חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר מט) - יב תמוז תשע"ב הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

שיעור שבועי

(בשעה שהקדימו תער"ב - מאמר מט)

יב תמוז תשע"ב

 

א. יב תמוז – יום הולדת ה-קלב ומזמור קלג

ניגנו ניגון הגאולה יב-יג תמוז. לחיים לחיים, חג גאולה שמח. ניגנו "הבינוני". לחיים לחיים.

יום הולדת קלב – תקון בלק

היום, י"ב תמוז, הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, חוגג קלב שנים להולדתו – נכנס לשנת ה-קלג. יום ההולדת שלו בפרשת בלק, ויש רק פעם אחת בכל תולדות העולם שהוא נעשה בן בלק שנים – היום. סימן שצריך לדבר על התיקון של בלק מלך מואב, על שמו נקראת פרשת השבוע. בצירוף אחר בלק אותיות קבל – "קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא", ר"ת קרע שטן, השם השני של מ"ב. שם של מ"ב אותיות, שמתחלק לשבעה שמות פרטיים, ובמובן מסוים השני הוא העיקרי – השם של הגבורה, מפני שכללות שם מ"ב הוא שם של גבורה (כח ההעלאה מעולם לעולם כו', יצחק ירנן ב"קבל רנת עמך").  ועוד, קרע שטן = 729 = זך הרבוע = ארבעים ושנים (כללות מב)!

"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – כח תורת רשב"י

לפי המנהג מתחילים לומר את הפרק הבא של הרבי, פרק קל"ג, שמתחיל "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". בהמשך ננגן ניגון זה, אבל קודם נאמר שחוץ מהפשט של "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", על פי חז"ל האחים הם משה ואהרן, שתי נשמות דאצילות. באושפיזין של סוכות משה ואהרן הם כנגד הנצח וההוד שנקראים "אחוונא", כנגד שתי הערבות. לכן הם האחים, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". ידוע שפעם היתה בצורת ותלמידי רשב"י באו להתחנן שיתפלל שיהיה גשם על הארץ, ובמקום להענות לבקשת התלמידים שיתפלל הוא קרא לכולם לשבת יחד ואז פתח ודרש בפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" וירד גשם. חוץ מהפשט, שמוסבר בחסידות שעל ידי תורה של רשב"י, תורה חדשה, אפשר לפעול כמו שפועלים על ידי תפלה – ירידת הגשם, גשמיות, כל הברכות בני חיי ומזוני וכולהו רויחי – יש ודאי קשר שדווקא פתח בפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". כלומר, הכלי של התורה החדשה של משיח, של רשב"י – רשב"י הוא ניצוץ של משה רבינו, ניצוץ של משיח – הסגולה שהתורה שלו תפעל את כל הברכות, את כל ההמשכות, גם מהעצמות ממש, כמו שתפלה עושה רצון חדש, "יהי רצון מלפניך" כך שהתורה חדשה תפעל והפעולה תרד בגשמיות, נראה בטוב הנראה והנגלה כלשון הרבי תמיד, קשור ל"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". שאם יושבים בהתוועדות חסידית באהבת אחים – ירד הגשם. זה מוסר השכל פשוט שקשור להיום ולכל השנה הזו, שהפרק של הרבי הריי"ץ הוא קל"ג.

נשמות שבבחינת "אח" – אור חדש ותורה חדשה

להיות אח היינו להאיר אור חדש. כתוב שיש אחים כלפי שמיא, נשמות שנקראו אחים של ה' – נשמות דאצילות – כפי שלמדנו בע"ב לפני שבוע. אלו נשמות שלא חוטאות אף פעם, לא יכולות לחטוא, כמו חנוך שהסתלק מהעולם לפני שחטא – לא יתכן שיעבור את רצון ה'. יש בנים, "בנים אתם להוי' אלהיכם", שהם נשמות דאצילות שירדו והתלבשו בעולמות התחתונים בי"ע. יש עבדים. כך למדנו בע"ב, על שלשה סוגי נשמות. אז אף על פי שבפסוק כתוב "שבת אחים גם יחד" והכוונה אחים זה לזה – כל ישראל אחים – אך כדי שגם אני ואתה נהיה אחים צריך לגלות את השרש שלנו ב"למען אחי ורעי", שאנו גם אחים של הקב"ה. בלי להיות אחים של הקב"ה קשה, אי אפשר, להיות אחים בינינו לבין עצמנו. בן לומד את תורת אביו. האב מצווה לחנך את הבן, "ושננתם לבניך", ואם הבן זוכה – כשהוא בן הוא ודאי זוכה – יש לו גם כח לחדש מדיליה בתורה שלומד מאביו. עבד, כמו אליעזר, הוא "דולה ומשקה" – כתוב שיכול להיות 'חוזר' מצוין, לומד ויכול ללכת בכל מקום בעולם ולחזור בצורה מדויקת. אבל להיות בן, לחדש מדיליה, הוא לא יכול. אבל אח הוא אור חדש לגמרי, כאילו לאח יש את התורה וגם לאח השני יש את התורה שלו. זו תורה חדשה. להיות אח לקב"ה היינו לחדש תורה חדשה לגמרי, אור חדש לגמרי, כרמוז בר"ת. כמובן, באמת לאמתו "כולם מרועה אחד נתנו" – הכל "תורת הוי'", רק שיש הוי' דלתתא והוי' דלעילא ויש תורת משיח שטרם נתגלתה. אף על פי ש'עוד פעם מתן תורה לא יהיה' כי הכל כלול בתורת משה, אך כמו שכאשר רבי עקיבא דרש תילי תילים של הלכות על כל תג משה רבינו ישב באחורי בית המדרש ולא מצא ידיו ורגליו, כך תורה חדשה. עד שבסוף ר"ע אמר שהכל קבלנו הלכה למשה מסיני. זו תורה חדשה ברמה אחרת לגמרי, אח, אור חדש לגמרי. אם יש תורה שהיא אור חדש לגמרי, גם מורידים איתה את הגשם בפועל ממש, בגשמיות, בני חיי ומזוני וכולהו רויחי.

אחרי הקדמה זו אפשר לנגן את הניגון הידוע "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". שנזכה להיות אחים בינינו לבין עצמנו, מכח זה שאנחנו אחים לקב"ה [ניגנו]. לחיים לחיים.

 

ב. סוד חג הגאולה – "אפיך צלותך"

"ימי שנותינו בהם" אצל בעל אור החיים הק', הבעל שם טוב והרבי הריי"צ

הרבי הקודם נולד בשנת תרֹם (בכל התנ"ך יש רק פעם אחת "תרם" – "תרֹם ידך על צריך וכל איביך יכרתו"[א] – סוד "עמק רום", מדת הנצח, מדתו של הרבי הריי"ץ כנודע) – תר"מ. המאסר והגאולה היו בשנת תרפ"ז, כלומר, כשהוא היה בן 47 שנים. הגיל 47 הוא מאד משמעותי, ככתוב בכתבי האריז"ל ומובא בחסידות. דורשים על הפסוק "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". כתוב שיש שלש בחינות של חיים – בהם (47), שבעים ושמונים. בתוך חב"ד כתוב שהרבי המהר"ש היה שייך ל-בהם. זכה להאריך ימים קצת יותר מ-47, אבל בכללות הוא מהנשמות של בהם שנים. בכלל, בין כל הצדיקים הגדולים של הדורות האחרונים, הצדיק הכי גדול שחי בדיוק בהם שנים, ההילולא שלו היא בעוד יומים, ב"סיהרא דאשלמותא" של חדש תמוז – בעל אור החיים הקדוש. חוץ ממה שהבעל שם טוב העיד עליו שהוא הרוח של דוד המלך, עוד צדיקים גדולים העידו שהוא ניצוץ גדול מאד של מלך המשיח. יש גם המון סגולות לפקוד את הציון שלו בהר הזיתים, והמון מופתים שקרו עם הציון שלו. במשפחת אבוחצירא המסורת שהראשון, רבי יעקב אבוחצירא, עלה לארץ אך ורק כדי להשתטח על קברו של בעל אוה"ח הק'. גם ידוע שבמלחמה השניה צדיקים, הרבי מזוויהל ועוד צדיקים גדולים, עצרו את הנאצים ימח שמם מלהגיע לארץ ישראל על ידי תפלה ליד הציון של בעל אוה"ח הק'. הוא הציל את הישוב בארץ ישראל. הוא נולד שנתים לפני הבעל שם טוב, בשנת תנ"ו. הבעל שם טוב נולד בשנת נח"ת והוא בשנת תנ"ו (והסימן: "תנו עז לאלהים על ישראל גאותו ועזו בשחקים"), והוא הסתלק בירושלים עיה"ק – הגיע לארץ, לירושלים, יחסית בסוף ימיו – בט"ו תמוז בשנת תק"ג, שנתים לפני לידת אדה"ז. אדה"ז נולד בח"י אלול קה"ת, יום ההולדת של הבעל שם טוב, כאשר הבעל שם טוב היה בן 47 שנים, באותו יום ממש. ביום שמלאו לבעל שם טוב ה-בהם שלו, מז שנים, נולד אדמו"ר הזקן, ואז הבעל שם טוב יצא לחבריא קדישא שלו ודרש את הפרק שזה עתה סיים. ביום הולדת מסיימים פרק ומתחילים את הפרק הבא, והוא סיים את פרק מ"ז ודרש את הפסוק "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה" ואמר שהיום נולד "גאון יעקב אשר אהב סלה" וכוונתו היתה לאדמו"ר הזקן. זה היה שנתיים וחדשיים אחרי הסתלקות בעל אוה"ח. האוה"ח הסתלק בט"ו תמוז תק"ג בגיל מז שנה.

בעל אור החיים הק' – הנשיא שקדם לבעל שם טוב – חי "בהם" שנים כפשוטו

אם כן, יש פה שלשה צדיקים בדורות האחרונים, כולם קשורים לחסידות. במדה מסוימת בעל אוה"ח הוא הנשיא לפני הבעש"ט, כך הבעש"ט אמר. ברגע שהוא הסתלק הבעש"ט מיד הרגיש, כי הם היו נפגשים כל לילה בעולמות העליונים – הבעש"ט היה עולה ופוגש את בעל אוה"ח יורד, כידוע הסיפור בזה. גם כל מה שהבעש"ט רצה להגיע לארץ היה כדי לפגוש את האוה"ח, כי אם היו נפגשים רוח דוד (בעל אוה"ח) ונפש דוד (הבעש"ט עצמו) היה בא משיח. גם רבי גרשון קיטובר גיסו של הבעש"ט, שכן עלה לארץ ופגש את בעל אוה"ח, כתב עליו שבחים מופלאים. הוא כותב שכל חכמי ישראל כקוף בפני אדם ביחס לבעל אוה"ח הק'. באותו יום שהוא הסתלק הבעל שם טוב קבל את הסוד של נטילת ידים, שהוא אמר שמוסרים אותו רק לגדול הדור. מכך שגילו לו באותו יום את הסוד הוא ידע שבעל אוה"ח הסתלק לעולמו. גם הרבי היה מציין את היום הזה. אפילו כאן, ובהרבה ריכוזי חב"ד, חוגגים יום זה – חמשה עשר בתמוז, עוד יומים אחרי י"ג תמוז. אם כן, יש פה שלשה ששייכים לגיל מז – כל אחד בצורה אחרת. בעל אוה"ח קיים את הפשט של "ימי שנותינו בהם" – לא זכה לחיות 70 שנה, אלא חי מז שנים (לא ידוע תאריך לידתו אך ידוע שצדיקים משלימים את ימיהם מיום ליום, כמבואר בשיחת הרבי). מי ששייך לגיל "בהם" סימן שהוא בחינת אח, כי מז הוא היחוד בכתבי האריז"ל של הוי'-אהיה, אבא ואמא, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ומי שנולד מיחודא-עילאה הוא אח לז"א, אח לקב"ה, "למען אחי ורעי".

יום הולדת ה"בהם" של הבעל שם טוב – לידת אדמו"ר הזקן – התחדשות בגילוי החסידות

אחר כך הבעל שם טוב, כשהוא הגיע לגיל זה, כמו שספרנו את הסיפור, הוא עשה התוועדות מיוחדת לאור יום ההולדת שלו ודרש שכעת נולד "גאון יעקב אשר אהב סלה" (כנראה שיש גאונים שלא כל כך אוהבים אותם ויש שמאד אוהבים אותם – כאן זה הגאון שהקב"ה הכי אוהב, "גאון יעקב אשר אהב סלה"; והנה, "גאון יעקב אשר אהב סלה", שבפרק מז בתהלים, עולה חי פעמים מז – הוא נולד ב-חי אלול בהיות הבעל שם טוב בן מז שנים!). הבעל שם טוב לא הסתלק אז. כמה זמן חי אחר כך? זה היה בתק"ה והבעש"ט הסתלק בתק"ך – הוא חי עוד 15 שנה אחר כך. על מי נגזר למות וחי עוד 15 שנים? חזקיהו המלך, "חי חי יודך כמוני היום". יש דברים בגו. איך אפשר להסביר תופעה זו? יש אחד ששייך לגיל של בהם, אבל בזכות שנולד הנכד הרוחני שלו, שימשיך את דרכו ויסביר ויבהיר את תורתו, יחדש בתורתו, יגלה את הפנימיות והעצמיות של תורתו, כמו שהרבי האמצעי – הבן של אדה"ז – כותב בקונטרס ההתפעלות שדרך החסידות הישנה היא כך וכך והחדשה היא מה שחדש אבא, כלומר שיחסית כל דרך החסידות מהבעש"ט ותלמידיו היא דרך ישנה לעומת חסידות חב"ד, דבר פלאי ביותר, אך חסידות חב"ד היא העצם והפנימיות, עצם הלוז, של תורת הבעל שם טוב. ידוע שאדמו"ר הזקן אמר שהמאסר והגאולה שלו הכל מס"נ לא לזוז מתורת הבעל שם טוב, הסבא הרוחני. זה גילוי פנימי שלא היה, גם בזמן הבעל שם טוב. אם כן, צריך לומר שקרה משהו בגיל 47 של הבעל שם טוב. כתוב בקבלה על הפסוק "נפשי אויתיך בלילה" שלפעמים נגזר שמישהו סיים תפקידו בעולם, ומה הסיכוי שלו להמשיך לחיות? רק אם מחדש משהו בשליחות שלו, מקבל רובד חדש לגמרי בעבודה שלו, עוד חלק בנשמתו. אם עד כה היה בחינת נפש של נשמתו, כעת מקבל רוח. כך מוסבר בזהר ובכתבי האריז"ל וגם בתניא על הפסוק "נפשי אויתיך בלילה", שבאותו לילה שהאדם סיים את התיקון העכשוי שלו הנשמה עולה ולא רוצה לרדת, לכן באותו לילה יש במיוחד "נפשי אויתיך", שאדם מתאוה שהנפש תחזור אליו, ובאיזה כח תחזור אליו? רק אם מקבל על עצמו שליחות חדשה, מכח שמקבל רובד חדש של נשמתו. כנראה שבזכות לידת אדה"ז הבעש"ט עצמו זכה לעוד 15 שנים לחיות בעולם הזה.

