י"ד תמוז ע"ב – כפר חב"ד

סיום דורשי יחודך

   א. אור החיים על השבת אבידה

3.                  מעלת לימוד אוה"ח הק'

כעת מתחילה ההילולא רבא של בעל אור החיים הקדוש, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. אם הוא והבעל שם טוב היו נפגשים היה בא המשיח, אז צריך לעשות שזה יקרה במהרה בימינו – היום. לכבוד בעל ההילולא חשבתי שנלמד משהו מתוך האור החיים. היות שהיום, עם כמה חבר'ה מהישיבה, אנחנו עוסקים במצות השבת אבידה[1], לכן נלמד מבעל אור החיים – איך הוא מפרש מצוה זו לפי הפנימיות. אחר כך נראה משהו מהפנים יפות.

ידוע שהרביים היו לומדים חומש ורש"י עם עוד פירוש – או אבן עזרא, או רמב"ן, או אור החיים או פנים יפות – סבב. אבל יש מקומות שכתוב שאם צריכים לבחור שני פירושים ללמוד על החומש זה בעיקר רש"י ואוה"ח הק'.

4.                  פירוש אוה"ח למצות השבת אבדה בפרשת כי תצא

מצות השבת אבדה מופיעה גם בפרשת משפטים וגם בפרשת כי תצא. בכל מקום יש חידוש. בהמשך נראה שעיקר החדוש הוא בעצם בפרשת משפטים, בה יש רק פסוק אחד קצר. בכי תצא יש שלשה פסוקים, יותר מורחב, ומשום מה הרמב"ם ושאר הפוסקים אחריו מביאים את שתי המצוות – עשה של השבת אבידה ולא תעשה של "לא תוכל להתעלם" – דוקא מפרשת כי תצא, אף שהיה אפשר להביא את העשה מפרשת משפטים הקודמת לה.

אין פירוש אוה"ח לפסוק במשפטים. בכי תצא כתוב "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך" – מצות עשה – "ואם לא קרוב אחיך אליך ואם לא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו. וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם" – מצות לא תעשה. יש בין הראשונים, בעל היראים, שמונה שתי מצוות לא תעשה. יש מהאחרונים שמסבירים שיש מצות לא תעשה מיוחדת לא להתעלם מהשור והשה ועוד מצוה לא להתעלם מכל אבדת אחיך, אבל לרמב"ם זו רק מצות לא עשה אחת.

5.                  מצות השבת אבדה – לצדיקים שנקראים "אחים"

אומר בעל ההילולא של היום:

"לא תראה את שור וגו'". פרשה זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות, שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה' [בעל ההילולא יסביר שמצות השבת אבידה היא להשיב בתשובה את מי שהתרחק מה', מי שאבד מה' – מצוה השייכת היום במיוחד. לפי זה, זו מצוה הכי חסידית בתורה.], והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם "אחים", כמו שהעירותיך (ויקרא יט יז) שכינוי זה הוא מדריגה היותר מעולה שבכל כינויים אשר יתכנו בהם יחידי עם

[הוא כותב כאן דבר שבהשגחה פרטית למדנו בימים האחרונים[2]. כתוב בע"ב של הרבי רש"ב שהדרגה הכי גבוהה בנשמות היא להיות אח לקב"ה, אפילו יותר מבן. יש אח-בן-עבד. הנשמות דאצילות הן 'אחים', ברגע שיורדות לעולמות התחתונים הופכות להיות 'בנים' (היינו שאלו נשמות של אצילות שבבי"ע), ואם אין גילוי השרש האמיתי של היהודי באצילות (בעצם, כל היהודים הם "אצילי בני ישראל") כלל – כאילו הנשמה שייכת בעצם לעולמות התחתונים בי"ע – הנשמות הן 'עבדים' (והן עיקר "זרע בהמה" לעומת "זרע אדם"). אבל נשמות דאצילות שמאירות לגמרי, ללא שום עמעום של העולמות התחתונים נקראות 'אחים', "למען אחי ורעי".

והרמז: אח בן עבד ר"ת אבע (של אביע, היצירה טפלה ונכללת בבריאה. בסוד טנא ["ושמת בטנא"], קיצור טנתא, התגין נכללו באותיות, ודוק) – ר"ת אצילות בריאה עשיה (על עשיה דוקא נאמר "אף עשיתיו", "אף" הפסיק את הענין, העלים לגמרי את מציאות האצילות בו [מה ש"אצילות איז אויך דא", הגם שבמדה מסוימת עיקר נוכחות האצילות הוא בעולם העשיה דוקא, והוא מתרבה בתבת "אף", והיינו מה שעיקר גילוי ההשגחה הפרטית הוא בעולם העשיה, ודוקא בענינם של "זרע בהמה", עבדים]; עיקר גילוי האצילות בבי"ע הוא בעולם הבריאה כמובן, שם היש עדיין קשור למקורו באין).

זו סוגיא גדולה שהרבי מביא בשם הרמ"ז, רבי משה זכותא, המפרש הכי חשוב על הזהר. אבל כאן זה אוה"ח מפורש, שלא מסביר את המושגים באותיות של קבלה כנ"ל אבל אומר שאין מעלה יותר גדולה מאח. אז אם מדברים כאן ליהודי שצריך לקיים מצוה זו מתייחסים אליו כמי שהקב"ה הוא "אחיך" שלו – זו המדרגה הכי גבוהה.

דברנו על כך לפני יומים, ביום ההולדת של הרבי הקודם, שנכנס לפרק קלג בתהלים – "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". קשור לכולנו, צריך להתקיים אצלנו "שבת אחים גם יחד". זה הדבר הראשון שהוא אומר, שמדובר בצדיק כזה שהוא אח לה', כלומר שה' הוא אחיו, והוא אומר שמכל הכינויים לא יתכן ליחידי עם, יחידי הסגולה של עם ישראל, כינוי יותר גבוה].

6.                  להשיב נשמות נדחות שמבחינת "זרע בהמה"

ואותם [נשמות שהן אחים לה'] צוה ה' "כי תראה את שור" [הוא, האח, באצילות, בלי להתלבש בעולם הזה, ומביט על העולם מלמעלה ורואה שוורים – יהודים טובים שבשבילו הם שוורים.], אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות [מצד אחד הוא רואה אנשים שהם כמו בהמות ("זרע בהמה" כנ"ל). יש מישהו, אולי כמו רשב"י ורבי אלעזר בפעם הראשונה שיצאו מהמערה, שמקפיד על מה שרואה. אבל כאן מיד אומר:] והם צאן קדשים [אין שום התייחסות שלילית חלילה לבהמות אלו – הוא רואה אותן ומבין שכולם יהודים קדושים.], ולזה קראם שור ושה אחיך שהוא הקדוש ברוך הוא [מיד מזהה שהשור והשה הם של אחיו, הקב"ה. כלומר, הוא מיד מזהה למי שייך יהודי זה. בכלל קנין – "ברוך קונך" – הוא מבט של אצילות. אם הוא קנוי לה' הכוונה שיש לו גם שרש באצילות. בעל הבית, הקונה שלו, הוא הקב"ה.], ויחס לו שם זה ["אחיך"] להעיר אל מי מקדושיו הוא מצווה שהם הצדיקים [אם ה' הוא אחיך, אתה אח שלו.], כמו שכתבנו.

ואומרו "נדחים" – על דרך אומרו (לעיל ד יט) "ונדחת והשתחוית להם וגו'" [קודם בחומש דברים. הנדח הולך לאיבוד, והתוצאה שהוא משתחוה לע"ז ר"ל.], שהעובר פי ה' יקרא נדח [כל מי שעובר עבירה הוא 'נדח', כמו שכתוב בתניא שכל עברה בעולם היא כמו ע"ז. נדח הוא ס"ת של שלישית המושגים בן-עבד-אח – כאשר בחינת אח, הקיימת בהעלם בכל יהודי, נדחה לסוף (מתעלם בהעלם אחר העלם) אז גם הבחינת בן שלו נעשה בן בגימטריא בהמה ומתחבר לבחינת עבד כנעני שבו ש"בהפקרותא ניחא ליה". והוא על דרך ההבדל בין ענג לנגע – ענג ר"ת עדן נהר גן (לפי סדר זה דוקא, מלמעלה למטה – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן"), אך כאשר בחינת עדן נדחה לסוף נעשה נגע. בעדן-נהר-גן הרמז הוא בר"ת אך בבן-עבד-אח הרמז הוא בס"ת, ודוק],

ויצו ה' [לצדיק-אחיו שאם רואה יהודי נדח, עושה עבירות] לבל יתעלם [שלא יקבל בקור רוח. זה יסוד היסודות של כל הערבות של עם ישראל בארץ ישראל, איך שאמור להיות צבור בארצנו הקדושה. לא להתעלם מזה שיש יהודי בתל אביב, ביפו, באיזה מקום, שעובר על מצות התורה – לא להיות אדיש. כמו שיש אנשים שכאשר יש צרה גדולה לא יכולים לישון בלילה, כך אם אתה אח של ה' אתה לא יכול לישון בלילה ולדעת שיש שם יהודי שמחלל שבת וכיו"ב.] אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם,

7.                  השבה למצוות כדי שישובו אל ה'

וכפל לומר "השב תשיבם" ["מקור" ו"פועל יוצא" – סגנון שכיח בתורה, אך כל פעם צריך להסביר. הרבה פעמים שחז"ל דורשים 'אפילו מאה פעמים'. האור החיים מסביר כל פעם למה יש צורה של כפל לשון, ולמה כאן?], נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב, ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו תשיבם אל אחיך [אומר משהו חשוב מאד, שרק 'חסיד' חושב ככה: התכלית האמתית היא לא רק שישמור את המצוות. לשם מה יש בכלל מצוות בעולם? כעת הוא עובר על המצוות, והסבה לכך שהתרחק בדעתו מה' – לא יודע את ה', לא מכיר את ה'. התכלית להשיב אותו בתשובה היא להשיב אותו לאביו שבשמים, שיהיה קשור במודע לקב"ה.

