חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר לב) - יג שבט תשע"ב הדפסה דוא

י"ג שבט ע"ב – כפר חב"ד

1.                שיעור שבועי פרשת יתרו

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר לב ושיעור לתורת הנפש

2.                  א. חלק הזהר: "כיתרון האור מן החשך"

3.                  יתרו – "כיתרון האור מן החשך" – הכח למתן תורה

ערב טוב. השבוע פרשת יתרו, הפרשה של מתן תורה – "אין טוב אלא תורה", והפרשה היא פרשת ה-טוב לפי סדר התורה מבראשית. העובדה שמתן תורה נקרא על שם יתרו חותן משה היא חשובה מאד. כתוב בחז"ל שלפני שיתרו בא והודה, אמר "ברוך ה'" והתגייר, אי אפשר היה לתת תורה לעם ישראל. חייבים את יתרו. יש גם קשר מילולי, כפי שנסביר הערב, בין יתרו לבין תורה. יתרו הוא לשון יתרון (הוא הוסיף פרשה אחת בתורה – "ואתה תחזה"[1], תיקון מערכת המשפט בישראל[2]). כתוב שיתרו הוא הסוד של "יתרון האור מן החשך". הוא בא מן החשך, הוא "כהן מדין" ועבד כל עבודה זרה שבעולם – הוא מכיר את כל העבודה זרה שיש בעולם, מכיר היטב את כל השיטות הפסיכולוגיות שיש בעולם – ומתוך כך מגיע לעם ישראל, למדבר, כדי לשמוע דברי תורה. אז הוא אומר "ברוך הוי'", כאשר שומע כל מה שה' עשה לעם ישראל, ובזכותו יש את מתן תורה.

4.                  חשך עליון וחשך תחתון

אנחנו נוהגים כל שבוע ללמוד קטע מהזהר עם פירוש של אבא של הרבי, רבי לוי'ק, וגם דבר שקשור ללשון הקדש, כמו שאמרנו כרגע, וגם סיכום או נקודות מתוך מאמר של הרבי רש"ב, בהמשך הגדול שלו שנקרא המשך ע"ב.

בקטע של הזהר[3] האבא של הרבי[4] מביא את הפסוק "ישת חשך סתרו" ומדבר על "יתרון האור מן החשך". הוא אומר שיש שני מיני חשך שצריך להפוך לאור, ובעצם "הא בהא תליא". יש חשך תחתון, כמו שאמרנו כרגע שיתרו בא מכל החשך שיש בעולם, מכל השיטות למיניהן (בפרט השיטות הפסיכולוגיות למיניהן הן בחינת חשך, שמנסות לחטט בתת-מודע שכולו חשך ולא אור, ובאמת כולם מגששים באפלה ללא הארת אור אמת), ומתוך כל החשך הזה הוא מוצא את האור, מתקרב לאור והופך את החשך לאור. בהפיכת החשך לאור הוא גם מוציא ניצוצות קדושים מתוך כל אותן שיטות שהוא למד. הוא הופך את החשך, את מה שאפשר להפוך ממש, באופן חיובי, ועושה ממנו אור.

יש עוד פירוש ל"כיתרון האור מן החשך", שמדובר בחשך העליון, לא בחשך התחתון. גם על כך כתוב "כיתרון האור [דוקא] מן החשך". מהו החשך העליון? עליו כתוב "ישת חשך סתרו", שהקב"ה הריהו בחינת העלם עצמי – אי אפשר לדעת את ה', "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", וממילא ה' הרבה פעמים מכונה בעצמו חשך. כאשר יש תופעה של "אור חדש", כמו בבטוי "אור חדש על ציון תאיר", הוא יוצא מהחשך – הוא "אור חדש" להיות אור, שלא היה בגדר אור כלל וכלל קודם לכן, הוא היה חשך גמור, ופתאום החשך העליון הזה מתגלה.

5.                  חשיפת "ישת חשך סתרו" רק מכח "אתהפכא חשוכא לנהורא"

כמו שהאבא של הרבי אומר – ואחר כך הרבי מסביר את דבריו – הא בהא (שני פירושי "כיתרון האור מן החשך") תליא ממש. מתוך העבודה של האדם להאבק בחשך התחתון ולהוציא ממנו את הניצוצות, כל הניצוצות הללו עולים מעלה-מעלה, עד לשרש הכי עליון שלהם, והשרש הכי עליון שלהם הוא בחשך העליון – שם הם מעוררים את החשך העליון, שגם הוא יהפוך לאור.

מוסבר שאין שום דרך אחרת להפוך את החשך העליון לאור, "כיתרון האור מן החשך", רק על ידי העבודה של "אתהפכא חשוכא לנהורא" של החשך התחתון. אין שום כלי בעולם בקדושה – יש לנו הרבה כלים בעולם בקדושה, לימוד תורה, קיום מצוות, מדות טובות, מעשים טובים, הכל כלים של תיקון, אבל הווארט כאן שכל הכלים הרגילים של עולם התיקון אינם כלים להכיל את האור שיוצא מהחשך העליון. רק כאשר עוסקים בעבודה של "אתהפכא חשוכא לנהורא" מלמטה למעלה אפשר להגיע בדרך של אור חוזר, ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", עד לחשך העליון, עד להעלם העצמי של ה', ואז "אור חדש על ציון תאיר" – החשך העליון הופך להיות אור. זה בעצם מה שקרה במתן תורה, ולכן מתן תורה תלוי בהתקרבות של יתרו דוקא, מלשון "כיתרון האור מן החשך"[5].

6.                  "אלהים... הוציא הוי'"

כל זה רמוז בפסוק הראשון, כך מסביר האבא של הרבי (והוא עיקר הפנינה בפירוש שלו) – "וישמע יתרו... את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא הוי' את ישראל ממצרים". מתחיל בשם אלקים, "כל אשר עשה אלהים", וממשיך בשם הוי', "כי הוציא הוי' את ישראל ממצרים". למה הפסוק מתחיל בשם אלקים וממשיך בשם הוי'? אם רק נחבר את הפועל של שם אלקים ושם הוי' כתוב "עשה אלהים" ו"הוציא הוי'", והוא דורש דרוש מאד עמוק, שבעצם שם אלקים מוציא מעצמו את שם הוי' – 'אלהים הוציא הוי''. מה זאת אומרת? הוא אומר ששם אלקים כאן הוא החשך העליון, העצמות, ושם הוי' הוא הגילוי. מי מוציא את הגילוי? שם אלקים, על דרך "ברישא חשוכא והדר נהורא", "כברייתו של עולם" – "אלהים הוציא הוי'".

7.                  עלית שלשת הפעלים בפסוק

בכלל, בפסוק הראשון של הפרשה יש שלשה פעלים – "וישמע... עשה... הוציא". נעשה כמה רמזים יפים בגימטריא: שלשת הפעלים של הפסוק הראשון עולים בגימטריא בראשית, המלה הראשונה של התורה[6] – "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא הוי' את ישראל ממצרים".

אחד מגדולי המקובלים הראשונים, רבי אברהם אבולעפיא, אומר שהמלה בראשית עצמה שוה "שלשה דברים יחד" (ר"ת שם שדי, "שאמר לעולמו די", וכפי שיבואר סודו להלן) – יש בה שלשה דברים, וכאן חבור של שלשה פעלים. כשקבלנו את התורה, אחרי הסיפור של יתרו ובזכותו, הקדמנו נעשה לנשמע – כל מה שה' יאמר, דברים שאיננו יודעים, אנחנו מתחייבים לעשות, ואחר כך, בזכות ההתחייבות לעשות את צווי ה', נשמע ונבין. כלומר, לא מקדימים את ההבנה לעשיה אלא את העשיה להבנה – יסוד היסודות של קבלת התורה. על כך אומר הזהר "עשיה לעילא, שמיעה לתתא" – שהעשיה למעלה מהשמיעה. בדרך כלל עשיה היא מלכות ושמיעה בינה – אמא תתאה ואמא עילאה, ה תתאה ו-ה עילאה של שם הוי' – אז הייתי חושב בדיוק הפוך, שהעשיה למטה והשמיעה למעלה. אבל, הזהר אומר הפוך – "עשיה לעילא", לעשות למעלה, ו"שמיעה לתתא", השמיעה למטה.

הפסוק הזה כנראה הולך בדרך מלמטה למעלה, לפי הסוד של מתן תורה. מתחיל משמיעה, "וישמע יתרו", ומגיע משמיעה לעשיה – השמיעה היא של יתרו, בשר ודם בעולם הזה, והוא שומע "את כל אשר עשה אלהים". משמיעה עולים לעשיה. אבל גם אחרי העשיה יש עוד מדרגה, דבר שלישי – "שלשה דברים יחד" – "הוציא הוי'". לפי הסוד שמסביר האבא של הרבי "הוציא הוי'" היינו גילוי שם הוי' החדש (עליו נאמר בתחלת פרשת וארא "ושמי הוי' לא נודעתי להם"), אור חדש, אור עצמי חדש, מכח שם אלקים שקודם לשם הוי'. גם במעשה בראשית, כל הספור הראשון נאמר עם שם אלקים – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – ורק בפסוק הראשון של הספור השני מוזכר לראשונה שם הוי', "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". כנראה גם שם יש את הסוד של "אלהים הוציא הוי'".

8.                  אלקים והוי' – הוצאת המודע מהלא-מודע

באותיות של הקבלה החשך העליון, "ישת חשך סתרו", הוא הכתר. בנפש היינו העל-מודע (או הלא-מודע), כך מסביר האבא של הרבי ואחריו הרבי – שאלקים היינו הלא-מודע, ושם הוי' הוא המודע דוקא. שהרי שם הוי' מתחיל מ-י, חכמה, אחר כך ה, בינה, ו, מדות ורגש, ו-ה תתאה, מלכות, הבעה בנפש, מחשבה דבור ומעשה בכלל ובעיקר דבור (המלכות נקראת עולם הדבור). כל המודע של שם הוי' יוצא מהלא-מודע של שם אלקים, החשך העליון.

נעשה עוד גימטריא יפהפיה, שלא כתובה: אם יש שלש מלים בפסוק – 'אלהים הוציא הוי'' (עיקר הווארט כאן) – נראה אם איזה רמז מספרי טמון כאן. כמה שוה "הוציא"? 112, החבור של השמות אלהים ו-הוי', כלומר שכל הבטוי 'אלהים הוציא הוי'' הוא פעמיים אלהים-הוי'. אין מלה יותר מתאימה ללמד את הסוד של 'אלהים הוציא הוי'' מהמלה "הוציא". עד כאן הקדמה ראשונה, של קטע מהזהר עם פירוש של רבי לוי'ק, עם קצת ביאור ותוספת מהרבי.

9.                  ב. השער השבועי: שער תר

10.             יתרו ושרש התורה – ירה או תור

נעבור לענין בו התחלנו, שיתרו לשון יתרון. יש קשר מילולי מאד חזק עם תורה. השרש הוא יתר (שהוא גם אחד משבעת שמותיו של יתרו, רש"י אומר שבתחלה נקרא "יתר" וכאשר בא לקבל תורה נוספה לו ו, סוד הדעת המיוחדת לנשמות ישראל, "מפתחא דכליל שית", ונעשה יתרו). יש לו שבעה שמות[7], אבל שני השמות יתר-יתרו הם כמעט אותו דבר[8] – אותו שם, רק שביתרו יש תוספת ו – ומה הממוצע ביניהם? תריג, רמז שהוא בא וקבל את כל תריג מצוות התורה (ובכך התאחד עם הוי' אלהי ישראל).

שוב, יש קשר מאד חזק בין יתרו לתורה, ובאותה פרשה, אז ודאי יש קשר ביניהם גם על פי דקדוק לשון הקדש. אבל אם שואלים כל בלשן ומדקדק מה השרש של תורה, כמעט כל אחד יאמר שהשרש הוא ירה, מלשון הוראה. כלומר, ה-ת היא לא חלק מהשרש.

הרד"ק, שהוא בר הסמכא הגדול בענין שרשים בלשה"ק, גם קובע שעיקר השרש של המלה תורה – "תורה צוה לנו משה" – הוא ירה, מלשון להורות, "ולהורות נתן בלבם". לכן הוא אומר, והרבי תמיד מצטט, ש"תורה לשון הוראה". התורה שלנו היא הוראה בפועל, מה צריך לעשות. לכן אני מבקש מה' שתזכה אותי ללמוד על מנת "לשמור ולעשות ולקיים", כי כל התורה היא הוראה איך לחיות חיים, מה היא דרך החיים של יהודי בעולם הזה.

אם תורה לשון הוראה, שוב, השרש הוא ירה. אבל בספר השרשים אומר הרד"ק שזה לא בטוח במאה אחוז. גם משהו מענין מאד, מלה כל כך יסודית, המלה הכי חשובה לעם ישראל, תורה – "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" – ולא מאה אחוז בטוח מה שרשה. השרש משנה את המשמעות לגמרי. הרד"ק לא בטוח במאה אחוז שתורה היא לשון הוראה, ירה, ומביא עוד אפשרות – יתכן מאד שהשרש של תורה הוא תור, כמו בפסוק "וזאת תורת האדם", שהפסוק המקביל אליו בד"ה הוא "כתור האדם המעלה", לשון תכונה (קרוב לשרש תאר – תיאור תכונת מעלה).

11.             לתור ולהורות – תורה שבכתב ותורה שבעל פה

אם השרש של תורה הוא תור, המשמעות אחרת לגמרי. מה השימוש העיקרי של השרש תור? לתור את הארץ, כמו המרגלים, וכמו בפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר את זֹנים אחריהם", "לתור בחכמה", "תרתי בלבי" – להסתכל עמוק בחכמה. השרש תור הוא הסתכלות עמוקה – הסתכלות בלב, בעין השכל שבלב. יש לתור באופן חיובי, לתור בחכמה, ויש השלילה של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". יש חטא המרגלים, אך העובדה שתפקיד המרגלים הוא לתור את הארץ אומרת שהענין בפני עצמו מאד חשוב.

אם באמת שרש התורה שלנו הוא לתור, אז מה בעצם היו צריכים המרגלים לעשות כשנכנסו לארץ ישראל? להחדיר מבט תורני על הארץ בארץ. ארץ ישראל לפני שעם ישראל נכנס בה היתה מקום כנעני, של גוים, והעבודה של היהודים – שכבר קבלו את התורה – היא להסתכל, לתור את הארץ (עבודה של תיר, כתוב שה' עצמו – עם ארון הקדש – נקרא "התיר הגדול"), להסתכל עמוק בעין חודרת של תורה. "אורייתא מחכמה נפקת" – השרש של לתור, להסתכל, הוא חכמה בנפש.

אפשר באמת לומר שאם יש שתי אפשרויות מה השרש של תורה – לתור או להורות (תכל'ס, מעשה בפועל) – אולי הוא גם היחס בין שתי התורות. הרי יש לנו שתי תורות, "תורותי", התורה שבכתב והתורה שבעל פה. שרש התורה שבכתב הוא אבא, חכמה, חוש ההסתכלות בנפש, כולל חוש הבחנה (תור לשון תכונה כנ"ל, להבחין בתכונות העצמיות של זה שמסתכלים עליו), סוד התכללות אמא עילאה באבא עילאה. התורה שבעל פה, כל המצוות המעשיות, מה צריך לעשות בפועל, תכל'ס, היינו התורה שבעל פה. איך מורים? בפה. את התורה שבכתב רואים, כמו "אותיות מחכימות" – אותיות הכתב. כשאני פותח ספר אני תר, "תרתי בלבי", מסתכל, מתבונן ומפנים. אחר כך צריך להגיע להוראה.

