ל סיון תשס"ט - קבלת פנים לחתן נריה מויאל הדפסה

ל' סיון תשס"ט – קבלת פנים לנריה מויאל – כפ"ח

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

[הרב אמר לחתן שהיום ר"ח אז יכול לאכול, וברר שכבר אכל היום]

ניגנו "שיר השירים אשר לשלמה", "קול דודי דופק".

 

א. חדש תמוז – תיקון חוש הראיה

חדש תמוז – אות ח, שבט ראובן, חוש הראיה

היום זה ר"ח תמוז – שיהיה חדש שמח. צריכים להסביר מה זה להתחתן ביום ר"ח תמוז, מה הכוונות (של החתן והכלה הערב). כתוב שלכל חדש יש את השם של החדש, יש את האות בספר יצירה שבה ברא הקב"ה את החדש – בחדש תמוז זה האות ח. ח היא האות של חכמה, של חסד, של חיים ושל חן. באות ח ה' בורא את חדש תמוז. אז אם יש אות אחת שמתבוננים בה זה האות ח, ונדבר עליה עוד. יש את השבט של החדש. הרי יש יב שבטי י-ה, וכל חדש כנגד אחד השבטים. לפי האריז"ל זה הולך לפי סדר הנשיאים, סדר הדגלים במדבר, שזה הסדר של הגדלות. יש סדר של לידת השבטים, שזה הסדר של קטנות מוחין, אבל הסדר של דגלי המדבר, מסביר האריז"ל, זה הסדר של הגדלות. לפי הגדלות חדש תמוז זה ראובן. לפי הקטנות ראובן הוא הבכור, הוא ניסן, שממנו מתחילים – "החדש הזה לכם ראש חדשים". לפי סדר התולדה הראשון זה ראובן, זה ניסן, אבל לפי סדר הדגלים שנסעו במדבר, לפי סדר הנשיאים שהקריבו בחנוכת המזבח (שקראנו בסוף פרשת נשא, לפני כמה שבועות), ראובן הוא הרביעי – חדש תמוז. זה מתקשר מיד עם הדבר הרביעי החשוב של החדש. יש הרבה דברים, אבל יש ארבעה עיקריים – שם החדש, האות שלו, השבט שלו (שרש הנשמה של החדש) והחוש. כתוב בס"י שלכל שבט יש חוש. יש כמה שלא כל כך ברור הקשר בין השבט לבין החוש, אבל יש כמה שזה מאד ברור. הכי ברור ופשוט זה ראובן ושמעון שהם חושי ראיה ושמיעה בחדש הזה ובחדש הבא (כמו שאמרה לאה בלידת שבטים אלו, ששמותיהם על שם "כי ראה הוי'" ו"כי שמע הוי'").

"ראה חיים עם אשה" – אשה, תורה, חיים (תענוג ושמחה) ופרנסה (לימוד פנימיות התורה)

אז ענין החדש הזה הוא תיקון הראיה, וזה קשור לשבט ראובן, וקשור לאות ח. אמרנו ש-ח זה חיים, ואולי הרמז העיקרי בחתונה זה "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". מי שנושא אשה ובני הזוג חיים באהבה ואחוה ושלום ורעות על פי תורה על זה נאמר "ראה חיים". היום העיקרי של לראות חיים זה היום. אז כמו שאמרנו, אם רוצים להתבונן באות אחת זה ח, ואם רוצים להתבונן בפסוק אחד זה הפסוק הזה מספר קהלת – "ראה חיים". "חיים" זה האשה, וחז"ל דורשים שזה רומז גם לפרנסה, ובכל מקום גם דורשים שזה התורה – "כי הם חיינו ואורך ימינו" – וכמובן הפשט שזה החיים, שאם אדם זוכה לאשה טובה הוא חי בשמחה. חיים זה שמחה. "כי עמך מקור חיים" זה "מקור כל התענוגים", כך כתוב בחסידות, מקור של חיות ושמחה. אז יש ל"חיים" את כל המשמעויות האלה. זה גם תורה, כלומר שאשה טובה זו אשה שמעודדת הרבה את לימוד התורה בבית, שהבית יהיה מלא חיים של תורה, זה המים שעם ישראל חי ושוחה רק בתוכם. "ראה חיים עם אשה" הכוונה שצריך להתחתן כדי ללמוד תורה כדבעי. כך חז"ל אומרים, שלפני שאדם מתחתן לא יכול ללמוד תורה בישוב הדעת. אחרי שמתחתן הוא מיושב, יש לו דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו", חיבור איש ואשה כדי לפתח את הדעת, "גם בלא דעת נפש לא טוב", "מצא אשה מצא טוב", דעת טוב וחיים הכל הולך יחד – ואחרי שיש דעת וישוב הדעת יש תורת חיים. אז קודם כל צריך להיות בית מלא "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". דורשים ש"אהבת" בסוף הולך על הכל – גם על האשה עצמה, גם על התורה, גם על החיים בכלל. הכל זה חיים של אהבה. יש גם מקור פרנסה טובה, גם בגשמיות וגם ברוחניות – זה פירוש חז"ל ל"ראה חיים". גם כשלומדים תורה, ובמיוחד פנימיות התורה – עיקר "עץ החיים" של התורה – אז יש ביטוי בזהר שצריך ללמוד באופן של פרנסה, "דיתפרנסון מיניה", שיזין אותי בפנימיות. פרנסה זה תזונה, מזון, וזה תלוי בהתקשרות לרעיא מהימנא, מי שרועה ומפרנס את האמונה, משה רבינו שבכל דור. כתוב שרק אז, כאשר לומדים את הזהר הק' ופנימיות התורה בכלל בדרך של "יתפרנסון מיניה", אז רעיא מהימנא מבטיח בזהר הק' "יפקון ביה מן גלותא ברחמים". אז כאן פרנסה זה איך לומדים תורה, ובפרט פנימיות התורה, שצריך להיות בטוב טעם ודעת. בדורנו זה מה שנתגלה בתורת החסידות, שאפשר ללמוד את זה בדרך של פנימיות, בדרך של פרנסה. אז כל הדברים האלה זה "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", פסוק של ראש חדש זה.

צירוף החדש – ס"ת "זה איננו שוה לי"

יש עוד דבר שקשור לר"ח. במוסף של ר"ח, לפי האר"י הק', צריך לכוון את הצירוף של החדש. כי יש יב צרופים של שם הוי', והצרוף של החדש הזה – מה שמכוונים היום לפי הקבלה – זה אותיות הוי' בסדר הפוך (הפוך מניסן, בו היה סדר ישר). כל צירוף יוצא מאיזה פסוק. הסדר הישר זה "ישמחו השמים ותגל הארץ" (מתאים לחדש האביב, פריחת הטבע, התחדשות העולם בכלל), אבל פלא שהפסוק של החדש הזה הוא לא פחות ולא יותר פסוק ממגילת אסתר, שאומר אותו המן הרשע. ידוע שבכל מגילת אסתר אין שם הוי', או כל שם מפורש של הקב"ה, אפילו פעם אחת. אבל יש שם הוי' שרמוז בר"ת – "יבוא המלך והמן היום" (שאומרת אסתר, הצדקת) – ויש שם הוי' שרמוז הפוך בס"ת, שזו הכוונה של היום. זה מה שהמן אומר "[וכל] זה איננו שוה לי [בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך]". זה אחרי המשתה הראשון שאסתר הזמינה אותו, והוא בא הביתה שמח וטוב לב, ומספר לזרש אשתו וכל אוהביו את כל עשרו ורוב בניו, ואת הכבוד הגדול שאסתר הזמינה רק אותו למשתה אשר עשתה לכבוד המלך, ואחרי שהוא מתאר בהפלגה כמה טוב לו, יש לו בנים ועושר וכבוד (והרמז: יש לו כובע המן, כובע נוט' כבוד בנים עשר), הוא אומר "וכל זה איננו שוה לי בכל עת וגו'" – זה מוציא את הנשמה שלי, מוציא אותי מהכלים, מוציא אותי מהשפיות. אני לא יכול לחיות כשאני רואה כל פעם את מרדכי היהודי שם יושב בשער המלך (הוא חושב ש"שער המלך" שייך רק לו, הרי המלך = המן ו-שער = 6 פעמים המן, 6 צירופי המן – דהיינו המן הרשע אותיות שער כמבואר בספה"ק – נמצא ש"שער המלך" = ז פעמים המן, ואיך מעיז מרדכי לשבת שם?!). אז מה אומרת זרש? יעשו עץ גבוה חמישים אמה ויתלו את מרדכי ותבוא למשתה (מחר) שמח. הס"ת "זה איננו שוה לי" זה הצירוף של החדש הזה, זה פסוק שצריכים לכוון היום על פי קבלה.


עימות מרדכי והמן – על חוש הראיה

אז קודם כל צריך להבין מה הקשר למרדכי, ומה הקשר להמן, ומה הקשר לפשט של "וכל זה איננו שוה לי"? קודם כל, רואים שהפועל העיקרי של הפסוק הזה הוא החוש של החדש, חוש הראיה – "בכל עת אשר אני ראה". זה בעצם הכי חשוב, בעבודת ה' תיקון החוש זה העיקר. רואים שהפועל כאן זה "רואה". בפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", "ראה חיים" = מרדכי. העימות בין מרדכי להמן זה על החוש הזה, חוש הראיה – מי שולט על חוש הראיה, אם זה חוש של מרדכי, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". לפי חז"ל האשה של מרדכי היא אסתר עצמה ("ותהי לו לבת" – "לבית"), והם התיקון של אדם וחוה בגן עדן (כך כותב האריז"ל). "מרדכי בדורו כמשה בדורו" – בין כל צדיקי התנ"ך הוא עיקר ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", וממנו לומדים את הכלל הזה, שבכל דור יש משה רבינו. כתוב "מרדכי מן התורה מנין?" מר-דרור מתורגם "מירא דכיא". מר דרור זה משה רבינו בכל דור ודור. מרדכי ואסתר הם תיקון אדם וחוה – ראשית התנ"ך וסוף התנ"ך. המן לא סובל לראות את מרדכי, זה מעיק על חוש הראיה שלו. גם כשהוא אומר "וכל זה איננו שוה לי" משתמש במלה "זה" – משה רבינו נתנבא ב"זה", זה חוש הראיה המובהק, אספקלריא המאירה, וכל הנביאים התנבאו ב"כה", בראיה מטושטשת קצת, אספקלריא שאינה מאירה. "זה" היינו ראיה מאה אחוז. אם כן, התיקון של חדש תמוז זה להגיע ל"זה". הכל מתחיל מ"זה", זה תחלת הצירוף כאן. "זה אלי ואנוהו" – "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא" במעשה מרכבה (מרכבה = "אני ראה", מעשה מרכבה פותחת "... ואני [אני ביחד עם השכינה הנקראת 'אני', כך מפורש בחז"ל] בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים", וד"ל). "זה" היינו להצביע באצבע, לראות ישירות בזיהוי אמיתי.

