חיפוש בתוכן האתר

שבע ברכות הנדלר - ב ניסן תשע"ב הדפסה דוא

מוצש"ק ויקרא, אור לב׳ ניסן ע"ב – כפר חב"ד

שבע ברכות יהונתן־ישראל ומוריה הנדלר

א. הרבי רש"ב – בן שנעשה עבד

אשכבתא דרבי בקביעות כהשנה

שבוע טוב ומזל טוב, שיהיה בנין עדי עד. כעת אור לב' ניסן, יום ההילולא רבה של הרבי רש"ב. היום היה שבת ר"ח ניסן, היום בו הקריב נחשון בן עמינדב את קרבנו לחנוכת המזבח, והוא יום ההולדת של רבי נחמן (ניסן-נחשון-נחמן – "נסי נסים" של "נאמן כפוף" ו"נאמן פשוט").

הקביעות של השנה הזו היא בדיוק כמו הקביעות בשנת תר"פ. הרבי רש"ב הסתלק במוצאי שבת, כמו אדמו"ר הזקן, שהסתלק בכ"ד טבת שגם היה במוצאי שבת. יש ספר שמתאר את הסתלקות הרבי רש"ב, שנקרא "אשכבתא דרבי" ספר נדיר, מאד מומלץ שישתדלו להשיג אותו (אומרים שאפשר היום להוריד הכל באינטרנט, להשיג אחד ממש זה יקר המציאות), משהו מופלא ביותר. הסתלקות הרבי רש"ב, שהיתה בזמן הזה ממש, היא כמו רשב"י "בחד קטירא אתקטרנא, ביה אחידא ביה להיטא".

'אני הולך לשמים, ומשאיר לכם את הכתבים'

לפני ההסתלקות הרבי אמר 'אני הולך לשמים, ומשאיר לכם את הכתבים'. יש הרבה מה להתבונן במשפט הזה. הדבר הכי פשוט הוא שהכתבים הם כמו שאמרו חז"ל על "אנכי הוי' אלהיך" – "אנא נפשי כתבית יהבית", שהרבי הכניס את העצמות שלו בכתבים, וממילא מי שמתמסר לכתבים יכול לתפוס בו ממש.

אפשר לומר אפילו עוד יותר. לכאורה החידוש של החסידות בכלל, של הבעל שם טוב, הוא שאפשר להיות "אין וועלט, אויס וועלט" בו זמנית, בתוך העולם ומחוץ-מעל העולם בו זמנית. פעם גם צדיק הכי גדול, תוך כדי עלית נשמה לא יכול היה לנהל שיחת חולין עם יהודי, והבעל שם טוב חדש שאפשר להיות "אין וועלט" ו"אויס וועלט" ממש בו זמנית.

לכאורה איך תואם ש"איך גיי אין הימל" ומשאיר את הכתבים? אף שאפשר לומר שיש "תורה רושם אלקות" (כפי שכתוב), הוא נמצא בתוך הכתבים, בכל אופן – אני בשמים ואת הכתבים משאיר למטה. לכאורה עדיין לא בדיוק אותו דבר, אותו מקום, לא לגמרי אין וועלט אויס וועלט בו זמנית.

'אין וועלט – אויס וועלט' בזכות הכתבים

אפשר לומר שבזכות הכתבים שאני משאיר לכם למטה, גם אתם תוכלו להיות אתי למעלה בשמים, שזו המגמה האמתית. לא שאני נפרד מכם בכלל, שאני עולה לשמים ומשאיר לכם את הכתבים למטה בארץ, אלא שמכח הכתבים אפשר להיות אתי לגמרי, איפה שאיני נמצא.

מענין שבאידיש לא אומרים 'עולה לשמים', כמו אליהו הנביא שעלה בסערה השמימה, אלא 'איך גיי' – אני הולך לשמים. אפשר לומר שמהלך בשמים, "ונתתי לך מהְלְכים בין העֹמדים האלה", ומי שרוצה ללכת אתי, להיות באותו מהלך שלי, זה מכח הכתבים שאני משאיר למטה.

אף על פי כן ידוע הסיפור – סיפור מזעזע, שלא מצאנו כזה דבר אצל אף צדיק שאני זוכר – שבשנת הסתלקותו הלכו איתו יחד לשמים עשרה תלמידים מובחרים, הנבחרת. ר' שילם, החוזר של מאמריו, ועוד תשעה מהמובחרים ביותר. גם הבן שלו כמעט שהצטרף אליהם, רק שבחסדי שמים, שלא להשאיר את הצאן בלי רועה, הקב"ה רחם והרבי הקודם נשאר בחיים, אבל גם הוא היה על סף ההסתלקות. שמה שהוא אמר "איך גיי אין הימל" יש בזה תוקף שתופס את כל מי שקשור אליו. הוא לא רצה שיסתלקו כולם, זה בטוח. הוא רצה שמכח הכתבים יתאפשר להיות גם בשמים וגם בארץ בו זמנית, כמו הבעל שם טוב.

בכל אופן, אשכבתא דרבי היא ממש ביום הזה, בזמן הזה, במוצאי שבת אור לב' ניסן, חדש הגאולה.

"בן שנעשה עבד" כולל המדרגות שאחריו

יש לרבי הרש"ב שני "המשכים" גדולים מאד, ס"ו וע"ב. מהנקודות העיקריות בס"ו, שגם הרבי רש"ב אמר שהוא מתכוון לעצמו, הוא הנושא של "בן שנעשה עבד". שאפשר להיות בן, אבל כאשר הבן מתמסר לאביו לגמרי הוא עולה במדרגה. כמו שכתוב גם בתניא, שיש שתי עבודות, אהבה ויראה – אהבה היא מדת בן ויראה מדת עבד – והדרגה הכי גבוהה היא בן שעולה לעבד, ואז היראה היא יראה עילאה, ירא בשת, ומתוך מסירותו לאבא הוא משיג, מצליח לעשות, הרבה יותר מאשר בן בפני עצמו.

