כה כסלו תשס"ט - שבע ברכות לאריה ויסכה טסלר הדפסה

נר ראשון דחנוכה ס"ט – שבע ברכות לאריה ויסכה טסלר – יצהר

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו ניגון 78 וניגון 237 (בקובץ הניגונים של הרב).

לחיים לחיים! חג שמח, חנוכה שמח. נתחיל עם מנהג של חנוכה, לחלק דמי חנוכה. גם נסתכל על הנרות, המספרים סיפורי צדיקים, כידוע. מדליקים לו נרות כנגד לו צדיקים שבדור, והראשון זה ה"חד בדרא". לכן גם עשינו בהשגחה פרטית את ההתוועדות היום, בנר ראשון. אז תוך כדי ההסתכלות על הנר וההזדהות עם ה"חד בדרא" כל מי שמעונין יגש לקבל דמי חנוכה.

[חלוקת דמי חנוכה. ניגנו ניגון 98]

לחיים לחיים.

 

א. רזין דרזין – סוד צבאי

חג החנוכה זה חג השמן, שמן שייך ליצהר – זה חג היצהר. זה החג של "יפוצו מעינותיך חוצה", החג הכי אהוב על הבעל שם טוב, אור ושמן. כידוע יש שתי בחינות של רזין דאורייתא – יין, "נכנס יין יצא סוד", זה מוחין דאמא, "רזין דאורייתא", אבל רק סוד אחד; ואילו שמן, שזה מוחין דאבא, זה "רזין דרזין דאורייתא", סודי סודות. החג הזה הוא החג של הסודי סודות. צריך להבין מה זה "רזין דרזין". לפעמים ההבדל בין מוחין דאבא למוחין דאמא זה תפיסה של לפני הצמצום הראשון לעומת תפיסה של לאחר הצמצום הראשון. אבא זה אצילות, ואדם דאצילות זה אור אין סוף שלפני הצמצום. אמא זה בריאה, ואדם דבריאה זה אדם קדמון אחרי הצמצום. ממילא צריך לומר שהרזין דאורייתא, בחינת יין, זה סודות הקבלה, כל סודות האר"י הקדוש, שמתחיל מהצמצום והלאה. עיקר המבנה של האר"י מבוסס על מה שקורה בתוך א"ק, שיש שם ארבעה שמות קדושים, עסמ"ב, שעל עב בכלל לא מדברים וכו' וכו'. כלומר, שכל סודות הקבלה זה מא"ק – מהצמצום והקו, אבל בעיקר מא"ק – והלאה. הכל בחינת יין. חנוכה, החג של הבעל שם טוב, של החסידות, של "יפוצו מעינותיך חוצה" זה שמן, זה יצהר, זה אדם דאצילות – אור אין סוף לפני הצמצום, כולל השעשועים שה' משתעשע, שעשועי המלך בעצמותו ממש, לפני עלית הרצון לברוא את העולמות, ואחר כך "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" ואחר כך "גליף גליפו בטהירו עילאה" "בריש הורמנותא דמלכא", וזה שמן. זה הסבר שקיים, אבל כמה שאמרנו כעת באותיות של קבלה וחסידות זה לא אומר שהבנו מה זה רזין ומה זה רזין דרזין. רק אמרנו כמה משפטים נחמדים, אבל רוצים באמת להבין מה זה רזין ומה זה רזין דרזין.

צריך לומר שרזין דרזין זה לא אותו דבר רק יותר עמוק – זה לא רק לומר שיש עמוק אחד, סוד אחד, ויש "עמוק עמוק מי ימצאנו", עמוק בתוך העמוק. אולי זה נכון, אבל לא רק זה. כשיש משהו באין ערוך עמוק ממשהו אחר, זה גם סוג אחר. צריך לומר שיש סוג של סודות שזה יין, שעל זה נאמר "נכנס יין יצא סוד", ויש סוג אחר של סודות, משהו אחר לגמרי, שזה נקרא רזין דרזין דאורייתא. יש סוד אחד שהוא סוד אישי – יש לי סוד, משהו קרה בחיים שלי שאני לא מספר לאף אחד. אולי אני מתבייש מזה, אולי עשיתי עבירה, משהו לא בסדר, אז אני שומר את זה בסוד. לפני צאת הנשמה כדאי להתוודות, להוציא את זה. יש סודות אישיים-פנימיים שהם חיוביים, לא כמו שאמרנו כעת – סוד שאני לא רוצה שאף אחד ידע ממנו – אלא דחילו ורחימו, אהבה ויראה, שעל זה נאמר (כך מביא בהקדמת ספר התניא) "הנסתרֹת להוי' אלהינו". יש נגלות, שאלו ההלכות, אבל אהבה ויראה שיש בלב איני יכול לספר לאף אחד – זה בגדר סוד. לכן בתקו"ז כתוב שדו"ר זה יה ותומ"צ זה וה – תומ"צ בכללות זה "והנגלֹת לנו ולבנינו", אבל דחילו ורחימו שבלב, "'נודע בשערים בעלה' כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה", זה "הנסתרֹת להוי' אלהינו". יש ודאי גם סודות אישיים שאיני מודע להם, דברים שהדחקתי אותם, אולי דברים שקרו לי בינקות, אולי דברים שקרו לי בעיבור ברחם אמי, אולי דברים שקרו לי בגלגול קודם – זה הכל סודות. שוב, יש סודות שאני מודע להם ויש סודות שאיני מודע להם, אבל זה סודות שלי, זה שייך לי, לנשמה שלי. כל הסודות האלה זה סודות אישיים, ואם שותים מספיק יין כל הסודות האלה יוצאים החוצה. גם גלגולים קודמים וגם הכל, גם דחילו ורחימו, מן הקצה אל הקצה, מהדברים הכי רעים עד לדברים הכי טובים – "נכנס יין יצא סוד". האמא היא מטפלת, היא מגדלת את הולד, וכל הסודות של הילד נמצאים אצל האמא – הכל ברחם – ו"נכנס יין יצא סוד". אם כל הסודות האפשריים שעכשיו דברנו עליהם, סודות אישיים, זה בגדר "נכנס יין יצא סוד", אז מה נשאר בשביל "רזין דרזין"? יש סוג אחר של סוד, שהיום קוראים לזה סוד צבאי. זה לא סוד אישי, יש סוד אישי ויש סוד צבאי.

כדי להבין את ההבדל הגדול מאד בין סוד אישי לסוד צבאי נספר סיפור שמן הסתם רוב האנשים פה לא מכירים (אולי מישהו כן מכיר): כשהמציאו באמריקה את הפצצה האטומית היו שלשה מדענים שהשתתפו בהמצאה, בעיקר (זה "מבצע מנהטן"). האחד איינשטיין. השני (מתמטיקאי הגדול ביותר בדור ההוא) נקרא וון-ניומן, שיש כאלה שאומרים שהוא המתמטיקאי הגדול האחרון שקם בעולם שלנו (עד כה). יהודי – שבמודע לא האמין, צריך לעשות לו תיקון – שיתכן מאד שהוא היה העיקר בהמצאה. הוא בגיל צעיר מאד חלה, ונפטר בגיל 54 כמדומני. הוא חלה קשה מאד, והתייסר מאד, ובשוכבו על ערש דוי בבית חולים הוא גם קצת יצא מדעתו מרוב היסורים שלו, והבטחון האמריקאי נורא נורא פחד שהוא ידליף סודות צבאיים ברגעים האחרונים לחיים שלו, ולכן העמידו משמרת – דבר שעוד יותר הקשה עליו – של אנשי צבא, שהוא לא יוכל לדבר שום דבר עם אף אחד. אם מה שהוא היה מספר זה רק סיפורים של עצמו, כמו שאמרנו שלפני שהנשמה יוצאת מהגוף כדאי להתוודות – לפחות על מה שהאדם יודע – לא היו מעמידים צבא שלם לקחת אחד שהוא סלבריטי עולמי ועוד להוסיף ליסורי נפש שלו ברגעים האחרונים לחיים שלו, בימים ובשבועות ובחדשים האחרונים שלו. אלא מה, יש לו סודות צבאיים, ולשמור על הסוד הצבאי זה מצדיק את הכל. גם היו הורגים אותו אם היו חושבים שהוא ידליף סודות צבאיים. הספיק להם רק להעמיד משמרת מסביב. כל הסיפור הזה – שהיה לנו עוד ענין לספר אותו – לעניננו, זה רק בשביל להדגים מה זה סוד צבאי וכמה שהדבר הזה חמור.

הנר של חנוכה, השמן והסודות של חנוכה, איזה סוד הוא מגלה? הוא מגלה את הסודות הצבאיים איך החשמונאים המעטים נצחו את הרבים ואיך החלשים נצחו את החזקים, את הגבורים. הסודות האלה, איך חמשה בני מתתיהו יכולים להתגבר ולנצח צבא אדיר של מליונים, עם כל כלי הנשק המעודכנים והחדישים ביותר, עם הפילים החדישים ביותר, יש ודאי סודות צבאיים מיוחדים מאד מאד. זה סוג הסודות של חנוכה. הרזין דרזין זה סוג אחר של סודות. באמת זה נכון מה שאמרנו קודם, שכל הסודות האישיים למיניהם, מהדברים הכי רעים ועד הדברים הכי טובים בנפש, זה הכל קשור לא"ק והלאה, הכל לאחר הצמצום. לאחר הצמצום יש אישיות, וממילא יש סודות אישיים. אבל מה יש לפני הצמצום? רק שעשועים עצמיים לגמרי, כולל התכנון להמשיך מה"שעשעים יום יום" של הקב"ה, שעשועי המלך, עד שזה יגיע ל"שעשעי את בני אדם" (כמו שדברנו כאן לפני כמה ימים). בשביל זה צריך הרבה משחק, עם הרבה כללי משחק והרבה למעלה-מכללי-המשחק, שהכללים והלא-כללים זה הכל סודות צבאיים. ידוע הדרוש של הרבי הקודם – "באתי לגני" – שמדבר על מדת הנצחון (קודם שרנו את ניגון הנצחון שלנו), ומה זה? כשהמלך צריך לנצח את המלחמה הוא מבזבז את כל האוצרות שלו, מוציא מהאוצר שצברו אבותיו מקדמת דנא דברים שאף פעם לא התגלו לאף אחד, ואת הכל הוא מוציא ומבזבז בשביל לנצח את המלחמה. כתוב שהסודות האלה, בזבוז האוצרות, זה תורת החסידות – חסידות הבעל שם טוב, חסידות אדמו"ר הזקן, חסידות כל הצדיקים תלמידי הבעל שם טוב. חושבים שתורת החסידות זה סודות אישיים, "קונטרס ההתפעלות" של אדמו"ר האמצעי וכיו"ב, אבל אם מדובר בבזבוז האוצרות, שזה בשביל לחלק לחיילים כדי שינצחו במלחמה, אז לא משמע שזה סודות אישיים. משמע שזה סוג אחר של סודות, סודות צבאיים, כי מבזבז את זה לתת לחילים לנצח את המלחמה. זה בעצם סודות של לפני הצמצום הראשון. אם כן, כך נתנו איזה התחלה של טעם מה בין רזין דאורייתא, שזה יין, לבין רזין דרזין דאורייתא, שזה משהו אחר, שזה שמן.

