כ"ג תשרי ע"ג – ברית אלישע-דוד שיחי' בן יעקב וברית ישראל שיחי' אידלסון – כפר חב"ד הדפסה

כ"ג תשרי ע"ג – כפר חב"ד

בריתות אלישע דוד שיחי׳ בן יעקב וישראל שיחי׳ אידלסון

ניגנו "קול מבשר" (הניגון החדש משבת חול המועד סוכות[1]).

לשמוע בבכי התינוק "קול מבשר מבשר ואומר"

לחיים לחיים. קודם שרנו שיר על המילים "קול מבשר מבשר ואומר", שיר של הושענא רבה. השיר הזה מוקדש לכל הילדים שנולדו בתקופה האחרונה, כולל שתי הבריתות של היום. זה ניגון מיוחד לישראל הקטן ולאלישע דוד הקטן ולעוד כמה ילדים שנולדו בתקופה הזו. הווארט שיש ללמוד מהניגון הוא שבכל פעם ששומעים את הקול של התינוק בוכה ומבקש את האמא או את האבא צריך להתבונן שהקול של הילד/ה הוא "קול מבשר מבשר ואומר" – קול שמבשר את הגאולה. כל פעם שתינוק בוכה – משיח בא. צריך להקשיב לקול וכך להבין את הקול של הילד, שהוא באמת "קול מבשר מבשר ואומר", ואז נגשים לילד בצורה אחרת לחלוטין, כמובן.

בחיצוניות – חבטה; בפנימיות – נשיקה

אומרים "קול מבשר מבשר ואומר" לפני חבטת הערבות, שהן סוד הנשיקין[2] – "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". לפני הזווג, תפלת הגשם בשמיני עצרת, יש נשיקין בחבטת ערבות, שהיא סוד מנהג הנביאים[3]. הנביאים הם סוד "בורא ניב שפתים [שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו]", והערבות דומות לשפתים[4] בהן הנשיקה (כמ"ש "שפתים ישק"). חבטת הערבות בקרקע היא סוד הנשיקין. אם כן, רואים כאן דבר פלא, שבחיצוניות מנהג הנביאים נראה שחובטים, מרביצים עם הערבות בקרקע, והנה, קוראים את ה"יהי רצון" אחרי קיום המנהג ורואים שהחבטה היא סוד הנשיקין, "ישקני מנשיקות פיהו".

זה נוגע לשמיעת התינוק הבוכה – אפשר לגשת אליו ו'להרביץ' לו ואפשר לגשת אליו ולנשק אותו. מי שהוא בחיצוניות, יודע שאחרי שאומרים "קול מבשר מבשר ואומר" מרביצים – כך תופס 'מתנגד', שלא יודע את סוד המנהג – אבל 'חסיד' יודע ש"קול מבשר מבשר ואומר" הוא הזמנה לנשק, מבשר את הנשיקין.

כל דבר מתלבש, והדברים הכי פנימיים צריכים להתלבש במה שנראה ההיפך, וגם כאן מלבישים את הנשיקין במה שנראה כחבטה. כל הענין קשור לחינוך, כמו שרבי נחמן תהה – "לילד מרביצים?!", צריך לנשק. אם כן, זו הקדמה לשייכות הניגון "קול מבשר מבשר ואומר" לילדים שנולדו בתקופה האחרונה.

ההשגחה בשתי הבריתות ביום הראשון בו קוראים רק בראשית

כעת נאמר בקיצור דבר תורה בענין השמות, וגם על ההשגחה הפרטית המיוחדת שהיתה לנו היום, שהיו שתי בריתות יחד, בזכות דחית הברית הראשונה – גם דבר מיוחד מהשמים. אם אם הברית הראשונה לא היתה נדחית לא היו יוצאות שתי הבריתות באותו זמן, באותו מקום ובאותה שעה. ה' תכנן מראש, מששת ימי בראשית – נכנסנו כבר לפרשת בראשית – שהברית תהיה יחד.

