כ אלול תשס"ט - עצות רוחניות לשנה כלכלית מתוקה (מאנגלית) הדפסה

בע"ה

כ' אלול ס"ט – עצות רוחניות לשנה כלכלית מתוקה – פילדלפיה (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

שתהיה לכולם שנה טובה ובריאה ומלאת הצלחה. הכותרת שנבחרה עוסקת בהמתקת השנה. בר"ה טובלים תפוח בדבש ומבקשים "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". חוץ משנה מתוקה, מדובר בכותרת על המתקת הכלכלה השנה. נתבונן מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לה' לתת לנו שנה טובה ומתוקה בהיבט הכלכלי. ראש השנה הוא הראש של השנה, המח שמפעיל את כל הגוף. ביום הזה מוריד את ברכותיו לכל השנה. המצוה של ר"ה היא שופר, ואפילו השנה שר"ה חל בשבת – נקוה שמשיח יבוא לפני ר"ה ונתקע בשבת, אבל אם לא – לא תוקעים בשבת, הן לפי הלכה והן לפי קבלה, אפילו אם לא תוקעים מכוונים את כוונות השופר, אומרים "שופרות", זה קשור לכל תפלות ר"ה שלנו. לכן חז"ל אומרים "מצות היום בשופר" – זו המצוה (ב-ה) הידיעה של ראש השנה.

נתבונן מה אומר האריז"ל, גדול המקובלים, על כוונות תקיעת שופר – התבוננות עמוקה במילים, ברמזים. מכוונים בזמן המצוה, והשנה ביום הראשון בשבת זו התבוננות באמירת פסוקי שופרות. המלה מורכבת מארבע אותיות, והאריז"ל מחלק אותה לשני חלקים שו-פר. שו = דבש, הסמל הגשמי של מתיקות. השופר צועק, בוכה מנקודת פנימיות הלב, אבל המשכת הברכה של השופר קשורה למתיקות הדבש. האריז"ל אומר שהמלה שופר מתחלה בדבש. שתי האותיות הבאות, פר, לפי הסבר האריז"ל הן סמל קבלי – פר דינים, אותם צריך להמתיק הדבש. שתי האותיות הראשונות צריכות להמתיק את שתי האותיות האחרונות – ה-דבש את פר הדינים. אבל, אפשר להעמיק בכוונה זו ולעשות אותה קשורה לנושא שלנו: פר זה תחלת המלה פרנסה. המדקדקים שמעיינים בלשון הקדש – ולעתים מוצאים איך זה מתקשר להופעות של מלים בשפות נוספות – אומרים ש-פר קשור לpower. בעברית פר זה שור, "רב תבואות בכח שור", וקשור לפריה ורביה. ברכת ומצות פריה ורביה לאדם ניתנה ביום הששי לבריאת העולם, שהוא ראש השנה (העולם נברא ב-כה אלול, ור"ה הוא יום בריאת האדם). פריה ורביה היא המצוה להעמיד פירות, להרבות את הדמות – כל ילד הוא עוד "צלם אלהים" שמהלך על הארץ. זו תכלית האדם – למלא את המציאות בצלם אלקים. אז פר רומז לכח הפנימי האין סופי שבתוכנו. כל ראש השנה יורד אור חדש ומחודש לתוך המציאות, אור שלא האיר מעולם. בעולם יש "חק שימור החומר והאנרגיה", אין 'אינפוט' של אנרגיה למציאות, אבל אנחנו מאמינים שיהודים ממשיכים אור חדש – בקיום מצות "פרו ורבו" ממשיכים כח חדש לעולם. זה כח ה-פר, פרו. האריז"ל אומר ש-פר רומז לדינים שצריך להמתיק. שוב, פר מתחיל גם את המלה "פרו" וגם "פרנסה". בשבילנו הערב נתבונן ש-שופר זה שו העולה דבש ו-פר המתחיל את פרנסה. כשאני מחזיק את השופר ביד הוא אומר לי שאם תתקע נכון תמתיק את הכלכלה השנה – כי השופר הוא פרנסה מתוקה, פרנסת-דבש (פרנסה טובה – מעסקי דבש...). פרנסה מתוקה, זה אחד מהסמלים של השופר. כל השנה היהודית מתחילה עם מתיקות.

