אור ל-ז"ך סיון ס"ט – תספורת ליוסף יצחק שי' דוד – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו שאמיל.

לחיים לחיים. מזל טוב מזל טוב לכל המשפחה, לכל המשפחה הגדולה של עם ישראל כולו.

א. השארת הפאות מימין ומשמאל

ראשית החינוך – כיוון ברור; השארת ה'סימנים' כסימני דרך

הערב זכינו להתחיל בחאלקה. שזה לגזור את השערות של הילד בין ה-3, על מנת להשאיר לו את הפאות – שזה המצוה. את מה שמיותר, השערות המיותרות, מורידים, ומה שצריך להשאר ולגדול ולהתפתח – משאירים. כמו בגינה, שמוציאים את העשבים שלא צריכים להיות שם כדי שמה שצריך לגדול, הפירות והירקות, יוכל להתפתח ולגדול טוב. מקובל שלפאות האלה קוראים 'סימנים', שני סימנים – סימן שאני יהודי. יהודי צריך סימנים, שאני יהודי. נשאלת השאלה למה צריך שני סימנים, לא מספיק סימן אחד? אני יהודי אחד. סימן זה כמו סימן דרך, לאן פונים. אנחנו יודעים שהנחת הפאות של הילד שעושים לו חאלקה זה ראשית החינוך שלו. כשיש הרבה שערות, בלי הבחנה ביניהן – שערות זה השערות, זה פוטנציאל – אז זה חשיבה מפותחת, אבל עוד בלי הבדלה. אור וחשך משמשין בערבוביא. מצב של ריבוי של סברות, של דעות, של תיאוריות (אני אומר את זה דווקא במילים שזה שייך גם למבוגר) – שקוראים בעיתון כך וכך וכך – זה הרבה שערות, בלבול אחד גדול, אז אין יכולת לחנך בשום כיוון ברור. חינוך זה כיוון, ללא כיוון אין חינוך. לכן צריך לגזוז את השערות, "ראשית הגז" קוראים לזה, על מנת להשאיר סימני דרך.

סימני דרך – אחד לימין ואחד לשמאל

סימנים זה בשביל סימן דרך, לאן הולכים. חוץ מזה שהסימן מצביע על עצמי, שאני יהודי, זה שצריך שני סימנים זה כדי שאדע כל פעם לאן לפנות. עצם המלה פאה בלשון הקדש זה צד. צריך לדעת לאיזה פאה, לאיזה כיוון, אני הולך בחיים. אפשר לחשוב שצריך להשאיר רק פאה אחת בצד ימין, כי כולנו ימניים, אבל לא – צריך סימן מצד ימין וצריך סימן מצד שמאל. יהודי צריך שני סימנים, שתי פאות. קודם כל, זה שיש שתי פאות, אחת מימין ואחת משמאל, זה כדי שגם יוכל להבחין בין הימין ובין השמאל, אבל אם אחד היה טוב והשני לא אז לא היינו משאירים אותו הדבר. זה שמשאירים בדיוק אותו דבר סימן ששניהם טובים. לפעמים אומרים שהימין הוא טוב והשמאל הוא טוב מאד. בכל אופן צריך להשאיר כיוון, סימן דרך, בצד ימין של הפנים (לשון פניה, לאן אני פונה) וצריך להשאיר פאה – אותו יפי של פאה (הפאות זה משהו יפה מאד), אותו הדר – גם בצד שמאל, בשני הכיוונים. גם כדי שיהיה אפשר להבחין בין ימין ושמאל, וגם כדי שיהיה אפשר לבחור כל פעם לאיזה כיוון לפנות. אם איני יודע לאן לפנות אז כתוב "כל פניות... יהיו לימין". זה כלל לא על פי טעם ודעת. אבל יש גם שמאל, לפעמים אני יודע שצריך ללכת לשמאל. רק אם הגעתי לפרשת דרכים ואיני יודע אני אומר שמן הסתם צריך ללכת לכיוון הימין.

הפאות – הגדרת הימין והשמאל לילד בן שלש

אז שוב, הענין הראשון של הפאות, הוא שיש לפני שני כיוונים. כשרוצים לחנך ילד, אפשר לומר שעד גיל שלש קשה לילד לתפוס מה זה ימין ומה זה שמאל. עכשיו הילד בן שלש, ועושים לו שתי פאות, ואז אני יכול לומר לו מה זה ימין. לפני החאלקה אני מצביע על היד, או סימן אחר בגוף, אבל כעת אני מסביר לילד מה זה ימין אני תופס את הפאה הימנית, וכשאני רוצה לחנך אותו מה זה צד שמאל שלך – זה הפאה השמאלית שלך, הסימן השמאלית. זה הסימנים, זה עצם הגדרת הימין והשמאל.

חאלקה – "מנהג ישראל תורה"

איך אני יודע שהווארט הזה מוצק? בגלל שהאריז"ל, גדול המקובלים, מתייחס מאד מאד בכובד משקל לענין הפאות. כתוב שהוא לקח את הבן שלו לעשות חאלקה במירון, אצל רבי שמעון בר יוחאי. כמו שנסביר בהמשך, כל הענין של החאלקה זה "מנהג ישראל תורה". יש מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן ומנהגי ישראל. אומרים שעל פי פשט זה יורד, אבל בפנימיות זה עולה. זה "מנהג ישראל" כסימן מובהק שאני יהודי. כתוב "מנהג עוקר הלכה" – לפעמים מנהג, אף על פי שאין לו שום שרש גלוי, לא בתושב"כ ולא בתושב"ע, הוא עוקר הלכה. אין חזק כמנהג, כמו שננסה להסביר קצת בהמשך. מה שאנחנו עושים הערב, השמחה הזאת, זה מנהג – "מנהג ישראל תורה". המנהג הזה בונה את המודעות לימין ושמאל במקור.

הפאה הימנית – הרמב"ן; הפאה השמאלית – הרמב"ם

שוב, איך אני יודע על חשיבות הפאות מימין ומשמאל? מהאר"י הקדוש, שאומר שכל הנשמות היו כלולות בנשמת אדם הראשון, שהוא בדוגמת ז"א בעולם האצילות. הוא אומר ששתי הפאות שלו, מהן יצאו שני גדולי ישראל, בערך באותו דור, אבל באמת לפי הכרונולוגיה הפאה השמאלית קדמה קצת לפאה הימנית. ומי הם? "משה משה". אין לנו גדול כמו משה רבינו, ובדורות האחרונים – כלומר אצל הרבנים הגדולים אחרי חתימת הש"ס – שני המשה הכי גדולים, שחיו מאד מאד קרוב בזמן אחד לשני, זה רבי משה בן מימון, הרמב"ם, ורבי משה בן נחמן, הרמב"ן. האריז"ל אומר שלא סתם קוראים להם משה-משה, כפי שהקב"ה פנה (לשון פניה) פעם ראשונה למשה רבינו ונתן לו את השליחות להוציא את עם ישראל מארץ מצרים בהר סיני, במראה הסנה, כשמשה סר לראות איך הסנה בוער באש ואיננו אוכל, הוא אמר "משה משה". כל פעם שיש כפל שמות בתנ"ך יש באמצע פסיק-טעמא, אבל כאן "לא פסק טעמא בגוויהו". זה ללמד שיש כאן יותר אחדות בין שני השמות, בין שתי בחינות של משה. יש יותר אחידות ב"משה משה" כאן מאשר בכל שאר השמות שהוזכרו בתנ"ך כפול – אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל. יש פתגם עממי, שהוא גם "מנהג ישראל תורה", שאומרים "ממשה [רבינו] עד משה [בן מימון] לא קם כמשה". אבל לפי האריז"ל יש שני משה שקולים שכמעט באותו דור, הרמב"ם והרמב"ן, והאריז"ל אומר שהרמב"ם הוא הפאה השמאלית של אדם הראשון (שכלל את כל הנשמות, כל מי שעתיד להוולד בעולם עד ביאת המשיח) והרמב"ן הוא הפאה הימנית.

השארת הפאות – גדלות בנגלה ובנסתר

כמה ששניהם אהובים וברורים וגבורים וקדושים, אבל בדרך כלל הלכה כמו הרמב"ם. איך מסביר זאת האר"י הקדוש? הלכה יותר קשור לצד שמאל, מה עושים תכל'ס, לצד הדין. אבל מי שהיה יותר קרוב לסוד, כמו שברור לכל מי שפותח את פירוש הרמב"ן עה"ת ורואה שהוא מפרש "על דרך האמת", זה הרמב"ן, כי שרשו בפאה הימנית, לכן הוא יותר קשור לסוד מאשר הרמב"ם. כך כותב האריז"ל, יש כאן שני שרשי נשמה, שניהם משה – "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו" – והם הפאות. אז בעצם בכל חאלקה – לאחר שיסיימו וישאירו פאות יפות – יש לכוון שהפאה הימנית זה הרמב"ן והפאה השמאלית זה הרמב"ם. ידוע שקהילת תימן מאד קשורה ואדוקה ברמב"ם, שכתב אגרת מפורסמת אליהם ליישר את הדרך לביאת המשיח ותחית המתים, ומאז שכתב להם אגרת זו קשורים אליו באופן מיוחד, אך כמובן שכולם קשורים אליו במיוחד, כל מי שעוסק ב'לומדות' של תורה הכי הכי אצלו זה הרמב"ם – הוא הפאה השמאלית. השני זה הרמב"ן, שצריך ללמוד פירושו על התורה – הרביים היו לומדים כל שנה חומש עם רש"י, ופירוש נוסף במחזור של רמב"ן-ראב"ע-אוה"ח-פנ"י. הרמב"ן הוא הפירוש הראשון החשוב שמפרש את התורה על פי סוד, על פי פנימיות, והוא הפאה הימנית. אז כמו שאמרנו קודם, הפאה השמאלית צמחה קצת לפני הפאה הימנית, הרמב"ם קצת קודם לרמב"ן. זאת אומרת שמה שמשאירים את שתי הפאות זה גם סגולה שהילד בן השלש, שזה ראשית החינוך, יהיה גדול בנגלה ובנסתר (שניהם היו גדולים בנגלה, בפשטות ובגלוי, ונראה מהספרים שהרמב"ם גם היה גדול בסוד). כשמשאירים את הפאה השמאלית צריך לכוון שהילד יהיה גדול בהלכה, כמו הרמב"ם גדול הפוסקים, וכשמשאירים את הפאה הימנית לכוון שהילד יהיה גדול בנסתר. לפי האר"י הקדוש שתי הפאות זה שני שמות הוי' שלפני יגהמ"ר – יגהמ"ר זה הזקן, ולפני זה יש "הוי' הוי'" שזה הפאות. כלומר, זה משהו גדול גדול הפאות האלה.