זה כלל, צריך ללמוד כל כך הרבה תורה עד שיהיה ראוי להורות, ואז אומרים "פתח פיך ויאירו דבריך". אם מישהו ראוי להורות אסור לו לא להורות. מי שלא ראוי להורות אסור לו להורות – בינתים תמשיך לתור, להתבונן, להסתכל עמוק לתוך חכמת התורה, החכמה של ה'.

12.             שער תר ופרשת יתרו

כל זה פתח לנו פתח שנבוא להתבונן בכל השער תר, ודאי מה שפרשת יתרו מבקשת מאתנו, שנתבונן ב-תר. גם יתרו הוא תיר כאן – הוא בא למדבר בתור תיר, לראות מה שקורה. לפי זה התורה היא תיקון התירות, גם בארץ. מהעסקים הכי גדולים, בכל העולם כולו וגם בארצנו הקדושה, זה משרד התירות. כנראה שהוא מקולקל, יכול להיות שהוא נכשל בחטא המרגלים. במקום להסתכל נכון, ולראות מה שצריך לראות כאן, אולי להיפך – הוא מסתכל למקומות שלא צריך להסתכל, מדגיש דברים שלא צריך להדגיש – וכך במקום לטהר את הארץ הוא יכול לגרום גם להיפך.

אנחנו נבחין בשבעה שרשים. כך עושים כל שבוע, לוקחים שער-שער – שער בלשה"ק הוא שתי אותיות – ועל ידי תוספת אותיות האמנתיו נוצרים כמה שרשים. לפי הכלל בדקדוק (כמבואר במלבי"ם), הוספת אותיות האמנתיו לא משנות את השער. מה יש לנו בשער תר? מקשרים לתורה לפי סברת הרד"ק שיתכן שתורה לשון תור.

13.             שרש יתר – ארבע משמעויות

קודם כל, אם מתחילים מיתרו, השרש הראשון הוא יתר. יתר פירושו יתרון, "כיתרון האור מן החשך", וגם לשון נותר, שארית. בדרך כלל בתורה נותר הוא דבר שלילי (כלומר שבדרך כלל נותר הוא מיותר) – בפרשה הקודמת, פרשת בשלח, קראנו שאסור להותיר מהמן[9] ובפרשה שלפניה, פרשת בא, קראנו שאסור להותיר מקרבן פסח, ובכלל בקדשים נותר הוא אסור.

שוב, מבדילים בין הפירושים האלה. יתרון הוא תוספת יוקר ונותר הוא שארית, וכמו שאמרנו, הרבה פעמים השארית היא לא רצויה, סרח העודף. יש גם יתר של קשת – החוט שמותחים כאשר דורכים את הקשת. ידוע שלקשת יש שלשה מרכיבים – הקשת (שמתכופף), היתר (שמתוח וישר) והחץ – ויש הרבה סודות בשלשת מרכיבי הקשת[10].

מה עוד יש בשרש יתר בתורה? "יֹתרת הכבד", הסרעפת בגוף, מאד חשוב. מה עושה הסרעפת? מבדילה בין אברי הנשימה לאברי העיכול, והיא סוד הרקיע המבדיל בין המים העליונים למים התחתונים. סרעפת היא מלה המופיעה בספר הכוזרי, בתורה נקראת "יתרת הכבד" ובחז"ל "חצר הכבד" או "טרפש הכבד"[11] – יש כמה ביטויים לאבר זה.

חוץ מזה שהוא סוד הרקיע בגוף, הוא גם מאד-מאד חשוב בתהליך הנשימה. מצד אחד הוא התחתית של אברי הנשימה והלב, האברים הפנימיים, ומעל האברים התחתונים יותר, אברי העיכול, אך הוא מאד חשוב בתהליך הנשימה. עד כאן ארבעה ענינים שונים בשרש יתריתרון (הפשט של יתרו), נותר, יתר של קשת, יותרת הכבד.

14.     חסד: יתר – התפשטות (במתח נכון)

מסבירים שהצד השוה בין היתר והיותרת הוא ששניהם מתוחים. אומרים שהרעיון הכללי המקשר בין כל המשמעויות של שרש יתר הוא התפשטות. אם יש יתרון, יתרה, יש התפשטות. גם נותר הוא סוג של התפשטות. היתר הוא התפשטות במובן של מתיחה, שמותחים אותו חזק. גם היותרת, כך מסבירים המדקדקים, היות שהיא כעין רקיע, היא כמו רשת מתוחה בגוף. אם כן, הצד השוה כאן, המכנה המשותף של כל המשמעויות, הוא התפשטות עם דגש מסוים על התפשטות מתוחה. זה השרש של "כיתרון האור מן החשך", הפשט הכי פשוט ביחס ליתרו, שבזכותו יש מתן תורה, סימן שבנפש צריכים להתפשט וצריכים להתפשט במתיחות הנכונה.

הרבה פעמים דברנו, גם בשיעורים של תורת הנפש, על איזון נכון של מתיחת כחות בנפש. אם יש רפיון גמור – פעם היה סמינר על הנושא הזה ביחס לשרירי הגוף, היחס בין מתח ורפיון, וכך גם בנפש – אם יש הגזמה לאחד הכוונים מאד לא טוב. אם יש יותר מדי מתח – יתר מתוח מדי – זו בעיה. יתר של קשת קשור גם למיתרים של כנור, מיתרי נגינה, מיתרי קול. יותר מדי למתוח גורם לשבירה, התמוטטות. פחות מדי למתוח – רפוי הוא מת, היפך החיים. כדי להיות חי צריך להיות מתוח באיזון הנכון.

כל זה בדרך אגב, נושא גדול ועצום אצלנו, איך להגיע לאיזון נכון של מתח, איך לתחם נכון את המתח. במיוחד אצל תלמיד, בחור ישיבה או בת, יש את הבעיה – דוקא בגיל ההתבגרות – כמה למתוח את הרצון הטוב ללמוד, להשיג. לשם כך אנחנו לומדים כל כך הרבה על שפלות. אם אין שפלות – יש גאוה סמויה, לא מודעת – הגאוה פועלת אוטומטית שהמתח יהיה יותר מדי, הגאוה מגבירה את המתח, והמתח יכול לגרום לשבירה, לקריעה פנימית. אפילו כתוב שהמלה "יתר" קשורה במובהק לגאוה, בפסוק בתהלים – "אהבו את הוי' כל חסידיו אמונים נצר הוי' ומשלם על יתר עשה גאוה" (ראה מפרשים)[12]. מצד שני, חייב להיות מתח, אחרת יש מות[13]. "רפאים", שהם רפויים לגמרי, הם בטוי בלשון הקדש למתים. לכך ודאי לא רוצים להגיע. מכיון שהצד השוה של שרש זה הוא התפשטות, ראוי לשים אותו בספירת החסד – חסד הוא התפשטות של אור.

אם יש יותר מדי חסד, כמו "חסד דישמעאל" בקבלה (מה שמאברהם, חסד, יצא ישמעאל, היינו שיצא ונפרד מהקדושה), קוראים לכך נותר (האסור, "סרח העודף"). יש חסד פסול, משהו נותר (וכמו בווארט המפורסם של הרבי ר' בונם: רק טוב וחסד [בהתפשטות יתר של חסד לבד ללא התכללות שאר המדות דקדושה] – נואף). אבל יתרון, להוסיף יתרה, לתת יותר זה טוב – חסד הוא רצון להיטיב, כל פעם יותר. טוב הוא טוב, ויותר טוב הוא יותר טוב. יש ביטוי באידיש – שיתכן שפעם למדנו בתורת הנפש – שהרבי אומר הרבה פעמים: "אם טוב הוא טוב, יותר טוב הוא לא יותר טוב?!". צריך כל הזמן לשאוף ליותר, לא להסתפק. עד כאן שרש אחד – יתר, ששייך ליתרו כפשוטו.

15.     גבורה: תנר

אם שמנו את שרש יתר בחסד, מיד נשים משהו אחר משער תר בגבורה. עוד סימן ש-יתר בחסד, שהפסוק העיקרי הוא "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" – החסד הוא ענף החכמה, ה-י של שרש יתר היא ה-י של החכמה, ה-י שנכנסת ב-חסד והופכת אותו ל-חסיד, כמבואר בחסידות בסוד "אל ['חסד אל כל היום'] נהירו דחכמתא".

לכל ספירה של הלב יש מתנה בספר יצירה, ומתנת החסד היא החכמה (ושם "תמורת חכמה אולת", האולת של הכסיל ההולך בחשך, בסכלות). האור נברא ביום ראשון – חסד. מה הולך יחד עם אור שהוא גבורה? אש. יש משהו ב-תר ששייך לאש, וכמו ש-יתר היינו אור, "יתרון האור", בחסד, כך יש אש בגבורה. בגבורה נשים את השרש תנר לשון "תנור" – להוסיף אותיות האמנתיו לא משנה את השער כנ"ל (כאן הוספנו את האות נ באמצע שער תר). תנור הוא כלי של אש, ובתנ"ך תנור הוא בעיקר כלי אפיה ("תנור בערה מאפה") – גם לשון אף וחמה, גבורה ("ואת שר האפים תלה כאשר פתר להם יוסף"). אם יתר הוא חסד, לטוב ולמוטב, כך תנור בגבורה.

16.     תפארת: תאר

מה נשים בתפארת? תפארת, כשמה כן היא, היא יפי. איזה תר שייך ליפי ופאר במפורש בתורה? כתוב על רחל אמנו ועל בנה יוסף הצדיק – תאר. תאר לא חייב להיות יפה-תאר או יפת-תאר, אבל בדרך כלל בתורה רואים שתאר הוא כן יפה, שייך לתפארת (בתפארת יש אותיות תאר). מכל השרשים, תאר הוא באמת הכי קרוב ל-תור, אם כי הם שני שרשים שונים. בספר יהושע כתוב "ותאר הגבול". תאר פירושו לצייר, להגביל, לעשות מסגרת נכונה. המדקדקים מסבירים, בנוגע לדבר שדברנו בשבועות האחרונים בנוגע ללשון הקדש, שהרבה פעמים האות ר באה ל"תפארת הלשון".

יש כלל שכתוב בספרי הדקדוק ולא אמרנו, שדוקא ב-ל הפעל – האות השלישית של הפעל – מוצאים לרוב בלשון הקדש שיכול להיות חילוף ה ו-ר. מהדוגמאות העיקריות שמביאים היא הביטוי "תתאו [משרש תאה] לכם גבול גו'" בגבולות הארץ בפרשת מסעי המתחלף ב"ותאר [משרש תאר] הגבול" בספר יהושע. מכאן מסיקים כלל מאד חשוב, שיש הרבה פעלים שב-ל הפעל – האות השלישית של השרש – יש חילוף בין ה ו-ר.

אם הגענו לכלל זה, קצת ממתן את מה שלמדנו בשבועות האחרונים – אם שמים ר בסוף פועל שונה מאשר אם שמים אותה באמצע. כשאני רוצה לשמור על השער, הרבה יותר פשוט וקל להכניס את ה-ר בסוף מאשר באמצע. למשל, לפני שבוע דברנו על השרש ספר עם ר בסוף, ובחילוף ס ב-שׂ דברנו על שׂרף עם ר באמצע. אבל לא פשוט – הרבה יותר פשוט להוסיף ר בסוף שער סף, ולעשות ממנו ספר, מלהוסיף אותו באמצע ולעשות שרף. עד כאן מאמר מוסגר. בכל אופן, לתאר גבול היינו לשרטט את המסגרת שלו. מאד ברור ש-תאר מתאים לספירת התפארת.

17.     נצח והוד: נתר – נתור החגב הטהור

מה לגבי נצח והוד? יש שרש בלשון הקדש – נתר. מה פירושו? לנתר פירושו לקפוץ. כתוב על חגבים טהורים "אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ". גם קשור למרגלים, שאמרו "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

ידועה הפליאה, שרש"י מביא על "וכן היינו בעיניהם" ששמענו אומרים "נמלים ראינו בכרמים" – כולם שואלים למה רש"י אומר שהגוים אמרו שהם כמו נמלים, בעוד בפסוק כתוב "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". יש הרבה-הרבה פירושים לכך – כל מפרשי רש"י מתדיינים בשאלה זו.

קודם כל, יש פה איזה חן. אנחנו אוהבים "מכלולים" – זוגות מלים – שהר"ת שלהם חן. יש חן מיוחד בחגב-נמלה[14]. מה ההבדל? חגב בדרך כלל הוא טהור, אם רק היינו יודעים שהוא החגב של התורה. רוב היהודים היום לא אוכלים חגבים, כי אין לנו מסורת ברורה מה הוא חגב, אבל יש שאוכלים חגבים. חגב הוא דבר יקר מאד, בגימטריא אחד-אהבה (חגב במילוי: חית גימל בית = בראשית – תחלת ותכלית כל התורה כולה – שבמספר קטן = חגב!), יש הרבה רמזים יפהפיים[15]. מנמלה גם צריך ללמוד, לא להיות עצל – כמו שנסביר בהמשך – לומדים ממנה להיות חרוץ, אך בכל אופן טמאה.

יש משהו במנטליות של המרגלים, כמה שהם כאן רשעים, שדברו בלשון נקיה – "ונהי בעינינו כחגבים" – אבל הכנענים ראו אותם כנמלים. שוב, יש כל מיני פירושים מה רש"י רוצה כאן. יתכן שזה תיקון המרגלים, שאם באמת היו כחגבים טהורים היו עומדים בנסיון. כתוב "אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" – הכל בשביל המלה "לנתר".

יש כאן תופעה מיוחדת, כתוב "לא כרעים" וקוראים "לו כרעים" כתיב וקרי. לפי הכתיב אין להם כרעים, כאחד מהסימנים, ולפי הקרי הפשט כתוב "אשר לו כרעים", כל הווארט הוא שיש לו כרעים. איך יכול להיות שכל הענין הוא לומר שיש לו כרעים, והכתיב הוא שאין לו כרעים?! איך חז"ל מפרשים? שאף על פי שעכשיו אין לו כרעים, הוא עתיד לגדל כרעים. בכל מין יש תופעת בפיזיולוגיה שלו, שבשלב מסוים מגדל אבר מסוים. לומדים מכאן שלחגב הטהור אין כרעים בתחלה, אבל הוא עתיד לגדל אותן, ואם עתיד לגדל כרעים הוא טהור מהרגע הראשון.

רש"י אומר שהפירוש ב"ממעל לרגליו" הוא "סמוך לצוארו". אחד הפלאים היפים של רש"י, שהפסוק כותב "ממעל לרגליו" ורש"י אומר מלים אחרות לגמרי, "סמוך לצוארו", ולמרבית הפלא עולה אותו דבר.

גם בנפש אותו דבר. מה צורך הכרעים? לעוף. יש ידים, שהן חסד וגבורה, ויש כרעים, שהן נצח והוד. נצח והוד הן בטחון פעיל וסביל, כפי שלומדים בתורת הנפש. היום אין לי את הכרעים האלה, אבל אם אני טהור אני עתיד לגדל אותן. אחד מתפקידי היועץ הטוב – סוד "כליות יועצות" – הוא לגדל כרעים חדשות כדי לנתר בהן על הארץ. יש לך בעיה, אתה לא קופץ – אתה לא מספיק ניד נפשית, צריך לקפוץ בנפש – וצריך לעזור לך לגדל כרעים סמוך לצואר שלך. להוציא כרעים כדי לנתר בהן על הארץ, על הארציות. צריך חוש דמיון טוב וחוש חויה טוב.

18.             כחא דהיתרא – שחרור מאובססיות

מה עוד יש בשרש נתר (ואומרים שכל המשמעויות קשורות זו בזו)? נתר הוא השרש של מותר – "הללו מתירים והללו אוסרים", "כחא דהיתרא עדיף". דברנו קודם על הוראה של רב, הוא יכול להתיר או לאסור – מה יותר חזק? כתוב שהכח להתיר הרבה יותר חזק מהכח לאסור. יותר קל לאסור, לא הפסדת שום דבר, אבל להתיר הוא החדוש. נפשית מה פירוש להתיר? לקפוץ קדימה, לעוף, החגב פורח.

