קרוב לצין שנניח שהכל דבר אחד. אבל שוב, קדמות לא מסתדר.

הסבר שאר המפרשים: הגמרא באה להחדיר מודעות שכל המדבריות הן אחד בעצם

שאר המפרשים אחרי התוס' – המפרש העיקרי, שנראה כמה נוכל להתייחס היום, זה המהר"ל מפראג, שכדרכו בקדש מאריך באגדתא, ובחז"ל הזה מאריך בתפארת ישראל. יש עוד חז"ל, לא בגמרא אלא במדרש, שכתוב שלהר עליו נתנה תורה נקראו חמשה שמות (לא למדבר) – הר אלהים, הר בשן, הר גבנונים, הר סיני, הר חורב. שם אין ששי עצם, אלא רק חמשה שמות של ההר. בחז"ל הזה הוא מאריך להסביר את חמשת שמות ההר בספר גבורות ה'. אבל את חמשת שמות המדבר, עם העצם (שתלוי במחלוקת), הוא מאריך להסביר בתפארת ישראל. הוא מסביר, וכך גם עוד מפרשי האגדתא בש"ס, שאף על פי שקדמות זה באמת הכי רחוק מכל שאר המקומות, מה שחז"ל רוצים לומר כאן שכל המדבר כולו זה בעם דבר אחד, מהות אחת. כל מה שמוזכר מאז יציאת בני ישראל ממצרים ועד שמגיעים לארץ טובה ורחבה, ארץ נושבת, ארץ ישראל – הכל זה "המדבר הגדול והנורא", זה מדבר נורא גדול, וכל המדברות וכל השמות זה בעצם דבר אחד. זה מה שרוצים להדגיש, ודווקא מתוך המודעות הזאת, שכל המדבר על כל השמות והמקומות זה מהות אחת – זו מודעות של מתן תורה, שצריך לדעת שהתורה נתנה במדבר שהוא גדול ונורא, שהוא נורא גדול.

טעם שלישי: התורה לא שייכת למקום מסוים

איך אנחנו אומרים את זה בשפה שלנו? כתוב שאם התורה היתה נתנת בישוב אז בני אותו ישוב – אפילו כאן בארץ ישראל – היו אומרים שהתורה שייכת לאותו מקום, שהתורה שייכת לארץ ישראל. זה אוטומטי, מחויב המציאות, שאם התורה נתנת במקום מסוים בני המקום יחשבו (קצת בצדק לכאורה) שהתורה שייכת להם. זה קצת דומה לפירוש של ההפקר, אבל אחרת בכל זאת. הפקר הכוונה שלא שייך למישהו מסוים, וכאן הכוונה שלא שייך למקום מסוים על כדור הארץ. בפירוש הקודם שלא שייך למשפחה מיוחדת – זה לא כמו כתר כהונה או כתר מלכות – אלא מונח וכל אחד יכול לזכות בזה. אבל כאן הדגש הוא שאתה חושב שהתורה נתנה במדבר סיני, אבל ה' נתן את התורה שם כי מדבר סיני ומדבר קדמות זה אותו דבר (והוא על דרך סוד קפיצת הארץ של יעקב אבינו ושל הבעל שם טוב, שכל המדברות נקפלו למדבר סיני – "באו מדבר סיני", יחד עם עם ישראל).

סדנא דארעא חד הוא

איך אומרים את זה בלשון הנגלה של התורה? "סדנא דארעא חד הוא" (וקצת פלא שלא ראיתי אחד המפרשים שמשתמש בלשון זה). זו הלכה של שמואל בגמרא (שמואל דווקא, ששרשו במוחין דאמא כידוע, בבינה עילאה, עליה נאמר "ואי זה מקום בינה", וכמו שיתבאר, וד"ל), שמי שקונה עשר שדות בעשרה מקומות שונים לגמרי – שדה כאן ושדה באמריקה (לא מפורש, אבל זה הפשט שיוצא, שאפילו אם יש את הים הגדול באמצע) – ומחזיק בשדה אחת, לא מחזיק באמריקה אלא בשדה אחת מהעשר שקנה ביחד, קונה את כולן, כי "סדנא דארעא חד הוא". גוף כדור הארץ זה בעצם דבר אחד. עד כדי כך שהמפרשים, כמו המצודות על התנ"ך בכמה מקומות, כותב ש"ארץ" זה לשון יחיד ו"שמים" לשון רבים – כמו "שמעו שמים והאזיני ארץ", בתחלת נבואת ישעיהו – כי יש הרבה שמים, שבעה רקיעים, אבל ארץ יש רק אחת. הוא אומר שזה מה שאמרו חז"ל "סדנא דארעא חד הוא". איפה זה מתגלה שבעצם "סדנא דארעא חד הוא"? במדבר (בחינת תהו, "בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן", ששם גילוי האחדות הפשוטה ללא התחלקות והתכללות הספירות זו בזו, סוד עולם התיקון, סוד ספירת העומר חסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, לא כך המדבר, אין כאן פארן שבסיני וקדמות שבצין וכיוצא בזה אלא סדנא דארעא חד הוא בעצם, וזה גם סוד אפשרות הקיפול כנ"ל, שאין זה התכללות המקומות אלא גילוי מילתא שהכל אחד בעצם, וד"ל). זה המאמר חז"ל הזה, שכל השמות של המדבר, בכל המקומות האלה, זה הכל מקום אחד, הכל אותו מדבר. שוב, התוס' נשאר בצ"ע לגבי "מדבר קדמות", שזה בכלל מקום אחר לכאורה, אבל כמו שנסביר "קדמות" זה הכתר עליון של הכל, שמשמה הכל יוצא. שם זה האורות הגדולים ביותר של התהו, שצריכים אותם כדי לנצח את סיחון ועוג. צריך את הכחות ואת האורות של "תהו ילל ישמן" דווקא של מדבר קדמות (לאחר שפותחים בשלום, כמו שכתוב בפסוק).