נאמר עוד פשט: למה שמן זה סוד צבאי? בגלל ששמן זה אנרגיה, שמן זה דלק. כל סוגי האנרגיה זה שמן. מה זה יין? זה טוב בשביל להיות שמח, זה טוב לנפש. מהשמן לא נהנים הנאה ישירה, יש רק "שמן למאור". עוד הפעם, יין זה בשביל לעשות שמח – משמח לב אלקים ואנשים – זה משהו אישי. אבל שמן זה אנרגיה, ואנרגיה זה משהו צבאי.

הענין של סוד צבאי מומחש גם במה שקוראים בפרשת השבוע שחלה תמיד בחנוכה – פרשת "מקץ" – אודות פתרון החלומות של יוסף הצדיק. כל החרטומים פתרו את החלום כסוד אישי של פרעה, אבל רק יוסף השכיל לפתור את החלום כסוד צבאי, כמשהו שנוגע לכל המדיניות הכללית של פרעה ומצרים. זו גם הסיבה שיוסף משיא עצות – כקושיא הידועה על זה – משום שכל החלום הוא סוד צבאי שפענוחו דורש התמסרות והנהגה. סודות צבאיים 'מקפיצים' את האדם ללפני הצמצום – גם אם על פי חוקי מצרים אין עבד ראוי למלוך, וסביר להניח שאי אפשר סתם כח 'לשלוף' מישהו מבית הכלא, ברגע שיוסף נעשה חיוני לתוכניות החירום של מצרים מתבטלות כל ההגבלות הללו (וכפי שדובר במ"א, יש ממד כזה גם על פי תורה, שאף על פי שנאמר שאם שר צבא ישראל הורג בשוגג אז אף שכל ישראל זקוקים לו לא יצא מעיר מקלטו, ואם יצא דמו מותר, בכל זאת יש בחינה שאם מסר את נפשו ויצא בהוראת שעה הרי זה משובח). לפי זה אפשר להעמיק עוד ולומר כי לשם כך "ולא זכר שר המשקים [שר היין, הרזין] את יוסף וישכחהו" – אם היה זוכר את יוסף בתחילה היה זה בגדר סוד אישי, כשיוסף מספר את סיפור חייו העגום ("כי גנב גֻנבתי מארץ העברים") וטוען לחפותו ("וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור"), אך נדרשה שכחת הסוד האישי של יוסף כדי לחשוף אותו בבחינת סוד צבאי שלמעלה מכל הצמצומים. במדרגה זו גם חורג יוסף ממעלתו האישית, ודבר ה' ממש מופיע בפיו – "בלעדי, האלהים יענה את שלום פרעה" (וראה עוד לקמן, בסוף ההתוועדות, על בחינה של חנוכה – "מהדרין מן המהדרין", על דרך "רזין דרזין" – בא דבורו של האדם 'מופקע' ממנו והופך להיות אמירה כללית, "שכינה מדברת מתוך גרונו").

נעשה כאן שתי גימטריאות לסכם את מה שדברנו עד עכשיו: אמרנו שיין זה סוד אישי ושמן זה סוד צבאי. יין סוד אישי שמן סוד צבאי = 1024 = לב בריבוע (סימן של שלמות), מספר אותיות ק"ש ועוד הרבה דברים חשובים בקבלה. אבל עיקר מה שחשוב לנו, הסודות של נרות חנוכה – אמרנו שכל נר מספר סיפור של צדיק, אז עד עכשיו חשבנו שזה סיפור אישי, איך עבד את ה', אהוי"ר שלו, גם הוידוי שלו (גם הצדיק מתודה, הוידוי של הצדיק זה השפלות שלו), וממילא כל אחד מאיתנו גם קשור לצדיקים, כי הצדיק הוא נשמה כללית ואנחנו ניצוצות פרטיים מתוך הנשמה הכללית של הצדיק, אז יש לי ודאי ללמוד מכל אחד ואחד, מה לקבל השראה כללית, התפעלות של אור מקיף, מכל סיפור וסיפור של צדיק (כמו כשמספרים סיפורי צדיקים); כך חשבנו, אבל עכשיו אנחנו מבינים יותר מזה, שזה רק רזין וזה לא הענין המיוחד של חנוכה, והענין של חנוכה זה שמן ולא יין, והסיפור של כל צדיק, השמן שלו, זה הסוד הצבאי שנמצא אצלו. לכל צדיק יש סודות איך לתקן את העולם. לא איך לעבוד את ה' בעצמו – איך הוא עובד את הקב"ה זה א"ק, זה השרש שלו בא"ק (כמו שכתוב שרבי צריך לראות כל יהודי בשרשו בא"ק על מנת לתת לו תיקון, ואם היהודי יכול להגיע לשרשו בא"ק הוא תיקן את עצמו), אבל זה עוד לא "תיקון עולם במלכות שדי" – אבל צדיק אמת, כמו הבעל שם טוב ותלמידי הבעל שם טוב, לא חושבים בעיקר על התיקון העצמי שלי, כפי שעושה האריז"ל בסודות הקבלה שאחרי הצמצום (כמדובר המון פעמים אצלנו), וכל צדיק כזה מוכן מיד לוותר על כל העולם הבא שלו בשביל לעשות טובה למישהו אחר. רק הפרט הזה שאמרנו, שהוא מוכן לותר על ג"ע ועולם הבא שלו בשביל לעשות טובה למישהו אחר – זה סוד צבאי. עם ישראל הם "צבאות הוי'", ואם יש מסירות נפש בשביל יהודי אחר – וכ"ש ציבור שלם של יהודים אחרים – זה משהו צבאי. הטובה העיקרית לעם ישראל זה להביא את הגאולה לעמ"י, להביא משיח לעמ"י – חנוכה זה חג של משיח – זה סוד צבאי. כל זה ווארט אחד עד כאן, שיש סוד אישי לעומת סוד צבאי, יין לעומת שמן, ונסכם את זה בגימטריא של סוד צבאי (כל הווארט יצא מהגימטריא הזאת) = 173 = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" = אנכי הוי' אלהיך.

נאמר על זה לחיים. שנזכה לסוד הצבאי, איך משפיעים על עם ישראל, איך גורמים ל"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". כל זה סודות צבאיים שאמורים להתגלות כעת בחנוכה. לחיים לחיים! כל זה בזכות יהודי שעכשיו, אחרי הדלקת נרות, נכנס הביתה בלי הזמנה, עם בקבוק של משקה, שהוא הכריז בשמחה שזה משקה שהוא עצמו עשה. מישהו מהנוכחים שאל ממה זה עשוי, והוא אמר שזה סוד צבאי. אז מזה עכשיו נעשה החלק הזה של השיחה. לחיים לחיים!

ניגנו ניגון 98 (ניגון הנצחון) וניגון 133.

מה שדברנו עכשיו שייך לנרות הללו, ש"אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד" – דבר שהוא הנאה עצמית זה "להשתמש בהם", אבל אם אין לנו שימוש בהם, לצרכנו, אלא רק לראותם כדי להודות ולהלל זה כמו סוד צבאי שדברנו עליו. זה בא מתוך בטול העצמי לגמרי. מה זה לראות? רק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", שיש בזה סוד איך לתקן את הכלל, איך לנצח את הגבורים הרבים שקמים מולנו, שזה מלכות יון. יש מלכות חשמונאי מול מלכות יון, כך זה לשון הגמרא עוד לפני שהחשמונאים הכריזו שנעשו מלכות. הרי הם כהנים, אבל כתוב ש"נצחו בית מלכות חשמונאי את מלכות יון", כלומר שיש משהו עצמי בחשמונאי – צירוף אותיות משיח נאו – שהם מלכות. מלכות חשמונאי = ראשית. על היום הזה, היום הראשון של חנוכה, כתוב בבני יששכר שזה יום העיבור של העולם – תשעה חדשים לפני כ"ה אלול, יום בריאת העולם. כלומר שהיום זה יום הזיווג והכניסה להריון של העולם. זה הנר – נר דלוק על ראשו של העובר ומלמד אותו את כל התורה כולה, כל הסודות הצבאיים של התורה. ידוע ש-כה כסלו = מצוה, שעל זה נאמר "כי נר מצוה ותורה אור", כל מי שזהיר בנר חנוכה זוכה לבנים תלמידי חכמים. לומדים את זה מהפסוק "כי נר מצוה" – הנר של כה כסלו, העולה מצוה – ועל ידי זוכים ל"תורה אור" (–  "ודרך חיים תוכחות מוסר", אולי נסביר את זה קצת בהמשך).

שוב, מלכות חשמונאי זה ראשית בגימטריא – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", היום, עכשיו, "במלכות חשמונאי ברא הוי' את השמים ואת הארץ". לעומת זאת, מלכות יון עולה 562 (= ציונות, אותיות יון בתוך אותיות צות = מלכות [צ = מלך], ודוק. כתבנו על סודות המספר הזה ספר שלם, "וממנה יושע", אבל כמדומני שלא כתוב שם שזה מלכות יון (כתוב שזה עולם התהו, וימלך וימת [אותיות מלכות יומי, יון = יומי, נ = מי], תנה לנו אחזה, ועוד). מלכות חשמונאי צריכה לנצח, עם הסודות הצבאיים שלה, את מלכות יון.

 


ב. מגאולת י"ט כסלו לגאולת נר שלישי – עשרה דורות

יש לנו כמה נקודות הערב, ננסה לעשות סדר. נקודה אחת זה בהמשך למה שדברנו כאן בי"ט כסלו. אמרנו שי"ט כסלו וכ' כסלו שניהם גאולת אדמו"ר הזקן, אבל היום הראשון, יט כסלו, זה גאולתו כתלמיד מובהק של רבו המגיד ממעזריטש (בעל ההילולא של י"ט כסלו), זה תורה בשביל תפלה, "הקֹל" חסר, קול תפלה, ואילו כ כסלו זה "קול" מלא, קול תורה, הקול של אדמו"ר הזקן בפני עצמו. רק זה מספיק בשביל לבנות מבנה שלם, שזה היה מתבקש, ואולי מי שעשה כאן "מהדרין" – מי שעשה חזרה (הדרן) – עלה על דעתו שאם יש שני ימים של אדמו"ר הזקן שהם המגיד שבאדמו"ר הזקן ואדמו"ר הזקן שבאדמו"ר הזקן זה מזמין סדר שלם:

לפי זה ח"י כסלו צריך להיות שייך לבעל שם טוב. החתונה שלנו, של השבע ברכות שעושים עכשיו, התחיל בח"י והמשיך לי"ט (למעשה הכל היה ב-יט, אבל ההזמנות היו ל-חי כסלו). כמו שאמרנו, ח"י כסלו זה היארצייט של נכד הבעל שם טוב, הרבי ר' ברוך. אם י"ט כסלו רק היה יארצייט של המגיד, אז עדיין אומרים תחנון במנחה של ח"י. לגבי י"ט בעצמו זה תלוי אם אומרים תחנון ביארצייט של צדיק או לא, אבל אפילו אלה שלא אומרים תחנון בהילולת המגיד (ורבי ברוך אצלם לא מצדיק לא לומר תחנון), זה לא אומר שלא אומרים תחנון במנחה של י"ח, אבל אם י"ט כסלו זה חג הגאולה לא אומרים תחנון גם במנחה יום קודם (וכך נהוג). זאת אומרת שיש פה הכנה של ממש, שאפילו באה לידי ביטוי במנהג מסוים, שהחג הזה מתחיל בי"ח כסלו. החלק הזה שייך לבעל שם טוב. אז אם יש לנו הבעל שם טוב והמגיד ואדמו"ר הזקן – ח"י כסלו זה בדיוק שלשה חדשים אחרי ח"י אלול, יום הולדת הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן (גם קשר ביניהם), אז העיבור של ח"י אלול מתחיל בח"י כסלו – אז אפשר להמשיך: כ"א כנגד אדמו"ר האמצעי, כ"ב כנגד אדמו"ר הצ"צ, כ"ג כנגד הרבי מהר"ש, כ"ד כנגד הרבי הרש"ב, כ"ה (היום ממש, הנר הראשון של חנוכה) כנגד הרבי הריי"צ, כ"ו (נר שני) זה כבר הרבי של הדור הזה, נשיא דורנו, והדור העשירי (שהרבי אמר שאנחנו כבר נכנסים ונמצאים בדור העשירי) אמור להיות בנר שלישי.