ידוע הווארט שכמו שיהודי מעמיד את עצמו בשבת בראשית כך הולך כל השנה, ואפשר לומר שלא רק שבת בראשית אלא כל ימי הקריאה של בראשית. צריך "לחיות עם הזמן", כעת פרשת בראשית, והאופן בו חיים עם פרשת בראשית קובע איך חיים את החיים במשך כל השנה. לכן, שוב, בהשגחה פרטית, יצא שהברית היא ביום הראשון שהוא 'נטו' פרשת בראשית. בשמחת תורה מסיימים את "וזאת הברכה" וגם קוראים "בראשית", והיום, אסרו-חג סוכות – "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", "אל הוי' ויאר לנו" – קוראים רק בראשית.

צריך להתבונן, אם כן, מה הקשר לבראשית, ומה אנחנו צריכים ללמוד מההשגחה של שתי בריתות יחד, ומה הקשר לשמות של הילדים.

ישראל-בראשית

ידוע שבשמחת תורה סיימנו את התורה והתחלנו מחדש – סיימנו "[לעיני כל] ישראל" והתחלנו "בראשית", נעוץ סופן בתחלתן. אמנם "ישראל" מסיים את התורה ו"בראשית" מתחילה את התורה, אבל "ישראל" נכלל ממש בתוך ה"בראשית" (ולא רק ש"נעוץ סופן בתחלתן"). כתוב שישראל אותיות לי-ראש וכך במלה בראשית יש גם ראש. ועוד, בשתי המלים יש אותיות ראשיבראשית אותיות בת-ראשי וישראל אותיות לראשי. ראשי עולה ז"פ חכמה – "חצבה עמודיה שבעה". "ותומכיה מאושר" – אותיות מראשו, כך כתוב ב"היום יום" של שמחת תורה ("היום יום" של היום), לתומכי התורה יש כח להמשיך מעצם הראש (שלמעלה מהמוחין שבראש).

יש גם רמז שבכל מעשה בראשית, מ"בראשית ברא אלהים" עד "אשר ברא אלהים לעשות" יש 1815 אותיות. לכאורה היה יפה אם היו 1820 אותיות, סוד פעמים הוי', כמנין שמות הוי' בכל התורה כולה. לכאורה חסרות 5 אותיות. מה הן חמש האותיות? כתוב – אחד הרמזים המפורסמים שלנו – שהמלה האחרונה של התורה, ישראל, מצטרפת לגמרי לכל מעשה בראשית, ומוסיפה 5 אותיות, להגיע למנין 1820, "סוד הוי' ליראיו".

"כל ישראל חברים" – "לעברך בברית"

אחד המאמרים העיקריים לגבי ישראל הוא "כל ישראל חברים". ראינו אתמול בהקפות, שמה שמחבר את כל היהודים הוא הרגל (שממשיכה מעצם הראש, הכתר שמעל המוחין, כנ"ל), כל ישראל שוים ברגלים (ואדרבא, מי שנראה חלש בלימוד יכול להיות יותר חזק ברגלים). כשמסתכלים על הרגלים של הרוקדים – לא על הפרצופים – אפשר לקבל תחושה שכל עם ישראל הם ערבות שגדלות באחוונא, באחוה גמורה. הרגלים ממשיכות "מראשו" – "ותומכיה מאושר". יש מאמר חז"ל שמביא אדמו"ר הזקן באגה"ק בתניא – "כל ישראל חברים", "כאיש אחד חברים".

כשיש שתי בריתות יחד, הדבר הראשון שאנו לומדים, מוסר השכל מכך, הוא החברות. שני הילדים האלה נימולו באותו מקום, אותו מוהל ואותו סנדק – הכל יחד – וכנראה הם הולכים להיות חברים מאד-מאד טובים במשך כל החיים שלהם. יש להם משהו מאד משותף. כמו שאמרנו קודם, הם לא נולדו באותו יום, מזל יום ההולדת של כל אחד שונה, אבל יש גם מזל של הברית.

