מוצאי י"א תשרי ע"ג – תתעורר תתעורר – קרני שומרון הדפסה

מוצאי י"א תשרי ע"ג – קרני שומרון

התוועדות "תתעורר" פרשת האזינו

א. מיום כיפור לסוכות – "שימת אהבה ורעות... עזיבת קנאה ותחרות"

ארבעת הימים בין יום כיפור לסוכות – כנגד ארבעת המינים

שנה טובה לכולם, חג שמח – עוד כמה ימים מגיעים ל"זמן שמחתנו". עכשיו כל עם ישראל עסוק במצוות, בין חג העשור, יום כיפור, לבין ה"חג" סתם, חג הסוכות. חושבים על מצוות, סוכה, ארבעה מינים, שמחים כבר עם המצוות. כתוב שארבעת הימים האלה, בין יום כיפור לבין סוכות, הם כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, שם המיוחד.

לפי כוונת האריז"ל ארבע אותיות שם הוי' ב"ה הן עצמן כנגד ארבעת המינים של החג: י – הדסים; ה – ערבות; ו – לולב; ה – אתרוג, והרי "הוי' אחד" – עצם האחדות של כל ארבע אותיות השם רומז למצות הסוכה, סוד כו-הוי' בתוך סה-אדנ-י – "הוי' בהיכל קדשו").

כלומר, היום למחרת יום כיפור – שיש לו גם שם מיוחד "שם השם", "גאטס נאמן" באידיש – הוא כנגד ה-י של שם הוי' (כנגד ההדסים, בעלי המסירות-נפש, המקדשים שם שמים ובכך המעלים ריח טוב, כמבואר בחז"ל על הפסוק "והוא [הקב"ה] עומד בין ההדסים").

כעת אנחנו אור ל-י"ב תשרי, כנגד ה עילאה של שם הוי' (הסוד הפנימי של הערבות, "ערבי נחל [לשון מתנחלים בארצנו הקדושה]" – "כל ישראל ערבים זה בזה").

שבת קדש – פרשת האזינו, שאת משמעות קריאתה בין יו"כ לסוכות ננסה אי"ה להסביר הערב – היא כנגד ה-ו של שם הוי' (הלולב, סוד ו החיבור – שרש ה-ו של שם הוי' בדעת, לשון התקשרות והתחברות, שהוא "מפתחא דכליל שית" כמו שיתבאר, והוא עיקר הכח המחבר וממשיך את קדושת יום הכפורים להתגלות בחג הסוכות), לפי קביעות שנה זו.

בסוף, ערב חג סוכות, י"ד תשרי, הוא כנגד ה תתאה (סוד האתרוג, הנקרא "פרי עץ הדר", שעליו מהדרים ביותר ומוציאים דמים יקרים, והוא מעורר את עצם רוח הנדיבות שבלב כל יהודי, לפתוח את הלב – האתרוג דומה ללב – ולהשפיע לזולת בשופי רב, מתוך אהבת ישראל שבדרגת "ובכל מאדך") – יום המלכות. האריז"ל אומר שמכל ימי השנה היום הכי מסוגל לתת צדקה, להשפיע, ובכך להמשיך את כל הברכות לשנה הבאה, שתתגלנה ותתגשמנה בעולם הזה התחתון, הוא ערב סוכות[1]. להרבות בצדקה, מתוך תודעה שכל הצדקה שנותנים היא בנין המלכות, מלכות עם ישראל בארץ ישראל – זה היום האחרון בין ארבעת הימים האלה.

ימי הקליטה של יום כיפור וההכנה לסוכות

ידוע שבשם הוי' שתי האותיות הראשונות נקראות "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – הן עצם המוחין, בלשון הקבלה, יה, חכמה ובינה, אבא ואמא. ואילו על האותיות וה כתוב "והנגלֹת לנו ולבנינו". אם כן, יש שתי אותיות נסתרות, "להוי' אלהינו", ושתי אותיות נגלות, "לנו ולבנינו".

איך מסבירים זאת בהקשר לימים שבין יו"כ לסוכות? יש ווארט מאד חשוב מהבעל שם טוב, שאחרי שאדם עושה מצוה בכוונה טובה ונכונה – דווקא לאחר קיום המצוה – ה' מגלה לו מה בעצם קרה. תוך כדי המצוה הוא לא רואה את הפנימיות של קיום המצוה, את מה שנקרא "שכר מצוה – מצוה עצמה", השכר הוא גילוי האלקות שבמצוה עצמה. הוא לא רואה את השכר תוך כדי המעשה, וודאי שלא רואה אותו תוך כדי ההכנה למצוה. כתוב שכל דבר חשוב דורש הכנה – יש הכנה לפני המצוה, ויש את קיום המצוה. יש זמן שלאחר המצוה, הכל נגמר, ותיכף ומיד צריך לחשוב על מהלך חדש, המצוה הבאה.

זה מה שקורה בימים האלה – מיד כשנגמר יום כיפור, כל המתח והדריכות של עשרת ימי תשובה, שיהודים עושים תשובה בחזקה. נגמרת נעילה, "הוי' הוא האלהים" שבע פעמים, תקיעה גדולה – הולכים הביתה, ומיד חושבים מה הלאה, מה עם סוכות. לכן יש ענין לעשות משהו בסוכה במוצאי יום כיפור, או לפחות לדבר על כך, ללמוד משהו. יהודי תמיד חושב הלאה. יחד עם זאת, לפי תורת הבעל שם טוב, למחרת יום כפור הוא הזמן שמתגלה מה קרה בעשי"ת, מה קרה ביום כיפור.

התשובה שלמחרת יום כיפור – גילוי הדבקות שהיתה ביום כיפור

יש ווארט מפורסם בין חסידים, מיוחס לצדיקים, לרביים, שדווקא לאחר יום כיפור – כשהכל נגמר – אז הזמן לעשות תשובה[2]. מה זאת אומרת? עשינו תשובה בעשרת ימי תשובה, נגמר, כעת צריך להכנס למהלך נפשי חדש של שמחה – "זמן שמחתנו".

באמת אפשר לומר ש"זמן שמחתנו" הוא גם תשובה – תשובה משמחה. ראש השנה הוא בעיקר תשובה מיראה (יראה שבה מורגשת גם חדוה[3], כמו שנאמר על ראש השנה "אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי חדות הוי' היא מעוזכם", בסוד "בכסה ליום חגנו", שכבר בכסה, בראש השנה, מתנוצצת נקודה של שמחה, מה שתתגלה כולה "ליום חגנו", והיינו מתוך הבטחון בראש השנה ש"דידן נצח", שבא מתוך עצם מציאות המעמד של כל היהודים יחד, "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם", ביום הדין של ראש השנה), יום כיפור תשובה מאהבה – שהזדונות נהפכים לזכויות ממש – וחג הסוכות תשובה מתוך שמחה.

אז אפשר להסביר שגם אחרי יום כיפור זה זמן של תשובה, אבל בכל זאת מקשים – ביום כיפור ה' כפר על כל העוונות, יצאנו מהיום הקדוש נקיים מעונות, על מה דווקא כעת לעשות תשובה?

לכן, אחד הפירושים הוא – לפי התורה הזו של הבעל שם טוב – שבמוצאי יום כיפור אני מרגיש את הגילוי של מה שהיה. בכלל, מה זאת אומרת תשובה? מה קורה כשיהודי עושה תשובה? "הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" – היהודי חוזר לה'. על ידי התשובה היהודי נדבק בקב"ה, באין סוף, והוא חש זאת – מתגלה לו – דווקא אחרי שהכל נגמר. כך מסביר הבעל שם טוב. ממילא, באותו רגע, אחרי יום כיפור – עכשיו – הוא יכול לעשות תשובה מתוך הגילוי האלקי מה היא בעצם תשובה, מה הוא עשה בעשרת ימי תשובה ובפרט ביום הקדוש, "אחת בשנה".

יומיים של "הנסתרֹת" לקליטת יום כיפור ויומיים של "והנגלֹת" להכנסת סוכות

על דרך זה אפשר להסביר את ההבדל בין שני הימים הראשונים שאחרי יום כיפור לשני הימים האחרונים. מצד אחד, מהרגע הראשון מתכוננים לסוכות, חושבים על המצוה הבאה, אבל "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – בימים אלה יש את הגילוי האלקי שהוא "להוי' אלהינו", שרק הוא יכול לגלות את ה"שכר מצוה מצוה".

במלים פשוטות, בשני הימים הראשונים אנחנו עדיין ברושם – רשימו חזק מאד – של יום כיפור. כמה שחושבים הלאה, עושים פעולות לבנות את הסוכה ולהכין את המינים, שיהיו בתכלית ההידור, עדיין ביומיים הראשונים אנחנו ברושם מאד חוזק, גילוי מוחין, מה בעצם היה יום כיפור.

כתוב בכלל שסכך הסוכה נעשה מענן הקטרת של הכהן הגדול, שנכנס לפני ולפנים ביום הכפורים, אחת בשנה. ענן הקטרת עולה ברוחניות, ומכך יורד ברוחניות הסכך – ענני הכבוד. "למען ידעו דורותיכם", כשיושבים בסוכה – בפרט בלילה הראשון, יש דעה בהלכה, וכך נפסקה ההלכה בשו"ע אדה"ז, שזה לעיכובא באכילת הכזית הראשון בסוכה – לכוון שהסוכה היא זכר לענני הכבוד. מה הן הסוכות לפי ההלכה? ענני הכבוד. מאין ענני הכבוד? מענן הקטרת של אהרן הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים. הרי ענני הכבוד במדבר היו בזכות אהרן הכהן – המן בזכות משה רבינו, הבאר בזכות מרים הנביאה, וענני הכבוד בזכות אהרן. הוא נכנס לקדש הקדשים אחת בשנה, עולה ענן, וממנו נמשך סכך הסוכה שלנו. אם כן, כל הסוכה היא רושם ותוצאת עבודת יום כפור.

אם רוצים לחזור עוד שלב, עוד צעד, כתוב ש-סכך עולה מאה בגימטריא, וחוץ מכך שהוא ממחיש את ענן הקטרת, הוא גם יוצא ממאה הקולות ששמענו בתקיעת שופר בראש השנה. לא רק ש-סכך עולה מאה, אלא אם סופרים בדיוק כמה תקיעות היו, כמה שברים היו וכמה תרועות היו – היו ס תקיעות, כ שברים ו-ך תרועות, בדיוק המלה סכך (כך מסביר האבא של הרבי, רבי לוי יצחק ז"ל[4]).