ב. הפאות – התקשרות למשה רבינו בכל דור

משה – חבור הימין והשמאל

צריך לקשר את הרעיון הזה, שזה עיקר הרעיון של החאלקה – המנהג שהתחלנו לקיים עכשיו – גם עם פרשת שבוע. על זה אומר אדה"ז שצריכים "לחיות עם הזמן", היינו שכל מה שמתרחש – במיוחד כשיש שמחה – צריך לקשר את זה עם הזמן, מה שקוראים בתורה. השבוע קוראים פרשת קרח. אז, בגלגול ההוא, קרח היה יהודי פקח, מאד מאד חכם, ובגלל שהיה כל כך פקח הוא ראה נכון, ובזה הוא נפל לחלוק על משה רבינו, שנאמר עליו "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו". כמו שיוצאים ממשה רבינו שני משה, הרמב"ם והרמב"ן, יש גם רמז במגלה עמוקות ש-משה ר"ת מחלוקת-שמאי-הלל, ויש גם גרסא שזה משה-שמאי-הלל. מחלוקת שמאי הלל = 1000, אלף אורות להם זכה משה במ"ת. משה שמאי הלל = "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל", סיום ותכלית כל התורה. בכל אופן, גם ברמז הזה השמאל קודם לימין, כמו בצמיחת הפאות הנ"ל. על משה רבינו כתוב "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" – יש "לא" ויש "כן". זה אחד הסודות, שגם בו ה"לא", השלילה, קודמת ל"כן". ה"לא כן" זה "הללו אוסרים והללו מתירים [ואלו ואלו דברי אלהים חיים]" (כשבית הלל עצמם תמיד מקדימים את בית שמאי לפני עצמם). "בכל ביתי נאמן הוא" זה אמונה, והאמונה תופסת בנשיאת הפכים של "לא כן". מצד אחד צריך לדעת להבחין בין הימין והשמאל, אבל גם לדעת לחבר.

"טלית שכולה תכלת"

כתוב שפרשת קרח יוצאת מהפרשה הקודמת, פרשת שלח (שלח כפולה של 13 ו-קרח כפולה של 7, 'זיווג' של זו"נ, ודוק; בהכאה פרטית = 36064 = 46, לוי, פעמים 784, 28 בריבוע = לב פעמים "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" = חיה פעמים "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך"), שבסופה יש את פרשת ציצית. לכן יש מדרש מפורסם בחז"ל שקרח הלביש לכל ה-250 איש שהצטרפו אליו טליתות שכולן תכלת, ובא לפני משה ושאל בלעג "טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או לא". משה אומר לו מפי הגבורה שחייבת, ואז כולם צוחקים צחוק אחד גדול על משה רבינו, צחוק של לעג ולגלוג, ואומרים – אם חוט אחד של תכלת יכול לפטור טלית שאינה של תכלת, טלית שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?! שוב, זה כתוב בפירוש בסוף הפרשה הקודמת, מה שסמוך ל"ויקח קרח" (שקרח לקח משהו, ולפי זה הוא לקח מתוך הפרשה הקודמת בשביל לעשות צחוק ממשה רבינו).

"הכל מן האשה"

יש מדרש אחד שאומר שכל הסיפור של מחלוקת קרח זה סיפור של הנשים, שהן בשלו את הדייסה. המדרש אומר שקרח חזר יום אחד לאהל שלו, ואשתו שאלה מה למדת היום בבית מדרש? (סימן שבאמת הבעל צריך לספר מה למד, ואם לא האשה צריכה לשאול מה משה רבינו למד אותך בבית מדרש). הוא אמר שמשה למד מצוה חדשה, שיש בגד עם ארבע כנפות ועל כל כנף צריך לשים פתיל תכלת. אז היא שאלה – אם אעשה לך טלית שכולה תכלת גם צריך? הוא אמר שכן, שכך משה רבינו למד, אז היא התחילה לצחוק. אתה מטומטם, יושב מול משה רבינו ושומע כזו שטות, ולא מגיב בכלל?! אם חוט אחד של תכלת פוטר בגד שלם, אז טלית שכולה של תכלת לא תפטור את עצמה?! אז הוא 'קנה' את זה, תפס את זה, ואז עשה לכולם טליתות של תכלת וכו'. היה עוד אחד בפסוק הראשון שחלק, און בן פלת, וכתוב שאשתו הצילה אותו. לכן הוא לא מוזכר בהמשך המחלוקת, הוא יצא מזה. אשתו ירדה עליו – מה אתה הולך לחלוק על משה רבינו. מה לומדים מכאן? ש"הכל מן האשה", זו אולי הדוגמה הכי חשובה בתורה. אפילו קרח, שאני חושב שהוא בעצמו הפקח, צריך את אשתו.  [השלמה: לפי זה שה"טלית שכולה תכלת" זה תחכום שבא מאשתו של קרח זאת אומרת שזו סברה נשית. זה נשים דעתן קלה. חיוב ציצית וחיוב מזוזה צריך דעת קדושים, דעת חזקה. קרח הוא מהשמאל, אז כמה שחכם ופקח וכו' וכו' עדיין דעתו קלה, זה סברות של דעת קלה. רואים שכל השמאל, גם כפי שהתדרדר בימינו, זה הכל בנוי על סברות של דעת קלה. אפשר להרחיב את זה הרבה].

מחלוקת "שני בשני"

כתוב באר"י שלקרח יש בחינת קין ולכן יש לו נטיה לחלוק על משה שהוא הבל. אף על פי שהוא בן דוד ראשון שלו, "שני בשני" בלשון חז"ל (קין והבל היו שני אחים, ראשון בראשון) – צריך לצייר את זה, שאר החולקים אינם בני דודים אבל קרח הוא "שני בשני", מה שאנחנו קוראים בן דוד ראשון. קרח הוא שני בשני ביחס למשה רבינו ומשה רבינו שני בשני ביחס לקרח, וזה רמוז בתחלת הפרשה "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" (עד כאן יחוס קרח) = 38 בריבוע (קרח, 308, זו הפרשה ה-38 בתורה, יש כמה דוגמאות כאלה בכל התורה, שמספר הפרשה רמוז בתחלתה, הכי מפורסם זה פרשת ה-גל, "אם בחקתי", שיש בפס' הראשון גל אותיות ושתי המלים הראשונות עולות גל במשולש, אבל כאן אולי זה אפילו יותר מושלם) = ב"פ שני בשני (כל אחד הוא "שני בשני" לגבי השני). יש כאן כנראה בעיה של שניות. אם כי קוראים לזה בן דוד ראשון, אבל יש סכנה אצל בני דוד ראשונים, כנראה, של שניות. אם יש אבא ושני אחים הם ראשון בראשון, ואם לכל אחד יש בן זה נקרא שני בשני. יש עוד הרבה מה לומר לגבי הקרבה הזאת בין משה לקרח (הסבא המשותף הוא קהת, האחים, אבות משה וקרח, הם עמרם ויצהר, ושני בני הדוד הם משה וקרח, כל ה השמות = 1813 = 49, 7 בריבוע, פעמים 37, הבל, וד"ל, במילוי = 3698, הריבוע הכפול של 43, גדול, שעולה אלהים פעמים גדול), וכדלקמן.

[השלמה: רמזי הרבועים בריש פרשת קרח

ועוד תוספת העמקה ברמז של 38 בריבוע: "ויקח קרח בן" = 22 בריבוע (= יוחנן בן קרח כדלקמן, ויקח = יוחנן!). "ויקח קרח בן יצהר בן" = 29 בריבוע. "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" = 38 בריבוע. סדרת ריבועים, שההסתברות שלה מאד מאד נמוכה. 38 זה פרשת קרח. יש כאן סדרה, שהפרשה ה-38 יוצאת מהפרשה ה-22 וה-29. הפרשה ה-22 זה ויקהל, שמשה מקהיל קהילות, וכאן קרח מתחרה וגם מקהיל קהילות. 29 זה פרשת אחרי מות שני בני אהרן – עבודת יו"כ (מתו בקטרת). יש כאן גם סדרה – ההפרשים הם 7 ו-9 אז הבסיס הוא 2. ברגע שרואים שני מספרים לא זוגיים שההפרש הוא 2 אז אני יודע שזה סדרת הרבועים פלוס/מינוס מספר קבוע. ההפרשים בין הרבועים זה המספרים הלא-זוגיים בדילוגים של 2 – 1, 3, 5 וכו'. לעניננו, לפני 22 בא 17, 14, 13, 14 וכו'. ה-0 כאן זה 13, כלומר שכל המספרים כאן זה n בריבוע פלוס 13. כשעושים גרף ריבוע זה פרבולה, אז אם התחתית שלה יושבת על נקודת ה-0 זה רק הריבועים, אבל אם אני מעתיק אותו יותר גבוה, שהקדקד ישב על 13, זה n בריבוע פלוס 13. 22 זה 3 בריבוע פלוס 13, 29 זה 4 ברבוע פלוס 13, ו-38 זה 5 ברבוע פלוס 13. זה מסר סודי של התורה, ש-38 זה 5 ברבוע פלוס 13. המספר הבא זה 49. שבעת המספרים הראשונים זה מ-13 עד 49, שהוא עצמו 7 בריבוע. החבור של כולם יהיה יעקב, ז"פ הוי', היינו שזה ממוצע כל מספר. מה זה קשור? חז"ל אומרים שיעקב לא כתוב כאן, אבל הוא רמוז. 13 הראשונים בסדרה = אחדות פשוטה = פירמידה של 13. המספר ה-14 בסדרה הוא עצמו יעקב (13 ברבוע פלוס 13). 7 המספרים הראשונים יחד הם המספר ה-14 בסדרה.]

מחלוקת משה וקרח – מחלוקת הבל וקין

שוב, האריז"ל אומר שבסוד שרש הנשמה משה רבינו הוא הבל וקרח הוא קין (קין הבל קרח משה = תכלת). לכל נשמה יש נרנח"י, חמש מדרגות, אז בתוך קין קרח הוא הרוח של קין. זה רמוז בצורה ברורה ביותר בשם קרח – קין-רוח. רוח היינו מדות – כמה שהוא פקח, שכלי, כל השכל שלו מזין את הרגש שלו, רגש המחלוקת. כתוב שעיקר המדה שלו היתה קנאה – זה רגש רע מאד מאד בלב – אבל יש לו המון שכל. הוא בעל קנאה עם הרבה הרבה מטען של שכל להזין ולפתח את הקנאה שלו. זה קרח, זה נקרא הרוח של קין. למה אמרנו את כל זה? לומר שיש לו הרבה נתונים מצד עצמו לחלוק על משה. אבל משמע מהמדרש שבלי הקטליזטור של אשתו זה לא היה בא לידי גמר רע. גם מי שיש לו משהו בכח צריך את האשה לעודד, הן לטובה והן למוטב (וידוע הכלל שמרובה מדה טובה).

רבינו בחיי: "טלית שכולה תכלת" – "כל העדה כולם קדושים"

אז ככה זה הספור של קרח, שחולק על משה רבינו. הוא חולק עם טליתות וציציות. מה זה ציצית? זה ציצית הראש, גם כן כמו הפאות שמשאירים אצל ילדים. אם הכל תכלת בשביל מה צריך את הציצית? יש רבינו בחיי שמסביר את כל הסיפור הזה, שקרח לוקח טלית שכולה תכלת ומלביש לכולם ושואל אם חייבת או פטורה בעוד חוט של תכלת, ואז מתחילים לצחוק על משה רבינו. מה טענת קרח? "כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי' ומדוע תתנשאו על קהל הוי'". רבינו בחיי אומר פשט הכי פשוט, שהמשל של "טלית שכולה תכלת" זה דוגמה לעם ישראל, שזה עם כמו טלית שכולה של תכלת, ו"כל העדה כלם קדושים ובתוכם הוי', ומדוע תתנשאו על קהל הוי'"? אם כולם קדושים, כולם תכלת, אז בשביל מה צריך מנהיג שמשתרר על העדה הקדושה הזאת?

