כ"ב שבט ע"ב – ירושלים

סעודת הודיה ללידת צופיה־מלכות הכהן

יום הברית מדי שבוע

היום גם יום הולדת (של בניהו, הבן של עקיבא) וגם יום ברית של מי שנולד ב-טו בשבט – גם שייך לט"ו בשבט. כמו שצריך כל שנה לזכור את יום ההולדת, כך כתוב מהבן איש חי – בניהו – שצריך לזכור את יום הברית. כעת חשבתי, אשה צריכה להיות מאד מלומדת בחשבון, כי מדאורייתא – לפי הרמב"ם – צריכה להחזיק ראש כמעט כל החיים, כמעט מיום הלידה. הגברים מפספסים? כנראה אין פספוס לגברים – הגבר יכול להחזיק ראש כל החיים שבוע-שבוע מהברית, ברית לברית שלו. הוא נולד, אחרי שבוע באותו יום יש ברית. הברית היא כמו תשובה, כל פעם תשובה (תשובה על תשובתו הקודמת). יש הרבה אנשים שחוששים לברית שלהם, אולי לא היתה טובה, גם בגשמיות – כל פעם מחדשים את הברית. יש ט"ו בשבט (ראש השנה – יום הולדת – לאילן), כ"ב שבט, וכו' כך כל החיים.

לפי זה, רק צריך לדעת באיזה יום בשבוע נולדת, ואז יש לך תאריך של ברית, יום מיוחד של תיקון הברית, כל שבוע. יותר קל מלנשים – כנראה שלגברים יש פחות כח להחזיק ראש.

נעשה סדר של ט"ו בשבט – קודם "בורא מיני מזונות" אחר כך "בורא פרי הגפן". אמרנו שכמו שיש ירידה צורך עליה – עקיבא לא בירידה עכשיו, אבל הוא בנחיתה, ויש נחיתה לצורך המראה. לחיים, מזל טוב לצופיה-מלכות, מלכות-צופיה, "אלו ואלו". מזל טוב לבניהו, מזל טוב לדרך חיים.

חזקה של 3

קודם, כשדברנו עם הבנות, חשבתי מה לדבר אבל מיד ראיתי שלא אוכל לומר. הסיפורים היו מתוכננים, אבל היה עוד משהו. נשלים כאן – אז כל אחד יכול לדמיין שהוא בגן בנות:

שאלנו את הבנות כמה שוה כב שבט בגימטריא. היחידה שידעה לעשות חשבון אמרה שזה 333. שאלתי את הבנות אם יכול להיות עוד תאריך כזה ולא ידעו, אז אמרתי שלא יכול להיות עוד תאריך. יש יותר מ-333 ימים בשנה, אבל לא יכול להיות עוד יום שזו הגימטריא שלו – משהו יחודי. אמרנו שהרבי מאד אוהב את המספר 3, הכל משולש. כהנים ודאי אוהבים את שלש – "הברכה המשולשת בתורה". דברנו על הכח לברך, והכוונה היתה שעצם המושג ברכה הוא משולש. הזכרנו שהשלש הכי עמוק, הכי חשוב בחסידות, הוא "ישראל אורייתא וקוב"ה", שלא רק שהם "תלת קשרין" אלא "כולא חד" ממש.

א. התכללות בשלשת עמודי העולם – תורה עבודה וגמילות חסדים

רציתי לשאול את הבנות, מה הדבר הכי מפורסם שהוא שלש, שכל אחד צריך לדעת. התשובה היתה אמורה להיות "על שלשה דברים העולם עומד" (פרקי אבות, שכעת גלעד מלמד). יש גם "על שלשה דברים העולם קים", אבל הכי מפורסם ויסודי בתורה – "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", משמעון הצדיק משירי כנסת הגדולה. אם כתוב 333, יש חזקה של חזקה, ולדרכנו – דרך פנימיות התורה בכלל – אומר שיש התכללות בשלשת העמודים עליהם העולם עומד, שבכל עמוד צריכים להיות כל העמודים. זה מה שרציתי להסביר ולא יצא, ונשלים כעת:

תורה שבמעשה: "אמת מארץ תצמח"