האם יש שרש זה בתורה? המלה "מתיר" מופיעה פעם אחת בכל התנ"ך – "הוי' מתיר אסורים". יש עוד כמה פעמים דומות, כמו "ראה ויתר גוים" – סוגיא שלמה בהלכות חשובות מאד ביחס בין ישראל לגוים – אבל עיקר המלה של התרה היא "מתיר אסורים". איך דורשים תמיד? שיש כח להתיר גם דבר שאסור בנפש, אסור לגריעותא – קשור, כמו אובססיה.

19.             "תכבסי בנתר"

יש רמז ברור לאובססיה בשרש נתר. מה עיקר האובססיה של אנשים, שצריכה הרבה טפול? רחיצת ידים עם נתר. נתר בלשה"ק הוא סבון. יש בתנ"ך שני סוגי סבון – נתר ובורית. מה ההבדל ביניהם? נתר הוא סוג של אדמה, קשור ליסוד בכימיה שקוראים נתרן (סודיום, מספר 11 בטבלה המחזורית). ההרכב החשוב ביותר של הנתרן הוא מלח, סודיום-כלוריד (הרכב של מספר 11 ומספר 17, סוד טב וטוב, חתך זהב, שיחד = כח).

יש עוד חומר ניקוי, שהוא גם יסוד בטבלה המחזורית – אשלגן. בחז"ל, במסכת נדה, כתוב במשנה שיש שבעה דברים שמעבירים את הכתם. כשיש כתם של דם של אשה רוצים לבדוק אם הוא באמת דם או אולי צבע ולא דם. מעבירים, לפי סדר מדויק, שבעה חומרי ניקוי על הכתם – אם הכתם יורד הוא כתם של דם, ואם הוא לא יורד הוא צבע. עושים זאת כדי לטהר אשה. בכל אופן, הנתר הוא סוג של אדמה ואילו הבורית היא סוג של צמח. גם הנתר וגם הבורית הם שנים מתוך שבעת הדברים שמעבירים את הכתם במסכת נדה (אולי תיכף נחזור לכך).

20.             תשובה על פגם הברית מכח "אנכי הוי' אלהיך"

בכל אופן, הפסוק הכי חשוב של נתר בתנ"ך הוא "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בֹרית נכתם עונך לפני נאֻם אדנ-י הוי'". מכאן לומד ספר הזהר הקדוש שאין תשובה על פגם הברית – כתוב "ברית" בלי ו, אותיות ברית. אבל, כתוב בתניא, מהספר ראשית חכמה, שאף על פי שתשובה תתאה לא מועילה לנקות, להעביר את הכתם של "נכתם עונך לפני", תשובה עילאה כן מועילה, הרי "אין לך דבר העומד בפני התשובה".

יש רמז מאד יפה, שקשור גם לעשרת הדברות. הפסוק בתחלת ירמיהו, בפרק ב, אומר "כי אם תכבסי בנתר ותרבי [צירוף אותיות בורית] לך בֹרית", והמלים רק עד כאן שוות בדיוק הדבר הראשון של עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", של פרשת יתרו, פרשת השבוע. מה הקשר? אם מוסיפים עוד שלש מלים, "נכתם עונך לפני" – שמהן (ר"ת נעל, שנעול ואי אפשר לפתוח) לומד הזהר שאין תשובה על פגם הברית – הכל עולה אנכי במשולש. אנכי הוא 3 בחזקת 4, ובמשולש – כל המספרים מ-1 עד 81 – שוה בדיוק כל 10 התבות הנ"ל[16]. שני עדים לקשר מובהק, משהו גדול מאד, בין פגם הברית והיכולת לנקות-לתקן (תיקון אותיות נקיות כנודע) אותו לבין הדבור הראשון, שהוא גם המצוה הראשונה של התורה לפי הרמב"ם ועוד מוני מצוות.

המצוה הראשונה היא להאמין בה', להאמין שה' הוציא אותנו ממצרים. גם כאשר שוקעים בטומאת מצרים, שאין עבד יכול לברוח משם – כלומר, שעל דרך הטבע אין תיקון ואין תשובה – ה' מוציא אותנו ממצרים (על ידי הגילוי של שם הוי' דלעילא, בחינת תשובה עילאה). לא סתם שיש פה שני רמזים יפהפיים שהלעומת זה של "נכתם עונך לפני" – שהנתר והבורית לא עוזרים – היא "אנכי הוי' אלהיך". הנתר והבורית לא עוזרים, אבל "אנכי" עוזר – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[17].

21.             כל משמעויות שרש נתר – כח הקפצה

למה חומר הנקוי[18] נקרא נתר? כי הוא מתיר את הכתם, מקפיץ את הכתם. גם מתיר אסורים פירושו להקפיץ את האסיר מבית האסורים, וגם לתת לו את הכרעים שהוא עצמו יוכל לפרוח מעל חומת בית הסהר, ולהיות מותר כמו חגב – "הוי' מתיר אסורים", "לנתר בהן על הארץ". כשהוא הגיע לבית הסהר לא היו לו כרעים אלה – הוא קבל אותם בתוך בית הסהר. אז ה' מתיר אסורים.

שוב, כל המשמעויות של נתר הן קפיצה – קפיצה בנפש, לקפוץ מתוך המצב שאני נתון ואסור בו. גם להעביר ולטהר לגמרי את הכתם 'מקפיץ' אותו – כח של התקשרות ל"אנכי מי שאנכי". את כל ה'נתרים' האלה – לנתר על הארץ, מתיר אסורים, נתר ובורית – נשים בנצח והוד, שהן הרגלים הקופצות. חז"ל אומרים שדילוג ברגל אחת אך קפיצה בשתי רגלים – נצח והוד. ובפרט, נתר (חומר נקוי) שייך לפעולת הנצח על ההוד, שהרי כל הכתמים הם בסוד "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה", בחינת "נדת דותה", דם נדה, והנתר מנקה אותו.

22.     יסוד ומלכות: תרן ותמר

איזה שרשים נשארו ב-תר? נשאר משהו ששייך למחר בערב, חמשה עשר בשבט. המלכות בשבעת המינים היא התמר – "צדיק כתמר יפרח". התמר הוא המלך, המלכות. כתוב בכתבי האריז"ל שיש תמר במלכות – תמר הולך בזוג, אחד העצים שיש בהם זכר ונקבה – שהוא האשה, עיקר ה"דבש" בשבעת המינים, ויש גם תמר ביסוד, התמר הזכר, "צדיק כתמר יפרח". אם כן, התמר קשור גם למלכות וגם ליסוד, אבל בכללות כתוב שהוא במלכות – התמר הוא המלך של העצים.

מה יש דומה לתמר, שמתמר ועולה? הקטרת בבית המקדש היתה מתמרת ועולה. יש תמרות אש. מה עוד דומה לתמר, אך אינו עץ חי – הוא גם משער תר. אפשר להוסיף נ בתחלה (נתר), באמצע (תנר לשון תנור) ובסוף – תֹרן, "כתרן על ראש ההר"[19]. תורן הוא סמל מובהק של ספירת היסוד. כל הדברים האלה הם בתוך השער שלנו.

23.     מוחין (נו"ה דאו"א): תור

נחזור ללתור משרש תור. חוץ מלתור את הארץ, להסתכל, מה יש עוד בשרש תור? אמרנו שאם "תורה צוה לנו משה" שייכת לשער תר היא שייכת דוקא לשרש תור (כמבואר ברד"ק), ולא לאחד האחרים. אם כן, את תור צריך לשים במוחין, אם כן יש ל-תור רגלים – המרגלים תרים את הארץ ברגליהם, לכן נקראים מרגלים. יש עוד שתי מלים ב-תור – "תֹר אסתר", "תֹר נערה ונערה" – לעמוד בתור. צריך הרבה סבלנות בנפש כדי לעמוד בתור – סבלנות שבאה ממקום מאד גבוה. בכל אופן, תור הוא זמן מיוחד – "תר נערה ונערה" (בפרט שייך לנשים). יש בתור גם מובן של זמן וגם של מקום – תור הוא גם לשון שורה. תור הוא גם "תורים ובני יונה". תור מלשון שורה יש ב"תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף". "תורי זהב" היינו תכשיט של שורות זהב (יש שאומרים שדוקא משולש, אך הרבה מפרשים לא אומרים כך).

כתוב בקבלה, האריז"ל אומר בפירוש, שהתורים הם בנצח והוד, אך נצח והוד של אבא או אמא. בדיוק הרעיון שאמרנו, שלתור פירושו להסתכל – יש מוחין, "תרתי בלבי", "לתור בחכמה" – אך עם כח הילוך. לכך קוראים נצח והוד של אבא ואמא. אם כן, יש לנו את כל הפרצוף, חוץ מכתר עליון, אלא אם כן נאמר שעמידה בתור שייכת לכתר – "כתר לי זעיר". יש עוד מלה, חשובה מאד היום בלשוננו.

24.             קשרים לשוניים בלא-מודע של הנפש

דרך אגב, לפני שנגמור, כשלומדים תורת הנפש – פסיכולוגיה – מי שיודע את השיטות הכי קרובות לאמת, גם בעולם החיצוני, יודעים שקשור לנתוח לשוני בלא-מודע של הנפש, שמופיע בחלומות. כל מה שקשור לפתרון חלומות בתורה הוא לתפור אותיות, בלשון עם ועם ובמיוחד בלשון שהיא אבטיפוס של כל הלשונות, לשון הקדש, ממנה מסתעפות כל הלשונות, כמו שמסביר רבי אברהם אבולעפיא. גם כשלמדנו כמה וכמה פעמים באריכות על הומאופטיה בתור שיטה רפואית – הכל מבוסס על לשון. רק, כפי שהוסבר אז באריכות, הבעיה שהלשון שם היא בעיקר גרמנית, שאין שום סבה בעולם לבסס את הנפש על גרמנית (אלא אם מדובר באידיש, אז אולי יש איזה מקום, אבל חוץ מזה אין שום מקום). לכן יש כאן אתגר – הרעיון של הומאופטיה נכון תורנית, אך אין לו שום ערך אם הכל מבוסס על גרמנית, שפה זרה. לכן צריך להתחיל הכל מחדש, ולבסס על לקסיקון תורני – בדיוק מה שעושים כעת. הכל מאמר מוסגר, על חשיבות למוד לשון לשם חדירה עמוקה לנפש האדם ואיך שהנפש משפיעה על הגוף.

25.     כתר: שרש אתר (לא מזוהה כשרש בתורה)

אחרון חביב, האם יש משהו בכתר? יש מלה מאד חשובה היום, רק אף אחד מהמדקדקים לא מזהים אותה כשרש בפעם היחידה שהיא מופיעה בתורה – המלה אתר, "כי בא ישראל דרך האתרים"[20]. כולם אומרים שב"דרך האתרים" ה-א נוספת, ושהוא מלשון לתור. אמרנו ש-תור היינו מוחין, ומוחין בקבלה כוללים גם כתר. יש פירוש שה"אתרים" היינו התירים, המרגלים שתרו את הארץ. הפעם הראשונה שיש לתור בתורה היא בפסוק "לתור להם מנוחה", שארון הקדש מחפש מקום טוב ליהודים. רואים שיש ודאי משמעות שאני תר אחר מקום מנוחה – גם המרגלים תרים כדי למצוא את המקום המתאים.

תיכף נסביר יותר – "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום", רק שלא כל אחד זוכה לדעת ולהתקשר לשעה שלו, ולא כל אחד מוצא את המקום שלו, במיוחד בתורה גופא. וכן כתוב בהקדמת ספר התניא שלא כל אחד זוכה למצוא את מקומו בתורה. לשם כך צריך "לתור להם מנוחה", להביא אותם "אל המנוחה ואל הנחלה". "כי בא ישראל דרך האתרים" מפורש או כדרך התירים, המרגלים, או רמז לתיר הגדול, ה' שנוסע עם ארון הקדש לפני מחנה בני ישראל לתור להם מנוחה. אף אחד לא אומר שבפסוק זה, ההופעה היחידה של "אתר" בתנ"ך, שאתר הוא באופן שמפרשים היום, מקום.

דברנו קודם על משרד התירות, מה שמענין אותו הוא אתרים (אתרים קדושים וכיו"ב). היום, בעולם של אינטרנט, המושג הכי חשוב הוא אתר – אתר וירטואלי. לכל אחד יש בנפש את האתרים שלו. בחסידות ובקבלה, במיוחד בלימוד שלנו, אתר הוא מלה מובהקת של כתר. חוץ מכך שעל כתר כתוב "איה מקום כבודו", שהיות שמעל הדעת, מעל השכל, איני מסוגל לזהות איפה זה נמצא. אבל ידוע אצלנו שיש שלשה ראשים בכתר – אמונה תענוג רצון, ר"ת אתר לפי הסדר. בנוסף, א מתחלפת ב-כ באכב"י, ואז אתר ממש הופך לכתר. כל שער תר רומז למושג מהכי עמוקים בקבלה, "תו רשים רשימו לעתיק יומיא". תר היינו שתי אותיות תו-ריש, תו רשים רשימו – הכל מתחיל מכך שהכתר רושם רשימה. לפני שבוע למדנו שרשימה, בסוד רשימה-חקיקה-חציבה-עשיה (שורת מושגים – תור – כנגד אבי"ע), היא כנגד אצילות שבאצילות.

26.             סיכום שער תר

בכל אופן, אם כן נכניס את ה-אתר – היות שהוא על-מודע אפשר להבין שהפשטנים לא עשו ממנו שרש (בארמית הוא שרש, במובן של מקום, כמו בעברית היום, השאלה לגבי העברית המקראית) – יש לנו הכל: אתר בכתר, תור במוחין (שעל פי פשט כולל כתר, גם במוחין; תור הוא הבטה לעומק עם הילוך, לכן הבאנו ציטוט מהאריז"ל שהתורים הם נצח והוד דאבא ואמא, וגם תכונה עצמית – "וזאת תורת האדם" "כתור האדם המעלה"), יתר בחסד, תנר בגבורה, תאר בתפארת (גם שייך לפירות ט"ו בשבט, "יפה פרי תאר"), נתר בנצח והוד, תרן ביסוד ו-תמר במלכות:

 

כתר

אתר

 

 

מוחין

תור

חסד

יתר

 

גבורה

תנר

 

תפארת

תאר

 

 

 

 

 

נצח והוד

נתר

 

 

 

 

 

יסוד

תרן

 

 

 

 

 

מלכות

תמר

 

27.             שרש תרם – לשון משנה

לפני שנסיים נאמר שיש עוד בלשון משנה. מנסים כאן להתבונן בעיקר בלשון תנ"ך. יש מלה שמופיעה הרבה בתורה – ויש על שמה פרשה שלמה, שנקרא בעוד כמה שבועות – אז אפשר לחשוב שהיא פועל בפני עצמה, כמו שמופיעה בלשון משנה. "ויקחו לי תרומה", אך בלשון תורה השרש של "תרומה" הוא רום, להרים. בחז"ל יש שרש תרם – זו דוגמה מיוחדת במינה, שחז"ל הופכים את ה-ת ל-פ הפועל ומכך יש תורמים. סימן שאם רוצים תורמים כדאי ללמוד משניות, כי שרש תרם הוא לשון משנה. ברגע שה-ת הפכה להיות חלק מהשרש, יש לנו עוד מלה, אך בלשון תנ"ך ה-ת אינה חלק מהמלה.

28.             תור ו-ירה בתורה – אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו – אהלי שם ועבר

מה שיצא לנו בגדול, לגבי התורה, שיתרו היינו "יתרון האור מן החשך", ותורה גם מלשון לתור, חוץ מלשון הוראה.