כמו שנסביר, מה שקשור לפרשת בראשית – שמחברת אותם – הוא רק הברית. בברית הם יחד לגמרי, ולכן הם חברים טובים. מכך שהם חברים אנחנו צריכים ללמוד שכולנו צריכים להיות חברים כמותם. כמו שגם למדנו בפרשת נצבים, שקוראים לפני ראש השנה, על מנת להכנס לשנה החדשה יחד – "לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כֹרת עמך היום", כולנו צריכים לעבור יחד בברית ה' אלקיך[5]. כאן שני ילדים עברו יחד בברית ה' אלקיך, ומלמד שכך כולנו יחד צריכים לעשות.

ברית אש – חיבור השמים והארץ

מה הרמז של בראשית? כתוב בתקוני הזהר שבראשית אותיות ברית אש. איך רואים זאת במלה בראשית? שתי האותיות הראשונות, בר (לשון בירור), ושתי האחרונות, ית – הכל לפי הסדר – אותיות ברית, ושתי האותיות באמצע הן אש (גם לפי הסדר). כאילו שהוצאנו את הלב מהמלה בראשית, את שתי האותיות הפנימיות, אש, ומה שנשאר מכאן ומכאן הוא ברית. יחד בראשית הוא ברית אש.

יש כמה וכמה פירושים מה האש כאן, מהי ברית-אש? כתוב בגמרא[6] שמי שהוא מלך, כמו דוד המלך – אחד השמות כאן, "דוד מלך ישראל חי וקים" – יוצאת אש מהאות ברית קדש שלו[7]. מה עוד אומר לנו? ברית-אש רומזת לכל הפסוק הראשון, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ה' ברא שני דברים, שמים וארץ, ובסיפור השני כתוב "ארץ ושמים" – ר"ת אש. כל ברית היא חיבור, וברית אש היא הברית בין הארץ והשמים, בין הגשמיות והרוחניות.

הילד מקבל בברית המילה את הכח לכל חייו לקדש את החולין, שהכל יהיה על טהרת הקדש, גם היצרים שלו – "קדש עצמך במותר לך" – לחבר את הארץ-הארציות שלו עם השמים, שהכל יהיה שמימי. הפירוש הכי פשוט של ארץ לפני שמים – א לפני ש – הוא שאתה הארץ המתחברת לשמים. כששואלים את הבינוני של התניא 'מי אתה?', הוא צריך לענות שהוא הנפש הבהמית[8]. אתה הארץ, הארציות, אבל ליהודי יש כח לחבר בין הארץ שלו לה', לקדש הכל לה'. כמו שהרמב"ם אומר[9] שהכלל הגדול בתורה הוא "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (ועוד יותר גבוה "בכל דרכיך דעהו", אבל הפשט הוא "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[10]).

האש של אלישע הנביא

מה שמענין שבשני השמות של הילדים שנכנסו כעת לברית יש אותיות אש. היו שתי בריתות, וכל ברית היתה בבחינת ברית-אש. הילדים חברים, נימולו יחד, אבל לאידך לכל אחד יש את הענין המיוחד שלו, השליחות שלו בעולם הזה. כנראה שה"ברית אש" של כל אחד מהם מיוחדת, ואף על פי כן יש מכנה משותף, צד שוה, שלכל אחד היתה ברית אש, כי קבל בברית שם שכולל את האותיות אש. לכן המתינו עם הברית הראשונה עד פרשת בראשית, שתחבר את הברית עם האש.

האש של הילד הראשון היא האש שבשם אלישע (חוץ מהשם דוד), ואלישע הוא גם טיפוס של אש. בתפלות לפני "קול מבשר מבשר ואומר" מזכירים את אלישע עם אש (ובעצם באותו פיוט לכל הצדיקים יש קשר עם יסוד האש). אלישע זכה ל"פי שנים ברוחך אלי" רק כי זכה לראות את אליהו הנביא עולה השמימה באש[11]. יש לו חוש באש – הוא ראה את הרבי שלו עולה באש.