ידוע ומוסבר אצלנו בכמה מקומות, שאצל רבי הלל, אצל אדמו"ר האמצעי, יש גם מדרגה של "בן שנעשה עבד שנעשה בן", שהיא בחינת משיח. הרי על המשיח כתוב "בני אתה אני היום ילידתיך". משיח הוא כמו דוד, עליו כתוב "דוד עבדי". על משה רבינו כתוב "משה עבד הוי'". הכי גדולים, גם משה וגם דוד, מתוארים כעבד, ואילו המשיח נקרא בן, "בני אתה". מי זה? אחד שקיים את הבן הראשון, שנעשה עבד – שנתעלה לעבד שלמעלה מבן – ועלה עוד עליה, "בן שנעשה עבד שנעשה בן".

למה הרבי רש"ב לא כותב על עליה זו? כנראה שבשבילו עליה זו כלולה בתוך ה"בן שנעשה עבד", ולא צריך עוד מדרגה.

מדרגתו העצמית של הרבי רש"ב ביחס לאביו הרבי מהר"ש

שוב, כל צדיק כאשר מסביר משהו הוא מדבר על עצמו. העלינו דוקא נושא זה מס"ו, ולא משהו מע"ב שאחריו, כי אמר בפירוש שעם ענין זה הוא מזדהה לגמרי, ואמר שביחס לאביו הוא "בן שנעשה עבד". אני בן של הרבי מהר"ש, ובעבודה נעשיתי עבד שלו. כל הנושא בא לתאר את עצמו. הוא לא רצה לומר שאני בן שנעשה עבד וחזר להיות בן – כבר מאבד את הטעם, אם כלפי אבא שלו. הטעם הוא שאתה נשאר בן שנעשה עבד – זה החידוש. מובן מאד שלא רוצה עוד עליה, אבל גם לא רוצה לפספס את העליה הנוספת. חייבים לומר שהיא נכללת, ולא צריך לומר זאת אפילו. שבבן שנעשה עבד של הרבי רש"ב נכלל גם הבן שאחריו וגם אחר כך.

יש ענינים לגביהם מסביר רבי הלל בביאורו לקונטרס ההתפעלות, לגבי מעלת השכל ומעלת המדות, שהיחס הוא אין סופי – שרש המדות למעלה מהשכל, ושרש השכל למעלה משרש המדות וכו' עד אין-סוף. מה בסוף יותר גבוה? פעם למדנו שאולי זה מחלוקת בין רבי הלל ורבי אייזיק, שאצל רבי הלל, העובד, הכי גבוה כנראה המדות, ואצל רבי אייזיק, המשכיל, יתכן ששרש השכל הכי גבוה.

בכל אופן, יש תופעות של עליות עד אין-סוף אחד מעל השני. גם בנושא של בן ועבד, כנראה גם כך. ברור שאצל הרבי רש"ב הכי גבוה הוא העבד. אם נאמר שעבד היא 'עבודה' ובן היינו "בן חכם ישמח אב", השכלה, לגמרי מתאים למה שאמרנו קודם – מה יותר גבוה, השכל או הרגש. העבד הוא הלב, "עבודה שבלב זו תפלה" (נסביר תיכף), ולמוד תורה הוא השכל. הבן צריך להיות חכם לשמח את אביו, אבל פשיטא שאצל הרבי רש"ב העיקר הוא העבד, ולכן העיקר "בן שנעשה עבד" ולא צריך להזכיר עוד מדרגה.

"יפה כח הבן מכח האב" – ה"המשכים" של הרבי מהר"ש והרבי רש"ב

ידוע ש"יפה כח הבן מכח האב". הפשט הוא שיש משהו בבן שיותר מהאב, אבל דורשים בחסידות ש"יפה כח הבן מכח האב" – בא לו מכח האב. אם רוצים לומר את השבח העיקרי של הרבי רש"ב בחסידות, בכתבים שהוא משאיר לנו, כדי שנשיג גם את מעלתו ש"איך גיי אין הימל", הוא לקח דבר שהתחיל אביו ופתח אותו.

הרבי מהר"ש התחיל משהו בלימוד החסידות, שלא היה קודם אצל הרביים הראשונים – אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצמח צדק. הוא התחיל לומר "המשכים". קודם היו רק מאמרים בודדים, או ספרים שלמים – ספר התניא, "התורה שבכתב של החסידות", וכמה ספרים של אדמו"ר האמצעי. שכל המשך החסידות יהיה נושא אחד שמתפתח והולך – התחיל בכך הרבי מהר"ש. אבל מי שפתח והביא לשלמות הוא הרבי רש"ב, עד ההמשך הכי גדול – ע"ב.

אם מתבוננים ב"המשכים" של הרבי רש"ב בהחלט אפשר לומר ש"יפה כח הבן מכח האב". הוא לקח את הענין של פיתוח נושא ולימוד ושכלל את זה מאד. הרי המשך ע"ב הוא ארבע שנים, 144 מאמרים ב"המשך" אחד, ועוד חלק שלישי שלא מחולק – בערך 200 מאמרים, מכל מאמר אפשר לעשות ספר שלם, הכל "המשך" אחד. על כך בהחלט אפשר לומר ש"יפה כח הבן מכח האב".

כדי לחבר את הנושאים אפשר לומר שמה שהבן זוכה ומצליח לקחת מהאבא את החידוש שלו ולפתח אותו בא מכח היותו "בן שנעשה עבד". בן שלא במודע מבטל את עצמו לגמרי – מעבר לבטול הטבעי של בן, מה שעובד על בטול ומסירות נפש כמו עבד לגבי האדון – לא יוכל לקחת את החידוש של האבא ולפתח עד אין-סוף. דוקא בן שנעשה עבד הוא נשאר בן.

אצל החסידים למשל אף אחד לא מתייחס אל הרבי רש"ב כעבד של הרבי המהר"ש – אף אחד לא יעלה על דעתו – כולם יודעים שהוא האבא והוא הבן, והוא הרבי כבן של הרבי הקודם, לכן הוא קבל את כתר הנשיאות. אבל העובדה שהוא יכול בגלוי להיות "יפה כח הבן מכח האב" (דבר שאין כמעט דוגמה כזו שלו) נובעת מכך שעבד על עצמו ובטל עצמו כלפי אביו עד כדי כך שזכה להיות "בן שנעשה עבד". עד כאן פתיחה לכבוד בעל ההילולא.