גמילות חסדים הוא המעשה, נתחיל מלמטה, מ"המעשה הוא העיקר". מה היא התורה שבמעשה, התפלה (העבודה) שבמעשה והגמ"ח שבגמ"ח. חשבתי שתורה שבגמילות חסדים הכוונה על דרך "נעשה ונשמע" לפני מתן תורה. כתוב בחסידות שלעתיד לבוא יפסקו כמו רבי טרפון ש"מעשה גדול" (ולא "תלמוד גדול" או "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"). מה ההסבר? שבגאולה – ואנו כבר על סף הגאולה – האדם לומד תורה ממש מתוך המעשים שלו. כמו שבזמן הזה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", בזמן משיח "מעשה גדול" כי כל ה"תורה חדשה" מתחדשת מתוך פעילות בשטח. זה יסוד גדול. אפשר לומר שאותה תורה חדשה, שמתחדשת מתוך הפעילות – בפרט הפעילות התדירה – בשטח, היא התורה שבמעשה. כלומר שהמעשה קשור לתורה עד כדי כך שמתחדשת ממנו תורה.

יש חקירה ש'עוד פעם מתן תורה לא יהיה' אך יש "תורה חדשה" ומן הסתם תנתן באיזה אופן. איך תתגלה? האם מתוך האש, כמו במתן תורה, שכתוב כמה פעמים שה' דבר "מתוך האש", או אולי ב'רקע' אחר. אם ה"תורה חדשה" היא תורה מתוך האש כנראה שהיא תורה מקודשת, הרי קדש הוא יקד-אש, אבל אם רוצים שהתורה החדשה תהיה משהו תדיר, ולא רק משהו מקודש, היא צריכה להנתן לאו דוקא מתוך האש. אולי מתוך הרוח, מתוך המים או מתוך העפר. יתכן שהכי מתאים מהעפר, על כך נאמר "אמת מארץ תצמח".

היום היארצייט של הרבי מקוצק, שגם קוראים לו מנחם-מענדל כמו הרבי, בעלה של בעלת ההילולא [לכן קוראים לילד בניהו מנחם, כמו הקוצקער]. קאצק בגימטריא ארץ, לכן דרשו שם 'אמת מקאצק תצמח'. אם התורה הזו מתגלה מתוך מעשה, "גדול מעשה שמביא לידי תלמוד", כנראה צומחת מהעפר.

מה הכוונה בנפש? קודם כל, יסוד העפר הוא הכי תדיר – "דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת". הדבר הכי תדיר הוא העפר ("הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר") והכי מקודש הוא יסוד האש. מתן תורה של אז היה מתוך האש ותורה חדשה של מלך המשיח תהיה מתוך העפר. מה אומר בנפש? שפלות (פנימיות מדת המלכות), "ונפשי כעפר לכל תהיה", שאין התורה מתקיימת אלא במי שעושה עצמו כאין וכעפר (שם את עצמו כמדבר). כנראה עיקר הכוונה שאצלו תורת משיח מתקיימת. כל זה היה להסביר מה היא התורה שבחסד.

תפלה שבמעשה: המשכת רחמים ע"י צדקה

מהי התפלה שבחסד? (נכנסו אנשים חדשים: אנחנו אומרים שיש שלשה דברים שעליהם העולם עומד, וכל אחד כולל את כולם; כב שבט עולה 333, כל אחד מה-3 כולל 3; התחלנו מהתורה שבחסד, שהיא תורה חדשה שיוצאת מתוך המעשה, מתוך העפר, "דור הלך ודור בא" – דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו, אבל "והארץ לעולם עמדת") חשבתי שהתפלה שבחסד היא הכלל הגדול ש"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא", כל נושא אגרת הקדש, שאם רוצים לעורר רחמים על הכלל והפרט, ענין שהוא בעצם תפלה, שנקראת "רחמי", אפשר לעשות זאת דרך צדקה. זה חידוש כל כך חשוב שקובע ברכה הכי גדולה בספר התניא, שכל אגרת הקדש מדברת על הכלל הזה, שאם אתה רוצה לעורר רחמים – אפילו יותר מתפלה – תעסוק בצדקה, כי "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" ואם אתה מרחם על הזולת מרחמים עליך מלמעלה ("כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים"). זו התפלה שבכח המעשה – לעורר רחמים מלמעלה בכח המעשה, כמו תפלה ואפילו יותר.