כוונה חיובית ל"זה איננו שוה לי"

כל פעם אנחנו דורשים, על דרך הבעל שם טוב, שכל דבר שבפשט נאמר במקור בהקשר שלילי – כמו כאן, מאמר המן שאינו סובל לראות את מרדכי יושב בשער המלך – צריך אתהפכא לטוב (ולא סתם טוב אלא טוב מאד, כיתרון האור מן החשך דווקא). דווקא אם האריז"ל אומר שהיום צריך לכוון את הפסוק הזה, "זה איננו שוה לי", אז ברור שצריך לתת לו כוונה חיובית מאד.

חי – דופק החיים, "רצוא ושוב"

אמרנו שהאות של הראיה זה האות ח, האות של החיים. למה ח זה האות של החיים? כי ל-ח יש שני קוים וחטוטרת. מצד שמאל של ה-ח יש ז, וביחס לצד ימין יש כמה גרסאות – או ז או ו. אבל כתוב שה-ז בצד שמאל עולה, זה "רצוא", וה-ו (כך נציירה) בצד ימין יורדת ב"שוב". כל ה-ח היא כמו חופה, החטוטרת זה עצם החופה שמעל ראשי החתן והכלה ומיחדת אותם, החתן בצד ימין (ו) והכלה בצד שמאל (ז) הם אור ישר ואור חוזר, בלי הפסק ביניהם. קוראים לתנועה זו "רצוא ושוב". מכל האלף-בית ה-ח היא האות הרומזת לסוד "רצוא ושוב", "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". על זה כתוב בחסידות "אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'" – לכל דבר חי יש דופק של רו"ש. מי שיודע למדוד את הדופק של העם זה המשה רבינו שבדור. כתוב שמשה ידע למדוד את דופק הלב ועזרא את דופק היד. מי שהכי רגיש לדופק של העם הוא המנהיג, הוא מרדכי, הוא המשה רבינו. בכל אופן, יש ב-ח רו"ש. גם בראיה, מי שלומד את סודות הראיה לפי הקבלה, לא רק שהעינים קולטות אור, אלא יש גם הקרנה של אור מתוך העינים. אין כאן המקום להסביר, אבל תוך הראיה גופא יש רו"ש. הראיה זה מאד חי. במדה מסוימת הראיה יותר חיה מכל שאר החושים. עיקר החיות של האדם זה בראיה (והיא החוש הכולל את שאר כל החושים בסוד "כי להוי' עין אדם וכל שבטי ישראל", וד"ל). סומא, שלא רואה, חשוב כמת. כמו שאמרנו שיש דפק ביד ודפק בלב, יש גם דפק בעינים, בראיה. צריך לקדש את החיים האלה, את דפק הראיה, ה"ראה חיים". בכל אופן, ה-ח זה "רצוא ושוב", חתן וכלה מתחברים תחת חופה. אבל במלה חי, חוץ מ-ח יש גם י. בחדשים י זה חדש אלול. יש שלשה חדשים בקיץ (תקופת תמוז), תמוז-אב-אלול, שבשבטים זה דגל מחנה ראובן – ראובן-שמעון-גד – ובאותיות זה ח-ט-י. בכל אופן, ה-י מצטרפת ל-ח למלה חי או חיים (בארמית, לשון ראיה היא חם – חמי – חם החיים, ודוק. יש גם לשון חזי, בשתיהן העיקר כמובן היא האות ח, ראש התבה, האות של חדש תמוז, אות הראיה). ה-ח זקוקה ל-י כדי שזה יהיה חי. מה זה י בכל מקום? זה נקודת בטול, זה קדושה. כתוב בתניא שההבדל בין הקדושה ללעו"ז הוא רק בדבר אחד – אם יש בטול לה' או אין. שוב, לתקן את הראיה זה רק על ידי נקודת בטול, צירוף האות י לאות ח.


הפיכת "אני" ל"איני" – בטול היש

למה אני אומר את כל זה? כי רוצים לתקן-להפוך את הפסוק הזה. אני, בתור יהודי בכלל, או בתור חתן שהולך להתחתן בפרט, איך אני צריך לקרוא את הפסוק "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך"? אני רוצה להפוך את זה, בצורה הכי קלה, בלי יותר מדי שינויים. כמו שהפועל של המן זה רֹאה, הרי הקליפה – שרש כל החטאים שאדם חוטא ר"ל, שרש כל הטומאה שבעולם – זה ישות, זה "אני". גם כאן, מה כתוב לפני "רואה"? "בכל עת אשר אני ראה וגו'". מה צריך לעשות כאן כדי לתקן את ה"אני"? רק להכניס י. בכלל, כשיש לאדם "אני" יש כבר י, אבל כנראה שזה לא מספיק (כאשר ה-י עומדת בסוף תבת אני). אם היה בסדר אחר, להפוך אני ל-אין, זה היה טוב. אבל בלי להפוך את האותיות יש כאן אני, וה-י בסוף זה לא מספיק. באמת צריך לשים את ה-י באמצע. במקום "אני" צריך להיות "איני". אם אני הופך את אותיות אני ל-אין, גארנישט, אין פה שום דבר. אבל אם אני אומר "איני" זה עדיין גוף ראשון בלשה"ק, רק שעשיתי "בטול היש". אם אני הופך אני ל-אין זה נקרא "בטול במציאות", שאני כבר לא קיים בכלל, אין פה אני בכלל. אבל אם אני מוסיף י לתוך ה-אני הזה, כלומר מבין שה-אני הזה הוא בעצם איני – איני כמו שחשבתי שאני – קוראים לזה בטול היש. איני יש ודבר נפרד בפני עצמו – זה הביטוי בחסידות. איני כמו שכל אחד מרגיש את עצמו בטבע הראשון, יש ודבר נפרד בפני עצמו – אני תלוי בכל רגע בחיות ששופעת בי ומהוה אותי מהאין האמיתי של ה'.

"וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר איני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך"

אם אני רק מוסיף את ה-י זה הופך את כל הפסוק על פניו. זה אקטואלי לדור שלנו, בפרט למי שמתחתן – "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר איני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך"! כל מה שאני משיג בחיים, כל ההצלחות שלי, כל ההשגים שלי, כולל גם החתונה שלי הערב – הכל לא שוה לי שום דבר בכל עת שאיני רואה את הצדיק של הדור (אותו אחד שהוא ה"מרדכי בדורו כמשה בדורו" של הדור) יושב בשער המלך, אם איני רואה שהוא כבר עלה למלכות ("הגיע עד הלם", עד המלכות ועד בכלל; מכאן יוצא סוד הוספת ה"כולל" לתבה בכל מקום, שהרי אם מוסיפים ל"עד" את הכולל, בחינת "ועד בכלל", אזי הוא כבר עולה "הלם", והוא סוד "אל כל החיים יש בטחון" כמו שיתבאר, הלם = בטחון, וד"ל), הכל לא שוה כלום. במלים פשוטות, כל עוד משיח לא בא הכל לא שוה לי כלום. זה נקרא להפוך את הפסוק על פניו, מן הקצה אל הקצה, בקלות – רק הייתי צריך להוסיף י אחת, רק לעשות בטול היש בתוך ה"אני" הזה של המן (שיש לכל אחד, כי כתוב שלכל אחד יש קליפת עמלק וכל הקליפות).

"זה" – החתונה וכל "תולדות אדם"

מה זה "זה" בפסוק "וכל זה איננו שוה לי"? על פי פשט זה העושר והבנים והכבוד שלו. אבל יש כלל גדול, שאם רוצים לעמוד על טיב מלה אז מחפשים את ההופעה הראשונה שלה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה". "זה" פותח את הסיפור השלישי של מעשה בראשית. יש בעצם שלשה סיפורים בתורה של מעשה בראשית – "בראשית ברא אלהים וגו'", "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ו"זה ספר תולדות אדם". בסיפור השלישי מופיעה המלה "זה" לראשונה, וגם המלה "ספר" מופיעה כאן לראשונה בתורה – שתי מלים חשובות ביותר. בכל אופן, עכשיו אנחנו מדברים על "זה". ה"זה" הראשון בתורה הוא "זה ספר תולדות אדם" – הסיפור שם אודות תולדות, תכלית החתונה היא לקיים את מצות הבורא "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו וגו'". כתוב שהחתן צריך לראות את הכלה שתמצא חן בעיניו, וגם צריך שהחתן ימצא חן בעיני הכלה. אבל כעת דורשים ש"זה" זה החתונה, הילדים, דבר חשוב מאד. אבל יחד עם זה – עם כל הנגנים הכי טובים (שיושבים כאן, בדרך לחתונה), עם כל השמחה וכל השירה – הכל לא שוה לי כלום אם משיח עדיין (עד משתה היין) לא בא (צריכים לצעוק בלב – "צעק לבם אל ה'" – "עד מתי", "עד מאד", שבזכות זה מגיעים "עד הלם"). לא באים להוריד את הרוח מהחתונה, אלא להיפך. מה צריך להיות בלב של מי שמתחתן (בפרט היום)? ברוך ה' ברוך ה', מליון פעמים, שיצא מזה כל הטוב בעולם, דורות ישרים ומבורכים עוסקים בתורה ובחסידות, ו"כל זה איננו שוה לי בכל עת אשר איני רואה וגו'".