התורה – תופעה לא מקומית (ולא מוגבלת בזמן)

שוב, איך אנחנו אומרים את הרעיון הזה בשפה שלנו? אומרים שהמדבר זה מודעות לא-מקומית. שאם התורה היתה נתנת במקום ישוב אז אוטומטית המודעות של התורה היתה מודעות מקומית, משהו מוגבל, וגם זמני (כי מקום וזמן הולכים יחד). אבל כדי שהתורה תהיה גם תורה לא-מקומית, ששייכת בכל מקום, וממילא גם לא זמנית, אלא נצחית לעולם ועד (וכתורת הבעל שם טוב הידועה, גם בנוגע למצות התלויות בארץ, ובכלל בנוגע לכל ספורי התורה, שהכל שייך לעבודת השי"ת בכל מקום ובכל זמן לכל נפש מישראל, הרי זה עיקר תורת החסידות, ראשית הגילוי של תורת משיח) – בשביל זה חייבים לתת את התורה בתוך המדבר, מדבר שיש לו חמשה שמות וכל שם הוא מקום אחר לגמרי, אבל זה אותו מדבר (הכל הוא מדבר סיני ר"ת "נכנס יין [שבעים פנים לתורה] יצא סוד [איך שהכל אחד למעלה מהמקום והזמן]"). אם כן, עד כאן זה הטעם השלישי לנתינת התורה במדבר דווקא, שיש לו אסמכתא חזקה בתוך התוס' וכל המפרשים שבאים אחרי התוס'.

סיכום שלשת הטעמים עד כה

נחזור: יש טעם הכי פשוט, שהתורה נתנה במדבר כי זה מקום הפקר, שכל אחד יכול לבוא ולזכות בכתר תורה. יש עכשו הטעם שאמרנו, שנראה לפי הסוד שזה הולך ביחד אתו, שהטעם שהתורה זה משהו לא מקומי וממילא גם לא זמני. יש את הטעם שבשביל לזכות לתורה צריך שאדם ישים עצמו כמדבר – שרק מי שמשים את עצמו כמדבר יכול לזכות לתורה. הרי התורה נמשלה למים, ו"מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך" כך דברי תורה נקווים רק במי שמנמיך את עצמו, מי שהכי למטה. לכן כתוב שמי ש"ענו טפי" – כמו בית הלל, או כמו הבית יוסף – הלכה כמותו. כמו דוד המלך שאמר "והייתי שפל בעיני", שמפני זה "'והוי' עמו', הלכה כמותו בכל מקום". ההלכה רק כדעת הענוים, כי דברי תורה יורדים למקום הכי נמוך. עד כאן שלשה טעמים. יש עוד שני טעמים.