אז כל הסדר הזה של עשרה דורות מתחיל מח"י ונגמר בנר שלישי של חנוכה. ח"י אמרנו ששייך לגאולה. אם באמת לא אומרים תחנון במנחה של ח"י, זה אומר בפנימיות שאם אתה עתיד לצאת מבית הסהר ביום מסוים – נאמר בי"ט כסלו – כנראה שהנשמה כבר מרגישה את זה, יש איזה הארה שהולכים לצאת לחופש, במנחה של היום הקודם (צריך לשאול את החתן אם זה ככה), ו"אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי". מה יפה בזה? זה מתחיל מהגאולה ונגמר בגאולה. הגאולה הראשונה של אדמו"ר הזקן זה בי"ט כסלו, אבל הגאולה השניה – כפי שכותב הרבי הריי"צ ומובא ב"היום יום" – זה בנר שלישי. יש מסורת חסידים שמשהו קרה בנר חמישי, אבל מה שמסור לנו מבית הרב, דור אחר דור, שהגאולה השניה היתה בנר שלישי. זה ז"ך – מתאים מאד לשמן, "שמן זית זך". אמרנו שכל סוד חנוכה זה השמן, האנרגיה, והוא זך. היום הכי אהוב על הרבי בחדש זה יום ה-זך, ג בחזקת ג, ו-זך כסלו הוא נר השלישי. לפי הסדר הזה שבנינו עכשיו – סדר חדש שלא היה ולא נברא עד הרגע הזה – זה הולך מהגאולה הראשונה, אור לי"ט כסלו, עד הגאולה השניה, בז"ך כסלו.

 

ג. רבי חיים מצ'רנוביץ': הקפדה על צניעות – שמירה משרפה וחורבן

היות שכאן אנחנו מתוועדים לכל החנוכה, ויש גם בספרי החסידות – במיוחד ב"בית אהרן", קרלין – שמהיום הראשון של חנוכה, בכל נר שמדליקים, צריך לצייר את הימים הבאים. לא כותב את זה, אבל זה גם הענין למה מדליקים בחנוכיה – שמהיום הראשון רואים שיש מקום לשמונה נרות (אף שלא נוהגים כדעת בית שמאי, שמתחילים משמונה נרות; בענין זה יש מעלה ב"מהדרין מן המהדרין" של בית שמאי לגבי בית הלל. אצל בית שמאי ניכר המהדרין מן המהדרין כבר מיום ראשון של החג, כי מיד מדליקים שמונה נרות, משא"כ לבית הלל שמדליקים נר אחד ביום הראשון אז לא ניכר עדיין המהדרין מן המהדרין – ורק אם כל אחד מדליק ניכר המהדרין – כי לא יודעים מה יעשו מחר. בבית שמאי, גם כשיורד לאחד ביום האחרון זוכרים שהכל היה לפי סדר של מהדרין מן המהדרין). מי ששם רק נר אחד ושמש לא רואה בכלל את העתיד לבוא. כתוב שהכל עולה ומגיע – יעלה ויבוא ויגיע ויראה וכו' (שמונה לשונות, כנגד שמונת ימי חנוכה) – ל"אל מול פני המנורה", ליום השמיני שבו כל הנרות דולקים והכל מואר (כותב שזה נקרא "פני המנורה"), ו"אל מול פני המנורה [היום השמיני] יאירו שבעת הנרות [שבעת הימים הקודמים]". גם כאן, ביום הראשון כבר צריך לקחת בחשבון ולחבר את כל הימים. אז לפי מה שדברנו כרגע, נדבר משהו על הנר השלישי, אף על פי שאנחנו עדיין רק בנר הראשון.

הנר השלישי זה יארצייט של אחד מגדולי החסידות, רבי חיים מצ'רנוביץ', בעל הבאר מים חיים, תלמיד מובהק של רבי מיכל מזלוטשוב. יש קשר מובהק בין הדור העשירי – לפי איך שהסברנו כעת – לבין הבאר מים חיים. הקשר המיוחד הזה צריך גם לגלות לנו איזה סוד צבאי, לו אנחנו רוצים להקדיש את הווארט הזה.

סיפור על בעל ההילולא של נר שלישי, הבאר מים חיים, שהוא התבקש לכהן כרב של צ'רנוביץ', מקום שהוא שימש בו רב אחר כך הרבה מאד שנים. כשהוא הגיע כאברך צעיר יחסית למקום הזה הוא מצא פרצה גדולה מאד בעיר – כל שבת בבית הכנסת המרכזי של צ'רנוביץ' עשו עונג שבת, ריקודים מעורבים, גברים ונשים רקדו יחד בתוך בית הכנסת וקראו לזה ענג שבת. עצם הדבר הזה חשוב מאד לצייר, שלא נחשוב שפעם היה אחרת, איזה קדושה עילאית היתה בעיירות. בכל אופן, הוא בא למקום הזה ומצא את הפרצה הזאת בעיר, שבבית הכנסת המרכזי יש ריקודים מעורבים בשבת קדש וקוראים לזה ענג שבת, אז על השבת הראשונה שנעשה רב רצה לבטל את המנהג הרע הזה. דרש להם – מיניתם אותי להיות רב, ומעכשיו המנהג הזה בטל. באו ראשי הקהילה ואמרו לו – רבינו, לבטל ענג שבת?! זה הענג שבת של הקהילה, איך אתה יכול לבטל את זה? הוא נעשה רציני מאד, והוא אמר שאם אתם תסכימו לבטל את המנהג הזה אני מבטיח לכם שלא תהיה פה שרפה בעיר הזאת. זו היתה מכה נפוצה ביותר, שבכל העירות היו מדי פעם שריפות, שיכלו לכלות עירה שלמה, אז הוא אמר שמבטיח שלא תהיה שום שריפה אם תבטלו את המנהג הזה. זה היה פיתוי רציני, והלכו על זה – הסכימו. וכך הוה – בזכות זה שלא רקדו בבית הכנסת בשבת אז כל זמן כהונתו, ארבעים-חמשים שנה, לא היתה שום שריפה. זה נס גלוי לחלוטין. כתוב שאפילו שלושים שנה אחרי שנפטר לא היתה שריפה – במשך שבעים שנה ששמרו על התקנה – אבל כעבור שבעים שנה קם דור חדש "אשר לא ידע את יוסף", ואז חדשו את הענג שבת שלהם (את זה לא שכחו, טעם של ענג שבת נשא), ולמחרת היתה שריפה שכלתה את כל העירה, ולא נשאר מהעירה שום דבר.

זה סיפור של הבאר מים חיים זכותו יגן עלינו, שהיארצייט שלו זה נר ג' דחנוכה, הגאולה השניה של אדמו"ר הזקן, ז"ך כסלו, הדור העשירי החל מח"י כסלו, שזה הדור שלנו. אם כן, הסיפור הזה אמור ללמד לנו משהו חשוב מאד לגבי הדור שלנו. נאמר את הווארט הכי פשוט: למה יש שריפות בעם ישראל – אם יש פינוי בבית השלום זה שריפה, אם יש עמונה זה שריפה, אם יש התנתקות מגוש קטיף זה שריפה. למה יש שריפות? למה מגיעות לנו שריפות, שפתאום העירה עולה באש? מתוך הסיפור הזה התשובה פשוטה מאד – יש שריפות בגלל שיש פריצות (שרף הפוך אותיות פרץ, בחילוף ש-ץ באותיות השינים; וכן הניב: השרפה פרצה בעיר). "איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן". (מישהו אמר שזה מפחיד, והרב ענה) זה לא מפחיד אלא משמח – "אין שמחה כהתרת הספקות", לא יודעים למה קורה משהו וכעת הספק נפשט. צריך להתמקד על משהו – גם במבצעים צריך לדעת על מה להתמקד.

הסיפור הזה אמור להיות שייך לחנוכה, לחג שלנו. מה יכול לצאת מנר חנוכה, בפעם היחידה שהוא מוזכר במשנה? זה יכול לעשות שריפה. נר חנוכה זה קצת מסוכן, שמים אותו בחוץ, ליד הפשתן. אבל מה זה באמת שייך לחנוכה? אמרנו שהסודות של חנוכה הם סודות צבאיים. מי הגבורים של חנוכה? יש שני גבורים – מתתיהו ויהודית, גבר ואשה. יש כמה רמזים מאד יפים בשני הגבורים האלה. הגבר הגבור זה מתתיהו, שכל חמשת הבנים בזכותו ומכחו, ואחרי שיהודה נהרג הוא אמר שהוא יצא להלחם במקומו (כשראה שרוח הבנים נפלה). מתתיהו = 861 = משולש 41. יהודית = 435 = משולש 29. ביחד זה ריבוע מושלם – 1296, לו בריבוע (לו נרות חנוכה; לו עצמו הוא משולש של ח וריבוע של ו), הם משלימים אחד את השני לגמרי (ונראה מי יקח את האתגר לנסח את הכלל המתמטי העולה מהתופעה הזאת. רמז נוסף: בכל שם יש שש אותיות, ובהכאה פרטית – מ פעמים י, ת פעמים ה, ת פעמים ו, י פעמים ד, ה פעמים י, ו פעמים ת – עולה הכל י"פ זך בריבוע (העולה קרע שטן). אנחנו יודעים שיהודית תקנה את יעל והרגה את שר הצבא של אנטיוכוס, ובזכותה יש לנו גם כמה מנהגים יפים כמו לאכול לביבות של חלב וכו'. אבל מה עורר את המכבים לצאת לקרב? כתוב בכל המקומות – יש גם גמרא בקידושין – שמה שעורר את הבנים להלחם נגד היונים זה לא היה חדש ושבת ומילה (שלש המצוות שבטלו מאתנו). בטלו מאתנו שלש מצוות, והמון יהודים מסרו את הנפש שלא לחלל שבת ולמול את הילדים אף על פי שהיה דין מות, אבל לא זה מה שקומם את המכבים. כתוב בחז"ל שמה שקומם אותם, מה שעשה את המרד, זה היה שהיו מכניסים כלה לפני החופה להגמון וכך היו מטמאים את קדושת בנות ישראל. כשהדבר הזה קרה בבית חשמונאי הם יצאו למלחמה – זה כמו שמעון ולוי, "הכזונה יעשה את אחותנו" – ובגלל זה התקוממו, וזה מה שגרם למרד החשמונאים. עיקר הקנאות של עם ישראל – כמה שחשובים חדש ושבת ומילה, אבל הקנאות זה על פגם הברית, כלשון חז"ל "קנאין פוגעין בו". לכן, הדבר הזה שייך לחנוכה ושייך לסיפור של הבאר מים חיים.