תיקון העינים – לחפש משיח

זו העבודה של תיקון העינים, תיקון האני ותיקון העינים. פגם העינים זה שאדם יוצא לרחוב, וגם בלא מודע העינים מחפשות לראות משהו לא טוב. כאן התיקון, שהעינים רק רוצות לראות דבר אחד – "מלך ביפיו תחזינה עיניך". הכל זה מה שאתה מחפש, לא מה שאתה רואה בפועל. אם ראית משהו לא טוב בפועל זה לא פגם שום דבר, זה פוגם רק אם אתה נהנה מזה כי זה מה שחפשת לראות (במודע או בלא מודע). אבל תיקון העינים זה לרצות לראות רק משיח, ואז שום דבר לא יפגום בעינים. אם כן, נתנו פירוש יפה לפסוק הזה של ר"ח תמוז. התבוננו בשני פסוקים – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" והפסוק שממנו יוצא הצירוף של שם הוי' ב"ה של חדש תמוז לפי האריז"ל, "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר איני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך".


רמזי הפסוק בתוספת ה-י

הוספנו אות אחת לפסוק, והרווחנו כמה דברים. קודם כל, שיהיה בפסוק הילי אותיות (השם הראשון של הכלה) – כלה אותיות (אז היא כל החיים כלה). כתוב ש-כלה זה כמו המלה שכינה: כלה זה סכום כל המספרים מ-1 עד  10, והמלכות-השכינה-הכלה היא הספירה העשירית. קוראים לזה מספר קדמי, ובמתמטיקה קוראים לזה משולש. מה יקרה אם אני מחבר את כל הריבועים מ-א עד י? הגימטריא הזאת כתוב בזהר, אולי הגימטריא הכי מתוחכמת בזהר. כל הריבועים מ-א עד י עולה שכינה. זה הקשר בין המלה כלה למלה שכינה ("כלה דא שכינתא"). כלה זה 55, מ-1 עד 10, ושכינה זה 385, מ-1 בריבוע עד 10 בריבוע. יש גם קשר בין המספרים, שכינה = ז"פ כלה, כמו שבע ברכות ושבע הקפות וכל מה ששבע בחתונה ("כל השביעין חביבין", סוד "חיבת חופה [קונה]", חיבת חופה = חתן וכלה). שבע פעמים כלה עולה שכינה, ושתיהן זה אותו ענין – "עד הלם", עד המלכות, מ-1 עד 10 (או במספרים פשוטים או במספרים רבועיים). בפסוק יש רק 54 אותיות, אבל אם הוספתי את ה-י זה 55 אותיות – המשולש של י עצמה. אז כעת אפשר לכתוב את כל הפסוק בצורת משולש. מה הר"ת של החו"כ? רק הילי עצמה היא 55, אבל גם נריה-הילי זה ר"ת נה, 55, זה עיקר המספר כאן, זה שוה הכל (תרתי משמע). נעשה את הגימטריא של כל הפסוק. בלי ה-י זה גם יוצא משהו יפה – בכל מספר בעולם יש רמזים טובים – אבל זה לא כפולה של 13, של אהבה, של שם הוי' ב"ה. אבל ברגע שמוסיפים את ה-י כל הפסוק כולו נעשה כפולה של 26, זה משלים אותו. יוצא בסוף קול פעמים הוי' – "קול הוי' על המים, קול הוי' בכח, קול הוי' בהדר". והוא עולה בן פעמים חיים, אליהו פעמים הנביא, וכפי שיבואר רמז זה בהמשך בעז"ה. אם כן, דרשנו את הפסוק הזה קצת, וקצת את הפסוק "ראה חיים".

"זכו שכינה ביניהם" – "חיים עם אשה" – "זכו 'אחישנה'"

אמרנו שרק "ראה חיים" זה מרדכי. כתוב "ראה חיים עם אשה", אז רומז שצריך לצרף יחד חיים ו-אשה. זה הולך יחד גם מספרית, כי חיים זה ד"פ טוב, היינו שזה הערך הממוצע של כל אות, ו-אשה זה ה'יהלם' של טוב, חי פעמים טוב. על זה כתוב "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' [הטוב]". אם אני מחבר אותם יחד אז יש כב פעמים טוב, טוב פעמים טובה. זה שוה מלה מאד חשובה, שרק עליה יש לנו ספר שלם, לפי מאמר חז"ל המפורסם ש"זכו 'אחישנה' לא זכו 'בעתה'". אם זכו אז "אחישנה", הגאולה באה תיכף ומיד ממש ברגע הזה (לא עיכבן כהרף עין – ישועת ה' כהרף עין, הכל בסוד הפסוק הנזכר לעיל "משא דבר הוי' בארץ חדרך ודמשק מנחתו כי להוי' עין אדם וכל שבטי ישראל", וכידוע בחז"ל ש"חדרך" היינו מלך המשיח שחד לאומות העולם ורך לישראל, "חדרך" = "יהי אור", הכל מכח עיניו המתוקנות של מלך המשיח, החודרות עמוק עמוק לתוך מציאות העולם, שהוא התיקון המיוחד של חדש תמוז בכלל וראש חדש תמוז בפרט, וד"ל). אחישנה זה אותיות אשה חיןאשה חיים. יש פעם אחת בתנ"ך שכתוב חן עם יחין (בסוף איוב: "לא [לו קרי] אחריש בדיו ודבר גבורות וחין ערכו", "חין ערכו" = ז פעמים בן, "וחין ערכו" = שע נהורין, אור פני מלך חיים). אז הצירוף של אחישנה זה חין-אשה, סוד "אשת חן תתמך כבוד", ו-חין = חיים. חיים-אשה זה אחישנה. אם יש את היחוד הזה של "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" זה "אחישנה". יש שני מאחז"ל של "זכו" – "זכו שכינה ביניהם" (י של איש ו-ה של אשה, ואם "לא זכו אש אוכלתן" ר"ל) ו"זכו 'אחישנה'". מה זה "זכו"? כתוב בחסידות ש"זכו" זה לשון זכוך, לזכך משהו, וכתוב שעיקר הזכוך בנפש זה לזכך את הראיה (דורשים כל פעם ש-זכות הראיה זה ר"ת זה). אז הא בהא תליא – "זכו שכינה ביניהם" ו"זכו 'אחישנה'", ובאמת אחישנה זה צירוף חיים-אשה. זה גם טוב פעמים טובה. "גם בלא דעת נפש לא טוב", "מצא אשה מצא טוב", וכתוב "איהו טוב, איהי טובה". שהחתן יהיה טוב והכלה תהיה טובה, ואז הכפל שלהם יחד – זיווג נקרא כפל, הכאה בלשון הקבלה, ולא רק חיבור – זה "אחישנה". אם אני מוסיף באמצע גם "עם", שזה ה"פ טובה, אז מ-טוב פעמים טובה זה עולה ל-טובה פעמים טובה, כב ברבוע. "ראה חיים [מרדכי] עם אשה" = משה משה ("לא פסיק טעמא בגוויהו", זה כמו שאמרנו קודם ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"). גם כל הביטוי, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" = אהבה פעמים ענג, רמז לפסוק "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" (ראה לקמן).

הברכה הרביעית ב-יב האמצעיות בשמו"ע – שכנגד חדשי השנה – "ראה נא"

נסיים עם עוד דבר חשוב: חוץ מהצירוף הזה אין כמעט עוד צירוף של האריז"ל שהפועל בו הוא החוש של החדש. דווקא כאן "זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רֹאה" זה גם מתחיל ב"זה" וגם שייך לראיה. זה יחודי מאד. חדש תמוז הוא החדש הרביעי. הברכה הרביעית של הברכות האמצעיות שמתפללים כל יום – הן הבקשות שמבקשים מה', ובתחלה היו יב (עד שהוסיפו עוד אחת) – זה "ראה נא בענינו", "ראה". הסיום זה "גואל ישראל", ברכת הגאולה. זה מאד מכוון, כי יב אמצעיות הם גם נגד חדשי השנה. הברכה המיוחדת של היום, ר"ח תמוז, זה "ראה נא בענינו" (בחדש תמוז יש את חגי הגאולה של דורנו). יוצא בהשגחה שהיא הרביעית, ואם מקבילים את הברכות לחדשים זה חדש תמוז. הכי בולט זה הברכה השביעית, שלפי הנ"ל אמורה להיות כנגד תשרי – "תקע בשופר גדול". זה ברכה של קיבוץ גלויות ("קהל גדול ישובו הנה"), ברכה של תקיעת שופר. הרעיון שאמרנו קודם היה אמור להיות ברור מאד – שהעיקר צריך להתפלל על משיח. ש"בכל עת אשר איני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" אז איני רגוע. אני יכול להיות שמח מאד, אבל להיות רגוע אפשר רק כשעיני רואות את מרדכי היהודי יושב שם. חותם ברכה זו הוא "גואל ישראל" בלשון הוה. כתוב שאם היינו מכוונים נכון את הברכות, אז כשאומרים את זה בלשון הוה זה היה מתקיים באותו רגע ממש בפועל ממש – אחרת זה ברכה לבטלה. אני אומר "גואל ישראל" עכשיו, ברגע זה, אז חייב להתקיים מיד. רק שכנראה אף אחד לא מכוון כמו שצריך. לא יודעים לכוון בשם – לכוון ישר לעצמותו יתברך, שם העצם. בכל אופן, זה הברכה של היום.