טלית ובית – שני מקיפי הנפש

היה עוד דבר שלא מפורש בתורה, ואפילו לא ברמז של סמיכות מצות ציצית, אבל חז"ל אומרים ששאל עוד שאלה – בית מלא ספרים חייב במזוזה או פטור? ומשה רבינו אמר חייב, והחלו לצחוק שאם פרשה אחת או שתים פוטרים את הבית כ"ש הרבה ספרים עם כל הפרשיות. "בית מלא ספרים" זה אחד מהמבצעים של הרבי, כנגד ההוד בעשרת המבצעים. למה צריך את שני המשלים, של טלית שכולה תכלת ושל בית מלא ספרים? כתוב שזה כנגד שני מקיפי הנפש. זו גם הסבה שקרח, עם כל השכל שלו, לא יכול להבין דינים אלו – הם באים משני מקיפי הנפש. הטלית זה מקיף קרוב, לכן גם בתורה זה פרשה סמוכה מלפניה (ל"ויקח קרח"), אבל בית זה מקיף רחוק. בית זה היחידה שבנפש, זה לא סמוך ונראה. לכן באמת לא רואים מאיפה חז"ל לקחו את הענין הזה של הבית. את הבית לא רואים, אבל חז"ל מבינים שיש פה גם שאלה על דרגת החיה שבנפש וגם שאלה על דרגת היחידה שבנפש (ורמז בקשר בין השאלות: בית מלא ספרים = פתיל תכלת).

[השלמה:

"בית מלא ספרים" – ראשית התורה

אם מתבוננים קצת בביטוי "בית מלא ספרים" זה ס"ת אמת בצירוף תאם. פעם ראשונה בתורה זה ב"בראשית ברא אלהים". פשוט ש"בראשית" זה בחינת בית, בפרט ה-ב רבתי שבה, האות הראשונה בתורה, הרומזת לבית המקדש השלישי והנצחי כנודע (ובית זה מלא ב"כל הנמצא כתוב בספר" – כל נשמות ישראל שכנגד אותיות ספר התורה, ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה כנודע. וכן על פי פשט, כל הספרים הקדושים שמעולם עד עולם כולם יוצאים מספר תורת משה, וספר תורת משה יוצא מהאות הראשונה שבו, הכל הולך אחר הפתיחה, ה-ב רבתי של בראשית). אם יש פועל בביטוי "בית מלא ספרים" זה "מלא". אם כי שכל אותיות מלא נמצאות בתוך שם אלקים, אבל כאן רוצים להקביל לפי הסדר את המילים בביטוי "בית מלא ספרים" למילים בביטוי "בראשית ברא אלהים" (ואזי יתפרש ש"ספרים" הוא כנגד "אלקים" – אלקים לשון רבים, "אני אמרתי אלהים אתם", שכל אחד מעם הספר כותב ספר, אז יש "מלא ספרים"). בכל אופן הס"ת זה אמת והר"ת זה בגימטריא אמונה. לכן, אם שואלים מאיפה בא המקיף הזה – זה נקרא מקיף הרחוק, שבאמת בא מהכי רחוק שיכול להיות, משלש המלים הראשונות של התורה, מה-ב של בראשית.

סוד המזוזה והציצית

כדי שציצית (עם החוטים והקשרים) תצא תריג, כמו שרש"י כותב, צריך לכתוב את זה מלא (שכך זה תמיד בתושבע"פ). שתי הטענות של קרח זה על ציצית ועל מזוזה. יש כנראה משהו מיוחד בין שני דברים אלו. קודם דברנו על טלית ובית, שזה חיה יחידה, אבל כעת נתבונן בציצית ובמזוזה. במבצעים של הרבי מזוזה זה מלכות. זה כתוב בכוונות, ש-מזוזה = א-דני, שזה מלכות. אבל בשרש זה "כתר עליון איהו כתר מלכות", קשור למקיף הרחוק. ציצית זה המשכה, כמו כל שערה, שזה צמצום והמשכה. כמו השערות של הפאות, או הדיקנא, שזה המשכות מהכתר לאו"א (זה כבר מקיף קרוב). בכל אופן ר"ת מזוזה ציצית זה מצ – מצ של מצוה. כל המצוות הן "מצות הוי'", והמלה מצוה זה דוגמה שכתובה בקבלה בה מחליפים רק את ההתחלה באתב"ש, רק מצ, ואז זה שם הוי' ב"ה (קטרת מצוה = תכלת). יש כמה רמזים מה זה ה-מצ של מצוה, כמו שזה "משפט צדק" (כללות כל התורה) או משה-צפורה ועוד כמה, אבל לעניננו זה מזוזה-ציצית. הרמז הוא שאם ככה מכוונים את ה-מצ אז מצוה זה מזוזה-ציצית-וה = 676 = 26 ברבוע = ד"פ יג ברבוע (ממוצע כל אות). מאד מתאים לכך שכל המצוות הן "מצות הוי'". כתוב באמת שכל מצוות התורה זה ב-וה, כך האריז"ל, אבל יש משהו במזוזה-ציצית שזה יה (באתב"ש), לכן הם באמת שני המקיפים (האריז"ל כותב שרק גאוה פוגמת ב-יה, וי"ל דהיינו גאות קרח, והתיקון על ידי מזוזה וציצית, כנגד שתי טענותיו של קרח, נמצא שיש בשתי מצות מעשיות אלו, שעיקר מקומן ב-וה כנ"ל, גם סגולה לתקן את מדת הגאוה, ב-יה, סגולה לענוה, מדת משה רבינו, ודוק).]

חוט או מזוזה – המנהיג

בכל אופן, רבינו בחיי מסביר פשט הכי פשוט והכי נכון, שאם עם ישראל כולם קדושים אז בשביל מה צריך אחד שיבלוט? העם הזה הוא "חי הנושא את עצמו", הוא קדוש, אז למה להבליט עוד מישהו, עוד משהו, עוד חוט שבולט החוצה, עוד מזוזה שבולטת על פתח הבית? הרי הכל קדוש! יש שם הכל! מי זה הבליטה הזאת, שלפי דעת קרח זה מיותר? זה המנהיג בעצמו, ככה הוא אומר. בשביל מה צריך שררה?

קרח – חי על העתיד

דברנו על זה הרבה פעמים, שקרח הוא חי בעתיד. יש בעיה לפעמים שאדם חי בעתיד יותר מדי. כתוב שצדיקים ממשיכים מהעתיד לתוך ההוה, ממשיכים מימות המשיח לעכשיו, אבל יש מי שחי בעתיד ומתנתק בכך מההווה. כתוב גם ברבינו בחיי וגם בחסידות, שהיו לקרח שתי מדות רעות, אחת בלב – הקנאה שלו, שקנא במשה ובאהרן ובאליצפן (משה אהרן אליצפן קרח = 1170 = מה – אדם, סוד  "ונחנו מה" – פעמים הוי' ב"ה) – והדבר השני זה שהוא בנה על העתיד. רש"י מביא את זה בפשט, שקרח היה בעל רוח הקדש. כמו שהוא הרוח של קין, כנראה שהוא רוח הקדש של קין. ומה הוא רואה? שושלת גדולה שיוצאת ממנו, שמואל הרמתי ששקול כנגד משה ואהרן, כד משמרות של בני לויים שכולם בני קרח, כמו שכתוב הרבה בתהלים, הם משוררים לפני הקב"ה. ממשה רבינו לא יוצאים כאלו בנים, לפחות על פי פשט, והוא רואה שממנו יוצאים כאלה בנים. אז על מה הוא חי? הוא סמך על העתיד, שהוא יצא מנצח. רש"י אומר שהוא קבל את דברי משה שרק אחד יצא חי וכל השאר אובדים, והוא ראה את העתיד ואמר שלפי הצאצאים שלי שאני רואה בטוח שאני אצא חי. אז כמה שהוא פקח, הוא ראה ולא ידע מה שהוא רואה. זה מה שרש"י כותב. ראה אותם, אבל לא ראה שבאמצע יש מעבר מהותי שנקרא תשובה – שהם עשו תשובה והוא לא. ומשה רבינו היה רואה. בכל אופן, צריך להתייחס לטענה שלו, לכן "וישמע משה ויפל על פניו" – זו טענה שצריכה התייחסות, שאם כולם קדושים למה צריך מישהו שישתרר.

ציציות הראש – התקשרות למשה; חטא העגל וחטא המרגלים – פגם בתושב"כ ובתושב"ע

נקצר קצת, מה נלמד לגבי החאלקה? הפאות זה כמו ציצית, זה ציציות הראש. זה התקשרות – של מנהג ישראל, למעלה מטעם ודעת, אפילו למעלה מדרבנן – למשה רבינו, מנהיג ישראל. פרשת שלח לך מתארת את חטא המרגלים. נסו את הקב"ה עשר פעמים במדבר, אבל מתוכם שני החטאים הגדולים זה חטא העגל וחטא המרגלים. כתוב בחסידות, בכל הספרים הקדושים, שחטא העגל זה פגם בתורה שבכתב. גם חטא העגל זה פגם במשה רבינו, אבל כנותן התורה שבכתב דווקא, באיך שהוא יורד עם שני לוחות הברית שהם שרש התושב"כ, כתובים באצבע אלהים (ובעקבות החטא נאלץ לשבר את הלוחות, "לעיני כל ישראל"). חטא המרגלים, לעומתו, היינו שלא היו בטלים דיים לרוחו של משה רבינו בשליחות – זה פגם בתורה שבעל פה, פגם בארץ ישראל שהיא בחינת תושבע"פ. את התושב"כ חייבים לקבל במדבר, בארץ לא זרועה, אבל תורה שבעל פה זה בעיקר לחיות בארץ, שזו התכלית. לכן כתוב שחטא המרגלים זה פגם באמונה בתורה שבעל פה, פגם באמונת חכמים.

מנהג ישראל נתון לחכמי ישראל

גם כשאומרים שמנהג ישראל תורה היא, מי שהכי החזיק ממנהגים בין הפוסקים זה הרמ"א, בעל ה'מפה' על השו"ע. אבל גם הוא אומר, שאם יש מנהג שלחכמי הדור הוא לא נראה אז בהחלט הצדיקים האמיתיים יכולים לבטל את המנהג. ככה יש כמה וכמה דוגמאות לדבר הזה. אז כמה שמנהג זה משהו גדול גדול גדול, גם יותר גדול מתקנת חז"ל, גם המנהג הוא תחת פיקוח חכמי ישראל בכל דור ודור (והוא בסוד חייב אדם לפקוד את אשתו בעת שהוא רואה שהיא מתעוררת ומשתוקקת אליו, אבל אם היא עוברת את המדה בזה – שאזי סימן שאין ההתעוררות מצד הקדושה, והוא על דרך מנהג הנולד מתוך אמונה טפלה – על זה נאמר "לעולם תהא שמאל דוחה וכו'", וד"ל). צריך לא לשכוח את זה. [השלמה בענין זה: מנהג ישראל משקף את העצם של ישראל, ואין יותר עצם של ישראל ממסירות הנפש. השם משמואל אומר שמעדת קרח באים צדוקים וביתוסים, ביטוי של כפירה בתושב"ע, ואז אומר שסמוך לחורבן ממש היו הבריונים. כותב שלבריונים היתה מס"נ ממש על ארץ ישראל, ולהלחם נגד הרומאים הרשעים וכו' וכו', אבל הם לא היו ממושמעים לחכמי הדור. עם כל המס"נ, אם אין את הימין ושמאל – סוד הפאות שהסברנו – אז מס"נ לא תעזור. אפילו שזה "מנהג ישראל", זה על דרך מנהג ישראל לא מפוקח (תיקון ה"פקח" של קרח)].