הרבי הריי"צ – הצלה מהיפך החיים וגאולה ביום הולדת ה"בהם"

מה היה אצל הצדיק השלישי של גיל מז, בעל הגאולה? לכל זה הגענו מכך שהגאולה היתה ממש בגיל 47 מיום ליום, ביום הולדתו ה-מז (גם אצל הבעל שם טוב זה מיום ליום, וגם אצל אוה"ח, ברוחניות על כל פנים, כנ"ל). אז התבשר שיצא מהמאסר, ובפועל יצא למחרת, אבל השחרור היה ביום ההולדת מז שנים שלו. כאן מאד פשוט, שבאמת נגזר עליו גזר דין מות, היפך החיים, ובזכות אבותינו-אבותיו הקדושים, בזכות כל החסידות ובזכות כל עם ישראל, הוא זכה ונהפוך הוא כו'. כמה שנים זכה לחיות אחרי ה-בהם שנים? הבעש"ט זכה לעוד 15 שנה אחרי ה-מז, בזכות לידת אדה"ז בו ביום, והרבי הקודם זכה לעוד 23, חיה שנים (הסתלק בתש"י, 23 שנה אחרי המאסר בתרפ"ז). בעגול הוא חי שבעים שנה (מיום ליום ברוחניות כנ"ל), כלומר שאם "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" נאמר על צדיק מסוים – זה הרבי הקודם. כשהגיע ל-בהם שנים נגזר עליו היפך החיים, וכל מה שנגזר למטה נגזר למעלה, כידוע, אבל הוא זכה לעוד 23 שנים ואז הגיע כפשוטו ל"שבעים שנה". אצלו הפסוק הוא כפתור ופרח, "ימי שנותינו בהם – שבעים". מי אמר פרק זה? "תפלה למשה", פרק צ בתהלים. כל הרביים, וכך גם הרבי הקודם, הוא ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" ואת הפסוק הזה אמר משה עליו – "בהם שבעים".

שלש מדרגות בשינוי בשנת ה"בהם" – הסתלקות, שליחות חדשה, סיום תנועת מסירות הנפש

אם כן, בשביל הפשט צריך אחד שמתקיים אצלו כפשוטו ממש, בלי תוספות – אור החיים. אחר כך אחד שנולד אצלו הממשיך ומגלה עצם תורתו – הבעש"ט ואדה"ז. מה הרבי הקודם עשה ב-23 השנים שנותרו לו לחיות? קרו הרבה דברים, הוא בקר בארץ וכו', אבל מה בעיקר עשה? איך נצל את המתנה של עוד 23 שנים שה' נתן לו? הוא הגיע לחצי התחתון של כדור הארץ והתחיל להפיץ שם חסידות – במקום הכי רחוק, הכי חוצה, כדי לקיים "יפוצו מעינותיך חוצה" שאז "קאתי מר" כהבטחת המשיח לבעש"ט. גם לתרגם את החסידות לכל השפות. הוא נכנס לשוונג של הפצה לרחוקים שלא היה כדוגמת תנועה זו עד כה, ומאז עד היום אנו ממשיכים זאת – הרבי ממשיך. כנראה שעוד לא עשינו מספיק. בכל אופן, הפוש הכי גדול של קיום "יפוצו מעינותיך חוצה" הוא הרבי הקודם, לאחר תנועת מסירות הנפש שלו. החסידים שלו היו בתנועה של מסירות נפש בפועל ממש עד יומו האחרון ברוסיה – מתו על קידוש ה' לכתחילה (לא כמו בשואה, אלא יצאו לקרב להילחם על היהדות). אבל אצלו הסתיימה מסירות הנפש אחרי שנגזר עליו דין מות וניצל בזכות עם ישראל, בזכות משיח. מה היה קורה אם חלילה וחס לא היה ניצל? נצייר לעצמנו. לא היה נשאר כלום, לא חב"ד ולא שום דבר. הרבי כבר היה מאורס, אבל מה היה אם חלילה וחס לא היה חג זה? לא היה רבי ולא כלום. כלומר, מה שהוא ניצל זו הצלה "להביא לימות המשיח". מה שהבעל שם טוב חי עוד 15 שנה שלו הוא בזכות אדה"ז שנולד זה עתה, שעתיד לגלות את העצם והפנימיות של תורת הבעל שם טוב. אם כן, אצל כל אחד סיפור קצת אחר כשמגיע ל-בטול שנים. המלה הכי חשובה ב-47, חוץ מ"בהם", היא בטול – פנימיות החכמה. אמרנו שבקבלה היחוד הוא הוי'-אהיה, אבל כמלה אחת אצלנו זו המלה בטול, מלת המפתח של כל החסידות.

מעשה אבישי בן צרויה ודוד המלך

רק להבין קצת יותר טוב מה קרה ביב-יג תמוז אצל הרבי הקודם, בעל הגאולה של היום: יש סיפור מפורסם במסכת סנהדרין פרק חלק, שפעם (כ"ט כסלו ע"א) היה לנו שיעור ארוך עליו – השיעור של אבישי בן צרויה ודוד המלך. דוד היה בסכנת נפשות ואבישי הציל את החיים שלו. באותו רגע נגזר על דוד המלך היפך החיים, אבל בזכות אבישי בן צרויה הגזרה התהפכה. בכלל, כל הפיכת גזרה על מישהו מלא-טוב לטוב שייכת לפרשת בלק – "ולא אבה הוי' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך" (כמו "גאון יעקב אשר אהב סלה"). פרשת משיח לפי הרמב"ם, לפי כולם, היא פרשת בלק. זו גם פרשת אתהפכא, שכל הלא טוב, מה שאמור להיות מסוכן מאד – מה שבלק ובלעם יודעים שבמלחמה לא ינצחו את עם ישראל, אבל בקללה מי יודע מה יקרה, סכנה הכי חמורה לכל עם ישראל – אבל הקב"ה הופך זאת, "ויהפוך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך". יש סיפור בגמרא שגם אצל דוד המלך היתה גזרה של היפך החיים, ואו-טו-טו הוא היה מונח על חודה של חרב לדקור אותו ממש, וברגע האחרון – כשהוא תלוי בין שמים לארץ – מופיע אבישי ומציל אותו. שוב, זה סיפור שלם. זה מהספורים הכי מופלאים שיש בחז"ל. אפשר לראות את השיעור שפעם היה על זה.

"אפיך צלותך"

הווארט היה: למה נגזר על דוד המלך, דוד מלכא משיחא, היפך החיים? כי הוא היה סבה להריגת נב עיר הכהנים, כידוע הספור בזה (לא בכוונה, אבל הוא היה הסבה). לכן ה' אמר לו לבחור – אמרנו שתמוז הוא חדש הבחירה לפי הראיה – או שתקבל על עצמך את גזירת היפך החיים, תמות, או, אם אתה רוצה לחיות, יכלה זרעך (באיזה שלב לא ישארו הצאצאים שלך). מה אתה מעדיף? גזרה על עצמך למות או כילוי זרע – הכל בגלל הסיפור של נב עיר הכהנים, כנ"ל. אז דוד המלך, שהוא חסיד – מה חסיד יבחר, עצמו או כל צאצאיו עד גואל צדק, לע"ל, לעולם ועד? – דבר פשוט שהוא קבל על עצמו את הדין, העיקר שהזרע שלו יתקיים. היות שקבל עליו למות, העיקר שזרעו יתקיים – זרע המלוכה, מלכות בית דוד – היתה השתלשלות דברים מופלאה שלא נספר כעת, שהוא כמעט מת. אח של גלית, עם החרב ביד, כמעט הרג אותו. מופיע אבישי – דוד בין שמים וארץ – ושואל אותו, אדוני דוד איך הגעת לזה? הוא מספר לו את כל הסיפור, שנתנו לי ברירה לבחור – או במות או בכילוי בנים, אז בחרתי בהיפך החיים לטובת הבנים שלי. מי הוא אבישי? חסיד. הוא דוגמה קלאסית של חסיד מובהק. אומר אבישי – "אפיך צלותיך", תהפוך את התפלה שלך. יותר טוב שאתה תחיה, ולא מענין לי הלאה. נתן משל עממי – מה זה משנה לך מה עם הבנים שלך. אתה הרבי, אתה המשיח, אתה צריך לחיות – אפיך צלותיך. דוד אומר שמוכן לשמוע בקולך, רק תעזור לי, וכך השתלשלו הדברים. אם כן, זה סיפור של הפיכה. אצל בלעם פשוט – רצה לקלל את היהודים וה' הפך את הקללה לברכה, רק טוב. כאן הרבה יותר עמוק, כי באמת מי יודע מה יותר טוב, מה ה' רוצה, מה יותר כדאי – שהוא ימות והבנים יחיו או להיפך? בכל אופן, פשוט לגמרי אצל החסיד שהרבי צריך לחיות – לא משנה מה, ה' יעזור. באמת ה' עזר שכולם מתו חוץ מאחד, כמו שמנוב עיר הכהנים ניצל אחד – כך אחד מזרע דוד ניצל.

שחזור מעשה דוד ואבישי בן צרויה בי"ב תמוז – בחירת הרבי בחיים משיחיים על פני המשכיות הזרע

למה ספרנו את הסיפור הזה? זה סיפור ששייך לגאולה של יג תמוז. מה קרה שם על פי פשט? הרבי הריי"צ חי, יצא מזה בנסי נסים, אך תמורת כך מה נגזר? רואים שהרבי כאן כמו דוד המלך לגמרי – הוא יצא חי וקים, אבל התקיים אצלו ל"ע כילוי זרע. אם לא היה יוצא מהמאסר, לפי הדין שנגזר עליו, מן הסתם הרבי היה מתחתן עם בתו (השידוך כבר היה), והיו עוד שתי בנות – והיו ילדים. אבל, כמו שאמרנו קודם, לא היה רבי – לא היה חב"ד. הוא היה מת והזרע היה קיים, אבל בלי משיח. מה שקרה היום, שזה החג האמתי, שהוא חי והזרע מת אבל יש משיח. לחיים לחיים. מוסר ההשכל הוא שהרבי צריך לחיות. אז יש סיכוי למשיח. לחיים לחיים. זה הכל "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". מה שמופלא, שרואים איך שהדברים חוזרים. אפשר עוד הפעם לשיר את שיר הגאולה.

 

ג. העלאת בלק – "מתוך שלא לשמה בא לשמה"

שש פרשיות על שם אדם

היות שהרבי בן בלק שנים היום אמרנו שצריך לתקן את בלק. בכלל, ידוע שיש שש פרשיות בתורה שנקראו על שם אדם – נח, שרה, יתרו, קרח, בלק, פינחס. יש גן פרשיות בתורה, או לפי המקובל היום שמחלקים את נצבים-וילך כבר נד פרשיות, ותשיעית מהן נקראו על שם אדם. שתי פרשיות בחומש בראשית, נח וחיי שרה, פרשה אחת בחומש שמות, יתרו – מאד-מאד משמעותי שכל מתן תורה בפרשת יתרו (יתרו = התורה), בזכות יתרו, שעד שלא בא ואמר "ברוך הוי'" והתגייר, ובכך העלה כל ניצוצות הע"ז בעולם שעבד, לא יכולה להתקיים. בויקרא ודברים אין שום פרשה על שם אדם, אבל בחומש במדבר – חומש של סיפורי מתח, עמותים והרפתקאות בתוך עם ישראל – יש שלש פרשיות, "בתלת זימני הוי חזקה", על שם אדם. לפני שבועיים קרח, שחלק על משה רבינו, השבוע בלק, ובשבוע הבא פינחס.

שלש הפרשיות הראשונות כנגד חב"ד

מה הכוונה בשש הפרשיות המיוחדות האלה? איך מכוונים אותן על דרך הסוד-הקבלה (בלק שייך במיוחד לקבלה, שרש קבל). כתוב שנח הוא יסוד אבא, שבא לתבה, יסוד אמא. שרה אמנו היא אמא – אמא עילאה. יתרו הוא לשון יתרון, "ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה" – יתרון הוא דעת. זאת אומרת ששלש הפרשיות הראשונות שנקראו על שם אדם, נח-שרה-יתרו, הן כנגד חב"ד לפי הסדר. מתן תורה הוא בפרשת יתרו (הפרשה ה-טוב בתורה, סוד השם הקדוש אהוה, שם הדעת – "גם בלא דעת נפש לא טוב"), היתרון דעת – יש ניצוצות קדושים וכשהוא בא ומתגייר ומעלה אותם הוא מעלה את כל ה"יתרון האור מן החשך" וזוכים ל"יתרון דעת" (השבירה התחילה מהדעת, מהמלך בלע בן בעור שהוא הוא בלעם בן בעור "יודע דעת עליון", והעלאת הניצוצות הקדושים מהשבירה היינו סוד "יתרון דעת"), ואז "החכמה [אורייתא מחכמה נפקת] תחיה בעליה". זה סדר יפה לגבי שלשת הראשונים:

חכמה

נח

 

בינה

[חיי] שרה

 

דעת

יתרו

 

 

שלש הפרשיות בחומש במדבר כנגד נה"י

מה לגבי שלש הפרשיות של חומש במדבר? הם ודאי יחידה עוד יותר מובהקת. אז יש גם משהו מאד ישר, הקבלה מובהקת: קרח הוא כנגד הנצח – כל הסיפור שלו הוא התנצחות (כמו שלמדנו לפני שבועיים), נגד משה רבינו שמדתו נצח. משה מצד הבל וקרח מצד קין ויש פה סיפור של התנצחות – מי מנצח את מי. לע"ל קרח יפרח, "צדיק כתמר יפרח". בעולם הזה הוא טעה, שרצה להפריד את השמאל מהימין ולהכליל את הימין בשמאל וכו', כפי שהסברנו לפני שבועיים, ובסוף משה רבינו שמדתו נצח מנצח אותו. זה היש האמתי של משה רבינו שמתגלה דווקא בפרשת קרח, כדי לנצח אותו, כפי שהסברנו. נדלג לפינחס – כנגד איזו ספירה הוא? יסוד, זה פשט. הוא קנא את קנאת הוי' צבאות על פגם הברית וה' נתן לו ברית כהונת עולם, ובכלל, "פינחס זה אליהו", הוא מלאך הברית. התיקון שלו הוא הברית, והוא קנא ועשה נקמה על פגם הברית, סוד "חרב נוקמת נקם ברית". הוא כנגד ספירת היסוד, על אף שהוא כהן וזכה ל"ברית כהונת עולם" – הפסוק אומר שכל החסדים נמשכים ומתרכזים ביסוד. הוא היסוד. אם קרח הוא הנצח ופינחס היסוד, אז מי הוא בלק של פרשת השבוע? צריך לומר שהוא הוד. למה? אמרנו שפרשה זו היא פרשה משיחית ופרשה של אתהפכא, "ויהפֹך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך". על הוד כתוב "הודי נהפך". אם הולך מהטוב להפכו, "נהפך עלי למשחית", אך כמו שמתהפך מטוב לרע מתהפך גם חזרה. הפרשה שלנו היא איך ההוד, שם מערכת החיסון, עובדת. מקללים את האדם שמערכת החיסון שלו תתקלקל, ואז הוא פגיע לכל מרעין בישין ונעשה חולה. זו קללה – הקללה פוגעת בהוד. כמו ששרו של עשו פוגע ברגל שמאל, ההוד, מערכת החיסון. הנס הגדול של הפרשה שלנו שהתהפך לטובה, שמהרע – מקלקול מערכת החיסון – נעשתה הבראת מערכת החיסון של עם ישראל (בסוד "מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל"), 'בזכות' בלק ובלעם. ולסיכום:

נצח

קרח

 

הוד

בלק

 

יסוד

פינחס

 

 

בלק – לשון כריתה

בלק הוא גם מלה בתנ"ך – "בוקה ומבוקה ומבֻלקה". אחד מהניבים הכי יפהפיים בכל התנ"ך, בנביא נחום. מה הפירוש? "בוקה ומבוקה" הן שתי צורות של אותה מילה, בק, לשון ריקנות. מה פירוש "מבולקה"? גם קרוב, הכל "לשון נופל על לשון", שיר של הנביא, אך המפרשים מסבירים ש"מבולקה" (שמופיע רק פעמיים בתנ"ך) היא לשון כריתה. יש ריקנות וכריתה – יש כאן ריקנות כפולה, "בוקה ומבוקה", ואחר כך כריתה, חיסול טוטאלי, "מבולקה". לכן בלק לשון "מבולקה". יש פתגם בלשון חז"ל – "לא חילק ידענא ולא בילק ידענא". יש כמה וכמה פירושים. יש מי שאומר אולי שמות פרטיים של שני אנשים – כנראה בילק הוא בלק בכבודו ובעצמו, בגלגול. אבל יש מפרשים, כמו הרד"ק, שגם בחז"ל בילק לשון מבולקה – כריתה. חיליק לשון חילוק, "לא חילק ידענא" – אין לי חילוקים בלימוד – וגם "לא בילק ידענא", כריתות, שהן חלוקות יותר חדות. רואים שבלק הוא מלה מענינת, חוץ מהשם הפרטי של בלק בן צפור מלך מואב. הוא באמת מתכוון לכרות את עם ישראל ח"ו, אבל צריך לכרות אותו חזרה.

"להוציא יקר וזולל" – "מתוך שלא לשמה בא לשמה"

כשכורתים, גם כמו לעשות ניתוח קיסרי (גם הוא היה קיסר – מלך), צריך לכרות אותו ולהוציא ממנו יקר מזולל. מה היקר מזולל שצריך להוציא ממנו על ידי שכורתים אותו? את הפרידה הטובה (לשון נפרד) רות המואביה (אותיות רות של לכרות), אם המלכות, ממנה דוד המלך, שלמה המלך וכל בית דוד. יש מאמר מיסודי היסודות של חז"ל, כמה פעמים בגמרא, "אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק [42 קרבנות שבלק הקריב בפרשתנו – שייך לשם מ"ב – שלש פעמים שבעה פרים ושבעה אילים, סה"כ 'אהיה אשר אהיה' קרבנות, אהיה פרים ו-אהיה אילים] זכה ויצאה ממנו רות שיצא ממנה שלמה עליו נאמר 'אלף עולות יעלה שלמה וגו'". אז הוא הקריב מב קרבנות, ובזכותם בא שלמה והקריב אלף עולות על מזבח ה'. קודם כל, פלא שלומדים את הכלל הגדול הזה ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" מבלק, לא פחות ולא יותר. חוץ ממה שבזכות קרבנותיו זכה למה שזכה, לרות, אנחנו זכינו לכלל הגדול בתורה – "לעולם יעסוק אדם וכו'" – בזכותו, לומדים ממנו. קודם כל פלא, איך אפשר ללמוד "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות וכו'", כלל גדול של כל התורה, מכזה גוי רשע? על מי נאמר "לעולם יעסוק וכו'", על גוים או יהודים? מן הסתם על יהודים, אבל לומדים זאת מבלק, מגוי, שהקריב מב קרבנות שלא לשמה לגמרי. מה היתה כוונתו? להכרית את עמ"י ר"ל. בשכר זה הוא זוכה לרות המואביה. אחר כך הגמרא שואלת איך רות יצאה בדיוק מבלק? רות היא בת עגלון מלך מואב. שוב, מאמר זה חוזר כמה פעמים בש"ס. פעם אחת כתוב שהיא בת עגלון ופעם אחת שהיא בת בנו של עגלון. המפרשים אומרים שעל פי פשט עברו כמה דורות, וכך גם עגלון הוא בן של בלק ובמקום אחר כתוב בן בנו של בלק. כלומר, יש פה השתלשלות של בלק-עגלון-רות-דוד-שלמה (בגימטריא "אלף עלות יעלה שלמה על המזבח ההוא"!). מבלק שמקריב מב קרבנות באים בסוף לשלמה שמקריב אלף עולות.

קושית ותירוץ המהרש"א בלימוד "שלא לשמה" מבלק

המהרש"א באמת שואל, שיש כמה פעמים בש"ס שתוספות שואלים את השאלה איך אומרים "לעולם יעסוק אדם וכו'", הרי כתוב במקום אחד שכל מי שלומד תורה שלא לשמה מוטב שלא נולד, שלא בא לעולם בכלל. מה התירוץ של תוס'? שיש שני סוגי "שלא לשמה" – יש לקנטר, לקפח את החבר, שעליו כתוב מוטב שלא נולד, שנהפכה שליתו על פניו; ויש סוג אחר שהוא רק להקרא רבי, כבוד עצמי, שאינו כל כך נורא (בחסידות מאד נורא, אבל אצל תוס' לא כל כך נורא כמו לקנטר), ואז "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". שואל המהרש"א איך מסתדר עם בלק של פרשתנו? בלק הקריב את הקרבנות רק להקרא רבי או כדי לקפח מישהו? על פי פשט הוא הקריב את הקרבנות כדי להכרית – כשמו כן הוא – את עם ישראל. שקללת בלעם תחול, ר"ל, על עם ישראל. זה לא מסתדר עם תוספות בכלל.  איך המהרש"א יוצא מהפלונטר, רק כדי לתרץ את התוס'? הוא אומר שצריך לומר שתוס' לומדים שגם אצל בלק לא היה כדי לקפח. אין לו משהו מיוחד נגד יהודים, רק פחד על עצמו – "ויגר מואב", פחד שבני ישראל יכלו אותו, ורצה להציל את החיים שלו, שזה על דרך להקרא רבי. כך כותב המהרש"א. כנראה שיש הרבה אנשים שצריכים להקרא רבי כדי להציל את החיים של עצמם (שנדמה להם שלהקרא רבי זה פקוח נפש ממש). בכל אופן, כך המהרש"א כותב כדי לצאת מהפלונטר של חילוק התוספות עם ההוכחה מבלק, 'גבור' פרשתנו.

הלימוד הפשוט – גם מה"שלא לשמה" הכי גרוע יש עליה ל"הרע כסא לטוב"

בשכל הכי פשוט, שאפשר לומר שהוא אולי "דעת בעלי בתים", כשאני לומד את המאמר ש"לעולם יעסוק" מבלק, לכאורה חז"ל רוצים לומר שלא משנה מה הכוונה של "לא לשמה" – שיהיה הכי גרוע שבעולם, כוונה של גוי רשע, כוונה שרוצה להשמיד את עם ישראל – והחידוש הוא שאפילו בכוונה כזו, שעושה משהו טוב מתוך הכוונה הכי רעה שבעולם, הכי גוי שבעולם, גם זה סופו להגיע לשמה. או, בלשון הבעל שם טוב, סוף הרע להיות כסא לטוב. אז באמת יש חידוש ואפשר להבין למה את הכלל הגדול הזה בתורה רוצים להביא מבלק ולא ממישהו אחר. אם כן, יש בפרשה שלנו מוסר השכל שאפשר הכל להפוך, ואדרבא – ככל שיותר גרוע, החידוש של "יתרון האור מן החשך" (דברנו על יתרו וכעת על בלק, את יתרו שמנו בדעת ובלק בהוד, הולך מאד טוב עם "בוקה ומבוקה ומבולקה", ריקנות וכריתה הן תכונות של הוד שתיקונו-הפיכתו לטוב קשור לדעת, כמודגש בלשון ההוראה היסודית לילדים – תיכף נדבר על חינוך ילדים – דלת אומרת: דע לומר תודה), מהכי נמוך, הכי גוי שבעולם, הכי להשמיד את עם ישראל, אפשר להגיע "לשמה". בשכר זה עולה הניצוץ. בכל אחד יש ניצוץ, ניצוץ קדוש, ניצוץ של משיח – יש זיקה למשיח אצל בלק. כמו שאמרנו קודם, הרמב"ם לומד את כל ענין משיח מפרשת בלק, בדברים האחרונים של בלעם. לכן זו הפרשה הכי משיחית, כמו שהרבי תמיד מביא. צריך להעלות את בלק, להפוך אותו, שיגיע לרות ומרות לדוד מלכא משיחא ולשלמה המלך, "מלך שהשלום שלו", "שיר השירים אשר לשלמה".

הקשר בין עוג ובלק

לפני שבוע דברנו על עוג. גם כאן, הסמיכות של סוף חקת עם סיחון ועוג ותחלת פרשת בלק בבלק בלעם מלמדת שיש קשר. גם בפשט רש"י מביא ש"וירא בלק" היינו שראה את מלחמת סיחון ועוג – "את כל אשר עשה ישראל לאמורי" – ולכן פחד וכו'. אם כן, יש אפילו קשר פנימי בין סיחון ועוג לבלק ובלעם, שאין כאן המקום בדיוק להסביר את הסודות שיש כאן[ב]. בכל אופן, מי הראשון שיוצא מבלק? מישהו עוגי, אמרנו שעוג הוא עגל גדול, העגול הגדול, לפני הצמצום הראשון. הראשון שיוצא מבלק הוא עגלון, שמתוכו יוצאת רות, ומתוכה יוצאים דוד ושלמה. בגמרא כתוב שלמה – שמרות שלמה דרך עגלון. עיקר השלישיה היא בלק-רות-שלמה, שעולה ז"פ עגלון (והוא גופא עולה "אלף עולות יעלה שלמה", בגמרא "עולות" כתיב מלא) – "כל השביעין חביבין".

אלף עולות ואלף נשים אצל שלמה המלך

חוץ ממאמר חז"ל שאמרנו הרגע, שחוזר כמה פעמים, שבשכר מב הקרבנות בלק זכה שיצאה ממנו רות שיצא ממנה שלמה בו כתוב "אלף עולות יעלה שלמה", יש – לא בכל המקומות, אבל בכמה – משהו הרבה יותר פשט, שגם קושר את המספר מב. במאמר הזה קושרים מ"ב עולות לאלף עולות של שלמה. מה יש עוד 1000 לשלמה? נשים[ג]. מה הקשר? "כל העוסק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה" יגיע בסוף לשמה. קודם נשים לב לעוד משהו פשוט לגמרי: מה הן אותיות לשמה? שלמה. המאמר אומר שהתכלית היא להגיע לשמה, ולכן פשוט שאי אפשר להסמיך על שום פסוק אחר או דמות אחרת מאשר שלמה שנאמר בו "אלף עלות יעלה שלמה". בכל אופן, יש "אלף עולות יעלה שלמה" ויש לו אלף נשים. מה הוא התכוון באלף הנשים שלו (שלא בסדר, אך מה היתה הכוונה שלו)? כמו ביתרו וכו', להגיע לכל אומות העולם ולהעלות את כל הניצוצות הקדושים, ה"בת מלך" של כל מקום וכל אומה. אלף הנשים הן אלף בנות מלך. בת המלך היא הניצוץ הקדוש בכל אומה ואומה, וכך הוא רצה להעלות את כל האומות ולהביא לימות המשיח. אלף הנשים היו משהו משיחי לגמרי בשבילו, אך הוא חטא בכך. הוא גם העלה אלף עולות וגם נשא אלף נשים (בסוד מה שהאשה עולה עמו כו'). אבל שוב, המספר מב לא מופיע בפירוש בענין. רק כתוב שבשכר מב קרבנות יוצאת רות ומרות יוצא שלמה שהקריב אלף עולות. אבל איני מבין את המיוחד במספר מב.

 

ד. מב קרבנות בלק ו-מב הילדים שנתבקעו מישראל בזמן אלישע הנביא

המעשה הראשון של אלישע הנביא – המתקת מי יריחו (וקפוח פרנסת שואבי המים)

לכן – אפשר לומר שלכן – יש מאחז"ל שמובא בסמיכות (לא בכל הסוגיות), שבשביל מב הקרבנות הללו נתבקעו מישראל מב ילדים. בלק לשון הכרתה, רוצה להכרית עמ"י. מצד אחד הוא זכה לרות וכו', אתהפכא, אך מצד שני זכה שמחשבתו קצת התקיימה. לגבי "לעולם יעסוק אדם וכו'" כתוב "בשכר", ואילו כאן כתוב "בשביל שהקריב מב קרבנות נתבקעו מישראל מב ילדים". מתי? דברנו עליו בקרח (שכעת קשרנו לבלק ופינחס), אלישע הנביא. הסיפור הראשון אחרי שקבל את הנשיאות כשרבו אליהו הנביא עלה בסערה השמימה. הוא מגיע ליריחו ומתקן-ממתיק שם את המים. היו ילדים שהיו מתפרנסים מלהביא מים מתוקים ממקום רחוק, כי המים המקומיים היו מרים ולא ניתן היה לשתותם. עצם הרעיון הוא מאד חשוב בענין תיקון המדינה – לפעמים אתה עושה תיקון ועל ידי זה אתה מקפח את פרנסתו של מישהו. אלישע המתיק את המים – לכאורה הכי טוב, לכל העיר יש מים טובים – אך תוך כדי זה מקפח את הפרנסה של הרבה ילדים שהיו סוחבים מים מרחוק. לפי הטכנולוגיה של היום זה קורה כל יום, שממציאים משהו חדש – לכאורה לטובת האנושות, לקדם את האנושות – ומקפחים את העובדים הישנים שעובדים לפי שיטה ישנה שכבר מחוץ למודה. ממילא מקפחים להם את הפרנסה. יש המון-המון סיפורים בחברה שבגלל קדמה יש מישהו שכעת אין לו פרנסה יותר. אז יש הרבה מה לתת את הדעת. אותם ילדים שקופחו התרגזו נורא על אלישע, וכשהוא עלה מיריחו צעקו עליו "עלה קרח עלה קרח" (כפי שדברנו לפני שבועיים). אז, אומר הפסוק, "ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם הוי' ותצאנה שתים דבים [לשון נקבה, תיכף נסביר למה] מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים".