הוא מחלק לשנים, שצריך להשיב לדרך הישרה, שנקרא "השב" – שלא יעשה עבירות אלא יעשה מצוות. בשביל 'מתנגד' זה מספיק, שיעשה מה שכתוב בשו"ע – החזרתי אותו בתשובה. אבל כאן הוא כותב שזה חצי עבודה, אלא שהחצי השני יבוא ממילא, וכמו שכותב "ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים". אם אתה מקרב אותו וחושב איך להשיבו לה' ממילא תדביק אותו בסוף לה' עצמו. "השב תשיבם". זה הווארט כאן – כל ווארט צריך לקרוא בעיון, בכל ווארט קטן יש הרבה מטען של חסידות ופנימיות.].

8.                  רמזי "אחיך" בפרשת כי תצא ובפרשת משפטים

עד כאן הווארט הראשון. בכל שלשת הפסוקים כאן יש ד"פ "אחיך" ועוד פעם אחת "לאחיך", סך הכל ה פעמים "אחיך" (ד פעמים "אחיך" ועוד "לאחיך" עולה 225 = 15, יה, ברבוע. הערך הממוצע של ה התבות הוא אדם, בחינת אח, נשמה דאצילות, "זרע אדם", כנ"ל. לפי פירוש האוה"ח "אחיך" הוא הקב"ה, שבלשון הקבלה היינו ז"א דאצילות. "אחיך" עולה "הוי' אחד" ובמספר קדמי עולה "הוי' אלהינו הוי' אחד", סוד הינוקא של פרשת בלק, כמבואר בשיעור שלשום).

בכל פרשת משפטים, ששם עיקר החדוש, כלל לא כתוב "אחיך". מה כתוב? שם מתחיל "כי תפגע" – "כי תפגע שור אֹיִבך", רוח ואוירה אחרת לגמרי. אחרי שנגמור ללמוד את אוה"ח עיקר הנושא שלנו הוא ששם יש "אֹיבך" פעם אחת, פסוק אחד קצר, וכאן – כביכול להמתיק את מה שיש שם – יש ה"פ "אחיך" (לא די באחד). יחס של א-ה (כמבואר בקדושת לוי בסוד תבת "אהבה", שיש בה שני יחודים – יחודא עילאה לפני הצמצום הראשון, היחס של ה' אל שרש נשמות ישראל, יחס של א-ה, ויחודא תתאה לאחר הצמצום, יחס של ב-ה, עיי"ש) – יחס מאד חשוב. ה-ה הוא כנגד נרנח"י, "חמשה שמות נקראו לה", ואילו ה-א כנגד עצם הנשמה, עצם ה"חלק אלוה ממעל ממש", "ניצוץ אחד בורא", שבספירות היינו פנימיות הכתר, עתיק.

9.                  "אחיך" ו"אֹיבך"

איך חז"ל דורשים את "אחיך" ו"איבך"? לדין קדימה. "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" – מענין שהענין הזה מופיע כאן, כי לכאורה מתאים לפרשת כי תצא שמתחילה מ"יפת תאר", המצוה העיקרית בתורה של "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". במצות השבת אבדה מצווה התורה אותי לכוף את יצרי להקדים את האויב לאח. מכאן לומדים שבאמת הוא קודם.

כל פעם שיש מושג קדימה הכוונה שהוא באמת קודם, על דרך "דרך ארץ קדמה לתורה" – סוד קדם ("גן בעדן מקדם", קדם הוא למעלה מעדן כו'). [יש גם לרשעים מצוה להחזיר בתשובה, ל"איבך"]. יש שני פירושים ב"אויבך" – או שאתה האויב שלו או שהוא האויב שלך. צריך לומר שלכל יהודי יש זיקה "למען אחי ורעי". כאן הוא אומר שאלה יחידי סגולה במדרגה הכי גבוהה – הם האחראים להחזיר בתשובה. מה הוא מתכוון? למי שאחראי על כל עם ישראל, לא ישן כי יש איזה יהודי שמחלל שבת הוא אולי רק הרבי, ה"חד בדרא", ובאמת עיקר האחריות עליו. היות שכולם אמורים להיות קשורים אליו במודע האחריות גם עליהם – יש מישהו, אפילו שאני לא אוהב אותו, הוא שם. אבל על פי פשט חל גם עלי.

10.             השבת נשמות בזמן הגלות – עד עת הגאולה

[הפסוק השני מתחיל:] ואומרו "ואם לא קרוב אחיך וגו'" [מה זה?] – בזה העיר כי הוא [משה רבינו, התורה, רחמנא ("שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" במשנה תורה)] מדבר על זמן גלות האחרון "כי לא קרוב" [שהבעל "הלך למדינת הים" בלשון חז"ל. צריך לשמור תומ"צ, אבל מה המטרה האמתית כאן? דבקות, שה' מתגלה, אבל אומר שהיום ה' מסתלק ולא מתגלה.], כדרך אומרו [בפרשת שבוע, בהשגחת פרטית.] (במדבר כד יז) "אשורנו ולא קרוב" [הפשט שהקץ לא קרוב, אבל הוא מפרש בהבלעה – אם לא מעיינים לא שמים לב – שיש תקופה שהקב"ה לא קרוב, שהקב"ה יתרחק. דוקא אותו זמן הוא הסימן של ביאת המשיח].

עוד לו "ולא ידעתו" [הייתי חושב שיפרש כמו קודם, שאין דעת ה' – כל הגאולה היא "כי מלאה הארץ דעה את ה'" ואין זאת. דוקא כאן חוזר יותר לפשט הפסוק, שהקץ לא קרוב.], שנסתם הקץ, ואין יודע מתי "קץ הפלאות" [אכן התכלית היא דבקות בה', אבל כשהוא רחוק ממילא "לא ידעתו" – בגלל שה' רחוק אבדתי את התחושה של הקץ, מתי תבוא הגאולה, כאילו אבוד ממני. אבל כל זה הסימן שהקץ באמת קרוב.],

וזה [שהקץ נסתר] יסובב [גורם] הרחקת הלבבות מהאמונה [אם ה' עוזב אותי אני נוטה לעזוב אותו.] ונטויי רגל [בקיום המצוות] כאשר עינינו רואות בדורות הללו [הוא מדבר על דורו, וקל וחומר לימינו אנו.], עם כל זה יצו ה' [את הצדיק-האח] ואספתו אל תוך ביתך [את היהודי-השה שהלך לאיבוד, נדח, צריך לאסוף אותו. אם היה זמן יותר טוב, שאפשר למצוא את ה', אז עבודת ההשבה בתשובה היתה יותר קלה. מראים לו את הדרך, תניח תפילין פעם אחת, ופתאום היה מרגיש אלוקות – מספיק, "השב תשיבם". אבל בזמן הזה שלא יודעים את הקץ המצב עגום. דורש עוד יותר מסירות נפש מצד המחזיר בתשובה, או שזה הרבי או השלוחים שלו. אפשר לחשוב פשוטו כמשמעו, להכניס הביתה, אבל הוא אומר שהבית האמתי הוא] בית המדרש [לצאת לרחוב, לאסוף את הנשמות המתאימות – שזה צריך לאסוף, מתאים ששור יאסוף שור וכבש יאסוף כבש.], וילמדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור, לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו [היצר הרע] במחשבות וטענות כוזבות [שנובעות מכך שהעולם נטול גילוי אלקות. אבל אם תעשה כך בסוף] כי "אור תורה" תצילהו [המאור שבה יחזירנו למוטב.