[זה משנה במעשה?]. יכול להיות שאם יש לך כוונה כזו משפיע על המעשה. מעשים יכולים להיות מונעים מכל מקום בנפש – יש נצח והוד, יש חסד וגבורה – וכאן בא מרחמים. זה מעשה, אבל כח המניע שלו הוא רחמים, צדקה. הוא גם כותב, בחלק ראשון של התניא ובכל הספרים, שצדקה היא המצוה הכללית שכוללת את כל המעשים – הכל גמילות חסדים.

בכל אופן, כל מצוות התורה הן עשיה. כשאדם מניח תפלין, התפלה שבהנחת תפלין היא כנראה ה"בשם כל ישראל" שאנו מכוונים, ואפילו יש צדקה וגמילות חסד עם רבונו של עולם – קיום מצוה כצדקה עם מישהו, השפעה. ברגע שאני משפיע במעשים שלי לטובת מישהו אני פועל למעלה, "הוי' צלך". כך אני 'מדבר' עם ה' דרך המעשים שלי. זה כח התפלה שיש במעשה.

המעשה שבמעשה: מעשה לשמו

מה הוא המעשה שבמעשה? נטו. כמו שאיני צריך שום דבר בעולם, רק אותך בעצמך – לא צריך שיצא מזה משהו, לא צריך שאהיה יותר חכם מכח זה שאני עושה תיקון מדינה, לא צריך גם לעורר רחמים. ה' יעשה כמו שהוא מבין, אני צריך לעשות. אני אוהב את היהודים ואני צריך לעשות כמיטב יכולתי להביא משיח, להיטיב לכולם. כשאני עושה מצוה – עושה כי רחמנא אמר.

תורה שבתפלה: ׳מהתפלות – תורות׳ ו"תפלת בעל דין"

זו דוגמה איך להסביר התכללות של תורה-תפלה-חסד בתוך חסד, וצריך להיות המפתח להבין אותו דבר איך בתפלה יש את כולם. די קל. מה ברוח זו, התורה שבתפלה? [להתבונן בפירוש המלות?]. יש שני מושגים, אחד ששומעים הרבה בברסלב, "לעשות מתורות תפלות". יש גם הפוך, ופעם למדנו שבחב"ד יותר הפוך, לעשות מתפלות תורות. הדוגמה העיקרית היא דוקא מכתר שם טוב, שיש הרבה תורות של הבעל שם טוב שמנוסחות כתפלה לה'. התפלה היא תפלה מפולפלת.

מהו בכלל עמוד העבודה? דו-שיח ישיר ביני לבין ה'. לא כך בתורה – בתורה עדיין גוף שלישי, בכללות, ובחסד אני בכלל פונה לזולת, אבל תפלה היא שיחה ביני לבין ה'. אם התפלה היא מעין "דין תורה" עם רבונו של עולם – ויש לכך גם ביטוי בלקוטי מוהר"ן, "תפלת בעל דין", לכן התפלה היא לשון פלילים, משהו פלילי, לתבוע את ה', יש ויכוח מי פלילי, מי עבר על החק, מי העברין כאן – זו תורה שבתפלה. תפלה היא השתפכות הנפש, מעומק הלב. ודאי כזה דבר, להתפלל לה' תוך כדי שיש לי טענות עליך, הקב"ה, צריך להיות מאד-מאד אמתי. אחרת אתה חייב, תפסיד בפלילי שלך. אם זה מאד אמתי אז תזכה בפלילי נגד ה'. זו יכולה להיות התורה שבתפלה, תפלה תורנית.

תפלה שבתפלה: עצם הקשר עם ה׳ בהשתפכות הנפש

מהי תפלה שבתפלה? כמו שאמרנו על חסד שבחסד – שאין לך מניע אחר, כוונה אחרת, אלא העיקר עצם השתפכות הנפש. ידוע הווארט המפורסם על "תפלה לעני כי יעטֹף ולפני הוי' ישפֹך שיחו": התפלה הכי יקרה לקב"ה היא תפלה לעני, ומפרשים בפסוק שתפלתו היא "לפני הוי' ישפך שיחו" – שתמיד יוכל לגשת ולשפוך שיח, שתהיה לו תמיד הזדמנות, דלת פתוחה. "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו", ובכל רגע ימצא את הדלת פתוחה לפניו לשפוך שיח לפני ה'. לפי זה, התפלה היא נטו הזדמנות לדבר עם ה', אפילו בלי מבוקש – המבוקש הוא טפל. עצם התפלה היא שאתה מתפלל כי תפלה היא תקשורת עם רבונו של עולם.