דינים מוצדקים וענשם

מה קרה כאן? חז"ל מגלים לנו סוד שזה 'בזכות', כלומר בשביל, מב הקרבנות שהקריב בלק בפרשת שבוע. לכן השתלשלו הדברים והגיעו לידי כך שאלישע – נביא הכי צדיק – יקלל את הילדים. מה שבלעם, נביא אומות העולם, רצה לקלל את עם ישראל מתרחש כעת על ידי נביא ישראל (מי שאמר על עצמו "יש נביא בישראל")! מי קלל את עם ישראל? רק הכי צדיק שבעולם, אלישע הנביא. כמו שנסביר תיכף הוא גם נענש – חלה בסוף בגלל זה. כמו שנסביר תיכף הוא היה מאד מוצדק. יש אחד שמפעיל דין בצדק גמור, ואף על פי כן הוא נענש. זה גם מוסר השכל עצום לגבי הקמת תנועה. מה צריך להיות הראש – דינים של אלישע לקלל את הילדים האלה, "ויפן אחריו ויראם". הוא עולה מיריחו והם עולים אחריו ומקללים אותו – מבזים אותו – "עלה קרח עלה קרח". הוא "ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם הוי' ותצאנה שתים דבים מן היער וגו'". היה שם יער ודבים? שתי דעות בחז"ל – או "יער הוה דבים לא הוו" או "לא דבים ולא יער" (כפתגם המקובל היום, ההכרעה המקובלת, נס בתוך נס).

הסכנה בפטנט חדש

אם מקשרים את הסיפור הזה עם קדמה טכנולוגית, איזה פטנט חדש של המתקת מים. כמו למשל איזה פטנט היום להמתיק את מי הים, המים המלוחים. מצד אחד זה הדבר הכי טוב – בעצם המעין שיצא מבית ה' יעשה זאת, ימתיק את כל המים שבעולם. כנראה תוך כדי כך יהיה הרבה קפוח פרנסה, הרבה תלונות. יש סיפורים נוראים. יש מישהו שהמציא גלגל לרכב שאי אפשר לפנצ'ר. מה עשו לו באמריקה? הרגו אותו. וכן כיוצא בזה רבות. זה משהו מסוכן ביותר להמציא פטנטים שמקפחים לאנשים את הפרנסה. יש מישהו שהמציא נורה שלא נשרפת אף פעם. זה מסוכן ביותר.

מספר הילדים

שוב, כאן יש ילדים שמבזים את אלישע, אז הוא מקלל אותם. כתוב "ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים". כתוב "מהם", אז סימן שהיו שם יותר מ-מב ילדים – לא כתוב כמה היו, אבל מהם הדבים האלה ש"לא דבים ולא יער" טרפו מב, בשביל מב הקרבנות של בלק. אפשר לנחש שאולי היו שם 85 ילדים סה"כ, כמנין מהם. מה זה מב ביחס ל-מהם? מהם הוא לא זוגי, אין לו חצי, ו-מב הוא המספר הכי קרוב לחצי פחות – הוא גם רחם עליהם, הרג את החצי לצד המינימום שלהם. הם מן הסתם פגמו ב-פד, כמו פגם הברית. מה זה פד במשולש? מב פעמים פה. מב פעמים "מהם" הוא המשולש של פד. בדרך ניחוש בעלמא, יתכן שהיו שם פה ילדים סה"כ, ומתוכם הדבים בקעו מב. אמרנו שהוא הקריב אהיה פרים ו-אהיה אילים – לכן יצאו שתי דבים, וכנראה כל אחד אכל אהיה ילדים. לא מספיק דב אחד. עוד דיוק, לא כתוב "ארבעים ושנים ילדים" אלא "ארבעים ושני ילדים". לא ראיתי אף מפרש שמדייק זאת. לכאורה, מה שנשמע לי, "ארבעים ושנים ילדים" היינו מב, אבל אם אני אומר "ארבעים ושני ילדים" נשמע לי שיש פה שנים מיוחדים. שיש 40 ועוד 2, כמו 70 זקנים והמופלא שבסנהדרין (ולדעת הזהר יש שנים מעל השבעים, ס"ה עב). כנראה שהשנים הם היוזמים, בחבר'ה תמיד, בנער, יש שני יוזמים ומובילים. כנראה גם לכן יצאו שני דובים, שכל אחד לקח אחד משני הילדים האלה, ראשי הכנופיה, ואכל אותו יחד עם עוד 20. כל הלשון "ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" יוצאת כפולה של מב – 42 – מב פעמים מזל. גם גימטריא מופלאה.

אלישע – תהו; משיח – תיקון

שוב, זה סיפור של פרשת השבוע, כי הכל מתחיל מ-מב הקרבנות של בלק. חוץ מ"מתוך שלא לשמה בא לשמה", אתהפכא לכיוון הטוב, רואים שקרבנותיו פועלים משהו לא טוב בעם ישראל, אתהפכא לכיוון הלא-טוב – "הודי נהפך עלי למשחית", מב הילדים המסכנים האלה שאלישע היה 'צריך' לקלל. איך אני יודע שנענש? בסוף ימיו כתוב "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו". חז"ל לומדים מכאן שחלה שלש פעמים – "חלה", "את חליו", "אשר ימות בו". בפעם השלישית המחלה שהוא מת ממנה, אבל קודם "חלה" – חלה בגלל הדבים שאכלו את מב הילדים. אחר כך "את חליו" כי דחה את גיחזי בשתי ידים. בכלל, כמה שוה אלישע? הוא "פי שנים ברוחך" מאליהו, בעל המופת בנביאים, אבל הוא בגימטריא תהו – נשמה של תהו, משיח של תהו. תהו עולה גם יש מאין – הוא מחולל מופתים, כל מופת יש מאין, אבל הוא אורות דתהו, לכן יש בו הרבה דינים. הדינים שלו מצד אחד מוצדקים, אבל מצד שני אי אפשר להביא כך משיח (של עולם התיקון) – אי אפשר להביא משיח כאשר אתה מקלל את הילדים האלה, שהם רשעים גמורים. הילדים האלה בעם ישראל שייכים לקבוצת נער שלא נזכיר את שמה, הכי גרוע שיכול להיות, אין יותר גרוע מהם. חושבים שילדים הם משהו נחמד, אבל יש ילדים שהם רשעים גמורים, ומגיע להם ששתים דבים יצאו מהיער ויאכלו אותם. אף על פי כן – ככה לא מביאים את המשיח, ואלישע נענש על כך. אותו דבר גיחזי – הוא יהודי למען אותו האיש, כידוע בקבלה (שאותו האיש הוא גלגול שלו). כמו שדחו את אותו האיש בשתי ידים כך אלישע דחה את גיחזי בשתי ידים. יש שיחה שלמה של הרבי שמכאן לומדים שאסור לדחות בשתי ידים, אפילו לגבי מי שנדבק ר"ל לנצרות. מצד אחד זה מוצדק – זה סיפור של אלישע – מצד שני כנראה החולי שלו עבור זה עוד יותר קשה מהחלי הראשון שלו. זה לא כתוב, אבל לכאורה רמוז בפסוק, שיש הדרגה – "חלה", "את חליו", "אשר ימות בו". פשיטא שהחלי האחרון הוא "אשר ימות בו", אבל בשני החליים הראשונים – "חלה" הוא סתם חלה, נזלת, אבל "חליו" כבר חולי יותר חמור. מה שהוא "חלה" – בגלל מב הילדים, מה שהוא חלה "את חליו" בגלל גיחזי שדחה אותו בשתי ידים. אחר כך, בגלל שני אלה, "אשר ימות בו" – שם כבר לא כתוב לשון חולי, אף שמשתלשל בדרך ממילא. אם יש "חלה" על מב הילדים ו"חליו" על גיחזי, ממילא מגיע ל"אשר ימות בו"[ד].

שתי דבים – בלק ובלעם

נעצור רגע: כתוב "ואלישע" – יש הרבה אלישע בתנ"ך, אך רק ז"פ "ואלישע", וזו ("ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו") השביעית. נחזור לאיך שהאריז"ל מסביר את הדבים, ה"לא דבים ולא יער" שקשור לפרשת בלק, ואף על פי כן יש דבים ויש יער – נס בתוך נס – "ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים". האריז"ל אומר, לא פחות ולא יותר, שה"שתים דבים" האלה (אפשר לנחש מי הם) הם בלק ובלעם. בלק הקריב את מב הקרבנות לפי הצווי ובשליחות בלעם, ובגלל זה הם עצמם הופכים להיות דבים שחוזרים ואוכלים את מב הילדים מעם ישראל. בלעם לא הצליח לקלל את היהודים, "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך", אבל אלישע כן[ה].

"ויפן אחריו" באלישע ו"ויפן כה וכה" במשה – הסכנה בהענשה מוצדקת

נחזור רגע: אמרנו שהילדים האלה הם רשעים גמורים, שעל פי מדת הדין מגיע להם. מה חז"ל אומרים? רק בגלל שמחו על מה שקלקלו להם את הפרנסה זה עושה אותם רשעים גמורים? בשביל זה צריך להרוג אותם? לא יכול להיות! יש בחז"ל ארבע דעות מה הוא ראה. כתוב "ויפן אחריו" – הם בזו וקללו אותו מאחוריו, והוא פנה אחריו – "ויראם, ויקללם בשם הוי'". מה הוא ראה בהם? קודם כל, איפה כתוב "ויפן" וגם הרג מישהו? הפעם הראשונה בתורה, "הכל הולך אחר הפתיחה", הפתיחה של משה היא "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי". משה עשה מצוה גדולה כשהרג את המצרי. האם שלם על זה? כתוב שכל ערי מקלט "אשר ינוס שמה", אותיות משה, הן בגלל כח רוחני, קליפה רוחנית, שרדפה אותו (ברשות ה') כי הרג את המצרי. איום ונורא. מצד אחד הוא עושה דבר גדול, "ראשית דרכו של גואל ישראל – ויך את המצרי", ואף על פי כן גם הוא נענש – לא פשוט. משה ידע שמסוכן והוא יענש, וכנראה גם אלישע ידע שמסוכן והוא יחלה, ואף על פי כן עשה. זו לא הפתעה בשבילו. כל צדיק שמפעיל דינים – זה מסוכן.

ארבע דעות מה ראה אלישע בילדים

מה רש"י כותב על "ויפן כה וכה"? ראה מה שעשה בבית ומה שעשה בשדה, וראה שלא יצא ממנו זרע שיתגייר. משהו מאד דומה, אחת מארבע הדעות אצל אלישע, מה הוא ראה אצל הילדים. הוא ראה ברוה"ק (מתי? מסתמא בחדש תמוז, בו חוש הראיה) – מה ראה? לא קיים את חוש הראיה לפי מה שלמדנו לפני שבוע, שרואים רק טוב ביהודים. הוא ראה שאין בהם לחלוחית של קדושה, לא בהם ולא בזרעם לעולם ועד. כמו הדרוש של "ויפן כה וכה" אצל משה. ראה שאם יחיו לא יעשו דבר טוב בחייהם, לא הם ולא ילדיהם, וממילא אפשר שהדובים יאכלו אותם. מה עוד הוא ראה בהם? כתוב שראה שכולם נתעברה בהם אמם ביום הכפורים – כולם ילדי יום כפור. משהו גדול מאד להיות ילד של יום כפור, אבל כאן הכוונה לילד שאמו נתעברה ביום כפור – הדבר הכי אסור בעולם. מי שאמו נתעברה ביום כפור צריך שהדובים יאכלו אותו – כך הבין אלישע. מה הדבר השלישי שראה בהם? הוא בעצם הפשט, הדבר הראשון שכתוב – הוא ראה שבזו אותו. בזו אותו, בזו ת"ח, בזו נביא – זה כמו כפירה, זו אפיקורסות – והמבזה ת"ח הת"ח שם אותו בחרם, גם לשון להחרים את החיים. זו דעה אחת בחז"ל, ש"ויקללם בשם הוי'" כי בזו אותו "עלה קרח עלה קרח" – פשט. כלומר, שלמי שמבזה את אלישע הנביא מגיע שהדבים, בלק ובלעם, יאכלו אותו. רואים כאן שאלישע הוא האחראי, הוא בעל הבית, על בלק ובלעם – בורא את היער ואת הדבים ושם את בלק ובלעם בתוך הדבים. הכל הצגה, משחק. מי מביים? אלישע הנביא. מה הדעה הרביעית? אנחנו לא אמרנו אותן לפי סדר הגמרא, אלא לפי סדר י-ה-ו-ה כפי שנסביר. אחרון-אחרון, לא פחות ולא יותר, הוא ראה של-מב הילדים האלה היתה בלורית, כמנהג הגוים, וילד שהולך עם בלורית מגיע לו שהדבים יאכלו אותו. לקחת בחשבון – אין כאן אנשים עם בלורית, אבל אולי מכירים מי שיש לו. כדאי לספר את הסיפור, אולי יעזור. בכל אופן, בלורית היא מנהג גוים[ו].

ארבע הדעות – "ויקללם בשם הוי'"

למה אמרנו שארבע הדעות כנגד י-ה-ו-ה? פשוט מאד. אם ראה שאין להם לחלוחית של מצוה, בהם או בדורות הבאים, היינו "איזהו חכם? הרואה את הנולד". כתוב בחסידות שלחלוחית היא פנימיות אבא. אין להם לחלוחית של מצוה בגלגול זה, הוא חכם הרואה את הנולד לעולם ועד. אמרנו שזה גם מה שמחבר בין אלישע ומשה רבינו, "ויפן כה וכה", ומשה הוא חכמה. אחר כך הוא רואה משהו אחר, שהאמא התעברה בעיצומו של יום הכפורים. איזה פגם זה? כתוב "לפני הוי' תטהרו" – יו"כ הוא אמא, בינה בקבלה, וכן בפשט כאן האמא של כל אחד פגמה. אמא בגימטריא מב. היא נעשתה אמא, התעברה, באיסור חמור של יום כפור. זה פגם של אמא. אחר כך, מה שבזו אותו – בזיון תלמיד חכם – הוא פגם במדות, הלעו"ז של כל תיקון המדות, אהבה ויראה וכו' וכו'. לבזות זו פגיעה, כשאני אומר שמישהו פגע בי, איפה הפגיעה? במדות הלב. אחרון-אחרון, איפה הפגם של בלורית? פגם במלכות, זו מלכות של הסטרא אחרא. הבלורית היא סמל מובהק שאתה שייך למלכות. אפילו אצל דוד כתוב שהיו לו כך וכך בעלי בלורית שרצו לפניו. זה מנהג גוים – כח ותדמית של מלכות הרשעה. לא סתם "בחקתיהם לא תלכו" אלא הלעו"ז של מלכות הקדושה. ולסיכום:

י          "ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה... לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות"

ה         "ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכפורים"

ו          "ראה ממש" (שביזוהו)

ה         "בלורית ראה להם כאמוריים"

אם כן, לפי הסבר זה ראה שהילדים פגמו בכל שם י-ה-ו-ה, ומתאים ל"ויקללם בשם הוי'". יש מי שמסביר שקלל לא סתם בשם הוי' אלא בשם של מ"ב אותיות, שהרי נתבקעו מ"ב ילדים, ורומזים זאת במלה "בשם הוי'", שם מב. אגב, רק הביטוי "שם הוי'", שחוזר הרבה בתנ"ך, עולה חשבון (שייך ל"באו  חשבון" שדברנו לפני שבוע) – עיקר חכמת החשבון הוא לחשב את שם הוי', כמו שכתוב "ליראי הוי' ולחשבי שמו".