 


ב. כוונות שם עב בזמן הזיווג

"ראה חיים עם אשה" – ראית הצדיק בזמן היחוד

יש עוד דבר חשוב מאד, שרק נגע בו, הקשור בכלל ליחוד ושלמות הזיווג בין החתן והכלה: אצל כל חתן – במודע או לא במודע, אם הוא באמת רוצה לשאת אשה ושהכל יהיה ביראת שמים ובקדושה ובטהרה – ברור שהענין הזה של תיקון חוש הראיה זה יסוד היסודות. הרבה שואלים, וזה באמת מאד חשוב, מה מכוונים בזמן הזיווג ממש? צריך לראות משהו בעין הפנימית. אם כתוב "ראה חיים עם אשה" אז צריך קצת לדרוש, אבל זה קרוב לפשט, שכאשר האדם ממש "עם אשה", בזיווג ממש, זה הזמן ל"ראה חיים", צריך לראות משהו, דבר מה שהוא סוד החיים. מה זה? מה מכוונים ה'מקובלים'? חסידים מכוונים, וזו כוונה שוה לכל נפש, לצייר דמות של צדיק. מי שחי במודעות של "בכל עת אשר איני רואה את מרדכי היהודי" זה סימן שכל הזמן יש לו תמונה של מרדכי היהודי, רק שהוא רוצה לראות אותו "יושב בשער המלך", מגיע עד הלום, עד המלכות. כמובן שמבקשים על הילדים בזמן הזיווג. רבי יוחנן, שהיה יפה תאר מאד מאד, ישב על פתח המקוה כדי שהאשה שיוצאת מהטבילה דבר ראשון תראה אותו, ובזכות זה תוליד בנים יפים כמוהו וגם גדולים בתורה כמוהו. הדמות זה דבר מאד מאד חשוב. אולי אפשר לומר, לפי הסיפור הזה של רבי יוחנן, שלראות את הדמות של הצדיק זה יותר חשוב לאשה. כאן כתוב שהאשה שראתה את רבי יוחנן בפתח המקוה, בזכות זה ילדה ילדים יפים וחכמים כמוהו. זה היה קצת הקרבה ומס"נ בשבילו, לשבת על פתח המקוה שכל הנשים היוצאות מהטבילה יראו אותו. הכל קשור לחוש הראיה עליו מדברים.

חמשת השמות האחרונים בשם עב

אז מה מכוונים? חסיד יכול לכוון מאמר חסידות וכו'. אבל מקובל – נתחיל מ'קטנות', מי שאין לו הרבה מאמרי חסידות בראש – מכוון שמות קדושים. עיקר מה שהוא מכוון זה מ-עב שמות, שזה מה ששייך ללידת ילדים בפרט. יש עב שמות של שלש אותיות שיוצאים מהפסוקים "ויסע... ויבא... ויט" וכו' כנודע. אז מציירים את האותיות האלה. יש ספר שלם שמסביר את התכנים, אבל לצייר אותיות במחשבה זה עוגן פשוט שנותן איזה בסיס, איזו אחיזה. אחרי שיש אחיזה אפשר לפתח את זה יותר ויותר. מה השם הרביעי מהסוף? זה השם שצריכים לכוון היום – ראה. למה הוא הרביעי מהסוף? כנראה שזה גם כנגד החדשים מהסוף, למפרע (חשוב להוסיף, שהפרשה הרביעית במשנה תורה היא פרשת "ראה". לפי זה יצאה לנו 'חזקה' של שייכות ה'ראה' לרביעי: הפרשה הרביעית במשנה תורה, הברכה הרביעית מבין הברכות האמצעיות של שמ"ע, השם הרביעי מסוף עב השמות הקדושים). אם זה היה עוד אחד לפני כן, החמישי מהסוף, זה היה השם ה-חיים מההתחלה. אז זה כאילו פספוס, כי הרי כתוב "ראה חיים". זה סימן שצריך תמיד לתקן הוה-אמינא. בהשקפה ראשונה הרי הייתי הכי שמח ש-ראה יהיה השם ה-חיים, אבל זה אחד יותר, זה השם ה-סט (הרוח שזה הרביעי מהסוף, אבל ההפסד שזה לא ה-חיים...), חיים עם הכולל (סוד "עד הלם" כנ"ל). בכל אופן, אני עדיין לא מוותר על זה שיהיה פה חיים. מה באמת השם ה-חיים? היות שזה מילה גם אפשר לומר – ראה – והשם שלפני כן זה חבו. השם שאחרי זה, השם השבעים (סוד שבעים פנים לתורה), זה יבמ. חבו יבמ = חיים, וזה מקיף את ה-ראה. אני כבר שמח, עד שאני מגיע לשם הבא – היי – אבל אם אני נשאר ב-היי אני מיד נופל לשם האחרון, מום. בכל אופן, אלו חמשת השמות האחרונים של עב השמות הקדושים. כל שם כולל אין סוף תוכן, אבל כמו שאמרנו השמות זה אחיזה, מתוך אמונה חזקה שיש בהם אין סוף תוכן ויש בהם כח אלקי לחולל נסים במציאות. ה' משפיע בהם ודרכם כח. כל האהבה – פנימיות החסד, עב – בין החתן והכלה באה משמות אלו.

שם "ראה" ושם "עלם" (רביעי מהתחלה ורביעי מהסוף) – ראית הנסתר בזכות שמירת העין החיצונית

צריך להיות נעוץ סופן בתחילתן, אז נתבונן גם בשמות מהתחלה. אם ראה הוא הרביעי מהסוף הוא צריך להיות מקביל לשם הרביעי מההתחלה. זה באמת ילמד אותנו פרק מאד חשוב מה זה תיקון חוש הראיה. השמות מהתחלה: והו, ילי, סיט, עלם, מהש (אותיות משה-שהם, שם מאד חשוב). מה שמקביל ל-ראה זה גם מלה – עלם. זה גם מלשון עלם ועלמה, אבל זה בעיקר לשון העלם (כמו עולם). זה מאד יפה וחידתי, שכנגד ראה יש העלם. מה זה מלמד? מה שאמרנו קודם. בכל תיקון יש מה לא ומה כן. כמו שפעם אדמו"ר הזקן אמר שאהבת ה' זו תאוה ככל התאוות, ועל תאוה זו כתוב "תאות צדיקים אך טוב" ו"תאות צדיקים יתן", אך בשביל זה צריך לבטל את כל התאוות האחרות. רק בבטול כל התאוות האחרות אפשר להגיע לתאוה הזאת, בדרך ממילא. אז גם פה, ה"ראה" המתוקן תלוי ב"עלם". יש גם עין פנימית שבלב, שעליה כתוב "בעין השכל דבלבך את חזי כולא" (כך נחם רשב"י את משה רבינו רעיא מהימנא על בכיתו שזכה רק ל"וראית את אחורי ופני לא יראו", שאני אומר לך שבעין הפנימית שבלב ראית גם את הפנים, אף שאתה אפילו לא יודע מזה), וכנראה הא בהא תליא, שמה שרואים בעין השכל שבלב תלוי במה שלא רואים בעין החיצונית. בסנה משה פספס, על פי פשט, את ראית פני ה' – כך חז"ל אומרים. על זה כתוב "זה שמי לעלם [הרמז הכי מובהק לשם עלם] וזה זכרי לדר דר". יש חלק גלוי וחלק נעלם, אבל ב-עב שמות הרמז הוא שאפשר לראות גם את הנעלם. גם שיהיה נעלם, כמו "הנסתרת להוי' אלהינו", וגם שיראו את זה. רבי חיים ויטאל שואל איך למרות שכתוב "הנסתרֹת להוי 'אלהינו" האריז"ל מגלה על או"א ועד אין סוף, והפירוש הוא שזה נסתר, אבל מי שזוכה לסוד ההסתר וההעלם זה מתגלה אליו (ואז ההסתר עולה דרגה, יש משהו יותר גבוה נסתר, וכך עולה מדרגה לדרגה). יש הסתר, אבל הוא מתעצם – גם כמו לעצום עינים – ואז בעין השכל שבלב הוא רואה את זה ואז הוא מתעלה לדרגה יותר גבוהה. בכל אופן, מה שרצינו זה ההקבלה בין השם עלם לשם ראה, הרביעי מההתחלה והרביעי מהסוף. ביחד שני השמות עולים 346 = רצון. "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'". בשביל להפיק רצון מה' זה חיבור שני השמות האלה, עלם ו-ראה.

בזה נסיים. בע"ה בשבע ברכות נשלח את זה ועוד השלמות שתוכל ללמוד עם הכלה. לחיים לחיים!

 


השלמות (טלפונית אחרי השיעור):

ג. הופעות "ראה" בתנ"ך

סיון פעמים "ראה" בתנ"ך

אנחנו עדיין בחדש סיון (היום הראשון של ראש חדש תמוז הוא ל' סיון). אם מסתכלים בתקליטור כמה "ראה" יש בתנ"ך (בלי אותיות נוספות) זה 126 = סיון. זה שייך ממש ליום הזה, שהוא ל' סיון אבל אדר"ח תמוז. הגר"א מחליף בין חוש הראיה לחוש ההילוך (את הראיה משייך לסיון ואת ההילוך לתמוז). כמובן שאיננו מקבלים את השיטה הזאת, ורק מביאים אותו כדי לחזק את ענין החפיפה בין שני החושים ביום הראשון של ר"ח תמוז, שהוא עדיין בחדש סיון. 126 = ז"פ חי. רוצים לקשר הרבה את הכל לענין של חי וחיות וכו' – לאות ח של תמוז.

ח ניקודי "ראה"

חלוקת הניקודים השונים של "ראה" יפהפיה: יש בדיוק ח צורות שונות של ניקוד "ראה" בתנ"ך (שוב, בלי אותיות נוספות, כי ככה השם הקדוש) – קשר יפה בין ח לראיה. ח זה גם חכמה וגם חסד וגם חיים וגם חן כנ"ל. כמו שאומרים בתפלה "חיים חן וחסד". חן (מציאת חן בעיני...) כמובן שייך לסוד חתך זהב, אז צריך להיות הרבה 'חתך זהב' בסיפור של תיקון הראיה. ח הוא בעצמו מספר עיקרי של סדרת האהבה, ומתחלק ל-3 ו-5. גם כאן, בצורות של ראה יש שלש צורות עיקריות שכוללות 120 פעמים מבין 126, ועוד 5 צורות נדירות הכוללות את 6 האחרונות (כל אחת אחת ואחת מהן שתים). העיקריות זה "רְאֵה", לשון צווי. צורה זו, "רְאֵה", מופיעה 52 פעמים (שם יבמ, שבא אחרי שם ראה). עוד שתי צורות שכיחות – "רֹאֶה" (אין אף פעם בתנ"ך רואה מלא, ועם אות נוספת בהתחלה יש רק פעם אחת "הרואה [לנכון] אתה" ב-ה השאלה, ודוק) ו"רָאָה", שני פעלים, בהווה ובעבר – ושניהם בדיוק 34 פעמים (יחד חיים פעמים). 34 זה מספר אהבה, שייך לחתך זהב. אם כן, יש אליהו "רְאֵה" ו-הנביא "רֹאֶה" ו"רָאָה". אחד מה-לד "רֹאֶה" זה ב"זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה" במגילת אסתר (מבין ה-126 זו הפעם ה-119 לפי סדר התנ"ך הרגיל: 119 = ז"פ טוב, ז הופעות של "טוב" במע"ב = טעם, "טוב טעם ודעת" = מעט, "טוב מעט לצדיק"). לא רק שה-68 מתחלקים כאן ל-34 ו-34, אלא גם בתוך ה-52 יש חלוקה פנימית יפה: יה בתורה, יה בנביאים, ו-כב בכתובים. האחרון, ה-יה בתורה, זה "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב..." – זה "ראה חיים" ממש. בסוף כתוב "ובחרת בחיים" – זה החותם של "ראה" בתורה. אם כבר, הגענו לתופעה מענינת מאד, שהרבה מאד פעמים בתורה המלה "ראה" זה הולך יחד עם "נתתי". עוד רמז יפהפה: "ראה נתתי" מופיע ח פעמים – ד בתורה ו-ד בנ"ך – סוד האות ח של חוש הראיה. אם כן, יש קשר בין ראיה לבין נתינה, כמו שנסביר לקמן, בענין "כל הנותן בעין יפה הוא נותן". רואים שראיה קשורה לנתינה בעין יפה. הפעם הראשונה שנאמר "ראה נתתי" זה "ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים". אח"כ יש בתורה "ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ". זה כבר במשנה תורה. אחר כך יש "ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון". בסוף זה "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב...".