שואלים איזה פעולה אפשר לעשות, פעולה של תהו – לא פעולה של תיקון, מה שאנחנו קוראים לו "תדיר" – פעולה של "מקודש" (לשון יקוד אש, כנגד הקדש והקדשה של הטומאה – פגם הברית). יש חרדים שעושים את זה, לא כל כך בהצלחה – כשיש כל מיני פרסומים של תועבה בראש כל חוצות, אז "קנאין פוגעים בו". יש אחד שעשה יותר גרוע מזה, קבל מאסר עולם, עד שהוכיח שהוא משוגע – אם תוכיח שאתה משוגע זה בסדר, אפשר לשחרר אותך. אבל כל זה דברים קטנים. העיקר שאם הולכים על מהלך ציבורי – לדוגמה, אם מקימים מפלגה (ובטח אם  רוצים אחדות עם החרדים) – צריך שיהיה דבר חזק במצע, ושהרבנים יוציאו פסקים וכו', נגד פריצות. במיוחד בחורים של עוד יוסף חי – שידוע שאות ההצטיינות של הישיבה שלנו קשור לקנאות על קדושת הברית, בחינת יוסף שעמד בנסיון (ושמעון ולוי שעליהם התפלל אברהם כשהגיע לשכם בראשונה) – וצריך להיות "מוסיף והולך ואור", כל פעם להוסיף עוד נר, ועל ידי כך "יוסף הוי' לי בן אחר", מוסיפים עוד יהודי אחר.

נאמר עוד משהו שנשמע מוזר – למה הערבים שונאים את היהודים כאן? חוץ מזה שיש להם תאות שלטון, ולא יכולים לסבול שמישהו אחר לוקח מהם את הגאוה של השליטה, מה מפריע להם ביהודים של המדינה הזאת? דבר ידוע ומפורסם, ואומרים את זה בפירוש, שמה שמפריע להם זה הפריצות של ת"א ועל זה מוכנים לההרג, לעשות פיגועים. ח"ו שאני בא כאן להצדיק את הערבים, ימח שמם, אבל כתוב בזהר הקדוש שכל זמן שאין שמירת הברית בארץ אז הערבים שעושים חצי מילה יש להם אחיזה בארץ, בגלל שאנחנו לא שומרים על הברית – זה זהר מפורש. זה לאו דווקא אנשים שיושבים כאן, אבל כל ישראל ערבים זה בזה ואנחנו אחראים, גם על עצמנו – ודאי כל אחד ואחד יכול להשתפר בעצמו, זה פשיטא, אנחנו לא צדיקים כאן – אבל אנחנו גם אחראים על כל העם שלנו. לכן, אם נעשה חשבון פשוט – אחד ועוד אחד שוה שתים – אפשר להבין את ה'קלף' (לשון קליפה) שיש לערבים להשאר כאן, כמו שהזהר אומר מה הקלף שלהם, וגם את הרצון של הממסד (אמצעי התקשורת והבג"ץ והממשלה והצבא, שהכל בנוי על פגם הברית, מההתחלה ועד הסוף) למסור את הארץ לערבים. זה מה שמתבקש. עדיף להם פגם הברית שלהם מאשר האחיזה בארץ [שאלו: למה לא נותנים את תל אביב? תשובה: זה מקום הפריצות – מוכנים למסור הכל חוץ ממקום התאוה. היו צדיקים שאהבה את תל אביב בגלל שאין שם כנסיות – אז לא היה – אבל מצד שני זה המקום של הפריצות].

שוב, כל מה שעכשיו דברנו זה רק חומר למחשבה. מה שכן אפשר לומר, שהדור העשירי זה דור שהוא צריך לקחת בחשבון את הענין של פגם הברית. הדור התשיעי, הרבי, אומר לגבי הענין של פגם הברית שלא הזמן גרמא לתקן את זה באופן מודע אלא רק להסיח מזה דעת. כנראה שהדור העשירי לא יכול להסיח דעת מזה, כי משם צומחות כל הבעיות שלו – לא יעזור לו להסיח דעת מזה. מי שנמצא בזה ורוצה להשתחרר צריך כל הזמן להסיח דעת, לא להיות כל הזמן באובססיה בגלל זה, אבל אם באים מתוך רחמנות ואהבת ישראל לעזור לתיקון – שזה הזכות שלנו להאחז בארץ – אז צריך להיות מודעים מה הבעיה. זה קשור לכל הנושא של חנוכה. חנוכה זה שמן. קודם אמרנו ששמן זה אנרגיה (בניגוד ליין), וצריך לשמור על האנרגיה. שמן זה ה"זרעא חיא וקיימא", צריך לשמור עליו, שיהיה רק "שמן למאור", שישאר סוד צבאי, לפני הצמצום, "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". כל זה היה רק נקודה אחת קטנה.

 


ד. "תורת חסד", "תורת חיים" ו"תורת אמת" בעשרת הדורות

אולי כן נחדד משהו: אמרנו בי"ט כסלו שהבעל שם טוב זה "תורת חסד" – תורה בשביל חסד, בשביל אהבת ישראל. ואמרנו שהמגיד זה תורת תפלה – זה "תורת חיים", ביטוי שיש רק בסידור (ולא בתנ"ך). אדמו"ר הזקן זה תורת-תורה, זה "תורת אמת" – "אין אמת אלא תורה". ידוע שיש שלשה תארים עצמיים של התורה, תורת אמת תורת חיים ותורת חסד. הבעל שם טוב זה תורת חסד, המגיד זה תורת חיים (מתפללים על החיים, חיי שעה זה תפלה, אבל במעזריטש לומדים תורה – חיי עולם – כדי לדעת איך להתפלל; הכל זה טכסיסים להביא גאולה, סודות צבאיים) ואדמו"ר זקן זה תורת אמת. זה שלישיה – שלפי מה שהסברנו זה ח"י-כ' כסלו.

נלך בשלישיות, כעת נמשיך לאדמו"ר האמצעי, הצ"צ והרבי מהר"ש: אדמו"ר האמצעי – עם כל עומק ורוחב תורתו, שאין כמותה בחב"ד, היא תורת חיים (שם ספרי הדא"ח שלו). מגמת כל העבודה שלו זו תפלה, חסידיו היו "עובדים" באמת. הוא לא אהב מראי מקומות – כמה שהתורה שלו עמוקה זה לא צריך מראי מקומות (זה תורת חיים, חיים חדשים בכל רגע, "חיי שעה", שעיה אל ה' מנקודת המבט, מהזוית, של המציאות ברגע זה, שעתיד להשתנות ברגע הבא), זה לא טקסט תורני, זה עמוק עמוק אבל הכל עבודה (גם השכלה, אבל כל ההשכלה בשביל עבודה). הוא כמו המגיד, שעל שמו נקרא. הצ"צ זה בדיוק הפוך – הכל אצלו זה רק תורה, הכל זה מראי מקומות, ממש הפוך מהשווער. לכן לא הלך לשמוע את החסידות של השווער, זה בלבל לו את הראש, אלא רק החזיק באותיות של הסבא – כי הוא כמו הסבא, תורה של תורה. על הרבי מהר"ש כתוב שהוא כמו הבעל שם טוב, שכמו שהבעל שם טוב היה מסור ליהודים הפשוטים כך לרבי מהר"ש לא היו יותר מדי 'גדולים' אצלו – היה מסור ליהודים הפשוטים, וכל התורה שאמר היה בשביל לעשות טוב. כמו שעשיר משפיע לעני, כל תורתו היתה בשביל להשפיע כטו"ס ליהודים הפשוטים שהיו קשורים אליו ולכלל ישראל. אם כן, כתוב שאדמו"ר האמצעי כמו המגיד, הצ"צ כמו אדה"ז, והמהר"ש כמו הבעש"ט (היתה לו בעל שם'סקע הנהגה, גם במופתים שלו).

אחר כך עוד שלישיה: הרבי הרש"ב, הרבי הריי"צ והרבי. כאן זה עיקר החידוש. הרבי הרש"ב פשיטא שזה תורה, הוא הרמב"ם של החסידות. הרבי הקודם הוא חסד, אהבת ישראל, המסירות נפש שלו – שמוכן גם למות – זה הכל אהבת ישראל. הוא אמר שהענין של רבי זה חסידות, אבל אני צריך לקיים בעצמי "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" ולדאוג למקוה או ת"ת, גם במסירות נפש – לדאוג לצרכים הפשוטים של היהודים של הדור (אף שזה לא עיקר התפקיד של רבי של חב"ד), שהדור נמצא בחשך כפול ומכופל ואני צריך במס"נ לעשות מקוה וחיידר, לשלוח חסידים שלי כמו לקרב, גם בשביל שימותו. בזבוז האוצרות כדי לנצח את המלחמה – זה חסד. הוא היה איש גבור הרבי הקודם, אבל כל הסגנון שלו זה סגנון של אהבה – שופע אהבת ישראל פשוטה. מי שרוצה 'חוש' – למשל בטוב של העיירה החסידית של פעם – ילמד את הלקו"ד של אדמו"ר הריי"צ. אין ספר כזה בכל העולם, שנותן את הגעשמאק הפנימי, ההתקשרות ליהודי של פעם, כמו אצל הרבי הקודם. מסופר שהרבי הריי"צ היה דומה (גם בדיוקנו) לסבו הרבי המהר"ש, תורת חסד כנ"ל. יוצא מזה חידוש – הכל היה פשוט עד הרבי. אם אני הולך לפי שלישיות יוצא שהרבי עכשיו צריך להיות תפלה.