חסד שבתפלה: "המתפלל על חברו"

מהו חסד שבתפלה? פשוט, שאתה מתפלל לרפואת מישהו. חסד שבתפלה היינו "כל המתפלל על חברו הוא נענה תחלה". יש מגמה בתפלה לעשות חסד. אם הייתי יכול לתת לך תרופה להתרפא, אם היתה לי ביד, אולי עדיף. אבל אם אין לי תרופה ביד יש עצה, להתפלל לה'. להתפלל עם מגמה להיטיב – שהתפלה היא כדי להיטיב למישהו מעם ישראל – זה חסד שבתפלה. אם התפלה היא תפלה לשם תפלה, נטו, פשוט הזדמנות לשפוך שיח – לשפוך את לבי לפני אבי שבשמים – זה עצם התפלה. גם מאד מתאים לקוצקער, בעל ההילולא של היום, שאומרים שתפלתו היתה קצרה, שקטה, אבל כה מאומצת שאחר כך, לאחר שפסע את שלש הפסיעות אחורנית, היה צריך להרגע הרבה זמן. אבל כל התפלה פשוט היתה המפגש, "פנים בפנים", עם עצמות ומהות (בלשון חב"ד).

עמידה "פנים אל פנים" ותקשורת בעינים

[נדמה שהמשפט האחרון שאמר לפני פטירתו היה "תמונת הוי' יביט"]. אם כבר אומרים את זה, היום גם היארצייט של הרבנית וגם של הקוצקער: יש ספור כללי, שכל המשב"קים אמרו, שבקושי ראו שהרבי והרבנית מדברים בכלל – בקושי ראו דבור בפה, רק תקשורת בעינים. אם היה מישהו נוכח בבית – כל הבחורים – עיקר התקשורת היתה של "יונתי". לא תקשורת של "רעיתי" ו"אחֹתי", כלומר, לא תקשורת של מלל שאפשר לשמוע באזן הגשמית. נדמה לי שגם הרבנית אפילו אמרה זאת פעם, שכל מה שהרבי צריך הוא משדר לי בעינים – היא יודעת בדיוק מה שהרבי, בעלה, מבקש ממנה. היא מקבלת את המסרים בלי צורך לדבר בכלל. גם רציתי להסביר לבנות – למה לשאוף, אבל לא יצא. מי שעצם המפגש הוא העיקר אצלו, גם לא צריך הרבה לדבר – הוא "פנים אל פנים", "תמונת הוי' יביט", וכל מה שצריך לעבור עובר, כל מה שצריך לצאת יוצא מכך בדרך ממילא.

תורה ותפלה שבתורה: ידיעת התורה וקיום מצות "והגית"

אז עשינו את ההתכללות של תורה-תפלה-חסד בתוך חסד ובתוך תפלה, וכעת אותו דבר בתורה: יש תורה נטו, תורה שבתורה – תורה רק לשם ידיעת ה'. התורה היא ידיעת ה', כי "אורייתא וקוב"ה כולא חד". אנחנו יודעים שבתוך התורה יש שתי מצוות – מצות ידיעת התורה (כמו שאדמו"ר הזקן כותב באריכות בהלכות ת"ת) ומצות "והגית בו יומם ולילה". אפשר לומר ש"והגית בו" היינו התפלה שבתורה, כמו שכתוב "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו". "והגית בו יומם ולילה" על משקל של תפלה כל היום. על כך כתוב "חיים הם למוצאיהם" – "אל תקרי 'למוצאיהם' אלא 'למוציאיהם' בפה". זו התקשורת שבתורה, הדבור, אבל ידיעת התורה היא המחשבה. זו דרך אחת – תהיה עוד דרך.