נאמר יותר, כדי לחדד: יש בתורה ודאי ממד פנימי שכולו מופשט. למה הרבי כל כך רצה "תורה לשון הוראה"? כי הרבי מאד פרקטי, "המעשה הוא העיקר", התכלית היא המעשה, שהתורה לא תשאר תאורטית. אבל אם תורה גם לשון לתור, ודאי שיש תכל'ס, אך בינתים יש לתור – משהו פנימי לגמרי. גם התיר, מה לוקח אתו? מצלמה. מה התכל'ס של כל הטיול שלו? לתעד לעצמו את הדברים היפים שהוא רואה (תורה לשון תכונה כנ"ל), כמו שדברנו לפני כמה ימים[21] על כתיבת יומן. כלומר, תורה מלשון תור – שאמרנו שהיא התורה שבכתב – היא בעיקר "אור המאיר לעצמו". אבל תורה מלשון הוראה לזולת היא "אור המאיר לזולתו". בגדול, זה ממש היחס בין שני האהלים, "אהלו של שם" ו"אהלו של עבר", כמבואר אצלנו בהרבה מקומות. שתי בחינות של תורה – משרש תור ומשרש ירה.

29.             ג. ד"ה ועשית חג שבועות תער"ג – נקודות טובות ונקודות מסוכנות

30.             אור הגבול להוות את העולמות ואור הבלי-גבול לגלות את העצם

אחרי כל זה, נעבור לכמה נקודות חשובות מאד, הנוגעות גם לתורת הנפש, במאמר של השבוע בע"ב, של הרבי רש"ב:

הרעיון הכללי שהוא מסביר, שמהשם יתברך יש שתי המשכות – זו לשונו כאן במאמר – כלומר, שני אורות שנמשכים ומאירים מה'. אחד הוא אור שהיעד שלו הוא להוות את העולמות. לעולמות יש גבול, תאור כמו שאמרנו כרגע – כל עולם מתואר בגבולות. לכך קוראים אור שנועד להאיר במדה וגבול, ובעצם כל המציאות שיש לנו – כל העולמות כולם – יוצאים מהאור שבא להאיר במדה וגבול. אבל יש אור אחר לגמרי של ה', אור הרבה יותר עליון, שכולו רק כדי לגלות את עצמותו. אור שענינו גילוי מן העצם. אז יש שני סוגי אור – אור שנועד להאיר את המציאות ובכך להוות אותה במדה וגבול ואור שנועד לגלות את ה', אור עצמי לגמרי.

31.             הקו – התפרטות עשר הספירות כנקודות

נתחיל מהאור התחתון יותר, האור שנועד להאיר את העולמות במדה וגבול:

לפני הצמצום הראשון אור זה נקרא "עשר ספירות הגנוזות במאצילן" – יש שם עשר ספירות, אך אין להן שום מציאות של ספירה בפני עצמה. אי אפשר להבחין שם במציאות הספירות, אבל בהחלט יש להן שם מקור נעלם, שהרי כל המציאות נבנית על פי עשר ספירות – עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. מה המקום הראשון שספירות אלה מתפרטות (שיש חכמה בפני עצמה ובינה בפני עצמה וכו')? הוא אומר שהפירוט הראשון הוא בקו שבוקע למקום החלל. קודם יש אור-אין-סוף, וכדי שיהיה מקום לעמידת העולמות ה' עושה חלל – ואקום, כביכול, כך נראה לנו אף שבאמת הצמצום לא כפשוטו – ולתוך החלל ה' מקרין קו צר ומוגבל, שנקרא לפעמים "קו וחוט". הקו יורד לתוך החלל, ולא מגיע עד לתחתית החלל.

איך בכלל אפשר לדעת מה למעלה ומה למטה? הקו עצמו מגדיר – המקום ממנו הקו יוצא נעשה אוטומטית מעלה. הוא יורד, אך לא מגיע לצד השני. בצד השני יש רק את האור המקיף, הסובב כל עלמין, "ומתחת זרועות עולם". תוך כדי שהוא יורד הוא מגלה את עשר הספירות שקודם היו גנוזות באור-אין-סוף לפני הצמצום – מגלה אותן אחת לאחת, כנקודות.

הוא כותב משהו מאד יפה, שנוגע ללימוד המדעים שלנו, החל מלימוד המתמטיקה שלנו: כותב ווארט מאד חזק, שלא לחשוב שהקו הוא אורך. מה הוא מתכוון במלה אורך? לא לחשוב שהקו הוא אורך, אלא לדעת שהוא נקודות נפרדות. אם יש מקור למה שהיום במתמטיקה נקרא ההבדל בין קונטיניום למתמטיקה דיסקריטית, הוא לשון הרבי במאמר זה. אומר שהקו הוא דיסקריט – לא אורך, המשכיות, אלא עשר נקודות. מה החידוש של הקו? שלפני הצמצום אי אפשר היה להבחין בכלל בין הנקודות (שהיו בפוטנציאל, אך לא ניתנות להבחנה), ואחריו, בקו, כל נקודה היא לעצמה.

32.             אנשים-נקודות

הרבי אומר שעדיין, היות שמדובר רק בעשר נקודות שבקו, הן בתכלית הפשיטות – אין להן עדיין מציאות, הן רק נקודות של אור. נקודה של אור, בלי כלי להכיל אותה, אין לה מציאות. ההיפך ממציאות הוא פשיטות – הנקודה בקו היא בתכלית הפשיטות. הוא כותב שכאשר יש משהו פשוט בתכלית אין לו תוקף לפעול על המציאות, כי עדיין אינו מציאותי. תיכף נסביר מה זאת אומרת בנפש.

הוא אומר שמה שכתוב במקום אחר שעולם התהו נשבר כי היה נקודות-נקודות, ולא ספירות ופרצופים מפותחים, הוא כי הנקודות היו בתוקף – תוקף שלילי, "קשה כארז" ולא "רך כקנה".

למה שם המושג "נקודה" הוא שלילי? לפני שנסביר, נסביר נפשית: יש אדם שהוא "נקודה", לא מפותח, אין לו רוחב של התכללות, של הרבה תכונות שונות ומגוונות – הוא ענין אחד, כל החיים שלו הוא ענין אחד, נקודה, זה מה שהוא. להיות נקודה זה דבר טוב או לא? לכאורה לא, אנחנו רוצים שכל אחד יתפתח, יקבל מגוון של כל הנקודות. נקודה היא למשל שאתה רק חכם, לא מבין, לא חסיד, לא גבור – רק חכם. אתה חכם, מאד חכם, סופר חכם, אבל רק חכם – אתה נקודה אחת. טוב להיות נקודה או לא טוב? בעולם התהו אנחנו רואים שהנקודות נשברו, דוקא בהיותן נקודות – מאד מזיק להיות נקודה, הזיק לעצמם ולזולת. כלומר, אנשים שהם נקודות הם מסוכנים – מסוכנים לעצמם, מסוכנים לבני ביתם ולכל הסובבים אותם. אם הבעל הוא רק נקודה, והנקודה הזו לא בדיוק כמו האשה או כמו הילדים, לא הכי טוב, לא הכי בריא – להיות חזק נקודה.

33.             סכנת הנקודות – כשמקבלות כלים

אחרי הקדמה זו, הוא מסביר שיש הבדל מוחלט, הבדל עצום, בין הנקודה כפי שהיא בקו שבקע לתוך החלל על ידי הצמצום הראשון – שיש בו עשר נקודות, רק כנקודות – לעולם התהו. הנקודות בקו לא נשברו כלל, הן בתכלית הקדושה, אין להן שום תוקף שיכול להזיק למישהו. למה? כי הן בתכלית הפשיטות. מתי נקודה מסוכנת, כמו בעולם התהו? הוא אומר כלל, שהנקודה הופכת להיות מסוכנת אך ורק כאשר היא נכנסת לכלי. בקו אין כלים, אז יש שם נקודות – כל נקודה היא גילוי אור, גילוי תכונה מסוימת בנפש – אך באופן פשוט.

לכאורה רכישת כלי היא התקדמות. התקדמת, קודם לא היה לך כלי. כמו חכם, מדען, הוא צריך מעבדה – בלי כלים הוא לא יכול לחקור, יכול רק להגות. כל זמן שהוא יכול רק להגות הוא לא מסוכן, אך ברגע שתתן לו כלים – הכלים שלו, בענין שלו – הוא יכול להיות מסוכן, יכול לשבור את כל הכלים.

למה הכלי גורם את השבירה? הוא מסביר רעיון עמוק, שההגדרה של כלי היא רצון להטביע את עצמי על המציאות. כמו שנסביר בהמשך, כל דבר מתחיל מרצון. הגדר של כלי מתחיל מרצון חזק להטביע את עצמי על המציאות. הכלי הוא מציאות, וענינו רצון חזק להטביע את עצמי על המציאות. אם יש רק נקודה, ואותה נקודה חזקה עם כל התוקף רוצה להטביע את עצמה על המציאות, היא ממלכי עולם התהו, שאמרו "אנא אמלוך". כל נקודה אומרת אני ורק אני, ואז באמת הופך לתוקף של "קשה כארז" שעתיד להשבר.

שוב, זו הסכנה בנתינת כלי לנקודה. אם כן, קודם היו נקודות בלי כלים – הן היו בסדר גמור, בתכלית הפשיטות, הרכות, כמו אנשים מופשטים, נחמדים, חכמים. כל אחד קבל כלי והפך להיות מסוכן – שברו את כל הכלים.

34.             התיקון – לא חזרה אחורה אלא ריבוי כלים

מה צריך אחר כך? מה הוא עולם התיקון שאחרי השבירה? הכל מתוכנן. עולם התיקון הוא אדרבא – לא שחוזרים למצב של טרום-כלים. אפשר לומר, הנה, הכלים לא הוכיחו את עצמם. כלים הם טכנולוגיה – הטכנולוגיה הביאה לפצצת אטום, כך התחיל, נקודה.

אפשר להסיק מסקנה שלכן נזרוק את הטכנולוגיה, מסוכן ביותר, ויותר טוב לחיות כמו לפני כמה מאות שנים, בלי כל הטכנולוגיה של המדע. אבל לא, מהו עולם התיקון? הוא מסביר שבעולם התיקון אדרבא, אני מרחיב את הכלים, אני עושה כלים הרבה יותר משוכללים ורחבים, תוך כדי המעטה באור.

הוא מסביר, וזה עיקר סוד המאמר של השבוע, שהמעטה באור אינה לגריעותא, אלא מכשירה את המציאות – שיש בה הרבה כלים – להנות מהאור, במקום להנזק מהאור הגדול. מיעוט האור באמצעות ריבוי כלים מאפשר הנאה מהאור. גם כמו שנדבר היום על אנרגיה אטומית לצרכי שלום – מיעוט באורות על ידי ריבוי מערכת כלים, ואז במקום להנזק מרבוי האור אפשר להנות ממעוטו, תכלית החסד. כמו שנסביר, רבוי הכלים הוא לתכלית החסד.

35.             ארבע בחינות של נקודות

עד כאן ענין אחד שיוצא מהמאמר של השבוע. נעשה לו איזה סיכום, איזה מבנה: אחרי הצמצום הראשון, קודם כל יש עשר נקודות בתוך הקו (דיסקריט, לא קונטניום), אחר כך יש עשר ספירות של אדם קדמון (אותו הוא לא מזכיר במאמר), הדבר הראשון שמלביש את הקו. שם עוד אין כלים ממש, אבל כלים דקים-היוליים לגמרי – משהו לקראת הווצרות כלים ממשיים. המקום הראשון שיש כלי ממש הוא בעולם העקודים. יש כאן מנין אנשים, אחד חכם, אחד מבין וכו' – יכולים לחיות יחד? אם לכל אחד יש כלים שלו, הופך להיות מסוכן (כל עוד שכל אחד מהאנשים הוא בעצם נקודתי כנ"ל). אין לכל אחד עדיין כלים שלו, אבל נעשה להם איזה ישוב, איזה כפר, שכולם יכולים לגור בו יחד.

לכך קוראים "תהו יציב" – עולם העקודים, כפי שהוא מסביר. לא נותנים לכל אחד את הכלים המיוחדים שלו, בהיותו עדיין רק נקודה, אבל כן נותנים להם כלי אחד גדול שיכול להכיל את כולם יחד. לכך קוראים "עולם העקודים".

הוא מביא במאמר שעולם העקודים הוא כמו עקדת יצחק – היכולת של אברהם ויצחק, שתי מדות שונות והפוכות, להתאחד. יחוד מדות, ועיקר שתי המדות הן חסד וגבורה, אהבה ויראה. אחר כך יש עולם רביעי, מצב רביעי – עולם הנקודים, בו לכל נקודה יש את הכלי שלה, ואז הכל נשבר, תהו לא יציב.

נחשוב רק על ארבעת המצבים האלה, מבנה מובהק של י-ה-ו-ה: עשר הספירות הגנוזות במאצילן הן כמו הכתר הנעלם, העל-מודע. אם נאמר שהמודע מתחיל אחרי הצמצום הראשון, אז עשר הספירות בקו הן החכמה, ה-י. אדם קדמון נקרא "אדם דבריאה" (כנגד ה עילאה שבשם), מצב בינים בין הפשטה גמורה, כמו החכם הוא לגמרי מופשט – וככל שמופשט הוא גם לא מסוכן, גם לא עושה שום דבר במציאות, אבל לפחות לא מסוכן. אדם קדמון הוא שלב לקראת כלים – אין לו כלים, אבל יש לו איזה כח נעלם שמגביל את האורות שלא יתפשטו בלי סוף (קשור לסוד שם שדי שמסביר בסוף המאמר היום, "שאמר לעולמו די"), שרש רוחני של כלים שלא נותן לו להתפשט, למלא את מקום החלל ובכך להרוס אותו. אחר כך יש את עולם העקודים, בו יש יחוד מדות (כנגד ה-ו של שם הוי'). בסוף יש את עולם הנקודים שנשבר, היות שהנקודות נכנסו לכלים פרטיים. בכל המצבים האור עדיין נקודתי, לא התפתח, גם כי לא התמעט. עולם הנקודים בסוף הוא המלכות (ה תתאה של שם הוי'), לכן הספירות שם הן מלכים – "ז מלכין קדמאין". יוצא שעיקר התיקון שלנו הוא תיקון המלכות, כמו שמדברים תמיד – "לתקן עולם במלכות שדי".

יש פה ארבעה מצבים, י-ה-ו-ה מאד יפה, הנקודות של עשר ספירות בקו, בא"ק, בעולם העקודים ובעולם הנקודים. בעולם הנקודים, בסוף, המלכות נשברת וצריך לתקן:

קוצו של י

עשר ספירות הגנוזות במאצילן

י

עשר נקודות הקו

ה

אדם קדמון

ו

עולם העקודים

ה

עולם הנקודים

עד כאן ענין אחד במאמר.

36.             ד. שרש כל הקונפליקטים

37.             שני האורות ההפוכים – רצון במציאות ורצון בהעדר

נקודה שניה, עוד יותר עמוקה בנפש: אמרנו שיש שני סוגי אורות – אור שמאיר במדה וגבול ואור כדי לגלות את עצמותו. לכאורה, בשרש האור העליון אין רצון כלפי המציאות – היא כלל לא משמשת פונקציה ביחס למציאות – אבל הוא אומר במאמר שלא יתכן. אם הייתי אומר שהאור הוא כמו אור השמש, שמאיר ממנה בדרך ממילא, לא רצוני, אפשר לומר שהוא גילוי עצמי בלי שום כוונה. אבל היות שאצל הקב"ה אי אפשר לומר כך, הכל אצלו רצוני, לא מחויב המציאות ששום אור שבעולם יאיר ממנו, ולכן אם איזה אור מאיר סימן שזה רצונו וממילא צריכה להיות בכך כוונה. כוונה היא רצון נעלם.