טעם רביעי: המדבר – מקום של דבור מתוך בטול במציאות

יש טעם שמדבר זה לשון דבור – זה אותו שרש, דבר. על פניו זה קצת נשמע כדבר והפוכו – מדבר זה מקום שומם, בקושי מהדהד שם איזה קול, ודבור זה ישוב. האדם נקרא מְדַבֵּר, אדם יושב במקום מיושב – זה התכלית של בן אדם, שיהיה מיושב בתוך ישוב, לא במדבר. אז איך זה שמִדְבַּר זה לשון מְדַבֵּר? הפירוש של "משים את עצמו כמדבר" נקרא בעבודת ה' שפלות וענוה – גם המדבר זה שפלות, וגם הר סיני הוא הנמוך בין ההרים. "משה קבל תורה מסיני" – משה הוא הענו מכל אדם, וגם ההר הוא אמנם הר, אבל נמוך בעצם. לתכונה זאת קוראים שפלות. המדבר שהוא לגמרי נדרס ונדרך זה שפלות. ההר הנמוך זה ענוה. יש עוד משהו – בטול, בטול מוחלט. בטול זה פנימיות החכמה. פסוק הכותרת לפני עשה"ד זה "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". כולם היו שם, גם הדורות הבאים, כל הנשמות העתידות, אז למי זה "לאמר"? הרי כולם היו שם, ו"לאמר" זה תמיד למישהו אחר. האוה"ח הק' מונה עשרה פירושים, שפעם עשינו מהם פרצוף, אבל אדה"ז אומר פירוש אחד בשם המגיד בשם הבעל שם טוב – ש"לאמר" זה שהדברים יאמרו מעצמם. "אורייתא מחכמה נפקת", וכדי להיות שייך לתורה, לזכות לתורה, צריך להיות בבטול במציאות שזה דרגת החכמה. מי שבטל במציאות אז "אני המשנה המדברת בתוך פיך". קודם הזכרנו את הב"י כענו ושפל, שאליו יורדים המים ממקום גבוה למקום נמוך, אבל כאן עוד יותר. הב"י זכה למגיד, ולא עוד אלא שזכה ל"אני המשנה המדברת מתוך פיך". לזכות לזה זה בטול, ולא רק שפלות – זה בטול במציאות, זה "תען לשוני אמרתך". "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", שהדברים יתאמרו מעצמם בפיו של מי שבטל ולומד תורה מתוך בטול. לכן המדבר הוא "מפעיל". יש ווארט שהמגיד אמר לאדה"ז, שכל שם עצם עם האות מ בתחילה זה על דרך לשון מפעיל – המדבר הוא זה שפועל את הדבור, הסבה של הדבור. בדרך כלל בסבה לא שומעים או רואים את התוצאה, המסובב, אבל הוא המניע – "כח המניע הבלתי מתנועע". אמרנו שלא שומעים דבור במדבר אלא בישוב, אבל מי שפועל את זה הוא המדבר. הוא שרש הדבור. התורה נתנה במדבר כדי שנזכה לחכמה עילאה, "אבא מקנן באצילות". הישוב מתחיל מעולם הבריאה ומטה, אבל יחסית האצילות זה עדיין בגדר מדבר – הוא בטל, מקום של בטול במציאות, וזה שרש המדבר.

טעם חמישי: המדבר מצמיח הנהגה

אחרון אחרון חביב, עוד פירוש למה התורה נתנה במדבר, וכבר רמזנו לזה קודם: כמו שמדבר זה לשון דבור, דבור זה גם לשון הנהגה – "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". הוא הדבר שאמרנו בהתחלה, שיש תכונה וסגולה מיוחדת במדבר להכיר ולקבוע הנהגה בעם ישראל. זה גם לכאורה דבר והפוכו: הנהגה זה בשביל ישוב, התכלית של ההנהגה זה ליישב את הארץ, להגיע לארץ נושבת. אבל כדי לבנות את ההנהגה, להכיר במנהיג – במשיח הנקרא "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – ושהוא יתחיל לסדר את העם (הענין של חומש הפקודים כנ"ל), זה דווקא במדבר, לשון הנהגה. אי אפשר להכנס לארץ ישראל בלי הנהגה. זו בעיה – אם נכנסים לארץ וחושבים שכאן בארץ נבנה את ההנהגה, יש בזה טעות. אי אפשר לבנות הנהגה לאחר שאנחנו כבר באיזה מקום מיושב (שנדמה לנו שהחיים כבר מסודרים, מאיזו בחינה שלא תהיה). חייבים לבנות את ההנהגה מחוץ לישוב, במקום מדבר, שזה כאן.

סיכום: מדבר ארץ ישראל למעליותא

למי שלא היה פה בהתחלה – אמרנו שיצהר, כאן, זה מדבר, זה נקרא "מדבר ארץ ישראל". כל מקום מופקר בהשגח"פ זה מדבר. חשבנו שרע מאד שהממשלה מפקירה מקומות בארץ ישראל, אבל כעת רואים שזה בהשגחה עליונה – צריך שהמקום הזה יהיה מדבר, בשביל כל חמשת הדברים שאמרנו:

צריך מדבר, בשביל שלא יהיו מיוחסים. אין משפחות מיוחסות בין המתנחלים, וברגע שמתחיל להיות ככה זה כבר לא התנחלות. מי החלוצים? החל מבני גד, הפחות מיוחסים הם החלוצים.

דבר שני – אנשים בשפלות, שמשימים את עצמם כמדבר (וממילא דוגלים בעבודה עברית, כל סוגי העבודה, גם ה'בזוים' ביותר).

דבר שלישי, שזה יותר קשה – אנשים שחושבים לא מקומי. דרך אגב, אחד שחושב לא מקומי, אז גם כשיעקרו אותו מביתו ר"ל זה לא ישבור אותו, בגלל שהוא לא מקומי, בעצם הוא לא מקומי. זה דבר שאנחנו מדברים עליו כל הזמן, שבקושי תופסים את הנקודה הזאת – שצריך להיות לא מקומי, זה השרש, זה הכתר (כפי שמתלגה בבינה דווקא כמו שיתבאר, סוד גילוי עתיקא באמא דווקא, שעל כן שני שמות העצם, מאן כדאית ליה ומאן כדאית ליה, כאשר מתפרשים כשם תאר מקומם בבינה דווקא, וד"ל).