שתים דבים – שתי בחינות נוקבא דקליפה בתוך בלק ובלעם

מכאן נגיע תיכף לזהר של פרשת השבוע. רואים שפרשת השבוע קשורה למשיח, קשורה לכלל הגדול בתורה שצריך לשמור תורה ומצוות אפילו שלא לשמה, וכמו שאמרנו שהפשט הוא המדרגה הכי נמוכה שתתכן של "שלא לשמה". גם קשור לסיפור המופלא של אלישע עם מב הילדים, כשבעצם ה"שתים דבים" הם בלק ובלעם, הם עצמם. היה עוד פרט שלא הסברנו – למה כתוב "שתים", לשון נקבה (וכן "ותצאנה... ותבקענה")? האריז"ל אומר עוד משהו. אמרנו שמי שעושה את כל המשחק הוא אלישע עצמו, ולא רק שהוא בעל הבית על שני השחקנים בלק ובלעם ומלביש אותם בדמות שתי דבים (מאחורי הקלעים של הקולנוע, של התיאטרון), אלא שהוא מכניס בהם שתי קליפות של נוקבא – אחת שנקראת לילי"ת והשניה אגר"ת. שתי הקליפות העיקריות של נוקבא דסטרא אחרא. אז יחד עם בלק ובלעם הוא מכניס את שתי אלה. לא כתוב איזו נכנסה במי, אבל אם לפי הסדר שכתוב אז לילי"ת נכנס לתוך בלק ואילו ההיפך מאגרת הקדש נכנסה לתוך בלעם. זה הכל מהאר"י.

פגם ותיקון יחודא תתאה

נעשה גימטריא (שהוא לא עושה) – כמה שוה בלק בלעם לילית אגרת? זו שלמות ה"שתים דבים", ולכן "שתים" לשון נקבה. בלק-בלעם עולה 274, לילית 480 ו-אגרת 604 (שתיהן עולות 1084, הערך הממוצע שלהן עולה 542 שעולה נצבת, אם דוד, כמבואר בגמרא) – הכל יחד 1358. מי מכיר מספר זה? יחודא תתאה – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". שני מספרים הכי חשובים – 1118 (שמע ישראל) ו-1358 (ברוך שם). רואים שלפי האריז"ל יש איזה לעו"ז של יחודא תתאה בשתים דבים שאוכלים את מב הילדים. כמה שוה "ותצאנה שתים דבים"? 1358, אותו דבר בדיוק! זה רמז פלאי פלאים, אסמכתא מובהקת למה שכתוב בכתבי האריז"ל. הכל הלעו"ז של יחו"ת. כלומר, הם כנראה פגמו ביחו"ת (מה שעצמותו ומהותו יתברך מתיחד ממש עם הזמן והמקום של עולמנו כו') והוא הרג אותם עם יחו"ת בשל כך. בכל אופן, שער הכניסה לזהר של השבוע, שיש כאן איזה תיקון של ילדים – יש איזה תיקון חינוכי בפרשת בלק. הנה, לאלישע יש כתה של 85 ילדים, והוא רואה לנכון להרוג 42 מהם. זו לא שיטה חינוכית מקובלת עלינו בחדר.

 

ה. הזהר על הפרשה עם ביאורי רבי לוי יצחק – ינוקא דפרשת בלק

פרשת בלק – סוד הילדים; הרבי שמתאים להיות מלמד – בעל יום ההולדת וחג הגאולה

יש מקום אחד בזהר הקדוש שהוא התקון של כל הילדים האלה, בפרשת בלק. יש כמה פרשיות בזהר שיש חבור שלם, כמו אדרא רבא, אדרא זוטא, ספרא דצניעותא, סבא דמשפטים וכו' – חלקים שלמים בזהר ששייכים לפרשה מסוימת. אחד מהם נמצא בפרשת בלק. מישהו זוכר מה המיוחד בספר הזהר הקדוש לפרשת בלק? הינוקא דפרשת בלק. אתה פה מחזיק את הזהר, תראה שמרבית פרשת בלק בספר הזהר הקדוש היא הסיפור המופלא של הינוקא. אותו ינוקא הוא ילד הפלא הכי מפורסם בחז"ל (הזהר הוא גם חז"ל, כמובן), וכנראה שהוא בא לתקן את כל הילדים שיש בעולם. צריך להתקשר לינוקא של בלק דווקא בשבוע של פרשת בלק. כנראה קשור גם לגאולת הרבי הקודם. עכשיו אני מהרהר, שמכל רבני חב"ד הרבי הקודם הכי קשור לילדים קטנים. הרבי שלנו גם מאד קשור לילדים, צבאות ה' וכו', אבל הרבי שהכי מתאים לו להיות מלמד בחיידר הוא הרבי הקודם. הרבי הקודם אמר שענינו לומר חסידות, אבל אם חסר מקוה או חיידר וכו' – מעיקרי היהדות – אני חייב לעזוב את השליחות העיקרית שלי ולדאוג לזה. אם מכל הרביים יש לנו רבי שהכי מתאים להיות מלמד, עם ספורים וניגונים וכו', הוא הרבי הקודם. גם מאד מתאים לו שהמזל שלו והגאולה שלו הם בפרשת בלק, פרשה של ילדים. צריך לתקן את אותם מב ילדים. דרך אגב, היום מקובל שכתה של מב ילדים כבר מדי גדול (לא לדבר על כתה של פה ילדים, מהם נשארו מג בגימטריא "חלה"[ז]), צריך לחלק לכמה כתות. כתוב שהמלה "דבים" היא יד-מב, ו-מב בעצמו ג"פ יד. כלומר, הערך הממוצע של כל אות ב-דבים היא יד, ד"פ יד, כאשר ה-מב הם ג ידות, "יד הגדֹלה", "יד החזקה" ו"יד רמה".

הינוקא מכפר סכנין

הינוקא שלנו, הוא תיקון כל הילדים, הוא "אל תגעו במשיחי" – ידוע שילד הוא בחינת משיח, כך קוראים לכל הילדים. כל ילד בעם ישראל הוא בחינת משיח. כך המורה צריך להתייחס לכל ילד בכתה, שכל הכתה היא משיחים. הינוקא הזה הוא בן של מישהו גדול מאד-מאד, הבן של רב המנונא סבא. כתוב שרב המנונא סבא הוא ניצוץ של משה רבינו בדיוק במדרגה של רשב"י. באותו דור של רשב"י, המחבר של ספר הזהר הקדוש, "בהאי חבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמי", יש רק אחד שבאותה דרגה כמוהו בדיוק (יש לו הרבה תלמידים, אבל רק אחד כמוהו), ובמדה מסוימת יותר ממנו (יותר צדיק נסתר), רב המנונא סבא. רב המנונא סבא הסתלק לעולמו – כמו בעל אוה"ח הק', הוא הראשון בסדרה – והשאיר אחריו אשה אלמנה וינוקא. הם גרים במקום בצפון – שגם שייך כנראה לפרשה, מקום שכדאי להגיע אליו ולכבוש אותו – כפר סכנין. היום הוא באמת מקום מסוכן, כפר סכנין, וצריך לעשות שלא יהיה מסוכן שם. הם גרים בכפר סכנין גם אחרי הסתלקותו. לשם מגיעים יום אחד בהיר שני תלמידי רשב"י, רבי יצחק ורבי יהודה, שלפי הספירות הם הגבורה והחסד (כתוב רבי יצחק לפני רבי יהודה, גבורה לפני חסד, בסוד "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", שהרי כל העסק כאן הוא בענין זיווג, וכפי שמסביר רבי לויק, האבא של הרבי). אז האמא, שהיא מכניסה אורחים ומכירה שהם צדיקים גדולים, אומרת לבן שלה, לינוקא, שיתקרב ויקבל מהם ברכה.

מריח בלבושים שלא קראו קריאת שמע

קודם כל כתוב שהוא היה בחיידר, כל יום היה בחיידר,  אבל באותו יום משום מה – את כל זה רבי לויק מסביר לעומק – הוא בא הביתה מוקדם. ילד שעוזב את הילדים החברים שלו בחיידר, התחשק לו לבוא הביתה. הוא מגיע הביתה ומוצא שם את שני האורחים האלה, רבי יצחק ורבי יהודה בתוך הבית, והאמא אומרת לו – בני, כדאי שתתקרב ותקבל מהם ברכה. במצות אמו הוא מתקרב על מנת לקבל ברכה, ופתאום נרתע אחורה – אומר שאינו יכול להתברך מאלה, שהרי לא קראו היום קריאת שמע. כתוב שכל מי שלא קורא בקריאת שמע הוא בחרם – הכוונה שאסור להתקרב אליו – ולכן שני החכמים האלה בחרם ואיני יכול להתקרב אליהם. החכמים, רבי יצחק ורבי יהודה, נבהלו – זה היה נכון. קודם כל הם התנצלו, ואמרו שמהשכם בבקר עד כה עסקנו במצוה מאד גדולה של הכנסת כלה – היו חתן וכלה עניים שדחו את החתונה עוד ועוד כי לא היה להם כסף, ולולי ההשתדלות שלנו לעשות את הנצרך להם היו ממשיכים לדחות. כלל גדול בחז"ל "העוסק במצוה פטור מן המצוה" ולכן לא קראנו ק"ש. אחר כך התפלאו – איך ידעת? הוא אומר שהרחתי זאת בלבוש שלכם. צריך להסביר. התקרבתי אליכם והרחתי בלבושים שלכם, בבגדים שלכם, שלא קראתם היום קריאת שמע, ולכן איני יכול להתברך מכם.

ברכת נטילת ידים – "עובר לעשיתן" או בידים נקיות?

אחר כך היה עוד סיפור: האמא הכניסה אותם אורחים הביתה, אז צריך לתת להם סעודה לאכול. אנחנו יודעים שכאשר נוטלים ידים לסעודה, הכלל אומר שצריך לומר ברכה "עובר לעשייתן" – לומר כל ברכה לפני המצוה – ולכן לכאורה היה צריך לברך על נט"י לפני הנטילה, אך היות שהידים מלוכלכות קודם נוטלים ואז מברכין וכדי לקיים מעין עובר לעשייתן משפשפים את המים עם הידים, כנהוג אצלנו. בכל אופן, מעיקר הדין צריך לברך "עובר לעשייתן". אך הילד שלנו רואה שרבי יהודה – החסד – יש לו ידים מלוכלכות, וברך ענט"י לפני שנטל כדי לקיים "עובר לעשיתן". לא כתוב על רבי יצחק, וצריך את רבי לויק להסביר לנו למה (תיכף נסביר). הינוקא פונה אליו – לא רוה"ק, הוא רואה במו עיניו שברך בידים מלוכלכות – ואומר שכנראה שאתם החכמים לא שמשתם את רבי שמעיה חסידא, שאם הייתם משמשים את רבי שמעיה חסידא הייתם יודעים שכל מי שמברך (לא משנה מה) ענט"י לפני הנטילה חייב מיתה, לא פחות ולא יותר. הדבר הראשון שהינוקא עושה להם – בטוש כדבעי, לשני החכמים תלמידי רשב"י. הכל בתם ודעת, בתום לב גמור של אותו ילד. אחרי שהוא מבטש אותם לחלוטין הוא פותח את פיו ומתחיל לשפוך רזין דרזין דאורייתא. כל מה שהוא אומר – הם יוצאים מהכלים לגמרי. הקטע הזה של הינוקא בפרשת בלק מאד ארוך, ונקצר. אחר כך הם חוזרים ומספרים כל מה שקרה לרשב"י.

רב המנונא סבא – מלווה את הצדיקים בדרך

לפני שהם חוזרים החכמים שואלים את הינוקא מי אבא שלך – לא יודעים שהוא בן של רב המנונא סבא – והינוקא הולך לאמא שלו ושואל אותה אם לספר להם מי אבא שלי או לא. גם חשוב מאד – הוא מתייעץ עם אמא שלו אם לגלות להם מי האבא. האמא נותנת לו את שיקול הדעת – גם לה לא פשוט שצריך לגלות להם מי האבא, שכבר לא בעלמא דין. אחר כך הוא מחליט שלא מגיע להם שיגלו להם, ומסביר להם – הרי הם באים מהדרך, והוא מסביר להם שאם הייתם זוכים אבא שלי היה מתלווה אליכם. כל צדיקים גמורים שהולכים בדרך, צמד חכמים שמדברים ביניהם דברי תורה, אבא שלי מתלווה אליהם (היום, אחרי הפטירה), כטעיא (סוחר ערבי). היות שכנראה לא זכיתם שאבא שלי יתלווה אליכם בדרך, לא מגיע לכם שאספר לכם מי אבא שלי. זה קטע מהסיפור. מה אפשר ללמוד מכאן בדרך אגב? יש שמוסיפים לתפלת הדרך "כי מלאכיו יצוה לך" עם כוונת סופי התיבות. יש מי שמבקש שמלאך ה' ילוה אותי וישמור אותי בדרך, אבל לפי הינוקא דבלק – שייך להשבוע, אבל גם לכל השנה – יותר כדאי להתפלל ולכוון שרב המנונא סבא ילוה אותנו בדרך. אז אם יש לנו "דרך חיים", למשל, צריך לבקש שעם דרך חיים ילווה אותנו טעיא שקוראים לו רב המנונא סבא. אז הכל יהיה בסדר גמור, ונזכה להגיע ליעד שלנו – מלך המשיח. המלאך של "כי מלאכיו יצוה לך" אינו מלך המשיח, אבל רב המנונא סבא הוא עצמו מלך המשיח, לכן מאד כדאי שיתלווה כמו שהינוקא אומר. נסביר את ההסבר של רבי לויק, מה אומר השם רב המנונא סבא ואשתו ובנו.