"ראה" ראשון – אברהם אבינו (והשוואה לראית אדה"ר ולראית משה רבינו)

"הכל הולך אחר הפתיחה", מה ההופעה הראשונה של "ראה" מבין 126? שלשת הראשונים אלו שלשת העיקריים – רֹאה, רְאה, רָאה (לא צפוי, היה אפשר לחשוב שאותו אחד יחזור). הראשון הוא "כי את כל הארץ אשר אתה רֹאה לך אתננה ולזרעך עד עולם". זה הולך על ראית ארץ ישראל. אומרים שאצל יעקב זה נחלה בלי מצרים, "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", ואילו אצל אברהם תולה הכל בראיה, סוד ראה-בם כדלקמן (בפרק הבא יתבאר שבמעשה בראשית "ויבדל" זה נצח ו"וירא" זה הוד, וגם כאן יש קודם "ויבדל" מלוט ואחר כך "שא נא עיניך וראה וגו'"). הסדר של הכיוונים אצל אברהם הוא לא כמו הכיוונים אצל יעקב – אצל אברהם מתחיל מצפון, הכיוון הנגדי לדרום-נגבה של אברהם. שוב, אצל אברהם הכל תלוי בראיה, והראיה מוגבלת – כמה שמתפשטת יותר מכל חוש אחר, היא עדיין מוגבלת. מודגש בפסוק פעמיים ראיה, כדי להגביל – רק מה שאתה רואה לך אתננה. ליעקב לא הגביל, ולכן כתוב שזה נחלה בלי מצרים, כלומר שבראיה יש איזה מצרים. זה החסרון, שבפשטות לא יכול לראות עד אין סוף (אם כי אחר כך ה' מוציא אותו מחוץ לחלל העולם ואומר לו הבט, ואז כנראה ראייתו כן תופסת את כל חלל היקום), אבל יש גם מעלה עצומה שיודע מה ינחל וכו' (שייך למאמר על קנין ראיה), בעוד יעקב לא יודע מה זה "ופרצת" וכל הצרות (ופרצת אותיות פ צרות) שצפויות לו. בסוף ה' אומר גם למשה רבינו שיעלה על ההר ויראה כל ארץ ישראל "עד הים האחרון", גם במקום וגם בזמן (עד היום האחרון). יש לזה מעלה עצומה על "דור דור ודורשיו" באדה"ר – שם זה דרוש ואצל אברהם ואצל משה זה פסוק מפורש (סדר של חש-מל-מל לגבי כמה מפורש שה' מראה למישהו את הכל). ידוע שאדם-אברהם-משה = אברהם-יצחק-יעקב. עד כאן הפעם הראשונה "ראה" בתורה.

"ראה" שני – יצחק אבינו

שלש הפעמים הראשונות הן כנגד שלשת האבות. הראשונה היא פסוק שנאמר לאברהם, כנ"ל, והשניה נאמרת בפי יצחק ומתייחסת ליעקב: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'" (זה לפני שמברך את יעקב, ויש התכללות של חוש הראיה וחוש הריח – תמוז וחשון, החדשים שאותיותים חן – כמו "רואים את הקולות"). "ראה ריח" = חיות (סוד ה"רצוא ושוב" של האות ח של חדש תמוז).


"ראה" שלישי – יעקב אבינו

הפעם השלישית זה יעקב בעצמו – "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו וגו'". זה גם משהו יפהפה, ברגע ששמים דגש על הניקוד יש גם גימטריא שלו: ָָ = לב, אז עם "ראה" = רחל, "כאשר ראה יעקב את רחל". זה גם כמובן מקשר את כל הדרוש עם חו"כ (יעקב רחל = ויקדש, הפועל האחרון של מע"ב, בחינת רעוא דכל רעוין, כדלקמן בפרק הבא, זה הקידושין של יעקב ורחל, כנראה גם עשה ברחל קנין ראיה). "ראה יעקב את רחל" (המקור לאהבה ממבט ראשון) = אהבה פעמים דעה. נחזור על המבנה, יש פה אברהם-יצחק-יעקב – אברהם רֹאה בהוה, יצחק מצוה רְאה, ויעקב רָאה פעם אחת את הכלה ומספיק לו. "ראה יעקב רחל" = צניעות.

ורמזים בפסוקים אלו: עוד בענין זה: "כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה" = אל פעמים א-דני (א-ל א-דני זה השם של עשיה). "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'" "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל" = 3367 = 7 פעמים 13 פעמים 37 (= סכום יב המספרים הראשונים של N פעמים משולש N כנ"ל). כל שלשת קטעי הפסוקים יחד = 5382 = אור (פעמים) הוי'.

ראית עני

הפעם הבאה (הרביעית) זה "רָאה" על לידת ראובן – הפשט של חוש הראיה בשבט של תמוז (החדש הרביעי). לקמן יתבאר שראיה הולכת הרבה פעמים יחד עם נתינה, ובדומה לכך (אם כי פחות פעמים, כמובן) יש כמה וכמה דוגמאות שראיה זה דווקא בעני – "ראה הוי' בעניי", "ראה ראיתי בעני עמי", ואפילו בברכה הרביעית זה "ראה נא בענינו". "ראה ה' בעניי" זה בשביל "כי עתה יאהבני אישי". זה מתקשר למה שהאבן עזרא כותב על יגהמ"ר, ש"רחום וחנון" זה מתוך ראיה (בעני) ושמיעה ("ושמעתי כי חנון אני"). זה גם חוזר לזה שלא צריך לראות מה שלא צריך לראות, אבל כל אחד צריך לראות בבן הזוג את עניו (ענינו, כל ענין בספר קהלת הוא רע) כדי לעורר עליו רחמים. "כי ראה הוי' בעניי" (הראיה של תמוז, הרביעי) = אחישנה = חיים אשה = טוב פעמים טובה וכו'. "כי ראה הוי' בעניי כי עתה יאהבני אישי" = חי פעמים "וחי בהם".

רמזי שלשת "ראה" העיקריים עם הניקודים

אמרנו שהצורה הראשונה זה רֹאֶה והיא עולה (עם הניקוד) גם רְאֵה = צלם אלהים = מראה. הניקוד שוה אותו דבר, אז איך נחלק ביניהם? רק אם נעשה הכאה של האות כפול הניקוד. אז רֹאֶה = 2035 = הכל (פעמים) הבל. מה שאני רואה בהווה הכל הבל. רְאֵה = 4025 = 175 (חיי אברהם) פעמים 23. הראשון מתחלק ב-37 והשני ב-23, יחוד של יחידה-חיה, בכיה-חדוה. הכופלים (55 ו-175) עולים יחד 230 = י"פ 23. רָאָה בחשבון הזה = 3221. אם מחברים ל-2035 (שניהם הולכים יחד, לד ו-לד פעמים) = 5256 = יהלם של חסד (חסד פעמים חכמה). לפי החשבון הפשוט זה מראה מראה רחל = 730 = י"פ חכמה = ב"פ שסה. השאלה העיקרית שהיינו צריכים להתחיל ממנה, כמה זה ג"פ ראה (בלי ניקוד)? 618 – מספר היחס של חתך זהב! זה משהו יפהפה, שהשרש ראה על שלש הצורות העיקריות שלו הוא ממש הסוד של חתך זהב. אם מוסיף את הניקודים זה מגדיל את זה בעוד "הוי' אלהים" ל-730 כנ"ל.

ה הצורות הנדירות של "ראה" (וביאור בענין "ראה-בם" אותיות אברהם)

אמרנו שיש עוד חמש צורות נדירות, שכל אחד זה פעם אחת בתנ"ך ואחת פעמיים: רָאָהּ (ראה אותה) – "אז ראה ויספרה וגו'" (בסוף פרק החכמה של ספר איוב, פרק כח, ו"ראה" זה חכמה שם, כמבואר בסוד הוי' ליראיו) – זה ראיית התורה (כמו "ראה חיים עם אשה" שזה התורה). השניה זה פועל בסמיכות (די נדיר, בדרך כלל יש שם בסמיכות) "יתנודדו כל רֹאֵה-בם" (תהלים סד) – זה אותיות אברהם (כתוב שאברהם הוא אותיות ראה בם, אבל לא ראיתי שמישהו כותב שזה פסוק מפורש) – הפשט שם שביטוי זה הולך על רשעים, המלשינים והדוברים נגד דוד המלך, שהוא אומר עליהם בסוף שיפלו ויתמוטטו ו"יתנודדו כל ראה-בם" (כל מי שרואה אותם יניע את הראש עליהם בלעג). זה פשט לא טוב, אז צריך לדרוש את זה. גם לשון מיוחד, לא "ראה אותם" אלא "ראה-בם". בתו"א תחלת כי תשא אדה"ז מסביר שכח הבחירה זה לחדור בראיה פנימה, מעבר לקליפת הישות שרואים בעלמא דשקרא – זה "לראות ב..." ולא "לראות את...". זה הכח של אברהם אבינו, היהודי הראשון. "יתנודדו כל ראה-בם" זה שבירת הקליפה החיצונית, אבל ה"ראה בם" הפנימי זה לראות את הגרעין הטוב גם בפנימיות הרשעים עצמם. קודם אמרנו שתמוז זה חדש של לא אשקוט ולא אנוח עד שנמליך מלך, עד שנראה את מרדכי יושב בשער המלך (עיקר הווארט היום). שלישי זה "רֹאָה" – "אזן שמעת ועין ראה" (ר"ת אשור = ג"פ יג ברבוע, אשור לשון ראיה; שאר האותיות זה 703 = משולש הבל). כל רואה זה פעולת עיניים, אבל כאן זה מפורש ש"עין ראה". מענין שהשמיעה כאן לפני הראיה, אזן לפני העין (אזן = חן, מוצאים חן בעיני העין). רביעי זה "רָאֹה" (צורת מקור, שתמיד הולך עם פועל אחריו) – "ראה ראיתי את עני עמי" בתורה ו"ראה תראה את עני אמתך" בחנה. ואחרון "רְאֹה [פניך לא פללתי]". זה כל ה-ח של חוש הראיה.