הוא מסביר במאמר, וזה עיקר הנקודה של המאמר, שהאור שכדי להוות את העולמות – עשר הספירות בכל הדרגות – והאור שהוא רק גילוי עצמי, הם בעצם שני סוגי רצון. שני רצונות שונים, וממש הפוכים. הוא לא כל כך מדגיש עד כמה הם הפוכים, ואנחנו נדגיש כעת. אומר זאת ברור, אך נוסיף הדגשה נפשית. האור התחתון מאיר במציאות, רוצה שיהיה עולם – הוא רוצה שאתה תהיה אתה (נחדד, כמו שמחדדים תמיד). אני רוצה שאתה תהיה אתה. זה האור התחתון. באור העליון יש גם רצון נעלם, כוונה, אבל מה הכוונה של גילוי עצמי? שה' יתגלה בעצמו בכל מקום, וממילא לא תהיה מציאות של שום דבר. להיפך, יהיה העדר המציאות. כלומר, האור העליון רוצה – הכוונה שלו היא – העדר המציאות.

יכול להיות בן אדם עם תסכול יותר גדול מזה? מצד אחד הוא רוצה מציאות ומצד שני העדר המציאות. אפילו לגבי עצמי, מצד אחד אני רוצה שאהיה ומצד שני רוצה שלא אהיה בכלל. ידוע מה שהגוי המפורסם אמר, על דרך זה, "להיות או לא להיות". כך אומר במאמר, שיש רצון אחד, שאני רוצה שתתהווה בפועל ותהיה מה שאתה צריך להיות, מה שאתה, ורצון שני, שאני רוצה שתהיה כל כך בטל אלי – נשמע לא טוב, זה האור העליון – עד שלא תהיה בכלל. אז יש סיכוי לתכלית החפץ של ה' בבריאת העולם, "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – כשהכל בטל, שום דבר לא מרגיש את עצמו, לא נמצא בכלל.

38.             שרש כל הקונפליקטים

הסיפור הזה הוא עיקר העומק של המאמר השבוע. מכניס אותנו לנושא מובהק ביותר של נפש:

כתוב שבכל דור ודור משתנים שמות היצרים, והיצר הרע עצמו יוזם זאת כדי לבלבל את המוחות, שלא יבינו מי הוא בדיוק. בכל אופן, צריכים וחיבים 'לחיות עם הזמן' – עיקר התיקון הוא לחיות עם הזמן, לחיות עם המנטליות של הדור, והמנטליות של הדור קשורה (כפי שאמרנו) למונחים ולמלים של הדור. כל ספר התניא, תורת הנפש המובהקת, מדבר על מלחמת היצרים. מלחמת היצרים היא שיש יצר טוב ויצר הרע. מה הוא מוסיף? שלא רק יצר, אלא יש נפש – נפש האלקית ונפש הבהמית. יש עוד כל מיני מלים. מה המלה היום, שהיא גם מלה במושגי הנפש וגם בפוליטיקה? המושג הכי חשוב – קונפליקט. יש קונפליקטים בין עמים, אבל שרש הקונפליקטים הוא בנפש האדם, יש לו קונפליקטים פנימיים.

שוב, פעם לקונפליקטים קראו "מלחמת היצרים". היום לא מספיק לקרוא לכך "מלחמת היצרים". זה יותר מסובך ויותר מורכב, באמת. כשיש קונפליקט אינטרסים, קונפליקט נפשי-פנימי, קשה להצביע על צד אחד ולומר שהוא היצר הטוב והצד השני הוא היצר הרע. לא כל כך פשוט, עד כדי כך ששאלה גדולה האם בכלל נכון – אולי בכלל לא נכון? אולי יש קונפליקטים שהם בכלל לא מלחמת היצרים. כאן יש קונפליקט שהוא לכאורה האב-טיפוס של הכל. לכל דבר צריך שרש למעלה, וכאן יש קונפליקט לפני הצמצום הראשון, בתוך ה'.

כמובן, כשהרבי מציג זאת במאמר לא מציג כקונפליקט, אלא רק כשני רצונות – רצון שתהיה מציאות, שאתה תהיה, ורצון שהמציאות תבטל, שלא תהיה. הוא לא מתאר מה זה פועל בנפש של הקב"ה כביכול, לא מתאר את ה'תסכול' הפנימי, אך לכאורה המצב מאד מתסכל – שאתה רוצה בו זמנית שתהיה מציאות ושלא תהיה מציאות.

39.             יצר טוב ויצר 'רע' בקונפליקט העליון

אם אני בכל אופן רוצה לנסות להצמד למושגים יצר טוב ויצר הרע, מה כאן היצר הטוב ומה היצר הרע? אם אחרי הצמצום, ומדובר בי, שאני רוצה שתהיה ואני רוצה שלא תהיה, מה היצר הטוב ומה היצר הרע? מן הסתם היצר הרע הוא שלא תהיה, שאני רוצה שתהיה בטל אלי, אני אומר "אנא אמלוך", לא רוצה בעולם שום דבר חוץ ממני, "אני ואפסי עוד", "לי יאֹרי ואני עשיתני" אמר פרעה. יש מציאות אחת, רק אני – אין יצר הרע יותר מזה. מהו יצר הטוב? שתהיה. שאני מיפה את כחך להיות ולגדול ולהתפתח, להתגשם – כלומר להגשים את עצמך. אבל אצל ה' לכאורה הוא חותם המתהפך, כי מסביר בפירוש במאמר שהאור העליון אצל ה', הכוונה בהעדר המציאות, הוא החסד של ה'. חסד הוא יצר טוב. ואילו הרצון שכל דבר יהיה מה שהוא הוא הגבורה של ה', כח ההגבלה של ה', וגבורה היא שרש היצר הרע. כמובן, אצל הקב"ה, בפרט לפני הצמצום הראשון, קשה לומר כך.

איך הרב המגיד הסביר מה היא המלה "רע" בקדושה? תחתון, כמו המלה "מלרע". רע גם לשון רצון (רעוא בארמית), לכן מחדש במאמר הקודם שיש מדרגה בה אין בכלל רצון. כאן במאמר מחדש שגם באותה מדרגה חייב להיות רצון, כוונה נעלמת, כי אצל ה' הכל רצוני. הרצון במציאות הוא הרע, התחתון, הגבורה, והרצון באי-מציאות הוא היצר הטוב. לתופעה כזו קוראים "חותם המתהפך". איך הנביא מתאר תופעה זו? הנביא אומר "לא מחשבותי מחשבותיכם". כלומר, אצלי היצרים הפוכים. היום, אמרנו, בפסיכולוגיה וגם בפוליטיקה המושג קונפליקט הוא חשוב בעולם. מתוך קונפליקט נעשה סטרס, מתח לא חיובי, שיכול לגרום לשבירה – כנ"ל.

40.             ארבעה קונפליקטים בפסיכולוגיה היום; קונפליקטים של כן-כן ושל לא-לא

היום בפסיכולוגיה מנסים להבחין – בצורה די מלאכותית, אך נביא, כדי להכניס בכך מעט אור – בין ארבעה סוגים של קונפליקטים. בקיצור, יש קונפליקטים של כן-כן, יש קונפליקטים של לא-לא, יש קונפליקטים של כן-לא במושא אחד ויש קונפליקטים של כן-לא בשני מושאים.

ניתן כמה דוגמאות: אם יש דברים שאני רוצה לעשות, רק שאיני יכול לעשות את שניהם יחד – יש לי סכום כסף, ואני רוצה לקנות אוטו חדש, וגם רוצה לטייל בסין, לראות שם את החומה הגדולה – אז יש לי קונפליקט. קוראים לכך קונפליקט של כן-כן. אחד מאלה הוא יצר הטוב והשני יצר הרע? אפשר לומר ששניהם היצר הרע. אבל אולי צריך לומר שאם שניהם היצר הרע, בתוך היצר הרע גופא אולי יש יצר טוב ויצר רע – הרי הכל בהתכללות. מן הסתם כל ארבעת הסוגים של קונפליקטים שמדברים עליהם בפסיכולוגיה הם יצר הרע. על כך יש מושג 'הרע במעוטו' (כמו דמוקרטיה, למשל) – 'הרע במעוטו' הוא גם יצר הרע, אבל פחות מיצר הרע אחר. לכך קוראים קונפליקט של כן-כן.

יש קונפליקט של לא-לא, שאמא שלי אמרה – או שאתה מנקה היום את החדר, או שאתה רוחץ כלים. אמא שלי גם יכולה להיות הבוס, יכול להיות גם אשתי. אני לא רוצה לעשות לא את זה ולא את זה, אבל חייב לבחור בין שניהם ולעשות משהו. אומרים היום שהמתח, הדאגה, שנוצר על ידי קונפליקט מהסוג של לא-לא הוא יותר מאשר בסוג של כן-כן (וצריך להפיג את הדאגה והמתח). יכול להיות שאיני רוצה לעשות לא את זה ולא את זה – גם שניהם יצר הרע. אם היה לי יצר טוב הייתי שמח לעשות את שתי הפעולות.

41.             תורת הנפש לנוער

לפני שנמשיך, נאמר למה אנחנו חותרים כאן:

לאחרונה דברנו שחסר מאד בארץ להקים דבר שדובר עליו שנים רבות – תנועת נוער לפי דרכנו. שה' יעזור שיתממש. תנועת נוער מתוקנת צריכה גם בטאון טוב, יחודי, שאין דוגמתו (ואם יש בטאון טוב לנער הוא גם טוב למבוגרים, יותר מכל הבטאונים שיוצאים למבוגרים). אבל צריך עוד משהו, ששייך לכולנו, שיושבים פה היום.

מה עושים בתנועת נוער? כל מיני פעולות, אירועים. אבל צריך בית ספר לתורת הנפש עבור נוער. יש כזה דבר בעולם או לא? במה שחפשתי באתרים – מאד חפשתי, אם יש מקום בעולם של פסיכולוגיה לנוער – הכל הוא רק בתי ספר להורים, איך לטפל בבעיות הילדים שלהם. אבל קורס של פסיכולוגיה לילדים, איך לטפל בהורים שלהם (אמרתי בבדיחותא כמובן, לא צריך כך ללמד, רק יצא בדרך ממילא), לא מצאתי בכלל. קצת פלא. הרי היום כל דבר שאתה מחפש צריך להיות, אבל בינתים לא מצאתי. מלמדים היום נערים כל דבר – מדע בדרגה גבוהה, אמנות, מוזיקה מגיל הרך. למה לא מלמדים פסיכולוגיה לנערים? שאלה טובה. צריך ללמד – אלה שהתחילו את בית הספר לתורת הנפש, באמת המגמה הראשונה שלהם היתה לעשות תנועת נוער, אבל היות שלא יצא (היה קצת נסיון, עוד לא יצא), הסבו לתורת הנפש.

מה אפשר ללמוד מכך? שהתיקון האמתי הוא לעשות תורת הנפש לנוער. תורת הנפש לנוער היינו רפואה מונעת. מתי כל הבעיות הנפשיות מתפתחות? בגיל ההתבגרות. למה צריך להיות בן עשרים עם בעיות נפש, אם היית יכול ללמוד בגיל 15-16 תורת הנפש כדי למנוע בעיות אלה? מכאן כבר ברור שהכוונה שלנו אינה לטפל בהורים, בעיקר, אלא בעצמך. רק שאם יש לך תסכולים ובעיות בגלל ההורים – צריך לדעת איך לטפל בהם, ובדרך ממילא תעזור גם להורים שלך. בגיל יותר מבוגר פשוט שילדים צריכים לטפל בהורים – כשהילדים גדולים וההורים זקנים. בכלל, כל המצוה של כבוד הורים – יש ברוך ה' ספר חדש הדן לעומק על הנושא של כבוד הורים, שנחוץ לכל אחד ואחד. בכל אופן, כל הסוגים – כמו הדוגמה של אמא אמרה לי או לנקות את החדר או לרחוץ כלים, דבר שיכול להכניס את הילד לתסכול והתמרדות ולשתול בו גם טינה נגד האמא – מבקש ללמד את הילד הזה לא לגשש באפילה נפשית. צריך לפקוח לו את העינים.

42.             קונפליקט של כן-לא במושא אחד

כעת נגיע לסוג השלישי של קונפליקט, כן-לא במושא אחד: כמו, אני רוצה להרשם לתורת הנפש, אבל עולה כך וכך. אין לי כסף, איני רוצה להוציא כל כך הרבה כסף על הדבר הזה. כאן בהחלט אפשר לומר שיש יצר טוב ויצר הרע. נאמר, לשם הפרסום: היצר הטוב אומר שאני רוצה להרשם, זה חשוב לי מאד ללמוד תורת הנפש לפי דרך הבעל שם טוב, והיצר הרע אומר שעולה יותר מדי כסף ואין לי כסף, לא מוציאים כל כך הרבה כסף על כזה לוקסוס. שוב, זה גורם למתח בנפש – כמו כל קונפליקט.

43.             קונפליקט של כן-לא בשני דברים

מה הסוג הרביעי של קונפליקט? הסוג הרביעי הוא שנים שבכל אחד יש פלוס ומינוס ואיני יודע לבחור ביניהם. כמו בחור או בחורה שרוצים לצאת לפגישה ויש שני מועמדים/מועמדות. נדבר מצד הבחור, הוא אומר שאחת היא משכילה אבל השיחה לא זורמת אתה, יותר מדי שכלית, ועם השניה מאד זורם כי היא מאד פשוטה, אין הרבה תוכן אבל השיחה זורמת. צריך לבחור, להחליט – יש קונפליקט. בדוגמה הזו לא ברור אם יש אחד שהוא יצר טוב ויצר הרע. הרי בכל אחד יש קונפליקט פנימי, פלוס ומינוס, והקונפליקט נוצר כי אני צריך לבחור ביניהם. למשל, אם הייתי אומר שאחת עם כל המדות, יראת שמים והכל, רק לא כל כך יפה, והשניה בלי יראת שמים אבל מאד יפה – בהחלט אני יכול לומר מה היצר הטוב ומה היצר הרע. אבל בדוגמה שהבאנו לא כל כך ברור, כי צריך שיחה וזרימה נעימה, ומי אומר שהאשה חייבת להיות פרופסורית? לא כתוב בתורה. גם לגבי האיש, הבעל, הוא צריך להיות ראש ישיבה? לא חייב. הוא צריך להיות יהודי טוב, שקובע עתים לתורה ומקיים תורה ומצוות. לכן, בכל ארבעת סוגי הקונפליקטים, לא חייב להיות ברור שאחד טוב ואחד רע – אבל בהחלט יוצר קונפליקט עמוק בנפש.

44.             פתרון קונפליקט אצל רבי נחום מטשרנוביל

יש סיפור מפורסם, שאנחנו אוהבים לספר בנושא זה, על אחד מגדולי הצדיקים – רבי נחום מטשרנוביל. רבי נחום היה מקבל פדיונות, כסף של אנשים שמבקשים שיתפלל, ולא היה משהה את הכסף – היה מחלק את הכסף מיד לעניים. פעם אחת איזה עני בא ואמר שצריך לחתן את הבת ואין לו כסף, ויעלה כך וכך, עשרת אלפים. והנה, בהשגחה פרטית, רק לפני חצי שעה איזה גביר בא ונתן לו בדיוק את הסכום שאותו עני מבקש לתת. אבל, זה סכום כל כך רציני שאף פעם לא היה נותן לאדם אחד סכום כל כך גדול. הוא עושה חושבים. המחשבה הראשונה שיש כאן השגחה מופלאה, שלפני חצי שעה קבלתי סכום כזה, וכעת נכנס עני ובלי שום ידיעה מוקדמת נוקב בדיוק בסכום זה. אבל, מצד שני, עם העשרת אלפים אני יכול לשים לחם על השלחן של עשרים-חמישים יהודים שרעבים ללחם. מה עלי לעשות? להוציא את כל הכסף לעני זה, שיוכל לחתן את הבת שלו, או, לכאורה מה שהשכל יותר מצדד, לעזור לכך וכך עניים שזקוקים ללחם. זה סיפור מפורסם.