ב. שמות החתן והכלה – שלשת העמודים עליהם העולם עומד

יהונתן – עמוד החסד; ישראל – עמוד התורה; מוריה – עמוד העבודה

ידוע שיש שלשה עמודים עליהם העולם עומד – תורה, עבודה וגמילות חסדים. "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אפשר לכוון זאת בשמות החתן והכלה. לחתן יש שני שמות, יהונתן-ישראל, ולכלה קוראים מוריה. יהונתן לשון נתינה – חסד. ישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" – תורה. מוריה היינו הר המוריה, שדוד כבר יחד את המקום – גרן ארנן היבוסי – ששם יבנה בית המקדש, וכך קיים בנו שלמה המלך את צוואתו. הוא החל לבנות את בית ה' בהר המוריה, המקום שנגלה לדוד אביהו (כך כתוב), בגרן ארנן היבוסי ("ויחל שלמה לבנות את בית הוי' בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי").

מה היה הגילוי לדוד המלך? היתה גזרה נגד היהודים, ושם מלאך ה' הופיע ובצווי הקב"ה המגפה נעצרה, כמו אצל אהרן הכהן הגדול בצווי משה רבינו. זה הגילוי שה' נראה שם לדוד המלך – עיקר הגילוי לדוד המלך – ואז הוא הבין ששם מקום של התעוררות רחמים ורבים ובטול גזרות, "המתקת דינים" בלשון הקבלה, וכאן המקום לבנות את בית המקדש. זה פשט הפסוקים.

חז"ל ואפילו תרגום יונתן מוסיפים ששם מקום העקדה והמקום שהתפלל יעקב, אבל פשט הפסוק ששם המקום שה' נגלה לדוד המלך, בגרן ארנן היבוסי, והמקום נקרא "הר המוריה" (רמז נאה: הר המוריהגרן ארנן היבוסי = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

אם רוצים לעשות גימטריא, צריך לדעת איך לכתוב. בהזמנה כתוב עם ו, וכך הכי נכון, כי בדברי הימים כתוב "הר המוריה" מלא ו משא"כ "ארץ המֹריה" בעקדת יצחק חסר ו. שם מקום המקדש, מקום העבודה. הפסוק אומר בשיר השירים "מי זאת עלה מן המדבר כתימרות עשן מקטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל". "מקטרת" היינו עלית ענן הקטרת (סוד "בחד קטירא אתקטרנא וכו'" הנ"ל), "מור ולבונה וכל אבקת רוכל", סממני הקטרת ש"הדק היטב היטב הדק". ברור שמוריה על שם העבודה – בית המקדש. אז יש לנו בשמות החתן והכלה את שלשת הקוים – קו הנתינה, יהונתן, קו התורה, ישראל (גם ידוע שישראל אותיות לי-ראש, צריך ראש טוב כדי ללמוד תורה, וצריך גם ראש ישיבה טוב, לי-ראש, צריך לקבל מהראש) וקו העבודה, מוריה.

מעלת העבודה אצל הרש"ב – החזרת עטרת העבודה ביסוד תומכי תמימים

נחזור לבעל ההילולא של היום: מה הכי חשוב אצלו משלשת הקוים? מי שהקשיב טוב קודם יכול להבין שהכי חשוב אצלו הוא קו העבודה, "בן שנעשה עבד". בכלל ידוע שבדור של הרבי רש"ב, שני דורות אחרי הצמח-צדק, חוץ מליובאוויטש היו עוד חסידויות של חב"ד – מבני הצמח-צדק. אפילו בזמן הצמח-צדק גופא, לפני דור הבנים שלו, המצב – כך מתואר ומקובל, ומי שכותב זאת בפירוש, באותיות הכי חזקות, הוא נכד הצמח-צדק ה"מגן אבות", שהממד של עבודת ה' בתפלה ירד בחב"ד, מאז אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי. כלומר, ההשכלה עלתה, יש הרבה שכל בין החסידים, והעבודה שבלב ירדה.

והנה, מה היה עיקר החידוש של הרבי רש"ב? מכירים שהוא עשה ישיבה לבחורים, ענין שהיה חידוש, ובישיבה למדו בחורים "המשכים" לעומק – "המשכי" הרבי עצמו. מה היתה המטרה? מה הוא הצליח לעשות? אפילו אותו "מגן אבות", בן דודו, באיזה שלב הודה – לא היה הכי הכי תיאום דעות ביניהם, אבל הוא בעצמו הודה – שהרבי רש"ב הצליח להחזיר עטרה ליושנה בענין עמוד העבודה, "עבודה שבלב זו תפלה". כל עומק החסידות שלו היה במטרה אחת, מודעת וידועה לכולם, שלא רצה השכלה לשם השכלה, לא להיות חכם בחסידות, אלא שהיא תשמש דלק כדי להתפלל. לכן הוא כתב את "קונטרס העבודה" ואת "קונטרס התפלה", וכך הדריך וחנך את התמימים. לכן לא קרא להם 'חכמים', 'משכילים' או 'נבונים', אלא 'תמימים'. הוא רצה שיצמחו כאן בחורים תמימים, שעובדים את ה' בתמימות, ועיקר הדגש היה על העבודה – דבר שמשקף אותו עצמו, שהעיקר אצלו היה עבודה.

שוב, בשמות החתן והכלה שלנו העבודה היא מוריה, הכלה, ה"אשת חיל עטרת בעלה", להחזיר עטרה ליושנה. "מקטרת [מור ולבונה מכל אבקת רוכל]" בגימטריא אשת חיל.

ג. ביאור הזהר לפרשת ויקרא – כל אחד מהקוים נעלה על כולם וכולל את כולם

פרשת ויקרא – קריאה וקרוב

הכל צריך להתקשר לפרשת שבוע, צריכים "לחיות עם הזמן". הדבר משתקף מאד יפה בחתונה שלנו, שהיא ערב שבת פרשת ויקרא. כעת אנחנו במוצאי ויקרא. ויקרא היא פרשת הקרבנות, פרשת העבודה. ילד יהודי מתחיל ללמוד תורה מחומש ויקרא, כך מנהג ישראל. מתחיל מטהרות, מקרבנות, ממסירות נפש. דוקא בקרבן היהודי מתקרב לה', יותר מכל דבר אחר. רוצים להיות קרובים לקב"ה, וה' רוצה להיות קרוב אלינו. "קרוב הוי' לכל קראיו [פרשת ויקרא] לכל אשר יקראהו באמת". תורת קרבה, תורת קרבן, תורה של עבודה, תורה שאומרת ש"המעשה הוא העיקר".