כל מה שדברנו זה אורות דתהו, ואחר כך ה' רוצה שנכניס את האורות דתהו בכלים דתיקון, אבל קודם צריכים להאחז בשרש, באורות דתהו. כך הרבי אומר, שהמשיח זה אורות דתהו, אבל צריכים להוריד את זה לתוך כלים דתיקון. משה רבינו הוא תהו, מהשמיטה הקודמת – רק הוא, הנשמה הכי תוהית בכל התורה כולה – והוא זה שנותן תורה, שזה תכלית התיקון. תכלית התיקון, שזה התורה עצמה, באה מהנשמה שהיא הכי תהו מכולם – "מן המים משיתהו", משיתהו אותיות שמי-תהו. משיתהו בגימטריא "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל", שכולם יראו ויבינו את זה. יש את התופעה-לא-מקומית, שזה המדבר, "סדנא דארעא חד הוא".

למעלה מכל זה יש את הבטול המוחלט, "אני המשנה המדברת בתוך פיך", שזה המדבר מדבר.

יותר גבוה מהכל, שדווקא במדבר – שלכאורה לא צומח בו שום דבר, אבל כן צומח שם משהו, הדבר הכי חשוב – צומח "צמח שמו ומתחתיו יצמח", משיח צומח שם, הנהגת עם ישראל צומחת במדבר.

אשרינו שהמדבר שלנו היום זה "מדבר ארץ ישראל", זה זכות שזה מדבר של ארץ ישראל!


 

ג. חמשת שמות המדבר (והקבלתם לחמשת הטעמים)

חמשת השמות וחמשת הטעמים – חמש הנקודות היוצאות מעיני א"ק

אם כי שאמרנו שחמשת השמות של חז"ל שייכים כולם לתפיסה שהתורה נתנה במקום שהוא לא-מקומי, שהוא מדבר, אבל יש להקביל את חמשת השמות לכל חמשת הטעמים הנ"ל ובכלל לכל חמשת הפרצופים. או, בלשון האר"י הקדוש, חמש הנקודות שיצאו בעולם התהו. הרי הכל כאן זה תהו. שם העצם זה א"ק, אבל מתוך עיני א"ק יוצאות חמש נקודות (זה באותיות של קבלה). חמש הנקודות שיוצאות הן סוד חמשת השמות של המדבר, והם עצמם מקבילים לחמשת הטעמים שמנינו לכך שהקב"ה נותן לנו את התורה דווקא במדבר, כפי שנסביר. קודם הסדר: חמש נקודות זה כתר-חכמה-בינה-תפארת-מלכות (כשהתפארת כוללת את הו"ק). זה חמש הנקודות שיוצאות מעיני א"ק, שזה עולם התהו, זה המדבר, ה"תהו ילל ישמן". זה השרש של משה רבינו.

מדבר קדמות – כתר

קדמות זה הכתר. בכל מקום "קדם" זה לשון כתר. יש "גן בעדן מקדם" – עדן זה חכמה, קדם זה כתר, הנהר שיוצא מעדן זה בינה, הנחלים שיוצאים מהנהר הם המדות, והים בסוף ("כל הנחלים הולכים אל הים") זה המלכות, זה הגן שהנהר יוצא להשקות אותו. כל מימי הנהר, שיובל שמו (ושכן "הוא פרת", הוא דמעיקרא; יובל פרת = כח פעמים הוי' ב"ה), יוצאים מתחת עץ החיים, באמצע הגן, וזה המלכות. אבל "קדם" זה כתר. ידוע גם הפירוש המפורסם בחסידות שכל מה שחז"ל אומרים שקדם – כמו "דרך ארץ קדמה לתורה" – זה הכתר. אם אומרים "דרך ארץ קדמה לתורה" סימן שלדרך ארץ יש לה שרש בכתר, ולכן קדמה – לא רק בזמן אלא גם במעלה.

חמש קדימות

בכלל, כל חמש הנקודות – בלשון האר"י – נכללו בנקודה הראשונה של הכתר. לכן בראשונים יש מושג "חמש קדימות" – מדבר קדמות הוא עצמו כולל חמש קדימות (רק הוא בלשון רבים, קדמות, מה שאין שמות שאר המדברות – קדש, סיני, פארן, צין – הכל בלשון יחיד, ודוק), שהן בעצמן כנגד חמש הנקודות, כאשר הקדימה שכנגד הכתר נקראת "קדימה בעילה" (זה לשון החוקרים, הראשונים), והדוגמה לכך (שמובא בראשונים) זה קדימת השמש לאור. לכל קדימה הראשונים, בעלי החקירה, מביאים דוגמה. יש קדימה בעילה, קדימה במעלה, קדימה בטבע, קדימה בזמן, קדימה במערכה. בקיצור נמרץ, שנבין פשט: קדימה במעלה זה שהחכם קודם לטפש, קדימה בטבע זה הפשוט קודם למורכב (התא קודם לאורגניזם המלא, המורכב), קדימה בזמן זה שראובן קודם לשמעון, קדימה במערכה זה שהמלך קודם למשנה (ולשליש). אמרתי אותם עכשו ג"כ לפי סדר חמש הנקודות הכלולות (והיוצאות) ממדבר קדמות. אבל הקדימה שכנגד הכתר עצמו נקראת קדימה בעילה, שזה קדימה מסוג אחר. אפילו שנאמר שהקב"ה בורא את השמש ואת האור שלה ביחד ממש, באותו רגע ממש, אבל היות שהאור מאיר מתוך השמש אז אני אומר שהשמש קודם לאור.