מפגש רבי אלעזר בנו של רשב"י עם הינוקא

הם חוזרים לרשב"י ומספרים את המופת, שיש כזו נשמה בעולם – אותו ינוקא. רשב"י אומר שהוא יודע ומגלה להם שהוא בנו של רב המנונא סבא שכבר הלך לעולמו. הוא אומר שהילד הזה לא יזכה להתפרסם בעולם, כלומר שלא יזכה להאריך ימים, ובסוף כל ה"ינוקא" כתוב גם למה. כלומר, או שיגיע כמו אוה"ח הק' לגיל בהם, או פחות כפי שמשמע. בסוף הסיפור רשב"י מתפלל על הינוקא שלפחות לא יגרום צער לאמו – מישהי מאד חשובה כאן – ולא ימות בחייה. כתוב שרשב"י פעל שהינוקא יחיה עד לאחר פטירת האם. בכל אופן, לא כתוב לאיזה גיל בדיוק הגיע. יש לו קבר בצפת, ציון הינוקא. כפר סכנין מאד קרוב לצפת. אחרי שרבי יצחק ורבי יהודה חוזרים לרשב"י והוא שומע את כל הספור, רבי אלעזר בנו מתעורר ומתלהב שחייב לראות את הינוקא. מסביר האבא של הרבי שהסבה היא שרב המנונא סבא שוה לרשב"י – היחיד שהוא אח שלו. הסברנו בתחלת השיעור על אחים, שלכל אח יש תורה של עצמו – לא חייב ללמוד מהשני. הוא אח, לא בן-תלמיד. יש בזהר רק שני אחים – אם בתורה הם משה ואהרן, בזהר הם רשב"י ורב המנונא סבא. דרך אגב, בחסידות רב המנונא סבא הוא אדמו"ר האמצעי – כתוב שאדה"ז לקח אותו מנשמת רב המנונא סבא. יש איזה רמז שאדה"ז עצמו הוא רשב"י, ובנו הוא רב המנונא סבא – הם שוים, לכן יש גם ספורים שאדה"ז אמר שבנו גדול ממנו. בכל אופן, כשבנו של רשב"י שומע את הספור הוא נורא מתלהב שחייב לראותו. למה? היות שרב המנונא סבא שוה לרשב"י זאת אומרת שבנו שוה לרבי אלעזר – הינוקא מקביל אליו, לכן הוא כל כך התעורר. בסוף מתגלגל שרבי אלעזר הלך לבקר את השווער שלו, לקח את רבי אבא ורבי יוסי, והתגלגלו הדברים – בכוונה – שהגיעו לכפר סכנין וראו את הינוקא. איך הוא קבל אותם? גם בבטוש. לא משנה שרבי יצחק ורבי יהודה הם גבורה וחסד, וכאן יש חכמה (רבי אלעזר) ובינה (רבי אבא). הם רק נכנסו הוא אומר שמריח שבדרך – מסופר כל מה שדברו בדרך – התגרו בכם מואב ועמון. הם יצאו מהכלים, כי על כך בדיוק דברו בדרך. הוא חדש להם שבדבור שלכם בדרך לא בררתם אותם לגמרי, אלא תוך כדי הדבור ברזין דאורייתא מהקליפות שלהם נאחזו בבגדים שלכם ואני מריח זאת. שוב, פלאי פלאים.

חצי ספר התניא מבוסס על מאמר הינוקא

אחר כך הוא מזמין אותם לאכול ושוב שופך רזין דרזין דאורייתא שלא שמעתם אזן מאז בריאת העולם. תוך כדי הדברים שלו כאן הוא אומר את חצי ספר התניא. פעם למדנו שאדה"ז קשור לרבה, כי פותח את התניא "כגון אנא בינוני", ואדה"ז אמר כך גם על עצמו. אם החצי הראשון של התניא הוא רבה, מפרק לה עד סוף התניא הוא הינוקא, כי הכל על הדרוש של "החכם עיניו בראשו" – דרוש של הינוקא כאן – במי ששורה על ראשו, השכינה ששורה על ראש היהודי, וכל עיונו להדליק את השלהבת של אור השכינה שעל ראשו, כי גופו הוא פתילה והשכינה מאירה על ראשו, ואיך מדליקים? צריך להוסיף משחא-שמן, מעשים טובים שהאדם עושה, התורה והמצוות. מפל"ה עד סוף התניא הוא מבאר לשון זו, שמצטט בפל"ה ושוב בסוף, בפנ"ג, ובעצם כל סוף התניא הוא הסבר של מאמר הינוקא של פרשתנו. אם כן, גם רואים כמה זיקה יש לינוקא שלנו, הילד שלנו, עם ספר התניא קדישא. שוב, הכל על הפסוק "החכם עיניו בראשו".

המעשה ביום בו הינוקא נעשה בן תשע – עלית הז"א לאמא

זה רק רקע לסיפור. כעת נאמר רק כמה נקודות יפהפיות שאומר כאן רבי לויק: הוא אומר שרב המנונא סבא הוא אח לרשב"י. רשב"י הוא ניצוץ משה רבינו וכך גם רב המנונא סבא. שרשו של משה הוא בחכמה, אז גם רשב"י וגם רה"ס הם אבא עילאה. מי היא אשת רב המנונא סבא? אמא עילאה. גם מדרגה מאד גבוהה. דברנו קודם על אמא, מב. הסוד של מב כאן היא אשת רב המנונא סבא, שלא כתוב בזהר מה שמה. מי הוא הינוקא (שגם לא כתוב מה שמו)? הבן שלהם, תפארת ז"א, "מה שמו ומה שם בנו כי תדע", "שמו" היינו רה"ס ו"שם בנו" הוא הינוקא. מה היה מיוחד באותו יום שהינוקא חזר מבית הספר הביתה? העליה שלו הביתה היא עלית ז"א לאמא. הוא אומר שעל פי סוד זה קרה באותו יום שהינוקא נעשה בן תשע שנים ויום אחד. ינוקא הוא ילד – כמובן, על שם תינוק, שיש לו עדיין מוחין דיניקה, לא הגיע לשלמות המוחין שלו, אך לא צריך להיות בן שנתים או שלש – ולא כתוב מה גילו. רבי לויק אומר שנעשה בן תשע שנים ויום אחד, שאז נעשה ראוי לביאה. לכן בהשגח"פ שני החכמים עסקו אז בהכנסת כלה, יחוד חתן וכלה. הפירוש שלו מאד עמוק בציטוטי האריז"ל. באותו יום שהוא נעשה בן תשע שנים ויום אחד שני שלישי התפארת העליונים עולים להתחיל לבנות – בכל שנת ה-י – את הכלים של דעת ז"א. לכן, באותיות של קבלה ובקיצור, המשמעות של אותו יום שיסוד אמא נמצא שם, בית אמו, והוא יום גורלי לגמרי אצל אותו ילד – היום שעולה מתפארת לדעת. הוא לא מקבל את כל הדעת – מה שקורה בבר מצוה – אבל יש בחינה של תחלת בנין ותיקון הדעת בגיל תשע שנים ויום אחד. הם חסד וגבורה, והאמא עוד יותר מקובלת גם מהבן – דרגה יותר גבוהה. מה ההוה-אמינא שלה שהוא צריך להתברך מהם? הרי עלה לדעת, מעליהם. אולי שהוא יברך אותם. האריז"ל אומר שבאותו יום ששני שלישי התפארת העליונים עולים להתחיל לבנות את כלי הדעת – דבר שלוקח שנה – גם הפרקים העליונים של חסד וגבורה עולים להאיר אור לכלי הדעת שנבנה על ידי עלית שני שלישי התפארת. לכן, אף על פי שהם באותה מדרגה – היא אומרת לילד, לא שהם יותר גבוהים ממך, אבל הם גם עלו כמוך, ואתה עלית לבנות את כלי הדעת והם להאיר אור בדעת – כדאי לך לקבל מהם ברכה. רק מה, כשהוא מתקרב אליהם הוא רואה שלא קראו קריאת שמע.

חוש הריח המשיחי של הינוקא

קודם כל, מה החוש המיוחד של הילד? ריח. סימן שהוא מלך המשיח, בו כתוב "והריחו ביראת הוי'". מי שמכיר את התיאור של רבי נחמן על מלך המשיח – כאן המקור. מאיפה הוא לקח את התיאור? מהינוקא של פרשת בלק. שוב, צריך ללמוד את כל הסודות, מה בדיוק נאמר כאן. אמרנו שגם אדה"ז – כל סוף התניא מבאר את הינוקא, בחינת משיח, שהחוש שלו הוא חוש הריח. מה הקשר בין חוש הריח לק"ש דווקא? ומה הקשר של חוש הריח לקליפת מואב ועמון? קודם כל עם חוש הריח שלו הוא מבחין שלא קראו קריאת שמע. יותר מאוחר בסיפור עם חוש הריח שלו הוא מבחין ששני החכמים האחרים עסקו בסודות של מואב ועמון. מה הקשר? ומה הענין של הלבושים, שהוא הריח דווקא בהם? קריאת שמע היא לעשות יחוד של אבא ואמא (בעולם הבריאה, מי שמכיר את כוונות התפלה, אבל בכללות לייחד את אבא ואמא). המלה הראשונה, שמע, היא לברר רפח ניצוצין של שם בן – יחד שם – ולהעלותם ב-ע רבתי דאמא. מכך נעשה המלבוש (= חשמל) על חיצוניות נה"י דאמא, ומי שלא קורא קריאת שמע חסר לו לבוש זה, וזה מה שמריח הינוקא. מואב ועמון הם כנגד אבא ואמא בלעו"ז – מואב לשון אבא ועמון אותיות נועם (ומהם יוצאים רות המואביה ונעמה העמונית) – ולכן גם קשור. החוש המיוחד שלו להריח אם יש יחוד של אבא ואמא. שוב, חוש משיחי, "והריחו ביראת הוי'".

חמימות יחודא עילאה

מי עשה את עיקר היחוד של ק"ש בכל אותו דור? אבא ואמא של הילד הזה. רב המנונא סבא ואשתו, שתי נשמות מאד-מאד גבוהות, הם עצמם עיקר סוד היחוד של ק"ש. לכן גרו בכפר סכנין, שם המקום העיקרי. לכן אמרנו שהשבוע כדאי לעשות טיול – עם הילדים, מב ילדים – לכפר סכנין, להגיע על הבקר ולקרוא שם קריאת שמע בזמנה. זה יחוד חם. רבי לויק אומר שסכנין לשון חמימות, כמו "ותהי לו סוכנת" באבישג אצל דוד. כל זווג הוא חם, אבל הייתי חושב שהזווג התחתון, הגופני, יותר חם. לא, הוא אומר שדווקא בזווג העליון, של השכל, יש יותר חמימות-סכנין מבזווג הגופני. משהו מאד חשוב. חושבים ששכל הוא קר, אבל הוא אומר שאם עושים זווג של חכמה ובינה בשכל טוב הוא מאד חם, ולכן מקום הזווג הוא כפר סכנין לשון חמימות. מה השם המנונא? נונא הוא דג, ויש תוספות מפורש (בשם ר"ח) על לשון חז"ל "המנונא קרנונא" ש"המנונא" היינו דג חם (הם) ו"קרנונא" הוא דג קר. יש המנונא ויש קרנונא, ורב המנונא סבא הוא דג חם – יסוד אבא עילאה שמזדווג עם יסוד אמא עילאה בחמימות של אש קדש. בהמשך, בסוף דברי רבי אלעזר ורבי אבא, שהם גם חכמה ובינה, כאשר הם מגיעים לינוקא בסוף – אחד הסודות שהוא מגלה להם הוא שיש זווג של אש קדש בלי שום שמץ יצר הרע. הם טוענים שלא יתכן בעולם הזה זווג ללא יצר הרע, ללא שמץ של אש זרה – כך הם אומרים. הוא אומר שלא, ומסביר על פי סוד שגם היום יש צדיקים שהם על דרך משיח, לע"ל, שיש אצלם זווג חם שהוא מאה אחוז קדש קדשים. זה אחד הדברים החשובים שכתובים כאן בהמשך ספור הינוקא. בכל אופן, זה שייך לאביו, רב המנונא.

רמזי המעשה

נעשה כמה חשבונות שרבי לויק לא עושה: כמה שוה רב המנונא סבא (נקרא רב, אף על פי ש"כל רבי מארץ ישראל וכל רב מבבל")? 417, אדם-דוד-משיח (ר"ת אדם, משהו מאד שלם, אדם השלם), ואלישע ("ואלישע חלה וגו'" כנ"ל). הגימטריא הכי מופלאה, פלאי פלאים שרבי לויק לא עלה עליה, כי מי שקורא את פירושו אין יותר טוב ממנה והכל אצלו גימטריאות – אשת רב המנונא סבא שוה 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", בדיוק מה שהוא מסביר באריכות שהיא, אפילו יותר מבעלה, היא סוד היחוד של ק"ש (והריח של הבגדים וכו'). כמה שוה ינוקא? "הוי' אלהינו הוי' אחד". הוא גם לא כותב זאת, אף שמביא רמזים אחרים לקס"ז בקבלה. האבא הוא "ישראל" (מקור ישראל סבא באבא עילאה) והאמא היא "שמע ישראל" ("שמע בקלה"), שמיעה, הבירור שעושה את הריח – העלאת בירורי ה-רפח דשם בן ל-ע רבתית, המדות דאמא, הינוקא עצמו הוא רק ארבע תבות היחוד (כנגד ארבע אותיות הוי'), "הוי' אלהינו הוי' אחד". שוב, זה "באו חשבון" מופלא ביותר.

