אור ל-ז' מרחשון ע"ג – "בשעה שהקדימו" מאמר סה – כפ"ח הדפסה

אור לז׳ מרחשון ע"ג – כפר חב"ד

  שיעור שבועי פרשת "לך לך"

2.              א. טל ומטר – לוט ואברם

ניגנו "גשם נדבות".

3.               טל ומטר – אברם ולוט – בירור רפח

עכשיו התחלנו לבקש את הגשם, לומר "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה"[1]. נתחיל מכך, לכבוד התאריך המיוחד של היום, ז' מרחשון[2]. כתוב[3] שהטל הוא הנסתר של התורה, "רזין" ו"רזין דרזין דאורייתא", ומטר הוא הנגלה של התורה. כעת, כשמתחילים זמן חורף בישיבות, צריך לבקש מה' בכוונה יתרה שיתן את הטל ואת המטר – את החסידות ואת הנגלה, שניהם יחד. ידוע ש-טל ועוד מטר עולה רפח, יש רפח ניצוצין שנפלו לתוך המציאות בשבירת הכלים ושעלינו לברר. רפח הוא רבוע כפול של זה (קדם), בסוד "וקרא זה אל זה וגו'". במלה מטר, ה-ט היא ה-ט של טל, וה-ר של מטר היא במקום ה-ל של טל, שהרי אותיות למנ"ר מתחלפות. נמצא שהטל נכנס לתוך המטר (פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, לתוך הגופא דאורייתא), וביחד הם פועלים את בירור רפח הניצוצין (כאשר התורה היא לשמה – על מנת לעשות, ליישם במציאות בפועל ממש).

על כך נדבר קצת הערב, קשור לפרשת השבוע: כתוב בפרשה על לוט, האחיין של אברהם אבינו, "ההֹלך את אברם"[4]. כמה הם שוים יחד? אברם, לפני שמקבל את ה-ה, לוקח עמו את לוט (שהולך "את אברם", טפל, אך בזכותו מקבל את כל השפע והעושר, כפי שכותב רש"י עה"פ[5]), וגם הם עולים יחד רפח. כלומר, אם נקח את ה-ו של לוט ונוסיף לאברם הוא יהיה שוה מטר (לפי המדה שהתורה נדרשת בה "גורעין ומוסיפין ודורשין", סוד הנסירה כנודע[6]), ולוט נשאר טל (לכאורה קצת מוזר שהטל, בחינת רזין דאורייתא, נמצא בלוט דווקא[7]).

4.               הדאגה לשמירת הטוב שבנגה מג"ק הטמאות

איך מסבירים בחסידות את היחוד המשונה בין אברהם אבינו, שכולו קדש, לאחיין שלו שאינו קדש? יתר על כן, עוד רואים שאברהם אבינו מוסר את הנפש – מעטים מאד כנגד הרבים והחזקים – כדי להציל את לוט משביו. מדוע? כתוב בחסידות[8] ש-לוט בגימטריא מה. יש שם מה של הקדושה, ויש גם שם מה של קליפת נגה. בכללות אברהם הוא קדש, הוא סטרא דקדושה, ולוט שייך לקליפת נגה[9]. אבל בקליפת נגה יש ערבוביא של טוב ורע. במראה המרכבה של יחזקאל על המחצית העליונה של האדם העליון מלביש החשמל – החלק הטוב של קליפת נגה – ועל המחצית התחתונה, ממראה מתניו ולמטה, מלביש החלק הרע של נגה. הטוב והרע שבנגה מלבישים, כביכול, את האדם העליון. אדם גם בגימטריא לוט, מה.

כל מה שאברהם אבינו מוסר את עצמו בשביל לוט הוא כדי להעלות ולתקן את קליפת נגה[10], שלא תטמע בין הגוים, שלא ישבו אותה. כמה שאנשי סדום, בשכונתם בחר לוט, הם רעים וחטאים לה', כתובט שהמלכים ששבו אותו גרועים מאנשי סדום – המלכים ששבו אותו הם ג' קליפות הטמאות, ואילו אנשי סדום הם חלק הרע של נגה שמניק את ג"ק הטמאות.

כל זמן שלוט רק נמצא בשכונת סדום אברהם לא מוסר את הנפש להצילו. אדרבא, הוא אומר לו "הפרד נא מעלי", ולוט בחר את סדום, ככר הירדן שכולה "כגן הוי' כארץ מצרים" (מקום משובח, צריך להבין את הענין). אך ברגע ששובים אותו אברהם אבינו צריך להוציא את כל הכחות שלו, עם שיח אנשיו – בגימטריא אליעזר – ולרדוף אחרי המלכים ולנצח אותם, הכל כדי להציל את ה-מה דנגה.

5.               אחריות ה-מה דקדושה ל-מה דנגה – ירידת הנשמה לצורך הגוף

גם אברהם, כאשר הוא מקבל את ה-ה, הופך להיות אותיות אבר-מה – גם הוא שייך לשם מה, הוא שם מה של הקדושה (ששרשו בשם מה החדש שיוצא ממצחא דא"ק לתקן את כל העולמות, להעלות את כל הרפח, כמבואר במאמר של ע"ב של השבוע). "מצא מין את מינו", שם מה של הקדושה חייב לדאוג ל-מה דנגה. לשם כך ירדה הנשמה לתוך הגוף. כתוב בתניא[11], בשם כתבי האריז"ל, שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון, וכל ירידתה לגוף – כאחד מפירושי "לך לך" מלמעלה למטה, משרש הנשמה לגוף – היא כדי לתקן את הגוף, לתקן את לוט[12].

אם כן, לכל יהודי – כולנו בנים של אברהם אבינו, היהודי הראשון – יש איזה לוט, שלפעמים נדמה מאד מאד רע, ואף על פי כן צריכים למסור עליו את הנפש, להציל אותו, להשיב אותו ולהכליל אותו בתוך הקדושה. עד כאן ההתחלה, שהקשר בין אברם ולוט קשור לטל ומטר שהתחלנו לבקש הערב, קשור לבירור רפח ניצוצין.

לפעמים מסבירים[13] שה-מה של הקליפה נקרא ראומהראו מה, להפגין ולהראות את הבטול שלה. ה"מה" האמתי הוא כמו משה רבינו, "ונחנו מה", ומי שיש לו מודעות עצמית לבטול שלו – עד כדי כך שרוצה שגם אחרים יראו כמה הוא ענו ובטל – נקרא ראומה, "ופילגשו ושמה ראומה". כאן יש עוד בחינה של מה, לוט בגימטריא מה – לא בדיוק אותו הדבר. הוא גם מה דנגה, וצריך להסביר מה ענינו של הלוט הזה. עד כאן רק חימום.

6.              ב. "והאמִן" – אמונה שלמעלה מטעם ודעת

7.               "והאמִן" חסר י – למעלה מטעם ודעת

נתחיל מפסוק באמצע הפרשה, פסוק מאד-מאד חשוב ומפורסם. לפני ברית בין הבתרים, אחרי מלחמת המלכים, כתוב שאברהם אבינו קובל על כך שטרם זכה לבן יורש – "הן לי לא נתתה זרע וגו'" – והקב"ה אומר לו "והנה דבר הוי' אליו[14] לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך". בהמשך כתוב "ויוצא אֹתו החוצה" וה' אומר לו "הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים אם תוכל לספֹר אֹתם ויאמר לו כה יהיה זרעך". ואז בא הפסוק המסיים – פסוק שלם בפני עצמו – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[15]. כפי חלוקת הסדרה, זהו הפסוק האחרון של "חמישי".

כולם שואלים מה הקשר בין אמונה לצדקה – שה' מחשיב לו זאת כצדקה – אבל במיוחד מציינים את התופעה, שנדרשת בכמה ספרי חסידות באותו סגנון, שכתוב "והאמִן" חסר י. שואלים למה ה-י נעלמה? קודם כל, "והאמן" בלי י הוא בדיוק אותיות אמונה. אבל בכל אופן, למה אין שם י? מסבירים תלמידי הבעל שם טוב – שוב, אותו פירוש ממש מופיע בכמה ספרים קדושים, בין היתר בני יששכר – שיש שתי דרגות באמונה. יש אמונה שיש בה עדיין טעם ודעת (והיא מצד החיה שבנפש), חכמה, ויש אמונה שהיא לגמרי למעלה מטעם ודעת (מצד היחידה שבנפש – "יחידה ליחדך" ממש).

י היא חכמה (בחינת חיה), נקודת השכל, ומה שכתוב כאן "והאמן" מלמד שזו אמונה – האמונה של אברהם אבינו, "ראש כל המאמינים", "תשורי מראש אמנה"[16], המאמין הראשון שבזכותו כולנו מאמינים בני מאמינים, היא אמונה – שלגמרי למעלה מטעם ודעת, הוא עצמו סלק את ה-י, החכמה, מהאמנוה שלו. כמה שאברהם הוא אברם, השכל הנעלם מכל רעיון, חכמה סתימאה, חכמה דעתיק – יש לו הרבה חכמה – באמונה שלו הוא מסלק את החכמה, מסלק את ה-י.

8.               אמונה שלמעלה מטעם ודעת נחשבת כצדקה

איך מסבירים לפי זה הלאה את "ויחשבה לו צדקה"? אומרים שאם האדם מאמין עם סיוע של השכל – שמתבונן והשכל עוזר לו לתקוע את דעתו ונפשו ולבו בה', וכך להאמין בה', להתקשר לה' – האמונה שלו בה' היא על דרך החזרת פקדון. הרי "אתה חונן לאדם דעת", השכל בא מהקב"ה ו"כי ממך הכל ומידך נתנו לך" – אם אני לוקח דבר שה' נתן לי ומשתמש בו לעזור לי להאמין בו, אמונה היא אמון, כריתת ברית (לכן הפסוק הזה הוא הקדמה לכריתת הברית הראשונה של ה' עם אברהם, ברית בין הבתרים, הברית על ארץ ישראל), אז האמונה בה' היא החזרת פקדון.

אבל אם אני מסלק את השכל שלי לגמרי ומאמין בה' בלי שום שכל – אני נותן באמת מעצמי. האמונה היא לא דבר שה' נתן לי ואני מחזיר לו, אלא צדקה אמתית שאני נותן לקב"ה. זה הווארט, ווארט מאד יפה וחזק, על ההבדל בין החזרת פקדון לבין צדקה באמונה שאני מאמין בה'. הצדקה היא דווקא "והאמן" חסר י, בסילוק החכמה לגמרי.

לפי זה ממשיכים כמה מהספרים הקדושים להסביר שעל כך נאמר "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה" – הגאולה תבוא, משיח יבוא, דווקא עם אמונה כזו, אמונה של עצם הנשמה (המתגלה ביחידה שבנפש) שהיא חלק אלוק ממעל ממש, מעצמותו יתברך, בלי סיוע של שכל. כמובן שהביטוי של אמונה כזו הוא מסירות נפש גמורה – שאני מוכן למות למענך. השכל אף פעם לא מחייב למסור את הנפש, אבל אם יש אמונה בלי שכל אין שום מגבלה, ולכן הביטוי של האמונה הגבוהה הוא מסירות הנפש, כך מוסבר בחסידות. בזכות האמונה הזו תבוא הגאולה, "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".

9.               פגם לוט – חבור לארץ רק מצד האמונה שעל פי טעם ודעת

ידוע ש-גאולה היא גם שם מה. לפי זה, בדקות שבדקות, הגאולה של אברהם אבינו היא גאולה של "והאמן" בלי י, ואילו לוט – שהוא גם גאולה – הוא גאולה אחרת, מתוך אמונה עם טעם. אמרנו שיש ראומה שענינה הפגנת בטול, ויש לוט בגימטריא גאולה – מצד הטעם, מצד התענוג שלו, כמו שבוחר בככר הירדן שכולה "כגן ה' כארץ מצרים". כך, הוא בוחר בארץ ישראל בגלל הטעם, בגלל התענוג (הגשמי, הנפרד מאחדות הוי') שיש בארץ ישראל – לא מצד העצם, כמו שנסביר יותר בהמשך.

כל פרשת לך לך היא פרשה של חבור וזווג היהודי לארץ ישראל – כך מתחילה היהדות. אז צריך לדעת מהי ארץ ישראל, מה הקשר שלנו לארץ ישראל, מה פירוש "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ" – מה זה אומר לנו? ואחר כך, דווקא כשיש מריבה בין רועי אברם לרועי לוט הפסוק מסיים "והכנעני והפרזי אז ישב בארץ" (כמו קודם, רק ביתר פירוט והדגשה). מה ה' רוצה מאברהם אבינו כאשר שולח אותו לארץ ישראל?

לוט דווקא הולך יחד איתו, יש לו ענין בארץ ישראל – הולך עם אברהם. כל מי שבא לארץ רוצה גאולה. כשיהודי שואף לארץ ישראל הוא שואף לגאולה. השאלה מה היא הגאולה שלו. יש ארץ ישראל וגאולה של לוט ויש ארץ ישראל וגאולה של אברהם אבינו, והחידוש הוא שאברהם אבינו אחראי לדאוג לגורלו של לוט – להכליל את הגאולה של לוט בגאולה שלו. כעת אמרנו שהיחס הוא על דרך שתי מדרגות האמונה – להכליל את האמונה שעל פי טעם ודעת באמונה שלמעלה מטעם ודעת, חסר י, אמונה שמחייבת מסירות נפש. האמונה של לוט לא מחייבת מסירות נפש (ואם לא הולך לו כאן הוא מוכן גם לרדת מן הארץ ללא צער).

10.         אמונה ללא בטול

נאמר עוד משהו: אם הצדיקים מסבירים ש"והאמן" בלי י הכוונה שהוא מסלק את ראשית נקודת השכל – הרי י היא אות מקודשת במיוחד, האות הראשונה של שם הוי' ב"ה – מן האמונה. עד כאן הסברנו, כפי שכתוב בספרים, ש-י היא ראשית נקודת השכל. אבל אנחנו יודעים שפנימיות החכמה היא בטול לה'. לכן, אם מעמיקים בווארט הזה, יוצא משהו עוד יותר פלאי – שכמו שצריך לבטל ולסלק את נקודת השכל מהאמונה, לכאורה צריך לסלק את הבטול מהאמונה.

איך אפשר לומר כזה דבר? הרי אמונה בעצמה היא בטול לה', התקשרות לה'. אם אמונה היא בטול, אז מגיע לה י – הרי י היא לא רק שכל, אלא גם נקודת בטול. בכלל, אנחנו יודעים שבכחות הפנימיים של הנפש יש יג מדרגות – ג מדרגות של הכתר, אמונה-תענוג-רצון, ואחר כך י כחות המודע החל מבטול: בטול-שמחה-יחוד-אהבה-יראה-רחמים-בטחון-תמימות-אמת-שפלות. בטול היא פנימיות החכמה ואמונה פנימיות הרדל"א. בכתר יש ג רישין, והכי עליון הוא רדל"א – רישא דלא ידע ולא אתידע – ופנימיותו אמונה פשוטה.

אם יש כח בנפש של אמונה וכח של בטול, כשהאמונה היא ראשית הכתר הלא-מודע של הנפש והבטול הוא ראשית המודע של הנפש (הכתר-השפיץ של המודע שבנפש) – מה ההבדל ביניהם? יוצא מהווארט על "והאמִן" בלי י שצריך לסלק לא רק את השכל מהאמונה, אלא גם את הבטול, ורק אז מגיעים לאמונה הטהורה, המוחלטת הפשוטה.