 


ד. הפעלים המצטרפים לשם "אלהים" במעשה בראשית

הכרת תודה על ה"ראה נתתי" בחתונה

לגבי החתן והכלה: ב-נריה יש רנ – ר"ת "ראה נתתי". המלה "נתתי" מאד קשורה לחתונה. הפעם הראשונה שיש נתינה בתורה, שזה ודאי שרש מאד חשוב בפני עצמו, זה ביום רביעי של מעשה בראשית – "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ". זה פועל מענין מאד כשמופיע במע"ב. מבין הפעלים הסמוכים לשם אלקים, בו ה' בורא את העולם בספור הראשון, ישנם הפעלים היותר רגילים הקשורים למעשה בראשית – "ברא אלהים", "ויעש אלהים", "ויאמר אלהים". לפי רוב המפרשים המאמר העשירי של עשרת המאמרות שבהם נברא העולם זה "ויאמר אלהים הנה נתתי...", השרש נתן שונה מהאחרים – זה משהו אחר לגמרי. הנתינה הראשונה בשני המאורות, שהם על דרך איש ואשה. למה נאמר שם "ונתתי" בסמיכות לשם אלקים? ראיתי רק אחד מתיחס, ווארט קצר ומענין של הרמב"ן, שזה כתוב כדי שלא נחשוב שה' ברא אותם מתוך השמים עצמם אלא שברא אותם מחוץ לשמים ואז שם-נתן אותם שם. הוא לא אומר, אבל זה כמו בריאת אדם וחוה מחוץ לגן עדן ואז ה' שם אותם בגן עדן. כל חטא עץ הדעת זה חטא של נתינה, שקודם כתוב "ותתן גם לאישה וגו'", ואחר כך החטא העיקרי שלו זה אמירת "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". לעניננו, כל חתן וכלה צריך להרגיש שה' נותן לו את בן/בת הזוג. הענין של "ראה נתתי" מאד קשור ל"ראה חיים עם אשה אשר אהבת". צריך לראות את הנתינה, וצריך גם לראות את מקור הנתינה שזה בעין יפה של הנותן. החטא של אדה"ר, בכפירתו בטובה באומרו "האשה אשר נתתה עמדי", כאילו ה' לא נתן מתוך עין יפה אלא מתוך עין צרה. עיקר הכפוי טובה היינו שלא מכיר בעין יפה של הנותן.

יא פעולות של אלקים במע"ב

להשלמת הדרוש בענין הנתינה במעשה בראשית, נתבונן בכל הפעלים שמצורפים לשם אלקים במע"ב: מה אלקים עושה במע"ב? זה דבר מאד יפה שבכל מע"ב, כולל שבת, יש יא פעלים שמצטרפים לשם אלקים (יש עוד אחד באמצע, שהוא ה-יב: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", אבל זה לא על אלקים אלא על "רוח אלהים", והוא גם הפעל היחיד שבלשון הוה). אם יש יא וזה נגמר בשבת אז יש לומר שזה מלמטה למעלה. היפי כאן הוא שהנתינה היא הפעולה השביעית, "כל השביעין חביבין". ונפרט לפי הסדר – "ברא אלהים", ("ורוח אלהים מרחפת"), "ויאמר אלהים", "וירא אלהים", "ויבדל אלהים", "ויקרא אלהים" (הכל ביום הראשון, ואח"כ פעלים אלו חוזרים על עצמם), "ויעש אלהים", "ויתן אלהים" (ביניהם אין חדש), "ויברך אתם אלהים" (ביום חמישי, ואין חדש עד שבת), "ויכל אלהים", "וישבת" (הולך על "אלהים" שלפניו), "ויקדש" (שוב, מוסב על "אלהים" כמה מלים קודם). בכך ששני האחרונים בלי שם "אלהים" מפורש, אף שקאי עליו, התורה רומזת שמי שפועל כאן זה יותר נסתר ופנימי – זה כבר הולך להיות שם הוי'. כל יום השבת זה מעבר משם אלקים לשם הוי' (ב"ויכל אלהים" אלקים כבר נגמר...).

פרצוף יא הפעלים

בשביל להסביר את המבנה הזה צריך כמה פירושים, אבל יש כמה עם בשר ממשי שדי בהם כדי להוכיח על הכל:

מלכות: "ברא אלהים"

"בראשית ברא אלהים" זה על דרך "בראשית ממלכת" – אף שזה בריאה יש מאין נאמר שזה המלך שבורא את עמו כי "אין מלך בלא עם" ואם ה' רוצה להיות מלך צריך לברוא עם. אז כל שרש בריאה הולך יחד עם מלכות (ובאמת מוסבר בחסידות שבכח המלכות דווקא לברוא יש מאין).

יסוד: "ויאמר אלהים"

השני זה "ויאמר" – סוד אור-מים-רקיע (הסוד של כל מע"ב על פי הקבלה, "יום ליום יביע אמר") שזה המשכת הזרע, זה ספירת היסוד. אמרנו שבאמצע יש אחד חריג – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – וזה צריך להיות עטרת היסוד. זה מסתדר הכי יפה עם מערכות הגוף, שעטרת היסוד זה העור, אז מאד מתאים לזה "מרחפת על פני".

הוד: "וירא אלהים"

"וירא אלהים את האור כי טוב" זה כבר הוד – כל ראיה במע"ב זה שה' 'מודה' שזה טוב וזה קובע את מציאותו (זה גם קשור למערכת החיסון, שזה לא 'נדחה' אלא מתקבל בטוב), והוד זה גם אחד משמות היפי.

נצח: "ויבדל אלהים"

"ויבדל" צריך לומר שזה ספירת הנצח, מערכת ההורמונים. ראשית הניצוח זה להבדיל בין הגורמים השונים. ברגע שמבדילים אז אחד מלמעלה ואחד מלמטה, אחד מנצח ואחד מפסיד (על "ויבדל" צריך עוד התבוננות).

תפארת: "ויקרא אלהים"

"ויקרא" זה תפארת, נתינת שם שהיא "לשם ולתפארת" (ובכך גם נותן לו את התחום שלו, "מקום הניחו לי אבותי להתגדר" שזה כמו להתפאר בו), וזה עומד כעת למעלה מ"ויאמר" (נראה שכל חוש הדיבור זה בקו האמצעי: יסוד-ויאמר, תפארת-ויקרא וכו'). עד כאן יום ראשון.

גבורה: "ויעש אלהים"

החידוש של יום שני (יום הגבורה) זה "ויעש" – זה עשיה, אבל זה בנין המלכות מן הגבורות, זה משהו גבורתי. מה כאן המלכות? כמו שאמרנו שיש כאן כמה פעלים של דבור, כך גם יש שני פעלים של עשיה בפועל – ברא ועשה, והם כנגד מלכות וגבורה.

חסד: "ויתן אלהים"

כל זה היה בשביל ה"ויתן", שהוא לגמרי יוצא דופן, שיוצא כאן השביעי-החסד. זה מה שאמרנו קודם, ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן". כל נתינה היא ביטוי של אהבה. אם "ויתן" בא אחר קטרוג הירח והענש של מיעוט הירח, הכל עדיין בעין יפה – הבורא אוהב את השמש והירח, את שניהם, ואין לו טרוניא על הירח. לתת אותם ברקיע השמים זה ממש כמו להכניס את אדם וחוה לגן עדן (רק שכאשר ה' הכניס את אדם לג"ע עוד לא היתה חוה בפ"ע, אלא היו בסוד דו-פרצופין, וכאן זה אחרי שהם שנים ואחרי כל ספור הקטרוג ומיעוט הירח). זה אולי רמז למקור המנהג שעושים את החופה תחת השמים (כנראה שזה "כה יהיה זרעך", רמז לכוכבים) – כאן ה' שם את החתן והכלה תחת חופת השמים באהבה.

דעת: "ויברך אותם אלהים"

אמרנו שיש יא (בלי ה"מרחפת"), לכן הכי מתאים להקביל ל-יב המערכות של גוף האדם כנ"ל, הבנוי על אותו מודל של יא כאשר היסוד מתחלק ליסוד ועטרת היסוד. היות שיש יא צריך גם דעת וגם כתר, ולכן אחרי "ויתן" זה הדעת – "ויברך אותם אלהים לאמר", "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים" (יש שינוי בין ברכת "פרו ורבו" לדגים ביום חמישי ולאדם ביום ששי, אבל בשתיהן הברכה מצטרפת לאמירה – זה ממש שהאומר עולה עד הדעת וממשיך את הזרעא חייא וקיימא מהדעת למטה – משא"כ בשבת ברכה הולכת עם קדושה; חז"ל אומרים ש"קדשו במן שלא ירד ביום השביעי", מניעת דבר מה, אבל גם רומז לקידוש שלנו, "קדשהו על היין", זה עוד הפעם דבור) – דעת שייך לפו"ר (בשתיהם זו הברכה), "והאדם ידע את חוה אשתו".

