חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר כט) - כא טבת תשע"ב הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

שיעור שבועי

(בשעה שהקדימו תער"ב - מאמר כט)

כא טבת תשע"ב

לחיים לחיים. בעוד כמה ימים ההילולא של אדמו"ר הזקן. ננגן אחד הניגונים שלו.

א. תשובת הכלל – לעלות לדרגת "תמתי"

ניגנו "קול דודי".

אחותי-רעיתי-יונתי – תיקון הפרט במעשה, ברגש ובשכל

כתוב שעם הניגון הזה אדמו"ר הזקן היה עושה בעלי תשובה. כיון שבזמן האחרון אנחנו מדברים על תשובת יחיד ותשובת צבור, קשור לתנועה שלנו, שצריכה להיות תשובה של צבור, של כל עם ישראל יחד, "לתקן עולם במלכות שדי" בארצנו הקדושה ובכל העולם, ננסה להתבונן איך בניגון הזה – במלים "קול דודי וגו'" – יש את הממד של תשובת היחיד, הפרט, ושל תשובת הכלל, הצבור. אפשר לומר שכל שלש המדרגות הראשונות, "אחֹתי רעיתי יונתי", הן דרגות של יחיד – "אחתי" תיקון המעשים, "סור מרע ועשה טוב"; "רעיתי" תקון הרגש, הלב. במאמר של השבוע מבואר שהנותן פרוטה לעני מתברך ב-ו ברכות והמפייסו ב-יא ברכות, והוא מסביר שחלק מהמצוה הוא תיקון הלב – שרגשות הלב יהיו כלים לגילוי אור עצמי של הקב"ה, זו בחינה של "רעיתי"; "יונתי" תיקון השכל, וכמו שנסביר בהמשך את מעלת תיקון השכל על תיקון הרגש.

תיקון הכלל – "תמתי" – תיקון הצבור נעוץ בתיקון המעשה

המדרגה הרביעית היא "תמתי", "תאומתי", "כתר אחד לשניהם" – רצון אחד לשניהם. רצון אחד ל"מלכא" ולמלכות שלו, כנסת ישראל. "שוין בקומתן" היינו שרצון המלך ורצון העם זהים – זו תשובה של צבור, לכך אנחנו מצפים ומאחלים לעצמנו, שנזכה לדרגת "תמתי". שהמלך והעם יהיו בדיוק בראש אחד, ברצון אחד, "עושין רצונו של  מקום", וממילא יש כל הזמן יחסי גומלין בין המלך לבין העם, בין המלך ל"תמתי". היות ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", ומודגש על פי פשט בכך שחז"ל דורשים "תאומתי" – הדרגה הכי גבוהה של "אחֹתי", אחוה, תיקון המעשים (נה"י) קשור לתיקון הרצון (כתר אחד לשניהם) – פשוט ש"הא בהא תליא", שהדרגה של "סור מרע ועשה טוב" מתקשרת לתשובת הצבור.

כח הצבור – פדיה בשלום

הדבר קשור למאמר של השבוע, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". חז"ל אומרים שכל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. בסוף המאמר מסביר הרבי שהכוונה לפדית המלכות מבין האומות, וזה נעשה בזכות תורה וגמ"ח – המשכה מלמעלה למטה. תפלה לכאורה היא העלאה ממטה למעלה, ולכן "שעת צלותא שעת קרבא" – לא פדיה בשלום, אלא בדיוק ההפך, עבודת התפלה היא מלחמה (כמו שנסביר בהמשך במאמר). בכל אופן, הוא מסביר במאמר שמי שזוכה להתפלל עם הצבור – שיש אחדות, "תמתי" – או אצל נשמה כללית (כמו דוד המלך), גם תפלת היחיד שלו היא תפלת צבור (תוספת חשובה ביותר), אז גם התפלה היא פדיה בשלום. אנחנו מאחלים לעצמנו שכל הפדיות שאנו זקוקים להן, כל הגאולות והישועות, תהיינה בשלום. באיזו זכות? יש דבר שמצד עצמו דורש מלחמה, תפלה, אבל אם יש צבור יחד – צבור בדרגה של "תמתי" – גם זה בשלום. שוב, הבסיס הוא "אחֹתי" והשיא "תמתי". עם ההתבוננות הזו אפשר לשיר את הניגון עוד פעם. כתוב שאדה"ז רצה שישירו את הניגון שלש פעמים. בדרך כלל אין לנו סבלנות לשיר שלש פעמים, לכן שרים פעמיים לכל היותר, אבל היום נקיים את ההוראה שצריך לשיר שלש פעמים.