"אתבסם ואתקרב ואתקשר" – שלשת הקוים הכלולים בעבודת הקרבנות

הזהר על הפרשה[1] אומר: "תא חזי, בשעתא דבר נש מתקן עובדוי על ידי דקרבנא כולא אתבסם ואתקרב ואתקשר דא בדא ביחודא שלים, הדא הוא דכתיב 'אדם כי יקריב מכם', 'כי יקריב' לקשרא מילין כדקא חזי". בתרגום: 'בא וראה, בשעה שבן אדם – יהודי – מתקן את מעשיו, את עבודתו, על ידי עבודת הקרבן [נושא הפרשה] מתבשם ומתקרב ומתקשר הכל יחד ביחוד שלם, וזה מה שכתוב 'אדם כי יקריב מכם', 'כי יקריב' לקשר את כל הדברים יחד כמו שצריך'.

המיוחד במאמר זה של הזהר, כפי שמסביר האבא של הרבי[2] – ידוע שהוא מפרש את הזהר, במיוחד את הלשונות המיוחדים שבזהר – הוא הלשון "אתבסם ואתקרב ואתקשר", שלישית המושגים. מי שמתקן את מעשיו על ידי עבודת הקרבן – הכל מתבשם ומתקרב ומתקשר ביחוד שלם. הוא אומר ששלש המלים הן כנגד שלשת הקוים, שכפי שהסברנו כרגע הם כנגד שמות החתן והכלה (שעוד לא עשינו את הגימטריא שלהם, תיכף בע"ה).

אנחנו יוצאים מפורים, גם החתונה היתה ביום האחרון של חדש אדר, השיא של "מרבין בשמחה" של פורים. הכל מתחיל מ"אתבסם" – "חייב איניש לבסומי בפוריא" – והוא אומר ש"אתבסם" היינו קו שמאל. למה? כי להתבשם פירושו להמתיק דינים. בדיוק הווארט שאמרנו, שדוד בחר בגרן ארנן היבוסי ששם יהיה בית המקדש כי שם נראה ה' אליו בכך שיש פה ביסום, המתקת דין וכח אדיר מהשמים לבטל גזרות רעות מעל עם ישראל. הוא אומר שלכך קוראים "אתבסם". הכח הראשון שיש בקרבן הוא כח בישום, השייך דוקא לקו שמאל – כך מסביר רבי לוי'ק.

הכח השני הוא להתקרב – הפשט של קרבן, לשון התקרבות. גם הזהר עצמו – לא רק בחסידות – אומר שקרבן לשון התקרבות. כמו שלמדנו לפני כמה ימים, יש ארבע פעמים קרבן בפסוק השני בחומש. כל המסה של רכוז המלה "קרבן" היא בשלשת הפרקים הראשונים של פרשת ויקרא – 55 פעמים השרש קרב, בלי שום ערך כלל וכלל לכל התנ"ך. כל ההתקרבות, הקרבן, נמצאים בתחלת פרשת ויקרא. גם הזהר עצמו אומר שקרבן לשון קרוב, שמקרב אותנו לקב"ה.

כאן "אתקרב" הוא הפועל השני בזהר. רבי לוי'ק אומר ש"אתקרב" היינו קו ימין של הקרבן. "אתבסם" הוא כח קו שמאל של הקרבן, כל המתקת דינים היא בשרש מדת הדין, שרש קו שמאל. ביחוד החתן והכלה של שיר השירים הוא אומר ש"אתבסם" היינו "שמאלו תחת לראשי", ואילו "אתקרב" היינו "וימינו תחבקני". הפועל השלישי הוא "אתקשר", "הקשֻרים ליעקב", קו האמצעי. כך מסביר רבי לוי'ק. הקרבן מבשם ומקרב ומקשר הכל יחד ביחודא שלים.

שוב, להתבשם היינו "שמאלו תחת לראשי", להתקרב "וימינו תחבקני", ולהתקשר היינו "הקשרים ליעקב". ידוע פירושו של אדמו"ר הזקן שמי ששייך ליעקב, לקדושה, חייב קשר – חייב להתחתן, לא יכול להשאר רווק.

צירוף הקוים בזהר והקבלתם לסדר התפלות

נתבונן מה הצירוף שיצא, כפי שאנו תמיד אוהבים לעשות צירוף לפי הסדר: הסדר הוא שמאל-ימין-אמצע, וכנגד אותיות שם הוי' היינו היו, הצירוף של ספירת ההוד. הוד היינו האדן של עבודת ה', "מודה אני לפניך", "הודו להוי' כי טוב", "הודו להוי' קראו בשמו". כך יוצא הצירוף לפי הפירוש של האבא של הרבי.

יש על פירוש האבא של הרבי שיחה של הרבי, גם בבחינת "יפה כח הבן מכח האב". הוא אומר שכל עבודת הקרבנות שייכת לקו שמאל מבין שלשת הקוים שעליהם העולם עומד. אז העובדה שיש "אתבסם ואתקרב ואתקשר דא בדא ביחודא שלים" אומרת שכל שלשת הקוים כלולים בתוך קו שמאל (ובעצם כל מה שיהודי עוסק בתורה ועבודה וגמילות חסדים, שלשת הדברים שעליהם העולם עומד – הכל היא עבודת ה', הכל שייך לקו העבודה; וגם מצאנו בחז"ל שעבודת התפלה, קו העבודה ממש, מכונה "חסד", כמ"ש "גומל נפשו [נפש היינו תפלה] איש חסד").

על פי פשט קו העבודה הוא עבודת התפלה, שבמקום הקרבנות. יש דעה בחז"ל (שהרמב"ם מביא בהלכות מלכים) שאברהם-יצחק-יעקב תקנו שחרית-מנחה-ערבית, אך הכל שייך ליצחק, קו שמאל. כשאומרים שהאבות תקנו את התפלות – הכל כלול בשמאל. אם רוצים להתפלל ולכוון את הסדר של אתבסם-אתקרב-אתקשר, מנחה היא תפלת הביסום, שחרית תפלת ההתקרבות וערבית תפלת ההתקשרות. כך יוצא מהסדר של רבי לוי'ק – לא סדר היום בשום כיוון, מנחה-שחרית-ערבית.