קודם כל נשים לב לצירופים שיש כאן – תורת חסד זה ימין, תורת אמת זה אמצע ותורת חיים זה שמאל. אצל השלישיה הראשונה זה סדר האבות – יהו. השלישיה השניה זה הוי, והשלישית ויה. הולך מהצירוף של חסד לצירוף של גבורה לצירוף של תפארת, למי שבקי בחכמת הצירוף. מה שיהיה מענין, בעיקר, מה אנחנו היום – אנחנו תורת חסד או תורת חיים או תורת אמת? אבל קודם כל אמרנו שהדבר הכי לא מובן שיוצא כאן, שהרבי הוא "תורת חיים" – תורה בשביל תפלה. איך רואים את זה? לרבי יש עשרות כרכים של תורה, של לקו"ש וענינים, יש לו אלפי שלוחים (המשך פעולתו של הרבי הריי"ץ לשלוח שלוחים לכל מקום בעולם שיש יהודים, הכל מתוך דאגה ליהודים הנובעת מאהבת ישראל צרופה כנ"ל). קודם כל אפשר לשאול ההיפך – אם יש דור שרואים שחסידים לא כל כך משקיעים בעבודת התפלה, לכאורה זה הדור הזה. נשמע אבסורד לומר על הדור שלכאורה הכי לא משקיעים בעבודת התפלה שהתורה שלו היא תורה של תפלה? צריך לומר שיש כאן הבנה אחרת מה זה תפלה. יש ביטוי של רבי אייזיק שאנחנו אוהבים לומר – וינשטען זיך, שאדם מאחל לעצמו משהו. זה מדרגה גבוהה בא"ק אצלו, שהעתיד זה איחול – שהלואי שהיה כך וכך. כמו אליהו אותיות הלואי. זה עוד לא מציאותי – הוא לא חי במציאות – אבל התודעה שלו זה תודעה של איחול, הייתי מאד מאד רוצה שיהיה כך וכך. האיחול הזה, תורה שכולה איחול, לדבר שעוד לא בדיוק מציאותי, אבל האיחול כל כך חזק שמי שחסיד של זה מקבל את זה כמעשה גמור וחתום לגמרי – כי הרבי אמר את האיחול בצורה הכי נחרצת, אז זה ודאי המציאות האמתית והאמת לאמיתו – כך נבין את מה זה התפלה של הדור שלנו. בצורה פשוטה, כל התורה של הרבי זה "משיח נאו" – כך זה אצלו מהרגע הראשון שעמד על דעתו, כפי שסיפר, וכל שכן מהרגע שנעשה רבי מיד התחיל לדבר על זה שאנחנו הדור השביעי, הדור של הגאולה. מהמאמר הראשון – עכשיו זה הגאולה, כאן הגאולה, משיח נמצא בחדר הזה, תפקחו את העינים. יש דברים עמוקים בכל הפרדס של התורה, אבל כל העומק של כל פרדס התורה זה מסביב לאיחול שמנסים לעשות אותו כמה שיותר מוחשי וממשי של משיח נאו (אותיות חשמונאי), "לחיות עם משיח". זה נקרא שכל התורה זה בעצם תפלה. זה סוג של תפלה – "תפלת בעל כח" אצל רבי נחמן, תפלה של פלילים, שדורשים ותובעים מהקב"ה משיח, וכל התורה זה בשביל הדבר הזה. זה לא משנה עכשיו כמה זמן לוקח לך להתפלל תפלת שחרית (האם אתה מתפלל בעבודה ובאריכות או לא), זה משהו אחר ("וזאת לפנים בישראל" בדורו של אדמו"ר האמצעי, בעל התורת חיים כנ"ל; יש להעיר שבאופי התורה, אהבת מ"מ וכו', הרבי הכי דומה לצ"צ שעל שמו הוא נקרא ושמוחו דומה למוחו, כפי שהעיד עליו הרבי הריי"ץ, ובכל זאת תורתו היא "תורת חיים" מסוג חדש). זה דרך לתפוס את "תורת חיים", תורת התפלה, של הדור התשיעי (שזה עדיין חופף, עדיין ביחד).

אבל יש משהו מיוחד בדור שלנו. החבר'ה יושבים פה וחושבים – כן לעשות מפלגה או לא לעשות מפלגה, והתורה זה מסביב לשאלה הזאת. איזה תורה זו? תורת אמת, תורת חסד או תורת חיים? אם התורה דנה ושוקלת אם לעשות מפלגה או לא – זה תורה של הרבי? זה לא האופי. זה תורת אמת או תורת חסד או תורת חיים? [מישהו אמר: תורת המשחקים. הרב הגיב: תורת המשחקים זה על הבסיס הפילוסופי של תועלת – נה"י בסדר של טוב-ערב-מועיל, והם רוצים להכליל בתועלת גם את הטוב והערב – אז אם הכל זה רק הדיון מה מועיל בשטח, זה תורת אמת, תורת חיים או תורת חסד]. האיחול של הרבי זה "ויחל", תפלה, והוא מחולל-חולה מהמצב. אבל תורה שרוצה לעשות תיקון בשטח מה זה? פשיטא שזה תורת חסד, תורת הבעל שם טוב. כל הזמן אומרים שדור העשירי זה לחזור לבעל שם טוב. מישהו יכול לשאול שדברנו לא מזמן שדור העשירי זה רעיא מהימנא, וזה לכאורה תורת אמת – תורה נטו – אחרי משיח בן יוסף ומשיח בן דוד יש רעיא מהימנא. צריך לומר שכאשר מגיעים לדור העשירי זה כולל הכל, ולא צריכים לחשוב על דור אחד עשר ושנים עשר. אבל הראש של הדור העשירי מתחיל מראש של אהבת ישראל. כל הרביים זה אהבת ישראל, אבל דור העשירי זה ראש של איך לעשות טוב רוחני וגשמי לעם ישראל היושב בציון ומכאן להתפשט לכל העולם כולו. תורה איך תכל'ס – לטכס עצה (כמו שהרבי מסר לנו בכ"ח ניסן תשנ"א, אמר שהוא לא יכול ואמר שאנחנו צריכים לטכס עצה, כל מה שדברתי ארבעים שנה לא הצלחתי להגשים בפועל ממש, ואולי יש אצלכם מי שיכול לטכס עצה) איך לממש את זה, איך שלא ישאר בגדר איחול. האיחול גובר והולך, אבל בשביל לממש את זה צריך שתטכסו עצה מה עושים. זה תורת חסד, לכן זה גם קשור מאד לאשה בדור שלנו, כי "תורת חסד על לשונה" זה באשת חיל. "תורת אמת" זה "שפתי כהן ישמרו דעת", זה שייך לחשמונאי, אבל "תורת חסד" זה האשה, כל הדור העשירי זה דור של נוקבא.

עד כאן ווארט אחד, קצת מורכב, של מבנה מ-חי כסלו עד זך כסלו, עד הגאולה השניה של אדמו"ר הזקן, הנר השלישי של חנוכה, זך לחדש, הילולת בעל הבאר מים חיים (עם הסיפור הזה – מה גורם לשריפות וממילא מה התיקון שלהן). עד כאן לחיים לחיים. בזכות החתן והכלה, שאצלם זה "מוסיף והולך ואור", מעלין בקדש, שכל פעם "שכינה ביניהם" – י של איש ו-ה של אשה – וזה יכבה את האש הזרה.

ניגנו "דידן נצח" ו"ה' מתיר אסורים".

 


ה. "אמץ מארץ תצמח"; סוד "ארח חיים"

נאמר רמז שלא אמרנו בחתונה: בחתונה אמרנו שאריה-יסכה = איש, "הוי' איש מלחמה הוי' שמו". במלה חשמונאי יש גם איש – תמיד דורשים שזה משיח נאו, אבל אפשר להוציא מזה גם איש ואז נשאר אותיות שהן שני שמות בתנ"ך: מנוח ונחום. כתוב שיונה החזיר את נינוה בתשובה בעל כרחו, אבל אחר כך חזרו לסורם ובא נחום האלקושי וגמר איתם חשבון, עד שנחרבו כליל. מאד מענין שקוראים לו כזה שם חמוד, נחום, ומכל נביאי הזעם אין יותר ממנו (יש בנבואתו גם כמה פסוקים מאד טובים, לשם ההתכללות, סימן הקדושה כנודע, אך העיקר שפיכת חרון אפו של ה' על נינוה הרשעה). זה גם איש-מנוח (היום זה יום המנוחה, חנו-כה, אחרי נצחון מלחמת חשמונאי), האבא של שמשון הגבור. חז"ל אומרים שאם יבוא מישהו וישאל אותך איך קוראים לאשת מנוח, אם שמשון, צריך שתדע – אחרת יחשבו שאתה בור ועם הארץ – וחז"ל מודיעים שקראו לה צללפונית (= שמשון). רצינו לעשות תזמורת של גל עיני – יש כאן אחד מהם – והשם של התזמורת זה צללפונית. בכל אופן, זה היה רק לקשר את ה-אישאריה יסכה – לחשמונאי של חנוכה. [עוד ענין לגבי איש: כתוב בפרשה הקודמת "וימצאהו איש" ורש"י כותב ש"'איש' זה גבריאל". אפשר לשער בדרך אפשר שאדם זה מיכאל – "אתם קרויים אדם" ומיכאל זה המלאך של עם ישראל. על דרך זה אפשר לומר שאנוש זה רפאל, שצריך לרפאות אותו].

מה שלא אמרנו בחתונה מה קורה אם מחשבים את האות א – של איש, שהיא היא ה-א של אריה – כ-1000. אז במקום 311 זה 1310. מכל הכוונות שאמרנו זה אולי הכי יפה, רק שלא אמרנו את זה כי זה לשחק עם ה-א. זה שוה פסוק מפורסם בתהלים, קשור לארץ ישראל – "אמת מארץ תצמח". ידוע שיש במספר הזה כמה סגולות. זה י"פ 131 – י"פ ענוה – וזה קשור לארץ ישראל, בה כתוב "וענוים יירשו ארץ ויתענגו על רב שלום". פסוק אחד בתהלים אומר "צדיקים ['ועמך כֻלם צדיקים'] יירשו ארץ וישכנו לעד עליה [ישכינו את השכינה – עד – עליה]", אבל באותו פרק יש גם פסוק "וענוים יירשו ארץ ויתענגו על רב שלום". ענו-ענג זה לשון נופל על לשון, שניהם מתחילים ב-ענ (שניהם עונים, בענוה, אחר הקורא) – וזה כמו שמסבירים שתענוג אמיתי זה "רישא דאין", תלוי בענוה והתאיינות. ואכן, יש כאן י"פ ענוה, ענוה שחודרת בכל הספירות, וזה התענוג. ענוה זה מלכות וצדיק זה היסוד. בכל אופן, בכדי שהאמת תצמח מהארץ צריך שלמות של ענוה. על צדיקים זה "וישכנו לעד עליה", מלמעלה למטה, אבל על ענוים זה "ויתענגו" מיניה וביה, "צמח שמו ומתחתיו יצמח". "ונתתי שלום בארץ", ו"ויתענגו על רב שלום" זה מהארץ – כשהענוים בארץ השלום והאמת צומחים מתוך האדמה.

נחזור לעצם הפסוק, "אמת מארץ תצמח" – האמת שם גם בפירוש וגם בר"ת. אבל רצינו להדגיש רמז אחר: יש כאן שתי אמת (בפירוש ובר"ת) – אמת לאמיתו (כמבואר אצלנו בהרבה מקומות מה בין סתם אמת לבין אמת לאמיתו) – האמת שצומחת מהארץ זה אמת כפולה, והאמת שיורדת מלמעלה זה אמת אחת (כמו שכתוב שכנגד טפה שיורדת יש שתי טפות שעולות). זה הפעמיים אמת כאן, אמת כפולה. אבל רצינו להדגיש את הרת"ס – "אמת מארץ תצמח", אֹרח. ארח = הדר, חג החנוכה שייך להדר. המצוה זה "נר איש וביתו" (גם קשור לזוג שזה עתה התחתנו), אבל יש מהדרין. כל הראש של חנוכה זה מוסיף והולך ואור. אם כי אחר כך יש מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הלל, אבל זה שהגמרא אומרת שהמצוה היא איש וביתו, אבל יש מהדרין – נר לכל אחד – ואז מהדרין מן המהדרין (ובכך מחלוקת ב"ש וב"ה). רואים שכל המהלך זה עליה – מצוה, מהדרין, מהדרין מן המהדרין. יש הדור והדור על גבי הדור, כמו אמת ואמת לאמתו. כמו שאמרנו בהתחלה לגבי רזין ורזין דרזין, זה סוג אחר של סוד, כך גם לגבי הידור על גבי הידור. בכל אופן, כל הענין של הדור זה המלך השמיני, הדר. לכן כתוב עוד ב"בית אהרן" (קרלין), שכל הנרות צריכים להסתכל על הנר השמיני, המלך השמיני. רק הוא מלך נשוי, רק אצלו יש "נר איש וביתו" (במאמר זה הפשט שכולל את כל בני הבית, אבל סתם ביתו זה אשתו). הדר מהיטבאל = אשה, אבל בפסוק "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" הדר מהיטבאל = המנורה. מהיטבאל זה לשון הטבת הנרות, ושם עירו פעו זה לשון הופעה (אבא של הרבי אומר שזה "הופע בהדר גאון עוזך" בתפלת ראש השנה). אז יש כל השלשה יחד – ההופעה של פני המנורה, הדר מהיטבאל. ארח – רת"ס של "אמת מארץ תצמח" – עולה הדר.