נגנו "קול דודי". לחיים לחיים.

ב. הזהר על הפרשה – פתיחת ה"רעיא מהימנא" במצות ידיעת ה' בכלל

תחלת ה"רעיא מהימנא" – ענינו של משה רבינו – בפרשת וארא

נפתח עם הזהר של פרשת וארא. ידוע שיש חלק מהזהר שנקרא "רעיא מהימנא", שהוא באור של טעמי המצוות – מה שמשיח בא לגלות טעמי תורה. החלק בזהר שעוסק בטעמי המצוות הוא רעיא מהימנא. מיהו רעיא מהימנא? משה רבינו, משה רעיא מהימנא. יש תופעה חשובה מאד בזהר הקדוש, שהחלק הזה – החשוב ביותר, שממנו יש הרבה מאד צטוטים חשובים בחסידות, כמו ש"משיח בא לאתבא צדיקיא בתיובתא" ועוד ועוד – מתחיל מפרשת וארא, פרשתנו. כלומר, לפני פרשת וארא אין רע"מ בזהר הקדוש. תופעה שאומרת דרשני – כנראה משה רעיא מהימנא מתחיל את ענינו ותפקידו מפרשת וארא, והדבר משתקף בזהר. נעשה גימטריא יפה ששייכת לשנה שלנו, תשעב = משה רעיא מהימנא. זו שנה מסוגלת להתעמק במשה רע"מ. ידוע שאצל משיח יש שלש בחינות – משיח בן יוסף, משיח בן דוד, משה רעיא מהימנא (יותר גבוה אפילו ממשיח בן דוד, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – והמדרגה העליונה הזאת מתחילה בפרשתנו. גם משה מתחיל בפרשה זאת את הענין שלו, לגאול את עם ישראל בפועל ממש.

חמשת לשונות הגאולה עד לתכלית ה"והבאתי" (תכלית הבריאה כולה)

מהפסוקים הראשונים של הפרשה, שם כתוב "לכן אמר לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם... ולקחתי אתכם לי לעם... והבאתי אתכם וגו'". זו תחלת הפרשה, וידוע שכנגד ארבעה לשונות של גאולה שותים ארבע כוסות של יין בפסח, חג הגאולה, יציאת מצרים. יש שם גם לשון חמישי, "והבאתי", ולכן יש – כמו המהר"ל מפראג – מי שנוהג לשתות כוס חמישי (וכל חמישי הוא משיחי). אבל, אם מדייקים בפסוקים, שלשת הלשונות הראשונים, בי"ע מלמטה למעלה, הן פסוק אחד. הלשון הרביעי קובע ברכה לעצמו – "ולקחתי" – פסוק בפני עצמו. הלשון החמישי שוב קובע ברכה לעצמו – "והבאתי". אבל, בתוך הפסוק של "ולקחתי" – בבחינת "לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", רומז למ"ת שאחרי יצי"מ (התכלית של יצי"מ, לקבל את התורה על הר סיני – "תעבדון את האלהים על ההר הזה") – יש כמה לשונות "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני הוי' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". רק אחר כך "והבאתי אתכם" עד התכלית של "ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'". יש פה יחידה של שלשה פסוקים והתכלית היא "ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'"[א]. רמז יפה שהסיום הזה עולה בדיוק 2000 בגימטריא, רומז לאות הראשונה של התורה, ב רבתי ד"בראשית" – התכלית של בריאת העולם ומתן תורה, שיהיה "ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'". למרבית הפלא, גם המלה ארץ – סיום הפסוק הראשון ("בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ") – במילוי המילוי (אלף למד פא ריש יוד שין צדיק דלת יוד קוף) עולה בדיוק 2000. שוב, רמז נאה רק כדי להדגיש שהתכלית היא הארץ, הדירה בתחתונים לשמה ברא הקב"ה את העולם, כאשר עם ישראל יושב לבטח בארצנו הקדושה. מהו ה"בטח"[ב]? שחיים על פי תורה[ג], זה הבטחון שלנו.

"וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" – מצות ידיעת ה' בכלל

שוב, אמרנו שחוץ מ"ולקחתי" יש בפסוק השני גם "והייתי" ו"וידעתם" – פעלים שמתחילים ב-ו, שהכל המשך. אומר הרע"מ – הכל הולך אחר הפתיחה של רע"מ בזהר הקדוש, שענינו לפרש את ה"פקודין דאורייתא", טעמי המצוות – שהמצוה הראשונה שקבלנו, עוד לפני יציאת מצרים, היא כאן מצות "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם", המצוה לדעת את הקב"ה "בכלל". יש ידיעת ה' בכלל וידיעת ה' בפרט, כמו שגם הרבי הצ"צ מביא בדרך מצותיך במצות האמנת אלקות, אבל היסוד של החילוק הזה הוא תחלת הרע"מ בפרשת השבוע על פי הפסוק "ולקחתי...", מתן תורה, שתכליתו לדעת את ה'. מתי אנחנו זוכים לידיעה בפרט?

בלי ידיעת ה' בכלל אין תועלת בנסים ובנפלאות – אז והיום

הזהר ממשיך ומסביר שבלי ידיעת ה' בכלל אי אפשר לעשות את האותות והמופתים של יציאת מצרים, המדוברים בפרשתנו ובפרשה הבאה ועוד בהמשך. למה? כי אם לא יודעים את ה', לפחות בדרך כלל, עלולים לפרש את האותות והמופתים כדרך הטבע או ככישוף ומעשה חרטומים ר"ל. לכן אין תועלת בנסים אם אין ידיעת ה' בכלל. הדבר הזה מאד אקטואלי, כמו כאן בארץ – כל המלחמות והנסים שהיו, למה לא עשו את הרושם הגדול הראוי? למה הרבי צועק שיש נסי נסים על כל צעד ושעל ולא שמים לב? כי אין את ה"וידעתם". כך הזהר כותב כאן בפירוש, שבלי ה"וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" אין תועלת בנסים[ד]. לכן קודם צריכים "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" ואז ה' מתחיל לעשות נסים שמכירים במקורם – שמדובר באמת בנס מן השמים. כך כותב כאן הזהר.

כל התורה כדי לעבור מידיעה בכלל לידיעה בפרט

מתי זוכים לתכלית הסופית, לידיעה בדרך פרט? הזהר כותב שרק בסוף הארבעים שנה, כאשר ה' נותן לנו לב לדעת. הזהר לא מביא את הבטוי "לב לדעת" (שדברנו עליו לפני שבוע), אלא לומד זאת מהפסוק "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". הזהר אומר שפסוק זה הוא הידיעה בפרט. פסוק שמופיע בדברים, בסוף חיי משה, כאשר הוא חוזר שוב על סיפור מתן תורה. הזהר אומר שהידיעה שאני ה' אלקיכם היא הידיעה בכלל, אבל הידיעה ש"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" היא הידיעה בפרט, וכל התורה והמצוות הן כדי להגיע לכך.

דברי הרע"מ מקור לספר היד החזקה הפותח במצות ידיעת ה' ומסיים ב"כי מלאה הארץ דעה"

אתמול היה יום ההילולא של הרמב"ם. הרבי כותב בשיחה על ביאורו של אביו לקטע זה של רעיא מהימנא שהוא מקור כמעט מפורש לכל שיטת הרמב"ם. איך הוא פותח את היד החזקה? שהמצוה הראשונה היא לידע שיש שם מצוי ראשון וכו' וכו'. אחר כך יש את כל היד החזקה, ובסוף – לפי שיטת הרמב"ם – האדם שעבר את הכל מקדיש את החיים שלו, החיים הנצחיים שלו, לדעת את הקב"ה בדרך פרט. אז עם ישראל נעשים חכמים גדולים ומתקיים היעוד של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". כלומר, הרמב"ם מתחיל עם "לידע" ומסיים "כי מלאה הארץ דעה" – כאילו הרמב"ם לוקח זאת ממש מהרע"מ. כשקוראים את הרע"מ מאד בולט, פלאי פלאים, שיש כאן מקור מפורש לכל שיטת הרמב"ם – הכל מתחיל בדעת ונגמר בדעת, רק שהראשונה היא דרך כלל והאחרונה דרך פרט, וכל המצוות באמצע.