יש רמז מפורסם כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ש"שמע" ר"ת שחרית-מנחה-ערבית, לפי סדר היום[3]. אבל גם ידוע שבמלה "שמע" יש סדר של רמז בכל אחד מהצירופים (בר"ת), אז כאן אתבסם-אתקרב-אתקשר שכנגד מנחה-שחרית-ערבית היינו משע – ר"ת "מקומו של עולם" (לשון חז"ל). כאן העיקר מנחה, "לא נענה אליהו הנביא אלא בשעת המנחה" – גם שם בטול גזרה והמתקת דין. עיקר הבסום הוא במנחה, ומכאן רמז – לא כנוהגים לאכול סעודת פורים בבקר – שצריך לאכול סעודת פורים בזמן מנחה, עיקר זמן הבסום. כנראה גם בכל יום הזמן להתבסם הוא אז.

עיקר הקירוב – איך מתקרבים לה'? בכח ההתבוננות – הוא בשחרית, בה עיקר עבודת ההתבוננות. מכח ההתבוננות מתקרבים לה' באהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" בעיקר בתפלת שחרית. בסוף, "הקשרים ליעקב", עצם הזווג הוא בערבית. בכל אופן, כך יוצא. מה הווארט? שכל שלשת הקוים כאן הם בתוך העבודה, קו העבודה כולל את הכל.

שלשת הקוים אמת

יש פה נושא מאד יפה שנאמר בקצור:

לכאורה, אם הייתי שואל מבין שלשת הקוים איזה קו הכי כללי. לא בתפלות, אלא חוזרים להתחלה. כמו גם בשמות החתן והכלה. נעשה את הגימטריא: יהונתן (ימין) ישראל (אמצע) מוריה (שמאל, כפי שראוי להיות, "בנין המלכות – האשה – מן הגבורות". הענין של פרשת ויקרא הוא היחוד של קו שמאל, יסוד היסודות). יהונתן ישראל מוריה עולה 1323.

היות שיש שלשה קוים, שלשה שמות, נחלק לשלש: 441, אמת. שלשת השמות הם אמת-אמת-אמת. אמת הוא מספר מושלם, 21 ברבוע, "אהיה אשר אהיה". אם יש זווג אמתי, אין כמו הזווג הזה – "בתלת זימני הוי חזקה" של אמת, הכל אמת, כל אחד מהשמות.

בדרך כלל, מהו קו האמת? "תתן אמת ליעקב". בדרך כלל אמת היא קו האמצע, שהוא האמת, הוא נושא ההפכים, הוא התורה – "אין אמת אלא תורה" (שכאן היינו השם ישראל, וכמבואר במ"א שישראל עולה אמת, 21 ברבוע, ועוד יפי, 10 ברבוע). אבל אם יש שלש פעמים אמת, השמות רוצים לשדר לנו שכל הקוים הם אמת, הכל כאן אמת. אמת היינו "אין עוד מלבדו". יש אמת ויש להבדיל הפך-האמת, אין משהו באמצע – או שזה אמת או שזה שקר. "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם". ה' אמת ו"אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" – זו האמת.

היום היה יום ההולדת של רבי נחמן, נאמר ווארט ממנו. הוא אומר שיש כמה דברים ש"אין עוד", שאין כנגדם ולא כלום – אחד, קדש ואמת. דבר שהוא אחד, אם הוא אחד, הוא אחד ואין שני. אם הוא אמת הוא אמת, אין עוד. טהור לא כך – טהירו הוא אחר הצמצום. שלשת הדברים האלה אצלו הם "לפני הצמצום" בלשון חב"ד. מקום שאין עוד – אמת, קדש ואחד. כאן יש לנו אמת.

ביאור הרבי במעלת התכללות שלשת הקוים בשרש השמאל על התכללותם בשרש האמצע

מה שנראה עכשיו יוצא לנו מפתוח של שיחת הרבי שבכל אחד משלשת הקוים יש תכונה שכוללת הכל, תכונה שהוא האמת ואין עוד מלבדו. הייתי חושב שרק קו האמצעי הוא אמת, אבל כאן רואים, והזהר אומר, שיש משהו בקו העבודה שיותר כללי אפילו מקו האמצעי. יש משהו בקו שמאל שאצלנו בפרטות מוריה שיותר הכל.

יש משהו בקו האמצעי שכולל הכל. יש שלשה קוים שעולים. יש ציור ששלשת הקוים, אברהם-יצחק-יעקב, מתקרבים לתוך נקודה למטה. כתוב שהאות ש היא ששלשת האבות מגיעים לנקודה אחת, ספירת היסוד – יוסף. כמה שנקודת היסוד, שגם נקראת נקודת האמת, היא באמצע – תחת יעקב, גופא ובריתא חשבינן חד – יש לה נטיה לקו שמאל. כאן כתוב שאיננו רוצים לקרב את הקוים למטה, אלא למעלה, כמו "איך גיי אין הימל", שהקוים מתקרבים למעלה לנקודה אחת.

הרבי כותב שבקו האמצעי יש ודאי משהו שנעלה מכל הקוים. הוא נקרא "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", ובתוך הכתר גופא יש לשני הקוים ימין ושמאל שרש בחיצוניות הכתר ואילו הקו האמצעי – יעקב – עולה עד לרדל"א, פנימיות עתיק, ושם שני הקוים הקיצוניים של ימין ושמאל מתקרבים ונפגשים בנקודה משותפת, בשפיץ העליון של הקו האמצעי. אבל, יש משהו בקו שמאל, בסוד הקרבן, ש"רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין-סוף", שקו שמאל עולה באור חוזר, ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", הוא עולה גם יותר גבוה מנקודת המפגש של שלשת הקוים בפנימיות עתיק.