אם כן, הסכך הוא גם תוצאה ברוחניות של קולות השופר. כתוב "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" – מה שהוא "בכסה" בראש השנה, החג שהחדש מתכסה בו (החג היחיד שהוא בראש חדש), הופך להיות אור ויום "ליום חגנו", בחג הסוכות. אז יש גילוי של מאה הקולות, ועוד יותר של ענן הקטרת של יום כפור. אז בעצם סוכות הוא תוצאת כל עבודת התשובה בעשרת ימי תשובה.

הרגשת האור, הגילוי, השכר כביכול, של עשרת ימי תשובה – היא בעיקר בשני הימים הראשונים בין יו"כ לסוכות, כנגד ה-יה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו". בשני הימים האחרונים כולנו עסוקים לגמרי בהכנה קרובה, לגמור לבנות את הסוכה, לקנות ולאגוד את המינים וכו'. עליהם כתוב "והנגלֹת לנו ולבנינו" – הנגלות שהן המצוות שמוטלות עלינו. מצד הנגלות מהרגע הראשון חושבים מה הלאה, יהודי תמיד חושב מה עושים הלאה, אבל הגילוי האלקי הוא "הנסתרֹת להוי' אלהינו" ביומיים הראשונים.

תכלית יום כיפור: "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות"

כל מה שדברנו הוא הקדמה לדבר על משהו מאד חשוב שמחבר בין יום כיפור לסוכות, בימים האלה: באחד מפיוטי יו"כ כתוב "יום אסור באכילה, יום אסור בשתיה, יום אסור ברחיצה, יום אסור בסיכה, יום אסור בתשמיש המטה, יום אסור בנעילת הסנדל".

אחרי שהוא מונה את כל האיסורים – אנחנו יודעים שיש חמשה עינויים, אבל כאן בפיוט מונה ששה כי מחלק בין אכילה לשתיה (בפשט ההלכה איסור אכילה ושתיה הוא עינוי אחד) – כתוב הלאה (אחרי כל האסורים, אסור-אסור-אסור, מה התכלית? בשביל מה כל האסור הזה?): "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות". מכאן רואים משהו מאד חשוב, שכל האיסורים של יום כיפור הם רק כדי שעם ישראל יגיע, סוף כל סוף, למפתח של הגאולה – אהבת ישראל. "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות" – לשם כך יש את כל האיסורים.

מי שמבין את המשמעות הפנימית של יום כיפור – מי שלא אוכל ולא שותה ואין לו שום הנאה גשמית, כולו הופך להיות דומה למלאך שרת בשמים, באמת כתוב על מלאכים שאין ביניהם קנאה ותחרות – יודע שלשם כך ה' נתן לנו את יום כיפור. ודאי שיש מצות וידוי ותשובה ביום כיפור, אבל מהפיוט רואים שהנקודה העיקרית שלו היא "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות".

מימוש אהבת יום כיפור באחדות של סוכות

זה מאד מקשר בין יום כפור לחג הסוכות. מה הן כל המצוות המיוחדות של חג הסוכות? כל המצוות של סוכות מצביעות על אחדות עם ישראל. על הסוכה כתוב ש"ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת" – כל עם ישראל ראויים להכנס, לשבת יחד באהבה ורעות, ללא שום קנאה ותחרות, בתוך סוכה אחת.

בשביל מה ארבעת המינים? חז"ל אומרים שארבעת המינים אלו ארבעה סוגים של יהודים, שצריך לאגוד אותם ולטול אותם ולנענע אותם – נענועים הם גם שעשועים, לצרך לנענע את היהודים המאוגדים יחד ולהשתעשע בהם – כל ארבעת הסוגים יחד. יש את האתרוג שיש לו טעם וריח, הצדיקים שיש להם תורה ומעשים טובים. יש את הלולב, עם טעם וללא ריח – עם תורה ובלי הרבה מעשים טובים. יש את ההדסים שיש להם ריח ולא טעם – מעשים טובים ולא תורה. יש ערבות, יהודים בלי טעם ובלי ריח, בלי תורה ובלי מעשים טובים, ובלי הערבות האלה כל המצוה לא קיימת –הלולב פסול. צריך את הערבות, כמו שב"כל נדרי" מתירים להתפלל עם העברינים (עברה אותיות ערבה), ובלעדיהם התפלה לא עולה יפה לשמים – כך בסוכות צריך את הערבות, יהודים בלי תורה ובלי מעשים טובים.

אם כן, כל מצוות החג הן המחשה של אחדות עם ישראל. לכן כתוב שהמסר הכללי של חג הסוכות הוא "דידן נצח". כתוב במדרש, חז"ל אומרים, שאם יש משפט ואחד יוצא מהמשפט מנצח המנהג היה שהיו נוטלים לולב, מרימים אותו, ובכך היה סימן שאני נצחתי. כאן כל עם ישראל כולו אומר "דידן נצח" – אנחנו נצחנו.

באיזה כח מנצחים? בכח האחדות. מאד מאד חשוב בכל שנה ושנה, ובפרט בשנה הזו שיש איומים מסביב לעם ישראל וצריך לנצח, ואנחנו בטוחים שננצח, שה' אתנו. אבל בכל אופן, איך? באיזו זכות מנצחים את כל אויבי עם ישראל? בזכות האחדות של היהודים.

שוב, זה כבר מתחיל ביום כיפור (ובעצם כבר מראש השנה, שבו "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם" כנ"ל, רק שבראש השנה הכל "בכסה", שעל כן עיקר התשובה היא מיראה, אך ראשית הגילוי, בחינת "יום" – יום הכפורים נקרא "יומא" סתם – הוא ביום כיפור, חג העשור, וכמבואר בדא"ח שכל גילוי הוא בסוד העשר, כנגד "עשר ספירות בלימה"), לפי המסר הפנימי שלו, "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות" (היינו תשובה מאהבה כנ"ל, אהבת ה' ואהבת ישראל, כאשר אהבת ישראל היא שלמות אהבת ה' כידוע מאדה"ז[5]), וממשיך בסוכה, שכל עם ישראל ראויים לישב בסוכה אחת, ובארבעת המינים של הלולב שמאגדים יחד את כל ישראל, מהכי צדיק עד הכי לא צדיק.

צדיק גמור אוהב רשע גמור; הבינוני אוהב את כל היהודים בכח

יש ווארט מפורסם של רבי פינחס מקוריץ, אחד מגדולי תלמידי הבעל שם טוב, שאמר: מה הגדר של צדיק גמור? מי שאוהב רשע גמור. ומי הוא צדיק שאינו גמור? מי שאוהב רשע שאינו גמור.

הכל באיזון – שייך לפרשת האזינו, לשון איזון. אתה רוצה להיות צדיק גמור? תאהב רשע גמור, תתחבר איתו. מה היא אהבה? אחדות (אהבה = אחד). אתה רוצה להיות צדיק שאינו גמור? תתחבר לרשע שאינו גמור, תאהב אותו. אם כל זה קשה עליך תסתפק בלהיות בינוני – תאהב את כל הבינונים, "הלואי בינוני", כל היהודים ראויים להיות בינונים כמבואר בספר התניא.

כך אתה באמת אוהב את כולם, אבל אוהב אותם בכח, היות שבכח כל יהודי יכול וראוי להיות בינוני ברגע זה ממש. אבל מי שרוצה להיות צדיק צריך לאהוב בפועל את מי שכרגע בפועל אינו צדיק – מי שמוגדר על פי תורת אמת רשע. כמובן שצריך הרבה שפלות, ואולי אותו צדיק גמור שאוהב את הרשע הגמור חושב בינו לבין עצמו שאני בעצמי הרשע הגמור. בכל אופן, צריכים אחדות, ומכח האחדות זוכים לנצחון – "דידן נצח".

רבי בונים מפשיסחא: "רבות מחשבות בלב איש" והחידוש שמתוכן "עצת הוי' היא תקום"

יש פסוק שכולנו מכירים, כי אומרים כל בקר בתפלה – "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום". אחד מגדולי הצדיקים, הרבי ר' בונים מפשיסחא, תלמיד היהודי הקדוש, תלמיד החוזה מלובלין, תלמיד הרבי ר' אלימלך מליז'נסק, תלמיד המגיד תלמיד הבעל שם טוב – שממנו יוצאת חסידות קוצק, חסידות גור – אומר כך:

לא חידוש לומר ש"רבות מחשבות בלב איש", שהאדם חושב כך וכך ומתייעץ בלבו כך וכך, וה' חושב אחרת, יושב בשמים וצוחק עליך, "ועצת הוי' היא תקום". לא חידוש ולא רבותא שהאדם חושב כך וה' אחרת ועצת ה' מתקיימת. החידוש הוא ש"רבות מחשבות בלב איש", וה"רבות מחשבות בלב איש" מתקיימות, ונראה על פניו שהן ההיפך הגמור מעצת ה', והנה, בדרך פלא לגמרי, תוך כדי ה"רבות מחשבות בלב איש" שמתקיימות, פתאום מהן צומחת "עצת הוי' היא תקום" שהופכת את ה"רבות מחשבות" על פניו לגמרי.

סוד פורים – צמיחת האחדות ("עצת הוי'") מכח מחשבת המן ("רבות מחשבות בלב איש")

האם יש אסמכתא, מקור לפירוש של הרבי ר' בונים? כן. כתוב "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" – שיש זמן שהאדם בליעל, האדם של הקליפה, שולט על האדם דקדושה, עם ישראל, אנחנו. אבל, בסופו של דבר מה שהוא משתלט, מה שלעת עתה ה"רבות מחשבות" שלו מתקיימות, הוא "לרע לו". מתוך מה שהמחשבות מתקיימות – נראה שעצת הגוי, עצת האויב, עומדת להתקיים – מתוך כך גופא "עצת הוי' היא תקום".

מה הדוגמה? נס פורים. כך אומר הסוכטשובר[6], החתן של הקוצקער, התלמיד הגדול של הרבי ר' בונים. הרי עצת המן הלכה להתקיים. רואים שהוא נתן עצה ומצליח לו, על סף הצלחה ממש, אבל מה פעלה העצה שלו? ששנה שלמה כל עם ישראל היו בסכנת שמד והריגה ואבדן, ומה קרה מתוך כך לעם ישראל? התאחדו.