11.         אמונה – לא יש ולא אין

צריך לומר שבכל בטול שבעולם יש איזו מציאות. בבטול היש פשיטא שיש איזו מציאות יש שמתבטלת, וממילא הוא לא "אין עוד מלבדו", שיש רק ה'. אפילו בבטול במציאות ואפילו בבטול במציאות ממש (יש בדרך כלל שלש מדרגות בחסידות: בטול היש, בטול במציאות, בטול במציאות ממש) משהו בטל – אני בטל, אני גארנישט (באמת). אם אני בטל – כמה שאני בטל, אפילו בטול במציאות ממש – זה לא "אין עוד מלבדו" לגמרי, וממילא גם לא אמונה לגמרי. בטול היינו להיות אין, שאני אין, אבל אמונה היא לא להיות אין. אז מה היא, להיות יש? לא. מהי אמונה? אנחנו אוהבים לעשות משפטים מתומצתים, קצרים. אמונה, לגבי הדבר הזה שאני קורא לו אני, היא 'אני לא יש ולא אין'.

כל דבר בעולם, או שהוא יש, או שהוא קיים, או שהוא לא קיים. אבל כתוב בחסידות שה', למשל, הוא לא יש ולא אין. אפילו שיש ביטויים, כמו "יש האמתי" או "אין האמתי", אבל אליבא דאמת, ברגע שאני אומר מלה כל שהיא, הקב"ה הוא לא זה – לא יש ולא אין, כפי שאני תופס מלים אלה.

להאמין בה' היינו להיות קשור לה' שהוא לא יש ולא אין, וממילא גם אני צריך להיות לא יש ולא אין – זה לא בטול אלא משהו אחר. אם כבר יש איזו מלה בחסידות שיכולה לתאר את המצב של "והאמן בהוי'" היא רק התעצמות – התעצמות עם מה שה' הוא לא יש ולא אין, וגם אני לא יש ולא אין. אני לא לא-בטל וגם לא בטל, וממילא ה-י מסולקת מהאמונה לגמרי.

12.         'אני לא יש ולא אין'

כל משפט כנ"ל שאנחנו עושים הוא גם התבוננות שלמה אצלנו וגם משחק ושעשועים. נתבונן, כמה אותיות יש ב"אני לא יש ולא אין"? נשחק קצת, כל המשחקים האלה נקראים "ושעשע יונק על חור פתן" (הפתן מפתה את היונק להשתעשע בו, גם על חשבון דברים חשובים אחרים...), כשיבוא משיח השעשועים העצמיים יהיו לשחק עם הנחשים, ואנחנו מכינים את ההוי הזה.

'אני לא יש ולא אין' – כך אנו מסבירים את חוסר ה-י ב"והאמן". גם בתוך המלה יש יש י וגם בתוך אין יש י – זו האות המשותפת של היש והאין. אם אני לא יש ולא אין אין לי את ה-י – לא כך ולא כך. כמה אותיות יש במשפט? יג אותיות – אפשר לתת לו צורת השראה – כנגד יג מדות הרחמים. כמה הוא שוה? 500 – אני או אין בהכאת אותיות!

המלה "אין" הראשונה בתורה, בפסוק השני של הסיפור השני של מעשה בראשית, "וכל שיח השדה וגו' ואדם אין וגו'", היא המלה ה-500 מ"בראשית" – בהכאה פרטית היא עולה מיקומה בתורה – שעולה "פרו ורבו". כח האין סוף לקיים "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו וגו'" עולה 'אני לא יש ולא אין' (מצות "פרו ורבו" היא להוליד בן ובת – בן מתוך מה שאני [לשון און – "ראשית אוני"] "לא יש" ובת מתוך מה שאני "לא אין", וד"ל).

עד כאן ווארט חסידי על הפרשה, על הפסוק "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". כמובן, כל הפנימיות כאן היא ההתבוננות שאמונה אינה בטול. כמה שהמלה בטול מקודשת (בפרט בחסידות חב"ד), אמונה פשוטה של יהודי פשוט – כמו שהבעל שם טוב אומר שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות – היא לא בטול ולא לא-בטול, אלא משהו אחר.

שוב, אנחנו "מאמינים בני מאמינים" מכחו ובזכותו של אברהם אבינו בפרשת השבוע, בפסוק הזה, ומתוך הפסוק הזה ה' כורת עם אברהם אבינו ברית על ארץ ישראל, ואחר כך ברית שניה על המילה, שבזכות המילה זוכים לקיום הברית הראשונה על הארץ. כל פשט הפרשה הוא "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך". זו היתה הקדמה אחת, "והאמן" חסר י.

13.       ג. עשרה נסיונות – מהיכן מונים?

14.         תרח ה'מוסר'

הקדמה שניה: כתוב בפרקי אבות בתחלת פרק ה שאברהם נתנסה בעשרה נסיונות. הפרק מתחיל "בעשרה מאמרות נברא העולם", אחר כך יש "עשרה דורות מאדם עד נח" ו"עשרה דורות מנח עד אברהם" ואז "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו"[17]. יש הרבה מאד פירושים מה הם עשרת הנסיונות של אברהם אבינו. רוב הפירושים, גם בחז"ל וגם בראשונים, כוללים את הנסיון הראשון של אור כשדים – שנמרוד השליך את אברהם אבינו לכבשן האש והוא יצא חי.

מה היה הנסיון? זו ראשית האמונה שלו, הוא שבר את הצלמים, את הפסלים של אבא שלו. אבא שלו היה 'מוסר', תרח, "מי יתן טהור מטמא". לפני שבוע למדנו שתרח חזר בתשובה בסוף ימיו, "אלה תולדות תרח תרח", כל מי שנכפל שמו הוא צדיק. אף על פי כן, תרח הוא טמא מיסודו, ולא רק שהוא טמא אלא הוא גם 'מוסר' – הוא מסר והסגיר את הבן שלו. מה אבא היה עושה? טוב, יש לו חנות של צלמים ובנו שבר לו את כל הצלמים והרס לו את הפרנסה – הוא מוסר את בנו לשלטונות להריגה?! משהו מוזר ביותר, אבל כך הוא תרח.

לא רק שאברהם קפח לו את הפרנסה, אלא הוא גם קפח לו את האמונה – הרי תרח מאמין בפסלים האלה. כנראה האמונה של תרח כל כך חזקה שמצדיקה שימסור את בנו האהוב לרשויות שישליכו אותו לכבשן האש, יהרגו אותו. מזה יוצאים היהודים, זה האבא, המקור, מעבר הנהר – ממנו אנחנו היהודים יוצאים, מכזה טמא, ממקור כזה שמוכן למסור אותנו, האבא את הבן, להשליך אותנו לכבשן האש על כך שאנחנו שוברים את האמונה שלו, את הפסלים שלו.

15.         אברהם אבינו – מהפכן נרדף מרגע הולדתו

גם חז"ל וגם רוב הראשונים מחשיבים זאת כנסיון הראשון מעשרת הנסיונות. יש מפרשים שאפילו אומרים שיש נסיון קודם ואור כשדים הוא הנסיון השני. מה הראשון? שהיה 13 שנה באדמה ממתי שנולד. יוצאת מחז"ל תמונה שאברהם נרדף ורוצים להרוג אותו מהרגע שנולד, ואחר כך נמרוד רוצה להרוג אותו. חז"ל אומרים – לא כל כך מפורסם – שהמלכים שבו את לוט רק כשלב, שתכננו שאם נתגבר על לוט נוכל לתפוס גם את דודו אברהם ולהרוג אותו. לפי זה יש קצת טעם למסירות נפשו של אברהם על לוט, כי בסופו של דבר עיניהם ומחשבתם של המלכים על אברהם אבינו עצמו.

אברהם אבינו הוא טיפוס מהפכני בעולם שכל הרשויות רוצות להרוג אותו – הוא מאיים עליהן – מהרגע הראשון. זה נותן הרבה הבנה עמוקה מי הוא היהודי הראשון, אחד שרוצה לשנות את העולם מבחינה רוחנית, ומהרגע שהוא נולד לתוך העולם כל העולם מאיים עליו ורוצה להרוג אותו. אם כן, יש אחד שאומר שיש שני נסיונות מתוך העשרה שלא כתובים בתורה – שלש עשרה השנים הראשונות שלו והשלכתו לכבשן האש – אבל רוב המפרשים מתחילים מאור כשדים.

16.         יציאת מצרים ויציאת אור כשדים

אחר כך, הנסיון השני הוא "לך לך" והשלישי הוא "ויהי רעב בארץ" – הוא רק הגיע לארץ, ויש רעב, תופעה שלא היתה עד כה בכל העולם לפי חז"ל. הוא צריך לעזוב, ללכת למצרים, אותו מקום שבהמשך הפרשה לוט בוחר מקום הכי דומה לו בארץ ישראל – מצרים יקרה לו, והוא מחפש את מצרים בארץ ישראל, "כגן הוי' כארץ מצרים". לוט מחפש את התענוג של מצרים, של ערות הארץ, בארץ ישראל. הכל כדי שנבין מי הוא לוט, וכמה חידוש שאברהם אבינו אחראי להציל את לוט. בכל אופן, לפי רוב המפרשים "ויהי רעב בארץ" הוא הנסיון השלישי. יש רק אחד שלא רוצה למנות את הנסיון הראשון באור כשדים.

בהמשך הפרשה כתוב "אני הוי' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" – הפסוק שאחרי "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה", הפסוק הראשון של ברית בין הבתרים, פסוק שלגמרי דומה לפתיחת עשה"ד "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". המלה "הוצאתיך" מופיע שלש פעמים בכל התנ"ך – פעמיים בעשרת הדברות, בדבור הראשון, ופעם אחת בפרשתנו. בעשה"ד "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" וכאן "אני הוי' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה".

17.         לך לך וירא – שתי פרשיות הנסיונות לפי הרמב"ם

בכל אופן, יש רק אחד – שבעצמו קשור לתיקון ארץ מצרים – שלא רוצה למנות את אור כשדים, כי לא כתוב במפורש בתורה אלא רק ברמז, ולכן הוא מתחיל למנות את עשרת הנסיונות מ"לך לך", הפסוק הראשון של הפרשה. מי זה? הרמב"ם (ר"ת "רבות מופתי בארץ מצרים"). מתאים לו, הוא שכל של קדושה ושכל של תורה, ואם כתוב שאברהם אבינו נתנסה בעשרה נסיונות לא נח לו, לא ניחא ליה לרמב"ם, למנות נסיון שלא כתוב במפורש בתורה. לכן הוא מתחיל את עשרת הנסיונות מ"לך לך".

יש ריבוי דעות – אפשר לעשות לפחות עשר רשימות שונות מהם עשרת הנסיונות של אברהם – אך לכאורה כולם מסכימים לגבי הנסיון האחרון. הנסיון האחרון הוא נסיון העקדה, שגם בו כתוב "לך לך" – כמו פתיחת פרשתנו – "קח נא את בנך... ולך לך אל ארץ המריה". לכאורה אחר כך ה' לא מנסה אותו יותר (וכך יוצא מפורש מרש"י, שה' מבקש ממנו רק לעמוד בעוד נסיון אחד, נסיון העקדה).

אבל יש פירוש, ראשון אחד מאד חשוב, רבינו יונה בפירושו על פרקי אבות, שאומר שהעקדה היא הנסיון התשיעי. אז מהו הנסיון העשירי? הוא כותב שהנסיון העשירי הוא שה' כמה וכמה פעמים מבטיח לאברהם אבינו את ארץ ישראל, ובסוף כשהוא צריך לקבור את שרה אמנו הוא לא מוצא מקום לקבור אותה והוא צריך להתחנן לבני חת, לעפרון החתי, לקנות ממנו מקום. נסיון תמיד קשור לאמונה – כך אמר הויטבסקער, והצ"צ מביא זאת בדרך מצותיך – שהוא לא מהרהר אחר מדותיו של הקב"ה אלא מאמין בפשטות (בלי שכל וגם בלי בטול כנ"ל). כל העמידה בנסיונות היא "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה".

שוב, לפי רבינו יונה התחלת פרשת חיי שרה היא גם נסיון. לפי הרמב"ם כל הנסיונות הן בשתי הפרשיות לך לך ווירא. יש גם רמז מאד יפה, שלך לך ועוד וירא עולה אברהם אבינו – אלה הפרשיות העיקריות בהן הכל מסופר אודות אברהם אבינו (כלשון המשנה, "בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו... להודיע חבתו של אברהם אבינו").

18.         מדוע נסיון אור כשדים לא מופיע בתורה בפירוש?

היות שחז"ל מונים את אור כשדים כנסיון הראשון (או השני), צריך להבין למה הוא באמת לא כתוב בתורה במפורש אלא רק ברמז. לכאורה זה הנסיון הכי חשוב – הוא שובר את הצלמים ומוכן למות בשביל האמונה שלו (בן נח אינו מצווה על קידוש ה', אבל אברהם מאז שעומד על דעתו ומכיר את בוראו מוכן למות על קידוש ה', ובכך הוא נעלה משם ועבר שבודאי מחו בבני דורם אך לא עד כדי מסירות נפש בשבירת צלמים כו' – שבזה מסולקת השגת הראב"ד על הרמב"ם בתחלת הלכות ע"ז).

לכאורה גם הכי דומה לעקדה, בה ה' אומר לו להעלות את בנו יחידו אהובו לעולה והוא גם מוכן לכך, עד כדי כך שצריכים להסביר שיש אחד שיותר קשה לו למסור את בנו מלמסור את עצמו – אחרת מה ההבדל בין הנסיון הראשון לאחרון (חוץ מזה שהנסיון הראשון הוא בלי צווי מה', הכל ממנו).

אפשר לומר אליבא דרמב"ם שמתחיל למנות את הנסיונות מ"לך לך" כי רוצה שיתחיל מנסיון לקיים את דבר ה' במפורש – שה' מנסה אותו במפורש. מה שאין כן הנסיון הקודם, כמו שאמרנו הרגע, הוא אברהם בעצמו, מתוך האמונה של עצמו, בלי צווי מפורש של ה'. הרעב בארץ הוא גם בהשגחה פרטית והכל על רקע האמירה "לך לך" – איך ה' אמר לי ללכת לכאן ועכשו, מיד שהגעתי לכאן, עשה רעב בארץ?! וכך הלאה וכך הלאה הכל משתלשל מהאמירה הראשונה של ה' לאברהם – "לך לך וגו'".

19.       ד. מבנה העשיריות בפרק ה בפרקי אבות

כדי להבין את כל הענין נסביר את המבנה של פרק ה בפרקי אבות, נעשה הפסקה קצרה, ואחר כך ננסה להתעמק בכל המהלך של אברהם אבינו כאן, ובפרט למה התורה לא מספרת לנו את הנסיון הראשון, החשוב, של אברהם אבינו. אפשר לומר עוד ווארט, שהתורה רוצה רק נסיונות שקשורים במפורש לארץ ישראל. הנסיון הראשון הוא בחוץ לארץ. אז אולי כל הנסיונות צריכים להיות בארץ ישראל (המקום בו היהודי מתנוסס, מתרומם באמת, על ידי העמידה בנסיון). בכל אופן, כל אלה עדיין רק רמזים. נחזור ונפתח את מסכת אבות פ"ה, "בעשרה מאמרות נברא העולם". כל הפרק הזה דן במספרים, מסדר ענינים לפי מספרים. הוא מתחיל מהמספר המקודש, "העשירי יהיה קדש להוי'", ומונה הרבה דברים שהמכנה המשותף שלהם הוא עשר.

20.         אחת עשרה עשיריות

קודם כל נספור, כמה דברים יש כאן שהמכנה המשותף שלהם הוא עשר? שיעור טוב גם לילדים. פרק ה מתחיל מעשר, עובר לשבע ואז לארבע (ואז עובר לזוגות מבלי לנקוט במספר שנים[18]). התנא מתחיל בעשר, כמה דברים יש כאן שהם עשר? מכאן נבין יותר מהם עשרת הנסיונות של אברהם אבינו. לכאורה היה נחמד אם היו עשרה דברים של עשר, אבל לא – יש אחד יותר, אחד עשר דברים של עשר.