כמה זמן צריך שילמד בישיבה? (הולך גם על כל אחד מאתנו)] וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו [שהקב"ה יופיע. בא הקב"ה ליצהר יום בהיר אחד, וכמו שוטרים שמחפשים מישהו הקב"ה יופיע עם פתק – צו – שמחפש אותך. כשזה יקרה ב"ה, זו הגאולה שלך. צריך כך לחכות כל אחד בכל יום שה' יופיע וידרוש את אבדתו. מה הכוונה? צריך ללמוד הרבה תורה עד שיום אחד בהיר באה לך הארה גדולה בלב. זה יבוא, וצריך לחכות.],

והוא אומרו "עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו" [למדנו בשבוע הקודם שלפי הזהר יש שני "אותו" מלא בתורה – "אל תירא אותו" הנאמר על עוג מלך הבשן ו"עד דרש אחיך אותו" כאן. בספר התורה שלנו אין אף פעם "אותו" מלא בכל התורה. בזהר כתוב שיש כאן ו יתרה, ולכן הרבי מקאמרנא פוסק שאם הסופר כתב כאן "אותו" מלא הספר כשר לכתחילה, כי יש זהר שכותב כך בפירוש. הפירוש הפשוט של הזהר הוא ש"אותו" מלא שייך לשמירת האות ברית קדש. לגבי עוג, משה פחד מ"אותו", הברית של עוג, כי אברהם מל אותו. כאן צריך לתת סימן – אות – שהאבדה באמת שלו. בגלל שקשור – צריך לדרוש אותו, שיתן סימנים של תיקון הברית.

בחסידות מפורש שמילוי ו בכל מקום היינו גילוי אלקות. כאן האוה"ח מפרש ש"עד דרש אחיך אותו" היינו עד הזמן שה' יתן לך אות – לא רק שיתן סימן לקבל, אלא שמגלה לך שאתה קשור אליו בעצם, שמעלה אליו את האבדה, כלומר שמעלה אותך אליו.],

פירוש מעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד [אתה לומד ומלמד אותו תורה, ובסוף הקב"ה יבוא וידרוש אותו – יתן לו את האות – הוא יזכה אותך כאילו אתה השבת והבאת אותו לקב"ה. באמת הקב"ה בא אליו, אבל כאילו שאתה הבאת אותו לה'.].

11.             השבת אבדות לה' לפני המיתה

עוד פירוש בפסוק:

או ירצה שצריך החכם להשתדל עם בני ישראל בכח התורה והמוסר עד יום פקודה שידרוש ה' נשמתו ואז הרוח תשוב אל האלהים [פירוש יותר גלותי, ירידת מתח ביחס לפירוש הראשון. לפי הפירוש הראשון אתה יושב בישיבה ופתאום בא הקב"ה עם הפתק, עם האות, ומאיר לך, דורש אותך. כעת אתה חוזר אליו לגמרי. לפי הפירוש השני, שממש "אותֹתינו לא ראינו", אומר ש"עד דרש אחיך אֹתו", כל החיים, עד יום פקודה, עד יום "ותשחק ליום אחרון" ביום הזה.],

ודקדק לומר "והשבותו לו" [שמי שמצא את האבדה צריך לטפל בו כל החיים. מאד מזכיר מה שהרבי אומר – שייך בפרט לכל רב, מורה, שמלמד תורה – שצריך לדעת שהקשר עם התלמיד הוא לכל החיים. לא שאני מורה שלו בכתה י ומספיק, אין כזה דבר. הקשר בין רק לתלמיד הוא קשר נצחי לכל החיים.] שאם ימעדו קרסוליו לא תשוב הנפש אל האלהים ותלך לחרפות [כל הזמן צריך לשמור עליו, עד היום האחרון, שלא ימעד – שהקב"ה יקח אותו שלם (ככל שאפשר להיות שלם בתנאי גלות)].

12.             השבת שלשת החלקים שבאדם

הוא ממשיך לפסוק הבא (סה"כ יש שלשה פסוקים כאן):

ואומרו "וכן תעשה" לפי שיש באמצעות האדם שלשה דברים, הא' הרכבת הגוף, ב' חלק הרוחני שבאדם, ג' חלק התורה המאורסת לכל אחד מישראל [מאד יפה, שיש שלשה חלקים ולא רק שנים, לא 'צווי דינים', אלא 'דריי דינים'. חוץ מגשמיות ורוחניות יש את החלק שלי בתורה, שהוא הכלה שלי – קובע ברכה לעצמו, ואדרבא, עולה על כולנו. החלק שלי בתורה, שמאורסת לי – "מורשה קהלת יעקב" כדרשת חז"ל.].

כנגד הרכבת הגוף אמר "כן תעשה לחמורו" [לשון חומריות. צריך את החמור, גם המשיח רוכב על החמור. יש לציין שבפסוק שבפרשת משפטים נאמר חמור ביחד עם השור – "כי תפגע שור איבך או חמרו", אך כאן, בפרשת "אחיך", נאמר בתחלה שור או שה ורק בהמשך נאמר "כן תעשה לחמורו וגו'", ודוק], כנגד חלק הרוחני אמר "כן תעשה לשמלתו", כי בחינה זו תקרא שמלה כאומרם במסכת שבת (קנב:) משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו, וכנגד חלק התורה אמר "וכן תעשה לכל אבדת אחיך", וקראה הכתוב אבדה כמו שרמז רבי שמעון בר יוחאי (קידושין ב:) "משל למי שנאבדה לו אבדה [וסתם אבדה היא הפלג-גופא, החלק האבוד אצלי, הכלה-האשה. היא נקראת "כל אבדה", אבדה כללית לגמרי.

מה הוא רומז כאן? שכמו שמצות השבת אבדה היא קירוב רחוקים היא גם לעשות שידוכים. יש היום שנים שמשיבים אבדה – מי שעוסק בפדיון שבויים, מחזיר יהודים בתשובה (שדכנות ברוחניות) ומי שעושה שידוכים (שדכנות בגשמיות).

משהו כללי לגבי רב ותלמידים: לכל אחד יש את הכלה שלו, "ותן חלקנו בתורתך", וכמו שאני מסבירים "חשך שבטו שונא בנו" – צריך לגלות את השבט-השרש-החוש שלו. יש אחד שהחוש שלו הוא ראיה (שייך לשבט ראובן, השבט של חדש תמוז), אחד הוא שמיעה (שמעון, מנחם-אב) וכו'. אחד התפקידים של המחנך הוא לשדך לכל אחד את חלקו המיוחד לו בתורה. זו השבת אבידה, ולכן אומר שזו ה"סתם" אבידה בפסוק, "וכל אבדת אחיך"] מי מחזר על מי וכו'", כי חלק העולה לאיש זה הנה הוא אבוד מהעולם, כיון שאין זולתו יכול להשיגו, כאמור בדברי המקובלים [שייך רק לך, אז רחמנות עליו – האתה הגואל שלו. כמו אשה שמחכה רק לך, לא יכולה לחכות לזולת, וזו השבת אבדה. אף אחד אחר לא יכול להשיב אותה, לשאת אותה], ובאמצעות השבתו בתשובה [הפירוש הכללי כאן] הנה הוא מוצא אותה [את האבדה הרוחנית].

13.             להקים גם מי שנראה נופל ללא תקנה

ממשיך לפסוק הבא, שהוא עוד מצוה בפני עצמה:

ואמר עוד "לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו", נתכוין בזה שלא יאמר הצדיק שלא נצטוה אלא על איש הנידח בעבירות אבל ישנו בהשב [אפשר לחשוב שאבדה רק באיש או אשה שבגדר השב (לפי תפיסת הצדיק) – הוא בגדר חומר גלם שאפשר להשיב אותו. אבל אולי יש מישהו שנדמה לי שאינו בגדר "השב", כל כך נפל, התדרדר וכו', שאולי אין צ'אנס.], אבל אם נפל והרבה להרשיע הלנופלים תקומה ואבדה תקוה ממנו, לא כן [אסור לחשוב ככה, שאבדה התקוה.] הוא, אלא לא תראהו ותתעלם, וצריך להקים עמו [כאן הקדים חמור לשור ללמד שעיקר הנופל, ועד שנדמה שכבר אינו בגדר "השב", הוא החמור, הגשמיות והגופניות של האדם.].

14.             "אל תוכח לץ"

דקדק [מדקדק לומר לפי ההלכה] לומר "עמו", דוקא אם הוא מסייע בדבר שרוצה לשוב [צריך איזה שיתוף פעולה מצד השור, היהודי הרחוק], אבל אם הוא נופל ואינו חפץ בהקמתך פטור אתה [לא לכתחילה אלא דיעבד. יתכן שאתה אשם כי לא השכלת לנגוע בנקודה הפנימית שלו. בכל אופן, אם לא הצלחת – אתה פטור. אמרתי באופן חסידי, אבל על פי פשט לא אומר שאתה אשם אלא], שזה [שאינו מוכן לשתף פעולה] נכנס בגדר לץ [כשנעשה לץ אין לך מה לעשות אתו], וכתיב (משלי ט ח) "אל תוכח לץ פן ישנאך".

15.             חוסר היכולת לעבוד עם אדם – חסרון בי

גם את אותו "לץ" צריך לאהוב ולרחם, אך להבין את המציאות שכל מה שאעשה איתו יגרום יותר שנאה, שישנא יותר את הדוסים. על דרך החסידות העובדה שהוא "לץ" היא סימן שאתה לא חכם באמת, שאם היית חכם באמת היית יכול לקנות אותו גם במצב הזה. אם איני יכול לקנותו הוא לץ, לפחות לגבי, ולכן אין טעם להמשיך להוכיח – רק יעשה שישנא אותי ואת כל הדוסים.