כתוב שכאשר עם ישראל נמצא באיזה שפל או תחת איום, ככל שהאיום מראה שהוא הולך להתממש ח"ו, הוא פועל אחדות. קודם האיום פועל שפלות בתוך נשמות עם ישראל, ועל ידי השפלות הוא פועל אחדות, וברגע שעם ישראל באחדות מתגברים על קליפת עמלק (הנקרא "קוצץ" לשון פירוד) והישועה צומחת – "עצת הוי' היא תקום". שוב, על זה נאמר "עת אשר שלט האדם [בליעל] באדם [דקדושה] לרע לו [לרעת האדם בליעל]".

אחדות על ידי מלך ישראל צדיק או על ידי "מלך קשה כהמן"

הוא אומר שהלואי שהיינו מתאחדים בלי איום של מלך רשע כהמן. כאשר עם ישראל זוכה, הוא זוכה להתאחד מכח מלך – כך הוא מסביר. מה עיקר החידוש של נס פורים? שבנס פורים לא היה מלך ישראל. הרמב"ם כותב שהתפקיד והתכלית של מלך ישראל הוא לאחד בין הנשמות, שנהיה גוף אחד. אם אנחנו יחד, עם המלך בראשנו, יוצאים לקרב ומנצחים את כל האויבים שלנו. שוב, לא בגלל המלך, אלא בגלל האחדות שהמלך פעל – הכל תלוי באחדות של עם ישראל, רק שצריך מלך בשביל אחדות.

כך כאשר זוכים, אבל אם לא זוכים – כמו שכתוב לגבי לעתיד לבא – "מעמיד עליהם מלך רשע וקשה כהמן", והוא גוזר גזרות, ונדמה ש"רבות מחשבות בלב איש" של האדם דבליעל הולכות להתממש ח"ו, והדבר הזה פועל אחדות בעם ישראל. ברגע שיש אחדות, גם בלי מלך, הישועה צומחת ומנצחים – "דידן נצח".

שוב, הלואי שלכתחילה נזכה להתאחד מכח מלך צדיק. ידוע[7] שיש רמז לשנת תשע"גמלך חסיד ירא שמים, ר"ת משיח. הלואי שנזכה לאותו מלך חסיד ירא שמים, שהוא יאחד אותנו, ומכח האחדות דידן נצח. אבל, יש מצב – וצריך להיות מוכן לכל מצב – שמתאחדים רק מכח השפל של האיום הקיומי על עם ישראל מצד גוי רשע, גוים רשעים.

אחדות – חיבור יום כיפור (בדרך של "לא") וסוכות (בדרך של "כן")

בכל אופן, כל זה היה להסביר את ענין האחדות. שאם יש לנו אחדות – איך שלא יהיה – אנחנו מנצחים, הכל תלוי בכך. זו הנקודה של יום כיפור, "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות", וזו הנקודה של חג הסוכות. רק שביום כיפור צריכים שש פעמים "אסור" כדי להגיע לכך, ובחג הסוכות בלי ה"אסורים" האלה – עברנו, יצאנו ידי חובת האיסורים – זוכים לכך.

בסוכות מה"לא" נעשה "כן", כפי שנסביר בהמשך. על משה רבינו כתוב "לא כן עבדי משה" – יש הרבה דברים בתורה שמתחילים "לא", אסור, ואחר כך הופך ל"כן", מותר, הכל בסדר, הכל שמח, לכתחילה אריבער. אם כן, זה הווארט הראשון שלנו הערב: אנחנו עדיין בשני הימים הראשונים בין יום כיפור לסוכות, הרושם של הגילוי הגדול שהיה אתמול, ביום כיפור. מתוך כך כבר מכינים את המצוות, כי יש קשר הדוק – שם הוי' כאן מחבר בין יום הכיפור לחג הסוכות. ושוב, הנצחון שלנו בחג הסוכות, וכאשר זוכים היינו עם מלכנו בראשנו, כולנו כאחד. על כך נאמר לחיים, ונשמע כמה ניגונים.

יש ניגון שנקרא "לכתחילה אריבער". שבת, י"ג תשרי, היא יום ההילולא רבא של הרבי המהר"ש בחב"ד, והניגון שלו נקרא על שם הפתגם שלו: העולם אומר שאם אי אפשר ללכת מלמטה צריך לקפוץ מלמעלה, ואני אומר (איך זאג) לכתחילה אריבער – תמיד צריך לקפוץ מלמעלה, מעל דרך הטבע, כי ה' אתנו. מתי ואיך? כשכולנו כאחד.

כהכנה לחג סוכות נשיר "ושמחת בחגך".

ב. שלשת ימי ראש השנה

ראש השנה ויום כיפור – שלשה ימים רצופים בשבוע

לפי הקביעות של השנה הזו קוראים פרשת האזינו בין יום כיפור לסוכות. כך יוצא אם ראש השנה חל ביום ב' בשבוע או ביום ג' בשבוע. השנה הזו ראש השנה חל ביום ב' ויום כיפור ביום ד'. תמיד יום כיפור הוא שני ימים אחרי היום הראשון של ראש השנה בימי השבוע.

יש גם יום שני של ראש השנה, כתוב "יחינו מיומים" – מקבלים חיות משני ימי ראש השנה – "ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" לעד, ביום כיפור. לכן שני ימי ראש השנה ויום כיפור הם תמיד שלשה ימים רצופים בימי השבוע.

בסוף ספר יחזקאל מופיע חזון בית המקדש השלישי, המשולש והנצחי. הוא קבל נבואה זו ביום כיפור – היום הכי מתאים לראות את בית המקדש. כתוב שיום כיפור הוא יום שמאחד – כמו שדברנו קודם על אחדות בין הנשמות – את העולם-שנה-נפש. את הנקודה הכי פנימית – היחידה, בלשון הקבלה – של העולם, של השנה ושל הנפש:

  • היחידה – הנקודה הכי עצמית ופנימית – של העולם-המקום היא קדש הקדשים בבית המקדש.
  • היחידה של הזמן-השנה, היום הכי מקודש, יום הכיפורים – שבת שבתון.
  • הנפש הכי מקודשת, הכהן הגדול.

שלשתם מתאחדים – הכהן הגדול בקדש הקדשים ביום הכיפורים – היחידה של העולם, השנה והנפש.

שם, בחזון בית המקדש של יחזקאל, הוא אומר שקבל את החזון בראש השנה, אבל אומר בפירוש שקבל אותו בעשירי בתשרי ("בראש השנה בעשור לחדש") – כלומר, הוא קורא ליום כיפור ראש השנה. אם כן, בעצם כל שלשת הימים האלה נקראים ראש השנה – "יחינו מיומים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו".

סימני הקביעויות של שלשת ימי ראש השנה

שוב, אלה תמיד שלשה ימים רצופים בימי השבוע, ולפי קביעות שנה זו אלה הימים ב-ג-ד – עושה את המלה בגד. לפי הכלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה" ו"בתר רישא גופא אזיל" (סוד ראש השנה), לומדים על כל ההופעות של מלה בתנ"ך מההופעה הראשונה שלה.

איפה כתובה בתורה מלה זו ("בגד" ללא אות שמושית) בפעם הראשונה? כשכתוב "בא גד", שנולד בן לזלפה אמנו – הבן הראשון שנולד לה – לאה ברב הודיה לה' אמרה בא גד. קוראים את זה כשתי מלים, לכן קראה שמו גד, אבל כתוב בתורה "בגד". הכתיב הוא תמיד הסוד, הפנימיות, וכאן הכתיב הוא מלה אחת – בגד. נמצא שהסימן של "ראש" השנה הזו הוא בגד.

על דרך זה ניתן עוד סימן מענין. אם ראש השנה חל להיות בשבת, שאז יש דינים מיוחדים (לגבי תקיעת שופר כו'), הסימן הוא זאב – היום הראשון ז, השני א ויום כפור הוא ב. יש שנה שהיא זאב – יש הרבה סודות של זאב (הכל קשור ל"בנימין זאב יטרף וגו'") – ויש שנה שהיא בגד (השייך לשבט גד – בנימין גד משלימים לאחד-אהבה ברבוע). השנה שלנו היא שנה של בגד.

יש עוד שתי אפשרויות – אם ראש השנה חל ביום ג' שלשת הימים הם גדה (לא בדיוק מלה, אפשר לתת פירוש, מלשון "שתי גדות לירדן"), ואם ראש השנה חל ביום ה' הסימן הוא הוז. אבל שתי המלים העיקריות הן כשראש השנה חל ביום ב', בגד, או בשבת קדש, ואז זו שנת זאב (שבהן גם תופעה של "נעוץ סופן בתחלתן כו'" – בגד מתחיל ביום ב וזאב נגמר ביום ב, רמז לסוד הרקיע שנברא ביום ב, המבדיל בין מים למים, בין תענוג אלקי לתענוג גשמי, הכל הקדמה לחג הסוכות בו מתפללים על המים ושואבים מים – רוח הקדש – בששון)[8].

גד – התקשרות למשה רבינו וחלוציות

רש"י כותב פשט של "בא גד" – בא מזל טוב. זאת אומרת ששנה זו היא שנה של הרבה מזל טוב לעם ישראל – הכל נקבע לפי הראש, "בתר רישא גופא אזיל", והראש אומר בגד. מי הוא גד בכלל בין השבטים? "כל השביעין חביבין", הבן השביעי שנולד ליעקב אבינו. גד = 7 (מהרמזים הכי פשוטים והכי מובהקים בתורה). קודם נולדו ארבעה בנים ללאה – ראובן-שמעון-לוי-יהודה. אחר כך שני בנים לבלהה שפחת רחל – דן-נפתלי. ואחר כך גד[9].

מה מיוחד בגד? שהוא חסיד מאד חזק של משה רבינו, יותר מכל השבטים קשור אליו כחסיד לרבי. כנראה שכל המזל טוב שבא בלידת גד הוא בגלל הנטיה שלו להתקשר ולהתמסר למלך, למשה רבינו. לכן הוא גם זכה ש"שם חלקת מחוקק ספון", בחלקו של גד. אבל עוד יותר, וכנראה ש"הא בהא תליא", אומרים בקריאת שמע על המטה "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב" ישר והפוך שלש פעמים (לפי האריז"ל) – גד הוא עיקר החלוץ, החיל המסור[10].