אנחנו יודעים שהתפלות הכי מיוחדות בראש השנה ויום כפור, ואחד הפיוטים המיוחדים הוא "וכל מאמינים..." – "וכל מאמינים שהוא אל אמונה". אחת משורות הפיוט – משיאי תפלות ר"ה ויו"כ – היא "הפותח שער לדופקי בתשובה". "וכל מאמינים שהוא... הפותח שער לדופקי בתשובה". כשחוזרים אל ה' דופקים בדלת, וכולם מאמינים שכאשר השבים דופקים ה' פותח להם את השער. בשורה זו יש רמז למה שאמרנו, שסמל לשנה טובה ומתוקה הוא טבילת התפוח בדבש – תפוח אותיות פותח. יש שחושבים שהתפוח היה פרי עץ הדעת, אבל אין דעה כזו בחז"ל – אנחנו אומרים שהתפוח הוא פרי עץ החיים. בקבלה אחת מהכוונות של תפוח הוא רמז למלה פותח. יש בתפוח כח של פתיחה, זו סיבה טובה לאכול אותו בר"ה – הפתיחה של שנה חדשה. "דופקי בתשובה" נוטריקון דבש. בעברית לדפוק על השער זה אותו שער כמו דופק הלב, דופק החיים. דפק גם אותיות "פקד פקדתי". בר"ה דופקים, הדופק מתחיל לעבוד – מתעוררים (השופר מעורר). אם אנחנו "דופקי בתשובה" זה נוטריקון דבש.  זו כוונה יפה שצריכה להיות במודעות כשטובלים את התפוח בדבש. ביד אחת לוקחים תפוח, אבל התפוח זה כח של פתיחה שה' פותח את השער, והדבש הוא ה"דופקי בתשובה" שלנו, דפיקה מתוקה. אם אומרים שעסקי הדבש יתנו הרבה פרנסה, השאלה היא עושים דבש? דבורים עושות דבש, אבל אנחנו עושים דבש? כשאר אנחנו "דופקי בתשובה". כשמוצאים את הנקודה של כח אלקי שבתוכנו בצורה של תשובה, דופקים בתשובה, מייצרים דבש. אם אנחנו מייצרים דבש, דופקים בתשובה, ה' פותח את השערים – לשנה מתוקה, טובה, בריאה, עם ילדים טובים ופרנסה וכל טוב.

התפלה מתחלה "וכל מאמינים". מי המאמין הראשון? היהודי הראשון, אברהם אבינו. ההופעה הראשונה של כל מלה בתורה היא ה"פותח" שלה (כמו ר"ה), וההופעה הראשונה של אמונה בתורה היא כאשר ה' מבטיח לאברהם ילדים והוא מאמין לה' באופן מוחלט (אף שזה לגמרי מחוץ לגדר הטבע) – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה". הוא האמין לה', וזה נחשב בעיני ה' כצדקה – להאמין זה להיות נדיב. אברהם הוא ראש כל המאמינים ואנחנו בניו – "מאמינים בני מאמינים". "תשורי מראש אמנה" היינו לראות את כל ארץ ישראל מראש הר אמנה, אבל חז"ל דורשים ש"ראש אמנה" היינו אברהם אבינו, ראש כל המאמינים, המאמין הראשון במשהו על-טבעי. ה' אמר לאברהם שעליו לצאת מאצטגנינות שלו, ולהאמין שאני, ה', יכול לעשות נסים שמחוץ לטבע. זה להאמין בה'. "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – יש פעולה של צדקה באמונה לה'. היהודים הם מאמינים, וכאשר אנחנו שומרים את התורה אנחנו "עם חכם ונבון" בעיני האומות – הגוים חושבים שאנחנו חכמים, אבל אנחנו יודעים שאנחנו מאמינים, החל מאברהם אבינו ראש כל המאמינים. מתוך "ראש אמנה" אנחנו גם אינטלקטואלים, מתרגמים את זה לחכמה אנושית, אבל הכל מתחיל מאמונה.