יש פתגם מהבעל שם טוב שצריך לאהוב גם אחד שאין לך שום זיקה כלפיו, שלא ראית אותו מימיך – אותו צריך לאהוב באהבת נפש ממש כי הוא יהודי, אף שאינך רואה אותו כלל. מי שבשבילי הוא בגדר "השב" הכוונה שאני מרגיש שיש פוטנציאל, שיש עם מי לעבוד. זה תלוי במגבלה שלי, שאני יכול לעבוד רק עם אנשים שאיני מרגיש איתם זרות.

האור החיים הקדוש אומר שלא – אם נפל מזה עדיין צריך לעזור לו. בהמשך אומר שאם הוא לא מוכן לשתף פעולה ויהי מה הוא בשבילי לץ (ונסיון לעבוד איתו יגרום רק ליותר גרוע). אבל כמו שיש ספורים של גדולי הצדיקים, כמו הרבי ר' בונים שישב בפאב לקרב לצים בתשובה. גם רבי נחמן התעסק עם לצים. כנראה הרגיש קרבה נפשית, באמת היו חברים שלו – והם הרגישו שהוא החבר הכי טוב שלהם. לכן כאשר הסתלק הם בכו, הרגישו שלנו אין כבר עם מי לדבר.

הכל תלוי כמה אתה אח לה'. אם אתה אח לגמרי, כמו שהקב"ה חובק את כולם ונושא את כולם, אז גם אתה חובק ונושא את כולם ואף אחד לא לץ בשבילך.

16.             ארבע מדרגות בנשמות

נמצא שיש כאן ארבע מדרגות כנגד י-ה-ו-ה וארבעה עולמות אבי"ע: האח המצווה להשיב את האבדה, להחזיר בתשובה, שהוא נשמה דאצילות כנ"ל; מי שעבור האח הוא בגדר "השב" (סתם תשובה בבינה דמקננא בעולם הבריאה); מי שנפל מזה (שעדיין צריך לטפל בו, להשיבו, והוא שקוע עמוק בחיצוניות עולם היצירה, עולם היצרים, הוא משועבד ליצרו הרע); לץ (עליו נאמר "אל תוכח לץ פן ישנאך"). הלץ הוא בבחינת "אף עשיתיו", אך ידוע שהבעל שם טוב היה חוזר על תבת "אף" כדי לקרב אף אותו.

והרמז: "אל תוכח לץ פן ישנאך" = 8 פעמים "הוכח לחכם", המשך הפסוק, שעולה אח-בן-עבד (= קבלה), ללמד שבכח החכם האמיתי להפוך את הלץ לחכם החפץ לקבל תוכחה. הלץ הוא "איבך", אך סופו, במשנה תורה, הנאמר לדור שנכנסו לארץ, להתגלות כ"אחיך". ולסיכום:

עד כאן מבעל ההילולא זכותו יגן עלינו.

17.             ב. שאלות ותשובות (א)

יש התוועדות ישנה מתשנ"ח בבית כנסת "ישורון" שהרב מדבר על ההבדלים בין הדור של הרבי לדור שלנו. כתוב שם שבדור הזה לכאורה אין רבי....

צריך לראות את ההקשר. דומה למה שדברנו לא מזמן[3], שיש דור של "יש" ודור של "אין" – הולך לסירוגין, בדור של "אין" גם הרבי הוא "אין". הרבי הוא "יש אמתי", אבל אחרי ג' תמוז אנחנו בדור של "אין" – הרבי הוא בחינת "אין", גארנישט.

יש שיחה שהרבי מדבר על רבי לוי-יצחק מברדיטשוב ועוד צדיקים שאמרו שלא יכנסו לגן עדן עד שיבוא משיח, ובסוף כולם נכנסו, והוא נודר נדר על דעת רבים שלא יכנס...

כנראה יש בשמים פטנטים לבטל הכל – עובדה שמשיח לא בא. גם רבי ישראל מרוז'ין וגם עוד צדיקים, וגם הרבי. ה' יעזור.

שאלו, אם יש אדם שיש לו בעיה – בעיות קשות – עד כמה אפשר באמת לשלוח אותו לטיפול בתורת הנפש, או עד כמה אפשר לתת כן איזה פסיכולוגים אם יש משהו. להתייחס לפסיכולוגיה כשום דבר?

תורת הנפש היא גם לימוד, וגם כמו שכל אחד צריך למצוא את החלק שלו בתורה צריך למצוא את המשפיע הנכון. צריך למצוא בצות מישהו שמתאים להיות משפיע ויועץ, זה הפסיכולוג האמתי – לא רק הלימודים. [וכל שאר הפסיכולוגיה היא?] לא צריך 'שאר הפסיכולוגיה', אבל אם יש מישהו שמצב הכי גרוע ר"ל שצריך כדורים – לא על זה מדברים, כדורים זה משהו אחר. אבל מי שלא צריך כדור מספיק שיחות, והפסיכולוגיה בשביל השיחות היא זו. הבעל שם טוב לא צריך עוד מישהו. אדרבא, כולם צריכים אותו. לבעל שם טוב גם היו כדורים, דרך אגב, לעת הצורך – היו כל מיני תרופות. אנחנו לא עוסקים עם הכדורים.

כשאדם במצב של ירידה, שיותר קשה לו – מה הוא אמור לעשות? אתכפיא? הפסקה?

יש מצבים שצריך כן איזה חופש. לשם כך גם חייבים את המשפיע, שיבין אותך. אי אפשר לעשות הכללה. כמו שאמרנו קודם, אסור לעשות הכללות – כל מקרה וכל אדם הוא לגופו. אני לא יכול לומר שמי שבירידה יקח חופש מהישיבה. כל אחד זה סיפור אישי. יכול להיות כזה מצב, אבל אי אפשר לכתוב את זה כפסק. ברוב המקרים אדרבא, אדם צריך לעבוד עם עצמו. כתוב "כי נפלתי קמתי".

יש שני פסוקים, שני מצבים. יש מצב של "נפלה לא תוסיף קום", ואז הפירוש בזהר שהנפילה כל כך שאיני יכול לעזור לעצמי ורק ה' יכול להרים אותי. יש מצב אחר שכתוב "כי נפלתי קמתי" – שאני קמתי, ולא "נפלה לא תוסיף קום". גם ב"נפלה לא תוסיף קום" אין הכוונה שאין תקומה חלילה, אין מקרה אבוד, ורק הכוונה שאני רק צריך עזרה מהחוץ. אם מישהו בגדר "נפלה לא תוסיף קום" הנוהל אצלו, ההדרכה שלו, אחרת. אבל רוב האנשים הם "כי נפלתי קמתי", "שבע יפול צדיק וקם", הכוונה שהוא נפל והוא קם. צריך להיות כח בנפש שאם האדם נופל הוא יקום. לשם כך יש מחנך.

אני רוצה להסביר יותר טוב מה ששאלתי קודם – אחרי המשפט שהיום לכאורה אין רבי הרב מביא שיחה מהושענא רבה תשנ"ב שכל אחד צריך להיות אדמו"ר. מה זה אומר? איך נעשים אדמו"ר? האם יש מנהיג, רבי לכל הרביים, ומה תפקידו?

ודאי צריך להיות מנהיג לכל האדמו"רים, כמו שיש נשיאים בעם ישראל ויש משה רבינו שהוא על הנשיאים. יש זקנים, סנהדרין, ויש את המופלא שבסנהדרין. ודאי צריך להיות אחד שהוא מעל. זה כבר משיח. לדאבוננו, למה לא היה משיח? כי גם מי שהיה ראוי להיות משיח לא זכה – והדור לא זכה – שהוא יהיה האדמו"ר של כל האדמו"רים.

ומה זה אומר, שכל אחד צריך להיות אדמו"ר?

להיות אדמו"ר פירושו של דבר להיות עם מדת הנצח – בטחון פעיל. כלומר, שיש לי המון כח – כמו שלמדנו קודם, שאני גם "אח" לה', מדרגה הכי גבוהה של יחידי סגולה. למה זה טוב? שהאחריות עלי להחזיר את עם ישראל בתשובה. להיות אדמו"ר היינו לקחת ללב מה שלמדנו באור החיים – שזה מדבר אלי, שהמצוה של השבת אבדה נאמרה אלי. אז אתה אדמו"ר.

למה צריך שיהיה לאדם צדיק?

כמו שעכשיו אמרנו בלימוד. אנחנו במקרה הכי טוב שלוחים נאמנים של משלח, של צדיק. כמו שכולם צריכים להיות אדמו"רים כולם צריכים להיות צדיקים. אתה מתכוון למה צריך רבי? אתה יכול לחיות בלי רבי?!

בינתים אין לי רבי שאני הולך עליו.