אז אם אם "בגד" זאת אומרת ששנה זו היא שנה של התקשרות של יהודי פשוט – גד הוא יהודי פשוט – למשה רבינו, שנה של חלוץ, לצאת לקרב להלחם (לא רק נגד האויבים, אלא גם במובן של היום, חלוץ לישב את ארץ ישראל – ברוך ה' יש פה הרבה חלוצים, והחלוץ הוא בעיקר גד), ושנה של מזל טוב. שבזכות גד יהיה הרבה מזל טוב לעם ישראל, הרבה הזדמנויות להרים כוסית לחיים על נצחון – "דידן נצח" – ולומר אחד לשני מזל טוב[11].

ג. ספורו של ר׳ אבנר תלמיד הרמב"ן[12]

מעלת שירת האזינו – דעת משה הכוללת את כל התורה

לפי הקביעות של השנה הזאת קוראים את פרשת האזינו בין יום כיפור לסוכות. ידוע מהרב המגיד ממעזריטש, התלמיד המובהק של הבעל שם טוב, שמאד היה קשור לפרשת האזינו, שראוי לכל יהודי ויהודיה להיות בקי – אפילו בעל פה – בשירת האזינו, שירת משה רבינו לפני הסתלקותו.

זה קשור גם לגימטריא חשובה, שהשירה הזו, שכוללת בעצם את כל התורה כולה כפי שנסביר, היא עיקר הדעת של כל התורה כולה – דעת משה[13]. מה הרמז? יש חכמה בינה ודעת, והעיקר הוא הדעת – התקשרות והתחברות לאמת ("אין אמת אלא תורה" ו"משה אמת ותורתו אמת"). "האזינו השמים" בגימטריא דעת.

כתוב שדעת היא "מפתחא דכליל שית", היא כוללת את כל ששת חדרי הלב, "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים". הדעת היא עדיין שכל, אבל היא פותחת את הרגש, את החסד-גבורה-תפארת וכו', כמו מפתח שפותח חדר נעול. כך כתוב שהדעת היא המפתח שפותח את כל חדרי הלב, אהבה-יראה-רחמים-בטחון-תמימות-אמת – כל מה שיש בלב. זו דעת משה רבינו (שהוא הדעת של כללות נשמות ישראל, ומפני כך הוא הרעיא מהימנא, הזן ומפרנס את האמונה הירושה לנו מאבותינו בדעת – "וידעת היום... כי הוי' הוא האלהים..." – סוד "ורעה אמונה").

הרמז שהמלה דעת שוה שש פעמים דעה. כל חדר, כל רגש, נקרא "דעה" בלשון הרמב"ם. דעת עולה 474, וכשמחלקים ל-6 עולה 79, דעה (מספר שלא מתחלק יותר, מספר ראשוני), רמז מאד מובהק לכך שהדעת היא "מפתחא דכליל שית". אבל איך רמוז ב"האזינו השמים"? רק שם הפרשה, האזינו, עולה דעה.

אמרנו ש"האזינו" גם מלשון איזון בנפש, ואיזון יש כאשר יש אחדות (דווקא בין קצוות). רק האזינו עולה דעה, ו-השמים עולה ה"פ דעה – ממוצע כל אות ב"השמים". כלומר, "האזינו השמים" עולה ו"פ "האזינו", ו"פ דעה, דעת אחת – דעת משה רבינו. כאן יש רמז מאד ברור ומובהק ש"האזינו השמים" זו בעצם עיקר הדעת של התורה.

מעלת שירת האזינו – הרמב"ן והמגיד ממעזריטש

לפני פרשת האזינו כתוב "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" – הפשט הוא שהולך על שירת האזינו, וחז"ל לומדים שהולך על כל התורה כולה. מכך לומדים שאכן כל התורה נכללת בפרשת האזינו.

מה הפירוש "שימה בפיהם"? שילמדו בעל פה. זו אסמכתא מובהקת למה שהרב המגיד אמר שכל יהודי ראוי שיהיה בקי בשירת האזינו, עד כדי כך שידע אותה בעל פה. היה אחד מגדולי ישראל לפני המגיד שגם מאד שבח את פרשת האזינו, וגם אמר שפרשת האזינו כוללת את כל מצוות התורה וגם כל עניני כל בני האדם וכל תולדות האנושות, גם של עם ישראל וגם של כל האומות – כל ההיסטוריה נכללת בפרשת האזינו (שבה נאמר "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור"). מי אמר זאת? הרמב"ן. יש את הרמב"ם, רבי משה בן מימון, ויש את הרמב"ן, רבי משה בן נחמן (לפי האריז"ל – הרמב"ן הפאה הימנית של נשמת אדה"ר והרמב"ם הפאה שמאלית[14]). הרמב"ן מאד-מאד שבח את פרשת האזינו. נמצא שדברי הרב המגיד ממעזריטש בשבח פרשת האזינו הם בעצם בהשראת הרמב"ן[15].

שלשת הדורות הראשונים של החסידות – תהלים, האזינו, משניות

יש את שלשת הדורות הראשונים של החסידות – הבעל שם טוב, המגיד, אדמו"ר הזקן בעל התניא. כל אחד דבר על דבר עיקרי בתורה שראוי שכל יהודי וכל יהודיה ילמדו, ישננו, בעל פה.

הבעל שם טוב אמר – תהלים. כמובן שאחד לא סותר את השני, אלא מוסיף על השני. הבעל שם טוב אמר – מיהו יהודי? דוד המלך, שמסמל את כל כנסת ישראל, אומר "ואני תפלה". יהודי הוא מי ששופך שיח בפני רבונו של עולם. כתוב "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו", ומי שבטבע כל הזמן חושב על ה' – חושב שיש לי אבא בשמים שכל רגע אני יכול וזכאי לבקש ממנו מה שצריך – חי את ספר תהלים של דוד מלך ישראל. הוא אומר "ואני תפלה", העצם שלי (אני בעצמי) הוא תפלה. הבעל שם טוב אומר שמי הוא יהודי? מי שבאופן ספונטאני יש לו תהלים, תפלות קדש של דוד מלכא משיחא, על השפתים (דוד, בתשובתו [על חטא בת שבע, בפרט בר"ה ויו"כ שלאחר החטא שהיה ב-כד אלול], אומר "אדנ-י [שם המלכות] שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", פסוק הקשור לכוונת ראש השנה במיוחד, כידוע בכתבי האריז"ל ובחסידות).

המגיד אמר – תוספת על הבעל שם טוב, שהוא החידוש של המגיד – ללמוד ולשנן פרשת האזינו. אחר כך אדמו"ר הזקן, שכבר קשור לתורה שבעל פה, אמר שצריך לשנן משניות – כמה שיותר משנה[16]. ילד בחדר דבר ראשון לומד פרקי אבות, ששם יש את כל המדות הטובות, כל מוסר ההשכל של התורה – גם, לשנן בעל פה, כמה שיותר (לגדולים אומר אדה"ז בלקו"ת – העיקר לשנן סדר קדשים).

תהלים-האזינו-משנה – זה בעצמו ענין מאד חשוב להתבונן בו, שכנגד שלשת הדורות הראשונים של החסידות[17]. בכל אופן, מה שנוגע לנו כעת הוא האזינו, שמחבר את שרש האחדות של יום כפור, "יום שימת אהבה ורעות", עם סוכת השלום וה"יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", תפלת ימים נוראים אך היא הולכת על מיני הלולב, שנעשים כולם אגודה אחת.

פרשת האזינו כוללת את כל עניני העולם – ספורו של אבנר תלמיד הרמב"ן

הרמב"ן אמר שפרשת האזינו כוללת את כל מצוות התורה[18] וכל עניני העולם – את כל מה שקרה קורה ויקרה[19] בעולם, כל מה שכתוב בעיתון, אפשר למצוא בפרשת האזינו. בנוגע לווארט הזה יש סיפור שמובא בקיצור בספר עמק המלך וקצת יותר באריכות בספר סדר הדורות, שני מקורות מוסמכים מאד (כפי שמדגיש הרבי[20]).

היה לרמב"ן תלמיד שקראו לו אבנר, ובאיזה שלב התלמיד יצא לתרבות רעה. הוא המיר את דתו והמזל שלו גבר – דווקא כאשר הוא המיר את דתו – והוא עלה מעלה-מעלה, עד שנעשה שר מאד גדול וחשוב במלכות ספרד. הסיפור הוא סיפור של יום כיפור ופרשת האזינו, בדיוק מתאים לנו היום. באיזה יום כיפור אחד, כשהוא יושב לו על הגובה, הוא שולח חילים – משטרה – ובכח מביא אליו את מי שהיה הרב שלו, הרמב"ן. בעל כרחו, באמצע יום כיפור, היום הקדוש – יתכן מאד, כמו שנסביר בהמשך, שהיה לקראת סוף היום, לקראת נעילה – הוא מוציא את הרמב"ן מבית הכנסת. יש ענין גדול לצייר במח כל מה ששומעים, לעשות ממנו סרט. הרמב"ן הוא הרב הגדול, ובאמצע תפלת יום כיפור באה משטרה עם פקודה להוציא אותו מבית הכנסת ולהביא אותו למלכות, למקומו של אותו אבנר.

מגיע הרמב"ן, יושב שם, ואבנר לוקח חזיר, הורג אותו, מנתח אותו, מבשל אותו ואוכל אותו – מול עיניו של רבו הרמב"ן. פונה אבנר לרמב"ן, לרבי שלו, ושואל כמה כריתות עברתי עכשיו? עושה ממנו צחוק. הרי כרת הוא הדבר הכי חמור בתורה, שהנפש נכרתת מהשרש שלה, מהמקור, ובבת שחוק הוא שואל את רבו לשעבר כמה כריתות עבר עכשיו. הרמב"ן ישב שם ושתק כל הזמן – הסתכל על המחזה ולא אמר שום דבר. כשהוא שאל את השאלה הוא מיד ענה לו – ארבע, עברת על ארבע כריתות. אומר אבנר, שהיה תלמידו, אתה טועה – עברתי על חמש. הוא רצה להתגדר, לא מספיק לו ארבע, רצה עוד אחד.