המלה "תצמח" = "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" = חיים במילוי. למה אמרתי את זה? כי יש שלש פעמים בתנ"ך ש"ארח" הולך דווקא עם "חיים". קודם דברנו על תורת אמת, תורת חסד ותורת חיים. כאן לכאורה זה תורת אמת, אבל עצם המושג צמח זה חיים – צמח חי – ו"תצמח" עולה חיים במילוי. ארח – הרת"ס – זה הולך עם חיים, זה "מכלול" בלשון הקבלה. פעם אחת בתהלים ופעמיים במשלי. "ארח חיים" – הביטוי החוזר ג"פ בתנ"ך והוא גם השם של חלק ראשון של שו"ע – שוה זרע. ידוע שהמגיד אמר לאדמו"ר הזקן – אחרי שהיו לו כמה בנות ולא זכה לבן (ולמסור את זה לכל מי שרוצה בן זכר אחרי כמה בנות) – "במה יזכה נער את ארחו", באיזה זכות זוכים לנער, לבן זכר? על ידי הכנסת אורחים. אנחנו נדרוש בדיוק אותו הדבר, אותו פסוק, היות ש"ארחו" זה ארח – רת"ס של "אמת מארץ תצמח" – והיות שזה מצטרף למלה "חיים", אז נאמר: במה זוכים לבן זכר? "ארח חיים" זה זרע בכלל, על ידי שלומדים או"ח (מסתמא או"ח של אדמו"ר הזקן, והכי טוב ללמוד את זה עם האשה; ראה גם בסוף קונטרס התפלה לרבי הרש"ב), וזה סגולה בטוחה לבן זכר. כל מי שרוצה בן זכר שישמע את העצה הזאת – "במה יזכה נער את ארחו". כתוב ג"פ "ארח חיים" – ג"פ זרע – העולה מאירת עינים. היות שזו שנת "מצוה הוי' ברה", אז צריך לדבר על "מאירת עינים" (שייך לחנוכה). זה גם נמנע הנמנעות, ועוד דברים יפים.

יש כאן דוגמה יפה להכנעה-הבדלה-המתקה: אנו מכירים "תודעני ארח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" (פסוק שכולו אומר המתקה, שובע שמחות ונעימות, ובפרט כאשר מתבוננים בפסוקים שלפניו בפרק טז בתהלים אותו הוא חותם, והוא רומז לנצחון החשמונאים בחנוכה), ובמשלי "ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע", ו"ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה" (פסוק מאד מיוחד). זה שיעור קטן בפני עצמו של הכנעה-הבדלה-המתקה. הפסוק "ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע" פירושו שארח חיים זה נשגב מבינתך, "לא תדע". כל אחד מחפש אורח חיים, ואם אומרים שלא תדע אותו – שאי אפשר לדעת – זה ודאי פועל הכנעה בנפש. נשים לב שזה בדיוק ההיפך מ"תודעני ארח חיים". בפסוק הראשון כתוב "לא תדע" ובתהלים אומרים בדיוק ההיפך, "תודעני ארח חיים" – זה ממש חשמל, שני הפכים. "תודיעני ארח חיים וגו'" זה פסוק שכולו אומר המתקה, ההיפך מ"לא תדע". הפרוש של הבדלה הוא גם מפורש – "ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה". המפרשים אומרים שם שאורח חיים זה כדי להבדל מהאחיזה למטה, בשביל להתנתק מהשאול מטה, ולהשכיל איך להגיע למעלה מעלה. אם כן, שוב, יש פה דוגמה יפהפיה של שלשה פסוקים של "ארח חיים" – ג"פ זרע (שייך לנר השלישי של חנוכה) – לפי סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה.

 


ו. מהדרין – הֶדֶר מלכות

נחזור לכך ש-ארח זה הדר בגימטריא, וכל החג הזה הוא חג של הדר. זה שיש מהדרין מן המהדרין רמוז ב"אשרי" – אומרים ג"פ ביום – שם יש "הדר כבוד הודך" ו"כבוד הדר מלכותך". רואים שהדר שייך להוד מלכות. שניהם זה כבוד – "הדר כבוד הודך" (באות ה של אשרי) ו"וכבוד הדר מלכותך" (באות ל של אשרי). כל פעם שאומרים אשרי יש שני הדרים, "מהדרין מן המהדרין". פלא שלא ראיתי שמביאים את זה – איך יודעים שחנוכה זה חג של הדר? מאיפה כל החידוש המופלא הזה שיש מצות איש וביתו ואחר כך מהדרין (נר לכל אחד) ומהדרין מן המהדרין (ב"ש פוחת והולך וב"ה מוסיף והולך)? המקור לכל זה הוא פסוק מפורש בחזון דניאל, שהוא מנבא את מלכות חשמונאי, שם אומר עליה: "ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות". במלים האלה דניאל מדבר על בית חשמונאי.

רבי צדוק אומר – דבר מאד חשוב הנוגע לעניננו היום (צריך לראות את זה בפנים בפרי צדיק) – שכל זמן שמלכות בית חשמונאי שמרו על תורה שבעל פה התקיימה מלכותם כראוי. אומר שגם כהן יכול להיות מלך, כל זמן שקנאי לתורה שבעל פה – הכח למלוך, ה"שבט" וה"מחוקק" של שבט יהודה, ניתן למי שמאמין ופוסק ומשליט את התורה שבעל פה על המציאות, על המדינה. אבל ברגע שבא ינאי המלך, מבית חשמונאי, והוא כפר בתורה שבעל פה – באותו רגע הפסיד את המלכות, וכמו שהרמב"ן כותב באריכות איך שנגזר כליון גמור על בית חשמונאי מפני שחמדו את המלכות, שלא נשארה אפילו ריבה אחת, וכל מי שאומר שהוא מבית חשמונאי הוא עבד (משקר בנוגע ליחוס). אבל כל זמן שהחזיקו ולחמו את מלחמת התורה שבעל פה נגד היונים, אז הוא כותב משהו מופלא – האמא של הכהונה היא אלישבע בת עמינדב אחות נחשון (= 1820, סוד פעמים הוי', מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה), משבט יהודה, ואם כן יש לכהנים יחוס מצד האמא לשבט יהודה, שבט המלכות, ובזכות זה הם יכולים למלוך לכתחילה (זה לא במקום דוד המלך, אבל אפשרי), בהסכמת עם ישראל, ולנצח את המלחמות (שכתוב בזהר שכל נצחון המלחמה מסור רק ליהודה, רק הוא יכול לנצח, ורק יהודה יכול למלוך – הא בהא תליא). באיזו זכות יהודה מנצח ומולך? אותה זכות, האמונה והמסירות לתורה שבעל פה. אבל ברגע שבא ינאי וכופר בתורה שבעל פה, נעשה צדוקי, באותו רגע נגזרה כליה על בית חשמונאי. כל זה תראו בפרי צדיק בטוט"ד. קודם הוא מקשה על הרמב"ן – שכותב שבגלל שתפסו את המלכות נגזרה גזירה – והוא אומר שזה ראוי לכתחילה, כשמסורים לתושב"ע, אבל כוונת הרמב"ן מהדור של ינאי ואילך.

[לתועלת המעיינים, נצטט כאן את החלק הראשון (שהוא עיקר הנוגע לעניננו) של אות א מפרי צדיק על חנוכה:

[א] ענין חנוכה נסדר בגמרא בפרק במה מדליקין בענין הדלקת נר שבת ולא במקום שהוזכר במשנה (בבא קמא סב ע"ב), והיינו מטעם שנר חנוכה מעין נר שבת. ולכאורה היה שייך יותר במנחות בדיני הדלקת המנורה שהרי נרות חנוכה זכר לנרות המקדש. אך עיקר הנס היה בחנוכה מה שנצחו החשמונאים במתי מספר את היונים שהיו מולכים בכל העולם והיו עם רב. אבל הנס שהיה בשמן היה רק מצד השם יתברך שהיה חביבה לפניו הדלקה זו. שישראל מצידם, כיון שטימאו כל השמנים ולא היה להם שמן היו פטורים ממצות הדלקת המנורה דאונס רחמנא פטריה וכל שכן שלא היו מחויבים למסור נפשם בעד מצוה זו. רק שהראה השם יתברך אז שחביבה הדלקת המנורה לפניו והמציא לפניהם בנס שמן להדלקת הנרות. וענין הדלקת המנורה הוא מה שאמר בא והאר לי כמו שהארתי לכם כמו שאמרו במדרש רבה (בהעלותיך וריש פרשת תצוה), והיינו אור תורה שבעל פה שנמסר לישראל ולא בשמים היא. וכלשון הזה מצינו באברהם אבינו ע"ה (מדרש רבה נח סו"פ ל) עד שאתה מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאר לפני בארץ ישראל עיין שם. והיינו גם כן תורה אור שמאברהם אבינו ע"ה התחיל הב' אלפים תורה והוא קיים ולמד כל התורה כולה ממה שהבין מלבו כמו שאמרו (בראשית רבה פ' סא) שזימן לו הקב"ה שני כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה. והיינו שפרסם אלהותו יתברך שמו בין הבריות וכמו שאמרו (שם פ' נט) וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ. והוא עיקר דברי תורה ששורש כל הדברי תורה הוא מאמר אנכי ה' אלהיך ועיקר כח הארת תורה שבעל פה ניתן לאהרן הכהן וכמו שנאמר, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וזה גם כן ענין מה שאמרו במדרש רבה (בהעלותך) שאמר לו לאהרן לגדולה מזו אתה מתוקן. בהעלותך את הנרות הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם עיין שם. ובאמת ענין חנוכת הנשיאים היה שהנשיאים הקריבו הקרבנות משלהם אבל ההקרבה היה על ידי הכהנים ומה נחמו השם יתברך לגדולה מזו אתה מתוקן שידליק נרות המנורה הא נרות בית המקדש גם כן היה השמן משל צבור וכמו שנאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו', ורק ההדלקה זכה אהרן. וכן היה כל הקרבת הקרבנות על ידי אהרן ובניו וכן הקרבת קרבנות הנשיאים היו על ידו. רק ענין הדלקת הנרות העיקר שזכה שלו ניתן הכח להאיר אור תורה שבעל פה שהוא ענין בא והאיר לפני. וזה הכח ניתן לאהרן להופיע ולהאיר בלב כל ישראל אור תורה שבעל פה על ידי הדלקת נרות המקדש. וזהו שנאמר ויעש כן אהרן אל מול וגו', ופירש"י מספרי להגיד שבחו של אהרן שלא שינה ולא מצינו שיכתוב כן הכתוב על שום קרבן ומצוה. רק דקאי על ענין עומק מכוון הנרות שהוא להאיר אור תורה שבעל פה בלבות ישראל ולא נתפרש בציווי רק ברמז. וזה נשאר לעולמי עד שעיקר תורה שבעל פה ניתן לכהנים וכמו שנאמר ובאת אל הכהנים הלוים וגו', על פי התורה אשר יורוך וגו'. וכן זה עיקר ענין נרות חנוכה וכמו שכתב הרמב"ן על מה שאמרו במדרש רבה אבל הנרות לעולם הא באמת גם נרות בית המקדש הם רק בזמן שבית המקדש היה קיים כמו הקרבנות וכתב שלא רמזו אלא לנרות של חנוכת בית חשמונאי והביא ממדרש שכך כתב והם לעולם. והיינו שנרות חנוכה הם גם כן להאיר אור תורה שבעל פה ועיקר נס חנוכה ומצותה בא על ידי כהניך הקדושים שהם המאירים אור זה בלב ישראל:

והנה בגמרא הלשון וכשגברה בית מלכות חשמונאי ונצחום כו', ואז לא היו מלכים רק אחר כך זרע זרעם לקחו להם שם מלוכה. והרמב"ן (פרשת ויחי) כתב שמפני זה נענשו החשמונאים אף שהיו חסידי עליון ונעשה נס כזה על ידם ומכל מקום נענשו שלא נשתייר מזרעם כלל עד שאמרו (קידושין ע ע"ב) כל דאמר מבית חשמונאי מלכא קאתינא עבדא הוא דלא אשתייר מיניהו אלא ההוא רביתא כו', נפלה מאיגרא ומיתה ולא נשתייר מהם אף נקבות. וכתב שעונשם היה משום שעברו על מה שנאמר לא יסור שבט מיהודה וגו', והם לקחו להם מלוכה עיין שם. וזה לא מצינו להם רק אחר כמה דורות ובעת הנס היו רק כהנים ומתתיהו היה כהן גדול ויש להבין למה אמרו בגמרא הלשון וכשגברה בית מלכות חשמונאי. גם כל הענין יפלא שאף שמצינו בירבעם שהיה מלך אף שהיה משבט יוסף הלא היה על פי נביא. אבל כאן הלא היה על פי הסכמת כל ישראל ליתן להם כתר מלכות ואף לינאי מלכא אמרו רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה כו', (כמו שאמרו קידושין סו.) והרי על המלכות הסכימו כל ישראל ואיך עברו על מה שנאמר לא יסור שבט מיהודה וגו'. גם יש להבין למה יהיה עונש חמור כזה בשביל עון זה שגרם שיכלה זרעם כמו שכתב הרמב"ן. אמנם הענין הוא על פי מה שנאמר בזוהר הקדוש (ח"ב נא א) אמר מלכא מכאן ולהלאה קרבא דילי אתמסר בידך זיינין דילי מארי מגיחי קרבא בידך עיין שם. דכל נצוח בא על ידי מדת מלכות דינא דמלכותא. ואף משה רבינו ע"ה היה נקרא מלך כמו שאמרו (זבחים קב.) יבמה מלך וכמו שנאמר ויהי בישורון מלך (כמו שאמרו שמות רבה סו"פ ב), והיינו שהוא היה המנצח לפרעה והוציא את בני ישראל ממצרים והניצוח ממדת מלכות. ומלכותו היה על ידי תורה כמו שאמרו (גיטין סב.) דרבנן אקרו מלכים דכתיב בי מלכים ימלכו. וכן ענין היונים שהיה שגזרו על ביטול התורה והמצות להשכיחם תורתך ואף שנמצאו שהרגו נפשות היה גם כן על קיום התורה כמו שאמרו (ויקרא רבה פ' לב) מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני וכו', ועיקר גזירות היה בזמן יונים. וכבר אמרנו שהם היו בקליפה זה לעומת זה כנגד קדושת תורה שבעל פה שהיה עיקר התפשטותה על ידי שמעון הצדיק שהיה משיירי אנשי כנסת הגדולה וממנו התחילה שלשלת המשנה. ובימיו היה אלכסנדרוס מוקדון (כמו שאמרו יומא סט.) ואז התחילה חכמת יונית על ידי ארסטו שהיה בקליפה נגד קדושת תורה שבעל פה שגם הם חידשו בגוון חכמה ומוסר מלבם בהנהגת דרך ארץ ועל כן רצו הם לבטל תורה שבעל פה מישראל. שבמתן תורה פסקה זוהמא מישראל כמו שאמרו (שבת קמו.) וגזרו הם הגזירה שנזכרה ריש כתובות תיבעל לטפסר תחילה שרצו להטיל זוהמא שלהם בכל בנות ישראל כמו שאמרו (יבמות קג ע"ב) דקא שדי בה זוהמא כו', ויהיו חס וחלילה על ידי כן כל ולדות ישראל מאותן הזוהמא כמו שנתהוה בזרע חוה על ידי הזוהמא שהטיל בה נחש. רק שהיה אז החשמונאים מזרע אהרן שהיו שורש תורה שבעל פה שהוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ועל ידי כח בחינת מדת מלכות נצחום. ועיקר התעוררת החשמונאים היה על ידי גזרה זו כמו שאמרו (קידושין סו.) שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ובאמת החשמונאים התקנאו אז על זה ומרדו ביונים והצילו בנותיהם והם אמרו שנתחללה באמת. והנה מה שנאמר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו הוא גם כן על דברי תורה וכמו שאמרו (סנהדרין ה.) דהכא שבט והתם מחוקק וכו', ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. והלל בא גם כן מנקבות מיהודה וכמו שכתבו תוספות מירושלמי והוא מה שאמר רבי על ר"ה (פ"ט דכלאים ה"ג) דהוא מן יהודה ואנא מבנימין דהוא מן דכריא ואנא מן נוקבתא. ומנקבות כל שלשלת הכהנים בא משבט יהודה שהרי אשת אהרן היתה אלישבע בת עמינדב אחות נחשון. והיו אז החשמונאים שורש תורה שבעל פה מחוקק מבין רגליו ולכן הוזכר בגמרא וכשגברה בית מלכות חשמונאים ונצחום שהנצוח היה ממדת מלכות וכמו שאמרו בזוהר הקדוש דבידהא אתמסר כל זיני קרבא. והנצוח שלהם בא על ידי שהיה בהם בחינת מדת מלכות, והיינו שהיו שורש מלכות פה תורה שבעל פה רק בינאי שנזרקה בו כו', וביטל כל תורה שבעל פה כמו שאמרו בקידושין שם והוא לקח המלכות רק על ענין שבט ממשלה לכך נענש וכלתה זרעו של ינאי מלכא שהתחילה מלכות הורדוס. ואז התחיל שלשלת הלל ובניו שהתחילה מאה שנה בפני הבית כמו שאמרו (שבת טו.) וסמוך לאותו זמן כלה זרע חשמונאים. (עי' תוס' כתובות ז ע"ב ד"ה הורוה) ודברי הרמב"ן ז"ל בודאי גם כן אמת שבצירוף מה שנתחבר ינאי לצדוקים וכפר בתורה שבעל פה ושוב לא היה מלכות מכח התורה דכתיב בי מלכים ימלוכו כמו שהיה בשעת הנס שהיו החשמונאים שורש תורה שבעל פה בחינת מלכות והיו אז מחוקק שהיו מנוקבתא מיהודה וכמו שאמרנו. וכיון שהוא ינאי כפר בתורה שבעל פה הרי עבר על מה שנאמר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו ונגזר על זרעו שיכלה וכמו שכתב הרמב"ן:

ועוד רמז העולה מזה: שלשת השלבים של (התדרדרות) מלכות בית חשמונאי הם חשמונאי (מלכות חיובית) ינאי (קלקול) הורדוס (שמד, יש בו אותיות הרס). חשמונאי ינאי הורדוס = 767 = 13 פעמים 59 (ר"ת חיה, והשאר עולה ג"פ רמח).]

היינו בפסוק מספר דניאל, אולי הכי חשוב לנו הערב – "ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות". המשך הפסוק שאחרי ימים אחדים הוא נשבר – ברגע שכפר בתורה שבעל פה הוא נשבר, נגזרה עליו כליה. אבל כל זמן שהוא בסדר כתוב "ועמד על כנו מעביר נוגש" – רש"י מסביר שזה בית חשמונאי, והנוגש זה מלכות יון (נוגש = שטן, אותן אותיות למפרע כש-ט מתחלק ל-ג ו-ו). בבית אהרן כותב שסוד החנוכה, שזה ה"מעלין בקדש", זה שיעקב עולה להיות ישראל. הוא מביא על זה מדרש שאין כאן המקום (צריך עוד שיעור בפני עצמו), כל החנוכה זה עלית יעקב להיות ישראל. ידוע שמה שיעקב עולה להיות ישראל כשמנצח את השטן ומוסיף אותו לעצמו – יעקב שטן = ישראל. זו הנקודה של חנוכה, שאז כתוב "מעביר נוגש", שהחשמונאי מעביר את יון, השטן כאן, ואחר כך זוכה ל"הדר מלכות". זה ממש הפסוק המפורש, המקור, לכל מושג ההדר בחנוכה.

[השלמה לגבי ה"בית אהרן":

"בית אהרן" זה של רבי אהרן בן רבי אשר מסטולין בן רבי אהרן הגדול מקרלין, בתחילת הספר מובאות תורות רבי אשר אביו של הבית אהרן, בדרך כלל מבוססות על מדרש חז"ל. כל הענין של עליה מיעקב לישראל זה לפי המדרש: "'ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר הוי' אליו לאמר ישראל יהיה שמך' [בבנית המזבח בהר הכרמל]. ילמדינו רבינו ר"ח שחל להיות בחנוכה מהו להזכיר של חנוכה במוספין לפי שאין מוסף בחנוכה. כך שנו רבותינו צריך להזכיר של חנוכה במוספין, וכן שבת שחל להיות בחנוכה מזכירין של חנוכה במוספין, והיכן הוא מזכיר? בהודאה".

הווארט הוא שחנוכה הולך ומוסיף ואור, זה עצם הענין של מוסף, של יוסף, גם אם אין מוסף בחנוכה. מה זה קשור לפסוק על אליהו בהר הכרמל? כי שם "אשר היה דבר הוי' אליו לאמר ישראל יהיה שמך". מה זה קשור ל-יב אבנים? כותב שכל יג מדות הרחמים – יב עם הכולל – מאירים בחנוכה. לכן קוראים את הנשיאים, וביום השמיני קוראים עד ה-יב וביום השמיני מוסיפים "בהעלותך", הבחינה של הכולל. כך זה יב השבטים ואח"כ ה-יג זה התעלות יעקב לישראל – על דרך "פני המנורה" שכל הנרות מאירים מולה. הלשון שלו היא שצריך להתעלות תמיד, עד משיח (שהוא שלום ושלוה). כל התוספות זה על ידי צדיקים. הוא לא כותב שגם בכוונות האריז"ל, דווקא בקדושת כתר, יש יחוד ישראל ורחל – העליה לישראל היא בקדושת כתר של מוסף. כותב ש"תמידין כסדרם ומוספין כהלכתם" – תמידים זה סדר, אבל מוסף זה לשון הילוך, ללכת ולהוסיף כל פעם, וזו הבחינה של חנוכה.

אם חנוכה זה הכח להעלות את יעקב לישראל, אז נעשה רמז: יעקב ישראל חנכה (כך עפ"י דקדוק) = לעשות = אל פעמים הוי' (אל הוי' = נאו, משיח נאו). אם חנוכה מלא, כמו בכוונות, זה עולה יד פעמים חן. חסר כפולה של יג ומלא כפולה של ז (וגם של חן).

"ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר הוי' אליו לאמר" = 3640 = ב"פ 1820 = כ"פ יעקב (שלמות גדולה שלו). אחר כך שלש המלים האחרונות הן "ישראל יהיה שמך" = 931 (מתחלק ב-7 בריבוע, וכל הפסוק מתחלק ב-7).]