מה המבנה שלהם? קודם כל הכותרת, שהיא ודאי הכתר של כל העשיריות, היא "בעשרה מאמרות נברא העולם". הקשר לנסיונות של אברהם אבינו כתוב במפרשים – שבזכות עמידת אברהם בעשרה נסיונות הוא קיים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. כלומר, יש קשר מובהק בין תחלת הפרק, עשרה מאמרות, לעשרת הנסיונות של אברהם. בין עשרת המאמרות לעשרת הנסיונות יש "עשרה דורות מאדם עד נח" ועוד "עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו" – הם בדיוק ההיפך, לא מקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. אם כן, יש עשרה מאמרות, עשרה דורות ועוד עשרה דורות, ואחר כך עשרת הנסיונות של אברהם – עד כאן ארבע העשיריות הראשונות.

אחר כך המשנה הבאה – "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים, עשר מכות הביא הקב"ה על המצרים במצרים ועשר על הים, עשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר שנאמר 'וינסו אֹתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי'" – רק כאן יש חמש עשיריות, ובסך הכל תשע עשיריות עד כאן. אחר כך יש עוד שתי משניות מפורטות – כל עשיריה משנה – "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש" שנמנים אחד אחד, והמשנה האחרונה של עשר, "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן וכו'". גם, צריך להבין את העובדה שעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות מתחילים בשלשה פיות – "פי הארץ, פי הבאר, פי האתון" – ואז עוד שבעה דברים. אם כן, סה"כ יש 11 עשיריות.

21.         נסים ונסיונות

יש גם נסיונות – כמה נסיונות, שתי קבוצות – עשרה נסיונות של אברהם, שעמד בכולם, ועשרה נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר, שהם ההיפך, "וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי". כמה נסים יש כאן? שלש קבוצות – עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים, עשרה על הים ועשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. אם כן, יש פה עשרים נסיונות, שלשים נסים, עשרים דורות, עשרים מכות, וחוץ מזה יש אחד בהתחלה, "עשרה מאמרות", ואחד בסוף, "עשרה דברים" (מאמר ודבר הם גם זוג, דבר לשון דבור, ע"ד "אמר אל בנ"י" "דבר אל בנ"י", ודוק).

המאמרות והדברים הולכים יחד – שייכים לבריאה. עשרת המאמרות בהם נברא העולם הם מיום ראשון עד יום ששי, ואז יש עשרה דברים בסוף-בסוף, בערב שבת בין השמשות. שוב, יש כאן 11 פעמים עשר. איזו מלה יוצר? יש כאן שתי אותיות, גם בנס וגם בנסיון – נס עולה י פעמים יא. 11 עשרות ודאי רומז למספר נס – שהכל כאן נס, כל הטבע (= אלהים) הוא נס. כדי להשיג את הנס צריך לעמוד בנסיון, ואז האדם מתרומם – נס לשון התרוממות כנ"ל – מעל הטבע. מכח הנסיון הוא מתעצם עם הנס. בכל אופן, יש כאן 11 עשיריות.

22.         אחת עשרה עשיריות כנגד הספירות

איך מבנה העשיריות הולך לפי הספירות? מאד פשוט, כמעט ישר לפי סדר הספירות, כאשר מונים אחת עשרה ספירות, ולא רק עשר (הכל נכלל בעשר, אבל מתי אני אומר אחת עשרה?) – כשמונים גם את הכתר וגם את הדעת. הכל שיעור במאמר מוסגר על תחלת פרק ה בפרקי אבות. לפי פירוש ר"ע ברטנורא יש עשרה נסיונות כולל אור כשדים – עד סוף פרשת לך לך יש שבעה נסיונות (אור כשדים רמוז בסוף פרשת נח אך עיקר הרמז הוא בפרשת לך לך כנ"ל, בפסוק "אני הוי' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'") ובפרשת וירא יש שלשה נסיונות (לקיחת שרה על ידי אבימלך, גירוש הגר וישמעאל, עקדת יצחק). זו חלוקה זהה לחלוקת עשר המכות בפרשות וארא-בא, שבע מכות בראשונה ושלש בשניה. כך יוצא לפי הברטנורא, ולפי עוד כמה שיטות. לפי הספירה הזו ברית המילה, בסוף פרשת לך לך, שהיא גם אחד הנסיונות, תהיה הנסיון השביעי – "כל השביעין חביבין" – ואז עוד שלשה נסיונות בפרשת וירא (כנגד הג"ר).

23.                       כח"ב – עשרה מאמרות, עשרה דורות, עשרה דורות

שוב: "בעשרה מאמרות נברא העולם" היינו הכתר כאן. "והלא במאמר אחד יכול להבראות" – מה הפירוש בחסידות? כל העשרה הם רק פירוט של מאמר אחד, ומפורש בחסידות שמאמר זה הוא הכתר – "מאמר סתום" שקודם לעשרה מאמרות פתוחים. אליבא דאמת קיים "והלא במאמר אחד יכול להבראות" (בסוד "הוא צוה ונבראו", בדרך ממילא ממחשבתו יתברך כביכול). רק בעשרה האלה כתוב שיכול להיות באחד, כי הוא הכתר של כל העשרה.

אחר כך יש עשרים דורות, עשרה מאדם עד נח שכולם מכעיסים ובאים עד שהביא עליהם את מי המבול, ועשרה דורות מנח ועד אברהם, שכבר מקבל שכר כולם – הכל להודיע כמה ארך אפים לפניו. ארך אפים הוא כתר, אבל הוא מניק לחכמה ומניק לבינה – עשרת הדורות הראשונים, מאדם עד נח, הם כאן העשרה שבתוך החכמה הכללית, ועשרה דורות מנח עד אברהם הם הבינה – זה מקבל ממזל "נֹצר חסד" וזה מקבל ממזל "ונקה", ושניהם "כמה ארך אפים לפניו".

24.                       דעת – עשרה נסיונות

אחר כך – העיקר לשמו פתחנו בנושא – מגיעים "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו" ובאמת הכל כלול בכך. ה"עשרה נסיונות" הם הדעת, עיקר החידוש, לכן יש כאן יא ולא י – כדי לכלול את הדעת. איך אני יודע שעשרת הנסיונות הם הדעת? כתוב בפירוש בסוף התורה, בפרשת ראה, ומוסבר בחסידות – "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת", שכל מה שה' מנסה אתכם, החל מאברהם אבינו היהודי הראשון, הוא כדי להגיע לדעת. עיקר הנסיון הוא אמונה. האמונה מסלק את החכמה והבינה. מחד, אז אין שכל, אבל מצד שני, השכר על שעמד בכל הנסיונות הוא שמקבל דעת – לא שכל, אלא התקשרות עצם בעצם (דעת מלשון "והאדם ידע את חוה אשתו"). לכן הדעת היא עשרת הנסיונות של אברהם אבינו.

כתוב "להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו" – יש מי שמפרש להודיע כמה אברהם מחבב את ה', אבל עיקר הפשט שלהודיע כמה ה' מחבב את אברהם. השאלה מי מחבב את מי, והרי זה "כמים הפנים לפנים". בפרשה הבאה חז"ל דורשים (ורש"י מביא בפשוטו של מקרא עה"פ "עתה ידעתי [הכל בחינת דעת] כי ירא אלהים אתה") שה' מתחנן לאברהם שיעמוד בנסיון האחרון, שיהיה מענה לאומות העולם ולמלאכים למה בחרתי אותך – "מה היא חבתי אצלך". בפרשה הבאה כתוב "כי ידעתיו" ורש"י כותב "לשון חבה". קודם היה "להודיע כמה ארך אפים לפניו" (פעמיים) וכאן גם "להודיע" – גם דעת – אבל להודיע את עצם הדעת, דעת עליון, כמה חבתו של אברהם אבינו.

עד כאן מסתדר מאד יפה, שארבע העשיריות הראשונות כנגד כחב"ד – העיקר כאן הדעת. כתוב ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", והמיוחד הוא שיש לנו דעת. לקליפות אין דעת, למה? כי לא היה להם אבא שעמד בעשרה נסיונות.

25.                       חו"ג – עשיריות הנסים; נו"ה – עשיריות המכות; יסוד – עשרת נסיונות המדבר

אחר כך יש עשרה נסים שנעשו לנו במצרים ועשרה על הים – אם יש כזה זוג צריך להיות ימין ושמאל. כמו שעשרה דורות ועשרה דורות היו זוג, חכמה ובינה, כך עשרה נסים ועשרה נסים צריכים להיות חסד וגבורה. מה הן עשר מכות ועוד עשר מכות? צריך להיות נצח והוד (דלגנו על ספירת התפארת). מהם עשרה נסיונות שניסנו את ה'? איפה הפגם הזה? גם כתוב שהעובדה שאנחנו עדיין חיים וקיימים לאחר עשרת הנסיונות שניסינו את הקב"ה במדבר ולא שמענו בקולו "זה עשר פעמים" היא בזכות עשרת הנסיונות של אברהם אבינו. כלומר, מחד הם כדי לקיים את עשרת המאמרות בהם נברא העולם, אך מאידך הם כדי לקיים אותנו, עם ישראל, כאשר "וינסו אֹתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי".

עשרה מאמרות בכתר ועשרה נסיונות בדעת שכולל הכל. "וינסו אתי זה עשר פעמים" ביסוד (כתוב שגם המלה "זה" – "זה עשר פעמים" – רומזת ליסוד). הדעת בשכל כנגד היסוד במדות – עשרה נסיונות של אברהם בדעת, עשרה נסיונות שניסינו את ה' במדבר ביסוד.

מה הם עשרת הנסים שנעשו לאבותינו במצרים? מה הפשט? המפרשים מסבירים שעשרת הנסים הם מה שבעשר המכות ה' הפלה והבדיל אותנו מהמצרים – שהיה דם למצרים ולנו לא, להם צפרדע ולנו לא. בכל המכות כתוב מפורש, שהגיעה למצרים ולא הגיעה לבני ישראל, חוץ ממכת כנים. בכנים לא מפורש, אבל אפשר ללמוד מתשע פעמים גם לגבי הפעם העשירית שרק למצרים היו כנים בראש ולא ליהודים. למה לא כתוב שם בפירוש? לא מסבירים. שוב, זה שלנו לא היתה המכה – אף על פי שהיה באותו מקום – הוא ה"עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים". כנים הם כנגד ההוד, ועל כן על זה כתוב "הודי נהפך עלי למשחית" – יש הכי נטיה שתחול גם על יהודים, אך באמת לא היה ו"עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים".

למה אמרנו? כי לפי זה מוסבר שהנסים הם ממש כנגד המכות, ואם המכות הן לבר מגופא – נצח והוד – הנסים, שהם לנו, הם בעיקר המדות, בשרש, חסד וגבורה. אם כן, עשינו כתר-חכמה-בינה-דעת-חסד-גבורה-נצח-הוד-יסוד – דלגנו על תפארת.

26.                       מלכות (עטרת היסוד): עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות

מה כתוב אחר כך? שתי משניות גדולות יחסית. משנה אחת, "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש" ומשנה שניה "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות". אותם עשרת הדברים הם ודאי המלכות, לכן גם מתחיל כמו שאמרנו קודם בשלש פיות – פי הארץ, פי הבאר, פי האתון – "מלכות פה". הזמן המיוחד, ערב שבת בין השמשות, הוא גם המלכות של כל מעשה בראשית. הרי ששת ימי בראשית הם כנגד ו"ק, והזמן שאחרי הו"ק הוא המלכות. אפשר לומר לפי כתבי האריז"ל שזו בחינת עטרת היסוד, המלכות דז"א (ע"ד כוונת האתרוג כנודע). בכל אופן זו בחינת מלכות, לכן מתחיל "פי הארץ, פי הבאר, פי האתון" (שלשת הפיות הם הג"ר של המלכות – "מלכות פה תורה שבעל פה כו'").

27.                       תפארת: עשרה נסים בבית המקדש

מה הם עשרת הנסים של בית המקדש? קודם כל, איך אני יודע שעשיריה זו שייכת לתפארת, אף שהיא לא באה בהמשך ישיר לאחר עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים (שכנגד חסד וגבורה כנ"ל)? כי זו עשיריה של נסים. איפה היו נסים? אמרנו שהכי הרבה נסים מוזכרים כאן – שלשים נסים, עשרה במצרים ועשרה על הים ועשרה בבית המקדש. מן הראוי ששלשת סוגי הנסים יהיו קבוצה, ואם שני הראשונים הם חו"ג השלישי הוא תפארת. למה לא כתוב סמוך? כי בפשט המשנה מונה את הדברים לפי סדר הדורות, ורק האחרון חוזר להתחלה. הפשט של המשנה שהכל הולך לפי כרונולוגיה.

בכל אופן, זה שכתוב "עשרה נסים", "עשרה נסים" ושוב "עשרה נסים", רומז שבעצם שייך לתפארת. איך אני יודע עוד? כל שלשת עשרת הנסים הם "לאבותינו" – במצרים, על הים, בבית המקדש. "אבותינו" רומז לשלשת האבות, כנגד חסד גבורה תפארת. גם ביסוד כאן יש אבותינו (כנגד יוסף הצדיק, שנכלל באבות, בסוד "אלה תלדות יעקב יוסף") – שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר. פגם הברית, שרק הדעת יכולה לעזור כדי לתקנו.

כתוב שכמו שיש ביהמ"ק למטה יש ביהמ"ק למעלה. איפה הוא נמצא, בית המקדש השלישי והנצחי לגביו אנו מחכים שירד באש מן השמים (יחד עם מה ש"משיח בונה מקדש")? מאיפה הוא יורד? מרקיע זבול, ששם "בית זבול לך". כמו שיש בית זבול למטה, בית המקדש, כמו שאמר שלמה המלך בחנוכת הבית "בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבת עולמים", יש רקיע שנקרא זבול למעלה ובתוכו נמצא בית המקדש בשמים – כך אומרים חז"ל בחגיגה – ומשם ירד בית המקדש השלישי מן השמים בבוא מלך המשיח, לארץ. מהו רקיע זבול בקבלה? יש שבעה רקיעים, וכל רקיע כנגד ספירה אחרת. מפורש בקבלה, לפי הסדר מלמטה למעלה (וילון רקיע שחקים זבול כו'), שזבול הוא הרקיע של ספירת התפארת. בית המקדש הוא התפארת של עם ישראל, והוא נמצא ברקיע זבול בשמים.

28.         טעם דחית עשרת הדברים שנבראו בערב שבת לסוף העשיריות

שתי העשיריות האחרונות הן יחוד תפארת ומלכות עיקר יחוד קוב"ה ושכינתיה. השכינה היא עשרת הדברים שנבראו בע"ש בין השמשות, ויש אומרים שיש כאן סרח העודף דווקא במקום הזה לפי כל היש אומרים. אמרנו שעשרת הדורות מאדם עד נח ועשרת הדורות מנח עד אברהם מקבלים משני המזלות. לכאורה הכי סמוכים לעשרה מאמרות בהם נברא העולם הם עשרת הדברים שבאים בסוף.

מה באמת שרש המלכות? התיקון שנקרא פומא קדישא, תיקון "וחטאה", המדה ה-יב של יג מדות הרחמים. עשרה דורות הראשונים מקבלים מנוצר חסד, התיקון השמיני, ועשרה דורות השניים מתיקון ונקה, ה-יג. אבל דווקא מה שכתוב בסוף, "עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות", החל משלשת הפיות (חזקה של "פומא"), מקורו האמתי ב"פומא קדישא", ש"דעת [מדת משה] גניז בפומא". מחד, לפי סדר הזמן, עשרת הדברים די בהתחלה, אבל במשנה הם באים בסוף.