חבל, באמת אתה מסכן. כולם מסכנים. צריך להרגיש מסכן. למדת תניא פרק ב, שהאור והשפע בא לכל הנשמות דרך ראשי הדור, אז כולם מקבלים מהראשים, אפילו שלא מכירים אותם, רק שמקבלים דרך אחורים, וזה חבל – יותר טוב לקבל דרך פנים, בהכרה מלאה. גם האהבה – תכל'ס התקשרות לרבי היא אהבה. כמו שיש אהבת ה', יש אהבת צדיקים. זה מה שאנחנו שרים "הוי' אוהב צדיקים", ואנחנו צריכים להתדמות אליו וגם לאהוב צדיקים. על זה מדברים כל הזמן. מבין כל הצדיקים שאני אוהב את כולם, אני צריך לבחור אחד – כמו בן זוג, שיש אחד – שהוא הרבי שלי. מי שאין לו את זה הוא מסכן, כמו רווק, כמו רווקה, שלא נשוי.

לאחרונה היה הסכם על פינוי בגבעה מסוימת בגיבוי רב ידוע. איך צריך להתייחס לאותו רב אחרי ההסכם? שהוא מכר את ארץ ישראל?

צריך להתייחס אליו בדיוק כמו לפני ההסכם, אין הבדל. הוא לא השתנה – הוא היה, הוא הוה, וכנראה שגם יהיה. מאז ההתנתקות צריך לפקוח עינים, לקרוא את המפה נכון, ואז אתה לא מופתע. עיקר קטנות המוחין כאן היא שאתה מופתע לרעה. לא צריך להיות מופתע, זה היה צפוי – מאה אחוז צפוי (לא תשעים ותשע אחוז) – לכן רק צריך לפעול להקים משהו אחר. זה מה שמדברים כל השנים. צריך להכיר שהישועה לא תצמח מהמנטליות הזו, ואנחנו צריכים לבנות את הישועה, את הגאולה.

איך היה צריך לנהוג בכזה מקרה?

היו כמה דוגמאות בזמן האחרון, כל מיני מקומות. אמרתי לפעילים שלנו שבכל מקום צריך לפעול לפי ענינו, לא צריך לעשות מלחמה פנימית. אם הישוב לא בנוי לזה, וגם הגבעה לא, איני נכנס ועושה מעשים על דעת עצמי. לעשות מעשים אפשר במקום שיש אחדות, או לפחות רוב, בעד גישה מסוימת של פעילות. לא לשבור את הראש בקיר נגד המקומיים – אין שום ענין בזה. רק מה? שיחד עם זה צריך לבנות את הדבר הנכון. "סור מרע" על ידי "עשה טוב" – זה כל החסידות. שזה לבנות את התנועה. כולם חברים בתנועה? לבנות את התנועה, לחזק אותה, לחזק דעת קהל – לחזק כל מה שצריך לחזק. ואם ח"ו יהיה משהו ביצהר, ואם יהיה רוב לענין – טוב מאד, אפשר ללכת על משהו אקטיבי יותר.

עד כאן הקפה ראשונה של שאלות – נעשה עוד הקפה בסוף בע"ה.

18.             ג. המכילתא על השבת אבידה לגוי

19.             השבת אבידה לגוי – איסור, היתר או מצוה?

נסיים את הענין של השבת אבידה: יש פה את המכילתא עם המפרשים. איך בכלל הגענו לענין של השבת אבידה? כחלק מהתנועה רוצים להקים בית הוראה, כמו בית דין. מי שכעת עוסק בזה הוא שי, יחד עם יוסי פלאי ויחד עם ר' איציק ויחד איתי ואולי נצרף עוד כמה. מי שעונה את התשובות בפועל הוא שי. היתה שאלה של השבת אבידה לגוי. איזה ערבי אבד את הפלאפון שלו והתקשר, והיהודי שמצא ענה, וכעת יש שאלה אם הוא צריך להחזיר לו את הפלאפון – אם זה אסור או מותר או מצוה, שלש אפשרויות. מי יודע את ההלכה על פניו? [אסור להחזיר, אלא אם כן כדי לעשות קידוש ה']. כן, ככה מכירים את ההלכה.

20.             טעם האיסור – הרמב"ם ורש"י – ומצות קידוש ה'

יש שני טעמים למה אסור. יש את טעם הרמב"ם, שאומר שאסור כי אתה מחזק ידי רשעי עולם. יש את רש"י אומר שאסור כי אתה משוה בין יהודי לגוי ובין מצוה לרשות – מתייחס לגוי כמו יהודי ומתייחס לרשות כמו מצוה, מטשטש את ההבדלים בין הקדש לבין החול. זה ראש אחר לגמרי. הראש של הרמב"ם הוא ראש מלכותי, שאסור לחזק רשעי עולם, והראש של רש"י הוא משהו רוחני-פנימי יותר. אבל אם עושים כדי שהגוי יברך את אלקי היהודים, זה קידוש ה', אז חכמים הכי גדולים – כמו שמעון בן שטח, שהיה קנאי וגבור בין התנאים – החזירו אבידה לגוי. שמעון בן שטח החזיר אבידה לגוי כדי לשמוע איך הגוי מברך את אלקי שמעון בן שטח. תלמידיו התפלאו איך הוא מחזיר אבידה לגוי, אז הוא אמר – אתם חושבים שאני ברברי? שאני לוקח לעצמי?! אבל בסוף הסביר שהוא רוצה לשמוע את ברכת הגוי.

21.             מצוה של "אתהפכא" – מאיסור למצוה

זה פלא, משהו מיוחד – אין כזה דבר שמצד אחד הוא אסור, ומצד שני כמעט בכל מקרה אפשר להגיע, אם אתה רוצה, להפיכת הענין לקידוש ה'. כלומר, שזו היכי תמצי של אתהפכא בהלכה, או היכי תמצי של "לא כן עבדי משה" – קודם אני צריך לדעת שאסור, ואחר כך מגלה שאולי מותר בגלל דרכי שלום (עוד לפני קידוש ה'), ואחר כך שאולי זו מצוה מפני קידוש ה'. שאלנו אם אסור או מותר או מצוה – כאן עובר את כל השלבים. השלבים האלה הם כמו חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה.

פלאי פלאים, אין כזו מצוה בכל התורה. משהו מיוחד בהשבת אבדה. קודם באמת צריך להיות פשוט אצלי שאסור להחזיר אבדה לגוי – אם לא פשוט לי אני 'לא בקטע', לא בענינים. הפלא הוא שאחרי שמונח אצלי היטב שאסור, פתאום זה מתהפך, עד כדי כך ששי בעצמו קודם פסק שאסור ואחר כך, כשהוא עיין יותר ולמדנו יחד, פתאום היה מותר ופתאום נעשה מצוה [גם לערבי?!]. גם לערבי. שוב, לא פשוט, אני אומר את הסוגיא. יש פה סוגיא מאד חשובה של השבת אבידה.

22.             דעת רבי יאשיה במכילתא – עיקר דין השבת אבידה בפרשת משפטים לגוי

מה שלא יודעים, וזה פלא, שיש מאן דאמר במכילתא – התנא הראשון, ר' יאשיה – שאומר שמצות השבת אבדה נאמרה (בפרשת משפטים) דוקא לגוי. הוא לומד מהמלה "איבך", שמופיעה רק במשפטים (בכי תצא מודגש חמש פעמים שמדבר ב"אחיך", ודאי יהודי). הפסוק הוא "כי תפגע שור אֹיבך או חמורו תעה השב תשיבנו לו". ושוב, הרמב"ם מחכה להביא את המצוה מכי תצא (ששם יש גם את הלאו).

רואים ש"איבך" היא המלה העיקרית – כי יש בפסוק איבך אותיות, ו"כי תפגע שור" עולה איבך ברבוע (כלומר שקודם יש הרבוע, ואז, תיכף, מופיע השרש; בחכמת החשבון, רבוע ועוד שרש היינו יהלום [שני משולשים], נמצא ש"כי תפגע שור איבך" עולה היהלום של "איבך"). רואים שהפסוק מאד מדגיש מלה זו, שהיא החידוש שלו (המספר "איבך", גל, גם מופיע בפרשת כי תשא – מספר התבות של שני הפסוקים הראשונים מבין שלשת הפסוקים שם). המצוה הבאה היא "כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו וגו'". כל המפרשים מנסים להסביר מה ההבדל בין אויב לשונא, ורובם ככולם אומרים ששונא יותר קל מאויב – ששונא הוא רק בלב ואויב הוא בפועל, אחד מסוכן שמסוגל להרוג אותך אם תתקרב אליו. אויב שלך, או שאתה אויב שלו – יש כאן שני פירושים.