לראות את יסוד האש של הרבי

כנראה שכל מי שרואה את הרבי שלו עולה באש הוא הזוכה ל"פי שנים ברוחך". זו ברית-אש. לרבי יש את כל היסודות:

יש לו גם את העפר – נתחיל מלמטה – והיינו מה שאפשר ללמוד מהרבי את השפלות שלו, "ואנכי עפר ואפר". חשוב מאד שהרבי שלך הוא עפר ואפר, כמו רבי מענדלה ויטבסקער, "השפל באמת" (וחסיד יכול להבחין שהרבי שלו הוא "השפל באמת" ואילו השני שחותם אותו דבר הוא 'באמת א שפל', כידוע הסיפור);

יש מי שרואה שהרבי שלו הוא מים, "זכור אב נמשך אחריך כמים" – הוא טוב, עם מדות טובות, טבע של משפיע כטבע המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך;

יש אחד שרואה שהרבי שלו הוא רוח, כולו רוחני, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – גם מים וגם רוח שמרחפת על פני המים, "זו רוחו של מלך המשיח", "רוח אפינו משיח הוי'";

אבל הכי-הכי נעלה לראות את האש של הרבי – היסוד היחידי שהוא משל לה', "כי הוי' אלהיך אש אוכלה" – ומי שרואה את הרבי שלו אש זוכה ל"פי שנים" (אש ר"ת אחד שנים). לאליהו הנביא אין ש בשמו, אבל לאלישע, שראה את אליהו אש, יש אש בתוך השם – יש לו חוש באש.

אלישע – האש של הרבי; ישראל – האש של כנסת ישראל

בכל אופן, לאלישע-דוד יש את האש שלו, וממילא יש לו ברית אש. גם לישראל יש אותיות אש. כנראה שהאש של ישראל אינה בדיוק אותה אש כמו של אלישע. האש של ישראל היא משהו אחר. צריך להתבונן בכך, הרי ישראל הוא השם הכללי של עם ישראל. נאמר בנביא "והיה אור ישראל לאש וקדושו [קדוש היינו יקוד אש] להבה וגו'" – יש אש ישראל.

צריך לומר שהאש של ישראל היא ההתלהבות של היהודי באהבת ישראל (ובאהבת ארץ ישראל). האש של כלל ישראל, אש של כנסת ישראל. האש של אלישע היא האש שיש לרבי שלך כשעולה לשמים, והאש של ישראל היא האש של כלל ישראל, כל עם ישראל הוא אש (כל נשמה בפרט היא נר – "נר הוי' נשמת אדם" – ובהקבץ הרבה נרות יחד נעשה אבוקה גדולה שממנה מאירה אור גדול, בסוד "אור צדיקים ['ועמך כלם צדיקים'] ישמח [אותיות משיח]", כפי שלמדנו בשיעור באחרון מלקוטי מוהר"ן[12]).

האש – כח העלאת יעקב לישראל

מה קורה אם נוציא את האש מישראל ונוציא את האש מאלישע דוד? מה נשאר? אם נעשה את החשבון של מה שנשאר אחרי שמוציאים את האש – הרי כל אחד הוא אש, ברית-אש, ובהשגחה פרטית שני הילדים האלה חברים, "אלה הקטנים גדולים יהיו" – נגלה שמה שנשאר עולה יעקב-יעקב. כלומר, הערך הממוצע של מה שנשאר משניהם הוא יעקב אבינו. לישראל יש שני שמות – גם לאב השלישי שלנו, וגם בכלל לאומה שלנו – יעקב וישראל. בדרך כלל כתוב בחסידות[13] שיעקב הוא הבינוני וישראל הצדיק. כמה שישראל הוא הצדיק, כל הגבוה ביותר יורד למטה יותר ולפעמים אף נופל למטה.

כשיבוא מלך המשיח כבר לא תהיינה שתי ממלכות, הכל יהיה אחד, אבל כשהיו שתי ממלכות – הכל בגלל הרבי של הרבי של אלישע, אחיה השילוני – ממלכת הצפון, שהיא לכאורה הפחות דתית, מה שהיום קוראים המדינה החילונית יותר, נקראה ישראל. כנראה שזה בדיוק מה שקרה היום – דווקא למלכות החילונית קראו ישראל, שם המעלה. לעומתה, ממלכת הדרום, המלכות הדתית שסביב ירושלים והמקדש, הקדש, נקראה ממלכת יהודה – יחסית בחינת יעקב.