קושית השם משמואל: קרח אפיקורס, ואיך יתכן בכלל לדון אם יש לו חלק לעולם הבא?

אחד מגדולי הצדיקים של החסידות, השם משמואל, הסוכוטשובער, כותב משהו מופלא על קרח (תרע"ח; וראה בדבריו – המובאים במלואם בהשלמות לשיעור – גם במבואר לעיל בענין חטא המרגלים וחטא העגל ובענין טלית שכולה תכלת). יש מחלוקת בסנהדרין, בגמרא, אם לעדת קרח יש חלק לעולם הבא או לא. יש מי שאומר שאין להם, שנאמר "ויאבדו מתוך הקהל", ויש מי שאומר שיש להם חלק לעולם הבא. אנחנו דווקא פוסקים שיש להם חלק לעולם הבא. זה באריכות שמה, אבל בקיצור נמרץ הוא שואל קושיא שלכאורה קרח הוא אפיקורס, כופר בתושבע"פ, לא מאמין במה שמשה רבינו אומר – משה אומר שיש מצות ציצית והוא לועג על זה – ומי שלועג על דברי חכמים הוא אפיקורס, וכבר למדנו (בפרק חלק שם) שאין לאפיקורס חלק לעולם הבא. אז מה בכלל השאלה אם יש או אין להם חלק לעולם הבא? זו שאלה כפולה, גם על מי שאומר שאין להם, למה לא אומר מטעם זה, וכ"ש למי שאומר שיש להם חלק, איך יכול להיות? זה עד כדי כך חמור, שהוא מביא מילקו"ש – דבר שלא נמצא בשאר המדרשים – שקרח כפר בכל מה שמשה רבינו למד חוץ מעשרת הדברות. גם בעשרת הדברות את "אנכי" ו"לא יהיה לך" שמענו מפי הגבורה ואת השאר דרך משה רבינו, אבל זה היה לעיני כל העם, אז בזה האמינו. אבל חוץ מעשה"ד הוא כפר בהכל, חשב שאת הכל משה רבינו בדה מלבו, אז יש הו"א שלאחד כזה יהיה חלק לעולם הבא? איך יתכן?!

[השלמה: בשאול אומר קרח "משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים". לשון "ואנו בדאים" מגלה על מה שאומר הילקוט, שקרח אמר שמשה בדה הכל מלבו (חוץ מעשרת הדברות). מרס"ג ואילך יש הרבה שניסו להסביר למה חז"ל בכוונה השמיטו עשה"ד מסדר התפלה, ואומרים שזה כדי לא להסתפק, שלאף אחד לא תהיה הו"א שזה כל התורה. לפי הילקוט זה עוד יותר חזק. כנראה שיש בכך שאומרים רק את עשה"ד איזה רוח קרחי (עשית קרחה בכל התורה כולה). רק אנשי המעמדות אומרים עשה"ד, הם ישראל שמחזקים ידי הכהנים והלוים בעבודת הקדש, בלי לערער על אף אחד – להם נאה לומר עשה"ד.]

מחשבות ההמון עולות לצדיקים – אפיקורסות קרח בגלל חטא המרגלים

הוא אומר משהו ממש מדהים: שהצדיקים של הדור, וכולל את קרח בין הצדיקים (שלכאורה היה צדיק וחכם גדול מאד) מושפעים בלא-מודע מהרוח של הדור, והספור של חטא המרגלים שהיה כתוב בפרשה הקודמת זה ספור בו עשרת המרגלים (שסופם היה רע, כידוע) כפרו בדברי משה רבינו. דברי משה רבינו זה תורה שבעל פה, אפילו מה שהוא אומר על דעת עצמו כביכול – "שלח לך" לדעתך – זה גם תורה (שבעל פה). הדבר הזה כל כך השתרש בדעת העם, שחלחל ממטה למעלה אל תוך גדולי הדור. זה כלל מאד חשוב כל הזמן, במיוחד לגבי הדור שלנו במצב שלנו, כמה דעת הצבור משפיעה. לא בגלל שהוא מסתכל בסקרים כדי לדעת מה לומר, שאז הוא סתם פוליטיקאי (ואכן קרח היה פוליטיקאי, אבל לא עד כדי כך), אבל מה שהוא חושב כאמת אצלו הוא לאו דווקא פרי נשמתו הטהורה בכלל. זה רוח שמחלחלת או עולה, כמו אד שעולה מן הארץ, מתוך הרשימו של דעת הקהל. גם אחרי העונש על חטא המרגלים הרשימו נשאר, וזה עולה ומחלחל למח של קרח, ופועל ויוצר את כל האג'נדה שלו, את כל הפילוסופיה שלו, את כל המצע הפוליטי שלו.

השפעת דעת הקהל – מעין אונס

הוא אומר שבגלל שמושפע מדעת הקהל אי אפשר להעניש אותו על זה, ואף על פי שתכל'ס הוא אפיקורס אי אפשר להאשים אותו. הוא מקשה על עצמו, איך אני אומר כזה חידוש? הרי כתוב בגמרא שאדם מתחיל ממשהו קטן, כמו בסיפורי הבעל שם טוב שמישהו זלזל בנטילת ידים, ומתוך זה בסוף משתלשל כמו כדור שלג עד שמגיע לממדים מפלצתיים, עד שעובר על כל התורה, עוע"ז ורוצח וכו' וכו', הכל בגלל שזלזל בנט"י. ולפי דבריו מאשימים אותו ומענישים אותו על הסוף, לא רק על ההתחלה. אז אם כשהתחלת ככה במשהו קטן קטן וזה הגיע לממדים גדולים, ואומרים לך שגם על הסוף אתה חייב, אז למה כאן אני אמרתי משהו אחר? שהרוח של קין, חוץ מזה שיש בו רוח של קין יש גם רוח של קין מלמטה (קין הוא עובד אדמה, משאיר "רוחא דשביק בה בעלה" בתוך האדמה, שזה גם בתוך כנס"י), וזה עולה ונכנס בראשו ומזהם כמו ארס של נחש – למה אז לא נענש על זה? הוא מתרץ שיש חילוק בין המקרים, שהדבר הפעוט הקטן שעשה בהתחלה זה הוא עשה במזיד, ואף על פי שיוצא מהגמרא שכל מה שהשתלשל מזה הוא אונס, אבל אני מעניש אותו על האונס כי ההתחלה היתה במזיד. במקרה של קרח אני אומר שההתחלה זה אונס, שהוא אנוס מהרגע הראשון. מישהו אמר לרבי ששמע מחבר ווארט של אפיקורסות, והוא מאד נבהל, אז הרבי אמר שזה לא נורא – הוא לא אפיקורס, הוא קרא עיתון לפני השינה. זה אותו דבר. מי שקורא עיתון לפני השינה זה נכנס לו ללא-מודע ובבקר יכול לקום ולומר דבר אפיקורסות. אם צריך להזהר מלקרוא עיתון לפני השינה, כאן המקום להזהיר גם מאינטרנט לפני השינה ובכלל.

הפאות – "לא תסור ימין ושמאל"

בכל אופן, רוצים לומר שהפאות הן הגדרת ההתקשרות למעלה מטעם ודעת למשה רבינו שבדור. מה זה? הפסוק אומר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". חז"ל אומרים, ורש"י מביא בפשש"מ, ש"אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". זה אמונת חכמים שרוכשים מתוך מנהג ישראל, שאפילו אינו הלכה דרבנן וודאי לא הלכה דאורייתא. זה מנהג של הגדרת ימין ושמאל, כפי שפתחנו, אבל יחד עם זה זה התקשרות למשה רבינו עד כדי כך ש"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". [השלמה: חז"ל דורשים, בין השאר, שקרח זה לשון קֵרֵחַ – שדורשים שעשה קרחה בישראל (ותיקון בחינה זו שבו על ידי אלישע, לו אמרו "עלה קרח עלה קרח"). זה קשור מאד לאופשערנעש, שצריך דווקא לגזור את השערות המבלבלות ולהשאיר את הפאות].

"על שמאל שהוא ימין" – "ברוך המן"

מאמר מוסגר: בספרי החסידות בדרך כלל מצטטים רק "על שמאל שהוא ימין", אבל בחז"ל וכפי שרש"י מביא זה שני הצדדים – "על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". אצל חסידים די לומר שיאמר על שמאל שהוא ימין, שילמד זכות על השמאלנים... למה הדבר דומה? למה שהאריז"ל אומר על פורים, שכתוב "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (גם שם ארור לפני ברוך, שמאל לפני ימין). מרדכי עצמו, בדור שלו, עושה תיקון גדול מאד על קרח (ורמז: מרדכי משה = און בן פלת, וד"ל). אי אפשר להאריך, אבל נאמר את הווארט. חז"ל אומרים במדרש "שני עשירים גדולים היו בעולם". מה שנתן לקרח את העזות לחלוק על משה זה בגלל שהיה הגביר הכי גדול בדור. מי הם שני העשירים? אחד מישראל ואחד מאו"ה – קרח והמן (קרח המן = 13 פעמים 31). רואים שהעשירות של קרח, ברוחניות על כל פנים, עברה להמן. ממילא המחלוקת בין מרדכי להמן זה מהדורה חדשה של המחלוקת בין משה לקרח, ומרדכי נצח יותר. בכל אופן, האריז"ל אומר שמה שצריך להתבלבל מתוך "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" זה עד שיאמר "ברוך המן", אבל שלא יאמר ההיפך, שלא יתבלבל עד כדי כך שיאמר ארור על מרדכי, ח"ו. רק שיתבלבל, שישתכר, עד שיאמר ברוך על המן. זה דוגמה ל"אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין".

משה רבינו (שבכל דור) – נושא הפכים

בכל אופן, המקור זה כמו שרש"י כותב את זה "אפילו אומר לך וכו'". במקור, בספרי, זה "אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". זאת אומרת שמי זה המשה רבינו שבדור? מי שהכי מבין בימין ושמאל, מי שהכי מבין בסוד הפאות. הילד שעושים לו את זה – קשור למשה רבינו. כששואלים אותו מה זה ימין הוא תופס את הפאה הימנית – זה חינוך, כפי שאמרנו בהתחלה. מה זה שמאל? תופס בפאה השמאלית. והנה אני אומר לך שהימין זה השמאל, מבלבל לך את הראש. ככה מחנכים? שאחרי שהסברתי לך מה זה ימין ומה זה שמאל אני מתחיל לבלבל אותך? זה לכאורה מקלקל את כל מה שבניתי. אלא מה? שיש הגדרת ימין ושמאל, אבל ההתקשרות למשה רבינו זה התקשרות לאחד כזה שהוא נושא הפכים, ואם הוא אומר לי שהח"כ שהוא שפיץ-ימין הוא השמאלני הכי גדול, וגם מי שהוא בשמאל הוא בעצם בפנימיות הימני הכי גדול, אז אני מאמין לכל מה שהוא אומר. כתוב שמאמין זה לשון ימין. בכל אופן, צריך לדעת מה זה ימין ומה זה שמאל, וצריכה להיות אמונת חכמים – אמונת משה רבינו, שזה עיקר התיקון גם של חטא המרגלים וגם של חטא קרח (שיצא מהרשימו של חטא המרגלים, כנ"ל) – שחכמי הדור, ובפרט החד בדרא (הכולל ימין ושמאל, שמאי והלל), שאם אומרים על מה שנראה לי ימין שזה שמאל וכו' אני מאמין להם.