מעשה שבתורה: הגנת התורה ולימוד הפועל מציאות

אם ללימוד התורה יש כח להגן, כמו שחז"ל מציינים – דבר שנוגע לגיוס תלמידי ישיבות לצבא. על פי תורת משיח כן צריך "כל יוצא צבא", שכל אחד – גם התלמידים וגם הר"מים – יש להם חובת קדש להתגייס לצבא. יחד עם זה, מי שמשום מה לא משרת בצבא, בחזית של הקרב, בכך שיושב ולומד תורה הוא מגן. כלומר, יש כח בתורה לפעול במציאות, היא מיטיבה בפועל. התורה היא "תורת חסד", כמו שתכף נסביר, ויש כח אדיר ויחודי של העם היהודי שבתורה שלנו עושים חסד.

מה החסד הכי גדול? כתוב בתניא שהצדקה של ה' שבורא את העולם כל רגע. הכח האדיר שבתורה הוא "אסתכל באורייתא וברא עלמא". היו הרבה גדולי ישראל – הרוגאטשובר או האבא של הרבי – שכל מאורע בחיים היה סוגיא בתורה, בבלי או ירושלמי אצל הרוגאטשובר וזהר או עץ חיים אצל האבא של הרבי. ממילא, כאשר לומד משפיע במודע על המציאות – אם פוסק כפלוני משפיע על המציאות כדעת פלוני.

שלש הבחינות בתורה – "תורת אמת", "תורת חיים" ו"תורת חסד"

את כל השלישיה של התורה אפשר גם להסביר פשוט מאד עם מה שידוע בחסידות שיש לתורה שלשה שמות עצמיים, שלשה תארים עצמיים – "תורת אמת", "תורת חיים" ו"תורת חסד". סוגיא גדולה, שמי שהכי אוהב לדבר עליה הוא הרבי הקודם. "תורת אמת" היא תורה שבתורה, "אין אמת אלא תורה". כלומר, שכל הענין שלי בתורה הוא להתקשר נטו לאמת, "אמת הוי'", ולא מענין אותי שום דבר – גם לא חסד.

ידוע שיש עימות בין האמת והחסד, "אמת אמרה לא יברא וחסד אמר יברא". אחר כך משליכים את האמת ארצה והיא צומחת מלמטה, תורת משיח, "אמת מארץ תצמח" כנ"ל. בכל אופן, מי שכל מגמתו היא רק אמת, ידיעת ה', ידיעת התורה, תורתו היא "תורת אמת" – התורה עצמה. "תורת חיים" – בטוי מהתפלה, לא מהתנ"ך – היא התפלה שבתורה. תיכף נחזור ל"תורת חיים". התואר העצמי השלישי של התורה הוא "תורת חסד", שלקוח מאשת חיל. חז"ל מסבירים ש"תורת חסד" היא תורה על מנת ללמד – תורה שמגמתה ללמד ובכך להיטיב עם הזולת ברוחניות ובגשמיות. הכי פשוט מבין שלשת התארים העצמיים של התורה הוא ש"תורת חסד" היינו החסד שבעמוד התורה.

התפלה שבתורה – תורה לשם מפגש עם ה', "כי הם חיינו"

נחזור ל"תורת חיים": הייתי יכול לחשוב ש"תורת חיים" היא גם בקשת חיים. בקשת חיים היא תפלה, אבל אמרתי שאם יש לי מבוקש בתפלה הוא החסד של התפלה. אני רוצה תפלה נטו שבתורה, ולכן צריך לומר שעל דרך "כי הם חיינו" – כשאדם לומד תורה לא צריך שהחיים יהיו מבוקש שיוצא מתורה, אלא שהחיים של היהודי הם התורה. מתי יהודי חי? כשהוא בתורה, כדג במים (כמשל של ר"ע), שיש לו חבל טבור שמקשר אותו לקב"ה. זו "תורת חיים", כמו התפלה לשם המפגש. שוב, יש תורה לשם האמת, לא לשם המפגש, לכן היא בעצם משהו מופשט. אבל תורה שבבחינת "והגית בו יומם ולילה" היא לשם המפגש שבתורה. זה גם מה שהתורה היא "תורת חיים" – "חיים הם למוציאיהם בפה".