בינה: "ויכל אלהים"

"ויכל אלהים", שאלקים מגיע לתכל'ס, זה כמובן בספירת הבינה. יוצא שבשי"ב יש את כל הז"ת, כולל הדעת שזה "מפתחא דכליל שית", כמו מלכי התהו שנשברו שמתחיל מהדעת. הג"ר האמיתיים זה רק בשבת, וזה "ויכל"-"וישבת"-"ויקדש". "ויכל" פשיטא שזה בינה.

חכמה: "וישבת"

"וישבת" זה המשך של אותו פסוק אז זה תרדלמ"ל, אבל כבר בלי שם אלקים מפורש. עצם השבת זה הבטול של חכמה, לכן שבת זה מוחין דאבא.

כתר: "ויקדש"

אחר כך "ויקדש", שבתוך סעודות שבת רומז בפרט לסעודה שלישית, רעדכ"ר, זה הכתר.

זה שיעור נחמד ביותר בפ"ע בסודות מע"ב.

חתן וכלה – "ראה נתתי"

כל זה דרוש סביב חו"כ שהם "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'" (גם "ברכה וקללה" בפסוק הפותח את פרשת ראה, "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" הן כנגד חו"כ, אבל הפסוק של "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'" זה הפסוק שראוי לומר תחת החופה – כמו שיש רבנים שנוהגים לדבר תחת החופה, לדבר במקום שלא צריכים לדבר...). "ובחרת בחיים" זה בחירת לבו (בחתונות של "בת גילו" לא מדברים בחופה, אבל בחתונות של "בחירת לבו" יש שמדברים – אז מתאים לדבר על זה).

 


ה. רמזים נוספים בכל עניני השיעור

רמזי ראה במילוי ובמילוי המילוי

הדבר הבא: נקח את אותיות ראה ונעשה את זה במילוי ובמילוי המילוי (שלש המדרגות שיש, לפי האריז"ל, כנגד כח"ב). השרש ראה = 206. מילוי ריש אלף הא = 627. מילוי המילוי ריש יוד שין אלף למד פא הא אלף = 1273. יחד = 2106 = ג"פ שבת (יהלם הוי'), היינו שהוא הממוצע. שבת זה בכלל ענין של ראיה – ש-בת (ג גווני הענין ו-בת עין, כמבואר בזהר). אם כן, יש זיקה מיוחדת לכל חדש תמוז, ובפרט לר"ח תמוז, לשבת. אותו מספר זה אנכי פעמים הוי' (שתי המלים הראשונות של עשה"ד, בהם "וכל העם רואים את הקולות" – תכלית תיקון הראיה זה לראות "אנכי הוי'"). אם נעשה סדרה משלשת המספרים הבסיס יהיה 225 = יה בריבוע (אמרנו שיש יה רְאה בתורה ו-יה בנביאים) – שהביטוי העיקרי שלו בחז"ל זה "עין יפה" ("כל הנותן בעין יפה הוא נותן", "ראה נתתי"; לא אמרנו קודם, שכמו שזה חדש הראיה כך זה חדש הנתינה בעין יפה – מנהג אנ"ש בזמן האחרון שהחתן נותן מתנה בחדר יחוד. חדר היחוד זה הזמן הכי הכי של "עין יפה" בחיים, לכן כדאי לתת מתנה בעין יפה) = בחירה (בחר יה). "ראה נתתי" (החוזר ח"פ בתנ"ך כנ"ל) = אם פעמים הוי'. רת"ס של "ראה נתתי" זה רני = י"פ הוי'. השאר = לעשות = אל פעמים הוי'. עין יפה בהכאה פרטית של שתי המלים = 1750 = "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" (יש על זה פרק שלם בשערי אהבה ורצון). אפשר לעשות כל אות בפשוט ומילוי ומילוי המילוי: ר ריש ריש יוד שין = 1600 = מ ברבוע (= "ומספר את רבע ישראל" = "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" = תלמוד בבלי תלמוד ירושלמי וכו'). עיקר הרמז שעושים על אות אחת זה אא אלף (מסוה) אלף למד פא (צמצום) = משולש זך = חשמל (אחד מהסודות של חשמל אצלנו, חש-מל-מל של כל אות). ה הא הא אלף = 128 (רבוע כפול). אז כל אות כאן זה משהו מושלם מספרית – רבוע, משולש, רבוע כפול. בסדרה של כל המלה ובמילוי ובמילוי המילוי הנ"ל יש מספר לפני ראה (זה נדיר, כמו שאנו מסבירים, ורק עם הסדרה מאד בתיקון – כלומר מאד הדרגתית – יש סיכוי שיהיה מספר חיובי לפני המספר הראשון) – 10, ה-י של חכמה. אמרנו שבראיה יש ח ו-י, חי, וזה ה-י. יוצא ששרש ראה יוצא מ-י, מחכמה, ואם מוסיפים את ה-י קודם זה יראה, אותיות ראיה. זה משהו מושלם, 216, 6 בחזקת 3 (שם עבעב שמות ו-ריו אותיות). אם נוסיף את ה-10, אז ארבעת המספרים הראשונים = 2116 = 46 בריבוע = ד"פ 23 בריבוע (זה הממוצע) = ד"פ תענוג (וכל הענין שלנו זה "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" שזה אהבה בתענוגים, ענג פעמים אהבה כנ"ל).

חילוף א-ו ב"ראה" (עברית וארמית)

עוד נקודה חדשה לגמרי: כתוב שבארמית ה-א של ראה מתחלפת ב-ו – יש בדניאל "ורוה דחיל". יש בארמית חילופים שונים, שלפיהם אפשר להבין מה מהות האות במקור. ארמית מלמדת שה-א של ראה היא שרש של ו (וזה לא משהו מובן מאליו). ו הולכת עם לשון ראיה, כמו חלון ראוה, אבל בארמית זה פשוט במקום ה-א. אם ה-א זה כתר-פלא אז ה-ו זה הקו האמצעי, דעת ותפארת – ה-א של ה"ראה" זה שרש של המשכה (על דרך "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה וגו'"). מה שמלמד אותי כמוסר השכל שצריך המשכה מתוך הראיה, וההמשכה למטה באה דווקא מה-א של הראה. ב-א של ראה ה-ו שבו – הקו האלכסוני שבציור ה-א – זה סוד הרקיע בין ה-י ל-י, מים עליונים למים תחתונים, וזה ה-ו שמחבר מ"ד ומ"נ. אותה ו נמשכת למטה בתור קו האמת. בריח התיכון הוא האמת המבריח מן הקצה אל הקצה. גם בפסוקים "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" ו"ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'" – ה-ו כאן, שהמדקדקים מציינים, זה הנתינה. כל מה שדברנו שיש קשר בין ראיה לנתינה – רמוז בתופעה הלשונית הזאת.

רמז בארבעת המקבילים העיקרים בחדש תמוז

אמרנו שבכל חדש (מבין ריבוי הקבלות) יש ארבעה דברים הכי חשובים: החדש, האות, השבט, החוש. [זה לאפוקי המזל, למשל, ועוד הקבלות (אמיתיות) אחרות. גם לחוש יש אבר בגוף שמנהיג אותו וכו'. סה"כ יש אצלנו יג דברים מקבילים (יש על זה פרצוף, איך לסדר אותם) – צינור וכו' – כאשר באות גופא יש ג מדרגות כלליות, כמו שכתוב בספר האלף-בית]. לא שהאחרים לא חשובים, אלא שאצלנו אלה הם ארבעת הדברים העיקריים, השייכים במיוחד לעבודת האדם את בוראו, שהוא עיקר הכוונה והתכלית בחיים. בחדש זה, ארבעת הדברים הם תמוז ח ראובן ראיה = 936 = לו פעמים הוי' = בן פעמים חי = אהבה פעמים חסד = יב פעמים לחם (בשבת יש מצוה לקחת יב לחמים) = שבת ושליש. לחם הוא המשולש של יב, אז מתבקש להפוך את זה לסדרה: N כפול משולש N. זה סדרה בשלשה ממדים (לא רק סדרה ריבועית) – 1, 6, 18, 40, 75, 125, 196 (14 בריבוע), 288 (רפח), 405, 550, 726, 936. עד כאן הכל עולה 3367 = 7 פעמים 13 (הראשוני ה-7) פעמים 37 (הראשוני ה-13). 936 = ח"פ 117 (= ט"פ 13, ההפרש בין רמח ל-שסה, מספר פסוקי שה"ש וכו'). שבט ראובן בשבטים מקביל לאברהם אבינו באבות – הוא בחינת חסד (רביעי כאן, אבל בין השבטים הוא בחינת חסד), ולכן המספר של החדש שכנגדו הוא אהבה פעמים חסד. יוצא לפי זה שלאברהם יש זיקה מיוחדת לחדש הזה, לראובן. השם השני של החתן זה אברהם. אברהם אותיות ראה-בם, כלשון הפסוק הנ"ל.

ח – חן חיים חסד חכמה

הזכרנו ש- ח היא האות של חכמה, של חסד, של חיים ושל חן. המספר החיובי הראשון בסדרת החיתין העולה מבחינה מספרית – חן חיים חסד חכמה, 58 68 72 73 – הוא 8 = ח! אחרי ח בא טל (אלדד, הוי' אחד) ואחרי טל בא חן (מידד, הוי' יחיד) חיים חסד חכמה. אחרי חכמה, המספר ה-7 בסדרה = עד (הוי' בכם), המספר ה-12 = פקד-דפק, ראה לקמן, והמספר ה-13, אחד = אברהם – "אחד היה אברהם" – שעולה ח פעמים אל (כל מספר רביעי בסדרה מתחלק ב-8, ולפי זה מקבלים חלוקה ב-13 המספרים הראשונים של הסדרה ל-416, לב פעמים אחד, ו-819, אחדות פשוטה וכו', וד"ל), ודוק. ח (האות של החדש) עם מילוי ומילוי המילוי (כאן צריך להחליט איך למלא את ה-ת, ולצורך הענין נעשה את זה מלא, שלא כדרכנו סתם, אך כך בד"כ בכתבי האריז"ל) – ח חית חית יוד תיו = 1280 = י"פ ה עם המילוי ומילוי המילוי (ה הא הא אלף). קשר יפה בין ה ל-ח (שיש דוגמאות שמתחלפות, כמו מצה וחמץ). 1280 = כ"פ ח ברבוע. זה מאמר מוסגר.