מדבר קדמות – קדימה בעילה, כתר שבכתר

לומר שהשמש קודמת לאור, אף על פי שאין כאן קדימה במעלה (השמש לא יותר חכמה מהאור) ולא בטבע (השמש לא יותר מורכבת מהאור), ולא בזמן ולא במערכה – השמש קודם בעילה, זה לשון הראשונים, זה עצם ה"מדבר קדמות". למה מדגישים את זה? כי קדם זה צד מזרח. ולמה קוראים לכיוון הזה מזרח? "ויחן שם ישראל נגד ההר" אומר רש"י (בשם חז"ל) "לצד מזרח" – כל נגד זה מזרח בחז"ל. למה קוראים לו מזרח, ולמה הוא קדם? בגלל "ממזרח שמש [עד מבואו מהולל שם הוי']" – זה על שם זריחת השמש. לכן ה"קדם" של המזרח שייך במיוחד לקדימה בעילה של השמש לאורה. את האור רואים עוד לפני השמש, אז לפחות לגבי החושים שלי זה הפוך מקדימה בזמן, אבל הזריחה עצמה זה לא האור של עלות השחר ואחרי זה, אלא שאני מתחיל לראות את כדור השמש עולה באופק. זה עצם הקדימה (בשביל לחוות זה צריך לקום מוקדם בבקר, להתפלל עם הנץ, רק שלא כולם בדרגת הכתר). שוב, זה נקרא קדימה בעילה, שזה הקדימה של הכתר – זה מדבר קדמות.

משה רבינו שבדור קודם בעילה

מי זה השמש? זה גם המנהיג של עם ישראל (כמו שמשון בדורו, המשיח דתהו כידוע באר"י – השורף שדות פלישתים ומפיל את בנינם, חוץ ממה שהורג אלף איש מהם בלחי החמור וכיוצא בזה, להחזיר את הישוב הבלתי מתוקן לתהו, וד"ל – שנקרא על שם קונו, "שמש ומגן הוי' אלהים"). מי שקודם בעצם, שגם כן לפי מה שאמרנו – מי שקודם בעצם לא חייב להיות הכי חכם. מי יודע מי יותר חכם בשכל האנושי, משה רבינו או קרח ש"פקח היה" (בעל הישמח משה העיד על עצמו שבגלגול קודם היה מאנשי קרח, שחשב שהוא יותר חכם ממשה)? מי יודע מי יקבל יותר נקודות באיי-קיו, או במבחן אחר שיעשו? זה גם לא אומר שהוא יותר פשוט לעומת מורכב, או שיותר גדול בגיל (הרי התורה נתנה על ידי משה רבינו, השלישי לבטן, ולא על ידי הבכור). ה' עושה אותו "ויהי בישורון מלך", אבל אפילו בזה יש שני פירושים אם ה' הוא המלך או משה המלך – זה לא העיקר אצלו. העיקר אצלו זה עצם המזרח, עצם השמש – "מדבר קדמות" (= שעשועים, סוד השעשועים העצמיים של התורה הקדומה, וכמו שיתבאר).

מדבר קדש – חכמה

אחר כך יש "מדבר קדש" – זה כנגד החכמה, כמפורש בכל ספרי הקבלה ש"קדש מלה בגרמיה" זה חכמה. הסברנו שחכמה זה בטול. יש דומם-צומח-חי-מדבר כנגד מלכות-מדות-בינה-חכמה, ומי שמדבר – "אני המשנה המדברת מתוך פיך", שזה "תען לשוני אמרתך", "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – זה "מדבר קדש", זו הבחינה הזאת. הפס' שתוס' מביא על מדבר קדש זה "קול הוי' יחיל מדבר יחיל הוי' מדבר קדש". זה קשור לקול של הקב"ה במתן תורה, שזה גם הקול של "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" ומתוך גרונו של כל יהודי שזוכה למדרגה זו, דרגת האצילות.