התגלות המלך כפי ששייך לשרים והתגלות המלך בפני עצמו

את כל זה צריך להבין, רוצים לא להשאר עם אותיות של קבלה, צריך להסביר. כלומר, יש משהו בקו שמאל שבשרש הראשון, העליון, שלו, יותר גבוה גם מהשפיץ של הקו האמצעי, "הבריח התיכון". על קו ימין הרבי בכלל לא מדבר בשיחה, אלא רק משוה בין מה שהייתי חושב לכאורה שהקו שמקרב ומיחד את כל הקוים יחד הוא הקו האמצעי, והנה מתחדש שיש משהו בקו שמאל עוד יותר ממנו.

ידוע שכאשר יש שני שרים מנוגדים אחד לשני, כמו "מיכאל שר של מים" ו"גבריאל שר של אש", אז "עֹשה שלום במרומיו" – על ידי גילוי המלך העליון הקוים מתחברים. מיכאל הוא הימין, גבריאל השמאל, והמלך הוא לכאורה השפיץ העליון של קו האמצע (והוא על דרך "שלשה שותפים באדם", השייך לחתונה).

הרבי אומר שיש בכך שתי בחינות – ווארט מאד יקר: יש את גילוי המלך העליון כפי שעדיין שייך לשרים שלו. כשהמלך מתגלה, כשייך לשרים (תכף ננסה להסביר טפה), השרים מתבטלים למלך, מתחברים, אבל עדיין כל שר נשאר במציאות שלו. לא שהמציאות מתבטלת לחלוטין. אבל יש התגלות של המלך שאינה התגלות של המלך כפי ששייך לשרים בכלל, אלא התגלות המלך בפני עצמו.

מעשה ממלך ענו

היות שהיום יום ההולדת של רבי נחמן, הדבר מזכיר את אחד מסיפוריו – על מלך חכם וענו מאד. סיפור שאנחנו מאד אוהבים, ולמדנו פעם באריכות בשכם אם מישהו כאן זוכר (כנראה שלא). היה שם חכם שהצליח שפתאום המלך – שהסתתר תמיד מאחורי וילון ולא התגלה מעולם לאף אחד – יתגלה. כאשר החכם האמתי התחיל לשבח אותו בנקודה העצמית שלו, נקודת הענוה שלו, פתאום המלך פתח את הוילון לראות מי שיכול לומר עלי את האמת, האישית, הבלעדית, שאף אחד לא מכיר, ואז הוא התגלה.

הסיפור הזה הוא דוגמה של התגלות המלך לא כפי ששייך לאף אחד, התגלות המלך עצמו. כאשר יש התגלות של המלך עצמו, שם הווארט של הסיפור, הייתי חושב אליבא דחסידות חב"ד שהיה צריך לשבח את המלך ברוממות העצמית שלו.

איך מוסבר אצלנו? שלמלך יש רוממות עצמית ואחר כך יש שפלות עצמית, "והייתי שפל בעיני", ויש לו בחיצוניות כח ההתנשאות על עם. כמו מטוטלת, שהשפיץ למעלה הוא רוממות עצמית, ולמטה נע ונד בין שפלות פנימית להתנשאות על עם, ומה שמחזיק ומווסת הוא הרוממות העצמית. לכן הייתי חושב שכדי לגלות את עצם המלך היה צריך לחשוף את הרוממות העצמית שלו.

אך בסיפור לכאורה לא כך. מה שמגלה את עצמות המלך הוא דוקא הענוה, השפלות העצמית הפנימית שלו. כנראה שגם אינה בדיוק "והייתי שפל בעיני" – זו ענוה, ולא שפלות, שם בסיפור של רבי נחמן. זו ענוה שבאמת המקור שלה הוא ברוממות, איך שאני מבין ותופס את הרוממות העצמית של המלך. הפליא את המלך איך יש מישהו שיכול להכיר את המלך שבי, את הרוממות, התכונה העצמית של הרוממות שהיא ענות המלך. עד כאן מאמר מוסגר לכבוד רבי נחמן.

לא להסתפק בכישורי המלך אלא לרצות במלך עצמו

כאן הרבי כותב שאם יש גילוי של המלך לא איך ששייך למישהו בעולם, לשרים שלו, רק המלך עצמו – הגילוי כל כך עצום, כל כך נורא, "מה נורא המקום הזה" (יחוד יראה-נורא אצל הבעל שם טוב), שפועל התבטלות מוחלטת של השרים. הגילוי הזה הוא גילוי שרש קו שמאל.

שוב, גילוי שרש קו האמצע, שלכאורה הוא המובחר והמעולה, הוא רק גילוי שרש המלך כפי שהוא שייך לשרים, שהוא מלך (כמו השותף השלישי באדם כנ"ל).

נסביר בפשטות: יש מצוה של מינוי מלך, המצוה הראשונה של עם ישראל שנכנס לארץ ישראל. נעשה בחירות – נבחר מלך. מה יהיה במצע? מה אנשים ירצו לבחור? אחד שהכי מוכשר להיות מלך. יש אצל אנשים איזו תפיסה – דמיונית או מציאותית – מי מוכשר להיות מלך, מי יכול להיות מלך. כל מה שאנשים יכולים לצייר לעצמם הוא רק המדרגה של מלך כמו ששייך לשרים – הכישורים שלו להנהיג מדינה – וזה פספוס גמור של המלך. לא שאין לו כישורים, אבל לחשוב שהמלך הוא הוא סך כל הכישורים שלו – כישורים היינו כשׂרים – להנהיג מדינה זה פספוס. זו רק המדרגה התחתונה של המלך, אבל המלך עצמו הוא "איך גיי אין הימל", "רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין-סוף".

מעלת שרש קו הימין – "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"

כדי להשלים את התמונה צריך להוסיף על קו ימין, שהרבי לא מזכיר. יש מאמר מפורסם בזהר, שודאי כולנו זוכרים, שקו ימין הוא הכל – "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". שאין שמאל כלל למעלה בעתיקא, הכל ימין. איך זה? אנחנו עכשיו בהילולא של הרבי רש"ב. גם הבן שלו ממשיך אותו, "יפה כח הבן מכח האב" – הרבי הקודם. אפשר בהחלט לומר שכל הווארטים של הרבי הקודם, או שממש שמע מאביו או שהם בהשראת אביו.