לא לטעות שקליפת ישמעאל פחות גרועה מקליפת עשו

אולי נסיים כאן, אם כי יש עוד הרבה מאד. מוסר ההשכל, המעשה הוא העיקר, הוא שצריך ללמוד מהינוקא שלנו לקדש את חוש הריח, וגם את חוש הראיה, סוד "ראה ריח", וגם את חוש השמיעה, החוש של קריאת שמע. אולי עוד משהו שנלמד – הסיפור של נטילת ידים, שלא הסברנו. הרי זה בסמיכות ליום ההילולא רבא של בעל אור החיים הקדוש, וספרנו קודם שהבעל שם טוב אמר שרק לגדול הדור מוסרים את הסוד של נטילת ידים. כאשר מסרו אותו לבעל שם טוב הוא ידע שבעל אוה"ח הק' הסתלק מהעולם. ובפרשה זו הינוקא קבל – דבר שהוא קבל – את סוד נט"י מרבי שמעיה חסידא, ורבי יהודה לא ידע את הסוד ולא נזהר בו. הוא אמר את הברכה עם ידים מלוכלכות, כדי לקיים את הענין של "עובר לעשיתן" לפני שנטל ידים, ולפי רבי שמעיה חסידא הוא התחייב מיתה. איך האבא של הרבי מסביר את כל זה? הוא אומר שרב יהודה הוא חסד. מהו הלכלוך על הידים שלו? איזו קליפה? אם הוא חסד ויש לו לכלוך על הידים לפני נט"י זו קליפת ישמעאל. חסד הוא אברהם אבינו, והפסולת שיוצאת ממנו היא ישמעאל. יש לו ישמעאל על הידים. לפי רבי יהודה מותר לברך ברכה לה' יתברך עם ישמעאל על הידים. לפי רבי שמעיה חסידא מי שמברך ברכה עם ישמעאל על הידים חייב מיתה. כך מסביר האבא של הרבי. למה לא כתוב אותו דבר אצל רבי יצחק? אומר האבא של הרבי – אחד מהשנים, או שהוא קיים את המנהג שלנו, שאמר את הברכה רק אחרי נט"י, לפני השפשוף, או שגם הוא סבר שצריך לברך לפני, עובר לעשייתן, אך ידיו היו נקיות. מה שיוצא מכאן שעקרונית רבי יצחק לא היה מרשה לעצמו לברך עם ידים מלוכלכות, כמו שרבי יהודה כן הרשה לעצמו. למה רבי יצחק לא היה מרשה לעצמו? אם לו היה לכלוך על ידיו הוא קליפת עשו, הגרועה מקליפת ישמעאל. לכן רבי יצחק מאד נזהר אף פעם לא לברך עם לכלוך על הידים, אבל אצל רבי יהודה לא כל כך נורא. מה לומדים? לפי המנהג שלנו, ההלכה כמו רבי שמעיה חסידא, שמאד חמור. כלומר, לא לטעות ולהקל. נעשה הכללה: אפשר לחשוב שקליפת ישמעאל פחות גרועה מקליפת עשו – זה מה שיוצא מכל הסיפור – וזו טעות. אסור שתחשוב שקליפת ישמעאל יותר טובה, פחות גרועה, מקליפת עשו ועמלק. לכן צריך להזהר מאד-מאד ליטול ידים לפני שאתה מברך, כלומר להוריד את הלכלוך של קליפת ישמעאל, גם כשאתה שייך לחסד. שוב, מי נוטה להקל? מי שהוא משרש החסד. מי הקל על ישמעאל בהתחלה? אברהם עצמו. הוא אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך", ואנחנו סובלים מכך עד עצם היום הזה. מה שרה היתה צריכה לומר לו? היא מבינה יותר טוב, יש לה יותר רוה"ק, והיא צריכה לומר לו "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", צריך לרחוץ ממנו ידים.

כל ילד יהודי הוא הינוקא של פרשת בלק. זו התכלית כאן. לכל ילד בחיידר צריך להתייחס ולגלות אצלו את הינוקא של פרשת בלק.

 

ו. תיאור משיח בפרשת בלק

פרשת בלק – הפרשה המשיחית

אמרנו שהרמב"ם והרבי אומרים שעיקר פרשת משיח בכל התורה כולה היא פרשת בלק. למה? נסיים עם משהו כללי מאד, משיחי מאד: כתוב שם "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת. והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו וישראל עושה חיל. וירד מיעקב והאביד שריד מעיר". אלה שלשה פסוקים על מלך המשיח (אחר כך "וירא את עמלק"), עיקר מלך המשיח בכל התורה כולה. כמו שאת הכלל לעסוק בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה לומדים מבלק, משיח לומדים מבלעם. דרך אגב, בשלש הפעמים הראשונות שבלעם מברך במקום לקלל יש איזה שיתוף – בלעם עומד שם ורוצה שיקלל, רק שה' הופך לברכה. בסוף זו יזמה עצמית לגמרי שלו לומר לבלק מה יהיה באחרית הימים – זה בלעם נטו. לפי הרמב"ם "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב וגו'", כל זוג של ביטויים, אחד מדבר במשיח ראשון, דוד המלך, והשני במשיח אחרון, זה מלך המשיח. לפי הרמב"ם "דרך כוכב מיעקב" היינו דוד ו"קם שבט מישראל" היינו משיח. לפי רש"י בחומש, פשוטו של מקרא, משמע שהכל מדבר לפני משיח, ורק הפסוק "וירד מיעקב והאביד שריד מעיר" הולך במפורש על מלך המשיח. "וירד" לפי אונקלוס הוא לשון ירידה, אבל לפי רש"י – הפשט ממש – לשון רדיה ומלכות, ולכן רש"י משוה לפסוק "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ", האמור במשיח.

יא לשונות על משיח

היות שיש הרבה פירושים כאן צריך לומר שהכל משיח – יש איך שהרמב"ם מביא, יש איך שרש"י מביא. בדרך כלל כל אחד מפרש ש"דרך כוכב מיעקב" הוא משיח – הרמב"ם אומר שהולך על דוד, אבל ודאי שייך למשיח, ועל דרך זה כל הלשונות הם משיח. כמה לשונות יש פה? שוב, זה הקטע המשיחי המובהק בכל התורה כולה, הסיום והשיא של פרשת בלק. דווקא מהשיא הזה יש אחר כך ירידה עצומה, הסיפור בסוף, הסיפור של פינחס. כמה לשונות יש? "אראנו" – חוש הראיה. דברנו בשנים עברו הרבה על כך שאחת הראיות הכי מובהקות שהחוש של חדש תמוז הוא חוש הראיה היא פרשת בלק, בה יש הכי הרבה ראיה, ומתחילה "וירא בלק" ומסיימת "וירא פינחס" (שני שמות אנשים שהם שמות פרשיות סמוכות). "[1] אראנו ולא עתה [יש הו"א שיהיה עתה, משיח נאו, אבל 'ולא עתה'], [2] אשורנו ולא קרוב [שני סוגי ראיה, 'לא קרוב' קצת יורד מ'לא עתה'], [3] דרך כוכב מיעקב, [4] וקם שבט מישראל [5] ומחץ פאתי מואב [6] וקרקר כל בני שת. [7] והיה אדום ירשה [8] והיה ירשה שעיר איביו [ישראל, האויבים של שעיר] [9] וישראל עושה חיל. [הפסוק האחרון, שלפי רש"י הוא עיקר המשיח:] [10] וירד מיעקב [11] והאביד שעיר מעיר". אפשר לחשוב ש"וירד מיעקב והאביד שעיר מעיר" – העיר רומי – הוא מדרגה אחת, אבל לפי הטעמים באמת ראוי להתחלק לשנים. במיוחד אם נפרש לא כתרגום, ש"וירד" לשון ירידה – שאז "וירד" ו"והאביד" ענין אחד – אלא לשון מלכות, כמו "דרך כוכב מיעקב", וקובע ברכה לעצמו כמו "וירד מים עד ים", ואחר כך "והאביד שריד מעיר". בתוך המלה "שריד" יש גם "ירד", לשון נופל על לשון. אם כן, יצאו לנו 10 או 11 מדרגות – 11 יותר טוב לפי הרבי, משיח הוא בחינת "חד ולא בחושבן".

יא הבחינות כנגד הספירות לפי הסדר

צריך לכוון לספירות לפי הסדר: שתי הבחינות הראשונות הן י וקוש"י – "אראנו ולא עתה" בכתר; "אשורנו ולא קרוב" בחכמה (שם אוא"ס מאיר בקירוב מקום); גלגל הכוכבים הוא בבינה, שם "דרך כוכב מיעקב"; עד כאן בשמים, ואחר כך "וקם שבט מישראל" בארץ – פלא שהרמב"ם מפרש "דרך כוכב מיעקב" בשמים על דוד ו"וקם שבט מישראל" על משיח, אך כמו שאמרנו הכל כאן משיח – היינו צמיחה, הלב, וראשית הצמיחה בלב היא חסד; "ומחץ פאתי מואב" פשיטא שבגבורה, וגם מואב שהוא חכמה בפנימיות גבורה (כמו שרבי לויק מסביר כאן) – השרש גבורה דעתיק; "וקרקר כל בני שת" – כל האנושות כנגד התפארת; "והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו" – זוג ("והיה ירשה והיה ירשה", כל "והיה ירשה" = ישראל, והיינו מה שממשיך "וישראל עשה חיל", היסוד כולל נו"ה) בדיוק מתאים לנצח והוד ("תרין פלגי גופא"); "וישראל עשה חיל" היינו הצדיק יסוד עולם – היסוד (ה"בן איש חיל"); "וירד מיעקב" – מלכות; "והאביד שריד מעיר" טוטאלית היינו ירידת המלכות לעולמות התחתונים להאביד את כל הקליפות, "באבד רשעים רנה", לחלוטין. כך אפשר לפי הפסוקים להבין בסדר הכי פשוט את כל פסוקי משיח בסוף פרשת בלק:

 

כתר

אראנו ולא עתה

 

חכמה

אשורנו ולא קרוב

 

בינה

דרך כוכב מיעקב

 

 

 

חסד

וקם שבט מישראל

 

גבורה

ומחץ פאתי מואב

 

תפארת

וקרקר כל בני שת

 

נצח

והיה אדום ירשה

 

הוד

והיה ירשה שעיר אויביו

 

יסוד

וישראל עֹשה חיל

 

מלכות

וירד מיעקב

ירידת המלכות לבי"ע

והאביד שריד מעיר

 

שוב, מה היה הווארט? שהמשיח והינוקא ותקון הדבים והיער ו-מב הילדים, ותיקון בלק ובלעם, הכל אותו סיפור. לחיים לחיים.

 

ז. ד"ה "שיר המעלות" תרד"ע

נקודת המאמר: הממוצע האמתי בין המאציל לנאצלים – חכמה סתימאה

יחסית לשאר המאמרים, המאמר של השבוע די קל – רק נקודה אחת כל המאמר, אין הרבה נושאים. במאמר הקודם הוא דבר על הממוצע בין המאציל, עצמות, לעולם האצילות, והסביר שהממוצע הוא הכתר – עתיק הוא מהמאציל ואריך מהנאצלים, ויחד מהווה ממוצע. במאמר שלנו פותח שאי אפשר לומר כך. רואים שבפירוש הולך בדרך אדמו"ר האמצעי, שמסביר משהו באריכות ואחר כך חוזר בו לגמרי. זו שיטת אדהאמ"צ, שאינה אצל שאר הרביים. הוא מסביר באריכות בתחלת המאמר שעתיק הוא יותר מדי עצמות מכדי להיות ממוצע ואריך יותר מדי אני מכדי להיות ממוצע, לכן לא יכול להיות שהכתר – עתיק ואריך יחד – הוא ממוצע, כי עתיק הוא באמת המדרגה התחתונה של העצמות (לא שלגמרי עצמות, אבל יותר מדי עצמות מכדי לשמש ממוצע, נעתק ממני לגמרי), ואריך הוא ראשית ההשתלשלות שלנו. לכן צריך ממוצע שגם יש לו שתי בחינות, אבל שהוא לא אחד מהשנים – צריך ממוצע שאינו עצמות ואינו אני, מהנאצלים, אבל יש בו איזה דמיון, ואז הוא יכול להיות ממוצע. מה זה כבר יכול להיות? לא סתם כתר, שהוא עתיק ואריך, אלא רק דבר אחד – זו המסקנה של הפרק הראשון, של כל המאמר, וכל המאמרים הבאים מכאן והלאה – שהממוצע האמתי הוא חכמה סתימאה. הוא הרבי האמיתי (וכמו שהסברנו בשיעורים הקודמים, שהממוצע רומז בכל מקום לרבי, ממוצע המחבר עצמותו יתברך לנשמות ישראל), שהוא "חכם הדור". בפנימיות ח"ס העצמות מאירה – לא שהוא עצמות, אבל יש הארת העצמות בפנימיות ח"ס – ובחיצוניות יש אחיזה ואיזה קירוב לחכמה עילאה, החכמה של הנאצלים, לכן הוא כן יכול לשמש ממוצע בין המאציל העליון לנאצל. זה הווארט.

כח ההפלאה וכח הירידה שבחכמה

אם כן, מה צריך להסביר מכאן ואילך? את הדינמיקה בתוך ח"ס, איך יש בה שתי בחינות. שוב, יש לה בהחלט זיקה לעצמות ובהחלט זיקה לנו, אך היא לא זה ולא זה, ולכן יכולה להיות ממוצע. כדי להבין הוא מתחיל – וכך כל המאמר – לדבר על חכמה בכלל. אפשר לשכוח בלימוד שהוא לא אמר שחכמה היא הממוצע, אלא חכמה סתימאה, החכמה שבכתר, היא הממוצע. אף על פי שכל המאמר מדבר רק על חכמה, ולא על ח"ס, הכל כדי שיוכל במאמר הבא להעלות לח"ס. במאמר שלנו אומר שלחכמה יש פנימיות וחיצוניות, והוא נותן להם שמות – פנימיות החכמה היא כח ההפלאה וחיצוניות החכמה כח הירידה[ח]. אמרנו ש"וירד מים עד ים" היינו ירידה לפי האונקלוס, ולפי הפשט של רש"י מלכות. במאמר הוא לא מקשר לשונית בין ירידה למלכות, אך יוצא מסוף המאמר שעיקר הירידה היא גילוי המלכות בעשי"ת – לכן זה מאמר של ראש השנה, בסוף מקשר הכל לבנין המלכות, שעיקר כח הירידה שבחכמה הוא להגיע למלכות ולבנות אותה. ממש "וירד" עם שני הפירושים.

למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית

הוא לא משתמש בביטויים, אבל אנחנו אוהבים לקשר את שני הכוונים-הכחות האלה ללשונות הזהר – שהרבי הקודם, בעל יום ההולדת והגאולה, מבאר בהמשך "באתי לגני" – "למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית", שרש הגבורות ושרש החסדים באור אין סוף. בחכמה היינו כח ההפלאה של החכמה וכח הירידה של החכמה. כח ההפלאה הוא גם כח ההפשטה – להפשיט בתוך מושג יותר ויותר עד שחוזרים לעצם (ומסביר במאמר שיש שני מיני הפשטה – הפשטה בעצם לפני כל הלבשה בשכל והפשטה לאחר הלבשה).