23.             לשון המכילתא

כתוב במכילתא:

"שור אויבך". זהו גוי עובד אלילים [הפתעה גמורה, כי אנחנו מכירים את ההלכה שאסור להחזיר אבידה לגוי. נראה תיכף שיש שרוצים קצת 'להמתיק' שאולי לא כל גוי. אבל יש אחרונים שאומרים ש'לא תוכל להתעלם' מהפשט שמדובר בכל גוי שבעולם.] דברי רבי יאשיה. מכאן מצינו שעובדי אלילים [כולם, מכל האומות וכו' (בחז"ל כל גוי נקרא עכו"ם), גם בלי סכין ביד] קרויים אויבים לישראל מכל מקום, שנאמר (דברים כ"ג) "כי תצא מחנה על אויבך" (שם כ"א) "כי תצא למלחמה על אויביך" [אפשר להבין שרק אויב בפועל, אבל הוא לומד משם שכל גוי הוא אויב. עכ"פ, דעת ר' יאשיה שעיקר מצות השבת אבדה היא בגוי]. רבי אליעזר אומר [קצת פחות, שאין מצוה להשיב אבדה לגוי אבל יש מצוה] בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר [אם יש מקום בחז"ל לחזרה בשאלה – זו דוגמה. כמו שנראה תיכף, הסיכוי שיעשה תשובה הוא פחות מיהודי מומר – הדעה הבאה. יש ארבע דעות בפסוק: גוי, גר שחזר לסורו, יהודי מומר (נולד יהודי, לא גר), ישראל לגמרי רק שיש לך מריבה איתו (פשט). הוא עשה לך משהו, הרביץ לילד שלך – זו הדוגמה.]. רבי יצחק אומר בישראל משומד הכתוב מדבר, רבי נתן אומר בישראל עצמו, אלא מה? הכה את בנך או שעשה עמך מריבה נעשה אויב לשעה [כן הפשט לכאורה, שאויב לשעה – הרביץ לילד שלך ויש לך משהו נגדו.].

24.             ארבע הדעות – ארבע מדרגות

יש ארבע מדרגות – כנראה ארבעה עולמות. אם יהודי טוב לכל דבר, חוץ מכך שהרביץ לבן שלך פעם אחת ונעשה אויב שלך (לשעה), מסבירים ששם עיקר הווארט של הספרי בכי תצא – שיש קדימה באויב לכוף את היצר להחזיר לו את האבדה, אף על פי שהוא אויבך. אבל יש מי שאומר שמדובר במישהו שהוא לגמרי אויב, ולא משהו מקרי וזמני – יהודי משומד, גרוע ממנו גר שחזר לסורו, וגרוע ממנו גוי (עכו"ם) לכל דבר.

איך צריך להסביר את ארבע הדעות? לומר ש"ישראל עצמו", שאינו משומד אלא רק יש לך 'עסק' איתו – בעולם האצילות (יחסית); יהודי משומד כנראה שהוא בעולם הבריאה. ההקבלה הזו לעולמות בעצם מרוממת אותם, נותנת לכל אחד מהם מקום מכובד מאד. שוב, יש מי שאומר שצריך לדאוג למשומד, ויש מי שאומר שאפילו לגוי צריך לדאוג. הגר שחזר לסורו – ביצירה. הגוי, "אף עשיתיו", הוא בעשיה (גוי מעלה את "אף", 9 ברבוע, ל-10 ברבוע):

כך הציור של מה שקורה כאן (ארבעת החכמים משלימים זא"ז: יאשיה אליעזר יצחק נתן = 1352, הרבוע הכפול של 26, שם הוי' ב"ה [הערך הממוצע, 338, הרבוע הכפול של אחד = הוי' פעמים אחד]; רבי יאשיה רבי אליעזר רבי יצחק רבי נתן = 2200, כב אתוון דאורייתא, "אותיות היסוד" בלשון ספר יצירה, פעמים 10, "עשר ספירות בלימה", ברבוע, סוד ההתכללות).

25.     פירוש המלבי"ם

המלבי"ם כאן אומר: ר' יאשיה מוקי לה בעובד אלילים, שגם אבדתו מחויב להחזיר (כותב פשט בלי 'להתחמק'), רבי אליעזר מוקי לה בגר לשיטתו (שמאד רגיש לגרים שסורם רע) שאמר אבא חנן משום רבי אליעזר, מפני מה גרים מעונים? (למה סובלים בעוה"ז?), כי אין עושים אלא מיראה, וכן אמר שהתורה הזהירה לו פעמים על הגר כי סורו רע. רבי נתן בא בסוף ואומר שמדבר בישראל עצמו, וכאן המלבי"ם כותב שזה מדבר כנגד יצר הרע – יצר הרע שיש לי מריבה עם יהודי זה. אסור לי לעשות מריבה, "אף שאין לעשות כן", אבל אם היה – יש לי מצוה לכוף את יצרי, וכלימוד בכי תצא, שם מובן ש"אויבך" הוא "אחיך" (מתאים למה שלמדנו קודם, שאחיך בעולם האצילות, והלימוד כאן שגם האויב בעולם האצילות – פלא שאפשר להיות אויב בעולם האצילות, עולם של אחדות. הוא אחיך ואסור לשנאותו, ורק היצר הרע פתה אותו והוא אויב לו (לפי שעה) שלא כדין. וגם רצה לומר בדבור כנגד יצר הרע שאויב קודם, כמו שאמרו בגמרא. עד כאן המלבי"ם.

26.     פירוש ה"זית רענן"

נראה את פירוש "זית רענן" (מועתק מהילקוט) ל"מגן אברהם". הוא אומר על דעת ר' יאשיה שקשה. יש אחרים שאומרים שיש דעה של אחד שמותר להחזיר, אבל הוא מקשה – כתוב "לכל אבדת אחיך". מתרץ שאולי רק ביהודי צריך "לאהדורי" עד ריס, אבל בגוי כתוב "כי תפגע שור איבך" – רק אם פוגע, בא לידו, שאז מחויב להחזיר לגוי, אבל לא צריך לאהדורי מעצמו אחרי אבדתו. חידוש גדול. הוא גם לא אומר שדעת ר' יאשיה לא להלכה. אפשר לומר כך בין הדעות, אבל לא פשוט כאן. בפנים יפות לגמרי נראה ששייך להלכה (מזה שלא מביא את הדעות החולקות על רבי יאשיה כלל).

ה"זית רענן" מוסיף שבבבא מציעא סובר רבא ש"ומצאתה" היינו "דאתא לידיה" וגם "אחיך". ר' יאשיה לא סובר ככה, כי אפילו באויביך צריך להחזיר באתא לידך. גם על גר שחזר לסורו כותב משהו חשוב – "ויש לו דין ישראל". זו הלכה למעשה.

יש היום הרבה דיונים לגבי גרים, ואפשר לחשוב שאולי הוא אויס-איד, אגלאי מילתא למפרע שהגיור לא היה כהלכה והוא כבר חזר להיות גוי. כאן יש פסק של ה"מגן אברהם" שיש לו דין ישראל (יש דעות בהלכה כמה זמן הוא צריך לשמור תומ"צ – לא נכנס לזה כאן), ש"אף על פי שחטא ישראל הוא". חידוש גדול שעל גר שחזר לסורו כתוב "'חטא ישראל' – ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא".

27.     פירוש ה"הגהות וביאורים"

יש פירוש שנקרא "הגהות וביאורים", מ"חכם קדמון ספרדי": הוא גורס "גוי" (בלי עובד אלילים) בדברי ר' יאשיה, "שהגוים קרויים אויבים". גם מקשה את קושית המג"א ושאר מפרשים מ"אחיך" – איך אפשר לשער שגוי נקרא "אחיך". איך רמזנו קודם? בפנימיות הכתר (א על ה, "אויבך" על "אחיך") הכל יכול להיות. [על גוי אדומי כתוב "אחיך הוא"]. נכון, אין שום מקום בהלכה שגוי יכול להיות "אחיך", אבל בתורה יש.

בכל אופן, ניחא ליה שיש דעה שמדובר במשומד, ואומר שפעם שניה "אחיך" מרבה אותו. אומר שמדובר במשומד אוכל נבלות לתיאבון, וכך ההלכה בשו"ע – שליהודי רשע חייבים להחזיר את האבדה, אבל למשומד ממש לא. כאן כתוב "משומד", והוא מסביר שמדובר באוכל נבלות לתאבון. באמת ראינו שיש גירסה "עברין", אבל כאן הגרסא היא "משומד". הוא אומר שגם גר שחזר לסורו הוא כמו ישראל משומד – אוכל נבלות לתאבון. הכל לחזק את הקושיא, שגוי כלל לא נקרא אחיך.

"ושמא יש לומר שר' יאשיה מיירי במקום שיש חילול ה' ודרכי שלום" – זו התחמקות גמורה. מביא מירושלמי ש"מכניסין כליהם מפני דרכי שלום", ולפי זה מסביר שהפסוק הוא רק אסמכתא. הפירוש כתוב טוב, אבל זו התחמקות גמורה מהפשט. אחר כך הוא מדבר על רבי נתן, שמדובר בישראל שרק במקרה יש עמו מריבה. ר' נתן קורא לזה "ישראל עצמו" – מה זה? משהו עצמי. מחזק מה שאמרנו קודם שהוא בדרגת האצילות.