חיים אשה תורה הפרנסה

אמרנו בתחלת השיעור ש"חיים" ב"ראה חיים עם אשה" זה או האשה עצמה, או התורה, או פרנסה, או חיים כפשוטו. חיים-אשה-תורה-פרנסה = 1380 = ד"פ משה (ממוצע). אמרנו ש"ראה חיים עם אשה" = משה משה. רק חיים-תורה-פרנסה = ג"פ משיח (ממוצע). חיים-תורה (שהתורה זה חיינו האמיתיים) = 679 = ז"פ מהיטבאל = סכום ז מספרי מגן דוד הראשונים עד מטרד, 253 (רמז מפורסם אצלנו) = "כי לא דבר רק [300] הוא מכם" = גימטריאות וכו'. חיים תורה בהכאה פרטית = 5460 = ג"פ 1820.

דפק הלב ודפק היד

אמרנו שה-ח זה אות החיים והתחלנו לדבר על דופק החיים. אמרנו שיש דופק הלב ודופק היד, משה ועזרא. יש כאן תופעה יפה בגימטריא, ששומרת את הכלל שלנו שביטוי שמתחלק ב-13 הוא הזכר-הפנימיות לגבי הביטוי שמתחלק ב-7: דפק הלב = 221 = 13 פעמים 17 (אחד פעמים טוב, כידוע ש-טוב זה אחד באטב"ח) = מספר ההשראה של 11. דפק היד = 203 = ברא = 7 פעמים 29 (גם יד זה 7 כפול). זה זוג – אם משה רבינו בפרט זה שרש התורה שבכתב אז עזרא הסופר הוא בפרט שרש התושבע"פ, וצריך את שניהם. דווקא "חותם על לבך" זה תש"ר ו"חותם על זרועך" זה תש"י – שתי מצוות. אם כי תש"י גם על הלב, אבל כתוב ש"חותם על לבך" זה רצועות התש"ר שיורדות על הלב. בכל אופן, גם זה חשוב וגם זה חשוב. דפק הלב דפק היד = חיות! על זה כתוב "והחיות רצוא ושוב". חיות = משיח בן דוד. רק ר"ת זה דהדה = חי. ס"ת קבקד = ראה. רוס"ת = ראה חי = ז"פ לב = טז"פ יד. אמצעי תיבות = ר. צריך את שני הדפקים, כי דפק זה פקד והגאולה זה "פקד פקדתי" או "פקד יפקד" (= חשמל). צריך את שניהם יחד.


הפקידה לפי הרגישות לדופק (על ידי זהירות מהקפדה)

המנהיג האמיתי, משה רבינו, מרדכי היהודי, המשה שבדור, מרגיש את הדפק, חי עם הדפק, ואפשר לומר שהוא עצמו הדפק. היות שהוא מרגיש את הדפק הוא פוקד את הדור – הפקידה היא לפי הרגשת הדפק. אצל בני זוג זה מה שכתוב ש"חייב אדם לפקוד את אשתו" כשהוא רואה שהיא מתעוררת או משתוקקת אליו – לא צריך לראות שום דבר, אלא שבעין השכל שבלב יש לו רגישות לדפק. אולי הדוגמה הכי יפה מה זה לחיות את הדפק זה הרגישות להתעוררות של בן/בת הזוג לקרבה ועל פי זה הוא פוקד את אשתו. כשהבת מגיעה לעת דודים, כי בא מועד, זה מורגש בדפק. בסיפור של ה-ז בעטלערס זה הבעטלער הששי, שמרפא את בת המלך בסוד העשרה דפקים שיש. כדי לפתח את רגישות הדפק, שזה גם סוד הפקידה, צריך להקפיד לא להקפיד אחד על השני. הלעו"ז של כל מה שדברנו זה קפידא, הקפוד של "והייתי שפל בעיני" בשכינה ביניהם.

רמז הפסוק "זה איננו שוה לי"

"וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי ישב בשער המלך" – 16 מילים, שהפינות זה: וכל שוה היהודי המלך = 502 = שכינה ביניהם = ארור המן = ברוך מרדכי וכו'. כל הפסוק, ללא תוספת ה-י כנ"ל, עולה 3526, ה-26 היינו סוד הצירוף הרביעי של שם הוי', שכנגד חדש תמוז, שיוצא מהס"ת "זה איננו שוה לי", ושאר אותיות הפסוק = 3500, שוב חלוקה לכפולה של 13 וכפולה של 7 – 2 פעמים 13 ו-500 (פרו ורבו) פעמים 7. 2 ו-500 = 502 = שכינה ביניהם = ארור המן = ברוך מרדכי וכו'! "זה איננו שוה לי" = 480 (ראה חיים ראה) = 26, ס"ת הוהי, ועוד 454 = תמיד, סוד "שויתי הוי' לנגדי תמיד". "הוי' לנגדי" היינו הצירוף של הוי' למפרע, הצירוף הרביעי של חדש תמוז. "שויתי" היינו סוד "שוה לי" (= 351, המשולש של 26, שם הוי' ב"ה). ר"ת "זה איננו שוה לי" = 338 = הוי' פעמים אחד (הרבוע הכפול של אחד). אמ"ת = חן חן, ודוק.

"אל כל החיים יש בטחון"

הפסוקים העיקריים שדרשנו זה "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" והפסוק "וכל זה איננו שוה לי". עוד פסוק מאד חשוב לגבי חיים – "אל כל החיים יש בטחון". כשדברנו על שכינה, אחד הרמזים העיקרייים של שכינה זה "יש בטחון". "אל כל החיים" = 154 = "הוי' אלהינו הוי'". "אל כל החיים יש בטחון" = 539 = ז"פ מזל. בדילוג אותיות זה 391 = יהושע = 23 פעמים 17. ו-148 – כפולת 37 (4 פעמים 37). הפסוק הזה הוא רמז לחתן – "אל כל החיים יש בטחון" = "ראה חיים" (מרדכי) נריה. כשכותבים "אל כל החיים יש בטחון" במילוי = י"פ נריה. זה גם פסוק מיוחד ששייך לחתן. בטחון במספר קדמי = 300 (חלק הקדמי הוא 225, עין יפה וכו'). 300 = "אני ראה" בהכאה פרטית. בקבלה ש = מצפץ (הוי' באתב"ש) וכן מילוי יודין דשם אלהים: אלף למד הי יוד מם = רוח אלהים (רוח היינו אותיות המילוי של אלהים). 300 היינו המשולש של 24. המילוי ועוד המספר הקדמי של כל הביטוי = טוב פעמים חיים נצחיים (משולש חיה; ר"ת חן, בטחון זה חן טוב).

רמזים בשמות מ-עב שהוזכרו

איך הגענו ל-עב שמות? עב זה חסד, והרגע אמרנו ש-ח זה חסד. חסד מתחלק ב-ח – ט"פ ח (בסדרה שראינו בתחילת דברינו הוא המספר הרביעי לאחר ה-ח המקורי, וכפי שהוסבר לעיל שכל מספר רביעי בסדרה מתחלק ב-ח). אמרנו שסביב ראה יש חבו ו-יבמ העולה חיים. יבמ = בן = אליהו. חיים = הנביא. הכאה פרטית של חבו-יבמ = 324 = חי ברבוע. בפשוט הם שוים חיים ובהכאה פרטית חי ברבוע. כל חמשת השמות האחרונים של עב השמות הקדושים עולים יחד שכינה (= ז"פ כלה וכו') = ה"פ מזל (ממוצע ה-ה). אמרנו ש-עלם ראה = רצון, הממוצע שלהם זה "גל עיני" – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", לראות דבר מכוסה ונעלם (נפלא היינו דבר שנפל ונעלם בתוך האפל).

בשם הכלה הילי (היא לי, סוד "לי" הנ"ל שאינו זז לעולם) יש שני שמות ה-עב שהזכרנו לעיל – ילי, השם השני מההתחלה, ו-היי, השם השני מסוף. ממילא מובן ששני שמות אלה משלימים זה את זה וביחד יוצרים את סוד השם הילי. והנה, ילי = 50 ו-היי = 25, סוד "שלם וחצי" (סוד יחוד חו"כ). ביחד, ילי היי = כהן (היי = כה [תברכו וגו'], ילי = ן) = בטחון (בסוד הנ"ל של "אל כל החיים יש בטחון" שלעיל ראינו בקשר לנריה) = הלם ("עד הלם" – עד ועד בכלל, כנ"ל). בהכאה פרטית, ילי היי = 450 = 10 פעמים אדם (השלם) = 2 פעמים 225 – עין יפה (של החתן לכלה ושל הכלה לחתן, נתינה הדדית הכל בעין יפה) = 6 פעמים 75 – ילי היי (בטחון כו'), הערך הממוצע של כל אחת מ-6 אותיות ילי היי! כל שם בהכאת אותיותיו – 3000 ו-500 = 3500 הנ"ל (כל הפסוק "וכל זה וגו'" חוץ מהשם הוי' שרשום בו בס"ת) = 7 פעמים "פרו ורבו" כנ"ל. הילי ברבוע פרטי = 1125 = 5 פעמים 225 – עין יפה! הילי = כלה כנ"ל, במשולש פרטי, הילי = הכנסת כלה! נריה הילי = 320, מספר המתחלק גם ב-ח וגם ב-י, סוד חי כנ"ל: 320 = 8 פעמים 40 (סוד חם-חמי לשון ראיה כנ"ל) = 10 פעמים לב. בהכאה פרטית = 2600 = 100 פעמים שם הוי' ב"ה =  200 (= עצם, "זאת הפעם עצם מעצמי וגו'") פעמים אהבה.

זיווג שמן ויין (חנוכה ופורים)

יום הולדת החתן בנר שלישי של חנוכה (היום הרביעי מסוף חדש כסלו כאשר החדשים כסדרם אחד מלא ואחד חסר, ודוק) ושל הכלה זה בפורים (יש מזל ימים מיום הולדת החתן ליום הולדת הכלה – מזל טוב! שאר ימות השנה הם 277, זרע, זרעא חיא וקימא). אז שידוך של חנוכה ופורים, שמן ויין. שמן = ל פעמים יג. יין = י פעמים ז. סוד של "לי" – "אני לדודי ודודי לי" – "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם", בנין עדי עד.

 

 

 

 

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com