משמאל לימין ומימין לשמאל – עליה בקדש

נחזור לרמב"ם ולרמב"ן: מכל מה שאמרנו כעת היה משמע שהשמאל לא טוב והימין טוב, אבל בהתחלה אמרנו שיש שמאל שהוא טוב, ולא סתם טוב אלא טוב מאד. צריך עוד יותר להעמיק, "שאומר לך על ימין שהוא שמאל" זה יכול להיות גם עליה בקדש. כשאני אומר על ימין שהוא שמאל זה או שאני אומר שזה רמאות, שאותו ח"כ שהוא כאילו בימין הוא שמאל – הוא האחראי, שבגין הוא זה שעשה את קמפ-דיויד, שאת כל מה שהשמאל רצה עשה בפועל מי שישב בימין. זה פירוש אחד. פירוש שני שאומרים לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין שהכל זה בדרך של עליה. על שמאל שהוא ימין זה לקחת את השמאל ולהעלות אותו לימין, ועל ימין שהוא שמאל זה לקחת את הימין וגם להעלות אותו לקדש קדשים, שזה טוב מאד. כתוב בזהר על נחירי האף, הימני והשמאלי – והאף זה רוח החיים, יוצאת מהחוטמא – אז כתוב שרוח חיים יוצאת למעלה מהנחיר הימני, אבל חיי החיים (חיים נצחיים בלשון הרבי) זה מהנחיר השמאלי. זה כמו ההבדל בין טוב לטוב מאד. אז אפשר לפרש שהכל זה עליה בקדש, והכל זה מופקד אצל משה רבינו אליו צריך להיות קשורים.

הגדרת ימין ושמאל וידיעה לאן לפנות בכל פעם

אבל לכל זה אין שום פשר בכלל בלי הגדרה ראשונית של ימין-שמאל, של סימנים. כמו שאמרנו קודם, שגם כאשר מגיעים לפרשת דרכים ולא יודעים את הדרך – אני לא יודע אם ללמוד נגלה או נסתר, אם להעמיק בהלכה או בחסידות, אז אומרים שמן הסתם תלמד חסידות אם לא ברור לך, כי כל פניותיך יהיו לימין. אבל אם זה ברור – יתכן ששמאל. יש סיפור שפעם אדמו"ר האמצעי היה כמה שבועות בדרך, וכשהתקרב הביתה היה כל כך צמא כמו מי שהולך למות מצמא ר"ל עד שקפץ מהעגלה כמו משוגע ורץ הביתה ופתח גמרא – זה רגש של פקו"נ ללמוד גמרא, "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". אם אתה יודע שזה זמן לנגלה – הולכים לשמאל. אם לא – הולכים לימין. בכל אופן, בזכות כל הצדיקים שהזכרנו – משה רבינו, וגם קרח לעתיד זה "צדיק כתמר יפרח" ס"ת קרח (כל פעם הוא מתתקן עוד קצת  ועוד קצת).

ג. טענות קרח על משה

תפיסה של מישהו בסגולה שלו – תפיסה חיצונית ומעוררת מחלוקת

לא השלמנו את הווארט של "שני בשני". נאמר רק את הנקודה של זה: קרח אומר למשה רבינו – מה הגדולה שלך? מחזיק עצמך שביעי? פתחת את הנשיאות במאמר "כל השביעין חביבין". תדע לך שאני יותר שביעי, כפי שמיד נסביר. קרח אומר שכל המעלות הסגוליות שיש למשה – יש לי עוד יותר. זה דבר שקורה בכל דור. שאם תופסים מישהו בסגולה שלו, אז אני יכול להתמודד איתו, כי איני מכיר מי בדיוק נמצא בפנים. הסגולה הכי גדולה וחשובה זה שהוא שביעי. כל כך חשובה שהרבי אמר שזה העיקר, וענות משה זה רק בגלל שהוא שביעי לאברהם.

סגולת דור השביעי לאברהם ודור העשרים ושש לאדם הראשון

בסגולה הזאת קרח אומר אני שביעי כמוך, ועוד יותר ממך: אני גם שביעי כפשוטו כמוך – שביעי לאברהם אבינו כפשוטו – ולא רק שאני שביעי כמוך, אלא אני גם כפולה של 7, בעוד שהשם שלך לא מתחלק ב-7. קרח = ז"פ דם (אחורי שם אהי', שהוא סוד ה-א שבתוך ה-ואו של שם מה שהופכת את ה-דם – יוד הא וו הא – ל-אדם – יוד הא ואו הא, וד"ל). הוא גם אומר למשה, גם בזה שאתה 26 מאדה"ר – משה דור שביעי ליהדות ודור הוי' לאנושות – אז גם אני כמוך, זה "הוי' הוי'". חוץ מזה שהוא עצמו כפולת 7, אם עושים את כל הדורות מ-אדם ועד יצהר (ועד בכלל) = טוב פעמים אמת (21 בריבוע, שכמובן זה כפולת 7 בריבוע). בתוספת קרח זה ישאר כפולת 7 – ז"פ 1115. זה כל עשרים וששה הדורות מאדם עד קרח.

קרח תולה בעבר ומרגיש תכלית הבריאה

אמרנו שמצד אחד קרח תולה בעתיד, ולא רגיש למציאות התשובה (שבניו עשו תשובה). אבל מצד שני הוא גם בונה על העבר שלו. כשהוא טוען על אליצפן (פעם כתוב אלצפן ופעם כתוב אליצפן, הממוצע = אהרן, לו דווקא נאה ויאה לשרת את אהרן, וד"ל). הוא אומר שמילא עמרם זוכה לגדולה כי הוא הבן הבכור ויצהר אינו הבכור, אבל בתוך תוכו הוא גם יודע שהרבה פעמים ה'בכורה' לא הלכה דרך הבכור הביולוגי, לכן הוא מרגיש עצמו הכי הכי מיוחס בעם ישראל. כתוב שקין יותר מיוחס לאדה"ר מהבל, הוא בכורו, וגם קרח אומר למשה רבינו שאני יותר מיוחס לאדם הראשון ממך. והרמז: אדם בחשבון דמנצפ"ך = 605 ויחד עם קרח = בראשית. "בראשית" זה ראשית כל התורה ותכלית כל התורה, כך כתוב, אז הם יחד ההתחלה והתכלית. אם עושים הכאת אדם קרח בדרך או"י ואו"ח – אפ"ח, דפ"ר, מפ"ק = 4808 = ד"פ "בראשית ברא אלהים" (היינו ג מילים אלו בדרך פו"א). הוא רואה את עצמו כתיקון השלם של אדה"ר (וכתכלית בריאת העולם כולו – "בשבילי נברא העולם"!).

תרגום הטענות להיום – טענות הצדיק על בעל תשובה

אם נרצה לתרגם להיום, מה זה מחלוקת קרח ומשה רבינו? קרח הוא אחד שגדל דוס, שהוא צדיק מהלידה, מהעריסה, והוא מיוחס לשבט לוי והיה ילד פלא, עילוי בישיבה, העילוי הכי גדול. משה רבינו בכלל לא היה שם, היה בבית פרעה. מה קרה איתו אחר כך? הלך לכוש ונעשה שם מלך ארבעים שנה. אז מי זה משה רבינו בשביל קרח? אם חושבים על זה היום, משה רבינו הוא בעל תשובה. קרח הוא צדיק, לכן עליו כתוב "צדיק כתמר יפרח". שתהיה גם מלך ישראל וגם בעל תשובה? זה יותר מדי. כמו היום, שבעל תשובה יהיה המלך על עם ישראל, ראש הממשלה האמיתי – בעיני הדוס זה לא יכול להיות. זה שרש הענין כאן. זה גם קשור ליחוס או ניתוק ביחוס. הוא גם מיוחס, אבל בינתיים הוא התגלגל, גדל אצל פרעה והולך לכוש – הוא לא אחד מהחבר'ה. משה רבינו זה מישהו זר, דברנו על זה הרבה פעמים. הוא לא צמח מתוך הקהילה. אחד שלא צמח מתוך הקהילה יכול להיות מלך של כולם? זה שבינתיים הוא התאקלם, הכל זה בשנה אחת האחרונה. שמונים שנה לא ראינו אותו בכלל, ופתאום הוא בא ורוצה להיות מלך. אני שמונים שנה כאן בתוך הקהילה, אני הסולת הנקיה של הקהילה, של "קהל הוי'" – זה לא עובר אצלו.

ערעור על יהדות משה וחתימת ה' על עצמיות ישראל מהאבות

קרח לא חושב שמשה הוא אסופי מהשוק, אלא מכיר את הסיפור. הוא היה יכול להכחיש גם את זה, אבל אין לו חוצפה לחלוק על עצם המציאות של משה רבינו. אבל, מה שהוא כן חושב – שיכול להיות שבעומק זה קשור להגדרת עם ישראל לפני מתן תורה, בתור מעבר ממצב של בני נח לעם ישראל – שאחד שלא גדל בחיק ישראל, יכול להיות שזה קצת מערער על היהדות שלו (חוץ מהגנים הביולוגיים). שעמ"י לפני מ"ת, בעיבור בכור של מצרים, עובר מבני נח למשהו חדש, ויש אחד שפורש מזה באמצע הדרך – בתקופה של גלות מצרים, לפני לידת העם ביציאת מצרים – אז זה כמו נפל (ובאמת נולד ל-ז היינו ל-ו חדשים ויום, וכן בהיותו "גואל אחרון" הריהו בר נפלא, וד"ל). זה ודאי מה שמסתובב בראש של קרח, שאפילו שאני יודע שההורים הביולוגיים שלך זה עמרם ויוכבד, ואתה אח של אהרן, אבל יש משהו ממש לגריעותא בזה שלא היית כל הזמן אתנו במצרים, בקושי הגלות. זאת אומרת שמשה רבינו מגלה כאן, והקב"ה כאן חותם על כך, שהעצמיות של ישראל זה כבר מאברהם. הוא לא מפסיד את היהדות שלו, גם לפני מ"ת, בזה שהוא פורש.

לחיים לחיים! שיהיה חאלקה שמח מאד מאד, שהבן הזה יגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן, עם הבנה ברורה מה זה ימין ומה זה שמאל, עם התקשרות למשה רבינו שאומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.

ניגנו "אכן אתה אל מסתתר".

השלמות (אחרי השיעור):

ד. שמן וקטרת

לשון של קח – ויקח-קרח-פקח

הפרשה מתחילה "ויקח קרח", רואים כאן לשון נופל על לשון – קח קח. על זה כבר דברנו וגם כתוב על זה. זה נמצא גם במלה פקח בה משתמשים חז"ל – ה"לשון נופל על לשון" ממשיך מתושב"כ לתושב"ע. יש ג"פ קח – ויקח קרח פקח – העולה חי ברבוע. רק קח קח = ריו = גבורה וכו'. יש כאן רמז לכמה ספירות: ויקח קרח פקח = כתר = ה"פ ויקח (ויקח פנים ואחור). קרח פקח = ד"פ ויקח = מלכות (כידוע שזה היחס בין כתר למלכות, "כתר עליון איהו כתר מלכות", שמלכות זה ארבע חמישיות של כתר, הכתר זה "החמישית לפרעה", היחידה). אם כן, יש במשחק של ויקח-קרח-פקח כתר-גבורה-מלכות, מעבר מכתר למלכות דרך קו שמאל. יוצא שזה הסוד של קרח, שהוא רוצה להיות מלך, רוצה לקחת לעצמו את הכתר, ושייך לצד הגבורה.