28.     פירוש ה"באר אברהם"

הנצי"ב לא מפרש כאן (מפנה לפירושו לספרי, שלא נמצא תח"י כעת). נראה בפירוש הרבי מסלונים – "באר אברהם" (הרבי הראשון של סלונים, ה"חסד לאברהם", היה ת"ח אדיר) – ויש שם גם פירוש "זה ינחמנו". נראה איך חסיד מבין את הבעיה של השבת אבידה לגוי.

הוא אומר ש"גר שחזר לסורו" אפשר שישוב, ולכן רק בו מדובר, אבל גוי אין סיכוי שיעשה תשובה – הוא לץ (במושגי אוה"ח לעיל, וכפי שרמזנו לעיל). יוצא שלהחזיר לו אבדה תלוי אם יש סיכוי שישיב אבדת עצמו – ישוב אל ה'.

יש שלש גרסאות – "ישראל עברין", "ישראל משומד", "ישראל מומר". ר' יצחק גם חולק על רבי אליעזר – אומר ברור, שמכאן נרויח שכאן ארבעה עולמות. מי שמחייב בעשיה, ודאי מחייב להחזיר אבדה לכולם – הרי אפילו לגוי צריך על אף "אף עשיתיו". אבל מי שמחייב ביצירה – גר שחזר לסורו – לא מחייב בעשיה, ואדרבא, אסור. מי שמחייב בישראל מומר לא מחייב גר שחזר לסורו בעולם היצירה, וכ"ש שלא מחייב בגוי גמור בעשיה.

אומר שיהודי מומר קרוב יותר לתשובה. חידוש, כי יש פעמים שבאמת משומד – כופר, לא רק לתיאבון – אולי באמת אין לו סיכוי. אבל כאן יש סיכוי – שייך לבינה, תשובה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו". אמרנו שפלא שבעולם האצילות יכול להיות "איבך", ומתורץ שרק לשעה. גם שם "רגע באפו" (חוץ מבזמן בלעם שלא כעס כלל בכל אותם ימים), יש שם מחלוקת אבל רק לשעה – היכי תמצי לתת הזדמנות לכוף את היצר.

29.     פירוש ה"זה ינחמנו"

ה"זה ינחמנו" מדייק מה שכל הגוים נקראים אויבים – חידוש. שאלו אם צריך להחזיר הפלאפון גם לערבי? הרי הוא ממש אויב. לכאורה נוגע איך מפרשים הכתוב כאן שכל הגוים אויבים. מחד עושה גם גוי טוב אויב (ע"ד הפשט של מאמר רשב"י "טוב שבגוים הרוג", ללא הסתייגות התוספות), ומאידך עושה גם גוי רע סתם אויב כמו כולם – אין הרבה נפק"מ. לשון המכילתא שגוים קרויים אויבי ישראל "מכל מקום". יש גירסא "בכל מקום", שזה פשוט, אבל ב"מכל מקום" יש חידוש – אפשר לומר "מכל מקום, בין שהם מ-ז אומות או לאו". זה מה שאמרנו קודם, שלא משנה ז אומות או סתם גוים, אי נמי "בין שהם כפופים תחת ידך או לא". אולי אם כפופים תחת יד ישראל הם כבר לא בגדר אויבים, ומסביר שלא משנה – מכל מקום נקראים אויבים. ואומר שבילקוט גרס "מכל מקום". מסביר ש"חזר לסורו" – שמא יחזור למוטב, אבל גוי לא. מסביר שישראל מומר יכול לחזור, אבל גר שחזר לסורו סיכוי קלוש ולא הזהירה התורה אליו. אותו דבר כמו אחרים, והחידוש בפירושו הוא לגבי הלשון "מכל מקום".

30.     פירוש ראשון ב"פנים יפות"

אחרון אחרון חביב הוא הפנים יפות, הכי מופלא:

"כי תפגע שור אויבך וגו'", לפמ"ש ע"פ פשוטו שהכתובים דלעיל "לא תענה על ריב וגו'" "ודל לא תהדר וגו'", מרמז על הרחקת המחלוקת ודברי ריבות היינו דסמיך ליה כי תפגע שור אויבך כמו שפירש"י בתהילים סי' צט בפ' "ועוז מלך משפט וגו'" [פסוק שאומרים בקבלת שבת, יש פה כוונה יפה], דאף שהקב"ה אוהב משפט על כל זה "אתה [שיותר גילוי מעוז מלך] כוננת מישרים" שהוא לפנים משורת הדין, וז"ל שם "כי תפגע שור אויבך" ומי הוא שיראה את שונאו גומל לו חסד שלא ידבנו לבו לחבקו ולנשקו [אהבת ישראל חמה שהבעש"ט רצה – שיהודי יחבק את זולתו ברחוב. אם אני רוצה שהילדים שלי יתחבקו ויתנשקו, בפרט על אף שיש מריבה ביניהם – שכל מה שחשבו יתהפך מהקצה אל הקצה, כמו בפרשת בלק], ויש לפרש [את המשך הפסוקים] "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", היינו להפוך מדת המשפט שהוא מדת הדין למדת הרחמים שהוא צדקה [משפט וצדקה אינם שני דברים בפסוק, אלא שאם היית בראש של משפט צריך להפוך לצדקה, התנדבות לפי משורת הדין. אם תהפוך משפט לצדקה:] בזה גורם להפך שונאו לאוהב,

וענין זה מצינו ביעקב [עם 'הלוא אח עשו ליעקב', "אחיך ישראל", "אחיך" בגוי] בפ' וישלח [לג, ד] בפ' "וירץ עשיו לקראתו וגו'" פירש"י [רואים שזה במודעות שלו] "אמר ר"ש הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותו שעה ונשקו בכל לבו", דהיינו כמ"ש שנתקרב אליו יעקב עד שהפך את לבו [יש מי שאומר שפגם בכך, אבל יש מעלה כ"צפור מדברת" – חידוש – דבר שגורם הכי הרבה תענוג למעלה.], והיינו דכתיב [תהילים צט, ד] "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" [לרמוז לסיפור הנ"ל של יעקב],

וכן אמר במכילתא [הוא לא אומר שיש ארבע דעות במכילתא, ור' יאשיה רק אחת מהן, ולכאורה אינו כהלכה – כאן מביא רק דעה זו. השאלה אם מתייחסים לספר כזה כפסיקה (הוא פוסק, השאלה אם גם בספר זה).] כאן כי תפגע שור אויבך אפילו גוי והיינו מפני דרכי שלום [זה כבר כן הלכה. פשוט אצלו שכולנו יודעים את ההלכה שאסור להחזיר, אלא ש"מפני דרכי שלום מותר" (ומפרש "דרכי שלום" אחרת, לא שהפסוק אסמכתא אלא שיש ענין חיובי לכתחילה בדרכי שלום, שהופך את המשפט לצדקה ושלום, לפנים משורת הדין)],

ויש לפרש הא דקאמר בתר הכי "והשתחוו להדום רגליו" שהוא ירושלים המקום המקדש שנקרא הדום רגליו של הש"י [אומר שבונים את הבית מחדש על ידי "משפט וצדקה", להפוך גם את שנאת הגוי לאהבה על ידי השבת אבידה. שייך לזמן שלנו, יומיים אחרי י"ג תמוז ויומיים לפני י"ז תמוז.], מפני שאחז"ל [ב"מ ל ע"ב] "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה" [ולעניננו דין תורה הוא לא להשיב אבדה לגוי.],

ועיין לעיל בפ' יתרו "וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום", ואמר [בהמשך אותו פרק] [תהילים צט, ו] "משה ואהרן בכהניו וגו'" על שם שהיה משה יושב ודן דכתיב "וישב משה לשפוט" ואהרן היה רודף שלום [קצת משמע שאהרן עדיף ממשה, וצריך שמשה יתהפך להיות אהרן], ואמר "ושמואל בקראי שמו" על שם שהיה דרכו של שמואל שהיה מסבב בעירות לעשות משפט ושלום [משמע שאף הוא הפך משפט לשלום, שזו היתה עיקר מגמתו במה שהיה מסבב בעירות ישראל תמיד], ואמר "בקראי שמו" ששם שלום נרמז בשמו של שמואל [שכולל אותיות שלום, וי"ל שה-א הנוספת לאותיות שלום בשמו של שמואל היא ה-א של אמת, בחינת משפט ודין תורת אמת, ובסוד "והאמת והשלום אהבו" כאשר יתהפכו הצומות "לששון ולשמחה ולמֹעדים טובים" כאשר האמת, מדת משה, תוכלל בשלום, מדת אהרן, סוד "אהבו", היינו מה שאהרן היה "אוהב שלום ורודף שלום וכו'"].