מדבר קדמות – "שמעליו נתנה קדומה"

לא אמרנו איך חז"ל דורשים את כל השמות הללו על שם מתן תורה. למה המדבר של מתן תורה נקרא מדבר קדמות? חז"ל אומרים ש"מעליו נתנה קדומה" – התורה שנתנה במדבר קדמות נקראת "קדומה". יש בזה שני פירושים בין המפרשים. הפירוש הכי פשוט ש"קדומה" זה "המשל הקדמוני", שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה. פירוש שני, שהיות ש"מדבר קדמות" זה באמת ערבות מואב, שהגענו לשם בסוף ארבעים שנות הליכתנו במדבר, אז "קדומה" רומזת לכך שמשנה תורה, חומש דברים, ששמענו בערבות מואב, הוא הוא אותה תורה "קדומה" שקבלנו ארבעים שנה קודם בהר סיני. אבל עיקר הפירוש הוא הפירוש הראשון, שהתורה נקראת "קדומה" על שם מקורה בשעשועים העצמיים של קדמונו של עולם, והיא עצמה נקראת "המשל הקדמני" כנ"ל. בקבלה ובחסידות קדמון זה המדרגה שהקב"ה שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל – זה לפני הצמצום הראשון, זה ודאי כתר. רבי הלל מסביר שבתוך הכתר גופא, כל המדרגות שלפני הצמצום זה כמו ג' רישין שבכתר הכללי ביותר, וזה נקרא החכמה סתימאה של הכתר, עליה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא". זה קדמות.

מדבר קדש – "שנתקדשו ישראל עליו"

מה זה קדש? למה התורה נתנה ב"מדבר קדש"? "שנתקדשו ישראל עליו". זה מקום שבו זכינו להיות קדושים, שהתקדשנו. כמו שאמרנו שמ"ת זה חתונה, וכמו שמסביר בתניא קדישא באריכות שעל כל מצוה אומרים "אשר קדשנו במצותיו" כחתן וכלה ממש. אז אנחנו גם נעשים קדושים, כמו שהפסוק אומר "קדושים תהיו". עיקר הקדושה זה בעניני אות ברית קדש, אבל בכלל קדושת הברית זה קדושת שמירת האמונים בין בני הזוג. הזוג של מתן תורה זה הקב"ה-החתן וכנס"י-הכלה, ואנחנו נתקדשנו במקום הזה, ולכן הוא נקרא "מדבר קדש". זה הולך טוב מאד עם מה שהסברנו עכשו ש"קדש מלה בגרמיה" זה חכמה, זה בטול. להיות קדוש באמת זה להיות כל כך קדוש, כל כך בטל, עד שהדברים מתדברים מעצמם בתוך הפה "לאמר", "תען לשוני אמרתך", זה מדבר קדש. זה סוד הנשיקין, "ישקני מנשיקות פיהו", של לימוד התורה, מפה החתן לפה הכלה, תכלית ה"אתדבקות רוחא ברוחא" שעל ידי מתן תורה, כמבואר בתניא.

מדבר סיני – בינה – "שירדה שנאה לאו"ה עליו"

השם השלישי זה סיני. יש מי שאומר שזה העצם, ואם העצם זה סיני אז חורב נכנס במקום סיני. אבל אם דורשים את הטעם בהיותם שם ולא עצם (אם זה עצם חז"ל לא מסבירים, זה כמו שם העצם של ה', שאין לו טעם, אבל כשם-שאינו-עצם אלא תאר יש לזה פירוש), אז הפירוש של סיני (אחרי כמה הו"א, שיש הו"א שזה על שם הנסים שנעשו שם, אבל דוחים שהיה צ"ל ניסאי, ויש דורש על שם סימן טוב לישראל – קצת יותר קרוב לסדר האותיות – ודוחים שהיה צ"ל סימנאי, ולכן המסקנה שזה) מלשון שנאה, שמשם ירדה שנאה לאו"ה. אם סיני זה שם העצם – שאז אין לו טעם – נכנס במקומו חורב, "ולמה נקרא חורב? שמשם ירדה חורבה לאומות העולם". זה כמעט אותו הדבר, אבל בכל אופן חורבה זה יותר חמור משנאה (כמו שגם המהר"ל מסביר, וכנראה מפאת הגבלת הזמן – הרי אנחנו נמצאים בשלשת ימי הגבלה – לא נספיק לעבור על כל המהר"ל). חורבה זה חורבן בפועל ממש, לגמור את החשבון לגמרי, ושנאה זה שבינתיים אני שונא אותם. אלו השמות העצמיים ביותר, ושניהם על אותו משקל – או שמשם ירדה שנאה לאו"ה או שמשם ירדה חורבה לאו"ה. שני הטעמים האלה הם טעמים של בינה. על בינה כתוב "מינה דינין מתערין".

שנאה וחורבה – גבורה והוד הנמשכים מבינה

רק נאמר ווארט אחד שיוצא מהמהר"ל, שלא נוכל להאריך בו: שאם זה "הר סיני" זה גבורה – שנאה שייכת לספירת הגבורה כנגד אהבה ששיכת לספירת החסד. אבל אם זה חורבה זה בהוד, בחינת "הודי נהפך עלי למשחית" ממש. שניהם יוצאים מהבינה, קו שמאל זה בינה-גבורה-הוד. "מינה דינין מתערין", ובפרטיות השנאה באה לידי ביטוי בגבורה והחורבה באה לידי ביטוי בהוד. היום אנחנו בהוד שבמלכות – הוד מלכות, זה ההוד של המלך. אבל לפי הפירוש הזה זה גם מה שלמלך יש כח לגמור חשבון לחלוטין עם רשעי או"ה, זה כח ההוד שלו. כך יוצא מפורש מהמהר"ל. בכל אופן, הסיני וגם החורב זה מצד הבינה.