סיכום

זה בקיצור היה אמור להיות השיעור לבנות של הגנים. כב שבט הוא היום היחיד בשנה ששוה 333, והווארט היה שה-3 הכי חשוב אצלנו בעבודה, בפשט, הוא "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ו-333 אומר שיש התכללות של 3, וצריך להבין את כל העמודים בתוך כל אחד. ולסיכום:

ב. פעילות והפצה (סיפורים על חנן פורת ז"ל)

גבור – חכם בעל רוח משיחית

כולם מגיעים לירושלים בסוף, בסוף כולם עולים לירושלים. היום יום הולדת של בניהו-מנחם. אולי אמרנו בברית, ש-בניהו עולה חכמה ו-מנחם עולה צמח, "צמח שמו מתחתיו יצמח", וביחד עולה גבור [הברית היתה בשבת ביצהר, בהרחקה הקודמת], ועולה גם ירא, ירא-שמים. יראה וגבורה הם אותו דבר. כדי להיות גבור של קדושה צריך להיות ירא שמים, וגם "גבור הכובש את יצרו". כבר אפשר ללמד אותו אתכפיא. "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" – הרוממות העצמית שמתגלה בכל העולמות. בכל אופן, הוא שוה גבור, ומכאן לומדים מה הפטנט, מה הרצפט, של להיות גבור – צריך להיות עם בניהו ועם מנחם, עם חכמה ועם צמח, עם רוח משיחית.

השרש של הגבורה הוא גבורה דעתיק ששורה בחכמה – קודם בחכמה סתימאה, חכמה דאריך, ואחר כך בחכמה דאצילות. כתוב "החכמה תעֹז לחכמה" – חכמה היא מעוז. מקור הגבורה של הקדושה הוא בחכמה. צריך גם רוח משיחית, שהיא מנחם – "מנחם שמו", "צמח שמו", רוח של צמיחה. בכך מברכים את בעל יום ההולדת, שיהיה גבור וירא. כמו שודאי מופיע בספר נר ישראל (הביאו עותק ראשון), שהבעל שם טוב לא מפחד משום דבר בעולם רק מה' – רק יראה טהורה.

לכל מדה יש כינוי, וליראה הכינוי הוא "טהורה", כמו בפסוק "יראת הוי' טהורה". טהורה מפסולת, והפסולת היא יראה חיצונית – יראה ממשהו אחר. יראה טהורה היא יראת שמים על טהרתה, ללא שום מהילה של שום יראה אחרת – בדיוק יסוד היסודות של הבעל שם טוב. מי שירא כך, הוא ממילא גבור כמו הבעל שם טוב, שיוצא לתוך השדות והיערות בלילה ולא מפחד משום דבר בכלל. הירא והגבור הם היינו הך, אבל המרכיבים הם בניהו ו-מנחם.

צוואת הבעל שם טוב וצוואת הרבי – "הא בהא תליא"

כל פעם שיש שמחה ומזל טוב כולם משתתפים ומזדהים עם בעל השמחה – כולנו אמורים להזדהות עם בניהו-מנחם, להיות גבור, בעל חכמה ורוח משיחית. לכן כאן המקום, שיש פה הרבה חבר'ה כן ירבו, הרבה רוח צעירה, הרבה גדיים (שדברנו עליהם ביום שני, איך לבשל אותם – צריך לדעת איך לבשל נכון את הגדי), ו"המעשה הוא העיקר". כמו שיש את הצוואה של אבי הבעל שם טוב, לא לפחד משום דבר בעולם רק מה', יש גם את צוואת הרבי – המשך הבעש"ט – "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את משיח צדקנו בפועל ממש". איני זוכר כרגע צואה כזו פשוטה בין הבעל שם טוב לרבי, והיות ש"נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן" כנראה ש"הא בהא תליא". צואת הבעל שם טוב היא לא לפחד משום דבר רק מה' (ואחר כך יש סניף, לאהוב כל יהודי, אבל העיקר לא לפחד), ומשתלשל והולך עד דורנו, ויש שוב צואה – "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח בפועל ממש", צוואה וצו פעולה מידית לכל אחד ואחד. שוב, הא בהא תליא – כדי שאדם יוכל לנצל את כחותיו, לעשות ככל יכולתו להביא את המשיח, הוא צריך להיות גבור, גבור-ירא.