גם אחרי שה' נתן ליעקב את השם ישראל – השם יעקב נשאר לעד. כמו שכתוב ב"חינוך קטן" (הקדמת שער היחוד והאמונה), שגם כאשר עולים למעלת הצדיק יש ירידות ועליות, "שבע יפול צדיק וקם", וכאשר ישראל (הצדיק) יורד – הבסיס שלו הוא יעקב (הבינוני).

גם כאן, המכנה המשותף הוא הבסיס של יעקב, כאשר מוציאים את האש. מה האש עושה להם? כמו שהאש עולה בעצמה, כך טבע האש להעלות אותם – להעלות את בחינת יעקב – ולעשות ממנו ישראל למעליותא. כלומר, עיקר החידוש, עיקר ביאת המשיח, הוא לתת לו את האש שלו – ברית-אש, פנימיות המלה בראשית. הוא חיב את הבסיס, המכנה המשותף של יעקב, אבל צריך את האש – לא לוותר על האש. אלישע צריך את האש שלו, ישראל צריך את האש שלו וצריך גם לחבר ביניהם. הסברנו קצת שהאש של אלישע היא האש של חסיד ורבי, עם כל המשמעות, והאש של ישראל היא האש של עם ישראל יחד – "כל ישראל חברים". כל אחד זקוק לשתי האשות, "סמכוני באשישות", האש של אלישע והאש של ישראל.

זו ההשגחה הפרטית של שתי הבריתות שעשו ביום הראשון שכולו מוקדש לפרשת בראשית. כתוב בתקוני זהר שבראשית אותיות ברית-אש, חבור ארץ-שמים, גשמיות ורוחניות, ולענינו פשוט חבור בין יהודים, בין כולם, בין נשמות.

חטא המרגלים – חוסר בטול למשה רבינו

נתן דוגמה: בהשגחה פרטית, הבקר קבלתי מכתב במייל. מישהו מצטט במכתב רב שאומר שכל מי שאינו "ציוני" חוטא בחטא המרגלים (איזה רב או מכונה רב, לא יודע אם הוא באמת רב). הוא לא כתב שם מה הסברא שלו, אבל הסברא מאד פשוטה – המרגלים מאסו בארץ חמדה, וצריך להכנס לארץ. כתוב בחסידות, בלקו"ת לפרשת שלח, שהמרגלים העדיפו ללמוד תורה במדבר, להיות דוסים, חרדים, ולא לעבוד את האדמה, לא להכנס לארץ ישראל. ממילא מי שאין לו את האתגר, את הלהט, האש, שחיבים להכנס לארץ ויהי מה, ולעבוד ולבנות את הארץ, הוא מהמרגלים. כך יצא לאותו אחד.

סברא טובה לכאורה, סברא מענינת, אבל לא נכונה. הסברא הזו כל כך לא נכונה, שאפילו קצת איפכא מסתברא. יכול להיות שמישהו חשב שחטא המרגלים הוא בדיוק הפוך. נאמר כך: לגבי מי שרוצה להשאר במדבר, לא רוצה להכנס לארץ, נצדיק אותו. אבל את האמירה שכל ציוני מובהק הוא יהושע וכלב, שלא חוטא במרגלים, אפשר להפריך בקלות.

בחטא המרגלים היו שתי בעיות. בעיה אחת של מאיסה בארץ ישראל, אבל המאיסה בארץ ישראל היא תוצאה – לא עיקר החטא ולא שרש החטא. שרש החטא היה חוסר הבטול למשה רבינו. אם משה רבינו אומר לי להשאר במדבר ללמוד תורה עוד הרבה שנים, ואז מישהו יבוא ויאמר שמכיון שמשה רבינו אמר שצריך להשאר במדבר אז איני רוצה להכנס לארץ ישראל – הוא בסדר גמור, הוא חסיד וצדיק, עושה מה שמשה אמר. עיקר החטא הוא אם מישהו אומר שאני רוצה ללמוד תורה ואפילו שמשה רבינו אומר שעליו להפסיק קצת ללמוד ולהכנס לארץ לעבוד הוא לא מקשיב.