השנאה לאו"ה – כח ההבחנה של הבינה

על בינה כתוב "אי זה מקום בינה" – אין לה מקום מסוים ידוע. התודעה הלא מקומית, שכל המדברות זה מקום אחד, זה מודעות של איזה מקום בינה (והוא סוד היום החמשים, שער ה-נ, שלאחר עבודת ההתכללות של מט ימי הספירה שלנו באתערותא דלתתא וכנ"ל, וד"ל). "החכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה". מה יש בבינה? אדהאמ"צ מסביר באריכות שמי שנבון באמת לא סובל שקר ושבושים בשכל. הוא מקפיד. אומרים שזו היתה התכונה של אדמו"ר האמצעי בעצמו. למה משם ירדה שנאה לאו"ה? יש רק פירוש אחד – העיון יעקב על עין יעקב – שאומר שהשנאה זה שהם שונאים אותנו. אבל רש"י וכל שאר המפרשים לא מסבירים ככה, אלא שה' שונא את או"ה (אך מפני שמשום כך הוא אוסר עלינו את מאכלם ומלהתחתן אתם ממילא זה גורם להם לשנוא אותנו, מזה שרואים איך שאנחנו מתיחסים אליהם כמוקצה מחמת מיאוס; ראוי להוסיף שיש פירוש בנועם אלימלך שמה שהם שונאים אותנו היינו מפני שלהם נמצא מעט ניצוצות קדושים על מנת לקיימם עד יקוים היעוד של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", והם המקנאים בעוצמת הקדושה הנמצאת אצל עם ישראל, ושעלינו להתעצם בעבודתנו בקדש ובכך להוציא יקר מזולל עד שכל הרשעה כעשן תכלה, וכך דורש הוא את הפסוק, באופן מופלא ביותר, "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון", ניצוצות ההוי' שבהם הם הם הלוחמים בכם – מפרש 'לכם' כמו 'בכם' – מתוך קנאה בכם, ומה עליכם לעשות? לחרוש ולהשקיע את כל כולכם בעבודת הקדש, שעל ידי כך משחררים את ניצוצות ההוי' מהם, וד"ל). ברגע שה' נותן לנו תורה, ואנחנו מקבלים אותה, אחרי שה' גם חיזר אחריהם והחזיר את התורה על כולם ולא קבלו – "הופיע מהר פארן" וגם "זרח משעיר" ואף אחת מהאומות לא קבלה את התורה – יורדת שנאה לאו"ה. זה פשט. זה ממש כמו שאדמו"ר האמצעי מסביר לגבי הבינה. בבינה יש "אזן מלין תבחן", כל ההבחנות זה מבינה, וברגע שעם ישראל נבחר אז אוטומטית מורגש חזק ביותר השקר, האי-אמת, כל הרוע של או"ה, וממילא "משם ירדה שנאה לאו"ה".

בינה – מודעות לא מקומית – סגולת ישראל מכל העמים

לפי איך שהסברנו, מה או"ה שונים מעם ישראל? יש לנו תופעה עצמית של לא-מקומי, ולכן שרדנו במשך כאלפיים שנות גלות מפוזרים בכל קצוות תבל. זה מצביע על כך שאיננו מקומיים בעצם (הגם שה' נותן לנו נחלת עולם בארץ ישראל, בזכות זה שאנחנו לא מקומיים בעצם – בזכות מודעות זו שצריכה להשאר אצלנו גם כאשר זוכים לשוב לארצנו, בסוד פירוש הבעל שם טוב לפסוק "כן בקדש חזיתיך", הלואי שכאשר אזכה לחזור לקדש עדיין חזיתיך כמו בהיותי בארץ ציה ועיף בלי מים – נפעל שעתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות, בירושת הקיני הקנזי והקדמני, וד"ל). זה כתוב בספרים – שום עם ואומה אחרת לא יכולים לשרוד מחוץ למקומם. רק אנחנו, עם ישראל קדושים, עם סגולה, יכולים לשרוד ולהתקיים בכל מקום שבעולם. זה אחד הדברים, שהתורה נתנה רק למנטליות לא מקומית – ממילא התורה נתנה רק ליהודים, ולא יכולה להנתן בשום פנים ואופן ללא-יהודי. לא יהודי הוא מקומי, וממילא גם זמני וחולף – הוא מוגבל בעצם. התורה לא שייכת למקום מסוים ולא לזמן מסוים (אלא לכל המקומות ולכל הזמנים, בהיותה ענין אלקי שלמעלה מהמקום והזמן), ולכן לא שייכת לגוי. זה הפירוש שהתורה נתנה במדבר סיני, ובגלל זה ירדה שנאה לאו"ה. המנטליות המקומית המוגבלת, הרחוקה מכל זיקה לאלקות שלמעלה מהמקום והזמן הגשמיים, שנואה בעצם.