קרח – סוד הקטרת

היסוד זה קח. יש הרבה 'קח'ים בתורה. יש הרבה פעמים שה' אומר דווקא למשה רבינו "קח". אם קרח הוא קח, גם משה רבינו הוא קח. יש כמה פרשיות כאלה, והעיקר זה הקטרת והשמן. נסביר שקרח זה הוא הקטרת. כתוב "קח לך סמים" = קרח (לך סמים = ר). מה ההבדל בין זה לבין השמן? שניהם כתובים זה אחר זה בפרשת כי תשא – "שמן וקטרת ישמח לב" (שמן = יה פעמים הוי', וקטרת = הכל פעמים אחד, ישמח לב = שמן; הכל יחד זה 1495 = סה"כ אותיות האלף-בית = 5 פעמים 13 פעמים 23, אלו המרכיבים הראשוניים). מה ההבדל בין ה"קח" של השמן לבין של הקטרת? בקטרת כתוב "קח לך סמים" ועל השמן (שהיה כתוב קודם) נאמר "ואתה קח לך בשמים ראש" (ההמשך זה מר דרור – רמז למרדכי – שזה משה רבינו המתפשט בכל דור ודור, ובעיקר "מרדכי בדורו כמשה בדורו"). בכל אופן, מאד בולט שבשניהם זה "קח", אך בשמן זה "ואתה קח" ובקטרת רק "קח". בשניהם זה "קח לך", אבל בשמן זה "ואתה קח לך" (יכול להיות שקרח לקח סמים...). איך אני עוד יודע שקרח הוא הקטרת? אמרנו שהאריז"ל אומר שקרח הוא הרוח של קין (ואמרנו שרמוז בשמו, זה כ"כ פשוט שכנראה האריז"ל אפילו לא כותב את זה). רח זה גם ריח ו-ק זה קטרת, אז קרח זה גם ריח קטרת. "איש אשר יעשה כמוה להריח בה" יש בזה כרת (= ויקח קרח פקח). כנראה שקרח לוקח את הקטרת ורוצה להריח בה. צריך לחפש בחז"ל, כי זה מתחבר יותר מדי טוב – זה מסביר למה משה אמר שיקחו קטרת, והם נשרפו בקטרת, ואז היתה מגפה ומשה אמר לעצור אותה עם הקטרת, שלא רק הורגת אלא גם עוצרת מגפה. כל הפרשה עוסקת בקטרת (וכל נושאי הפרשה כלולים בשם הפרשה, כנודע מהרבי – פרשת קרח). נחזור ללשון חז"ל "טלית שכולה תכלת" – ר"ת טשת = קטרת. יש משהו ב"טלית שכולה תכלת" שזה לקיחת קטרת. טשת = קטרת = אין מזל לישראל. שאר האותיות = שמע ישראל.

[עוד משהו לגבי "ואתה קח לך בשמים ראש" לעומת "קח לך סמים" (עד כאן הציוויים של הכלל לפני הפירוט): "קח לך סמים" = קרח, זה הרמז הכי מובהק, כנ"ל. "ואתה קח" = 520 = כ"פ הוי'. "לך בשמים" = 442, גם כפולת שם הוי' (טוב פעמים הוי'). "ואתה קח לך בשמים" = הבל (יחידה) פעמים הוי'. אז מכל הבחינות זה מתאים למשה רבינו, כי "הוי' בחכמה" (השמן זה חכמה והקטרת זה בינה, זה צריך להיות כפולת 13 וכפולת 7, ובאמת כך יוצא). כשמצרפים גם תבת "ראש" זה חוזר להיות כפולת 7. זה 1463 = מזל פעמים חוה. "קח לך סמים" זה גם כפולת מזל, ד"פ מזל. אז אם אני מחבר, יחודא שלים של תרדלמ"ל, ה-19 מקבל תוספת 4, חוה הופכת ל-חדוה, ויש לי סה"כ כג פעמים מזל שזה עז פעמים חדוה, לפי הסוד של "עז וחדוה במקומו"). זה הטטרא-הדרא (משולש בשלשה ממדים) של אהי'. יש בזה עוד הרבה רמזים, תלו"ע.]

קרח – פגם הנצח, מלחמה בנצחיות משה

קח זה חק הפוך, ובאלב"ם זה פרצוף הנצח (זה גם מדובר אצלנו במ"א). כל שער הוא פנים ואחור, כלומר ש-קח זה אחורי הנצח. "חק לישראל" זה הפנים של הנצח ו-קח זה האחור של הנצח. עיקר מי שיוצא מקרח זה כמובן שמואל הנביא, הרמתי, הרואה. הוא תיקן את ספירת הנצח באומרו "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". זה התיקון של שמואל. מתוך התיקון אפשר להבין מה היה הקלקול, שאם הוא תקן את הקלקול של קרח כנראה שקרח פגם בנצח. ומה זה פגם בנצח? במשה רבינו. הוא גם ידע שיש למשה הרבה שכל, דעת, אבל לא הסכים לזה שהוא נצח – שהוא נצחי (מרדכי הוא מי שעושה את משה רבינו נצחי, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" – סוד "מר דרור", משה רבינו בכל דור ודור כנ"ל). הוא פגם בנצחיות של משה. אם היה עוד יותר פקח היה גם יודע שמשה ינצח אותו, כי משה הוא נצח ולא יעזור שום דבר. הוא ראה את הפן של "למנצח" של השירה ואמר שזה שייך לי, "למנצח לבני קרח" (שמו של קרח מופיע יא פעמים בפרשת קרח, סוד יא סממני הקטרת, וכנגדן יש יא מזמורים בספר תהלים לבני קרח – ג מהם בחינת "משכיל" = 400 = 20 בריבוע, שלמות הא-ב = "לבני קרח" –  וקרח = כח פעמים יא; יא פעמים קרח = 3388 = 7 פעמים 484, 22 בריבוע = יוחנן בן קרח, שלא שמע בקול ירמיהו הנביא, שהוא עיקר גלגולו של משה רבינו מבין הנביאים, וד"ל!). קודם נתנו לו את הספירות כתר-גבורה-מלכות, שכנראה היו לו הארות ספירות אלה, אבל הוא פגם בספירת הנצח, ושמואל בא לתקן את זה. זה ה-קח. אפשר לומר שאחורי הנצח זה מה שהוא מניק את הנצחנות, זה סוג של "אנא אמלוך", שזה מה שהוא רצה. אפשר לומר ש"אנא אמלוך" זה כתר ומלכות, וגם גבורה, כל מה שיש לו, אבל ראשית בנין המלכות זה נצח. נצח זה גם לקחת יוזמה, אז ברגע שהוא יוזם לעצמו מלכות ומוכן גם להתנצח בשביל זה – זה קח, זה אחורי הנצח.

הספירות ששייכות לקרח

מה שיפה מאד שאם אני מחבר יחד כתר גבורה מלכות = 1332 = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (פסוק הכותרת לפני עשה"ד, ככותרת הוא כתר, אבל היחוד שלו שזה שם אלהים, שזה גבורה וגם מלכות) = יהלום 36. מה הנצח עושה כאן? החשבון הזה עולה ט"פ נצח. אז כשמוסיפים נצח מקבלים שלמות של י"פ נצח. חז"ל אומרים בפירוש ש"וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" זה "מפי הגבורה". אחרי הפסוק הזה, פסוק הכותרת, יש בעשה"ד כתר אותיות. רש"י כותב על "[וידבר] אלהים": "'וידבר אלהים'. אין אלהים אלא דיין וכן הוא אומר אלהים לא תקלל ותרגומו דיינא לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר ואם לאו אינו מקבל עליהם פורעניות יכול אף עשרת הדברות כן ת"ל וידבר אלהים דיין ליפרע" – שלא לחשוב שעשה"ד לא מחייב – זה מלכות (דינא דמלכותא דינא, ובנין המלכות מהגבורות דווקא, ממדת הדין, ששם, במקום הגבורה, היכל הזכות, יושב בית דין של מעלה כנודע). אז יש ממש בפשט בפסוק הזה כתר וגבורה ומלכות. אם אני לוקח את המלים כתר גבורה מלכות (בלי נצח) – זה יג אותיות – אז הרת"ס הוא כרת. כרת יכול להיות גם משהו טוב, כמו לכרות ברית, וגם משהו רע, עונש כרת (מה שאמרנו קודם, שקרח התחייב כרת). היות שזה יג אותיות אפשר לבנות את זה בצורת השראה, ואז רואים עוד הרבה דברים יפים – תן לחכם ויחכם עוד.

שמן וקטרת – חכמה ובינה, אלב"ם ואתב"ש

נחזור לשמן ולקטרת: שמן זה ימין וקטרת זה שמאל, זה חכמה ובינה, והם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ויש התכללות גדולה ביניהן (במילוי, שין מם נון = 546 = אהיה פעמים הוי' ב"ה = ג"פ יעקב. קוף טית ריש תו = 1521 = טל בריבוע. אהיה הוא שם הבינה, נמצא ש-546 מראה על התכללות חו"ב, "הבן בחכמה", ואילו טל היינו עשירית שמן – "חכם בבינה", וד"ל). משה רבינו הוא "מן המים משיתהו", בחינת ימין שזה שמן, וקרח זה שמאל, שהוא קטרת – אש. גם ברשב"י, שהוא גלגול של משה רבינו, יש איזה תיקון קרח. מחד הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו, מצד שני הוא שמעון שזה בחינת שמאל, זיהרא דאמא עילאה, לכן הוא אומר על עצמו "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא", שזה בחינת קטרת. בנשיאים, שקראנו לפני כמה שבועות, רש"י מביא בשם רבי משה הדרשן אחת הגימטריאות הכי מיוחדות של רש"י בחומש, ש-קטרת זה תריג כאשר מחליפים ה-ק ב-ד באתב"ש (ולא את כל המילה). על הרמז הזה, והתחכום המיוחד שבו, דברנו הרבה פעמים. קודם כל, רוצים ש-קטרת יהיה תריג (= משה רבינו). אבל בשביל שהקרח (בחינת קטרת) יהיה תריג צריך להחליף את ה-ק באתב"ש. מבין חילופי האותיות אתב"ש זה בינה (אלב"ם זה חכמה, זה בפירוש כתוב במג"ע – "כלם בחכמה עשית" – "כלם באלבם עשית"). לפי זה הם זוג – אלב"ם זה שמן ואתב"ש זה קטרת. לפי זה מאד מתאים שחילוף הקטרת זה דווקא באתב"ש (אם מחליפים את האות הראשונה של שמן באלב"ם, כפי שהחלפנו את האות הראשונה של קטרת באתב"ש, נקבל ימן – לעיל אמרנו שמשה, סוד "מוליך לימין משה", הוא כנגד השמן, סוד אש ימין, אחד מצירופי יש מאין כמבואר במ"א, וד"ל; ימן = 100 = כלים, תריג = אורות, יחד = תשובה כנודע, כאשר שרש הכלים קודם לשרש האורות, וד"ל).