אמונה קשור למלה חשובה בלשון חז"ל – אמנות. הכותרת היא שנה מתוקה כלכלית – אנשים מאמינים שמתחילים לצאת מהמשבר הכלכלי. שמשיח יבוא יהיה טוב ליהודים בגשמיות וברוחניות ואחר כך טוב לכל העולם. אחד הדברים החשובים שכלכלה קשורה באמונה. אחד השמות של כסף בעברית הוא ממון (דומה לmoney). אחד משיאי ר"ה הוא צעקת "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה", וזה אחד המקומות שיש גימטריא שכתובה במחזור. התוכן הוא ששלשת הדברים הללו ממתיקים את הגזרה הרעה. כתוב על כל מלה משלשת הדברים מלה אחרת, כששלש המלים הנוספות שוות בגימטריא – מעל תשובה כתוב צום, מעל תפלה כתוב קול, ומעל צדקה כתוב ממון. ככל שמתקדמים בשלש הפעולות זה נעשה יותר שייך למציאות – תשובה בלב, תפלה בפה וצדקה נותנים ביד. אמרנו את זה כדי לשים לב שממון גם בא מלשון אמונה. הזמן הטוב ביתר לקבל החלטה מה אעשה בשנה הבאה הוא ראש השנה – הזמן של שינוי (שנה לשון שינוי), להחליט מה תהיה האמנות שלי. בעברית המודרנית יש הבדל בין אומנות (עבודה, מומחיות) ואמנות (art), אבל בעברית המקורית אין הבדל – זו אותה מילה. המלאכה שלך היא האמנות שלך – היא מבטאת חוש אמנותי, חוש אסטתי. אדם צריך לאהוב את המלאכה שלו, היא צריכה להיות אמנותית, וצריכה לבוא מאמונה. אמנים גדולים הם ציירים, אסור לצייר את ה', לעשות תמונה, אבל יהודי 'מצייר' את ה' באמונה שלו. האמנות באה להמחיש כלפי חוץ את האמונה הפנימית שבלב. המקצוע שלך הוא האמנות שלך, והוא הביטוי שלך לאמונה. אז יש משהו מאד גדול בבחירת המקצוע של כל אחד, ומקבלים לזה השראה בראש השנה, כשאומרים "וכל מאמינים" – כולם מאמינים, וכל אחד יכול למצוא את האמנות שלו בראש השנה.


חז"ל אומרים בגמרא שאחרי פטירת האדם שואלים אותו כמה שאלות, והראשונה היא "נשאת ונתת באמונה?". הדבר הראשון הוא לא על מצוות גדולות – על שמירת שבת, על הנחת תפילין, על הדלקת נרות שבת – השאלה הראשונה (השייכת לראש השנה, ההתחלה) הוא על האמונה בעסקיך. מזה מובן כמה גדול וחשוב הוא לעשות עסקים ביושר – רואים שלעשות עסקים זה דבר גדול. עבור אשה הקריירה הכי גדולה, האמנות הכי גדולה, זה ללדת ילדים. זה לא אומר שהיא לא יכולה לעשות עוד דברים, אבל הביטוי הכי גדול לאמונה ולאמנות שלה זה ללדת ילדים – אין מה שמשתוה לזה. גם המצוה הזו, "פרו ורבו", נתנה בראש השנה – יום בריאת אדם הראשון. הדבר הראשון עליו אדם נשאל ביום הדין – והפשט של ראש השנה הוא יום הדין – הוא "נשאת ונתת באמונה". רואים שני דברים: שעסקים זה דבר מאד גדול ועיקרי בחיים, הנשמה יורדת לעולם החומרי משרשה העליון כדי לעשות עסקים. יש משלים בחסידות שמלך שולח את בנו, הנסיך, אל הארץ, כדי שילמד להסתדר בעצמו ולכלכל את עצמו. מה הכוונה לעשות עסקים? בקבלה הכוונה היא להעלות ניצוצות נפולים מתוך המציאות ולגלות שהכל ה', הכל אחד. זמן הוא כסף, וצריך לעשות עסקים באמונה. אם עושים עסקים באמונה מעלים את הניצוצות, מגלים את הבורא, ואם לא עושים עסקים באמונה משקיעים ניצוצות בתוך המציאות. הדבר השני הוא שעסקים זה באמונה – הפשט של לעשות עסקים באמונה זה להיות ישר, לא לשקר, לא לרמות. כשעושים עסקים ביושר מבטאים את האמונה בה' שצוה עלינו לעשות כך.