מדבר פארן – תפארת – "שפרו ורבו עליה"

נקצר, צריך לסיים. למה נקרא "מדבר פארן"? "שפרו ורבו עליה". מה זה? לאחר מתן תורה ה' אמר לעם ישראל "שובו לכם לאהליכם", שהרי היו מצווים במצות פרישה מהאשה. כתוב שכל אשה נתעברה בבן זכר סמוך למתן תורה, בלילה אחרי מתן תורה. עד כדי כך שיש מפרשים (בפרט ראה בבן איש חי, בספרו בן יהוידע) שמאריכים לשאול מה עם צלפחד, מה קרה לו? הרי כתוב שכל יהודי זכה לבן זכר מסיני. יש הרבה תירוצים לקושיא זו – תן לחכם ויחכם עוד. כל יהודי זכה לבן זכר במוצאי שבועות, ולכן זה נקרא "מדבר פארן". בן זכר זה ז"א – ה-ו של שם הוי'. בפנימיות "פרו ורבו" זה היכולת לחדש בתורה. זה שהתורה היא הפקר, שכל אחד יכול לזכות בה, זה לא רק להיות בקי (להיות בקי נקרא בלשון חז"ל "סיני", אבל מסיני הגענו עכשו למדבר פארן – כדברי התוספות הנ"ל – 'עקרנ'ו מסיני להיות "עוקר הרים", וד"ל). לכל יהודי יש את החלק שלו, את הבן זכר שלו, ה"ותן חלקנו בתורתך", היכולת לחדש חדושי אמת בתורה – הוא חייב בזה, ואם לא עושה את זה צריך לחזור בגלגול כדי לחדש כל מה שמסוגל (כמבואר בתניא קדישא). זה "מדבר פארן". פארן זה כמובן כנגד התפארת – זה הכי פשוט מכולם, שזה לשון תפארת. ב-ז מתנות של ס"י מתנת הבנים זה בתפארת. כשהכלה מקיפה את החתן שבע פעמים, בהקפה השלישית מכוונים להמשיך בנים לזוג – זה התפארת, שם יש את מתנת הבנים. זה מדבר פארן, שבזכות מתן תורה כולם נתברכו בבנים.

מדבר צִן – מלכות – "ששם נצטוו ישראל"

אחרון אחרון זה "מדבר צין". למה נקרא צין? קודם כל יש מסורה. צין ו-סין (סיני) זה מאד דומה, אבל יש מסורה ש"כל סין מלא וכל צן חסר". כל סין בתורה זה עם י, וכל פעם צין – ויש הרבה פעמים – זה חסר, "צִן". זה ה עילאה וזה ה תתאה לפי ההסבר. ה עילאה מלאה ב-י החכמה – סוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – ו-ה תתאה חסרה י. למה זה נקרא צין? "ששם נצטוו ישראל" (אחד האחרונים מביא שמשם נצטיינו ישראל, אבל הפשט זה נצטוו) – זה המקום שקבלנו בו עול מלכות שמים, שם קבלנו את המצוות. זה כמובן כנגד המלכות, שזה קבלת עול מלכות שמים. מאיפה זה בא בנפש? משפלות. כתוב ששפלות וקבלת עול מלכות שמים זה היינו הך מצד הפנימיות. מה שאמרנו שהמדבר זה מקום של שפלות, שצריך לשים עצמך כמדבר, בשביל מה זה טוב בסוף? שאתה מוכן ומזומן כל רגע לציית לפקודה. אחד שיש לו קצת גבהות, גם כאשר שומע פקודות לוקח כמה זמן עד שזה נכנס, ואז צריך לעכל, ועד שמבצע את זה יש הרבה שלבים של חיכוך נפשי בין הפקודה לביצוע, לפי כמות ואיכות הישות שלו. אבל אצל מי שאין לו ישות הזרימה ממתן הפקודה לקיום הציווי היא בלי חכוך, זה זורם ישר, בגלל שהוא מדבר, הוא בשפלות. לכן שפלות וקבלת עול מלכות שמים, שזה יזרום בטבעיות, לקבל את הפקודה וליישם את הפקודה, זה נקרא "מדבר צין".

צריכים לסיים, אם כי רק פתחנו. לא הגענו לחמשת שמות ההר ולפירושים היפהפיים של המהר"ל, ועוד כמה דברים. העיקר שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות. ומה שרצינו לומר מהתחלה ועד הסוף, שנזכה במדבר הזה ובבית הגדול הזה – זה פלא שיש בית גדול במדבר, מפלאי הקב"ה – בזכות זה שעדיין מדבר (צריך לתפוס את ההזדמנות, עוד מעט זה יהיה ישוב) לקבל את ה"תורה חדשה מאתי תצא", לקבל את המנהיגות החדשה. אנחנו עדיין לדאבוננו, כאילו, במצב של מדבר – שיהיה מדבר שמח.

אני רוצה להודות לכולם באופן אישי, ובפרט לכל אחד מהנגנים שלנו באופן אישי.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי, עם השלמות הרב אחרי השיעור. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com