29.         נסיונות אברהם ממשיכים דעת לבניו

העיקר לעניננו הוא שכל עשרת הנסיונות של אברהם אבינו, היהודי הראשון, הם להקנות לו, ולנו בניו, דעת באלקות. בדיוק כפי שהרמב"ם כותב בתחלת משנה תורה שהמצוה הראשונה היא ידיעה – "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" – להמשיך את האמונה בדעת[19]. השאלה שלנו היא מה הנסיון הראשון של אברהם, מה מלמד אותנו הסיפור של חז"ל אודות אור כשדים ולמה הוא לא כתוב בתורה? אפשר לחשוב על זה, לבקש מעובד שינגן לנו קצת ונחשוב על זה.

30.         סיכום

עד כאן – מאמר מוסגר – שיעור טוב לנתח את ה"עשרה דברים" בפרק ה' בפרקי אבות, ולסיכום המבנה:

כתר

בעשרה מאמרות נברא העולם

חכמה

עשרה דורות מאדם עד נח

בינה

עשרה דורות מנח עד אברהם

 

דעת

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו

 

חסד

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים

גבורה

עשרה נסים נעשו לאבותינו על הים

תפארת

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש

נצח

עשר מכות במצרים

הוד

עשר מכות על הים

יסוד

עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקב"ה במדבר

 

מלכות

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות

31.       ה. פרשת לך לך – סוד היפי[20]

32.         בראשית-נח-לך לך – טוב-חן-יפי

לחיים לחיים. ידוע הכלל שצריך לחפש מלה או מושג בפעם הראשונה שהוא מופיע בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה". יש משהו מיוחד בפרשתנו, מושג מאד מאד חשוב בתורה ובעולם כולו מופיע בפעם הראשונה – המלה יפי, יפה. יש סוד לגבי שלש הפרשיות הראשונות של התורה, בראשית-נח-לך לך, שבבראשית היפי לא נאמר בלשון יפי – השרש הזה לא מופיע שם כלל – אלא בלשון טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב" וכך עוד שש פעמים "וירא אלהים כי טוב" "והנה טוב מאד" (יש שבע פעמים טוב בששת ימי בראשית). אחר כך, בסוף הפרשה, כשממש רוצים לתאר נשים יפות, משום מה התורה לא אומרת אשה יפה[21] – בטוי שגרתי – אלא "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טֹבֹת הנה". יש משהו בפרשת בראשית שכל היפי נאמר בלשון טוב, גם למעליותא – כל היפי של מעשה בראשית הוא באמת טוב – וה"כי טבת הנה" בסוף שהוא כבר פגם הברית. טוב בגימטריא אהוה, גם שם הדעת וגם שם היסוד.

אחרי כל הטוב שיש בבראשית, מה המיוחד של נח? שכתוב פעם ראשונה בפסוק האחרון של בראשית, ההקדמה לפרשת נח, "ונח מצא חן בעיני הוי'" – סוג חדש של יפי. כל פרשת בראשית היה לנו "טוב" ופתאום בא נח ומחדש עוד משהו – "חן", "ונח מצא חן בעיני הוי'", נח אותיות חן הפוך (בסוד "אישון בת עין", כמבואר ברד"ק – נח עצמו הוא האישון, האיש הקטן, המתהפך בבת עין[22]). ה' מצוה לנח לעשות תבה, תבת נח – התבה נח-חן. כל הפרשה הזו, עם הקשת – כל מה שיש בפרשה, גם אם לא כתובה המלה חן בפירוש – קשורה לחן. או לחן אמת, החן של נח, או ל"שקר החן"[23], כמו שיש טוב טוב ויש טוב רע (ראית בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה).

מה מתחדש בפרשת לך לך? יפי מפורש, "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" אומר אברהם אבינו לשרה אמנו כאשר מתקרבים לבוא מצרימה. אחר כך "ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד". קודם כתוב "יפת מראה את" ואחר כך שראו אותה שהיא יפה מאד (וחז"ל מפליגים ביפיה עד מאד. היא נקראת יסכה על שם שהכל סוכים ביפיה, יסכה = יפה). לפני כן אין יפי בתורה, לפני היפי של שרה אמנו.

33.         סדרת טוב-חן-יפי

משהו מאד מיוחד, שיש פה תהליך – קודם הדבר הנחמד נקרא טוב, אחר כך מתחדש עוד מעלה, חן, ורק כאשר מגיעים ליהודי וליהודיה הראשונים מתחדש יפי. ידוע ש"אין אשה אלא ליפי" וכן "אין יפי אלא לאשה" – הולך בשני הכוונים. כמו ש-יפי הוא י פעמים י, התכללות מושלמת, כך "אין אשה אלא ליפי" (או ההיפך) שוה הראשוני ה-י, 23, ברבוע, בגימטריא תענוג. שם הפרשה, לך לך, שוה יפי[24]. כבר רמז שמה שמתחיל להיות כאן, בפרשה השמחה הזו – כמו שכתוב בלוח "היום יום", שבכל יום של הפרשה חיים עם אברהם אבינו – יש איזה חידוש, שפתאום בא יפי לעולם. עד כאן היה טוב והיה חן, אבל יפי אמתי, יפי מושלם, מתחיל רק בפרשת לך לך.

אם נבנה סדרה רבועית של טוב-חן-יפי נראה שהיא משהו מאד מסודר, כמעט לינארי, כלומר שההפרש בין ל-טוב ו-חן הוא מא וההפרש בין חן ל-יפי הוא מב (נמצא שהבסיס של הסדרה = 1). כלומר, בעצם זו סדרה מקבילה לסדרת המשולשים. את זה אנו אומרים לתלמיד הממולח, שמתמצא קצת בחשבון – הוא יבין מעצמו שהנוסחא של הסדרה הזו, טוב של בראשית, חן של נח ויפי של לך, היא n במשולש מינוס 803 (אברם, כאשר ה-ם = 600. 803 = 11 פעמים חכמה) – תן לחכם ויחכם עוד[25].

34.         טוב-חן-יפי – גבורה-מלכות-חסד של לשונות היפי

ידוע אצלנו, יש נושא שלם שקשור לנרות חנוכה – החג הבא – שיש שמונה נרות כנגד שמונה לשונות של יפי שיש בכל התנ"ך. בין שמונה לשונות היפי יש גם את הטוב, גם את החן וגם את היפי. שם מוסבר שיפי הוא שייך לספירת החסד (אברהם ושרה). טוב הוא היפי של גבורה – טוב הוא מופנם, "טוביה גניז בגוויה", על מי נאמר "טובת מראה" ולא "יפת מראה"? רבקה אמנו, האשה של יצחק שכנגד ספירת הגבורה.

כלומר, הטוב של מעשה בראשית – "וירא אלהים את האור כי טוב" – הוא יפי מופנם. אפילו בסוף, "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה". מצד עצמן הטוב הוא גניז בגוויה[26]. רש"י כותב שכאשר היו מטיבות עצמן, הכלה להכנס לחופה, אז היו באים בני האלהים, השרים החשובים, ומתייחדים אתן תחלה בעבירה. כלומר, דורשים את התופעה המיוחדת שכתוב "טֹבֹת" ולא "יפות".

מהו חן? היפי של המלכות. כלומר, לפי סדר הפרשיות התורה מתחילה בטוב, יפי של גבורה, יפי מופנם – יפי בטבע. כל דבר שה' ברא הוא בטבע (טבע נוטריקון טוב רע) – ה' מסתכל על כל דבר "וירא אלהים כי טוב". אחר כך מופיע נח, "איש צדיק תמים היה בדרתיו", ומחדש את ענין מציאת החן בעיני ה'. כל מעשה בראשית היה טוב בעיני אלהים, בגימטריא הטבע – כל מה שה' ברא. אחר כך יש אדם, צדיק תמים, שמוצא חן בעיני הוי' (ככלה המוצאת חן בעיני חתנה, כמבואר בקדושת לוי[27]). אבל בסוף יש את התכלית, בפרשת לך לך – לראשונה יש אשה שהיא "יפת מראה", "יפה היא מאד"[28].

הכל למעליותא כמו שנסביר – נאמר על שרה אמנו, ואחריה כל האמהות יפות, רבקה "טובת מראה" ורחל "יפת תאר ויפת מראה" וגם "ועיני לאה רכות" היינו עינים יפות לפי התרגום. כתוב שאם עיני הכלה יפות כל גופה לא צריך בדיקה – העינים כוללות את כל הגוף, את כל הפנים, את כל הנפש שמתגלה דרך העינים.

35.         ישראל – איש אמת ואשת יפי

מה בדיוק קורה כאן? מהו החידוש של היפי שיש בפרשת לך לך? כל פעם שיש זוג של איש ואשה בקדושה יש תפקיד של האשה ויש תפקיד של האיש[29]. רק ביחד, כשיש איש ואשה, יש גם "שכינה ביניהם" ויש גם דור ישרים יבורך – אי אפשר עם אחד בלבד, צריך גם את האיש וגם את האשה. מה האיש רוצה? מה התפקיד שלו? לפעמים אומרים שהתפקיד של האיש הוא להביא תורה הביתה, להביא את הטל והמטר של התורה, החסידות והנגלה, הביתה. התורה היא אמת – "אין אמת אלא תורה". כתוב בחסידות "איהו אמת" – האיש הוא אמת – "איהי אמונה", האשה היא אמונה. כעת אנחנו אומרים שבעצם הענין של האשה הוא יפי, היא 'ריכוז' היפי של כל העולם (שה' ברא לכבודו[30]).

מה הסוד של עם ישראל בכלל? גם המלה האחרונה בתורה, "[לעיני כל] ישראל". ידוע שהמלה ישראל עולה 541, מספר ראשוני שלא מתחלק. במספרים הצורניים 541 הוא מספר 'מגן דוד' (העשירי – "קדש להוי'"). אבל ממה הוא מורכב? כתוב שמורכב משני רבועים, תכלית ההתכללות, בדיוק ההיפך מראשוני – 21 ברבוע, אמת, ו-10 ברבוע, יפי.

ישראל עולה אמת ועוד יפי. מה זה אומר? ידוע שישראל הוא ר"ת של כל האבות וכל האמהות (אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה) – זו אחת הכוונות של "שמע ישראל...", לכוון את כל שלשת האבות וארבע האמהות. בתוך ישראל, שהוא אמת ויפי, מי האב ומי האם? מי האיש ומי האשה? כולנו בנים של האבות והאמהות שלנו – האב הוא שבא לומר את האמת, לשדר את האמת, להחדיר את האמת בתוך המציאות, והאשה היא זו שמעלה את הכל הניצוצות הקדושים שיש במציאות, שכולם בחינת יפי.

36.         יפי – העלאת כל הניצוצות

כל הניצוצות הם ניצוצות של יפי[31]. כמו, למשל, כששלמה המלך רצה לתקן את כל העולם הוא התחתן (בעברה) עם אלף נשים – כל אשה היא הניצוץ הקדוש של אומתה, בת מלך, וכל אשה היא יפי[32]. שלמה רצה להעלות את כל החן והיפי שבכל העולם. כך הוא דמה לעצמו, רק שהוא חטא נגד התורה, נגד האמת – האמת אמרה לו לא לעשות כך, לא כך מעלים את כל היפי שבעולם באמת, לא זו דרך האמת.

שוב, חתן הוא "חות דרגא וסיב איתתא" ממעלה למטה וכלה היא לשון כלות הנפש ממטה למעלה. כמו שכתוב שיש משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא – משה מוריד את התורה-החתן למטה, "אין אמת אלא תורה", ואהרן מעלה את נשמות עם ישראל, "בהעלותך את הנרות", שהם הדבר הכי יפה שיש במשכן. אהרן הוא היפי, לכן צריך להיות לבוש בגדי כבוד ותפארת – לעיכובא. כל עבודת אהרן, ה'בעלבוסטע' בתוך המקדש כמו שתמיד מסבירים, צריך להיות כשהוא לבוש בשיא התפארת והיפי (וכמבואר בדא"ח שככלל היפי מתהוה ומתרבה על ידי לבוש וקישוט חיצוני). כל העבודה שלו היא להעלות את כל היפי שיש במציאות לה'. כל היפי שיש במציאות הוא כל התענוג שיש במציאות. כמו שאמרנו קודם, "אין אשה אלא ליפי" (ו"אין יפי אלא לאשה") בגימטריא תענוג – צריך להעלות את כל התענוג לה' – "בלתי להוי' לבדו".

37.         שרה – כח העלאת הניצוצות של היפי

מי היא שרה אמנו? כתוב בחסידות[33] כך: שרה אמנו היא הכתר של המלכות, והכתר של המלכות הוא הכלי הבלעדי בכל הספירות לקבל את השעשועים העצמיים מפנימיות הכתר, מפנימיות עתיק, ובכך – בעזרת הנתינת כח הבאה לה מבעלה – להעלות את כל התענוג שיש בעולם "בלתי להוי' לבדו". זה לא הענין של אברהם אבינו אלא הענין של שרה. שוב, שרה היא פנימיות כתר מלכות (ובה נברא העולם – "בראשית ברא" = כתר מלכות) – כך כתוב – שהיא מקבלת, ורק היא מקבלת, אין שום ספירה אחרת שמקבלת, את השעשועים העצמיים של רדל"א בתוך עצמה, וכאשר היא מחוברת לאברהם אבינו בעלה ומקבלת ממנו את הכח לכך היא מסוגלת (היא, לא הוא) להעלות את כל התענוג, את כל "תענוגות בני אדם", שיש במציאות, בעולם התחתון, את כל המים התחתונים בלשון החסידות (מים מצמיחים כל מיני תענוג), שהכל יהיה תענוג אלקי. זה הענין של השרה אמנו, הענין של יפי[34].

38.         אברהם – איש האמת

מהו אברהם אבינו לפי זה? כמו כל גבר, כמו כל איש, הענין שלו הוא להמשיך אמת. חושבים, בצדק, שאברהם הוא מדת החסד – בין האבות הוא מרכבה לספירת החסד דאצילות (ועד שמשבא אברהם לעולם אין כבר למדת החסד העליון מה לעשות בעולם). אבל זה לא אומר שהוא לא איש אמת. הייתי יכול לחשוב שמי שטבעו הוא חסד בעצם, כמו אברהם – שהוא גם מים, "זכור אב נמשך אחרי כמים" שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך – הוא לא אמת, כי אנו יודעים שהחסד והאמת רבו ביניהם אם לברוא את העולם או לא, וה' היה צריך לקחת את האמת ולהשליכה ארצה. אז אולי אם אברהם הוא חסד אולי הוא לא כל כך אמת? לא, כתוב בחז"ל שכל האבות קרויים ישראל – לא רק יעקב, אלא גם אברהם וגם שרה. ו"כל אשר בשם ישראל יכונה" יש בו זווג פנימי בין האמת והיפי שבו, הדכורא שבו והנוקבא שבו, וזה מתחיל בפרשתנו.

39.         הנסיון הראשון של אברהם אבינו – מדת האמת ללא חסד גלוי

כעת נחזור לנסיון הראשון של אברהם אבינו, ששובר את הצלמים של אבא שלו: הרי אנו מכירים את אברהם בתור איש חסד, הוא אוהב את כולם ומקרב את כולם – מכניס אורחים וכו' – למה הוא לא הולך ומקרב את אבא שלו? קודם כל, רואים מכאן שקשה מאד לקרב את אבא, במיוחד אבא שיש לו חנות פסלים שהיא גם הפרנסה שלו וגם האמונה שלו. יש לנו מאמר "ראשית דרכו של גואל ישראל – 'ויך את המצרי'". למשה אני מבין שיש הרבה גבורה – גם יש לו עין טובה, הרבה חסד, אבל יש לו גבורה – ולכן מתאים שמעשהו הראשון הוא הריגת המצרי. אבל אברהם אבינו, שמצטייר אצלי כאיש שכולו חסד ושלום, אוהב ומקרב את כולם – למה גם ראשית דרכו של היהודי הראשון, איש החסד, היא לשבור את הצלמים של אבא שלו?