שוב, חז"ל אומרים במסכת שבת שהשאלה הראשונה היא "נשאת ונתת באמונה". במקום אחר, במסכת קדושין, הגמרא אומרת משהו אחר – שהדבר הראשון שנידונים עליו הוא דברי תורה. יש שני מפרשים עיקריים על הגמרא, רש"י ותוס'. רש"י לא שואל על סתירות לגמרא ממקום אחר, אבל אם קוראים איך הוא מסביר את שני המקומות – כל אחד במקומו – אפשר להבין את השוני ולמה אין סתירה. שוב, במסכת שבת השאלה הראשונה היא "נשאת ונתת באמונה?" והשאלה השניה היא "קבעת עתים לתורה?" – אפילו אם אתה מאד עסוק, ויכול כעת להרויח מליון דולר, צריך לקבוע שעה ללמוד תורה ולא לבטל אותה. הרעיון שאם רוצים שנה מתוקה כלכלית צריך לעשות עסקים, אבל עם החלטה שעושים עסקים ביושר. בשביל זה לפעמים צריך לסכן את כל הפרנסה – זה נקרא נסיון. זו הסיבה לשאלה הראשונה, "נשאת ונתת באמונה" – האם עמדת בנסיונות החיים ובכל זאת עשית עסקים באמונה? אחר כך, השאלה השניה, היא האם "קבעת עתים לתורה?". לפי גמרא זו דבר ראשון זה העסקים באמונה והדבר השני הוא דברי תורה. במסכת קדושין לא מוזכרים עסקים כלל, ורק כתוב שראשית הדין הוא על דברי תורה. לא מדובר על "קבעת עתים לתורה" בין דברים נוספים, אלא שהדין הוא "על דברי תורה". תוס' שואלים על הסתירה בין הגמרות, ומתרצים בשני המקומות. במקום אחד אומרים שיש הבדל בין להשאל שאלה לבין להידון ולהענש. השאלות הן רטוריות (דבר עמוק שצריך להבין בו את כוונת תוספות), והשאלה הראשונה היא על עסקים, אבל כשזה יורד לתכל'ס, למשפט ולעונש, ההתחלה היא על דברי תורה – נענשים על דברי תורה לפני חוסר יושר בעסקים. קשה להבין את ההגיון, למה השאלה קודם על עסקים והעונש קודם על דברי תורה, אבל ככה תוספות אומרים – שבית דין של מעלה קודם שואלים על יושר בעסקים אבל קודם מענישים על בטול דברי תורה. במקום שני תוס' אומרים תירוץ נוסף, המבוסס על ההבדל בין "קבעת עתים לתורה" לבין "על דברי תורה" (בלי להבחין בין שאלה לבין דין וענש) – קודם כל דנים אם אתה קשור לתורה, אם היתה תורה בחיים שלך, זה שאלה על עצם היהדות. אחר כך מתחילים עם השאלות – האם נשאת ונתת באמונה, האם קבעת עתים לתורה – אלו כבר שאלות אם עמדת בנסיונות.

זה שני תירוצים של תוספות, וכעת נחפש עוד תירוצים בספרים לשאלה זו, וזה יאיר את עינינו איך לעשות את המיטב כדי שה' יתן לנו שנה טובה ומתוקה בפרנסה. קודם אמרנו כוונות בתקיעת שופר ובטבילת התפוח בדבש, אבל כעת נתבונן בישובים לשתי הגמרות הנ"ל. כשלומדים את רש"י, רק מלקרוא את המילים שלו, עולה תירוץ נוסף, אבל יש עוד תירוצים – מהרש"א, עיון יעקב, רי"ף, בחסידות (מהתניא עולה תירוץ). מכל התירוצים ניצור פרצוף, נראה איך מעיון בסוגיא של נגלה דרך מפרשי התלמוד וקבלה וחסידות יעלו לנו שמונה הסברים בסוגיא. כשיש עשרה תירוצים זה כנגד עשר כחות הנפש, עשר הספירות, אבל כשיש שמונה נכוון אותם כנגד שמונה הספירות מבינה ומטה – בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – שבע מדות הלב שיוצאות מרחם האם, הבינה. המבנה הבסיסי בקבלה של שמונה זה אם היולדת ששה בנים ובת. מי האב-טיפוס של אם שיולדת ששה בנים ובת? לאה אמנו, "שם הגדולה לאה", ה גדולה לאה, שיולדת ששה שבטים (כנגד חגתנה"י) ובת (כנגד מלכות).