זה כבר הרגיז קצת את הרמב"ן, שהוא הולך להתווכח איתו על נושא תורני במצב שלו, אז הוא העיף בו מבט חודר של קפידא ואבנר השתתק. עדיין היה לו איזה מורא מרבו הקודם. כך יושבים כמה זמן, כשהוא שותק – הוא כבר לא מתווכח. שוב, נצייר את זה, מתקרב זמן נעילה והרמב"ן כאן אצל אבנר הזה[21], החזיר על השולחן.

שואל הרמב"ן את התלמיד לשעבר – מה הביא אותך להמרת הדת? איך הגעת עד כדי כך, עד לשאול תחתית (אצל הרמב"ן זה שאול תחתית). הוא ענה ישר: פעם אחת שמעתי ממך שאמרת שפרשת האזינו כוללת את כל מצוות התורה וכל הענינים של העולם הזה, וכל אחד ואחד נמצא בפרשת האזינו, וכתוב עליו, כל מה שקורה איתו, כל הגלגולים שלו, בפרשת האזינו[22]. אצלי זה היה דבר רחוק לגמרי-לגמרי מן השכל, היה מן הנמנע – שלא יתכן בשום פנים ואופן שכל ההיסטוריה וכל התורה כולה יכולות להיות מרוכזות ומתומצתות בכמה פסוקי האזינו, וזה מה שהביא אותי לעזוב את הכל, לפרוק עול. אז דווקא המזל גבר, ולאט לאט הוא עלה מעלה-מעלה בלעומת-זה, בקליפה.

אומר לו הרמב"ן: מה שאמרתי אמרתי, ואיני זז ממנו מילימטר – אני עדיין טוען בתוקף שפרשת האזינו כוללת את הכל, ותנסה אותי. תאמר לי מה אתה רוצה לשמוע כאן בפרשת האזינו, ובעזרת ה' יתברך שיתן לי את השכל הטוב אענה לך (נשמע כמו דברי יוסף הצדיק לפרעה מלך מצרים). כך אומר הרמב"ן לאבנר. אבנר אומר לו – טוב, אם אתה רוצה נסיון, ניסוי, תמצא אותי שם. איפה אני וכל הסיפור שלי כתוב בפרשת האזינו? הולך הרמב"ן לקרן זוית בחדר, מתבודד עם ה' לכמה דקות ספורות, מבקש מה' שיאיר את עיניו, ואז מקבל השראה מן השמים. כעבור כמה דקות הוא חוזר ואומר: כתוב בפרשת האזינו פסוק – "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם".

"אמרתי אפאיהם וגו'"

נכתוב את הפסוק, וכל מה שנסביר בהמשך הוא הסודות הטמונים בפסוק זה – "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" ("אפאיהם", מלה שכתוב פעם אחת בתנ"ך וכלל לא ברורה משמעותה, תיכף נאמר מה שהמפרשים אומרים). בפרשת האזינו יש פסוקים ספורים – כמה פסוקים יש בשירה (לא בכל הפרשה)? מג פסוקים. מתוך מג פסוקי השירה, זהו הפסוק ה-כו, כמנין שם הוי' ב"ה. על פי שני עדים יקום דבר – כמה אותיות יש בפסוק? כו אותיות. זו כבר פנינה. הרמב"ן לא אמר זאת, אנחנו רק מתחילים להתבונן בפסוק. יש משהו בפסוק שכולו אומר הוי' ("סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם", היינו הסוד שהוי' גילה לרמב"ן) – הפסוק ה-הוי' בשירה ויש בו הוי' אותיות.

תוכן הפסוק הוא קשה, שה' מדבר לעם ישראל ואומר "אמרתי אפאיהם"[23]. מה שני הפירושים של רש"י? אחד לפי פשט ואחד לפי דרוש. הפירוש הפשוט הוא לשון פאה, אפזר אותם כפאה שהיא הפקר – מפוזרת בכל מקום. דברנו קודם על המן, שגם רצה שהיהודים יהיו מפוזרים ומפורדים בין העמים.

אבל רש"י אומר שהתרגום מתרגם לפי דרוש חז"ל שמחלק מלה זו לשלש מילים – אף אי הם. אמרתי באפי – אף פירושו כעס – אי (איפה [גם משער אף], איה) הם. מה הפירוש? בעצם קרוב, כמעט אותו דבר. אני כל כך אפזר אותם, אגלה אותם בכל פנה נדחת בעולם, שגם אם יחפשו אותם לא ימצאו אותם. אמרתי באפי שאגלה את עם ישראל עד כדי כך שכל אחד ישאל "איה הם" ולא ימצא אותם. "אשביתה" – לשון השבתה, הפסקה – "מאנוש זכרם".

מאד מענין שהרמב"ן עצמו בפירושו על התורה מפרש את הפסוק הזה די באריכות. הוא כמובן לא מזכיר בכלל, אפילו לא רומז על פי פשט, לסיפור שהתרחש איתו, הסיפור של אבנר. אבל הוא מפרש באריכות ואומר ש"אמרתי אפאיהם" הולך על גלות עשרת השבטים, שכל כך מפוזרים בעולם אחד פה ואחד שם שלא מוצאים אותם. הוא אומר לפי הפשט, ש"אפאיהם" היינו אפזר אותם ואשים אותם פאה והפקר. את החלק השני של הפסוק, "אשביתה מאנוש זכרם", מפרש על הגלות שלנו, יהודה ובנימין, שאין לנו יותר שם אומה בעולם. לא שאי אפשר למצוא אותנו אפשר למצוא אותנו אבל ה' ישבית מכל האנושות את זכרם כאומה. גם פירוש מאד לאומי.

עיקר הענין של עם ישראל הוא להיות עם ואומה, וגלות יהודה ובנימין היא בבחינת "אשביתה מאנוש זכרם" – זכרם בתור אומה. אבל "אמרתי אפאיהם" זו גלות עשרת השבטים, שפשוט לא מוצאים אותם. הם כל כך התפזרו וגם התבוללו בין העמים. לעתיד לבוא "לא ידח ממנו נדח" – הכל יחזור והכל יתאחד, בזכות יום כיפור וסוכות. אבל בינתים "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם". זה רק כדי שנכנס לרוח הפסוק.

סופו של אבנר

מה ה' גלה לרבינו הרמב"ן כאשר התבודד בקרן זוית? הוא גלה לו שצריך להתבונן כאן באות השלישית של כל מילה – "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם". מה כותב? ר' אבנר.

חוזר הרמב"ן לתלמידו לשעבר, אבנר[24], ואומר – כאן אתה כתוב בפרשת האזינו. מיד נפלו פניו של אותו אבנר, והוא שואל את רבו – האם יש תרופה למכתי? רבו הרמב"ן אמר לו – הנה, אתה הראית לדעת, הפסוק הזה הוא הסיפור שלך, הוא אתה, אני לא יכול לומר פה יותר. נצייר לעצמנו שהאמירה הזו היתה בדיוק בזמן שכל עם ישראל אומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" בסוף נעילה, ג"פ "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ז"פ "הוי' הוא האלהים".

הרמב"ן אומר לתלמיד שלו שהנה הפסוק הזה הוא מה שכתוב עליך ב'עיתון', "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם". מה הוא עשה? אמרנו קודם שיום למחרת יום כפור, 'גאטס נאמן', יום שם השם, הוא עצמת הגילוי מה היה ביום כיפור. מה הוא עשה למחרת על הבקר? הוא לקח ספינה – הוא שר גדול במלכות – בלי מלח, בלי משוט, והפריש לים ואבד זכרו, הושבת מאנוש זכרו. כלומר, הוא קיים פשוטו כמשמעו מה שכתוב בפסוק – זה סוף הסיפור.

ספור נפלא ומבהיל

פעם אחתכ הרבי הזכיר את הסיפור הזה ואמר שהמלמד שלו – כאשר הוא היה ילד קטן בחיידר – ספר לו את הסיפור הזה. מכאן אפשר להבין שדבר טוב שכל מלמד בחיידר יספר את הסיפור הזה. הרבי מסביר – למה המלמד רצה לספר לי את הסיפור הזה? הוא לא שמע זאת מאבא שלו, שהיה מקובל גדול, ולא מהרבי, אלא מהמלמד. למה הוא סיפר? כי רצה להדגיש חזק את עצמת הענין של פרשת האזינו, שכוללת את כל התורה כולה, כל המצוות, וגם את כל המאורעות. הכל נמצא בפרשת האזינו, הדעת של משה רבינו שחותם כעת את כל החיים שלו – אומר את השירה ביום שהולך להסתלק מהעולם[25]. בשיחה הרבי מספר שהמלמד שלו ספר את הסיפור כאשר היה ילד קטן, והוא קורה לסיפור 'סיפור נפלא ומבהיל'. כלומר, יש פלא בסיפור, והוא גם מבהיל את הרעיון.

דיוקו של הרבי: ר' אבנר על דרך רבי אלעזר בן דורדיא

בשביל מה הרבי חזר על כך? לא רק כדי לספר, אלא כדי לדייק דיוק אחד פשוט – הוא אומר שאפשר לעבור עליו, לא לשים לב, אבל הוא מאד חשוב: כתוב כאן שהוא לא סתם אבנר, לא מופיע רק שמו הפרטי אבנר, אלא ר' אבנר. בתוך המלה "אמרתי" האות השלישית היא ר. כלומר, נותנים לו כינוי כבוד – ר', רבי. האם יש דוגמה לאחד כזה שהגיע לשפל המדרגה ממש – שביום כיפור לוקח חזיר, הורג, מנתח, מבשל, אוכל, הכל להכעיס (לא לתיאבון, המיר את דתו כדי להכעיס, והביא את רבו כדי להכעיס אותו ולצחוק עליו) – שקוראים לו ר'? זו שתורת אמת קוראת לו ר', איך יתכן?!