יש ווארט מאד יפה, שרק רבי יכול לומר כמותו, שהרבי הקודם מסביר על "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא": "עתיקא" היינו הרצון שלי להעתיק אותך מהמקום שלך למקום אחר – רוצה להחזיר אותך בתשובה. ווארט שמאד חשוב לכל מי שעוסק בקירוב. "לית שמאלא בהאי עתיקא", אם עוסקים בעבודת העתיקא, אם עובדים בהעתקת נשמות ממקום למקום, "לית שמאלא... כולא ימינא". אין שום שמץ של שמאל דוחה, אין שום דחיה. אם אתה רוצה להעתיק מישהו, להחזיר מישהו בתשובה – אולי אפילו להחזיר את עצמך בתשובה – הכל רק ימין מקרבת, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", ללא שום דחיה ליהודים.

זה ווארט שמאד מתאים גם לרב קוק. היה אפילו אפשר לחשוב שהוא אמר זאת, אבל זו שיחה של הרבי הקודם. "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", שמי שמעתיק נשמות אין בכך שום שמאל כלל וכלל, הכל אך ורק ימין.

ההסבר הרגיל: אהבה ואמונה – חסד וגבורה שבדעת

נעשה סיכום: יש לנו אמת-אמת-אמת, לכל קו יש את האמת שלו, את השלמות שלו. יצא לנו שכל קו כולל את הכל, ואין יותר גבוה ממנו. אמרנו שיש משהו מיוחד בהתכללות הכל בשמאל אפילו יותר מבאמצע, וכנראה שגם בהתכללות הכל בימין.

ידוע שלגבי המצוה הכי כללית בתורה, מצד אחד רבי עקיבא אומר ש"'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". מצד שני חז"ל אומרים בסוף מסכת מכות "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'". אז מה הכלל הכי גדול בתורה, "ואהבת לרעך כמוך" או "וצדיק באמונתו יחיה"? "ואהבת לרעך כמוך" היינו קו ימין, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", "'כמוך' ממש" אומר אדמו"ר הזקן, כמו ש"אדם קרוב אצל עצמו" ו"כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" ו"על כל פשעים תכסה אהבה" (האהבה העצמית) – אין שם שמאל, הכל לימוד זכות.

לפעמים אנחנו מסבירים ש"ואהבת לרעך כמוך" היינו שרש קו ימין ואילו "בא חבקוק והעמידן על אחת" היינו שרש קו שמאל. כתוב בקבלה שחבקוק הוא נשמה דנוקבא, מצד שמאל, כמו יצחק אבינו. בדרך כלל אנחנו מסבירים ש"'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה" היינו "עיטרא דחסדים" של הדעת ו"בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'" היינו "עיטרא דגבורות" של הדעת.

ימין-אמצע-שמאל – אהבה-אמונה-מסירות נפש

אך כאן צריכים להסביר דבר שלישי, כי בכל אחד משלשת הקוים יש התכללות הכל. כי יוצא מהזהר שלנו, "בשעתא דבר נש מתקן עובדוי על ידי דקרבנא כלא אתבסם ואתקרב ואתקשר דא בדא ביחודא שלים", ולפי ההסבר של האבא של הרבי והרבי העליה כאן של קו שמאל יותר גבוה גם מהקצה העליון של הקו האמצעי.

איך מסבירים בקבלה "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"? שרש עתיקא הוא הגלגלתא, חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך, שם "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". יותר גבוה מכך רדל"א, אמונה פשוטה אצלנו, שעליו נאמר "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'". לפי ההסבר כרגע "בא חבקוק" היינו הקצה העליון של הקו האמצעי, אמונה (כפי שמבאר רבי לוי'ק את האמור באגרת הקדש כז ששלש מדות הצדיק, אהבה-יראה-אמונה הן כנגד חסד-גבורה-תפארת, והיינו שקו האמצעי של הצדיק – היסוד, "וצדיק באמונתו יחיה" – הוא כח האמונה שלו).

כתוב שגם אמונה וגם חסד שייכים לאבינו הראשון, אברהם אבינו, ראש כל המאמינים ואיש החסד והאהבה. אבל יש משהו בקרבן, שהקרבן המקורי הוא יצחק שאברהם לוקח ומוכן להקריב (ובסוף קרב איל במקומו, אך הוא נקרא "עולה תמימה"), שעולה ומבשם ומקרב ומקשר הכל ביחודא שלים, שעולה גם למעלה מאמונה.

מה יותר מרדל"א? הדבר היחיד שיותר מרדל"א הוא רק "חביון עז העצמות" שמתלבש בפנימיות רדל"א, בלשון האריז"ל. עבודת הקרבן, עבודת מוריה בחתן ובכלה, שבתוך הקרבן גופא היינו ה"אתבסם", קו שמאל של הקרבן, היא בפשטות מסירות נפש.

מה העיקר אצל יהודי? אפשר לומר שהעיקר אצל יהודי הוא אהבת ישראל. אפשר לומר שהעיקר הוא האמונה, שמאמין תמיד. מה יותר מאמונה? מה מתלבש באמונה? כתוב שאמונה לשון מנא, היא כלי – כלי למה? מה נמצא בתוך האמונה של היהודי? כח מסירות הנפש, שיש לו כח למסור את נפשו ממש על קידוש ה'. כח מסירות הנפש הוא-הוא "חביון עז העצמות" שבפנימיות רדל"א, והוא הפשט של הקרבנות, שליהודי יש כח של מסירות נפש (ורמז: אהבה אמונה מסירות נפש עולה אהבה פעמים מהיטבאל – אחרי שתארנו את עלית שלשת הקוים לימין, לאמצע ולשמאל חוזר הכל ונכלל שוב באהבה, מדתו של אברהם אבינו).

אם כן, מה עיקר כל התורה כולה? מצד הימין, הימין ודאי כולל הכל. הגר בקש מהלל ללמדו את כל התורה על רגל אחת, והוא אמר לו "דסני לך וכו'", על דרך "ואהבת לרעך כמוך" – כך מצד ה"ימינו תחבקני". מצד עמוד התוך, האמצע של עם ישראל, "בא חבקוק והעמידן על אחת" – עמוד אחד שמחזיק הכל, "צדיק באמונתו יחיה". אבל גם זה רק גילוי המלך כפי ששייך לשרים, בלשון הרבי כאן. אבל גילוי המלך עצמו, בבחינת "אדון יחיד" (לשון ספר יצירה), הוא אך ורק על ידי עבודת הקרבן – "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין-סוף", שבשרש היינו "חביון עז העצמות" שמתלבש בפנימיות רדל"א, בתוך אמונת היהודי. זה נמצא בתוך האמונה, אבל זהו העצם ממש, ובמדה מסוימת האמונה היא המסוה על פני היהודי. אני מאמין בה', אני מאמין בתורה. אבל מה יש בתוך האמונה? קרבן, עם כל הפירושים שבו, והעיקר הוא כח הביסום שבו.