כח ההפלאה – העמקה עד אין קץ בנלמד

הוא אומר הרבה דברים, ידועים לנו בחסידות אך מאד חשובים. כמו, לדוגמה, כשאדם מתחיל ללמוד נושא – גם נושא עמוק – הטבע הוא שמי שחכם קורא את המלים, קורא תניא, וחושב שהוא מבין. הוא חכם, הוא מבין את המלים, מבין את הרעיון – אז הרושם הראשון שלו שהוא מבין את החומר. אבל רק אם הוא יתחיל להעמיק, ככל שיעמיק בחומר הנלמד, בתורה שהיא אין סוף, הוא יתחיל פתאום להקשות על עצמו קושיות על התיאוריה. כתוב שבעצם כך בכל לימוד אמתי, אפילו מדע להבדיל – אתה לומד איזה רעיון ונדמה לך שאתה מבין. אבל אם יש למישהו כח ההפלאה, כח ההפשטה, על דרך "למעלה מעלה עד אין קץ", איננו מסתפק ברושם הראשון שהבנתי את החומר. ככל שמעמיק הוא רואה שלא הבין. יש קושיות, וככל שמעמיק רואה שיש יותר קושיות, ועל ידי כל הקושיות שמקשה על עצמו – כל קושיא מקפיצה אותו למעלה – והוא מגיע לאיזו תיאוריה הרבה יותר עמוקה (כמו במדע), וגם עליה יש קושיות, וכך עולה עד אין סוף.

"חריף ומקשה" לעומת "מתון ומסיק" – בתורה ובמדע

למה דומה היום? אפילו בין המדענים היום יש עדיין – כמו בכל הדורות – מחלוקת אם יש סוף לפיזיקה. האם אפשר לגלות את התיאוריה של הכל, שנדע את כל סודות הבריאה ולצאת לפנסיה. יש מדענים גדולים מאד, חתני פרס נובל, שחושבים שאנו על סף הגילוי הזה. אפשר לחשוב שבמדע אולי כך, ורק בתורה לא, אבל גם במדע לא נכון. מה חסר לאותו מדען? כח ההפלאה, לפי המאמר. זה ודאי מדען שאם נתרגם את השכל שלו למושגי התורה בהם משתמש במאמר, הוא שייך לאופי של "מתון ומסיק", אבל לא לאופי של "חריף ומקשה". יש שתי בחינות בלימוד התורה, ואפשר מיד להשתמש בכך לכל לימוד. יש אחד שהוא חריף ומקשה, וכל הזמן מקשה גם על עצמו. ידוע שהרבנים הכי גדולים לא מסתפקים בפסיקה שלהם אלא מקשים על עצמם, ומקושיא אחר קושיא מגיעים לעומק. יש אחד שנדמה לו שהכל מובן ומיושב – מתון ומסיק. חריף ומקשה הוא למעלה מעלה עד אין קץ ומתון ומסיק למטה מטה עד אין תכלית.

למדן אמתי כולל באיזון את שתי הבחינות

אפשר לחשוב שבאמת יש שני טיפוסים, סיני ועוקר הרים בלשון חז"ל – יש חכמים שהם חריף ומקשה, בחינת עוקר הרים, ויש חכמים שם מתון ומסיק, משנה ברורה, סיני. הכל קבל מסיני, ויש מצות ידיעת התורה, כמו שמי שבקי בכל הרמב"ם יודע את כל התורה. באמת ללכת לרב לפסוק לך את ההלכה, אם צריך לשקול למי ללכת – צריך ללכת לסיני, הבקי. הוא לא הכי חכם, ואם צריך לחדש הלכות הוא לא יחדש – רק יאמר מה כתוב. ברוב המקרים הוא עדיף, אבל אם רוצים להגיע לתורה חדשה של משיח – הוא לא זה בכלל. לגבי עוקר הרים וסיני מקובל, גם בגמרא, שהיו כאלה והיו כאלה. לא כתוב בשום מקום בגמרא שהיה אחד גם זה וגם זה. אבל במאמר שלנו, שלא משתמש בלשונות עוקר הרים וסיני, אלא רק חריף ומקשה ומתון ומסיק, הוא אומר שאי אפשר להיות באמת חכם אם אין לך שניהם יחד. זה עיקר החידוש של המאמר. תכל'ס, אי אפשר להיות משנה ברורה לגמרי, מתון ומסיק באמת, אם אינך מעמיק, ואי אפשר להעמיק באמת אם אין לך שום חוש בדברים ברורים. אחרת אתה מסתבך, כך הוא כותב – רק חריף ומקשה בלי שום מתון ומסיק בלימודו, רק מסתבך על כל הראש בסוף. לכן אי אפשר רב כזה, שכל לימודו רק להסתבך. אותו דבר מתון ומסיק בלי שום העמקה הוא שטחי לגמרי. יש מישהו שמסתבך, מסובך לגמרי, ויש שטחי לגמרי. אי אפשר לא כך ולא כך. מי שהוא לגמרי שטחי הוא כמו מי שפוסק מהמשנה בלי הגמרא – אסור. זו דוגמה למה שהוא כותב כאן, שמתון ומסיק בלי שום חריף ומקשה זה כמו לפסוק מתוך המשנה או לפסוק מתוך הרמב"ם. היו מהראשונים, כמו הרא"ש, שאמרו שאסור לפסוק מתוך הרמב"ם ועל דרך זה אסור לפסוק מתוך השו"ע סתם. זו דוגמה שאין מתון ומסיק בלי שום חריף ומקשה – צריך ללמוד את הגמרא ואת מפרשי הרמב"ם וכו'. בלשון אדה"ז – צריך ללמוד הלכה בטעמה, העומק שלה, ובלי זה אי אפשר לפסוק. זה עיקר המאמר.

חריף ומקשה – קו שמאל של החכמה; מתון ומסיק – קו ימין של החכמה

ווארט חשוב שהוא מסביר: אם חריף ומקשה, כח ההפלאה של החכמה, הוא קו שמאל (לא משתמש בלשון זו), למעלה מעלה עד אין קץ – מי שהוא אש בלימוד שלו, וטבע האש-השמאל לעלות – ומתון ומסיק הוא מים, שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, קו ימין. הוא לא כותב אבל רומז, כי אומר שחייבים שניהם יחד, איזון ביניהם (כמובן לא אומר שאין אחד שקו מסוים יותר דומיננטי אצלו, אבל חייב להיות איזון בגדול), וקורא לאיזון קו אמצעי – סימן ששתי התכונות הן קו שמאל וקו ימין, אף שלא כותב. מה למדנו מכאן? שכדי להיות חכם אמתי בתורה, כ"ש וק"ו בכל לימוד שלא יהיה, צריך להגיע לאיזון של קו האמצעי, האיזון בין ההפשטה וההלבשה. כח ההפלאה הוא כח ההפשטה וכח הירידה הוא כח ההלבשה. עיקר התכל'ס של המאמר, כמו שאמרנו קודם, הוא שתכלית הירידה היא להגיע למלכות. מלכות היא גם עולם הדבור. הוא אומר משהו לקראת סוף המאמר, שעד מתן תורה – עד שמשה לא הגיע לשיא העומק – הוא היה "כבד פה וכבד לשון", לא יכול היה לדבר, אבל במתן תורה הוא מתרפא בדבורו. איך הוא מתרפא? בזכות העומק אחרי עומק, ה"ממעמקים" (כל המאמר על פסוק זה), לפי העליה עד אין סוף, ה"למעלה מעלה עד אין קץ", כך ה"מטה מטה עד אין תכלית", ואז הכח הכי תחתון שלו, הדבור שהיה לקוי בו, מתרפא. כפי שדבורו מתרפא כאשר עולה לשמים, כך בנין המלכות – עולם הדבור – נעשה רק כאשר מגיעים לרדל"א, שרש המלכות בפנימיות עתיק, ב"רישא דלא ידע ולא אתידע". זו עבודת ראש השנה, לבנות את המלכות למטה על ידי שמגיעים הכי למעלה כי "הא בהא תליא". כל זה להסביר את הדינמיקה של ספירת החכמה בכלל, עוד לפני שבמאמר הבא ידבר על ח"ס.

דוברות אמתית נובעת דווקא מהעמקה רבה

אמרנו שכל המאמר הוא רק נקודה זו, של הפשטה-הפלאה וירידה, האיזון ביניהם והצורך בו, כי "הא בהא תליא". נדבר רגע על המלכות והדבור: אצלנו דבור הוא כמו דוברות. אם יש לנו איזו תנועה שהיא גם רוצה לשדר לכל עם ישראל, לכל העולם כולו, את המסרים שלה – לדוגמה, המסר הכי פשוט, שלמות ארץ ישראל לשלמות עם ישראל – צריך דוברות. ידוע שמאז ומתמיד במדינה הזו, בארץ הזו, הדוברות כלפי אומות העולם היא 'על הפנים' בלשון ימינו. אין שום דוברות, שום כח שכנוע, שאיזה ערבי מטוטמם יכול לשכנע את התקשורת העולמית והיהודי הכי פקח לא מצליח. אפשר לומר שהיהודי לא רוצה, כי צריך להאמין במה שאתה אומר, אבל לא רק זה – זה סממן של חוסר מלכות. הביטוי החיצוני העיקרי של חוסר מלכות הוא חוסר דוברות. מה הבעיה? למה אין? חוץ מזה שאולי לא מאמינים, והכל מהשפה ולחוץ, העיקר הוא שלא תהיה אף פעם מלכות ולא תהיה אף פעם דוברות אם לא מעמיקים מאד – "ממעמקים קראתיך הוי'" (שיותר מאשר "בכל לבי דרשתיך", שהוא בשכל ומדות הלב, כמבואר במאמר, מה שאין כן "ממעמקים" הוא מצד עצם הנשמה) – ומגיעים לשרש כל השרשים. זה מה שכותב כאן, הווארט של כל המאמר. מבלי להגיע לעומק אחר עומק בעצמות היהודי, הקדושה, לא מסוגל לרדת למלכות. למה לא מדברים על מלכות, לא רלוונטי ולא מציאותי? כי רחוקים מהעומק. חושבים הפוך, שאנחנו רחוקים מהתכל'ס, רחוקים מהשטח. זו לא הבעיה. באמת רחוקים מהשטח, אבל למה? כי רחוקים מהשרש. זה הווארט כאן של המאמר.

כ כפופה ו-ך פשוטה; מה ו-כח; קמץ ופתח

הוא נותן לכך כמה וכמה דוגמאות. הכל אותו דבר במלים אחרות. למשל, יש מושג אחד שנקרא כף כפופה וכף פשוטה – שתי כפין באלף-בית. כף כפופה היא כפוף, כיווץ. כשתלמיד יושב לפני הרב הוא צריך להיות מכווץ לפניו, מה שנקרא "איידי דטריד למבלע לא פליט" – אם טרוד לבלוע את החכמה לא יכול לפלוט, אבל הכווץ שלו הוא לצורך כף פשוטה, להשפיע בשופי ולהגיע לכולם. הוא כותב משהו מאד חשוב, שתלמיד כזה שיש לו עתיד זוהר של הפצת תורת רבו בכל העולם בטוב טעם ודעת – "באופן המתקבל" בלשון הרבי – אך ורק תלוי כמה הוא היה מכווץ לפני הרבי, כמה לא היה שייך לשום התבטאות עצמית. זה מראה על כח ההפלאה שלו – כך עולה מעלה-מעלה עד שמגיע לשרש שלו אצל הרבי, ובהמשך הכל יתהפך (גם קשור להיפוך בפרשת בלק), שמתוך ה"טריד למבלע" הוא יהיה "טריד למפלט" וישפיע לכל העולם. הדוגמה הקלאסית היא רבי חיים ויטאל אצל האריז"ל או רבי נתן אצל רבי נחמן – קודם לגמרי כף כפופה, ואחר כך, בזכות זה, הופך להיות כף פשוטה. הוא אומר שגם בסוד המלה חכמה ידוע שחכמה היא כח-מה, והוא כותב במאמר שאלה שתי בחינות החכמה – הכח הוא יסוד אבא, המשפיע, אבל המה, הבטול, הוא חכמה שבחכמה או כתר שבחכמה (שתי אפשרויות, ששתיהן ביחד), שמקבל מלמעלה. אומר שגם נקרא קמץ-פתח – קמוץ ופתוח. גם בחכמה גופא יש כתר וחכמה שלו וכתר ויסוד שלו (שמשפיע לאמא, למטה), קמץ ופתח. אם כן, כל זה אותה נקודה – לכן אמרנו שמאמר יפה אבל מאד קל, ענין אחד בואריציות שונות. זה כדי שנגיע למאמר הבא, ובו נתחיל לתרגם זאת למעלה בח"ס ולהבין איך גם בה יש שתי בחינות אלה ובזכות כך היא משמשת ממוצע בין העצמות לנאצלים.

לחיים לחיים. ניגנו "אודה הוי' בכל לבב".



[א] יש בפסוק זה 25 אותיות שניתנו לצייר כרבוע או כהשראה. נצייר כהשראה:

ת

ר  ם  י

ד  ך  ע  ל  צ

ר  י  ך  ו  כ  ל  א

י  ב  י  ך  י

כ  ר  ת

ו

ארבע הפנות והנקודה האמצעית הן אותיות אורות = 613.

דילוג תבות: "תרם... על... וכל... יכרתו" = 4 פעמים משיח (הערך הממוצע של כל תבה). הנקודה הפנימית של הצורה הנ"ל (ו) יחד עם המקיף האמצעי (אותיות יברך למלך) = משיח.

כל הפסוק = 1829 = בראשית במילוי: בית ריש אלף שין יוד תיו.

[ב] סיחן בלק = 260 = 20 פעמים אחד, עוג בלעם = 221 = 17 פעמים אחד (מספר ההשראה ה-11). יחד = 481 = 37 (המספר הראשוני ה-אחד) פעמים אחד, מספר ההשראה ה-16.

[ג] "אלף עלות" "אלף נשים" = המשולש של מז, "בהם".

[ד] לציין שאלישע הוא הנקודה האמצעית של "ארבעים ושני ילדים" גיחזי.

[ה] בלק בלעם = 274 = 2 פעמים 137 (קבלה, משרש קבל אותיות בלק כנ"ל). אלישע = 411 = 3 פעמים 137. הוא "שלם וחצי" ביחס אליהם (אם הם כנגד שתי "קבלות" אז הוא משלים את ה"קבלה" השלישית, קבלת הבעל שם טוב, סוד ההשראה, גילוי שע נהורין, פעמיים מילוי אל), ודוק.

[ו] בלורית אותיות בלי רותרות ועוד מב, כנגד מב הקרבנות שהקריב בלק שבשכר זה יצאה ממנו רות.

[ז] כל הפסוק "ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם הוי' [עד כאן = 1212 = ב"פ רות] ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" = 4446 = 26, שם הוי' ב"ה, פעמים 171 (חי במשולש). עבור זה אלישע חלה. כאשר נוסיף "חלה", 43, למספר הנ"ל יעלה הכל 4489 = 67, בינה, ברבוע.

[ח] הפלאה ירידה = שכל, היינו כללות השכל. כח ההפלאה כח הירידה = 416 = 16 פעמים הוי' ב"ה, לב פעמים אחד = שמאי הלל (כל אחד הוא כפולה של אחד כנודע). שמאי כנגד כח ההפלאה (שהרי בית שמאי מחדדי טפי, וכפי שיוסבר) והלל כנגד כח הירידה (שעל כן הלכה כבית הלל).

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com