מאיזו מדה בנפש באה לו שבירת הפסלים? לא מהחסד אלא מהאמת. כל יהודי חייב להתחיל מנקודת אמת[35]. העולם הזה הוא עלמא דשקרא, והפסלים של תרח הם השקר בכבודו ובעצמו, ומדת האמת היא מדה קנאית – במיוחד אצל צורבא מרבנן שרותח עם האמת שלו. מתוך רתיחת האמת שלו – אברהם עוד לא התבגר יותר מדי בסיפור הזה – הוא שבר את הפסלים.

רוצים להבין למה לא כתוב בתורה, והרמז הראשון שזה לא אברהם אבינו שמצטייר בתורה – אברהם אבינו נער, שאין בו שום סממן של חסד גלוי לכולם (חוץ ממה שהאמת טוענת שכל מה שאני עושה מיטיב עם המציאות – על ידי עקירת השרש פורה ראש ולענה מן המציאות, ע"ד רופא מנתח שמוציא את מקור המחלה, הגוש הזר מן הגוף – בחסד של אמת) אלא רק אמת. באמת יש גבורה, יש דינים, צריך לשבור את הצלמים של האבא. אז יזרקו אותו לכבשן האש וה' יעשה לו נס, הוא יצא חי.

40.         קליפת נגה – הזדהות עם המנצח

אחר כך זרקו גם את הרן אחיו, שאמר שאם אברהם נוצח אני שלו, והוא נשרף – ממנו יצא לוט. זה גם סימן למה אברהם כל כך קשור ללוט, כי לוט הוא האחיין שלו שנשאר יתום בזכות שאביו הזדהה עם אברהם. זו גם הזדהות של קליפת נגה – אם אברהם לא היה מנצח הוא לא היה מזדהה. הוא מזדהה עם המנצח – זו גם תכונה של קליפת נגה. הוא הזדהה עם המנצח, ולכן הוא גם נשרף (טבע האש לשרוף, ורק מי שמעל הטבע באמת, כאברהם אבינו, אינו נשרף), ונשאר לו בן יתום – לוט – שאברהם היה צריך לגדלו. הוא התיקון של הרן. כתוב שהתיקון של הרן הוא באהרן (איש החסד כאברהם, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – לא מצטייר כאחד שאוהב ומחפש לשבור צלמים), השושבינא דמטרוניתא שהזכרנו הרגע.

41.         יפי – תופעה נשית

בכל אופן, אברהם, כמו כל גבר, כמו כל איש, הוא האמת של ישראל, ואילו שרה היא היפי. כתוב בחסידות שיפי היא לא תכונה גברית, ואם יש כמה יוצאים מהכלל בתנ"ך, שכתוב על גבר שהוא יפה, כמו יוסף שכתוב שהוא "יפה תאר ויפה מראה", הוא מקבל זאת מרחל אמו, והיפי שלו הוא צד הנוקבא שלו. יש כמה גברים יפים, כמו "הבל היפי" שכתוב באבשלום, שהוא היה האיש הכי יפה בישראל. כמו שיש "שקר החן" יש "הבל היפי"[36]. בפשט הכל קשור לאשה, ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל" גם בחן אמת וביפי הממשי שלה.

שוב, לפעמים כתוב שאיש יפה. גם בשיר השירים כתוב פעם אחת "הנך יפה דודי" (קודם נאמר "הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים" וכהמשך באה תגובת הכלה לדברי החתן, "הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה" – לחתן יש "יפה" אחד כנגד ב "יפה" של הכלה. נמצא שבענין היפי, ביחס לכלה, ה"שלם", החתן הוא בסוד "חצי"), אבל כל שאר הפעמים המושג יפי מופיע לגבי הכלה (כלומר המלה יפי, כי גם הוא מתואר בתיאורי יפי, "דודי צח ואדום" וכיוצא, אך חוץ מפעם אחת לא מכונה "יפה").

42.         "יפה את רעיתי כתרצה" – בירת ממלכת הצפון

לגבי האשה שני פסוקי יפי עיקריים – "יפה את רעיתי כתרצה וגו'" ו"כלך יפה רעיתי ומום אין בך". זו גם סוגיא מאד חשובה בחסידותלג מה הן שתי המדרגות הכלליות הללו של יפי – "יפה את רעיתי כתרצה נאוה כירושלים איומה כנדגלות". תרצה היא אחת מהבנות של צלפחד, האם זו הכוונה "יפה את רעיתי כתרצה"? אולי היא היתה הכי יפה בין בנות צלפחד[37]. לא ראיתי אף מפרש שמסביר כך. לפי חז"ל "תרצה" לשון רצון – "יפה את רעיתי כתרצה" כאשר את, הכלה, עם ישראל, מרוצה לי, הקב"ה.

אבל האבן עזרא, מפרש הפשט של הפסוקים, אומר שאפשר ללמוד מההמשך מה היא תרצה – ודאי השרש של תרצה הוא רצון, אבל ההמשך הוא – "נאוה כירושלים איומה כנדגלות". כלומר, תרצה-ירושלים-נדגלות הכל על אותו משקל. ירושלים עיר הקדש היא "קרתא דשופריא" – העיר הכי יפה בעולם, כך צריך להיות. אף על פי שבגשמיות ירושלים קצת נבנתה בדורות האחרונים, על מה אנחנו עוד מתאבלים? על השופריא, "קרתא דשופריא", היפי האלקי שיש בירושלים, היפי משלמות היראה שיש בירושלים. מה שנוגע לבני אדם בעולם הזה הוא יפי. שוב, היפי הוא כל התענוג של המציאות – כל התענוג הוא ביפי.

אם אומרים "נאוה כירושלים" על שם ה"קרתא דשופריא", מה פירוש "יפה את רעיתי כתרצה"? האבן עזרא אומר, וזה ודאי פשט הפסוק, ש"תרצה" הוא שם עיר בארץ ישראל. מי שגר בצפון צריך להכיר את תרצה. מה מיוחד בעיר תרצה? כמו שירושלים היא עיר הבירה של מלכות יהודה (ושל ארץ ישראל השלמה), תרצה היתה עיר הבירה של מלכות ישראל במשך כמה דורות.

בתחלה עיר הבירה של ירבעם, שיסד את מלכות ישראל, היתה שכם (אח"כ פנואל) אבל בסוף עבר לתרצה. עד תחלת תקופת עמרי מלך ישראל עיר הבירה של 'מדינת ישראל' היתה תרצה. לא סתם שמדינת ישראל לא מזדהה כ"כ עם ירושלים, כי עיר הבירה – היפה – של מדינת ישראל היתה תרצה. רק אחר כך, בתקופה השניה, שש השנים האחרונות של עמרי מלך ישראל, הוא בנה עיר חדשה וקרא לה שומרון. אז הוא עבר לשומרון, ומאז היא הפכה להיות עיר הבירה של מלכות ישראל. אבל עד אז עיר הבירה היתה תרצה.

כאשר יהושע בן נון הכניס אותנו לארץ ישראל וכבש לא מלכים, על כל אחד נאמר "אחד" – "מלך יריחו אחד וגו'" ונגמר "מלך תרצה אחד, כל מלכים שלשים ואחד". זו "שירת יהושע". "הכל הולך אחר החיתום", כיבוש ארץ ישראל על ידי יהושע בן נון – שצריך ללמוד ממנו בדורנו – מתחיל מ"מלך יריחו אחד, מלך העי אחד, מלך ירושלם אחד", אבל הסיום, התכל'ס, הוא להגיע ל"מלך תרצה אחד". אם "כל מלכים שלשים ואחד" אז מי הוא ה"אחד"? אם לפי הסדר, "מלך תרצה אחד" הוא ה"אחד" המיוחד. על כל אחד כתוב אחד, אבל מלך תרצה הוא האחד-יחיד-ומיוחד, עליו נאמר "שלשים ואחד", אחד אחרי השלשים[38]. על תרצה, החותמת את כבוש הארץ, כתוב – כך פשט האבן עזרא, שהוא ודאי הפשט הפשוט – "יפה את רעיתי כתרצה". כלומר, היפי של הכלה הוא יפי של עיר.

יש משהו בתרצה שיש לה אפילו דין קדימה לירושלים – היפי נאמר לגבי תרצה. נאוה – הנוי, שהוא נצח בלשונות היפי, ענף החסד – נאמר בירושלים ("'והנצח' זו ירושלים"). "יפה את רעיתי כתרצה" – היפי-החסד שייך לתרצה – "נאוה כירושלים", הנוי-הנצח שייך לירושלים. אחר כך "איומה כנדגלות" – דגלי מחנה הצבא. עם ישראל צריך להיות קודם יפה כתרצה, אז נאוה כירושלים, ולבסוף איומה כנדגלות – להפיל אימה ופחד על אויבי ישראל.

43.         יפי תחתון ויפי עליון – כלה תתאה ("כלתה נפשי") ועילאה ("כלה שארי")

כל מה שדברנו עליו עד כה נקרא יפי תתאה. שוב, כתוב בחסידות שיש בכללות שתי מדרגות של יפי. היפי התחתון, יפי תתאה, הוא "כתרצה" – גם עם הפירוש של רצון. ודאי בתרצה יש רצון, כמו כל ארץ ישראל שנקראת ארץ על שם "שרצתה לעשות רצון קונה". כל הארץ היא רצון, ויש עיר מיוחדת של רצון, תרצה, ובקדושה היינו שאנחנו רצויים לה'. כלומר, ירושלים היא על שם היראה ואילו תרצה על שם הרצון. יש משהו ברצון שבא לפני היראה – "יפה את רעיתי כתרצה נאוה כירושלם". גם לפי הפשט, פסוק של שיר השירים, קדש קדשים, ודאי גם פסוק של משיח – סימן שמשיח צריך לתקן את תרצה (עיר הבירה של מדינת ישראל) לפני שהוא מגיע לירושלים, זו ההכנה הראשונה.

עדיין, "יפה את רעיתי כתרצה" הוא היפי התחתון. מהו היפי העליון? "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". מה ההבדל בין זה לזה? מוסבר בחסידות שיש יפי של רצון, של השתוקקות – השתוקקות של הכלה לחתן שלה – "כלתה נפשי", "כלה תתאה" בלשון החסידות (המאמר הראשון של אדה"ז על שה"ש בלקוטי תורה). אבל יש יפי של כלה עילאה, היפי העליון של כלה עילאה, "כלה שארי", שכינתא עילאה – האמונה שדברנו עליה קודם, לא רק ללא שכל אלא אפילו ללא בטול.

על האמונה הזו נאמר "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" (מובא שמום = אלהים, סוד כלי הוי'[39], ביפי זה "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי", אין שום כלי, לא של יש ולא של אין, רק "אני אני הוא"). כשיש עדיין תשוקה מורגשת להתבטל ולהשיג זו המדרגה של "יפה את רעיתי כתרצה". צריכים זאת, כמו שכל עבודת ה' צריכה להיות קודם "אליבא דנפשיה", ורק אחר כך מגיעים ל"לשמה" האמתי, אמונה פשוטה.

44.         יפי תתאה – תשוקת התלמיד להשגת דברי רבו

שוב, כל מצב מוליד יפי. כשרוצים להסביר זאת בחסידות נותנים כזה משל: יש שני סוגי תלמידים אצל הרב, אצל הרבי. יש תלמיד אחד שכולו רצון ותשוקה להשיג – לקלוט ולהשיג את החכמה, השכל שהרבי מלמד. הוא מקשיב לכל הגה שיוצא מפי הרבי, הוא מנסה גם – עוד יותר חשוב, אחרי שהוא קולט – להכליל את כל מה שהוא יודע, כל מה שהוא ידע עד עכשיו, את כל המציאות שלו, בתוך חכמת הרבי. אני לא יודע שום דבר חוץ ממה ששמעתי מרבי, ואם כבר ידעתי משהו – צריך להכליל את כל הידע בתוך החכמה הגדולה שאני שומע מהרבי. כך מוסבר. כשיש כזה תלמיד, שמשקיע את כל הכח שלו בלהשיג ולהכליל כל מה שהוא יודע – איך אומרים יותר מופשט, בנמשל? ששומעים את יחוד ה' ומנסים, עם השכל, להכליל את כל מה שיש במציאות לתוך יחוד ה' – הנסיון הזה, עם כל ההתמסרות שיש בו, מעלה יפי, משהו יפה.

נאמר בצורה הכי פשוטה, יש תלמיד – בדרך כלל רואים יותר אצל ילד קטן בחיידר – שממש משקיע עצמו כמו שצריך, רוצה ומשתוקק להבין, להיות תלמיד טוב. לא יודע כמה כאלה יש, אבל אם יש ילד שבאמת משקיע את עצמו בתמימות – רוצה להבין מה שהרב אומר, ומאמין ברב, שכל מה שהוא אומר זה אמת והוא רוצה להכליל את הכל בדברי הרב, 'שובר את הראש' ברצון להבין – הוא מעלה יפי, זו תופעה יפהפיה ביותר.

אמרנו שכל גילוי של יפי הוא גילוי נקבי, אבל זה יפי שעולה מתוך התשוקה והרצון וההשתדלות להשיג ולהכליל את הכל בתוך ההשגה הזו. כל זה נקרא "יפה את רעיתי כתרצה" – יפי של תשוקה. כשרואים תלמיד משתוקק ללמוד תורה – אין לך דבר יותר יפה מזה, לכאורה. רק שיש משהו יותר יפה מיפי תתאה.

45.         יפי עילאה – מסירות חסיד לרבו

מהו יפי עילאה של "כֻלך יפה רעיתי ומום אין בך"? כתוב שזה ההבדל בין, נקרא לזה, 'מתנגד' ו'חסיד'. התלמיד המשתוקק, שיש לו אהבת תורה באמת, הוא – כמו שהרבי הריי"צ כותב בשיחות שלו – הטבע של היהודי הפשוט הליטאי. אהבת תורה, השתוקקות ללמוד תורה, השתוקקות שהכל יוכלל בתורה. הרבי הקודם מתאר זאת בהתפעלות מבקורו בליטא – ממה הוא התפעל? מיפי, זה סוג נהדר של יפי. מה יכול להיות יותר מזה? אמרנו שזה נקרא יפי של ליטאי, של מתנגד הכי טוב – גם ילד קטן בחיידר מתחיל כך, חייב להתחיל כך, וזה יפה מאד, "יפה את רעיתי כתרצה"[40].

יש יפי של חסיד, מהו? לא שהוא לא לומד מהרבי – הוא ודאי לומד מהרבי, אבל לא זו הנקודה. לא שהוא לא משתוקק לשמוע את דברי הרבי – הוא משתוקק, אבל לא זו הנקודה, הוא במדרגת "כלה שארי" ולא ב"כלתה נפשי". "כלה שארי" הוא 'אויס' – חסיד הוא מסור. הוא לא יש ולא אין, הוא רק רבי.

שוב, יש תלמיד שמשתוקק לחכמה ומאמין שהכל נמצא בה (אך, אליבא דאמת, כתוב בדא"ח שלא כל מה שיש במציאות אפשר להכליל בחכמה, כלומר שיש ביפי זה איזה מום נסתר, איזו נקודת מציאות, איזו חוית חיים, שאינה נכללת – אינה מסוגלת להכלל – ביחוד שעל פי שכל), ויש אחד שכבר עבר את זה – חייבים לעבור את השלב הראשון. יש מאמר של אדמו"ר הזקן שיש חסידים שלא עברו, בפשט, את השלב הראשון – הוא כותב שקבל מהבעש"ט שיהודים אלה עברו זאת בגלגול קודם, אז היו 'מתנגדים', תלמידי חכמים גדולים, וכעת יכולים להיות חסידים. הוא כותב שמי שלא היה 'מתנגד' בגלגול הקודם חייב להיות 'מתנגד' בגלגול הזה – אי אפשר לקפוץ, לדלג. שוב, יש יפי של חסיד – אחד שהוא מסור לגמרי, הוא לא יש ולא אין אלא רק רבי – עליו נאמר "כלך יפי רעיתי ומום אין בך".