הפצה ופעילות בלי להצטמצם לצבור אחד

מה באמת אפשר לעשות? אפשר להפיץ את הספר "נר ישראל", אפשר להפיץ את העלונים שיוצאים, כל מיני דברים שיוצאים מדי שבוע בשבוע. על כך דברנו גם לפני יומיים בשעור. אפשר להקים תנועת נוער, ושגם לה יהיה עלון מתאים לנוער. אבל פשיטא, כמו שדברנו המון פעמים, שמשיח הוא לאו דוקא צומח מתוך איזה צבור מסוים, מצומצם. אי אפשר לחשוב, כמו שאי אפשר לחשוב שהמשיח יצמח אך ורק מתוך חסידי חב"ד, או מתוך חסידים כאלה וכאלה, הוא גם לא יצמח מתוך מתנחלים ביו"ש. לא שהוא לא אוהב אותם – הוא מאד אוהב אותם, הוא צריך אותם, עכשיו מדברים אליהם, שהם החילים, אבל לא שמשיח בא בשביל המתנחלים אלא בשביל עם ישראל כולו. לכן צריך להגיע לכולם. כשמדברים על תנועת נער למשל – הפצות פשיטא שצריך להגיע לכולם.

אם יש משהו במושג הפצה שאיננו אוהבים, שמקובלים היום שההפצה היא דוקא בבתי כנסת – מוציאים עלון לשבת, ומפיצים במאות אלפים בבתי כנסת. מה השגנו? [צריך להעסיק את האנשים בתפלה]. אולי זו עבירה לשים את העלון. צריך להיות כתוב בסגנון שמתאים להגיע לאן שצריך – לאוניברסיטה ולמקומות רחוקים, לעורר נשמות ישנות. דברנו על ישן וער ו"נים ולא נים, תיר ולא תיר". לשם הוא צריך להגיע. צריך להיות כתוב בהתאם ומעוצב בהתאם. לא שלא צריך להגיע לבתי כנסת, אולי, אם באמת לא על חשבון התפלה. זה מה שצריך לתת את הדעת, שכל אחד יתגייס.

בצוואה של הרבי היה מאד קשה ששמעו, כי הקדים ואמר שהוא לא יכול לעשות יותר – אני את שלי עשיתי, וגם לא הצלחתי – ולכן כעת מוסר לכם, "עשו כל אשר ביכלתכם". היה מאד קשה לשמוע לחסידים, שחושבים שהרבי צריך לעשות הכל בעצמו. לכן אחרי השיחה באו והרימו ידים, והרבי היה מוכרח לחזור ולקחת משהו על עצמו. בכל אופן, כך הוא אמר בכ"ח ניסן, ההתחלה של הסוף. פעם היה לנו שיעור על הסוף של ההתחלה וההתחלה של הסוף. ההתחלה של הסיום היה השיחה הזו, ואחר כך זכינו לעוד שנה וחצי של שיחות קדש – מה שנדפס תחת השם "דבר מלכות".

צריך לנוע בתיאום ודבוק חברים

עד כאן ההתעוררות של שתי הצוואות. אמרנו שאנחנו כבר בדור העשירי, צריך מאד חזק "נעוץ סופן בתחלתן" בדור הראשון, הבעל שם טוב. אבל בפועל, תכל'ס, לעשות משהו בחיים – מה היא התנועה "דרך חיים"? לא יודעים מה לעשות, אבל הצוואה היא "עשו כל אשר ביכלתכם", ומכחה זה עושה כך וזה כך וזה כך. יש צוואה וחיבים לעשות משהו. מה טוב שיש גם קצת תיאום, הרבה דבוק חברים, עושים פעולות יחד. כך גם הרבי אמר, עשרה מכם. אם יש עשרה – גם פחות, אבל לכתחילה צבור. אם יותר מעשרה – עוד יותר טוב. אם כן, צריך לתת את הדעת איך עושים את ההפצה נכון, איך עושים את תנועת הנער נכון. שיעשו את זה. עם הרבה גבורה.