קרח – "כעין הקרח הנורא", רקיע הבינה

עוד פירוש לשם קרח שזה "כעין הקרח הנורא". משמעות זו היא הראשונה המופיעה בתורה לשרש קרח – "וקרח בלילה": "ביום אכלני [= 169, 13 בריבוע] חרב [= 210, 3 פעמים 70, משולש 20] וקרח בלילה" = 770 = 10 פעמים "בלילה" (= חלק המילוי של "קח לך סמים" = בית משיח וכו'), החרב והקרח אכלו את "יעקב מלבר" ובכך העלוהו לדרגת "משה מלגאו" הניצל מחרב פרעה והמנצח את קרח וכל עדתו. אם כן, אף שאפשר לחשוב שקרח זה קר-חם, מה ששולט אצלו זה הקור, הקרח. בזכות ה-ח הבעל שם טוב היה יכול לקחת קרח ולהדליק ממנו נר כשהולך לשבור הקרח ולטבול במקוה. הרקיע של הקרח זה בינה, מאד מתאים לנ"ל על קטרת ובינה. גם שמואל, שממנו יוצא שרש קרח, זה מבינה. גם שמואל האמורא זה בינה, כמוסבר אצלנו הרבה מאד פעמים. [כמו קר-חם, קרח זה גם משחק של קרוב-רחוק, מתחיל קר כמו קרוב (אם מחליפים ח של קרח באטב"ח זה קרב), אבל זה אותיות רחֹק (וגם חקר, לשון חקירה, הוא היה בעל חקירה, חקרן גדול, במיוחד בזכויות האדם). הכחות שפועלים אצלו זה מי לקרב ומי לרחק. הוא רוצה להתקרב. זה גם מה שמשה רבינו משיב לו: "וידבר אל קרח [אותיות רחק] ואל כל עדתו לאמר בקר [אותיות קרב] וידע הוי' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר [בחר אותיות חרב הנ"ל] בו יקריב אליו" – קרח חושב שראוי לו להתקרב. רק שפגם, מי שיש לו פוטנציאל של התקרבות ופוגם את זה הופך להיות רחוק. גם מרחוק יש תיקון, "מרחק הוי' נראה לי", לכן סוברים שיש לו חלק לעולם הבא. זה מה שבתוך התהום, בשאול תחתית, אומר "משה אמת ותורתו אמת ואנו בדאים"].

השתבחות קרח ביחוסו; יצהר-קהת-לוי – חכמה-בינה-דעת

אמרנו שמשה הוא סוד השמן וקרח הוא סוד הקטרת, אבל קרח אומר שהוא "בן יצהר" – אני (הבן של) השמן. לקח לעצמו כל היחוסים שבתחלת הפרשה. על משה לא כתוב אף פעם יחוס כזה, מלמטה למעלה, אלא רק יחוסו מלמעלה למטה. "ויקח" זה "ואתפלג" – מפלגה – ובשביל זה צריך לקחת את האבא והסבא וכו'. הראשון שלוקח זה האבא, יצהר, שזה שמן. חז"ל דורשים "קהת" מלשון הקהית שינים, הקהה את שיניו, זה דינים מבינה (קהת = שרה, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" לגרש את האמה הזאת ואת בנה). לוי זה מלשון "הפעם ילוה אישי אלי", זה זיווג, זה דעת. אז יצהר-קהת-לוי זה חב"ד. לכן גם טעם שהתיקון זה מרדכי, שגם בו כתוב נוסח כזה של יחוס שלשה דורות כמו קרח: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". זה ממש בול. יאיר זה יצהר, שמן למאור. שמעי זה בינה, שמיעה. קיש זה להקיש על דלתות שמים לעורר רחמים שזה דעת. זה כתוב בפירוש שיאיר-שמעי-קיש זה חב"ד, וכך כאן זה יצהר-קהת-לוי. חוץ מזה, בחסידות הרבה פעמים דורשים "בן" לשון מבין. קרח אומר שאני מבין ביצהר, מבין בחסידות, בשמן של התורה, ברזין דרזין דאורייתא. הוא יודע איפה לפתוח. אחר כך אומר שמבין ב-קהת = דין אמת = הלכה למעשה. הכל זה "מינה דינין מתערין". אומר שאני גם מבין בנגלה, הכי חריף בנגלה (אם יש לך קושיא בלימוד נגלה או שאתה זקוק לפסק הלכה – תשאל אותי!). גם אני קודם הולך לימין, לומד קודם יצהר ואז קהת – חסידות לפני התפלה ואחר כך לימוד גמרא. אחר כך בן לוי, מבין בעשית יחודים בתפלה, "הפעם ילוה אישי אלי". זה שהמקובלים קוראים לזה מכוון – לא רק מקובל אלא גם מכוון (כמו בחב"ד ההבדל בין "משכיל" ל"עובד").

עוד על 'תחרות' קרח במשה בענין היחוס

עוד משהו בענין זה (שודאי כתוב אצלנו בשנים עברו): קרח אומר שאני הבן של יצהר. קרח יצהר = תריג. אני הקטרת, אני כולל את כל תריג מצוות התורה. מה שקוראים לך משה רבינו, שעולה תריג – אני לא קורא לך משה רבינו (ואפילו אם כן, אני ודאי לא נותן לך את ה-י ברבינו, להודות שיש לך נביעת האין סוף, כנודע מהבעל שם טוב, אלא כותב על פי דקדוק פשוט משה רבנו בלי י שאינו עולה תריג!), זה לא מקובל עלי. אבל בטוח שאני קרח בן יצהר. קרח יצהר קהת = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". קרח אומר למשה – אין לך מה להתחרות איתי. אם מצרפים את לוי ל"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (1644) מקבלים 1690 = י"פ יג ברבוע = הוי' פעמים א-דני. אם מחברים את זה ל-1118 = 2808 = אהבה פעמים יראה = הוי' פעמים קח (והיינו מה שאמרנו קודם שקרח טוען שלא רק שאני יותר שביעי ממך אלא שאני גם יותר 26 ממך!).

ה. דברי השם משמואל

שנת תרע"ח:

ויקח קרח וגו'. בתרגום יונתן ונסב גולייתי' דכולא תיכלא. וכן ברש"י הלבישן טליתות שכולן תכלת באו ועמדו לפני משה א"ל טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה א"ל חייבת התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרת אותה זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה. וברבינו בחיי שאמרו כשם שטלית שכולה תכלת הסברא נותנת שפטורה מן הציצית כך בזמן שכל העדה כולם קדושים א"צ למנהיג. ויש להבין ששאלה זו עצמה הי' יכול לשאול גם בטלית שכולה לבן למה תצטרך ג' חוטין של לבן לפוטרה, והי' ג"כ נרמז שלפי הסברא שפטורה ה"ה שכל העדה שכולם קדושים א"צ למנהיג, ומ"ש תכלת דנקט:

ונראה לפרש עפ"מ שהגדנו בשבת העבר בענין המרגלים שהי' פגם בתורה שבע"פ, ובאשר לא נמחל להם לגמרי הי' רושם החטא מושך אותם לפגם תורה שבע"פ, ואף לדורות הבאים בימי בית שני צצה המינות צדוקין ובייתוסין שכפרו לגמרי בתורה שבע"פ, וזהו שהביאם לידי שנאת חנם, כי תורה שבע"פ שאין לאו"ה שום אחיזה בה היא מאחדת את ישראל, ומחמת פגם תורה שבע"פ נשתאבו בהם כחות חיצונים שהם להיפוך העושים פירוד בלב ישראל, ומזה נסתעף שהבריונים שבסוף בית שני לא שמעו לדברי חכמים, אף שלפי דעתם מצוה רבה עבדו למסור נפשם על כבוד ה' ועל כבוד ישראל ועל המקדש שלא ישלטו עליהם הרומיים המזוהמים, מ"מ הי' להם לקיים כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, ואפי' יאמרו לך על שמאל שהוא ימין, והכל נמשך מחטא המרגלים פגם תורה שבע"פ. והגדנו עוד שענין לבן ותכלת שבציצית ניתן להם אז לעומת שאבדו בחטאם מעלת תורה שבכתב ותורה שבע"פ, מעלת תורה שבכתב ע"י חטא העגל, לעומתו ניתנה להם מצות הלבן שבציצית, ולעומת מעלת תורה שבע"פ שאבדו בחטא מרגלים ניתנה להם מצות תכלת, עיי"ש באריכות:

ולפי זה י"ל דהנה ידוע דמחשבות ההמון עולות על הצדיקים וצריכין שמירה יתירה שלא יתפגמו, ע"כ י"ל דפגם ההמון בחטא המרגלים שהי' בתורה שבע"פ עלה על קרח שהי' איש גדול מאד, הגדול שבשבט לוי ובעל רוה"ק, אבל לא ידע להזהר, והביאו אותו להיות מהרהר אחר מרע"ה בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, כי אף שלפי דעתו הי' הוא יותר ראוי לאותן איצטלא, מ"מ הי' לו להשיב אל נפשו אין לנו אלא דברי בן עמרם אפי' יאמר לך על שמאל שהוא ימין, אלא פגם ההמון בתורה שבע"פ בחטא המרגלים עלה על מחשבתו ונפגם, ושוב עי"ז נשתאבו בו כחות חיצונים עוד יותר ויותר, והביאו אותו להרהר אחר תורה שבע"פ לגמרי, וכעין המינות שעצה בימי בית שני, וזה שתרגם אונקלוס ואתפלג, שמחמת פגם בתורה שבע"פ נעשה פירוד בין הדבקים, וכעין שנאת חנם שבבית שני כנ"ל. וע"כ עשה המרידה ע"י טליתות של תכלת, שתכלת ניתנה לתיקון חטא זה ופגם זה, והוא שלא נתקן ואדרבא שנשתאבו בו כחות חיצונים עוד יותר להרהר על תורה שבע"פ פקר בראשונה במצות התכלת ונשאבו בו עוד כחות חיצונים בכל פעם יותר ויותר עד שכפר גם בכל התורה, וכבילקוט שאמר שכל התורה איננה מן השמים אלא עשרת הדברות בלבד. והכל לא ממנו היתה זאת, כי הי' אדם גדול ובעל רוה"ק, אלא שנסתעף מחטא המרגלים. וזהו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ט ע"ב) ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו, ובהאריז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע. ולפי דרכנו הכל נמשך מחמת חטא המרגלים ולא ממנו הי' אלא מה שלא ידע להזהר:

ולפי האמור תתישב לנו קושיא עצומה שהקשינו מכבר דבש"ס סנהדרין (שם) איפלגי עדת קרח אי יש להם חלק לעוה"ב, ומאן דס"ל אין להם חלק לעוה"ב מפיק לה מהא דכתיב ויאבדו מתוך הקהל, והרי משנה שלימה שנינו (שם צ'.) אלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תורה מן השמים, ובברייתא דאפי' חוץ מפסוק אחד, וא"כ קרח שכפר במצות ציצית, ולפי דברי ילקוט הנ"ל כפר בכל התורה כולה חוץ מעשרת הדברות, ולמה לא הביאו ז"ל שמטעם זה אין לו חלק לעוה"ב. ועוד מ"ט דמ"ד יש להם חלק לעוה"ב והכי איפסקא, ועליהם התפללה חנה מוריד שאול ויעל, איך יפרנסו הלכה זו דהאומר אין תורה מן השמים כנ"ל:

אך לפי דרכנו י"ל דכל אלה לאו ממנו היו אלא כחות החיצונים שנשתאבו בו הם תקפוהו בכח. ואף דגם בעלמא האומר אין תורה מן השמים לאו בפעם אחת נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אלא שתחילה עבר על חטא קל ומן הקל בא אל החמור, מפני שע"י החטא הקל נשתאבו בו כחות חיצונים עד שהביאו בכל פעם יותר ויותר עד שפקר לומר אין תורה מן השמים כאמרם ז"ל (שבת ק"ה ע"ב) עד שאומר לו עבוד ע"ז וכו' ומ"מ אין לו חלק לעוה"ב ולא אמרינן דבזה אנוס הוא ולא הי' לו לענשו רק על החטא הקל שעשה בראשונה. התם הטעם דמחמת שהוא הביא א"ע לידי האונס איננו נחשב אונס. וכידועין דברי הריב"ש במי שנשבע שלא לשחק בקוביא אסור לו לילך למקום שיהי' אנוס לשחק בקוביא דהמביא א"ע לידי אונס אינו נחשב אונס. וכן הוא זה שע"י בחירתו חטא בחטא הקל אף שאח"כ הי' אנוס לחטא החמור אינו נחשב אנוס. וכ"ז במי שעשה חטא קל בבחירתו ומדעתו, אבל קרח שלא ממנו הי' אלא מחמת פגם ההמון והוא לא ידע להזהר, אין לומר שהוא הביא א"ע לידי האונס, שתחילה לא הי' אלא שגגה שלא ידע להזהר, וע"כ מה שכפר אח"כ בתורה נחשב לאנוס ואין לפסוק עליו הדין דמש"ה אין לו חלק לעוה"ב:

ולפי האמור יש ליתן טעם הקטרת הקטורת בחוץ שבזה הראה להם לדעת גודל כח החכמים. דהנה בש"ס (פ"ט.) דמה"מ מסר לו רז זה דקטורת עוצרת המגפה ואי לאו דא"ל מי הוה ידע ופירש"י הלוא בתורה לא נכתב. ומוכרח לומר דלא היתה נבואה מאת ה' לעשות ככה, וא"כ יש להבין איסור הקטרת חוץ להיכן הלך, דאין לדמותו לאליהו שהקריב בהר הכרמל בשעת איסור הבמות, דשם הי' בנבואה כמ"ש (מל"א י"ח ל"ו) ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, אבל בכאן דלא היתה נבואה, איסור חוץ במקומו עומד, ומ"מ הרי עצר המגפה, בזה הראה אותם לדעת כח תורה שבע"פ, ואף שאינם מבינים וכמ"ש אשר יגידו לך אפי' על שמאל שהוא ימין, שבודאי מרע"ה הבין דרכה אף שאין אנו מבינים ההיתר:

תכלת – תלוי במשה רבינו ובמלכות ישראל

עוד נקודה בשם משמואל, חוץ מזה שחטא העגל פגם בתושב"כ וחטא המרגלים פגם בתושבע"פ, ששואל למה שאלו על תכלת ולא על לבן, ואומר שלבן-תכלת זה גם תושב"כ-תושבע"פ, וממילא הלבן זה תיקון חטא העגל והתכלת זה תיקון חטא המרגלים, וזה עיקר הסמיכות. היות שכל הבעיה של קרח שכפר בתושבע"פ, במשה רבינו, לכן זה מתבטא דווקא בתכלת ולא בלבן. כאן רציתי להוסיף ווארט, שנהגינן לרדת על לובשי התכלת של היום (מתוך חבה יתירה נודעת להם, כמובן), שלא בטוחים שזה התכלת וכו' (ואפילו אם כן וכו'). זו הדוגמה הכי קלאסית בעולם, רלוונטית להיום, של "לא תסור" אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. אצל חסיד עושים מה שהרבי אומר, בלי להתחכם. בכל אופן למה? תכלת זה מלכות, זו הנהגה. עכשיו נחבר את הדברים – דבר חשוב שלא הגענו אליו. רבינו בחיי אומר שאמרו שכולם קדושים ולא הבינו למה צריך מנהיג. החוט של תכלת זה המנהיג, זה המשה רבינו. זה בדיוק המחלוקת בין הציונות הדתית לבין החרדי-חסידי (חב"ד) – שלחזור לארץ זה טוב ויפה, והצלת מליוני יהודים, אבל זה עדיין לא מלכות ישראל, לא מלכות אמיתית. זה לא חוט של תכלת, אנחנו עדיין רק בלבן. מי שהיום שם תכלת זה כמו לתת אישור למלכות כאן. מי שיטען נגד יאמר שרוצה לקדם את המלכות דקדושה (חוץ מזה ש"רחמנא אמר תכלת"..., אבל "רחמנא אמר 'לא תסור' אפילו אומר לך כו'"). ימין ושמאל זה אומר שאפשר לדרוש על פי סוד, ועל פי סוד החוט של תכלת זה דווקא כשיש משה רבינו – גם אם חולקים עליו, תכל'ס הוא ראש הממשלה, וכאשר משה רבינו הוא ראש הממשלה בפועל אזי הגיע הזמן ללבוש תכלת (אם הוא אכן יורה כך!). הוא בעצמו החוט של תכלת לפי רבינו בחיי. ברגע שיש מנהיג אמיתי שעומד בראש העם, זה יהיה הסימן שנחזור לדון בסוגיא של התכלת בציצית. עד שאין את החוט של תכלת לפי ההסבר של רבינו בחיי אז לשים את התכלת זה רק לתת יניקה למי שמתיימר להיות המנהיג. לכן אסור לתת לזה שום גושפנקא. אין בזה תכל'ס (תכלת לשון תכלית).

כח התפלה – רק כשאפשר להשפיע השפעה טובה ולהחזיר בתשובה

עוד אומר השם משמואל (בדרוש נוסף) שכדי לעצור את המגפה היו צריכים את הקטרת, ולא הספיקה תפלת משה, כי תפלה של צדיק מועילה רק אם ביד הצדיק להחזיר את העם בתשובה – או שכבר פעל את זה, ואז תפלתו ודאי מועילה, או שבכחו לפעול את זה גם אחרי התפלה שלו, ואז מתפלל ואומר לה' שקודם כל יפסיק את המגפה, ירחם על עם ישראל, ואז אני אחזיר את העם בתשובה. אבל במקרה הזה, בגלל הקלקול של רוח חטא המרגלים, אי-ידיעה מי זה ומה זה משה רבינו, אז בקטע הזה משה רבינו לא מסוגל להחזיר אותם בתשובה, לכן התפלה שלו לא מועילה. זה גם חידוש מאד יפה, שהצדיק לא יכול להתפלל על מישהו שהוא לא יכול להשפיע עליו. בשביל חב"ד זה משהו מאד גדול. שכל התפלה זה פונקציה של המבצעים שאתה עושה. אם אתה עושה מבצע, אז התפלה שלך מועילה. זה משהו קרוב למה שהבעל שם טוב אומר שקודם צריך לעשות טובה בגשמיות ואז להשפיע עליו ברוחניות. כאן זה להשפיע עליו ברוחניות אבל במעשה, ואחר גם להתפלל. זה צריך הרבה עיון בווארט הזה, כי אומרים שההבדל בין אברהם ליצחק זה צדיק גלוי וצדיק נסתר – אחד שמאיר ויודעים מאיפה האור ואחד שיושב בבית ומתפלל, עמוד התפלה ועמוד החסד. איך נתרץ? כי יצחק מתפלל אבל זה חופר בארות בלבבות, לא יודעים שהוא משפיע, אבל הוא משפיע ישירות בלבבות האנשים (כמו שיש בת קול שלא שומעים, אבל שרש הנשמה שומע וזה עושה הרהור תשובה). בזה גופא הוא נעשה עמוד התפלה, שיכול להתפלל. אבל בלי השפעה אי אפשר להתפלל. זה ממש ווארט יסודי ביותר. כשהרבי אומר לעשות כלי לברכה היינו שהצדיק השפיע עליך לעשות כלי ואז יש לו כח להתפלל עליו. אם לא, רק צריך לרוץ לתוך המגפה עם קטרת ולעצור אותה.

ז. רמזי טענת קרח ועדתו

"רב לכם כי כל העדה כלם קדֹשים" = 1000. זה גם כתוב, מפנינות הגימטריא בכל התורה. זה אלף אורות, ומשה אומר כאן שקבלתי במ"ת אלף אורות ובחטא העגל אתם סלקתם ממני. אח"כ נוסף "ובתוכם הוי'" = דעת הוי' = 500. תופעה מופלאה של "שלם וחצי". אם יש משולש בזוית ישרה, כמו שכתוב בספר על חתך זהב – אם יש 1000 על 500 אז האלכסון יהיה 1118 ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). בכלל הסוד של שלם וחצי תמיד נותן באלכסון שרש של חמש, שזה היסוד של חתך זהב במתמטיקה. מאיפה זה צומח בתורה? מהפסוק הזה. יחד זה 1500, והמלה האחרונה זה "הוי'". 1500 = הוי' בהכאה = "תשתרר", המלה שהם אומרים בהמשך, שזה הגימטריא הכי גדולה בתורה של מלה אחת. רבינו בחיי אומר שעיקר הבעיה שלהם זה שררה, שאם כולם קדושים אז אין טעם לשררה, שזה הציצית וזה המזוזה לפי דעתם. זה גימטריא ישנה אצלנו, ממש מאלפא דאלפא.

אחר כך הם אומרים "ומדוע תתנשאו על קהל הוי'". ב"קהל הוי'" יש ז אותיות, ועולה ז"פ 23 = קסא, שם קדוש. האריז"ל אומר שמשה זה קסא-קפד (מילוי יודין דאהיה ואחורי שם עב, שהוא מילוי יודין של הוי'). לפי זה שם קסא הוא "קהל הוי'". דעת-עדת הוי' = 500, אבל "קהל הוי'" זה קסא, 161. 184 (שם קפד בקבלה) זה פקד או דפק (שתי מלים חשובות). משה רבינו מביא את הגאולה במלים "פקד פקדתי". כתוב גם בכתבי האריז"ל שמשה רבינו הוא הדפק הפנימי, דפק הלב של עם ישראל. עזרא הסופר הוא דפק היד ומשה הוא הדפק הפנימי, דפק הלב. רמז יפה ש-משה הוא קפד-קסא, סוד "דפק קהל הוי'". קרח חושב שאני משקף את דעת הקהל (גם דעת הוי' וגם דעת הקהל), אבל האמת שמשה זה דפק קהל הוי'. שני השמות שמרכיבים את משה הם כפולת 23 (חיה, חדוה) – ז"פ חיה וח"פ חיה, ביחד זה יה פעמים חיה.

אם אני מחבר את "ומדוע תתנשאו על קהל הוי'" למה שהיה קודם – זה כל המשפט "רב לכם... קהל הוי'" = ד"פ "לעיני כל ישראל" (ג מילים אלו פו"א). הפסוק מתחיל ב"ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם [רב לכם וגו']". כל הפסוק עולה 4347 = אהיה פעמים אור (ט"פ 23) = 23 פעמים 189 (חצי חשמל) = זך (היום ז"ך סיון) פעמים קסא (קהל הוי'). היינו שעד "קהל הוי'", ולא עד בכלל, זה הוי' פעמים קהל הוי'. כל המילים עד "קהל הוי'" ולא עד בכלל זה 4186 = משולש 91 (שילוב הוי' א-דני).