46.         "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" – הכרת היפי העליון

כתוב שעד שאברהם אבינו לא ירד עם שרה למצרים הוא לא הכיר שהיא יפת מראה. רש"י מביא שלשה פירושים ל"הנה נא ידעתי וגו'". הפירוש הפנימי, לפי הדרוש הנ"ל בחסידות, הוא שלא הכיר בה שהיא בדרגת היפי העליון שלא משתנה. אחד הפירושים של רש"י הוא שאצל כל אשה, כל אדם יפה, היפי מתקלקל מטורח הדרך, אבל היא עמדה ביפיה. יש לה יפי של "אני הוי' לא שניתי", יפי של חסיד שאין בו שינוי כי אין בו כלום, שום ישות וגם שום בטול, גארנישט מיט נישט. הוא הכיר שיש בה את היפי העליון, "כלך יפה רעיתי ומום אין בך", הוא הבין למפרע את כל הסיפור – לשם מה היה רעב? בשביל מה היה צריך לרדת למצרים? הוא כבר מנבא את הנסיון של "ותֻקח האשה בית פרעה", ורק רוצה שלא יהרגו אותו. לכן הוא אומר לה "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך".

47.         ארץ ישראל – הגוף לגילוי האלקות על ידי התענוג

למה היה רעב בארץ? עד אז לא היה רעב אף פעם בעולם, עד שאברהם הגיע לארץ בצווי ה'. על פי פשט הרעב הוא נסיון, אבל כתוב בחסידותלג משהו הרבה יותר עמוק – שבזכות אברהם אבינו שהגיע לארץ ומכחו נעשה רעב בארץ. מה זאת אומרת? בזכות שאברהם הגיע נעשה רעב? מה הקשר? כתוב שארץ ישראל היא המלכות של הקדושה, המקום שמסוגל לקבל בו את גילוי אור שלמות ה', שהכל הוא ה'. רק שלשם כך צריך ישוב הארץ בשלמות, צריך גם את שיתוף הפעולה של האמת והיפי – האיש והאשה, אברהם ושרה וכך כל איש ואשה בעם ישראל, הרבה משפחות, הרבה "שכינה ביניהם בארץ ישראל" – ואז ארץ ישראל היא הכלי לקבל את הגילוי של עצמותו יתברך.

זה על דרך היחוד של נשמה וגוף – גילוי אור ה' הוא נשמה וארץ ישראל היא גשמיות, היא גוף. איך נעשה יחוד הנשמה והגוף? על ידי ממוצע, שהוא בעצם דבר צדדי, לא הנשמה ולא הגוף אלא תענוג מדבר צדדי, על דרך אכילה ושתיה. שוב, כדי לחבר את הנשמה והגוף צריך ממוצע שהוא לא חלק מהנשמה ולא חלק מהגוף, אלא משהו צדדי שמשמש ממוצע לחבר את הנשמה והגוף יחד (היום קוראים לזה זרז). איך? על ידי שהוא ממציא תענוג – רק תענוג יכול להדביק את ההפכים של הנשמה והגוף. גילוי התענוג הזה שייך בעיקר לשרה אמנו, כמו שהסברנו קודם – היא היפי והיא התענוג, היא מעלה את כל התענוג שבכל העולמות למעלה.

רק מה? כתוב "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ" – הכנעני היה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, ולכן אברהם לא היה מסוגל ליישב את הארץ כדבעי כדי לגלות את הכח שיש בה להכיל את יחוד שלמות היכולת של הקב"ה, שיאיר בארץ לגמרי. הוא יכול לגלות כעת בארץ את הגילוי רק בדרך מעבר, אבל לא מסוגל לגלות זאת בדרך קבע כי "הכנעני אז בארץ". איך אני יודע שפעל בדרך מעבר? כתוב "ויעבר". זו כוונה שלמה בכתבי האריז"ל, יחוד עב-ריו, חסד-גבורה – עיקר שלמות ה' הוא שכולל את החסדים והגבורות כאחד ממש. איזו הארה של "ויעבר" אברהם פעל, אבל לא יכול היה לפעול בשלמות.

48.         "ויהי רעב בארץ" – ראשית הבראת ארץ ישראל על ידי ביאת אברהם

מה הוא כן יכול היה לפעול בארץ? אם הגוף כל כך חלש שהנשמה כמעט ומסתלקת ממנו הוא כמו מת, ואז הוא גם לא מרגיש רעב (ידוע הווארט של הצ"צ ושל הרוז'ינער "בתשעה באב מי יכול לאכול", אין בו שום תיאבון, שום הרגשת רעב). מתי אדם מתחיל להרגיש רעב? כשחולה מתחיל לרעוב זה סימן טוב. כשהגוף כבר מתעורר לקבל תענוג מהאוכל, שהתענוג בעצם הולך לחבר כעת את הנשמה שלו עם הגוף שלו – להבריא אותו. לכן קוראים לכך סעודת הבראה, שהאוכל מבריא את החולי.

כשאברהם מגיע לארץ ישראל, שהיא הגוף שמסוגל לקבל את אור אחדות הוי' ושלמות הוי', מה הוא פועל בה? הוא לא יכול להאכיל את הארץ לגמרי, בגלל הכנעני שנמצא כאן, אבל מיד אחרי שכתוב "והכנעני אז בארץ" (ובונה שני מזבחות, אחד "להוי' הנראה אליו" ואחד "להוי'" סתם [על ידי "ויעתק משם", שהגיע למדרגת עתיק], אחד לגילוים ואחד לעצמות) כתוב "ויהי רעב בארץ" – עד כאן לא היה רעב בעולם בכלל, אבל בזכות שאברהם התחיל להאיר את סגולת הארץ היא נעשתה רעבה לה'. הרעב הוא סימן ראשון של הבראה ("בהבראם" אותיות באברהם ולשון בריאות) – משהו עצום שאברהם אבינו פעל את הרעב בארץ.

49.         העלאת התענוג לארץ על ידי ירידת שרה לבית פרעה

אבל מה? צריך שכל התענוג יהיה באלקות ויומשך לתוך הארץ הזאת. לאיפה התענוג נפל בשבירת הכלים? עיקר התענוג בעולם נפל לתוך ערות הארץ, ארץ מצרים. רק בארץ ישראל היה רעב, כי רק ארץ ישראל רעבה לתענוג האלקי, אבל אי אפשר להמשיך אותו לארץ אם לא תעלה את כל התענוג מכל העולם – אז אפשר לזווג את האלקות עם ארץ ישראל. כאשר "ויהי רעב בארץ" אפשר להעלות אליה את התענוג הנפול, ולכן צריך לרדת למצרים, אבל מי מסוגל להעלות את התענוג? רק שרה, לא אברהם. לכן היא צריכה להגיע לעומק הקליפות, "ותקח האשה בית פרעה".

כמו שיפי מופיע כאן לראשונה בתורה, כך גם שרש נגע – "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם". ידוע בספר יצירה ש"אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע". כדי להוציא את הענג, כח של "על דבר שרי אשת אברם", צריך "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו".

50.         ה"נא" הראשון בתורה

צריך לשים לב שיש עוד מלה פשוטה שמופיעה לראשונה כאן בסיפור – "נא", "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את... אמרי נא אחתי את", פעמיים נא, בגימטריא אמונה. עד הסיפור הזה אף אחד בעולם לא תקן את הדבור שלו שיהיה דבור של בקשה, של "נא" ("אין נא אלא לשון בקשה" – ראה רש"י על "קח נא את בנך וגו'" בעקדת יצחק), עד שני המשפטים האלה של אברהם לשרה. במשפט השני, "אמרי נא אחתי את", אני מבין שזו בקשה – מבקש ממנה לעשות לו טובה גדולה, "למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך".

אבל מה לגבי ה"נא" הראשון? "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" – מה הוא מבקש? מה אומר ה"נא" שם? זו הפעם הראשונה שיש "נא" בתנ"ך! כל "נא" אמור להיות מובן, לשון בקשה, אבל כאן, בפעם הראשונה, זה לא מובן (בחינת תהו, כתר, שקודם לתיקון, חכמה, כנודע). "הנה נא" בגימטריא פלא, יש איזה פלא במשפט הזה. קודם כל, אומר שהוא כבר מקדים לשרה אשתו שבגלל היפי שלך, בגלל היפי במדרגה העליונה של "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" – וממילא כעת משיג שרק לה יש את הכח להעלות את כל התענוג שבעולם, כי היא במדרגה העליונה של יפי, על דרך "אני הוי' לא שניתי", ולכן גם בבית פרעה יהיה "וינגע הוי' [שם הוי' דווקא, שם הרחמים] את פרעה נגעים גדלים וגו'" – תהיה לו בקשה ממנה.

51.         ראשית דבורו של אברהם לשרה – אוירה של בקשה

אברהם עוד לא אומר מה הבקשה, אבל ב"הנה נא" הוא כבר מקדים אוירה של בקשה. בשכינה ביניהם יש פרק "דברי אהבה וחסד", איך איש צריך לדבר עם האשה. אחד הכללים שכל פעם שהבעל מבקש מהאשה לעשות לו משהו – כוס קפה, או לא משנה מה – הוא קצת אומר, מפקד, אבל הכל צריך להיות בנימה של בקשה ותחנונים. את מה זה מתקן בנפש? את ספירת הנצח של הדבור. יש בדבור אהבה – דברי אהבה לאשתו; יש בדבור גבורה – שמעביר איזו בקורת; יש בדבור תפארת – שמפאר אותה כמה היא יפה (גם, ובעיקר, במעשיה); יש בדבור נצח – שאומר לה משהו לעשות; יש בדבור הוד – שמודה על מה שהיא עשתה (לכן הולך עם חסד, הוא מודה לה על החסד שהיא גמלה אתו). את כל סוגי הדבור צריך לתקן – פרק חשוב ועיקרי בשכינה ביניהם – אבל תקון הנצח הוא שיהיה כל דבור-פקודה עם "נא". לכן מתחיל כאן, מאד משמעותי שה"נא" מתחיל מהדבור של אברהם ושרה.

בעצם, האם שמענו בכל התורה כבר דבור מאברהם לשרה? אנחנו קצת מכירים אותם, אבל זו הפעם הראשונה שהוא מדבר אליה. שתי המלים הראשונות שהיהודי הראשון אומר לאשתו, היהודיה הראשונה, הן "הנה נא"[41]. יש איזה גילוי, "הנה" – אם אין גילוי לא צריך לדבר (הרי צ"ל "פתח פיך ויאירו דבריך" בגילוי אור כי טוב) – ואז "נא", לשון בקשה. הוא עדיין לא מבקש שום דבר – רק הולך לבקש – ורק אומר עובדה, "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", אבל כבר מקפיד על מלת הבקשה. זה ממש סיפור של תיקון הדבור (תיקון השלום בית בין האיש והאשה).

52.       ו. השמטת נסיון אור כשדים – הדאגה לתדמית איש החסד של אברהם

53.         ראשית דרכו של אברהם אבינו

אחרי כל ההסבר העמוק בחסידות מה קורה כאן בסיפור, נחזור להתחלה: למה התורה לא כותבת את האמת (הרי התורה כולה אמת – "אין אמת אלא תורה"), למה התורה לא רוצה להדגיש את מדת האמת, של אברהם – אברהם אבינו ששובר את הצלמים של אבא שלו. אף על פי כן, חז"ל מאד מדגישים זאת ואומרים שמעשה זה הוא יסוד היסודות שלו – "ראשית דרכו של היהודי הראשון[42]" כמו "ראשית דרכו של גואל ישראל"[43]. ידוע שיש ברמב"ם 'תחרות' מי איש המעלה הכי גדול בישראל – משה או אברהם. לכל אחד יש מעלה, ולכל אחד יש את "ראשית דרכו".

54.         תסכולו של אברהם

נחזור לפסוק "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם". מה הוא עשה בשכם? רש"י כותב שהוא התפלל על שמעון ולוי. אתה נכנס לארץ ישראל, ומה הדבר הראשון שאתה עושה? מתפלל על שמעון ולוי. אני מבין את זה קצת – יהודי שנכנס לארץ צריך לכבוש אותה. הוא רואה ברוח הקדש שיש לו שני נינים שיעשו במסירות נפש פעולת כיבוש, אז הוא הולך לאותו מקום ומתפלל שיצליחו, שינצחו.

בסדר, אבל יש פה משהו יותר עדין ויותר עמוק. אברהם אבינו הוא היהודי הראשון, והסברנו קודם שלהיות יהודי ראשון הוא להיות נרדף ראשון – רודפים אותו להרוג אותו מאז שהוא יוצא לאויר העולם. "האלהים יבקש את נרדף" – אלקים רוצה אותו – זה אברהם אבינו. כמו שאברהם אבינו הוא הנרדף הראשון והמאמין הראשון הוא גם היהודי המתוסכל הראשון.

מה התסכול שלו? כמו שאמרנו קודם, הוא בא לארץ ומתוסכל מכל צד, מקדימה ומאחור. הוא לא יכול להשאר באור כשדים או בחרן – ה' אומר לו "לך לך אל הארץ", בלי לגלות ישר לאן. הוא בא לכאן, ומתחיל להבין שהיא הכלי-הגוף לקבל את גילוי עצמותו יתברך, אבל לא יכול ליישם זאת. עיקר התסכול שלו שהוא בא לארץ – ה' מבטיח לו את הארץ, וגם שיהיה לו זרע (אחרת לא שוה כלום) – אבל הוא לא יכול ליישם זאת. מי שלא יכול ליישם את יעודו הוא מתוסכל. יש לו חזון משיחי – אברהם אבינו הוא דמות של משיח, מלחמות המלכים הן מלחמות של משיח (כפירוש הרמב"ן) – ולא יכול ליישם זאת. גם משה רבינו היה מתוסכל, כנראה כי הוא בן של אברהם. היהודי הראשון מאד מתוסכל.

55.         אריכות אפים מקיום בפועל של מצוות כיבוש הארץ ושירוש עבודה זרה

כתוב שהאבות קיימו את כל התורה כולה עד שלא נתנה – אברהם אבינו קיים את כל המצוות, אפילו עירוב תבשילין (מצוה מדרבנן). מה עם המצוה (דאורייתא) "לא תחיה כל נשמה"? מה עם "החרם תחרימם"? מה עם כל המצוות לשבור ולהרוס עבודה זרה ולשרש אחר כל עבודה זרה בארץ? הרי זה בדיוק מה שהוא התחיל לעשות בחוץ לארץ בראשית דרכו. הוא בחור אמתי – בן שבעים וחמש, אבל זוכר טוב שהתחיל את הקרירה בשבירת הפסלים – ויש מצוה בתורה, בארץ ישראל (שזה עתה הגיע לכאן) יותר מכל מקום אחר, לשרש אחר עבודה זרה. יש מצוה בארץ ישראל להרוג את הכנענים. אברהם אבינו מקיים את כל התורה כולה עד שלא נתנה, למה לא קיים מצוות אלה?

כתוב בחסידות שאת המצוות האלה אפשר לקיים רק לאחר שעם ישראל קיים וחי בארץ על פי הנהגת התורה – כלל מאד חשוב. הרי המצוות האלה נתנו במתן תורה. כתוב שאברהם קיים מצוות גם לפני מתן תורה, אבל כדי לקיים את המצוות האלה בפועל ממש חייב להיות עם ישראל שחי לפי הנהגת התורה. כך כתוב. היות שאצל אברהם אבינו היה לפני מתן תורה, ולא היה עדיין עם ישראל שחי לפי הנהגת התורה, הוא רצה לקיים את המצוות – הוא לא רק חסד אלא גם אמת, והאמת מחייבת את המצוות האלה – אבל לא היה יכול. אז איך כתוב שקיים את כל המצוות? קיים ברוחניות ככל יכולתו, אבל בגשמיות לא היה יכול. מה זה פועל אצלו בנפש? תסכול.