מה בסוף היה? מאד קשה, שכל אחד יחשוב מה אני הייתי עושה במקרה כזה. בסוף הוא החליט לתת הכל לעני, בגלל ההשגחה הפרטית, וגם כי זו היתה המחשבה הראשונה שלו. בדרך כלל רק צדיק יכול לסמוך על המחשבה הראשונה, כי הצדיק – כמו בספור זה – הוא כל הזמן בטל לה', ובכל מה שקורה איתו בחיים הוא רואה את יד ה'. אם כעת מישהו בא ונתן לי עשרת אלפים ומישהו בא ומבקש עשרת אלפים, ואני כלום – אני רק מעביר, הצדיק הוא צנור מעביר – קבלתי ואני נותן.

הבאנו את הספור הזה, כי לכאורה שניהם יצר טוב, אך כאשר מעמיקים רואים שבתוך היצר הטוב יש יצר טוב ויצר רע. מה היצר הרע? השכל. השכל הטוב, השכל על פי תורה, שאומר שמוטב לתת למאה אנשים לאכול היום מאשר לתת עשרת אלפים לעני שצריך לחתן את הבת.

שוב, השכל יכול הרבה מאד פעמים להיות יצר הרע נגד העל-שכלי, אבל רק אם העל-שכלי הוא מבורר, כי הכתר עצמו – שהוא על-שכלי – מכונה "תהו". אם התהו הזה לא מבורר הוא לא טוב. לדוגמה, אם נותן את עשרת האלפים לעני מתוך הפקרות (לפעמים גם המלה "הפקרות" יכולה להיות מצד הקדושה, אבל כאן אני מתכוון לא מצד הקדושה) – פשוט לא אכפת לו – לא טוב. לרבי נחום מטשרנוביל באמת אכפת ממאה האנשים הרעבים ללחם, אבל אם למישהו פשוט לא אכפת – סוג של אדישות נפשית, מאד לא טובה, שהיא בטול מסולף.

שוב, אני גארנישט, אני שום דבר, יכול להיות הבטול הכי מסולף. אני אומר שאיני שום דבר, אך באמת פשוט לא אכפת לי מאף אחד ושום דבר. לא רוצים כזה בטול. בכל מה שלומדים על בטול ושפלות לא רוצים כזה בטול, שנקרא בטול מסולף, ענוה של שקר. מתוך בטול מסולף יכול גם לתת את כל הכסף לעני – ודאי לא בכך מדובר.

בכך הסברנו שהכתר הוא תהו. יכול להיות תופעה שלילית, אבל מה הסיפור הזה מדגים? אורות דתהו, אבל בכלים דתיקון. הכלים דתיקון הם האכפתיות האמתית לכולם. אז האורות דתהו אומרים שתסמוך על המחשבה הראשונה – ה' נתן לך עשרת אלפים, העני זקוק להם, תן לו הכל. זה סיפור למופת איך צדיק אמתי פותר קונפליקט. אבל שוב, אצל הקב"ה הקונפליקט הוא הכי בסיסי שיש בעולם – להיות או לא להיות.

45.             לפני הצמצום – אתה מה שאתה רוצה

נחדד עוד יותר: כשלומדים את המאמר הוא אומר שלא רק שהרצון שתהיה מציאות הוא רצון ביֵש והרצון שלא תהיה מציאות הוא רצון באין, אלא שהרצון שתהיה מציאות הוא עצמו יש והרצון שלא תהיה מציאות הוא עצמו אין. אני אומר בקיצור – צריך לקרוא לעומק בתוך המאמר. כלומר, עצם הרצונות הם ממש דבר והפוכו – יש רצון שהוא אין אמתי ויש רצון שאינו אין אמתי. מה שהוא אומר, שמה שאתה רוצה זה מה שאתה. אם אתה רוצה ביש – אתה יש. אם אתה רוצה באין – בקדושה אתה אין. כשזה מתהפך, אחרי הצמצום, בעולם הנקודים במיוחד – אצל המלכים שנשברו – ממש הפוך. מי שרוצה באין של הזולת – הוא היש הכי גדול, ומי שרוצה ביש של הזולת – לו באמת יש בטול. אצל ה' בדיוק הפוך.

46.             ה. "משפט וצדקה"

47.             ענין חסידות חב"ד – למעט את האורות ולהרבות את הכלים – סוד שם ש-די

הנקודה האחרונה החשובה של המאמר, תחלת מה שימשיך לדבר במאמרים הבאים: הוא מדבר על הסוד של שם שדי, "שאמר לעולמו די", בו ה' הופיע לאבות – "וארא אל אברהם... באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם". בקיצור נמרץ, הוא אומר ששם שדי – "שאמר לעולמו די" – מגביל את התפשטות האור כדי להוות כלים. בדיוק הסוד שאמרנו קודם, שצריך רבוי כלים ומעוט אור – זו פעולת שם שדי.

הנקודה הזו קשורה לספור שאנחנו אוהבים לספר, על אדמו"ר הזקן לאחר הסתלקות המגיד. התכנסו כל תלמידי המגיד, ששים הגבורים, ואדמו"ר הזקן היה הצעיר ביניהם. היות שהיה התלמיד החביב ביותר על הרב המגיד מינו אותו חבריו המבוגרים ממנו להיות מזכיר האספה. הוא קם, נאם והתחנן בפני החברים שחיבים כעת למעט את האורות ולהרבות כלים כדי להפיץ את אור החסידות בכל העולם. כל הצדיקים הגדולים הם אורות בצורה מופגנת של גילוי אור – גילוי אור לזולת, גילוי אור עצמי, כמו שרואים את הצדיק מתפלל ב'אורות'. חייבים למעט את האור כדי להרבות כלים, על מנת להקנות את הדרך של הבעל שם טוב ושל המגיד לכל העולם. כך הוא התחנן, אבל אנחנו יודעים שלא בדיוק התקבל. בכל אופן, זה היה המוטו של חיי אדמו"ר הזקן, המוטו של חב"ד במשך כל הדורות.

כאן במאמר הוא אומר שפעולה זו היא של שם ש-די. הוא אומר שמתחיל מהצמצום הראשון, שה' מצמצם את האור, אבל משאיר – לשון נותר – רשימו. לצמצם את האור ולהותיר (ה"יתרו" שלנו) רשימו, נפעל על ידי שם ש-די. אחר כך הוא אומר שבעולם האצילות, לאחר השבירה, התיקון – רבוי כלים ומעוט אורות – גם נעשה על ידי שם ש-די.

48.             מכלול "משפט וצדקה"

הוא מסיים את המאמר בתיאור איך מעוט האורות ורבוי הכלים עובד בתורת הנפש, ומסביר שזה סוד "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". צריך להיות משפט וצדקה יחד. מה הפשט של משפט? שאדם צריך לשפוט את עצמו, מה המינימום לו אני זקוק כדי לחיות, ואת כל הנותר – כל היתרה, סוד יתרו – לתת לצדקה. לא שאחרי שאני מספק לעצמי את כל היתרונות שלי, שהם מותרות שלי – נותר פסול – לתת צדקה, אלא קודם עושה משפט צדק ומגיע למינימום שאני צריך, ואת כל השאר נותן לצדקה. לכך קוראים "משפט וצדקה".

"משפט וצדקה" הוא ביטוי, מכלול, מהמכלולים הכי חשובים בכל התנ"ך. המכלול "משפט וצדקה", משפט לפני צדקה, מופיע 25 פעמים בתנ"ך (22 פעמים "משפט וצדקה", יש לומר 22 כנגד 22 אותיות לשון הקדש, פעמיים "במשפט ובצדקה" ופעם אחת "ומשפט וצדקה").

49.             "צדקה ומשפט" בנשמות דאצילות ו"משפט וצדקה" אצל הבינונים

אבל יש גם "צדקה ומשפט", בסדר הפוך, ומופיע רק שלש פעמים – כנראה כנגד שלשה שרשים (שלשה ראשי ראשין) של הרעיון[22]. דוקא בפעם הראשונה, בה נאמר על אברהם אבינו, היהודי הראשון – "כי ידעתיו [שה' בוחר בו ואוהב אותו] למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"[23], הצדקה באה לפני המשפט. יש עוד פעמיים צדקה לפני משפט, והרבה פסוקים של משפט לפני צדקה. מה זה אומר לפי ההסבר שלנו (הוא לא אומר, אנחנו מוסיפים)? הוא מביא דוקא "משפט וצדקה", קודם משפט ואז צדקה, אבל אצל היהודי הראשון כתוב "צדקה ומשפט". יוצא שצדקה היא חסד ומשפט הוא גבורה. משפט הוא עבודה של אתכפיא, כפי שהוא מסביר.

מוסבר בקבלה וחסידות שהכלים נעשים מהתעבות האורות, ויש מה שקודם צריך לעשות כלים ואחר כך להכניס את האורות, שאלו הכלים שנעשים מהרשימו, ולא מהתעבות האורות. אם כן, מה שכתוב – וכך מובא ברובא דרובא – שצריך קודם להכין מערכת של כלים רחבים ולפיה נמשך האור, לכך קוראים בנין הכלים לפני בנין האורות.

רבי הלל מפאריטש, בביאורו להקדמת "דרך חיים" לאדמו"ר האמצעי, כותב ביחס לפרנסה, שכל הנשמות דבי"ע צריכות קודם לבנות כלים ואחר כך הכלי ממשיך את האור – "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה". אתה צריך לעשות כלי ("כל [אשר תעשה]") וה' ימשיך אליו אור. אבל יש נשמות גבוהות שממשיכות אור וממנו נעשה כלי. כך באברהם, היהודי הראשון, הסדר הוא "לעשות צדקה ומשפט". יש פסוק בתהלים לג ("רננו צדיקים בהוי'"), "אהב צדקה ומשפט, חסד הוי' מלאה הארץ" – פסוק של אהבה וחסד, שמקדים צדקה למשפט. הפסוק שהוא מביא "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" – קודם לשפוט עצמך ואחר כך לפזר צדקה. מי שלמעלה קודם מפזר צדקה – גם צריך לשפוט, אם ישאר בלי כלום לא טוב, אך אצלו הצדקה קודמת. מדת הבינוני, השוה לכל נפש, היא "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית".

50.             בנין כלים על ידי אתכפיא

הוא מסביר חדוש, מאד חשוב לתורת הנפש, שעל ידי אתכפיא נבנים כלים רחבים לקבל אור עליון בצורה מיושבת, שאפשר להנות מהאור (לא הייתי חושב על כך כלל). מה היא אתכפיא? כמו לא לאכול אם אני מרגיש שהאוכל הוא תאוה. לא יודע מה היה קודם בתכנית, אבל אולי היו שעורים על אוכל – החוש של חדש שבט הוא אכילה (ומחר בערב ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות כו'). עיקר האתכפיא בחסידות היא בנוגע לאוכל – לא להכנע לתאוה, "צדיק ['ועמך כֻלם צדיקים'] אוכל לשבע נפשו" ולא יותר. מי אומר שעל ידי אתכפיא בונים כלים? מה הקשר? אתכפיא היא לכאורה פעולת שלילה בנפש, ואילו בנין כלים הוא הכי חיובי שיכול להיות. כך מחבר בסוף המאמר של השבוע.

כמובן, כאן המקום להציע, שאם רוצים לעקוב אחרי השיעורים כדאי כל שבוע ללמוד את המאמר. סיום המאמר השבוע הוא בווארט שדוקא על ידי עבודת האתכפיא – סוד שם ש-די – בונים מערכת כלים רחבה, כדי לקבל הרבה צדקה מה', באופן שמתיישב ומתקבל טוב, שאפשר להנות מהאור.

נחזור למשל האכילה: אם האדם עושה בצורה נכונה אתכפיא באכילה, כנראה הוא בונה כלים – איפה? כנראה בונה כלים בגוף שלו. איני מודע לכך שעל ידי אתכפיא בונים כלים – סגולה. קורה, אבל מעצמו. אני עשיתי פעולת שליטה, מח שליט על הלב, שלטתי על עצמי, לא נתתי לעצמי לתור במובן השלילי של המלה – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – ובזכות פעולת השליטה על עצמי נבנים אצלי כלים, כדי לקבל אורות עליונים. זה חידוש מופלא, שהוא אומר בקיצור, בלי להסביר כלל – כעובדה.

51.             ו. "נים ולא נים, תיר ולא תיר"

52.             המצב מחתימת התלמוד ועד ביאת משיח – נמנום

אחרי כל זה, נחזור ונסיים בעוד משהו לגבי שרש תר: יש בארמית ביטוי שחוזר חמש פעמים בש"ס – "נים ולא נים, תיר ולא תיר". מה הכוונה? כשאדם מתנמנם הוא "נים ולא נים", רדום ולא לגמרי רדום, והוא גם "תיר ולא תיר", ער ולא לגמרי ער. מה הביטוי רוצה לומר? שיש פה מצב בינים, בין להיות ער ללהיות ישן. חז"ל דנים במצב זה – כפי שאמרנו, חמש פעמים בש"ס, פעם אחת בפירוש המשנה במסכת פסחים ועוד ארבע פעמים בפירושי דינים שונים בגמרא. רב אשי הוא האומר ומסביר ביטוי זה. חשוב לדעת, כי רב אשי הוא חותם הש"ס, ולפי השיעור הקודם הוא 'סוף רוח הקדש' (סוד "עשיה" ברביעיה רשימה-חקיקה-חציבה-עשיה) – מבוא לעולם שאנחנו חווים.

אם בטוי מובהק של רב אשי הוא "נים ולא נים, תיר ולא תיר", אפשר ללמוד מכך שזה המצב של כל הדורות אחריו עד ימינו אנו ועד לערנות החדשה של ביאת המשיח (התלוי בפקיחת עינים, כמו שמדגיש הרבי). הכלל הגדול אצלנו הוא שכל ה'לומדות' של חז"ל וכל המחלוקות שלהם הם בנוגע למצבי בינים, מצבים של ממוצע (באנגלית יש בטוי, כמו בין השמשות). כל הבעיות, גם הבעיות בנפשות, הן בעיות של בין השמשות. מכל הבעיות האלה, אין יותר מובהק מ"נים ולא נים, תיר ולא תיר", שהרי ערנות היא מצב של יום ושינה מצב של לילה ("לא אברי לילה אלא לשינתא"). אם יש מצב בינים בנפש, הוא ממש בין השמשות. הרמז שרב אשי טבע מטבע זו הוא סימן שהוא כאן אומר לנו שזה המצב שלנו כעת, עד ביאת משיח צדקנו.

53.             מתנמנם כער בפסח ובמגילה (וירידת הדורות) ומתנמנם כישן ברוק תפל

יש שלשה מצבים – ער, מתנמנם ("נים ולא נים, תיר ולא תיר"), ישן. למה חשוב להלכה? יש דברים שאם אתה ישן משהו נאסר. לדוגמה, המשנה שהיא מקור סוגיא זו אומרת שאם יש חבורה שאוכלת קרבן פסח – היום אכילת אפיקומן בתוך הסדר – אם ישנת תוך כדי אכילת האפיקומן אסור לאכלו יותר. אבל מה קורה אם רק התנמנמת? בהלכה זו כתוב, כך אומר רבי יוסי וכך פוסק רבה בגמרא וכך נפסקה ההלכה, אם אתה במצב של "נים ולא נים, תיר ולא תיר", מותר להמשיך לאכול.