התירוץ הכי גבוה הוא מה שעולה אם קוראים נכון את רש"י על הגמרא. כשקוראים את רש"י נכון רואים שלא מדובר על אותו יום של דין. בגמרא בה כתוב שהדבר הראשון ששואלים הוא "נשאת ונתת באמונה" מדובר על עלית הנשמה אחר הפטירה, בכניסת הדין בדרך לגן עדן – אם נכנסים לגן עדן, או שנדחים החוצה ויורדים לגיהנם. הגמרא בה נאמר שנידונים על דברי תורה עוסקת ביום הדין הגדול, אחרי תחית המתים – לא כאשר הנשמה עוזבת את הגוף. אם כן, רואים שרש"י דרך ההסבר שלו לכל אחת מהגמרות מיישב את הסתירה – גמרא אחת עוסקת בשאלה אחרי מאה ועשרים, בכניסה לגן עדן, ואחת בדין שלפני העולם העתיד לבוא. בלשון החסידות, גן עדן היינו אור אין סוף הממלא כל עלמין והעולם הבא היינו אור אין סוף הסובב כל עלמין. זה התירוץ של רש"י, שעסקים באמונה זה הענין שלך בחיים בתוך הגוף, ולכן על זה שואלים בסיום, אבל הענין הנצחי שלך הוא דברי תורה, ועל כך שואלים בדין של עולם התחיה. העצם של יהודי, הנשמה שלו, היא אות בתורה, ועל זה נידונים ביום הדין הגדול. זה שייך לבינה, כי העולם הבא בקבלה הוא בינה (החכמה זה העבר, עומק ראשית, "מאין באת", ובינה זה העתיד, עומק אחרית, "לאן אתה הולך"). לפי רש"י זה שני סוגי עתיד בהם נידונים.


התירוץ השני עולה מספר התניא, התורה שבכתב של החסידות, שם מוסבר באגרת הקדש ששאלת "קבעת עתים לתורה" – השאלה השניה במסכת שבת – שייכת לקטגוריה מסוימת של נשמות. יש נשמות מימין ויש נשמות משמאל – שתיהן בקדושה – ומה ההבדל? אם יש לך גבולות ושיעורים, בקדושה עצמה, שאתה לא עושה יותר מהחיוב המוגבל, אתה שייך לצד שמאל. אם אתה עושה יותר ויותר מהשיעורים על פי תורה זה אומר שיש לך נשמה מצד ימין. לדוגמה, בצדקה, אם אתה שייך לצד שמאל אתה נותן מעשר ואם אתה מהדר יותר אתה נותן חומש, אבל אינך נותן יותר מחומש (וזה אפילו נתפס בעיניך כעבירה לתת יותר מחומש, שמא אתה תזדקק לצדקה). זה דבר שכתוב בקבלה, לא יכול להיות כתוב בשו"ע, כי צריך רוה"ק לדעת מה שרש נשמתך – בשביל זה צריך את האריז"ל, את הבעל שם טוב. אם אתה שייך לצד ימין אין לך שיעורים לצדקה – אתה נותן מעל ומעבר. מה לגבי לימוד תורה? אם אתה נשמה שבאה מצד שמאל אתה קובע עתים לתורה, מגביל זמן מסוים ללמוד, אבל לא "תורתו אומנתו". מי ששייך לצד ימין כל חייו עוסק בתורה, "והגית בו יומם ולילה", בלי לקבוע זמן מסוים ללימוד – עוסק בתורה בלי הפסקה. אם אתה מצד ימין ורק קובע כמה שעות ביום ללימוד תורה, זה לא מספיק לך. בשביל מישהו מצד שמאל זה בסדר, ובשבילך זה מצרים דקדושה. לפי זה, השאלה הראשונה "נשאת ונתת באמונה" והשאלה השניה "קבעת עתים לתורה" שייכת לנשמות מצד שמאל, אבל הגמרא שאומרת "אין אדם נידון תחלה אלא על דברי תורה, שנאמר 'פוטר מים ראשית מדון'" מדברת על נשמות מצד ימין. אם אתה שייך לצד ימין, כמו אברהם אבינו, צריך להיות "תורתו אומנתו" – "באהבתה תשגה תמיד", שאתה 'משוגע' באמנות שלך, הוגה בה יומם ולילה. החידוש של אדמו"ר הזקן הוא ביחס לנשמות מצד ימין, כי האמור ביחס לנשמות מצד שמאל ידוע – שצריך לקבוע עתים לתורה. החידוש כאן הוא ביחס לנשמות מצד ימין, לכן התירוץ הזה שייך לספירת החסד.

התירוץ השלישי הוא התירוץ הראשון של תוס' שהזכרנו – שיש הבדל בין שאלות לבין משפט וענישה. משפט וענישה שייכות לספירת הגבורה. התירוצים השונים בשכל נובעים מרגשות הלב, ותירוץ כמו זה נובע מגבורה בלב.