הרבי אומר שיש דוגמה, ר' אלעזר בן דורדיא. מסופר בגמרא על אחד שעבר על כל התורה כולה, אבל בסוף קבל התעוררות (מדברי זונה אחת אליו בשעת הרגל דבר – ממש "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום" לפי פירוש הרבי ר' בונים הנ"ל) – תיכף נסביר מאין באה ההתעוררות, מהיחידה שבנפש, דבר שלא היה מודע לו כלל וכלל (כמו כאן בסיפור, לאותו אחד שכולו להכעיס פתאום באה התעוררות ממקום לא מודע בנפש, היחידה שבנפש) – ואז שם את ראשו בין ברכיו וגעה בבכי עד שיצאה נשמתו מתוך תשובה אמתית לה' (בבחינת "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה"). אז יצאה בת קול מהשמים "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".

כשרבינו הקדוש – רבי, מחבר המשנה – שמע את בת הקול הוא בכה בעצמו. כתוב שבכה כי "לית כל מוחא סביל דא" – הגילוי היה כל כך עצום, שלא רק שמזמנים אותו לחיי העולם הבא אלא קוראים לו רבי. אחד שאין לו שום קשר ללהיות רבי, הוא הרשע הכי גדול בעולם, ופתאום בת קול אומרת "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". בכה רבי ואמר "יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת".

יש צדיק מעיקרא, ויש בעל תשובה שמגיע בשניה אחת למקום שצדיקים גמורים שעבדו כל החיים לא מגיעים אליו – במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם. הרבי אומר שר' אבנר הוא כמו רבי אלעזר בן דורדיא. ברגע אחד הוא קבל את מה שהיה רחוק ממנו – בתורה דבר שנראה מושלל ונמנע נקרא רחוק, "ולא רחוקה היא... ולא מעבר לים היא לאמר וגו'" – וכאשר התקרב לו לשכל מתוך המחשה על עצמו, הוא קיים בעצמו את הפסוק, הגם שהפסוק הוא האבדן העצמי שלו. הוא הולך לאבוד כדי לקיים מה שכתוב עליו ב'עיתון', בעיתון האלקי – פרשת האזינו. אם כן, התוספת של הרבי לסיפור היא פשוט להדגיש את ה-ר', שתורת אמת אומרת עליו ר' אבנר, ושזוהי מעלת התשובה האמיתית לה'.

תכניות מ"שמי השמים" (מחשבה קדומה דא"ק)

אחרי שהגענו עד כאן נאמר כמה רמזים יפהפיים בפסוק, שנוכל להעמיק את ההתבוננות מה קורה כאן בפסוק ובסיפור. אמרנו שזה הפסוק ה-הוי' בשירה ויש בו הוי' אותיות. נשים לב לעוד משהו. הרמב"ן גילה את האות השלישית, אבל נסתכל על סופי התיבות: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם". מי יכול לעשות מהן מילה[26]? זו המילה השניה בפרשה – "השמים". אמרנו ש"השמים" עולה ה"פ "האזינו", ממוצע כל אות. כלומר, הערך הממוצע של כל אות בסופי התיבות "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" הוא האזינו – כל אות אומרת האזינו, צריך להאזין לסיפור בפסוק הזה[27]. הסימן הוא שסופי התיבות – המדרגה הכי נמוכה בפסוק – הם "השמים", עולם האצילות.

הפרשה מתחילה "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". ישעיהו הנביא פותח נבואתו "שמעו שמים והאזיני ארץ". המפרשים אומרים ש"שמעו" היינו דבר רחוק ו"האזיני" דבר קרוב. משה רבינו קרוב לשמים, עולם האצילות (עולם של מודעות אלקית), ורחוק מהארץ, העולמות התחתונים בי"ע (שיש בהם מודעות עצמית), אומר לשמים "האזינו" מקרוב ולארץ "ותשמע" מרחוק. ישעיהו אומר לשמים מרחוק, "שמעו משים", ולארץ מקרוב, "האזיני ארץ".

למה כל אחד צריך לכלול את שניהם? כתוב בחסידות[28], אנחנו אומרים בקיצור, שמשה קרוב לשמים אבל ענינו להביא אותם לארץ. ישעיהו קרוב לארץ, אבל עובד להעלות אותם לשמים. אלה שני עדים, אבל העדות צריכה להיות מכוונת, והיא מכוונת לא כאשר כל אחד אומר מנקודת המבט שלו רק את האמת שלו, אלא דווקא על ידי ההתכללות של שתי הבחינות אצל כל אחד כנ"ל, אזי נעשית העדות מכוונת.

בכל אופן, למדנו שסופי התיבות של הפסוק כאן הם אצילות, השמים, סימן שמה שלפני כן עוד יותר גבוה – שמי השמים, מה שלפני האצילות. מה שקורא כאן הוא סיפור של המחשבה הקדומה דא"ק, התכנית של הקב"ה.

סיפורו של ר' אבנר – סיפור כללי-משיחי

אם הפסוק הזה בהשגחה פרטית נבחר להדגים שכל המאורעות של כל האנשים נמצאים בפרשת האזינו – זה לא בכדי. אבנר הוא לא סתם רשע שחזר בתשובה – יש בו משהו מאד גדול וכללי. כל אחד ששומע מאיזה רב, מרבי גדול, ווארט מופלא לגבי התורה ואומר שהוא רחוק מדעתי, לא מתישב על דעתי, ועלול להביא אותו להתרחקות מהאמונה – הוא האבנר הזה. הרמב"ן היה אשם במדה מסוימת בהתדרדרות שלו. כל הסיפור, שהמשטרה באה בעצומו של היום הקדוש להביא אותו ליהודי המומר הזה – הכל מהשמים, כדי שהוא ישפיע עליו ויעורר את היחידה שבנפשו. זה סיפור משיחי ביותר, וכל "האזינו השמים" הוא להאזין טוב-טוב לסיפור בפסוק הזה.

נחזור לעיקר הרמז: כמה שוה ר' אבנר? לא כתוב, אנחנו מוסיפים רמזים. אבנר עולה 253, ועם ה-ר כבר 453. מה זה שוה? שני ביטויים חשובים מאד: האחד "צדיק גמור" והשני "מלך המשיח". כנראה שר' אבנר הזה הוא (ניצוץ גדול של) מלך המשיח, כנראה שהוא יותר מצדיק גמור (וזה לא צחוק...). על אותו ר' אבנר רבי פינחס מקוריץ אמר שצדיק גמור הוא מי שאוהב רשע גמור, האבנר הזה. רק שהתשובה שלו היא להגיע למדת אין. מה המשמעות בכך שלקח ספינה ופרש לים, מעבר לים, מקום שקודם היה רחוק ממנו? הוא הגיע לאין, באמת אבד זכרו. התשובה שלו היא לחזור מהאין, "אין מזל לישראל", ואז איך הוא יחזור אלינו? כמלך המשיח.

מספר הכריתות – רמות הנשמה אליהן מגיע הפגם

נתבונן עוד: למה הרמב"ן כל כך הקפיד שלא לומר שהוא עבר חמש כריתות, אלא שעבר רק ארבע כריתות? עד אז, ודאי לא היה נח לרמב"ן לשבת ולראות את המחזה של החזיר והכל ביום כיפור, אבל הוא שתק. הוא לא הביט בו בעינים חודרות. רק כשהוא התחיל להתווכח עמו על כמה כריתות עבר – שהרמב"ן אמר ארבע והוא אומר שעבר חמש – הוא פתאום התקומם. למה? מה זה מלמד אותנו?

אמרנו קודם שמה שקורה כאן בסיפור, בזכות הרמב"ן, שכדי להחזיר בתשובה יהודי כזה – כדי שהצדיק גמור יאהב את הרשע הגמור הזה, ומכח האהבה שלו והאחדות שלו – הוא צריך לעורר אצלו את היחידה שבנפש. מה היא היחידה שבנפש, עליה אומרים בסוכות "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך"? המדרגה החמישית-המשיחית של הנשמה. יש בנפש חמש מדרגות, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, והם בסוד צלם האלקים בו נברא כל יהודי.

ה-צ של הצלם היא נר"נ, נפש-רוח-נשמה, אור פנימי.

ה-ל של הצלם הוא אור מקיף, החיה שבנפש, שנקרא "מקיף קרוב". כל ימי השבוע (ימי החול) ה-ל, המקיף הזה, מאיר על הנפש (בסוד "מזל מחכים" ובסוד "טוב טעם ודעת למדני [פנימי] כי במצותיך האמנתי [מקיף]", כמבואר בדא"ח) אבל לא נכנס בפנימיות. בשבת קדש ה-ל של הצלם נכנסת בפנימיות – מעלת הכוונה יתרה שיש לכל יהודי בשבת.

אבל יש עוד, ה-ם הסתומה של הצלם, היחידה שבנפש, שגם מאירה במקיף. מה הכוונה? היא מעוררת את היהודי למסור את נפשו. אפילו קל שבקלים מוסר את נפשו על קידוש ה', כמו חיל בקרב. מאיפה באה לו מסירות הנפש? מה-ם הסתומה. הוא לא יודע זאת, לא נכנס בפנים, אפילו בשבת. מתי גם ה-ם הסתומה תכנס בפנים? רק לע"ל, בימות המשיח, עליו כתוב "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", עם ם סתומה בתוך מילה, בפנימיות ממש (ודוגמה לכך בעולם הזה הוא בכוונת נעילה של היום הקדוש, שבת שבתון, התפלה החמישית-משיחית, היחידה שביחידה). זה המקיף הרחוק שלא מודע בכלל.

הרמב"ן עורר את היחידה בנפשו של ר' אבנר

התלמיד הזה, אבנר, ידע שיש בנפש חמש מדרגות. למה הוא רצה לצחוק על הרב שלו ולהוכיח שעבר על חמש כריתות? כי רצה לומר שנכרת לגמרי, בכל חמש מדרגות הנשמה שלו. על כך הרמב"ן הקפיד – לא, חס ושלום, אתה עברת על ארבע כריתות. בכל מה שעשית להכעיס עברת רק על ארבע כריתות – הנר"נ נכרתו וגם החיה שבנפש נכרתת (על ידי חילול שבת), אבל היחידה לא נכרתת (שאינך מודע לה כלל). כאשר התלמיד השתתק ממורא רבו כבר התחילה להתנוצץ אצלו היחידה.