עוד לפני פסח יש קריאת המגלה בפורים. גם כתוב אותו דבר. הרי כל הענין של פורים הוא להתעורר (מהמצב של "ישנו עם אחד וגו'", "ישנו" לשון שינה, כמבואר בחז"ל). צריך לקרוא את מגלת אסתר – רצוי כמובן לקרוא כשאתה ער. אם ישנת, אם שתית יותר מדי לפני קריאת המגלה – לפי המנהג לא שותים לפני שקוראים את המגלה, כי יש בעיה שאולי לא תוכל לקרוא – אם אתה קורא ישן, אתה לא יוצא ידי חובה. אבל אם אתה קורא במצב של "נים ולא נים, תיר ולא תיר", כתוב בגמרא שאתה יוצא. אבל המרדכי בשם ירושלמי, וכך פוסק המחבר – לכאורה כנגד הרמב"ם, מאד חשוב – שמדובר רק בקורא. אם הקורא מנומנם הוא יוצא, אבל אם השומע את קריאת המגילה מנומנם הוא לא יוצא. הרמב"ם לא מחלק כך, אבל השו"ע כן מחלק לפי אחד מחשובי הראשונים (המרדכי).

זאת אומרת שיש קצת ירידת הדורות, קצת יותר ישנים. ירידת הדורות היא יותר לכוון השינה (יותר שקיעה בחשכת הגלות "'אני ישנה' בגלותא"). אמרנו שיש שבעה דברים שמעבירים את הכתם. הראשון ביניהם נקרא "רוק תפל"[24]. מהו רוק תפל? שאדם אכל לפני השקיעה, ומהשקיעה לא טעם מאומה, וגם הלך לישון ישן חצי לילה, קם לפנות בקר, ושלש שעות בלי לדבר הרוק שלו הוא רוק תפל, והוא חומר ניקוי מצוין. הוא חומר הניקוי מספר אחד, הראשון מבין שבעת הדברים המעבירים את הכתם. אבל, אם לא עשית בדיוק כך הרוק שלך לא שוה שום דבר. שוב, לא לאכול לילה שלם, וכן לישון, ולקום ולא לדבר הדבור מקלקל את הרוק התפל. מה לגבי נמנום? שם הפוך כתוב שם שלנמנום יש דין שינה. בכל הפעמים חוץ מזאת לנמנום יש דין ערנות, וכאן למתנמנם יש דין ישן (שאזי הרוק הוא אכן רוק תפל).

54.             ער-מתנמנם-ישן – עולמות בי"ע

איך נכוון את שלשת המצבים של ער-מתנמנם-ישן? הם ודאי כנגד שלשת העולמות התחתונים. אדם ער בעולם הבריאה – עולם של חושים מפוכחים, של שכל, גם לשון הסתכלות (תיר לשון לתור, כמו שלמדנו בתחלה ש-תור שייך לשכל); מתנמנם בעולם היצירה – עולם של רגש. יש אחד שחי בעולם הרגש שלו, שהוא עולם של נמנום – "נים ולא נים, תיר ולא תיר"; יש אחד שאין לו עולם של רגש, ולא של שכל בהיר וערני, אלא רק עולם של מעשה יום-יומי – גם אם מדובר במעשים טובים, הם על דרך "מצות אנשים מלומדה". הוא יכול לעשות הכל בשינה גמורה, נפשית – כל המצוות, וודאי דברים שאינם מצוות. כל שגרת החיים היא מצב של שינה, עולם העשיה – "אף עשיתיו", "אף" מפסיק הענין (ועד שבשנתו העמוקה הוא נוחר מהאף כו').

בדרך כלל המתנמנם, הממוצע, עולם הרגש – יש לו דין של ער. רק במקרה אחד, של רוק תפל, יש לו דין של ישן – ודוקא למעליותא, כי אז עושה מהרוק התפל שלו חומר ניקוי מובהק כנ"ל.

55.             לתור-להעיר את הארץ

יש שני פירושים רבי חיים ויטאל ב"עץ הדעת טוב" וספר החסידות "נעם מגדים" שאומרים (מסתמא בלי לדעת זה מזה) שתפקיד המרגלים לתור את הארץ (תיקון חטא המרגלים, המציאות שלנו בארץ היום) פירושו להעיר את הארץ, מלשון תיר. קודם אמרנו שלתור את הארץ היינו להחדיר בה מבט תורני, לתת מבט תורני על כל מה שמתרחש בארץ. יש עיתון "הקול היהודי", וכל עיתון רוצה לדווח על מה שקורה בארץ, אבל לתת מבט תורני על כל המתרחש זה חידוש נפלא, הלואי שהקול היהודי יזכה לזה.

אבל הנה, עוד פירוש מה ה' רצה ב"לתור את הארץ" לכתחילה (והמרגלים לא עשו) להעיר את הארץ. הארץ ישנה, היא היתה בידי הכנענים, והם הרדימו את הקדושה הטבועה בארץ ישראל. כל הקדושה היתה בתרדמה קומה, התעלפות עמוקה ומה היה תפקיד המרגלים "לתור את הארץ"? מלשון תיר, להעיר, לעורר את הארץ מהשינה.

56.             טיול ותיור

אמרו קודם שאולי תנועת נוער צריכה לעשות טיולים. נכון. נדבר רגע על טיול. האם יש קשר בין תר ל-טל, בין תיור לטיול? במבט שטחי לא, אבל באותיות הלשון ת ו-ט מתחלפות (בפרט ת ו-ט שהן הקרובות מאד בהיגוי, וכן מצאנו בהרבה מקומות, וכמו שלמדנו באחד השיעורים[25] על צבת וצבט) ובאותיות למנר מתחלפות ר ו-ל, ונמצא שכמה שנשמע שונה, לתור ולטייל אותה לשון.

כשאני נוטל ידים אני מברך "על נטילת ידים". הרבה שואלים על הלשון "נטילת ידים" מה משמעות הנטילה כאן. יש מפרשים על שם הנטלה, הכלי בו נוטלים. יש פירוש, בחסידות, על שם הרמת הידים – להרים את הרגש לראש, לשכל. אבל כעת אפשר לפרשת נטילת ידים מלשון נתירת ידים – נקיון הידים (מלשון נתר). שוב, טל ו-תר מתחלפים.

רבי נחמן דבר על טיול בספרים. לפני שבוע[26] למדנו שהמלה ספר עצמו משמע מסע וטיול. הרבי רצה "בית מלא ספרים", ואפשר כל פעם להוריד ספר ולטייל בו. היום התרבות היא של כיף. "תורה מלשון הוראה" היא דבר מאד רציני, אבל תורה מלשון תיור וטיול היא כיף. פנימיות התורה היא תיור, טיול בפרדס, עוד לא הוראה.

57.             להעיר את הארץ כנגד התקשורת המרדימה

שוב, יש פירוש בשני ספרים חשובים שתפקיד המרגלים היה להעיר את הארץ. גם היום, אם עושים תנועת נוער ובאמת צריכים לעשות טיולים לשם מה? לא רק כדי להנות מהנוף היפה, ולא רק לקיים את המצוה של הליכת ד אמות בארץ ישראל (ולהכיר את הארץ) התפקיד העיקרי הוא להעיר את הארץ. גם היום, יש אנשים שדואגים להרדים כמו שבבית חולים אפשר להזריק תרדמה יש תקשורת שבכל הכח מרדימה את הארץ. מה התפקיד שלנו? מה תפקיד הנוער? נוער לשון נעור, לשון ער. תפקידו הוא "תיר", להעיר את הארץ גם את האדמה, הנתר, אבל בעיקר את האנשים שיושבים על הארץ, היהודים בארץ, להעיר אותם. באמת צריכים לעשות הרבה טיולים, להגיע לכל מקום, כדי להעיר את הארץ ואת יושבי הארץ.

58.             סגולה לגילויים במצב של נמנום (בספרים ואצל רבי אשר פריינד זצ"ל)

נסיים: מה קורה במצב של "נים ולא נים, תיר ולא תיר". יש ספר חשוב שנקרא ספר חרדים, שהיה שמש בבית הכנסת של האר"י הקדוש – צדיק גדול מאד – שמביא בספרו כזה סיפור:

הוא מביא בשם רבינו יצחק דמן עכו, אחד מגדולי המקובלים, שהוא עצמו שמע מרבי יוסף ג'יקאטליא (היו שנים, כנראה מדובר בקדום), שספר על עצמו, שפעם אחת הוא חלה ונטה למות. היה חולה אנוש, ואז הגיע למצב בנפש – כך כותב בספר – של "נים ולא נים, תיר ולא תיר". במצב זה ראה שני אנשים ששוקלים את המעשים שלו – אחד שוקל את המעשים הטובים שלו והשני שוקל את המעשים הרעים שלו. יצא בסוף שמעשיו שקולים – אותו דבר – כך ראה במצב של "נים ולא נים, תיר ולא תיר". כשהתעורר קרא למישהו ובקש מיד תפלין. במצב שהיה כנראה פטור על פי דין מתפלין – עשה "מבצע תפלין" על עצמו, אולי אסמכתא למבצע תפלין של הרבי – ומיד התחיל להרגיש יותר טוב, ואז לאט לאט התרפא לגמרי. מסתמא הניח תפלין של רש"י, אבל כדי להעיר את הארץ צריכים רבינו תם.

לומדים מהספור כמה דברים, הראשון שסגולה להתעורר – להמשיך מוחין – היא הנחת תפלין. בארץ ישראל המבצע העיקרי להמשיך מוחין כדי להתעורר הוא תפלין דרבינו תם – דבר ידוע אצלנו. בכל אופן, דוקא במצב הנפשי של בין השמשות יש סגולה לחוות חויות על טבעיות (מה שנקרא חויות מיסטיות).

נספר (באופן יוצא דופן) סיפור שחויתי בעצמי (לא הרבה מספרים): כולם ודאי שמעו על הצדיק הגדול, הירושלמי, רבי אשר פריינד. כשהייתי נוסע איתו באוטובוס בירושלים (היינו נוסעים יחד באוטובוס אגד), ושואל אותו איזו שאלה, הוא פשוט התחיל להרדם – ישב לידי ונמנם, צדיק יושב שם לידי ומתחיל להרדם – ובדיוק כשהגיע למצב של "נים ולא נים, תיר ולא תיר", אמר את התשובה שלו. כך אצל הרבה צדיקים, אבל זה סיפור אישי – הוא לא היחיד. הרבה צדיקים יכולים דוקא להגיע למצב הזה, ובמצב הזה 'לתקשר' (מלה שאומרים היום, ואנחנו לא אוהבים אותה כל כך, בגלל ההקשרים השליליים שלה, אבל כאן בקדושה, מתוך בטול בנפש, להיות פתוח לשמוע מסר אלוקי אמתי).

59.             גילוי האצילות במקום הממוצע (עולם היצירה)

למה יש כזו סגולה בנמנום? אמרנו קודם שמצב זה הוא מצב בינים, עולם של רגש – עולם השכל האמתי הוא ער, ועולם זה מתנמנם, עולם השכל הוא "תיר" לגמרי וכאן "נים ולא נים, תיר ולא תיר", ועולם העשיה ישן לגמרי. למה דוקא במצב של עולם היצירה, עולם של רגש, ניתן לקלוט מסרים על-טבעיים, על-אנושיים, יותר גם מהעולם המפוכח של השכל? היא הנותנת, כך כתוב בחסידות ששרש האהבה הטבעית שבלב – אהבה רגשית, אהבה של עולם היצירה – הוא באהבה המסותרת של עולם האצילות. היות שבין השמשות הוא ממוצע, שרשו של כל ממוצע חייב להיות יותר גבוה משני הדברים שהוא מחבר, לכן מי שזוכה יכול להגיע לחוית האצילות העליונה – הבטול האמתי, כמו שהרבי מסביר במאמר – המדרגה של הרצון בהעדר המציאות, גילוי האלקות לפעול בטול במציאות. אם עולם הבריאה הוא ער ועולם היצירה מתנמנם ועולם העשיה ישן, מה הוא עולם האצילות? יש מצב בנפש יותר מער. מה יכול להיות יותר מער? ער הכי טוב, למלאכים קוראים "עירין קדישין", "עיר וקדיש מן שמיא נחִת" (דרשו על הבעל שם טוב) – ער וקדוש, סימן שיש קדושה בערנות. אבל גם בקדושה גופא יש "קדוש" ויש "קדש" עליון, עצם הקדש.

60.             אצילות – בטול במציאות – ער בעל כח להעיר

מה יכול להיות יותר מער? ער פירושו שיש עדיין רצון במציאות. ער אינו רצון להעדר המציאות, אלא להיות מפוכח במציאות. למעלה ממנו יש בטול המציאות, התפשטות הגשמיות. אז ודאי הוא ער, בדרגה אחרת לגמרי – ער בדרגה כזו שמסוגל להעיר את כל מי שנמצא בעולמות התחתונים. מי שער בעולם הבריאה, אין מכך ראיה כלל וכלל שמסוגל להעיר מישהו אחר שישן (למטה בעולם העשיה – "אף עשיתיו"). אמרנו שתפקיד המרגלים, שהם נשמות דאצילות, הוא להעיר את העולם, להעיר את הישנים. לשם כך צריך להיות בבחינת אין, ער עליון, ער של אצילות, שיכול להעיר.

שוב, אצלו בעצמו מאיר הרצון בהעדר המציאות, והוא מסוגל להעיר את המציאות התחתונה ולקיים את בטול הגזרה של עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה – החדוש של מתן תורה, חבור אצילות ובי"ע, כפי שמסביר במאמר. החדוש של מתן תורה הוא שעולם האצילות יכול להאיר למטה (הגילוי של "אצילות איז אויך דא", כפי שהתבטא הרב המגיד). לסיכום:

אצילות

ער בעל כח להעיר (אין)

בריאה

ער

יצירה

מתנמנם

עשיה

ישן

בכך נסיים, נבקש מה' שתהיה לנו המעלה של תיר לגמרי, להיות ער לגמרי, וגם אם יש מעלה במנומנם – שאפשר במצב זה לחוות מצב יותר גבוה – שגם יהיה לנו. שוב, אנחנו ישנים. אם היה פה נגינה היה הכי מתאים לשיר, כמובן, "תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק" מאד, ולהגיע למצב של "נים ולא נים תיר ולא תיר" כבר מדרגה גבוהה. כל שכן לעלות יותר גבוה. שה' יעזור שיהיה חמשה עשר בשבט שמח, שנזכה להדבק באילנא דחיי.



[1]. "ואתה תחזה" = 832 = לב (כבוד) פעמים הוי' = ד פעמים יצחק = ארץ ישראל (מבין האבות דוקא יצחק אבינו התעצם עם ארץ ישראל ביותר, לעולם לא יצא את הארץ, בצווי ה' בהיותו "עולה תמימה") = אור הכתר וכו'. ללמד שבזכות תיקון המשפט בישראל, התלוי בדיינים ראויים המתמנים על ידי משה רבינו (שבדור), זוכים לישוב ארץ ישראל ולגילוי אור הכתר, הגילוי של "ישת חשך סתרו" שעל ידי יתרו חתן משה דוקא, כמו שיתבאר בפנים. הערך הממוצע של כל אות של "ואתה תחזה" = מדין (כאשר הערך הממוצע של כל אות של מדין = הוי' ב"ה), מקומו של יתרו (כהן מדין), לשם הגיע משה, לתקן את קליפת מדין (המנגדת לחכמה דקדושה [סוד "הוי' בחכמה"], שרש נשמת משה) על מנת לגאול את עם ישראל ממצרים ולהוריד תורה לישראל כו'.

    "ואתה תחזה" במילוי: וו אלף תו הא תו חית זין הא = 1432 = 4 פעמים משיח (חלק המילוי של "ואתה תחזה" מעלה את יצחק למשיח). היות שיצחק = בן יוסף, נמצא ש"ואתא תחזה", 832, עם המילוי, 1432, עולה 4 פעמים משיח בן יוסף.