התירוץ הרביעי הוא של המהרש"א: הגמרא אומרת שמכל אלף שנכנסים למקרא אחד יוצא להוראה – נעשה רב פוסק הלכה. זה אחוז קטן, אבל טוב שמכל אלף ילדים יצא פוסק גדול אחד. ה' ברא כך את הנשמות, שרוצה שאלף ילדים יכנסו לחיידר, אבל בסוף מערכת החינוך אחד יצא פוסק גדול. זה המצב האידיאלי. אז המהרש"א אומר שהגמרא שאומרת שדבר ראשון נידונים על דברי תורה מתייחסת לילדים מחוננים והגמרא השניה לילדים רגילים. אדמו"ר הזקן לא מבחין בין ילדים מחוננים לילדים רגילים, אלא בין שרשי נשמות מימין ומשמאל (ולפעמים מסבירים שדווקא נשמות מהשמאל יותר חכמות). המהרש"א מבחין בין מחוננים בלימוד לאנשים רגילים – להיות מחונן בלימוד תורה שייך לספירת התפארת, בה יש "מארי תורה". שוב, לפי המהרש"א אם אתה מחונן וגדול בתורה השאלה הראשונה אליך היא על התורה, אבל אם אתה שייך לשאר ה-999 השאלה הראשונה היא על עסקים. תירוץ יפה.

התירוץ החמישי הוא של הרי"פ העין יעקב, וגם עוסק בחינוך: כל ילד הולך לבית ספר, ובימי בית הספר המורה מלמד אותו שאנחנו יהודים, ויש תורה, והתורה אומרת לעשות עסקים באמונה. אחר כך הוא מסיים בית ספר, מתחתן, והולך לעשות עסקים. אז השאלה הראשונה אחרי מאה ועשרים היא אם כוונת את חייך לפי החינוך שלך – ה"חנוך לנער על פי דרכו" – והחינוך אמר לשאת ולתת באמונה ולקבוע עתים לתורה. זה לא לחלק בין הגמרות, אלא לחבר אותן יחד – האם נהגת לפי החינוך שקבלת לפני שהתחלת לעשות עסקים. אם אתה לא הולך לפי החינוך כל חייך הם שקר גדול – אתה יודע איך צריך לנהוג ונוהג אחרת. אם אינך נוהג כך אתה מדחיק את כל היסוד של החינוך. זה תירוץ של חינוך, וחינוך שייך לספירת הנצח. האב מחנך את הבן, "ברא כרעא דאבוה", ואומר לו להיות טוב ומוסרי – והאדם נידון אם נהג לפי החינוך שנתן לו אביו או לא. התירוץ הזה בא מתוך מדת הנצח בלב, ממי שאצלו עיקרי ענין החינוך של הדור הבא, והדיון הוא אם אנחנו מממשים את החינוך לטוב ויושר ומוסר.

התירוץ הששי הוא של העיון יעקב (וכל התירוצים יפים ואמיתיים): שאדם עולה לשמים, והשאלה הראשונה היא אם הוא למד תורה. הוא אומר שלא למדתי תורה כי לא היה לי זמן, המצב הכלכלי לא היה כל כך מתוק, הייתי עני, והייתי צריך לדאוג לפרנסה. יש שני סוגי אנשים שמתרצים מדוע לא למדו תורה – אתה אומר שלא למדת, ויש לך חופש דיבור להסביר למה. יש מי שאומר שלא היה זמן ללמוד תורה, וגם לא הייתי טוב בבית ספר ואני לא למדתי תורה כי איני חכם. הראשון אומר הייתי טפש – אתם יודעים, עשיתם אותי טפש, אז לא יכולתי ללמוד. אז השופט שואל מה עשית? במה עסקת? אז הוא עונה – הייתי צייד, למשל. הייתי צייד, יריתי בצביים, ומזה התפרנסתי. מי היה צייד? עשו. אומר שאיני חכם כמו יעקב אחי, קוראים לי עשו והייתי צייד. השופט שואל – אתה צייד? בשביל לצוד צריך להיות מאד פקח, אתה לא יכול להיות טפש. אם אתה היית צייד אתה בחור פקח. אז התירוץ הזה לא מספיק. ילד אומר שלא יכולתי ללמוד, אלא רק לשחק משחקי מחשב – זה מה שעושים בדור שלנו. אומרים לו שאם אתה מספיק חכם למשחקי מחשב אתה יכול ללמוד תורה. אם אתה מספיק חכם להיות ציד – אתה מספיק חכם להיות ת"ח, אז התירוץ הזה לא מספיק להמלט מהדין על דברי תורה. כל מושגי הפרנסה במכללה התורנית שלנו שייכים להוד (כמו שחינוך שייך לנצח). הוא אומר שאם אתה חכם מספיק לעשות איזה דבר, אתה חכם מספיק כדי ללמוד. אולי צריך מורה טוב שיכוון את הכשרון שלך לתורה, אבל אתה יכול ללמוד.