[עקיבא: שיר שכל מגרש הרוסים מכירים כעת – "ואני אבטח בך". אלחנן: היה איזה יהודי מתולדות אהרן, שנעצר על ההפגנות של נטורי קרתא, וכאשר שמע היה ב'אורות' – זמזם כל הזמן, ובקש שיזכירו לו את הניגון.].

נגנו "ואני אבטח בך".

שבחי חנן פורת ז"ל: איש של תורה נוסף לעסקנות הצבורית ואהבת הארץ

עודד כותב ספר על חנן פורת עליו השלום. איפה אתה אוחז? עדיין אוסף חומר? [כעת באסיפת החומר. דברתי עם חלק גדול מאנשי צבור, רבנים. אפילו בדרך לפה שמעתי סיפור קצר על ימית. זורמים סיפורים ב"ה]. אם תסתכל בלב לדעת, בסוף המאמר אמונה ובטחון, בביאור, אני מצטט מה שמעתי ממנו. פעם אחת הייתי בקבר יוסף וגם הוא היה, לא זוכר בדיוק מה היה. נסענו יחד, שעה ארוכה, ומכל ההזדמנויות של דבור זו היתה הכי טובה. דברנו על משהו בתורה והוא אמר איזה ווארט, ואותו כתבתי בספר, על "ארדוף אויבי ואשיגם" – על שירת החתול ובטחון, קשור לניגון "ואני אבטח בך". כולם מכירים אותו יותר טוב ממני, אבל ההתרשמות שלי – מה שמאד אהבתי בו – שכמה שהיה בעניני הכלל, היה בעצם איש תורה, מאד תלמיד חכם, אוהב תורה, וכאשר אומר תורה מתלהב מזה.

אפילו בהזדמנות האחרונה, כשפגשתי אותו בבת עין והיה מאד חולה, הוא גם נגש ורק היה צריך לומר איזה דבר תורה. היה מאד בקי בתנ"ך, במיוחד. הוא חי את התורה. זה מה שאני יכול להעיד מבחינתי. [ר' איציק: גם בגמרא, לא רק בתנ"ך. בתנ"ך יש כמה וכמה, אבל בגמרא – הוא היה בלימוד. יהודה: שמעתי סיפור ממישהו שהיה במרכז כמה שנים מתחתיו, אולי הרבה שנים, שפעם ישבו בארוחת צהרים. הוא כבר לא היה בישיבה, עסק בעניני הכלל, והוא היה במקרה שם, התיישב ושמע מה הם לומדים, וחזר בעל פה שיעור ששמע]. ממש איש של תורה – אהבת תורה. על אהבת הארץ אין מה לדבר. היתה ההתכללות שדברנו עליה קודם – תורה בתוך המעשה ומעשה בתורה, וגם בתפלה.

[ר' איציק: בתמונות שצלמו את המטה שלו, בלויה, רואים אור על המטה. עודד: מדהים, רואים את הגופה עם התכריכים וראו ממש אור. מישהו חשב שהוא מדמיין, אבל התברר שעוד צלמת ראתה. ר' איציק: הצלם בקש ממנה להעביר תמונות, כי יש אצלו אור, וגם אצלה היה ככה]. שיהיה בהצלחה עם הספר הזה, ובזריזות. חלק מהווארט שצטטנו בלב לדעת קשור לזריזות.

יש לך עוד סיפור? [ר' איציק: בימית נגשתי לשאול אותו שאלה. הייתי ילד, בחור, הרב זוכר בטח – שם נפגשנו. הוא אמר שאגש בזמן שיש לו יותר ישוב הדעת. נגשתי בזמן אחר, התיישבנו בבית הכנסת, שאלתי את השאלה. ואז אני רואה שהוא מסיט את הפנים, וראיתי שהוא מסתיר את הפה שלו עם היד. הייתי סקרן, ואז שמעתי אותו אומר הצדה "ונפשי כעפר לכל תהיה", ורק אחר כך הוא ענה לי. ספרתי למישהו, אז הוא אמר לי שגם שמע אותו פעם אומר ככה לפני שהתחיל לדבר איתו. אם לא הייתי ממש סקרן לא הייתי שומע. (את התשובה אתה זוכר?). היתה פחות חזקה. זו היתה התשובה.]