כן ארץ ישראל או לא ארץ ישראל – לא עיקר הענין. הפשט הכי פשוט הוא שהחטא הוא חוסר בטול למשה רבינו. מה שמשה רבינו אומר הוא מה שה' רוצה – על כך נאמר "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", "משה אמת ותורתו אמת". אין הכי נמי, משה רבינו אמר להכנס לארץ ישראל, ויש ודאי בלב כל יהודי אהבה עצמית וטבעית לארץ ישראל, אפילו בלי משה. אך אם משה היה אומר להשאר עוד ללמוד במדבר היה צריך לעשות אתכפיא, נגד האהבה והגעגועים, ולהשאר במדבר. אבל משה אמר – אדרבא, נגמר, צריך להכנס מיד לארץ (הארבעים שנה הם בגלל החטא) – אז צריך להכנס. הענין הוא רק בטול למשה.

אש האהבה לעם ולארץ ואש ההתקשרות למשה רבינו

איך הווארט הזה קשור לשתי האשות שדברנו עליהן כרגע? יש אש של ישראל שהיא בטבע – הטבע היהודי – של אהבה לעם ישראל, לארץ ישראל. זה חלק מהטבע של היהודי. אבל האש של אלישע – וחיבים את שתיהן יחד – היא האש שהוא מקבל "פי שנים ברוחך" מהרבי שלו, הראיה שלו שהרבי שלו הוא אש, והיא שרש כל האש (כאשר כבר מתחלת ראית אלישע את אליהו הוא 'נדלק' עליו באש קדש ממש, כמסופר בתנ"ך). כל אש שיש בעולם, וכל ברית אש שיש בעולם, שרשה ברבי – במשה רבינו. עד כדי שהאש של ישראל נכללת בתוך האש של אלישע.

אורות דתהו (אלישע) בכלים דתיקון (ישראל)

נסיים עם הווארט הידוע ש-אלישע בגימטריא תהו. אלישע דוד – כפי שהסברנו קודם לאבא – עולה יהדות, השם הקדוש כהת. אבל רק אלישע הוא תהו וישראל הוא שם של תיקון – אין שם של עולם התיקון יותר מישראל. אם כן, שני השמות האלה יחד הם הנוסחא המשיחית של הרבי[14] "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון".

הכלים דתיקון הם באמת האש של היהודים לעם ישראל ולארץ ישראל, אבל צריך את האש של התהו. דווקא החסיד, עם האש של הרבי שלו, הוא אורות דתהו. את האורות דתהו צריך להכניס לכלים דתיקון. אלה שני הילדים האלה. לכן עשינו קודם את הברית לאש של התהו ואחר כך את הברית לאש של התיקון, כדי שהאש של התהו תכנס לתוך האש של התיקון. אז יש פעמיים "ברית אש" ובא לציון גואל.



[1]. תוי הניגון מודפסים לאחר ההתוועדות.

[2]. פע"ח שער הלולב פ"ו (ובכ"ד). וראה נוסח ה"יהי רצון" שאומרים אחר חבטת הערבות.

[3]. סוכה מד, א.

[4]. ראה גם בהתוועדות סוכות ש"ז.

[5]. וכפי שדובר גם בהתוועדות כ"ג אלול ע"ב.

[6]. ראה סנהדרין קא, ב.

[7]. וביד רמה ובניהו בן יהוידע שם פירשו כי כוונת הגמרא לרואה כן בחלומו.

[8]. תניא פכ"ט.

[9]. הלכות דעות פ"ג ה"ג.

[10]. על ההפרש בין "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" ראה לקו"ש ח"ג עמ' 907 ועמ' 932, ח"י עמ' 104 ואילך, תשובת השנה מאמר "בכל דרכיך דעהו" פ"ג ומודעות טבעית ביאור ד למאמר "גולה וגאולה" ובכ"ד.

[11]. מלכים ב ב, ט-יא.

[12]. בסוכות ש"ז.

[13]. ראה לקו"ת פרשת בלק.

[14]. משיחת כ"ח ניסן תשנ"א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com