רמזים נוספים לחתן ולכלה

נעשה עוד גימטריא: איני יודע איך הכלה קוראת לחתן, יהונתן, ישראל או יהונתן-ישראל – יש שלש אפשרויות. לכלה יש רק אפשרות אחת – מוריה. יש להם קשר לרבי ולרבנית – נעשה אותם חב"דניקים מובהקים. אם החתן הוא ישראל ומחברים למוריה עולה מנחם-מענדל חיה-מושקא – זוג חב"די מובהק. אם הוא יהונתן, וישראל בסוגרים, בצירוף מוריה – עולה "וישם לך שלום", שלום בית אמתי ונצחי. כל שלשת השמות יחד הם אמת-אמת-אמת, כנ"ל. אמת היא רבוע, וגם את שלשת השמות אפשר לצייר כרבוע:

י ה ו נ

ת ן י ש

ר א ל מ

ו ר י ה

אוהבים לתת חותמת לחתן ולכלה. תתבונן מה יש שם – אולי רמזים לשמות הילדים שלכם, שלא יפה אם נגלה כעת.

אם כותבים מוריה לפני יהונתן ישראל ("אשת חיל עטרת בעלה") כל הרמזים ישתנו, כמובן. אפשר לעשות רבוע שהוא קודם החתן ואז הכלה ואפשר לעשות רבוע שהוא קודם הכלה – לאור כל מה שהסברנו על מעלת קו העבודה, מוריה – ואז החתן:

מ ו ר י

ה י ה ו

נ ת ן י

ש ר א ל

אפשר להשתעשע ברבועים. יש לכם עוד כמה ימים של שבע ברכות. בשבוע של השבע ברכות אין הרבה מוחין ללמוד תורה, ולכן קוראים הרבה ספורי צדיקים. גם בשבע ברכות של הרבי, הרבי הקודם נתן לו לקרוא סיפורי צדיקים. היות שעבר את יום ההולדת של רבי נחמן, והזכרנו סיפורי מעשיות, יש הנוהגים לקרוא את ז בעטלרס בשבע ברכות – כל יום אחד מהקבצנים. הרבה מנהגים יפים שאפשר לעשות בשבע ברכות[4], ואחד מהם לעשות כמה שיותר צורות של השמות ולראות מה יוצא.

"אדם כי יקריב מכם" – להגיע למעלת "אתם קרויים אדם" שלמעלה מאדם הראשון לפני החטא

העיקר שיהיה בנין עדי עד, שיהיו כל הצדיקים, ובזכותם נזכה לחדש הגאולה.

עוד ווארט קטן מהזהר: כתוב "אדם כי יקריב מכם", ורש"י כותב שצריך ללמוד מאדם הראשון, שהכל היה שלו ולא היה גזל. הזהר אומר שבא לאפוקי אדם הראשון. לפי הנגלה, לפי רש"י, בא ללמוד מאדם הראשון, ולפי הזהר לאפוקי ממנו – "אדם... מכם" ולא כמו אדם הראשון. בא לאפוקי אדם הראשון וגם כל אומות העולם שיוצאים ממנו, אלא דוקא אדם הישראלי, "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", הוא אדם אחר לגמרי. עוד נושא גדול, שלפי הזהר "אדם כי יקריב מכם" היינו להגיע לדרגת אדם שלא דומה כלל וכלל לאדם הראשון, גם לא כפי שהיה לפני החטא.

ידוע שאדם הראשון לפני החטא הוא החיה הכללית של כל הנשמות, אבל "אדם כי יקריב מכם" שבא לאפוקי מאדם הראשון היינו היחידה הכללית, בחינת משיח, מסירות הנפש שדברנו על "קרבן להוי'". כשחתן וכלה מתחתנים נעשים אדם השלם. לפני כן היו רק "פלג גופא". אפשר לחשוב שנהיה כמו אדם וחוה, כפי שאומרים גם בשבע ברכות "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", אך למי שמתחתן בפרשת ויקרא וחי לפי הזהר לא מספיק כמו אדם וחוה לפני החטא. רוצים "אדם כי יקריב מכם" לאפוקי אדם הראשון, רוצים להיות אדם הישראלי, משהו אחר לגמרי – מסירות נפש לגמרי בפועל, שגם נשאר למטה, כמו שדברנו. עולה למעלה באש קדש (של איש ואשה כאשר שכינה ביניהם) וגם נשאר למטה, מכח התורה בכלל ותורת החסידות בפרט ותורת בעל ההילולא בפרטי פרטיות.



[1]. ח"ג ה, ב.

[2]. זה לשונו:

הג' לשונות, אתבסם, אתקריב, אתקשר, י"ל לנגד הג' קוין חג"ת. והיינו אתבסם הוא מה שנתבסם הדין מדת הגבורה, שיהי' בחי' שמאלו תחת לראשי. ואתקריב הוא מה שנמשך קו הימין בחי' חסד, שיהי' בחי' וימינו תחבקני. ואתקשר הוא בקו האמצעי, והוא גוף היחוד שאח"כ. בחי' יעקב והקשורים ליעקב, וע"ד הג' תפלות (שתפלה הוא במקום קרבן) מנחה שחרית ערבית. ועיין בח"א דקל"ג ע"א. ובפסוק כתיב רק לשון הקרבה, כי יקריב, כי התפלה הראשונה והארוכה יותר, הוא תפלת שחרית דחסד דאברהם. גם חסד כולל כולם כי הוא בחי' יום דאזיל עם כלהו יומין. גם כמו בברכת אבות, אם שמזכירין כל הג' אבות, מסיימין רק באברהם מגן אברהם.

[3]. ראה שעשועים יום יום פרשת ויצא יום רביעי ואילך.

[4]. ראה שיעור אור לכ' טבת ע"ד פ"ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com