31.     פירוש שני ב"פנים יפות"

אמנם נראה לפ' יותר [לעומק ויותר טוב] מ"ש במכילתא אפילו גוי, אף שאסרו להשיב אבידה לגוי וכו' כדאיתא בב"ק דף קי"ג, [אומר משהו מופלא, לומדות שמתאימה לבעל ההפלאה, ווארט שאף אחד לא היה חושב, שהוא קצת אסמכתא לדברי היראים שיש שתי מצוות, שור לחוד ושאר האבדות לחוד.] מ"מ היכא דאיכא צער ב"ח כדאיתא בב"מ דף ל"ב אפילו בהמת נכרי מצוה לטפל בה [הכוונה גם להחזירה לגוי], כמו שמצינו בדהמע"ה שאמר [תהילים קיט, קעו] "תעיתי כשה אובד וגו'", דהיינו שהשה תאב ומצפה לשוב לבעליו, והיינו דכתיב "כי תפגע שור אויבך או חמורו" על דרך הכתוב [ישעיה א, ג] "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" שהשור מכיר את בעליו יותר מן החמור, והיינו דאמר לא זו [שור, שיותר מכיר את בעליו ומתגעגע אליו] אף זו [חמור, שפחות מכיר ומתגעגע לאבוס] להשיבו משום צער בעלי חיים.

32.             צער בעלי חיים ואבידות מהדומם

הרמב"ם אומר שאסור להחזיר לגוי כדי לא לחזק ידי רשעי עולם. כאן כותב ווארט מופלא, שצריך יותר להתחשב בשור מאשר בגוי. אתה מחזק ידי רשעי עולם, אבל יש מצוה ראשונה של צער בעלי חיים – השור צריך את הבעלים. פעם דברנו שעיקר חנוך ילדים הוא לטפח רחמנות.

הרבה פעמים, כמו בברכות, אם מברכים "הטוב והמיטיב" או ההיפך ההלכה אומר שההוה קובע ולא העתיד. הבעיה של לחזק ידי רשעי עולם היא בעיה של העתיד וצער בעלי חיים היא בהוה, ואומר שיותר חמור. מה לגבי רש"י שאומר שהבעיה שטשטש בין יהודי לגוי ובין מצוה לרשות, אבל כאן זו מצוה – צער בעלי חיים. יוצא שלא מתחשבים אם שור של גוי או יהודי [יש מכילתא על "לכלב תשלִכון אתו" ו"או מכֹר לנכרי" שהכלב עדיף מהגוי – אסמכתא שזה הראש של המכילתא]. גם אם צער בעלי חיים הוא דרבנן – הוא יסוד היסודות של תיקון הנפש. רואים שהשור מתגעגע לבעליו, סימן שקנין גוי הוא משהו אמתי – הגוי באמת קונהו (בחינת אצילות כנ"ל) של השור.

לכאורה דברי ה"פנים יפות" טובות רק לבעלי חיים, אבל בהפשטה גדולה אולי כל דבר בעולם מתגעגע לבעליו. האריז"ל חדש שיש גם לדומם נפש, אז כנראה באיזה מקום הנפש הזו גם מתגעגעת לקונהו, רק השאלה אם יש מצוה לרחם עליו – אם יש צער בעלי חיים לפלאפון...

33.             השינוי בפסיקה בהשבת אבידה לגוי

נחזור למה שאמרנו קודם, שאין מצוה שיש תהליך בפסיקה שלה – קודם אני פוסק כך, אחר כך אני זז וכו'. אין כזה דבר – זו מצוה הכי דינאמית בכל התורה. זה העיקר. קודם חייב להיות מונח אצלי שאסור, אחר כך מותר מפני דרכי שלום (סתם דרכי שלום, לא כמו ב"פנים יפות") ובסוף מצוה בשל קידוש ה' (בהלכה יש בזה שתי בחינות, מניעת חילול השם וקידוש השם – מניעת חילול השם הוא באריך ואילו קידוש השם בעתיק, סוד "איבך" מעל ה פעמים "אחיך"). יש מי שרוצה לומר שגם ר' יאשיה אומר מפני קדוש ה', אך אמרנו שלא כך משמע.

עד כאן בירור הלכת השבת אבידה, שלמדנו עליה גם מבעל אוה"ח הק', בעל ההילולא של היום, שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

נו, איזה ניגון הכי אוהבים לשיר באמצע השיעור? אתה מפסיק באמצע בשביל לנגן? [צריך לחזור בתשובה].

34.     פירוש ה"אוצר החיים"

יש עוד פירוש שלא קראנו, של הרבי מקאמארנא ב"אוצר החיים" – פירוש המצוות – ששם מסביר על פי הסוד ש"הצדיק אבד" ועיקר ענין השבת אבידה הוא להחזיר את האבדה לצדיק, שיש לו אבדה מעליו ואבדה מתחתיו והא בהא תליא. עיקר האבדה היא שהדעת, דעת עליון, מסתלק מהיסוד-הצדיק, וזה גורם באופן ממילא שאין לו מה להשפיע לכנסת ישראל המלכות ובגלל זה גם היא אובדת, מתרחקת ויורדת לעולמות התחתונים. היא, כמו שלמדנו על שידוכים, בת הזוג אבדה, כי גם הוא עצמו אבד – אבד את הדעת שלו, שהסתלקה למעלה בזמן הגלות.

אפשר לחבר עם מה שלמדנו באוה"ח בהתחלה, שבגדול, בכללות, המצוה היא להחזיר בתשובה – להחזיר בתשובה היא להחזיר את הדעת למי שאבד אותה. יחד עם זה, להחזיר את האבדה – החצי השני של האיש שהלך לאיבוד, בת הזוג שלו. כך בגדול ההסבר שלו, שצריך להחזיר ליסוד את האבדה מלמעלה, ואז ממילא גם ימצא ויחזיר את בת הזוג שאבדה.

קצת דומה למה שלמדנו בע"ב לפני כמה ימים[4], שבנין ותיקון המלכות – שצריך לרדת למציאות, גם מה שמדברים כאן, שצריך לעשות דברים – תלוי בכח ההפלאה של החכמה. אי אפשר לרדת למציאות אם לא עלית לשרש. אם אין את השרש – אין מציאות, אין שטח. משהו מאד-מאד יסודי – אי אפשר להיות פעיל בשטח, לעשות כל מיני מעשים בשטח, אם אין לך מה להשפיע לשטח. זה רק תלוי בכך שעלית לשרש והתחברת לשרש (והשרש מאיר בך). זה היה הווארט של ע"ב.

זה גם קשור לאיך שהוא מסביר את השבת אבידה – שצריך להשיב לצדיק את הדעת שלו. הצדיק אבד את הדעת, "ועמך כלם צדיקים", וממילא אבד גם את בת הזוג. שנזכה להשיב את הדעת, להגיע לדעת, וממילא נוכל גם לדעת איך לתקן את המציאות בפועל – לרדת לשטח ולעשות את המעשים הנכונים, להשפיע נכון במציאות.

35.             ד. שאלות ותשובות (ב)

עד כמה להתעסק במבצעים של שינוי המציאות אם בא על חשבון הלימוד (בזמן ובמחשבה)?

בחור ישיבה עיקר החובה שלו כלפי הלימוד, אבל צריך גם 'מבצעים'. ברוב הישיבות המבצעים ביום ששי, אבל יתכן שהישיבה תחליט משהו אחר. צריך בתיאום עם ההנהלה, אם יש עוד זמנים זה טוב.

אם בחור מרגיש שתופס לו את הראש ומפריע לו ללמוד, כדאי שבכל זאת יעשה?

יש כזה בחור כאן? יש כלל ויש יוצא מהכלל. מי שחשקה נפשו בתורה יכול להמעיט קצת במבצעים, אם זה אמתי – אם באמת נכון שרוצה ללמוד. גם כשאתה רוצה ללמוד, אתה רוצה ללמוד כדי שתוכל ללמד מישהו אחר – לעשות 'מבצעים' – ולא רק התעלות עצמית. הלימוד היא הכשרה ("לומד על מנת ללמד" – "תורת חסד" כמבואר בחז"ל) – הכשרת מורים – וזה בסדר. 'מבצע תורה' זה המבצע שאתה מכין את עצמך כדי ללמד – זה גם מבצע.

בבין הזמנים, אם אדם קבע עתים, לא טוב שיתחיל לעשות השבת אבידה עם יהודים?

כשיש מסגרת זה הזמן הכי טוב. אם קבעת עתים זה כבר לא 'בין הזמנים' אלא 'זמנים'. בבין הזמנים, כשאתה לא לומד, תתחיל להשיב אבדות. אם לומדים זה זמן. הרבי היה באמת נגד חופש, אין חופש, אבל גם היה בעד מבצעים, הכל במינון הנכון.

כתוב ב"רמ"ח אותיות" בשם ר' אייזיק שאם שלמה המלך היה מכיר את הקשר בין רבי וחסיד היה כותב על זה את כל שיר השירים[5]. אבא (ר' איציק) אמר שלא נשמע לו כל כך מדויק, כי האר"י ידע מה זה רבי וחסיד ובכל זאת כתב על איש ואשה.

האר"י זה עדיין לפני הבעל שם טוב. הוא ידע מה זה רבי וחסיד בערבון מוגבל.

גם הרב מקביל רבי וחסיד לאיש ואשה.

"כנגד יצר הרע דברה תורה"...