מה זה אומר לו? כל עשרים הדורות הראשונים של האנושות הם להודיע (לאברהם, שקבל שכר כולם, היינו תודעת כולם, תודעת עיקר מדתו של הקב"ה –) ארך אפים. לפני "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" כתוב "כה יהיה זרעך" כמה שוה? ארך אפים. כה יהיה זרעך, אבל צריך להמתין, צריך להתאפק. אברהם אבינו הוא בשוונג, לך לך, מגיע לארץ במסירות נפש, "ויעבר אברם בארץ", הוא מרגיש את הפוטנציאל ומאיר טפה הארה מהתכל'ס, אבל לא יכול ליישם הוא כבול, מתוסכל לגמרי. מה העבודה שלו? ארך אפים. גם שכינה ביניהם. למה? כי "והכנעני אז בארץ".

56.         מה כתוב על אברהם בויקיפדיה?

נחזור: מה קורה לאמת של אברהם אבינו? הוא התחיל עם אמת, ופתאום נעשה מרכבה למדת החסד – מה קרה לכל המלחמה שלו? באמת רואים במלחמת המלכים שהוא גבור חיל, הוא הורג ואחר כך דואג מכל אלה שהוא הרג. למה ה' אומר לאברהם אבינו "לך לך מארצך"? אחרי שאברהם אבינו שבר את הצלמים של אבא שלו כתבו עליו בכל העיתונים, הכפישו אותו לגמרי – ראית אחד כזה שכל כך לא מכבד את אבא שלו, ובכלל שהוא מופרע לגמרי, אנטי חברתי לגמרי. יש פה נער מופרע, שגם מזלזל בכיבוד אב, משהו איום ונורא. זה היה כתוב בכל הכותרות.

אפשר לחשוב שזה יעבור, שהרושם הזה יעבור, ההכפשה של העיתונים – אבל לא, כי כתבו את זה גם בויקיפדיה. לא יעזור לו שום דבר, כי ברגע שמישהו יחפש "אברהם" הוא יפתח את הויקיפדיה ויראה, גם עשרות שנים אחרי זה (ואפילו אלפי שנים אחרי כן), שאברהם בגיל צעיר שבר את הצלמים של אבא שלו, הרס לו את החנות, מקור פרנסתו, והתמרד נגד החברה המתורבתת לגמרי.

57.         דאגת התורה לתדמית אברהם

התורה חוסכת, דואגת לתדמית של אברהם אבינו – איך אני יודע שזו לא סתם בדיחה? הפסוק האחרון של פרשת נח, "וימת תרח בחרן" ששים שנה לפני שהוא מת – למה היא כותבת כך? כדי לכסות על אברהם אבינו, שלא יוציאו עליו לעז (שהוא הרבה פחות חמור מהלעז על שבירת הצלמים כו') שעזב את אביו לעת זקנה ולא קיים כיבוד הורים – לא משנה שאבא שלו 'מוסר', שרצה להרוג אותו.

למה התורה לא מספרת על אור כשדים? למה ה' שולח אותו לארץ ישראל? אולי תתרחק, תגיע למקום אחר, ישכחו מהעבר שלך, מהעברינות שלך. הכל עולה בקנה אחד – כולי האי ואולי, יש איזה סיכוי לתיקון תדמית. עד שבסוף ה' שנה לו את שמו (ומעתה כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, משא"כ לגבי יעקב כו'). אם תחפש אותו בויקיפדיה לפי שמו המקורי אברם תקרא את אותו סיפור של שבירת הצלמים וכו' אבל אברהם זה כבר מישהו אחר (והוא ע"ד "אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד"). אבל בסוף אפילו זה לא עוזר (הויקיפדיה מספיק חכמה לעשות לינק בין אברם לאברהם, ולהודיע שהכל אחד – "אחד היה אברהם" – והוא בעצם מקרא מלא בתחלת דברי הימים "אברם הוא אברהם"[44]). זו הסבה האמתית לכך שכל הסיפור של אור כשדים לא כתוב בפירוש בתורה. זה משהו פנימי – זה קשור לתסכול של אברהם אבינו.

58.         מעבר אברהם מאמת לחסד

כל צדיק וצדיק ("ועמך כלם צדיקים") מקרין אמת (שעל כן נקרא בזהר זכאי קשוט), אבל אחר כך אומרים לך שוויא שוויא, עוד לא הגיע הזמן בשביל האמת – בינתים האמת מושלכת ארצה, ועד שהאמת תצמח צריך המון המון סבלנות. מה עושים בינתים? רק חסד[45]. כמה שהוא מתחיל באמת לאמץ את מדת החסד, עדיין זוכרים לו את העבר שלו, את האור כשדים שלו[46].

בכל אופן, יש כאן מוסר השכל אמתי: אתה מתוסכל, אתה רוצה לחולל אמת בעולם, לשרש אחר עבודה זרה, להרוג את כל ג קליפות הטמאות לגמרי – ז עממין – אבל "והכנעני אז בארץ", עוד לא הגיע הזמן. מה קורה אם "והכנעני אז בארץ"? יש תהליך, שמתחיל מרעב. תפעל בתוך המציאות רעב, כמו לעתיד לבוא שיבוא מלך המשיח, אז "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר הוי'". אתה יכול להתחיל לפעול שיהיה רעב בארץ, ואחר כך צריך את אשתך הצדקת שבמסירות הנפש שלה תהיה מוכנה אפילו להלקח לבית פרעה כדי להעלות את כל היפי והתענוג שבעולם – היפי שלה מוקדש רק להעלות את הכל לה' אחד. זה מה שאתה יכול לעשות בינתים.

קודם הוא אומר "אמרי נא אחתי את", אל תקשרי בינינו – בחסידות באותו מקום כתוב כך, שאם ידעו שאני האיש שלך ידעו שהתענוג שלך משועבד לקדושה, אבל אם את רק אחותי (מוסבר באריכות ההבדל בין אחותי לאשתי) אז לפי דעתם הם לא צריכים להרוג אותי. אם את אשתי, כדי לקבל ממך את התענוג הם חייבים להרוג אותי – שלא תהיי משועבדת לקדושה בתענוג שלך. אבל אם את רק אחותי לא יהרגו אותי, ולכן "אמרי נא אחתי את". אבל בסוף כתוב "ויעל אברם הוא ואשתו" – כשעולים ממצרים היא כבר לא אחותו אלא אשתו, מתגלה שהיא אשה, ובאמת מעלים את כל ההון, את כל הניצוצות, שהצליחו להעלות ממצרים.

59.       ז. ד"ה "זאת חקת התורה" עדר"ת

60.         גילוי העצמות בדבור ובאור הפנים

נסיים את כל זה עם ווארט מתוך המאמר של ע"ב השבוע (בעצם הכל אותו הדבר): אמרנו שהאיש הוא אמת והאשה היא יפי וביחד הם ישראל. עיקר המאמר השבוע הוא ההסבר שיש שני דברים שמגלים את העצמות. אחד הוא דבור – בדבור אפשר לגלות את עצמות הנפש הרבה יותר מאשר במחשבה, "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם", ומי שזוכה לשמוע את דברי הרב זה באין ערוך מקריאת הדברים בספר (כמו שכתוב בהקדמת התניא), אף שכתוב "אותיות מחכימות". השמיעה מהרב היא באין ערוך יותר, כי יש התפשטות העצמות של הרב בדבריו.

יש עוד דבר שמגלה את העצמות – אור הפנים והארת שם מה החדש שמתגלה מהמצח (הוא לא מחלק בין שני הדברים האלה) – וגילוי אור הפנים מגלה את העצמות יותר מהדבור, רק שאור הפנים מגלה את עצם העצמות בדרך בקיעה, ואילו הדבור הוא רוחני. הדבור מגלה רק את התפשטות העצמיות של מדות הנפש, ואילו אור הפנים מגלה – בדרך בקיעה, סוג של צמצום, אבל לא צמצום של העלם, כי יש בו גילוי רב – את האור העצמי של הרב, לכן יש מה לקבל ממנו יותר מאשר מהדבור.

אור הפנים הוא יפי – "מלך ביפיו תחזינה עיניך", "הוד מלכות". הוא נותן משל, מסביר חזק במאמר, שאם המלך נוכח בשעת מלחמה – רק לראות את פניו נותן כח ועז לחילים למסור את הנפש, יותר מכל דבור שלו, גם הדבור הכי עמוק שיבוא מעומקא דעומקא, שגם יש בו התפשטות העצמיות של הנפש. התפשטות העצמיות של הנפש בדבור לא תפעל כח עצמי של מסירות נפש ממש כמו כשרואים את פני המלך. כך גם לגבי רב, רבי אומר שאם הייתי רואה את פני רבי מאיר הייתי מחודד יותר – כך אני מחודד יותר מחברי כי ראיתי את אחוריו. סימן שראית פנים היא יותר מדבור ודבור הוא יותר מכתב, יותר ממחשבה – זה מהלך המאמר.

61.         תוספת ה לאברהם – כח השפעה ל"המון גוים"; תוספת ה לשרה – כח הולדה

איך נקח את כל המאמר ונסביר את זה לגבי כל מה שדברנו בפרשת לך לך? אלה האמת והיפי. האמת, שהאיש משדר, היא התפשטות העצמיות בדבור. אברהם אבינו מקבל ה בשם, וגם שרי מקבלת ה – ה-י שלה מתחלקת ל-ה ו-ה. אדמו"ר הזקן מסביר[47] שה-ה של אברהם וה-ה של שרה הן שתי פעולות שונות. אברהם לא יכול היה להוליד את יצחק, "זרע אמת", בגלל הערלה שלו – ברגע שירדה הערלה הוא יכול להמשיך אותו. החידוש של אדמו"ר הזקן הוא שזה לא תלוי ב-ה שנוספה לו. אם אברם, בלי ה-ה, היה מקיים ברית מילה – כבר היה יכול להוליד את יצחק. זאת אומרת שה-ה שלו היא תוספת לצורך משהו אחר.

ה-ה של שרה היא הפוכה – כל זמן שהיא נקראת שרי, ב-י, היא אכן מולידה באצילות, אבל לא מסוגלת להוליד בעולמות התחתונים בי"ע. ברגע שמוציאים ממנה את ה-י ונותנים לה ה היא מסוגלת להוליד את יצחק למטה, בעולם הזה. יוצא שה-ה של שרה היא הכח שלה להוליד את יצחק בקדושה כאן.

אבל אצל אברהם הכח להוליד את יצחק הוא ברית המילה, ומה ענין ה-ה? כתוב בפירוש בתורה שהיא כדי לעשות אותו "אב המון גוים" – ה-ה של המון – היא הכח שלו להשפיע לכל העמים, ע"ד "את הנפש אשר עשו בחרן" ויותר מזה, "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא בשם ה' לעבדו שכם אחד". איך הוא משפיע על הגוים? מכח הדבור שלו – ה-ה שלו. כמו שכתוב "אין אשה אלא ליפי" גם "אין אשה אלא לבנים" ו"אין אשה אלא לתכשיטי אשה". עיקר כח ההולדה של הבן הוא של האשה – יותר חידוש במה שקורה ברחם האם ממה שקורה בזרע האב. זה היפי, כח לידת הבנים, זה כח האמונה – "איהי אמונה" בגימטריא בנים.

62.         אמת – כח הדבור; יפי – אור הפנים

היפי הוא בדרך בקיעה, שיש בו גילוי העצמיות יותר מדבור. מעלת הדבור שהוא רוחני, לא אור שבוקע ויוצא מעור הפנים, ויש בדבור גם שכל. באור הפנים לא מקבלים שכל (רק רואים תוצאה של שכל הרב, כמ"ש "חכמת אדם תאיר פניו"). מה ההבדל בין שני הדברים? שתי מדרגות היפי שדברנו. כעת אומרים שגם אמת היא יפי. היפי של הדבור קשור לשכל, יפי של תרצה, יפי של 'מתנגד', של ילד שקדן ומסור, אבל היפי של החסיד שכולו רבי הוא עצם אור הפנים, ההוד. הוא כותב במאמר שהיפי של דבור הוא הדר, אך היפי של הוד – ללא שום תכונה – הוא עיקר היפי, היפי של שרה, "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" ו"יפה היא מאד".

אם כן, בעצם שתי הבחינות של המאמר – התפשטות העצמיות שנמשכת בדבור וגילוי העצמי שבאור הפנים, שבכל אחד מעלה לגבי השני, ובכל אופן עיקר העצמי הוא באור הפנים, שנותן מסירות נפש ממש (מעורר את היחידה שבנפש) למי שמסתכל בפני המלך – הן בחינת הדכורא והנוקבא של המלך, האמת של המלך לעומת היפי שלו. יש מעלה עצומה ביפי, שהיא עיקר החידוש של פרשת לך לך – "לך לך" בגימטריא יפי, שאף שנאמר לאברהם עיקר היפי הוא של שרה.

63.         רכוך האמת בנישואין ליפי

מוסר ההשכל שהיות שה' השליך את האמת לארץ צריך הרבה ארך אפים – לא ימחקו לך מויקיפדיה ששברת צלמים או שהרגת מצרי. הריגת המצרי של משה רדפה אותו כל החיים, כך כתוב בזהר – הרג מצרי שהיה מגיע לו. כמו ש"ראשית דרכו" של משה רדפה אותו, כך גם אצל אברהם אבינו. צריך ארך אפים. קודם כל, האמת צריכה להתחתן – אין אמת לבד, צריכה להתחתן עם היפי, אז יהיה ישראל. כדי להתחתן צריך שהאמת תתרכך ובמדה מסוימת אתה, אברהם אבינו, תכיר בעצמך שבאמת אתה מרכבה למדת החסד (זה הגדלות האמיתית שלך – מה שאתה "האדם הגדול בענקים", במעניקי חסד לכל העולם כולו). התכל'ס שלך היא החסד.

יהיה לך נכד, "ליעקב אשר פדה את אברהם", שיהיה מדת אמת. גם אצלו לא רואים כל כך שהורג גוים ומשרש אחר ע"ז (חוץ מאשר לאחר כיבוש שכם שלא מרצונו, היינו שפעל זאת לבטל ע"ז בהשראת הגבורה ומדת האמת של שני בניו שמעון ולוי). הוא אמנם מדת האמת ("תתן אמת ליעקב"), אבל מתחיל מאברהם ("חסד לאברהם") תכיר בעצמך שאתה בעצם מרכבה למדת החסד, וה-ה שלך היא כדי שתהיה "אב המון גוים" לכל העולם כולו. קשה להיות "אב המון גוים" עם המאמר בויקיפדיה כולם בודקים קודם כל מי אתה. לא פשוט כעת להיות אב המון גוים, אבל זה מה יש.



[1]. הערך הממוצע של ז תבות בקשת הגשם "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה" הוא מקום ("הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו") שעולה ו פעמים אל (כנגד ו"ק המקום) ושם הוי' ב"ה ברבוע פרטי (י ברבוע, ה ברבוע, ו ברבוע, ה ברבוע). בקדושת כתר, לפני שאומרים "ברוך כבוד הוי' ממקומו" אומרים "איה מקום כבודו להעריצו". הורדת גשמים לברכה על פני האדמה היא בסוד אורות דתהו הנמשכים בכלים בתיקון, כמבואר במ"א (בסוד 'תיאורית הכאוס' – תהו = "להעריצו", ג"פ 137 כו'). כל אחד משני הלשונות הנ"ל – "איה מקום כבודו להעריצו" "ברוך כבוד הוי' ממקומו" – הוא כפולה של ז, וביחד = ז פעמים "הוי' אלהינו הוי' אחד" (שעולה מקום ובמילוי ובמילוי המילוי עד"ז: מקום מם קוף וו מם מם מם קוף וו פא ואו ואו מם מם [ד אותיות האחרונות = מקום]!), וד"ל.