אז הרמב"ן שאל אותו מה הביא אותו לידי המרת הדת, והוא אומר מה שאמרת לי. אז הרמב"ן אומר תנסה אותי, הוא שואל איפה אני כתוב בשירה, ואז כל הסיפור של "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם". זה כבר חתם וגמר אצלו את גילוי היחידה, והוא שואל אם יש תרופה למכתי? כן – קיים מה שכתוב בפסוק, "אשביתה מאנוש זכרם", תחזור לאין, תתאיין, כמו שהסברנו. הוא לא אבד את עצמו לדעת, הוא פשוט פרש לים ולא יודעים ממנו יותר. מתי ידעו ממנו? כשהוא יחזור. איך הוא יחזור? כמלך המשיח.

"אמרתי" – חידת הידיעה והבחירה

אפשר לומר עוד: מה פירוש "אמרתי"? כל המפרשים מסבירים שה' אומר שחשבתי כך וכך, אבל משום מה איני מקיים – "אמרתי" כך וכך, אבל "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידנו רמה ולא הוי' פעל כל זאת", בגלל שהאויב יפרש לא נכון אני חוזר בי ממה שאמרתי. כך מסבירים המפרשים. אבל מה הפירוש של "אמרתי" בפנימיות, בחסידות? אנחנו עד הו"ר אומרים פעמיים בכל יום "לדוד הוי' אורי וישעי", ושם כתוב "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש". "אמרתי" היינו מה שהלב חושב הכי בפנימיות. בתוך המלה "אמרתי" יש את תכלית הכוונה של הענין.

לפי הפשט ה"אמרתי" לא התקיים, אבל לפי הסוד ה"אמרתי" כן מתקיים. מהו ה"אמרתי"? ברמז הזה, ה-ר' – הדיוק של הרבי – היא האות השלישית של "אמרתי". בלי "אמרתי" יש רק אבנר, ואז לא יודעים שהוא ר' אבנר, ואז גם אין את הגימטריא ששוה מלך המשיח וצדיק גמור. אז מה פירוש "אמרתי"? שכל הסיפור הזה, שהוא הגיע לאן שהגיע, והכל ידוע במחשבה הקדומה דא"ק – רק שאין שם כלים (אני אומר קצת אותיות של קבלה וחסידות), וממילא לא מתלבש בעולמות התחתונים ולא משפיע על הבחירה החפשית של האדם – לכן אבנר בחר מה שבחר, אבל הכל כתוב בפרשת האזינו, הכל נמצא במחשבה הקדומה דא"ק עליה כתוב "קורא הדורות מראש", והכל מתממש בהיסטוריה.

על כך כתוב שרגלי א"ק מגיעים עד תחתית עולם העשיה, אבל בלי להתלבש – אין לו כלים. ממילא ידיעת ה' לא משפיעה על הבחירה החפשית של האדם, כמבואר בחסידות באריכות. אז מצד אחד אבנר בחר בכל מה שעבר עליו – גם שהוא יצא לתרבות רעה וגם שחזר בתשובה, הכל הוא – ומצד שני הכל כתוב בפרשת האזינו. כלומר, פרשת האזינו היא החידה הכי קיומית שיש בכל היקום – חידת הידיעה מול הבחירה, ידיעת ה' המוחלטת מול הבחירה החפשית של האדם. זה הסוד, זו דעת משה – "האזינו השמים". שוב, עיקר הכוונה שהוא יהיה ר' אבנר, ולא סתם אבנר, היא בתוך ה"אמרתי". כך יוצא מכל הסיפור הזה.

רמז "לא כן [עבדי משה]" בכלל הפסוק

נסיים עם הגימטריא של כל הפסוק: אם מחשבים את כל 26 אותיות הפסוק, "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" = 2170 – שוה לא פעמים כן. יש כמה פעמים שכתוב בתורה "לא כן"[29], אבל הכי חשוב מה שהזכרנו קודם שכתוב במשה רבינו, שגם משכיל לתפוס את סוד הידיעה והבחירה, עליו נאמר "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". "נאמן הוא" – שאני מגלה לו את כל העתידות, את כל אוצרות ביתי, והוא לא מגלה זאת לאחר.

כמו שהמחשבה הקדומה דא"ק לא מגלה מה שהיא יודעת לאף אחד, הגם שא"ק נמשך עד סוף רגלי העשיה, כי אין לו כלים. לכן הידיעה שם לא משפיעה על הבחירה החפשית, שנשארת חפשית. כך משה רבינו, "בכל ביתי נאמן הוא", אני מגלה לו הכל והוא לא מגלה זאת הלאה. הוא בעל סוד, שומר את הסוד, עד כדי כך שמוסבר בחסירות שבעל סוד אמתי מדחיק את הסוד כאילו שלא יודע ממנו בכלל – שגם הוא לא יודע. הוא יודע ולא יודע. על זה כתוב "לא כן עבדי משה". יש הרבה ווארטים שמסבירים מה הפירוש "לא כן". כאן לא פעמים כן היא הגימטריא של כל הפסוק.

"לא כן" – המהפך המשיחי של תשובת ר' אבנר

אבנר הזה, שעבר על כל התורה כולה, היה בבחינת "לא", באופן מוחלט – לא מוחלט, המיר את דתו. אפשר לחשוב עליו שאין לו יותר חלק באלקי ישראל. זה ביטוי, שעל מי שאין לו חלק באלקי ישראל אומר דוד המלך בתהלים "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי". אבל לא כן, אותו אחד שהוא בתכלית ה"לא" הוא בעצם "כן". שוב, יש הרבה פירושים ל"לא כן עבדי משה", אבל כאן אנחנו מפרשים בהתאם לסיפור. הרשע הכי גדול בעולם, הכי 'לא' שיכול להיות, בן רגע – כמו שבכה רבי שיש קונה עולמו בשעה אחת – הופך להיות הכי 'כן' שרק יכול להיות, הכי צדיק והכי מלך המשיח שיכול להיות.

היות שמשה רבינו יודע זאת, שאותו אחד שהוא 'לא' בתכלית הופך להיות 'כן' בתכלית, מן הקצה אל הקצה, וזה הסוד של ביאת המשיח, הסוד של פרשת האזינו – הוא לא מגלה זאת בכלל, לאף אחד. אם הוא יגלה הוא יפריע לתהליך, לאתהפכא של הלא לכן. מי שיודע את הסוד של "לא כן" הוא שומר סוד, כי ה"לא כן" קורה רק מעצמו, בדרך ממילא (כלומר ללא התערבות חיצונית, רק על ידי הבחירה החפשית של הלא להפוך לכן, שמזה נעשה למעלה תענוג גדול ושעשועים אין סוף ממש, ובשביל זה היה כדאי לברוא את העולם ולסבול את העולם).

כאן, שוב, כל הסיפור חוזר לווארט של הרבי ר' בונים, ש"רבות מחשבות בלב איש" – סיפור מצוין להמחיש זאת. לאותו אבנר, שהזמין את הרמב"ן אליו ביום כיפור, היו את ה"רבות מחשבות בלב איש" שלו – היה מתוכנן אצלו, הכין את החזיר, הכל מוכן ומזומן לסעודת הכפירה ביום כיפור – ודווקא מתוך זה, אם לא היה יוזם את העלילה המרושעת הזו, הוא לא היה חוזר בתשובה. שוב, דוגמה הכי מצוינת של "רבות מחשבות בלב איש" שמתקיימות, עשה בדיוק מה שרצה, ומתוך כך "עצת הוי' היא תקום", "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", בסוד "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". זו הגימטריא של כל הפסוק, "לא כן", לא פעמים כן – זה רק בגדר "הנסתרֹת להוי' אלהינו", הגילוי שמאיר בשני הימים שאחרי יום כיפור[30].

נסיים ונאחל שנגיע לחג שמח עם כל עם ישראל יחד, שלא ידח ממנו נדח, ושנזכה להיות צדיקים שאוהבים את כל הרשעים, ואולי אנחנו הרשעים – קשה לדעת. אבל אם אני אוהב אותו אז "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", גם הוא יאהב אותי. שכולנו נאהב אחד את השני, ובשמחה אין סופית יבוא מלך המשיח ויגאל אותנו גאולת עולמים – תהא שנת גאולת עולמים ותהא שנת גאולה עכשיו – לחיים לחיים.



[1]. ראה גם שער "מעשה הצדקה" בספר סוד הוי' ליראיו.

[2]. כך אמר הרבי הרש"ב לרבי הריי"צ – שיחת מוצאי יוהכ"פ תרפ"ט ס"א (סה"ש תרפ"ט עמ' 25).

[3]. יראה חדוה בה"פ = ראשית – "ראשית חכמה יראת הוי'", ה"עמק ראשית" של ראש השנה.

[4]. אגרת ערב חג הסוכות תרפ"ט (לקוטי לוי יצחק – אגרות קדש – עמ' רא).

[5]. "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות" – כל מלה אומרת אהבה (או באופן חיובי או באופן שלילי, דהיינו פגם במדת האהבה, ללמד שהכל תלוי באהבה): אהבה = 13 (כמו אחד), רעות = 676 = 26 ברבוע = ד"פ אהבה ברבוע (אהבה ועוד רעות = "נצח ישראל" – בכח זה מנצחים)! קנאה = 156 = 12 פעמים אהבה (הקנאה היא הלעומת זה של האהבה – אהבה קנאה = אהבה ברבוע! בה"פ אהבה קנאה = 377 = 29 פעמים אהבה [והוא מספר האהבה ה-יד] = שנה טובה [היינו כאשר האהבה מתגברת על הקנאה ואף הופכת את רוח הקנאה דלעומ"ז ל"רוח טהרה", קנאת קדש למען שמו יתברך, מתוך אהבת ה' ואהבת ישראל שבדרגת "בכל מאדך"]!), תחרות = 1014 = 6 פעמים אהבה ברבוע ("שלם וחצי" ביחס לרעות)!

    "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות" = ט פעמים משיח, בזה תלויה ביאת המשיח בחסד וברחמים (כל ביאה היא ביסוד, הספירה ה-ט, וד"ל).

[6]. שם משמואל תצוה תער"ב ד"ה "בש"ס מגילה 'לאסור של זה בזה'".

[7]. ראה לעיל התוועדות י"ט אלול תשע"ג (פ"ד).