התירוץ השביעי הוא התירוץ השני של תוספות, שדבר ראשון שואלים על קשר לתורה בכלל, דבר שני על מו"מ באמונה, ודבר שלישי על קביעות עתים לתורה. זו חלוקה בין קשר כללי לתורה לבין זמן ספציפי ללמוד תורה, ובאמצע שאלה על עסקים. זה שייך ליסוד.

התירוץ האחרון שייך למלכות, והוא המשך דברי העיון יעקב: אחרי שאדם אומר שלא מספיק חכם ללמוד תורה, ושואלים מה היה המקצוע שלך, אומרים לו שאם יכולת לעשות את זה יכולת ללמוד תורה, כנ"ל. אבל יש אחד שאומר שהייתי מסכן ולא היה לי יום אחד של ישוב הדעת בחיים – הייתי עני והייתי חייב לנצל את כל זמני להביא פרנסה. אז שואלים אותו – "נשאת ונתת באמונה?". לא שואלים מה עשית, אלא אם עשית את עסקיך באמונה. אם האדם עונה שעשיתי את עסקי באמונה, אז התירוץ על כך שלא למד תורה מזכה אותו והולך ישר לגן עדן. אבל אם לא נשא ונתן באמונה – ולמעלה אי אפשר לשקר – אז לא דנים אותו מיד על כך שהיה שקרן, אלא אומרים שהתירוץ שלו למה לא למד תורה לא מועיל לו. אם שקרת יכולת להרויח מהר ולקבוע עתים לתורה! זה עלמא דשקרא, וכאן מסכן מי שנושא ונותן באמונה, אבל אם היית רמאי יכולת להרויח כסף מהיר וללמוד תורה. יש פסוק "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד", ונדרוש את כווארט חסידי – אם דברתי באמונה, דברתי אמת, "אני עניתי מאד", נהייתי מאד עני. אתה נהיה עני אם אתה לא משקר – אבל אתה עומד בנסיון. כל הצדיקים בדור שלנו, החל מהרבי, אמרו שכל אחד יכול וצריך להיות עשיר, אבל ההתחלה היא שאדם מוכן גם להיות עני והעיקר לא לשקר.

הבן איש חי, שהיה לו יארצייט ב-יג אלול, מסביר ש"נשאת ונתת באמונה" הכוונה ללימוד תורה (מו"מ בתורה) ובאמונה היינו תורה לשמה. זה דרוש על "נשאת ונתת באמונה", שכלל לא מדבר על עסקים גשמיים אלא מו"מ בתורה מתוך כוונה לשם שמים, ולא כדי להיות חכם או מכובד וכו' (אפשר להגיע לאגו-טריפ מתורה). אם רוצים לחבר, עולה מדבריו שאמונה זה גם 'לשמה', ולא רק נאמנות. כשאני נאמן גם אני נעשה מזה עני צריך לכוון שאני עושה את זה לשמה, כי כך ה' אמר. אנחנו רוצים שנה טובה ומתוקה גם בפרנסה, ופרנסה קיימת גם בתורה – צריך ללמוד באופן שהדברים מחיים את האדם בפנימיות. כתוב שמשיח יבוא כאשר ילמדו סודות התורה באופן "דיתפרנסון מיניה", כמו שהחסידות מחדירה את הקבלה שתזין את האדם. זה גם חלק משנה כלכלית מתוקה – זו הכלכלה של הנשמה. שתהיה לנו ולכל היהודים שנת פרנסה מתוקה בגשמיות וברוחניות. כעת אנו בדור של עושר, לא של עוני ח"ו, ושתהיה לנו שנת פרנסה בגשמיות וברוחניות, וכשתהיה פרנסה ברוחניות יבוא משיח. כתיבה וחתימה טובה לכולם.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com