 


ו. "קול הוי' בהדר" ו"מהדרין מן המהדרין"

נסיים עם עוד ווארט של הבית אהרן, בשם אביו רבי אשר מסטולין. ב"זאת חנוכה" הוא היה אומר הדרן – "הדרן עלך מסכת חנוכה והדרך עלן מסכת חנוכה". כלומר שהוא מקשר את ה"מהדרין" ו"המהדרין מן המהדרין" – ותיכף נסביר את השינוי האיכותי שיש כאן – להדרן שעושים בסיום מסכת. הוא גם כן מקשר את זה לפסוק "קול הוי' בהדר". נאמר את הווארט בקיצור: אם יהודי זוכה לומר דבר ה' כמו שצריך, בדחילו ורחימו, להוציא דבר תפלה או דבר תורה מפיו ("הקל קול יעקב" שדברנו), זה חוזר אליו – "קול הוי' בהדר", קול ה' שאמר חוזר אליו (הדר). אם זה עלה למעלה, לשרש, זה ממשיך שפע ואור רב לעולמות – זה חוזר. זה נקרא הדר (נוטריקון הד הרים, הרים גם מלשון הרמת קול) – שאתה מוציא קול וזה חוזר.

חנוכה זה שמונה ימים, והסוד שלו זה כריתת ערלת שפתים. שמיני עצרת (שמ"ע) זה כריתת ערלת האזן (יום הקליטה, שנעשית דרך האזן), ברית מילה זה כריתת ערלת בשר, יום כיפור (השמיני להפרשת כהן גדול) זה כריתת ערלת הלב, וחנוכה כריתת ערלת השפתים (ארבע ערלות בגוף האדם שיש בתנ"ך, וכנגד זה ארבע בחינות של שמונה ימים). חנוכה זה כריתת ערלת השפתים, אבל בשביל זה צריך לכרות ברית עם העינים – זה חוזר למה שדברנו על שמירת הברית (למדנו בקונטרס העבודה לפני לא הרבה זמן). על העינים לא כתוב שיש ערלה, אבל כתוב "ברית כרתי לעיני" (ר"ת בכל – "והוי' ברך את אברהם בכל", הוא זכה לטעום את טעם העולם הבא בעולם הזה בזכות שמירת העינים [אפילו על אשתו לא הסתכל כידוע]; שאר י האותיות = י פעמים קול; ברית כרתי = ו צרופי אור, ודוק) – אם כורתים ברית לעינים בזה גופא מלים את ערלת השפתים, ועל זה כתוב "ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד – כדי להודות ולהלל וגו'". על ידי שכורתים ברית עם העינים, אפשר לפתוח את הפה להודות ולהלל לשמך הקדוש. זה חנוכה – "ברית כרית לעיני ומה אתבונן על בתולה" ומתוך זה "להודות ולהלל".

[השלמה: אמרנו שיחוד חנוכה זה מברית העינים לחיתוך ערלת השפתים – יחוד ותיקון של עין-שפה. לגבי חש-מל-מל ה"חש" זה "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה" וה"מל" הראשון זה למול את ערלת השפתים והמל השני זה "פתח פיך ויאירו דבריך". עין שפה זה זוג (לפי כלל של חלוקה ל-יג ול-ז) – עין זה יג פעמים י ושפה זה ז פעמים נה, המשולש של י (חיבור המכפילים של ז ו-יג, י ועוד נה = 65, מתחלק בעצמו ב-יג, והוא סוד "א-דני שפתי תפתח"). חיבור עין ושפה זה תפלה, או תפלת כל פה או תפלה של ראש ושל יד. ראש יד = תפלה = עין שפה. עין שפה בהכאה פרטית = נ פעמים אמת = ריבוע כפול של 105. עין שפה במילוי = משולש לז. במספר קדמי = י"פ הדר. ר"ת זה עש (ב-ש שמאלית, שתי האותיות הראשונות של עשו), ושאר האותיות זה פניה.]

ה"בית אהרן" כותב " שאם יש קול שיוצא לאחר מילת השפתים, "קול הוי'", הקול הזה חוזר – "בהדר". את זה הוא גם מקשר להדרן – "הדרן עלך מסכת חנוכה", שזה חוזר. לפי דבריו נלך צעד אחד קדימה – הוא לא מסביר מה ההבדל בין "מהדרין" ל"מהדרין מן המהדרין". נסביר שאם זוכים באמת למול את ערלת השפתים, על ידי הברית שכורתים בעינים, אז הקול יוצא – "קול הוי' בהדר" – והקול שיוצא חוזר אלי. ידוע הפירוש של הבעל שם טוב על "הוכח תוכיח את עמיתך" – "'הוכח' את עצמך, ואחר כך 'תוכיח' את עמיתך". הוכחה זה גם לשון ראיה – כמו הוכחה במתמטיקה – היכולת להוכיח זה לגלות משהו, לגלות אור, להראות לחבר שלך שעשה לא בסדר וצריך לעשות תשובה. אבל גם אם אתה יכול – אל תעשה לפני שאתה מוכיח את עצמך. הפירוש הפשוט שזה תהליך בזמן – קודם תוכיח את עצמך ואז את הזולת, כמו שיש גם סיפורים אצל הרביים שקודם צריכים למצוא הבעיה בעצמם (לפעמים דורש להתבודד וכו') ואז אפשר להוכיח ולהראות את זה לחסיד. קודם זה היה "לא תדע" ואחר כך הרבי הופך את זה ל"תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח". אבל כעת מסבירים לא כך – בעולם האצילות החשמל יכול להיות בעת ובעונה אחת. תוך כדי שאני מדבר איתך – לאו דווקא תוכחה, זו רק דוגמה – הדברים חוזרים אלי. תוך כדי שאני משמיע אני פתאום שומע מה שאני אומר ואיך זה נוגע לי. חשבתי שזה נוגע רק לך, אבל אני מבין כשהקול מהדהד – הד גם לשון הד הרים, אור חוזר – שחוזר גם אלי. לכן "חיים הם למוציאיהם בפה" – אם אני לא מוציא בפה זה לא חוזר אלי, אין מהדרין (ואין שעשוע של מטי ולא מטי, על דרך סוד המטי ולא מטי מתוך הפה דא"ק, וד"ל). אם זה לא חוזר אלי מספיק נר אחד – "נר איש וביתו". אם זה חוזר אלי זה נר לכל אחד, הופך להיות משהו אישי כמו שדברנו קודם – זה מהדרין אחד.

מה זה מהדרין מן המהדרין? נפרש פירוש אחר. אצלו משמע שזה עוד יותר חודר פנימה, עוד יותר חוזר, אבל כמו שאמרנו קודם שכפל זה לא סתם הכפלה אלא משהו חדש. לפי זה נגיד ש"מהדרין מן המהדרין" זה שלא רק חוזר אלי אלא שוב יוצא ממני. על משה רבינו כתוב "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – הוא אומר "ונתתי מטר ארצכם", "ונתתי עשב בשדך" – כמו "אני המשנה המדברת מתוך פיך" (מאמר המגיד בפי הבית יוסף). משה רבינו לא חשב אף פעם שאני מדבר. המצוה, התשתית, הבסיס, שהצדיק – "ועמך כֻלם צדיקים" – מוציא קול, "חיים הם למוציאיהם בפה", ואם הוא זוכה הקול חוזר אליו. זה כבר "מהדרין" אחד. אם עוד יותר זוכה – מוסיף והולך ואור (מוסיף בקדושה) או פוחת והולך (כמו פרי החג) – הקול שוב יוצא ממנו לעולם, אבל אז זה כבר לא הקול שלו אלא "שכינה מדברת מתוך גרונו" לגמרי.

נסביר שוב: יש "קול הוי' בהדר". חג חנוכה בכלל זה שמתוך קדושת העינים למול את ערלת השפתים וממילא "פתח פיך ויאירו דבריך". יש גם הלל וגם הודיה – בשום חג אין גם הלל וגם הודיה, רק בחנוכה. יש קול אחד שיוצא, ויש הדר אחד כשזה חוזר באופן אישי לתוך עצמי, זה נקרא "נר לכל אחד ואחד", ואחר כך יש "מהדרין מן המהדרין" שזה כבר סוד צבאי (מהדרין אחד זה עדיין בגדר סוד אישי, כנ"ל, חוזר אלי אישית), אבל אחר כך ה"מהדרין מן המהדרין" זה חוזר החוצה, לעולם, אבל עכשיו השכינה מדברת. מה ההבדל אם אני אמרתי משהו או השכינה אמרה משהו? אם אני אומר תעשו כך וכך, כך אני חושב שנביא את הגאולה, זה בחינת מלכין קדמאין דתהו, אנא אמלוך. אני חושב שאני הכי מבין איך לתקן את המדינה, אז עשו כך וזה התיקון – זה "וימלך וימת" העולה מלכות יון וכו'. אבל שהשכינה הכוללת הכל – כנסת ישראל, הכוללת הכל – אומרת משהו, זה כבר סוד צבאי, זה באמת טוב לתקן את הכלל. אבל בשביל זה צריך להיות "מהדרין מן המהדרין", זה צריך לחזור אלי ואחר כך לצאת עוד הפעם ממני, אבל אז כבר לא אני אומר את זה אלא השכינה אומרת את זה.

בעצם, כדי שזה יעבוד, שלשת השלבים האלה, זה גם חש-מל-מל: תוך כדי שאני מדבר פעם ראשונה אני צריך לדעת באיזה מקום ש"מלה בסלע משתוקא בתרין", אם הייתי שותק ולא מדבר זה היה פעמיים יותר טוב באיזה מקום – קול עם הכנעה – אבל אם הקול יוצא עם הכנעה זה חוזר אלי, ואז יש איזה הבדלה, איזה תיקון פנימי, ואז יכול להיות "מהדרין מן המהדרין", מהדהד שוב החוצה, ומה שיוצא זה המל שממתיק את המציאות. [מה האיכות של הקול השני, קול אישי של כל אחד? (לכאורה תמיד אומרים שיש בהבדלה משהו שלא רק שלב ביניים). זה כמו "שגגה שיצאה מפי השליט" – שפתאום תופס שאמר משהו שמאד נוגע לעצמו, אולי אפילו יכול לעשות משהו, כמו לא לפתוח פה. בכל דיבור יש פליטה של משהו שנוגע לי, שמוציא משהו וחוזר כמו בומרנג אל עצמו. שכינה זה בסוף מקהלה שכולם אומרים אותו קול? בתניא הוא כותב את התשובה לאפיקורס ששאל כמה שכינות יש, "כל בי עשרה שכינתא שריא", שכמו האור שמאיר דרך הרבה חלונות. רוצים עצם כזה שכאשר תופסים בחלק מן העצם תופסים בכולו – זה המשל, שהשכינה זה עצם, ומאיר בתוך כל אחד ואחד, אבל החלק זה הכל].

לחיים לחיים! שנזכה ל"הֶדֶר מלכות" (פעם יחידה בתנ"ך שזה כתוב בניקוד כזה – שש נקודות – רומז להד כנ"ל), אבל בשביל זה צריך להיות "מעביר נוגש" (רת"ס מרש, ניגון הנצחון ששרנו קודם), מעביר את קליפת יון – השטן – ובכח זה מעלים את יעקב (שהוא נעבעך, לשון עקב) להיות שר, ישראל, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".

נשיר "הנרות הללו", שעוד לא שרנו.

 

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com