[8]. כאשר נחבר יחד את כל ארבעת הסימנים האפשריים לפי הלוח העברי הנהוג כיום: בגד גדה הוז זאב = 49 = ז ברבוע – הכל שבת (בהתכללות, שבת שבשבת, שבת שבתון)! ימי ראש השנה = אל, ימי יום הכפורים = חי – "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם", סוד מועט מחזיק את המרובה (כאשר יהושע הכניס את כל עם ישראל בין שני בדי הארון [כהכנה לבקיעת הירדן כו' והכניסה לארץ ישראל, על מנת לרשת אותה כו'], ראה רד"ק שם שהוא דרוש "רחוק" מהפשט, ראה בענין "רחוק" לקמן, שהוא סוד משיח כו'). "מועט מחזיק את המרובה" = אהבת ישראל (אהבה פעמים חכמה, כמבואר במ"א), דהיינו "כל התורה כולה על רגל אחת" ו"כלל גדול בתורה" כו', תכלית עבודת ה"ראש" (ה"מועט" ביחס להתפשטות הגוף, דאזיל בתר רישא, כמבואר בדא"ח).

[9]. עד גד (השביעי – "כל השביעין חביבין"): ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי גד = 1432 = ד"פ משיח (הרוס"ת = 776 = ביאת המשיח)!

[10]. הרוגיו של גד ניכרים – "וטרף זרוע אף קדקד", הוא מהדר במצות תפילין – על הזרוע והקדקד – ובו מתקיים "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" (אלו תפילין שבראש – רמז לראש השנה, בראש השנה ראוי לחשוב על בדיקת תפילין). "שם הוי' נקרא עליך" (תפלין שבראש) הוא סוד בליטת עצם המוחין בחול הממשיכים את גילוי המזל, "גד", בכחות הפנימיים של הנפש, לברר רפח (סוד "וטרף") כמבואר בדא"ח.

[11]. לציין ביחס לסימן בגדגד היינו צירוף היום השני דווקא של ראש השנה (יום ג) עם יום כיפור (יום ד). וכן לפי ה"קרי" ה-ב ("בא") נפרדת מה-גד. והענין הוא שהתשובה מאהבה של יום כיפור כבר מתחיל להתנוצץ מהיום השני של ראש השנה (שבו "דינא רפיא" לעומת היום הראשון של ראש השנה שבו "דינא קשיא"), וגד כולו אומר אהבה (הוא יהודי טוב – גד בלעז).

[12]. ראה הממד הפנימי פרשת האזינו.

[13]. דעת משה = דעת המכריע = אחדות פשוטה (הפירמידה של אחד), כמבואר במ"א.

[14]. הערך הממוצע של רמב"ם רמב"ן = רופא, היינו המכנה המשותף שלהם – שניהם היו רופאים גדולים. ברופא יש אותיות פא של פאה, גם פא של "אפאיהם", לשון פאה, כמו שיתבאר ("אפאיהם" אותיות פאה [= אלהים] ואותיות איםא של שמאל [וגם של אמצע] ו-ים של ימין). "אפאיהם" = קבלה (דווקא הרמב"ן זכה לחכמת הקבלה, ועל כן הוא מפרש את "אפאיהם", וד"ל). רבי משה בן מימון רבי משה בן נחמן = 1512 = 7 פעמים 216 (בחזקת 3) = 4 פעמים חשמל (משולש זך).

[15]. משה (הרמב"ן) דב בער (המגיד) = רוח הקדש (פנימיות הדעת, דעת משה שמתגלה בשירת האזינו, וכפירש"י אצל בצלאל: "'ובדעת'. רוח הקדש"). ובצירוף "האזינו" = שבת (היהלום של שם הוי' ב"ה = זך פעמים הוי').

[16]. תהלים האזינו משנה = 959 = 7 פעמים 137 (קבלה, "אפאיהם" כנ"ל, אברהם במספר קדמי). יש כאן 15 אותיות – פנות המשולש הן אותיות תהו = ג פעמים 137 (כאשר שאר האותיות = ד פעמים 137, חלוקת 7 ל-גד). תהלים האזינו משניות = 1370 = 10 פעמים 137 (959 הנ"ל בתוספת תהו), ודוק.

[17]. הערך הממוצע של ישראל (הבעל שם טוב) – תהלים; דב בער (המגיד) – האזינו; שניאור זלמן (אדמו"ר הזקן) – משניות = 961 = אל ברבוע, וד"ל.

[18]. בפרט ממש (על כל הלכותיהן, סוד "ועלמות אין מספר"), לא כמו עשרת הדברות שכוללים את כל מצות התורה בכלל (אות כנגד מצוה – יש כתר אותיות בעשרת הדברות כנגד תריג מצות דאורייתא ו-ז מצות דרבנן), וד"ל.

[19]. קרה קורה יקרה = עולם שנה נפש (= 49, 7 ברבוע, פעמים חוה).

[20]. שיחת שבת האזינו תשמ"ב (סעיף ל ואילך).

[21]. יש יחוד גדול ביניהם: משה = יה ("הנסתרת להוי' אלהינו") פעמים חיה, אבנר = וה פעמים חיה ("והנגלת לנו ולבנינו") – יחד: הוי' פעמים חיה.

[22]. פרשת האזינו (הקשורה לרב המגיד כנ"ל) שייכת לסוד הגלגלתא (עליו רשומים כל מצות התורה, ב-תריג ארחין שבו, וכל גלגולי הנשמות), ואילו שרש תהלים (בחינת הבעל שם טוב) ברדל"א שמעל לגלגלתא, ושרש משניות (אדמו"ר הזקן) במוחא סתימאה (שמשם קיבוץ גלויות, שבזכות המשניות, וד"ל) – ג הדורות הראשונים של החסידות כנגד ג הרישין של הכתר-עליון (לפי שיטת מהרח"ו בעץ חיים; במ"א מוסבר ג הדורות הראשונים של החסידות כנגד עתיק אריך וחכמה, אך בפנימיות הוא הוא, וד"ל).

[23]. "אפאיהם" = 137 (קבלה וכו') כנ"ל. והיא ודאי התבה העיקרית בפסוק. פסוק זה קשור באופן מיוחד לראש השירה: "האזינו וגו'", ואכן "האזינו [ו אותיות]... אפאיהם [ו אותיות]" = 216 = ו בחזקת ג. בה"פ דאו"ח האזינו אפאיהם = 4291 = 7 פעמים 613, ודוק.

[24]. שאביו-רבו, הרמב"ן, הוא עדיין נר לרגלו.

[25]. מח הדעת הוא מח האחור (בסוד "אחור וקדם צרתני" – קודם כל צ"ל "אחור", דעת – "דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית") – הוא אחרי הכל, והוא מנבא מה יהיה לאחר מכן, ועד לאחרית הימים ועד ל"אחרי ככלות הכל".

[26]. ראה בבעל הטורים שהס"ת של שלש המלים האחרונות הוא משה למפרע עיי"ש.

[27]. נצייר את הפסוק בצורת בית (משולש על גבי רבוע, היינו הצורה המתבקשת למספר 26 – שם הוי' מכונה של בן ד, והרי 26 הוא משולש ד על גבי רבוע ד):

א

מ ר

ת י א

פ א י ה

ם א ש ב

י ת ה מ

א נ ו ש

ז כ ר ם

    הרבוע של ד על ד עולה 1422 = חי פעמים "האזינו" (דעה) = ג פעמים "האזינו השמים" (דעת). הנקודה העליונה (א) ו-ט הנקודות שבאמצע (י נקודות יחד) = 784 = 28 ברבוע. השאר (הוה נקודות) = 1386 = כב פעמים שם סג (בכוונות האר"י: סג ועוד כב אותיות סוד פה, היינו הפה דתבונה ממנו יוצאים ז הבלים שבם נברא העולם).

[28]. לקו"ש ח"ב עמ' 415 ואילך.

[29]. בתחלת ספר תהלים כתוב "לא כן הרשעים" – רמז להמתבאר כאן, שבכח הרשע הכי "לא" להפוך להיות הכי "כן".

[30]. עוד כמה רמזים בפסוק: הפסוק "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" מופיע ברביעי של פרשת האזינו, רמז שבאותה שנה של סיפור הרמב"ן ור' אבנר יום כיפור חל להיות ביום רביעי, כמו הקביעות של השנה שלנו, והרמב"ן קבל השראה מיוחדת מתוך שיעורי החת"ת של אותו יום!

    יש בפסוק 26 אותיות כנ"ל. והן מתחלקות 13-13 – יג חדשות ו-יג חוזרות (והסימן: "אחד באחד, יגשו"), כנגד יג מדות הרחמים של משה ו-יג מדות הרחמים של מיכה, שמכח שתיהן ר' אבנר חוזר בתשובה ותשובתו מתקבלת. האות הנפוצה ביותר בפסוק היא האות א שחוזרת ה פעמים: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם". וי"ל שהן כנגד נרנח"י, ושה-א של "אמרתי" (שבה ה-ר של ר' אבנר, מעלת התשובה שלו, כפי שעלה במחשבה הקדומה, בחינת "אמרתי") היא כנגד היחידה שבנפש (מה שבתחלה לא מודע לאבנר כלל וכלל). הוא טען שעבר על ה כריתות – כל כרת היא נתק מאלופו של עולם – אך למעשה עבר רק על ד (ולא ניתק מה-א של "אמרתי").

    האותיות השניות בפסוק, שלפני אותיות ר' אבנר: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" = אמת = אהיה ברבוע (שתי האותיות האחרונות – אך = אהיה) – "אהיה אשר אהיה", שם התשובה והגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו (אותו ר' אבנר).

    האתנחתא בפסוק בתבת "אפאיהם", נמצא ששני חצאי הפסוק מתחילים "אמרתי... אשביתה..." = 1369 = 37 (יחידה) ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – זוהי רוחו של מלך המשיח (אותו ר' אבנר).

    בדילוג תבות, הפסוק "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" מתחלק ל-1636 ו-534. אך כמו כן האותיות שבין ה אותיות ר' אבנר = 1636 ושאר האותיות = 534!

    ר' אבנר רמוז באותיות השלישיות דווקא, רמז למדת הרחמים (ג האותיות הראשונות של כל תבה הן כנגד חג"ת, ועד ז אותיות בתבה כנגד ז"ת. המלה הגדולה ביותר בתורה היא בת י אותיות כנגד י ספירות בלימה) – "אבינו אב הרחמן [ואב הרחמים] רחם נא עלינו".

    תן לחכם ויחכם עוד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com