    "ואתה תחזה" כל תבה בהכאת אותיות = 124000 = 248, אברהם ("ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"), פעמים 500, "פרו ורבו" = 200, קדמון (עצם) פעמים 620, כתר = 250, נר, פעמים 496, מלכות, ודוק.

[2]. איתא בכתבי האריז"ל שיתרו משרש קין ומשה משרש הבל. וזה מה שאמר יתרו למשה "נבל תבל וגו'" (לשון הבל), שהרי רוב הדינים הם בין נשמות משרש קין, מדת הדין, ואינך יכול לדונם לבדך, ללא סיוע של עוד דיינים שביניהם יש גם נשמות משרש קין.

[3]. ח"ב סח, ב.

[4]. זה לשונו (באופן חלקי):

"בטמירו דטמירין אתרשם רשימו חד דלא אתחזי ולא אתגליא וכו' ההוא רשימו איהו זעיר דלא אתחזיא ולא אתגליא כו' ההוא רשימו בעא לאתחפיא גרמי' כו' ההוא היכלא אפיק לי' מגרמי' ומתח לי' במתיחו רב וסגיא לכל סטרין כו' פתח לי' חמשין תרעין לגו בגו אתטמר ואתגניז ההוא רשימו, כיון דאתגניז בי' ועאל בגוי' אתמליא נהורא, מההוא נהורא נבעין נהורין וניצוצין נפקין כו' בההוא יריעה אתחפייא ההוא היכלא, מני' אשגח וחמא לכלא כו' איהו אשגח תדיר לאנהרא לתתא מגו נהירו דההוא רשימו, ההוא סכלתנו חכמתא טמירתא רעו דרעותין הוי גניז וטמיר ולא אתגלייא קיימא ולא קיימא בריך הוא מטמיר דטמירו בריך הוא לעלם ולעלמי עד אמן".

עיין במק"מ פירוש התוספתא. אמנם מהו שייכות דהתוספתא הכא. גם למה זה תוספתא דוקא. ולא זהר או סתרי תורה וכדומה. ואולי יש לפרש שזה יהיה ביאור על ענין יתרו ומה ששמע את כל אשר עשה אלקים כי הוציא הויה כו', והיינו כי השם דיתרו הוא ע"ש יתרון האור מתוך החשך, שעפ"י פשוט הוא מה שיתרו היה מתחלה עכו"ם וכומר שהיה בחשך, ואח"כ שמע ונתגייר שנעשה בחי' אור והוא יתרון האור מן החשך שהחשך נתהפך לאור וע"ד והויה יגיה חשכי. אמנם יתפרש ג"כ החשך למעליותא, והוא החשך קאי על עצמות אוא"ס בחי' כתר עליון שהוא בחי' ישת חשך סתרו. ונק' חשך שהוא למעלה מהשגה טמיר ונעלם ויתרון האור מן החשך הוא מה שיצאו ונתגלו הספירות שמחכ' ולמטה מן החשך וההעלם דכתר, והיינו ענין שם אלקים ושם הוי', שם אלקים שהוא בחי' העלם וחשך הוא בחי' כתר עליון. עיין בלקו"ת בהביאור דכי כארץ תוציא צמחה ושם הוי' רומז על הספירות שמחכ' ולמטה, שיצאו ונמשכו מבחי' כ"ע. וזהו את כל אשר עשה אלקים כי הוציא הוי', פירוש שאלקים בחי' כתר הוציא את הוי' בחי' הספירות שמחכ' ולמטה, וי"ל מה ששם אלקים הוא בכתר הוא בח"ס דא"א ששם הוא גבורה דעת"י. ועיין בע"ח שער א"א פי"א. זהו שהוא בחי' חשך והעלם. כי הרי נק' סתימאה, ושם מתבררים הניצוצין דתהו שהם ג"כ בחי' חשך כמ"ש והארץ היתה תהו ובהו וחשך, והם ג"כ בחי' שם אלקים כי תהו היה בסוד שם אלקים מתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, ומהניצוצין הנבררים דתהו הוציא ח"ס הספירות דתיקון שמחכמה ולמטה שהוא שם הויה דתיקון [...].

[5]. וכידוע הרמז ש"יתרון האור" = חשך מלא: חית שין כף (שעולה חשך ענן ערפל, וגם משיח מלא: מם שין יוד חית), וד"ל.

[6]. רק הר"ת – "וישמע... עשה... הוציא..." = אנכי, המלה הראשונה של מתן תורה, "אנכי הוי' אלהיך וגו'", של פרשתנו! שאר האותיות – "וישמע... עשה... הוציא" = 832 = "ואתה תחזה" וכו' כנ"ל! יש בשלשת הפעלים 13 אותיות (ב"חן" של ה-ג-ה, סוד "כלינו שנינו כמו הגה" = תורה = הגה פעמים בטול; "כלינו... כמו" = יעקב [יד פעמים הגה], "שנינו... הגה" = משפט [גל פעמים הגה], סוד "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", וכפי שיבואר לקמן). האות האמצעית היא ה-ש של "עשה" כאשר שאר האותיות מסביב = 613, תריג מצות התורה (הערך הממוצע של יתר ויתרו, כפי שיתבאר). 13 = בראשית במספר קטן = יתרו במספר קטן. "וישמע... עשה... הוציא" במספר קטן = 58 (חן במ"ה) = יתרו במספר סדורי!

[7]. הכל נכלל בשם "יתרו" (שבו יתרון על כל שאר שמותיו), שפרשתנו נקראת על שמו דוקא. יתרו הוא כפולה של ז: יתרו = ז פעמים פח, בסוד כללות ז מלכין קדמאין דמיתו – "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו", היינו יתרו שנמלט משם (וכן הוא נקרא פוטיאל על שם שנפלט מעבודה זרה, כך איתא במכילתא), כך מסביר רבי לוי'ק בפירושו לזהר. בפרשתנו, פרשת יתרו, השם יתרו מופיע ז פעמים – הכל בראשון-כהן (התיקון של יתרו כהן מדין), בשני ושלישי שם הוא מיעץ למשה (ומותיר פרשה בתורה) הוא לא נקרא בשמו רק מתואר כ"חתן משה". עד כאן הוא מוזכר בתורה בפרשת שמות, לראשונה בשם רעואל ("ותבואנה אל רעואל אביהן", שעל פי פשט היינו יתרו, אב ל-ז בנות, אף הן כנגד ז מלכין קדמאין, כמפורש בביאורו של רבי לוי'ק לזהר), ואח"כ כיתרו-יתר-יתרו (ס"ה 4 פעמים בפרשת שמות: רעואל יתרו יתר יתרו = 7 פעמים רעואל! רעואל היינו הנקודה האמצעית של תריג, הערך הממוצע של יתר-יתרו; הוא תיקון של רעואל בן בשמת – בן עשו. אח"כ יש עוד שני רעואל, יהודים, בתנ"ך. חז"ל דורשים שיתרו נקרא רעואל על שם שנעשה ריע לאל), ובפרשת וארא בשם פוטיאל – "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל". נמצא שהשם יתרו, השם העיקרי, מוזכר 9 פעמים בכל התורה (ובכל התנ"ך), ב פעמים בפרשת שמות ו-ז פעמים בפרשת יתרו, בסוד "יתר [השם שמופיע פעם אחת בפרשת שמות] הבז" הנאמר במלחמת מדין (שמשם יתרו – כהן מדין), ובסוד "מהר שלל חש בז" (שם של מלך המשיח).

    כל ז שמותיו של יתרו: יתר יתרו רעואל חבב חבר קין ("וחבר הקיני נפרד מקין", השם המקורי הוא קין, והוא גלגול של קין בן אדם הראשון כמו שכתב האר"י) פוטיאל = 2051 = 7 פעמים 293 (אדם אברהם) = ישראל במספר קדמי! הר"ת = 416 (יצחק יצחק, חצי "ואתה תחזה"), כפולה של 13, ואילו הס"ת = 518, כפולה של 7 (7 פעמים עד), כידוע הכלל בזה.

[8]. גם חבב וחבר קרובים (ב ו-ר מתחלפות) ודומים גם במשמעות (במכילתא: "חובב שהיה חביב למקום... חבר שנעשה כחבר למקום", החבר הטוב הוא האדם החביב ביותר), ובפרט בהעיר ש"חבב בן רעואל" ר"ת חבר, ודוק.

[9]. "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" ופירש"י "'למען אנסנו הילך בתורתי'. אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט [היות שמצוה להותיר בשבת כדלקמן]" – רמז נאה לקשר בין תורה לנותר, שניהם משער תר. ובהמשך: "ויאמר משה אלהם איש אל יותר ממנו עד בקר. ולא שמעו אל משה ויותרו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש ויקצף עלהם משה". רק בשבת נאמר "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. ויאמר אלהם הוא אשר דבר הוי' שבתון שבת קדש להוי' מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר. ויניחו אתו עד הבקר כאשר צוה משה ולא הבאיש ורמה לא היתה בו". נמצא שבשבת אין איסור נותר ביחס למן, אדרבה מצוה להותיר עד הבקר ("ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר" וי"ל שמצות "הניחו לכם למשמרת" נכללת ב"שמור את יום השבת לקדשו"; "הניחו [= בעז] לכם [= יכיןיכין בעז, שני העמודים שהעמיד שלמה במקדש = 169 = 13 ברבוע] למשמרת עד הבקר" = 1560 = כלי פעמים הוי'. יש כאן 5 תבות, ממוצע כל תבה = 312 = חדש [יב צירופי הוי' וכו'], ו-20 אותיות [יחס מושלם של א:ד כנודע], ממוצע כל אות = 78 = לחם, ג פעמים הוי' כו' [יש כאן 10 פעמים לחם משנה, 10 פעמים יוסף, לשון תוספת ע"ד השרש יתר]. הס"ת = 650 = 5 פעמים 130, עין-סיני-סלם, ראשי ואמצעי התבות = 910 = 7 פעמים 130, ודוק). והנה "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" ו"לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל". וזהו הרמז שהתורה ניתנה בפרשת יתרו, ללמד שבשבת מצוה להותיר (אין בשבת סרח העודף, סרח ע"ד "וירם תולעים ויבאש", אלא "ואת כל העדף הניחו וגו'", "ואת כל העדף" = יתרו!).

[10]. חץ יתר קשת (ר"ת חיק, סוד "אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא") = 1508 = חן פעמים הוי' ("ונח מצא חן בעיני הוי'"; חץ-יתר-קשת באתב"ש: סה מאג דבא = חן חן, חלק 1 ב-אחד [13 = חן במספר קטן] של חץ יתר קשת!). הקשת סוד האות ברית קדש שיורה (טיפין דזרע קדש) כחץ (ידוע מרבי אברהם אבולעפיא שיורה כחץ סוד כח היוצר). כח היורה היינו סוד היתר, משער תר אך קרוב לשרש ירה, השרש העיקרי של תורה, לשון הוראה.

[11]. יתרת הכבד חצר הכבד טרפש הכבד סרעפת = 2800. יש כאן 7 תבות, הממוצע = 400 = ת, תכלית ושלמות הא-ב, כ ברבוע. יש כאן 28 אותיות, הממוצע = 100 = ק = י ברבוע. יש לומר שארבעת השמות הם "סוד הוי' ליראיו" לפי הסדר הנ"ל, וד"ל.

[12]. "יתר עשה גאוה" = 1000, הלעומת זה של אותם אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה. יש כאן 10 אותיות, ממוצע כל אות = 100 = 10 ברבוע = "על יתר עשה גאוה", ודוק.

[13]. מתח סוד מת חי. יותר או פחות מדי מתח – מת, מתח במדה נכונה – חי.

[14]. חגב ברבוע פרטי = 77 ובהכאת אותיות = 48, יחד = 125 = נמלה!

[15]. יש ארבעה מיני חגבים טהורים: ארבה סלעם חרגל חגב, ר"ת = 77 = ס"ת = חגב ברבוע פרטי! במספר קדמי (משולש פרטי) חגב = אדם ("והיינו בעינינו ['אדם אתם'] כחגבים"). חגב אדם = חן ("ונח מצא חן בעיני הוי'") ובהכאה פרטית = יפי ("שקר החן והבל היפי – אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן ויפי שלה) – יפי = י ברבוע וחן = ג (ג"ר) ברבוע ו-ז (ז"ת) ברבוע, סוד חלוקת ה-י (י"ס) ל-ג ו-ז, כידוע בכתבי האריז"ל בסוד מט-ט. חגב אדם כל אחד בהכאת אותיות = ארבה! ארבה = 16 פעמים חגב, יחד = 221, מספר ההשראה ה-יא = אחד (חגב) פעמים טוב (אחד באטב"ח כנודע). סלעם חרגל = 441 = 21 ברבוע (סוד "אהיה אשר אהיה") = אמת ("תתן אמת ליעקב" – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"). 221 היינו הנקודה האמצעית של 441!

[16]. "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני" = 3321 = 41 (הנקודה האמצעית של 81) פעמים 81, אנכי. בדבר הראשון, המתחיל "אנכי" – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – יש 41 אותיות. הראש וסוף (סימן הפסוק) – אותיות אם = 41. "אנכי הוי' אלהיך" = 173, המספר הראשוני ה-41, ודוק היטב.

[17]. "אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית". מצוה להדמות אליו יתברך. כאשר אדם כותב ספר (או מאמר או שיר – "כתבו לכם את השירה הזאת") ומכניס את כל כולו למלה הכתובה, יש בזה תיקון גדול לפגם הברית.

[18]. חמר נקוי ר"ת חן = אור אור = אור-אין-סוף וכו', וד"ל.

[19]. "אם נותרתם כתרן וגו'" – לשון נופל על לשון, "נותרתם כתרן", שניהם משער תר, ולפי הסברנו כאן המשכה מחסד ליסוד.

[20]. "כי בא ישראל דרך האתרים" = "בראשית... ישראל", התבה הראשונה והתבה האחרונה של תורתנו הקדושה, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". נמצא ש"בראשית" = "כי בא [ישראל] דרך האתרים", אך "'בראשית' – בשביל ישראל", בשביל ישראל נברא העולם, שישראל דוקא יודע את סוד הביאה דרך האתרים, וד"ל.

[21]. ש"ק פרשת בשלח.

[22]. סך הכל יש 28, כח, פעמים בתנ"ך המכלול של "צדקה" ו"משפט". הערך הממוצע של צדקה משפט = שדי, מתאים מאד להמבואר כאן במאמר. הגימטריא המלאה של כל 28 הפעמים עולה 17766 = בטול פעמים חשמל (משולש זך) שעולה כח פעמים צדקה משפט ועוד 182 = יעקב, ז פעמים הוי' – "צדקה ומשפט ביעקב אתה עשית". והנה, ה-28 מתחלקים ל-3 צדקה ומשפט ו-25 משפט וצדקה – 3 ברבוע ועוד 25 ברבוע = 634 = "צדקה ומשפט"!

[23]. "דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט" = 1690 = הוי' פעמים אדנ-י (10 פעמים אחד-אהבה ברבוע).

[24]. רוק תפל סוד שפלות בנפש (אותן אותיות, כאשר רק = ש). רוק = ג פעמים אמונה, תפל = ה פעמים אמונה (כידוע ששפלות = ח פעמים אמונה, "נעוץ סופן בתחלתן וכו'"). והיינו לרמוז ששבעת הדברים המעבירים את הכתם ("רוק תפל, ומי גריסין, ומי רגלים, ונתר, ובורית, קמוניא ואשלג") הם בסדר מלמטה למעלה, החל מרוק תפל כנגד המלכות, שפנימיותה שפלות, ודוק.

[25]. שיעור כ"א טבת, פ"ג.

[26]. שיעור אור לז' שבט, בסופו.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com