[2]. ז מרחשון = תורה (= גמילות חסדים = רצוא ושוב וכו') = יג פעמים זמ, ר"ת ז מרחשון. ז חשון = ז פעמים גן. זמ (המספר הראשוני ה-יו) = בטול, גן (המספר הראשוני ה-יז) = זכוך, וביחד = יפי (שלמות של יפ"י, ראה להלן באריכות אודות סוד היפי והקשר שלו לפרשת לך לך, הפרשה שבה חל ז' מרחשון), כאשר זוג המכפילים, יג ו-ז, שהם בסוד זכר ונקבה (כמבואר במ"א) = י ועוד י, ודוק (כל ארבעת המספרים הראשוניים הנ"ל = 120 – "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", ואז מתחילה ירידת הגשמים).

[3]. וראה גם סוד הוי' ליראיו שער "טל ומטר בתורה".

[4]. "וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים". "וגם [ז ברבוע] ללוט ההלך [ע"כ ח"פ חיה] את אברם [עוד כח פעמים חיה]" = 828 = לו פעמים 23, חיה = ד פעמים אור (סוד צפנת פענח כנודע). "צאן ובקר ואהלים" = ישראל (אמת יפי, כמו שיתבאר; צאן בקר אהלים [ר"ת צבא] = תענוג = 23, חיה, ברבוע = "אין אשה אלא ליפי", כמו שיתבאר). יחד (כל הפסוק ללא תבת "היה") = 1369 = 37 (הבל – "הבל היפי") ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (זה רוחו של מלך המשיח, שיוצא מבנות לוט). "ללוט... אברם" = אליעזר (עבד אברהם), שיח חיילי אברם במלחמת המלכים (סוד "וכל שיח השדה טרם יהיה וגו'" שרומז למלך המשיח כנודע).

[5]. בראשית יג, ה.

[6]. ראה סה"מ עת"ר ד"ה "ואברהם זקן" וביין משמח ח"א שער שני בתורה "גורעין ומוסיפין ודורשין".

[7]. לט הוא טל הפוך, והוא לשון קללה כנודע. ובכל זאת הימצאות הטל בלוט דווקא רומזת לסוד הנ"ל (הערה ד) שמלך המשיח יוצא מלוט, משתי הפרידות הטובות היוצאות ממנו, רות המואביה ונעמה העמונית, והוא עיקר הרז של התורה, הרז שגם נתגלה לאברהם אבינו ושעל כן היתה לו מסירות נפש להציל את לוט.

[8]. ראה שער הפסוקים, ספר הליקוטים ולקו"ת לאריז"ל על פרשתנו (שלוט הוא אחורים-הארה דשם מה), וכן הובא בכ"ד בדא"ח (ראה למשל תו"א פרשתנו יא, ד).

[9]. ראה עבודת הלוי לך לך ד"ה "ומלכי צדק מלך שלם"; וירא ד"ה "להבין מה שנאמר זעקת סדום ועמורה".

[10]. ששם טמונה, בשבי, נשמת משיח וכנ"ל.

[11]. פל"ז (בשם ע"ח שכ"ו) ופל"ח.

[12]. ועד שלעתיד לבוא הנשמה תיזון מהגוף (באורח רז – רזין דרזין דאורייתא).

[13]. כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אותיות לא ו-שטו ובכ"ד.

[14]. הביטוי "והנה דבר הוי' אליו" מופיע פעמיים בתנ"ך, כאן, אצל אברהם אבינו, ואצל אליהו הנביא בבואו להר חורב, "והנה דבר הוי' אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו" ("והנה דבר הוי' אליו" = משה, סוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"; הפעם הראשונה שנאמר "דבר הוי'" בנ"ך הוא בפסוק "ושמואל טרם ידע את הוי' וטרם יגלה אליו דבר הוי'" = "והנה דבר הוי' אליו" פנים ואחור, ה פעמים משה!). בפסוק של אליהו יש תופעה מעניינת ביותר: "מה לך פה אליהו" = "דבר הוי'" (סוד עסמ"ב, עב סג מה בן, ד המילויים העיקריים של שם הוי' ב"ה, שכנגד ד אותיות השם עצמו ושעולים ד פעמים חן). ועוד, "מה [לך פה אליהו]" היינו שם מה מפורש, וכן "[מה לך פה] אליהו" היינו שם בן, נמצא ש"לך פה" = יחוד עב סג (יחודה עילאה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", "הנסתרֹת להוי' אלהינו", "לך" כנגד עב ו"פה" כנגד סג, וד"ל), ודוק. שני "דבר הוי'": "לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך" ועוד "מה לך פה אליהו" = 2220 = 60 (23 ועוד 37, חיה ועוד יחידה, חתך הזהב של 60) פעמים 37 (יחידה). "והנה דבר הוי' אליו לאמר" (הנאמר באברהם אבינו) "והנה דבר הוי' אליו ויאמר לו" (הנאמר באליהו הנביא) = 1254 = 19 פעמים "והנה". אברהם אליהו = 300, ש (סוד ה-ש של משה, שבתוך ה"מה" שלו), כד במשולש = רוח אלהים וכו'.

[15]. "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" = 696 = עתיק יומין = שמשון (שנקרא על שם קונו) = "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (הדבור השני של עשרת הדברות, ששמענו מפי הגבורה) = ג פעמים "דבר הוי'" (עסמ"ב כנ"ל) = יב פעמים חן, כמבואר סודו במ"א.

[16]. "תשורי מראש אמנה" ר"ת אמת (למפרע) – יחוד "איהו אמת ואיהי אמונה", ראה לקמן.

[17]. יש במשנה (לפי גירסת אדה"ז בסידור) 13 תבות ו-59 אותיות, כנגד יג מדות הרחמים (גילוי אור הכתר-עליון), אותן עורר אברהם אבינו על ידי עמידתו בעשרה נסיונות, שבהן נט אותיות! "עשרה נסיונות" = 1157 = 13 פעמים 89 – אחד פעמים גוף (שני מספרי 'אהבה'), ללמד שתכלית הנסיונות היא שהאחד יאיר בגוף. אחד גוף בה"פ = ז חשון (ז פעמים גן), שאזי מבקשים "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה" כנ"ל.

    כל המשנה: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו" = 3504 = מח פעמים חכמה. והוא סוד דעת רבי יוחנן ורבי חנינא בגמרא שבן מח הכיר אברהם את בוראו, הכרה השייכת למח החכמה – "חכמה מוחא". הכרה זו נתן לאברהם אבינו את הכח לעמוד בכל הנסיונות. מח היינו כד-כד. כל כד פעמים חכמה היינו כנגד כד צירופי חכמה, וב"פ כד פע' חכמה היינו בסוד כד צירופי חכמה תתאה ו-כד צירופי חכמה עילאה – "הוי' ב-חכמה יסד ארץ" ו"חכמות בחוץ תרונה".

    יש גורסים "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכלם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום" = 4498 = אהבה פעמים רצון (הוי' פעמים "אנכי הוי' אלהיך").

[18]. 10 7 4 2 (השרש של 4) = 23, המספר הראשוני ה-10, וכמו שיתבאר. בר"פ (כל מספר בהתכללות מיניה וביה), 10 7 4 2 = 169 = 13, אחד, ברבוע (הכל רומז לאחד – אחד יחיד ומיוחד ב"ה)! המשנה האחרונה של הפרק (לפי נוסח אדה"ז בסידור) "הוא [בן הא הא] היה אומר בן חמש שנים למקרא וכו'" מונה יד גילאים, מ-5 עד 100 (10 ברבוע, לך לך, יפי, כמו שיתבאר). אם נוסיף 14 ל-23 הנ"ל נקבל 37 – עליה מחיה ליחידה כנודע. אם נוסיף 14 ברבוע ל-169 הנ"ל נקבל שסה (ה פעמים חכמה), מספר ההשראה של 14, סוד שסה מצות לא תעשה וכו'.

[19]. היינו המשכת המקיף בפנימי, סוד פריעת הקפותיו של אברהם אבינו בעלותו "הוא ואשתו" מארץ מצרים, כמבואר בדא"ח.

[20]. ראה הממד הפנימי פרשת לך לך.

[21]. ידוע הרמז: אשה יפה = את, איש יפה = אתה.

[22]. נח = 29 (מספר ראשוני) ועוד 29, וכאשר נצרף 29 פעמים 29 נקבל (ס"ה 31 פעמים 29) אישון בת עין.

[23]. ברית הקשת היא חן אמת ואילו מגדל בבל הוא שקר החן.

[24]. במילוי, למד כף למד כף = 348 = ו פעמים חן – "ו-נח מצא חן בעיני הוי'". אברהם מתחיל לתקן את נח כנודע (ושרה את חן, סוד נעמה אשת נח).

[25]. טוב חן יפי = 175, חיי אברהם אבינו! טוב חן ("נבחר שם מעשר רב מכסף ומזהב חן טוב") אותיות בטחון כנודע (פנימיות ספירת הנצח, סוד חיים נצחיים), גילו של אברהם אבינו כאשר נאמר לו "לך לך" = יפי. ה' אומר לאברהם (ערך חלק המילוי של "לך לך") שיש לך עוד "לך לך", יפי, שנים לחיות, להעלות בהן את כל היפי שיש בעולם. בגיל "לך לך", יפי, אברהם הוליד את בנו ממשיכו, יצחק, ולאחר לידת יצחק הוא חי עוד טוב חן, בטחון, שנים. היחס בין טוב-חן (75) ליפי (100) הוא ג:ד או ד:ג (175 = 7 פעמים 25, יהי [אור], 5 ברבוע, כנודע בסוד סדרת חיי האבות).

[26]. "טבת" = תהו, הוא יפי של עולם התהו.

[27]. ראה גם לעיל בשיעור אדר"ח מרחשון.

[28]. "יפת" "יפה" = שפרה (שרה בתוספת פ, האות העיקרית של יפי) = אהבה פעמים מה-אדם (אהבה ועוד מה = נח-חן). "יפת מראה" "יפה הוא [כתיב] מאד" = 888 = 24 פעמים 37 = "אני הוי' לא שניתי", ראה לקמן.

[29]. תפקיד = "[מה יפית ומה נעמת] אהבה בתענוגים". יש כאן יפי וגם נעם ("מה יפית ומה נעמת" = 1156 = 34 ברבוע, הערך הממוצע של כל תבה = 289 = 17, טוב, ברבוע – "[בראשית] ברא אלהים"). "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" = 1750 = 10 פעמים טוב חן יפי, חיי אברהם אבינו.

[30]. כבוד היינו נקודת היפי ההיולי, הממוצע בין אור ליפי, כמבואר בכוונת חנוכה שם.

[31]. ניצוץ = מראה, סוד "אשה יפת מראה את [את = אשה יפה כנ"ל]".

[32]. אשה ועוד יפי = ז פעמים חן.

[33]. עבודת הלוי לך לך ד"ה "ויהי כאשר הקריב".

[34]. שרה אמנו = 7 פעמים אלהים (בסוד "צחק עשה לי אלהים"), הערך הממוצע של כל אות. וביחד עם יפי = שבת (שבת המלכה, מלכה = יסכה), זך פעמים הוי' ב"ה (צורת היהלום של שם הוי') סוד "וקראת לשבת ענג".

[35]. נקודת אמת = 1001 = יראת שמים = יג פעמים מזליג מזלות, סוד יג מדות הרחמים (תיקוני דיקנא, תיקוני דמהימנותא). נקודת אמת ר"ת נא (ועם הס"ת = חיה פעמים יחידה) – "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ראה לקמן.

[36]. יפי במ"ס = הבל במ"ה (שעל כן כתוב "והבל היפי"). 100 ועוד 37 = 137, סוד קבלה כו' – האצילות (100, מ"ה) והבריאה (37, מ"ס) של היפי. הערך הממוצע של ארבע רמות המספר של יפי (כנגד ארבעה עולמות אבי"ע, כלומר גילוי היפי בכל אחד מארבעת העולמות) = 37, הבל. כל ארבע הרמות (100 37 10 1) = 148 = נצח (כל ארבע הרמות ברבוע = 11470 = 37 פעמים 310 – יש הבל).

[37]. ועוד, תרצה = שרה יסכה (= ה-תר של תרצה) יפה (ה-צה של תרצה; יסכה = יפה כנ"ל).

[38]. היינו סוד ה-א של לא, של "לא תחיה כל נשמה".

[39]. וכן מום הוא גם השם ה-עב, השם החותם את עב שמותיו יתברך.

[40]. יש חכם שהוא חכם כשירצה, ודוק.

[41]. נמצא שחיבור האיש והאשה (הנעשה על ידי כח הדבור, סוד "ראוה מדברת") הוא על ידי "הנה נא" = 4 פעמים יעקב (ז פעמים הוי'), הערך הממוצע של כל תבה. יעקב = "כי יפה הוא מאד" ("מאד" אותיות אדם – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". "כי יפה הוא" = 137, קבלה וכו', ובתוספת "מאד"-אדם = יעקב).

[42]. להעיר ש"היהודי הראשון" = שרה אמנו ("הכל מן האשה").

[43]. היהודי הראשון (אברהם אבינו) ועוד גואל ישראל (משה רבינו) = 1183 = 7 פעמים 13 ברבוע. יש כאן אהיה אותיות, פנות המשולש (של שש): הלל, רמז להלל הזקן, הכל את שני השרשים של אברהם ומשה, וד"ל. שאר האותיות = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". היהודי = גואל. הראשון = אהיה ישראל. כאשר נוסיף ל-1183 הנ"ל אברהם משה יעלה הכל 1776 = 48 פעמים 37 – מח (גילו של אברהם כאשר הכיר את בוראו, לדעת רבי יוחנן ורבי חנינא בגמרא) פעמים יחידה (תיקון הבל שעל ידי משה ר"ת משה שת הבל כנודע). וכאשר נוסיף אברהם אבינו משה רבינו יעלה הכל 2113, מספר ההשראה של 33 – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

[44]. כל בקר אנו אומרים בתפלה: "אתה הוא הוי' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך". מתחילתו ועד סופו היה לבבו של אברהם נאמן להשי"ת, גם בשעה שנבחר על ידי ה' בהיותו עדיין אברם וגם לאחר שה' שם את שמו אברהם, הכל אחד מצד האמונה הפשוטה של אברהם אבינו. וגם הכל אחד מצד ידיעתו שבסופו של דבר גם בעיני העולם זה לא משנה. והוא ומשום כך "שכרך הרבה מאד" ר"ת משה, כמבואר בכתבי האריז"ל, שהוא ר"ת "מה שהיה הוא", וד"ל.

[45]. כשם שאמת יפי = ישראל ("ישראל אשר בך אתפאר", וד"ל), בתוספת חסד (חסד של אמת, חסד של אברהם שממדת האמת, ראשית דרכו, בחינת הקטנות שלו, בא למדת החסד, בחינת הגדלות שלו) = תריג (כללות כל התורה והמצות, שאברהם אבינו קיים עד שלא נתנו) = הוי' אלהי ישראל (= משה רבינו).

[46]. אור כשדים = גואל ישראל – קשר מובהק בין אברהם אבינו (בקטנותו) למשה רבינו (בגדלותו).

[47]. ראה תו"א לך לך ד"ה "שרי אשתך לא תקרא שמה שרי" (ובאורך שם ד"ה "הנה אברם הוא השכל הנעלם מכל רעיון") ובעבודת הלוי לך לך ד"ה "שרי אשתך לא תקרא שמה שרי" (מאמר הנדפס תחת הכותרת 'כי"ק בעת ששמע מאדמו"ר הזקן').

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com