הפרטים המעטים הכלולים בידיעת ה' בכלל בזהר וביד החזקה

מה מדייק בקטע הזה רבי לויק? אף על פי שהזהר אומר ש"וידעתם" היינו ידיעת ה' בדרך כלל, רבי לויק מדייק במלים של הזהר – שטרם אמרנו – שאפשר ללמוד מהן כמה פרטים במשמעות ידיעת ה' בדרך כלל. אלה פרטים מעטים, כמו שהרמב"ם אחרי שאומר "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע וכו'" מקדיש ארבעה פרקים – בדרך כלל – של ידיעת ה' בכלל. עושה כללות גדולה מאד של מעשה בראשית ומעשה מרכבה. מתחיל דווקא ממעשה מרכבה, הכי גבוה – שני הפרקים הראשונים שלו הם מעשה מרכבה בכללות – ועובר למעשה בראשית, שמוסבר בכללות בעוד שני פרקים. אחר כך הוא מתחיל לפרוס את כל תריג מצוות התורה, עד לימות המשיח ו"כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – ידיעה בדרך פרט. לידיעה בדרך פרט הקדיש הרמב"ם, לפי דרכו, את ספר מורה נבוכים – לאחר היד החזקה שלו. הזהר מביא את כל הפסוק עד "וידעתם" – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני הוי' אלהיכם".

שבעה לשונות של גאולה

התחלנו להסביר שעם "והבאתי" יש חמשה לשונות של גאולה, אבל היות שב"ולקחתי" יש שלש בחינות אפשר לפרש טפה אחרת – חדוש, אבל חדוש מתבקש – ולומר שאפשר להרחיב את חמש המדרגות לשבע, כרצוי לכתחילה לעשות מהחמש שבע: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והייתי, וידעתם, והבאתי. רואים מיד ש"וידעתם" כאן (המצוה הראשונה של התורה לפי הרע"מ) נאמר בסגנון אחר – הכל אני, ראשון המדבר, ופתאום נכנס "וידעתם", שאתם תדעו. ארבעת לשונות הגאולה, עם הלשון החמישי, תמיד מוסבר מלמטה למעלה, כמו שאמרנו קודם – ה-ו-ה-י-קוש"י:

קוצו של י והבאתי

י ולקחתי

ה וגאלתי

ו והצלתי

ה והוצאתי

אבל אם בונים כאן מבנה של שבעה פעלים, שכל פועל הוא מדרגה בפני עצמו, מן הראוי להקביל בצורה אחרת לגמרי – מלמעלה למטה כנגד מדות הלב. כלומר, "והוצאתי" חסד, "והצלתי" גבורה, "וגאלתי" תפארת, "ולקחתי" נצח, "והייתי" הוד, "וידעתם" ביסוד – מיוחד, המצוה – ובסוף "והבאתי" במלכות:

חסד

והוצאתי

גבורה

והצלתי

תפארת

וגאלתי

נצח

ולקחתי

הוד

והייתי

יסוד

וידעתם

מלכות

והבאתי

וההסבר: "והבאתי" במלכות מתבקש לגמרי – בחינת הארץ, המלכות. מה זה "וידעתם"? מצוה לדעת, שלפי הסדר המכוון כעת יוצא כנגד היסוד המכונה "כל", היינו הידעה בכלל. מאד מתאים – ה"צדיק יסוד עולם". אנחנו יהודים, והדבר הראשון לממש את "ועמך כֻלם צדיקים" – כל היהודים צדיקים – הוא קיום "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם". ידוע שהיסוד עולה עד הדעת, כמו בכוונת הלולב, להמשיך את טפת הזרעא חייא וקיימא מהדעת – זה "וידעתם" ביסוד. "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים" מאד מתאים כזוג – נצח והוד – ואחר כך "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" ובסוף "והבאתי אתכם אל הארץ". "וגאלתי" היינו גילוי יסוד אמא בתפארת ז"א. "והצלתי" – תיקון הגבורה. עצם ענין "והוצאתי" – עצם הענין של יציאת מצרים, ה' הוציא אותנו מתחת סבלות מצרים – היינו חסד ה'. ההצלה וההפרשה שלנו מעבודתם גבורה – הבדלה והפרשה. הגאולה בנפש כנגד הלב, התפארת, שמקבל מיסוד אמא. כך אפשר בצורה מאד יפה להסביר את כל שבעת הלשונות[ה] בדרך מלמעלה למטה, מחסד עד מלכות. כל זה היה רק בשביל ה"וידעתם", יוצא דופן מבחינה לשונית, שהוא הצדיק – הוא אתם, הצדיק יסוד עולם שמצווה, מצוה ראשונה, לדעת את ה' בדרך כלל.

דיוק רבי לויק בלשון הזהר – התקשרות כחב"ד בידיעת ה' בדרך כלל

על רקע זה אומר הרע"מ: "פקודא דא קדמאה דכל פקודין", המצוה הראשונה של כל המצוות שלנו, "ראשיתא וקדמאה דכל פקודין", חוזר ואומר שהיא הראשין הקודמת לכל המצוות, "למנדע את ה' בדרך כלל", לדעת את ה' בדרך כלל. מה הכוונה לדעת את ה' בדרך כלל? הוא ממשיך ומפרט קצת. אבל לפני כן, איך אבא של הרבי מדייק עד כאן? קודם מקדים ש"פקודא דא קדמאה לכל פקודין" ואחר כך חוזר על עצמו "ראשיתא וקדמאה לכל פקודין למנדע". יש פה איזה סדר של קדם-ראשית-קדם ואחר כך "למנדע". כלומר, הדעת באה לאחר שלשה שלבים בנפש של התקשרות למצוה זו שהיא "קדמאה דכל פקודין, ראשיתא וקדמאה דכל פקודין למנדע". הוא אומר שה"קדמאה" הראשון הוא כתר, שנקרא קדם סתם. ה"ראשיתא" היינו חכמה, "ראשית חכמה". אחר כך שוב "קדמאה" היינו התגלות עתיקא באמא (כמו השם של יציאת מצרים "אהיה אשר אהיה" – אשר באמצע אותיות ראש, "ראשיתא"). אחרי שיש את הג"ר בנפש, קדמאה-ראשיתא-קדמאה, לאחר התחושה שאנו עצמנו, נשמות עם ישראל קדושים, מושרשים ומיוחדים בקדמאה-ראשיתא-קדמאה (הקדמאה השני היינו מה שישראל קדם לעולם, אך הקדמאה הראשון היינו מה שישראל קדם גם לתורה הקדומה – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" – מה שישראל קדם לראשיתא, ראשית חכמת התורה) אומרים "למנדע", באה המצוה לדעת. איך עוד נשייך טפה לעצמנו? הדבר הפשוט הוא שאיני יכול לדעת כלום, ובמיוחד לדעת את הקב"ה, אם איני עובר את השלבים הקודמים. המצוה היא הדעת, אבל כדי להגיע לדעת, "למנדע", אני צריך התקשרות של הכתר שלי – הרצון שלי, התענוג שלי, האמונה הפשוטה שלי – וצריך גם חכמה ובינה, "ראשיתא וקדמאה", בטול ושמחה. רק אחרי שלבים אלה בנפש אפשר לומר "למנדע". זה הדיוק הראשון שכותב אבא של הרבי.

דיוקי רבי לויק בפרטי הידיעה בדרך כלל

מה צריך "למנדע"? צריך לדעת את הקב"ה בדרך כלל. ומה היא ידיעת ה' בדרך כלל? "דקוב"ה איהו שליטא עילאה רבון עלמא וברא עלמין שמיא וארעא וחיליהון, דא בדרך כללא". זה לשון הזהר, שידיעת ה' בדרך כלל – לא בדרך פרט, "הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – אבל גם כולל כמה פרטים-דרגות. צריך לדעת שה' הוא "שליטא עילאה, רבון עלמא, וברא עלמין שמיא וארעא וחיליהון". אף אחד ממפרשי הזהר לא מדייק כאן את כל הלשונות, חוץ מאבא של הרבי:

הכל מתחיל מ"שליטא" – אותיות שליט"א, כמובן, כל מי שחי במוחין של שליט"א הוא כאן בדרגה של "שליטא עילאה" – לשון שלטון, שייך לתקון המדינה שדברנו עליו. הכל בדרך כלל, אבל אלה ספירות. הוא אומר ש"שליטא" היינו מלכות דא"ק שנעשית פנימיות הכתר דאצילות, כמו "חביון עז העצמות" שבפנימיות רדל"א. שליטא היינו שלטון, מלך, אבל דבר ראשון צריך לדעת שיש מלכות דא"ק שנעשית פנימיות האמונה, העתיקא שלי. מה הכוונה ב"עילאה"? פרצוף אריך, שאצלי הוא הרצון שלי. "שליטא עילאה" היינו כתר, הכולל שתי בחינות – שליטא ועילאה – מלכות דא"ק שנעשית פנימיות עתיק ועילאה אריך. אחרי שאני מכיר את ה' בדרך כלל כ"שליטא עילאה" צריך להכיר אותו כ"ריבון עלמא". הוא אומר שכאן לא כתוב "עלמין" לשון רבים, כמו שבהמשך כותב שברא "עלמין" – בעצם הוא רבון כל המציאות, כל העולמות, אבל כאן הכל נכלל בנקודה אחת, וה' הוא רבון עלמא. הוא אומר ש"רבון עלמא" היינו מוחין דאבא – שכל העולמות, כל מה שה' בורא, הוא עלמא אחד, וה' הוא הרבון. אחר כך הוא אומר "וברא עלמין שמיא וארעא וחיליהון". "וברא עלמין" כבר אמא, כנגד דרגת הבריאה בכלל – כח הבורא – "אמא עילאה מקננא בכורסיא". ה' בורא עלמין מכח אמא, וזה שהעלמין כוללים שמיא וארעא היינו ז"א ונוק' דז"א. כלומר, "וברא עלמין שמיא וארעא" כנגד ה-ו-ה של שם הוי', ו"רבון עלמא" כנגד י של ה'. ובסוף "וחיליהון" – "[ויכלו השמים והארץ] וכל צבאם" – כנגד העולמות התחתונים בי"ע.

גם בהתבוננות בדרך כלל כלול כל סדר השתלשלות

אם כן, רק בבטוי הקצר של הזהר של ידיעת ה' בדרך כלל יש את כל המדרגות האלה. על דרך הראש של אדמו"ר האמצעי, שגם ההתבוננות שנקראת כללית – אף שרוצים בחב"ד התבוננות פרטית – צריכה לעבור את כל סדר השתלשלות מרכ"ד עד סוכ"ד. כך הלשון כאן עוברת על כל סדר השתלשלות – ממלכות דא"ק עד לעולם העשיה התחתון:

קוצו של י שליטא                   מלכות דא"ק שנעשית פנימיות עתיק דאצילות

עילאה                   אריך אנפין

י רבון עלמא    אבא

ה וברא עלמין  אמא

ו שמיא           זעיר אנפין

ה וארעא                   מלכות

וחיליהון                עולמות בי"ע

התכללות כל הסדר במלה "כלל"

עיקר החידוש שכותב כאן אבא של הרבי, שכל הסדר הזה נלמד מהמלה "כלל". דוגמה של כוונה יפהפיה שהוא מחדש כאן. הוא אומר ש-כלל כולל שלש אותיות, כ-ל-ל, והוא מתייחס לשלשתן – אותיות של עשרות – במספר קטן, כאילו הן יחידות (או בסגנון אחר: כל בחינה כאן כוללת עשר ספירות בפרט, וכמבואר בדא"ח שאין התגלות כלל ללא גילוי של עשר בכל נקודה ונקודה). אומר ש-כ היינו שתי בחינות שהולכות יחד, ל שלש בחינות שהולכות יחד, ועוד ל עוד שלש בחינות שהולכות יחד (ובעצם ה-ל השניה משקפת את ה-ל הראשונה לגמרי). אומר שזה בדיוק מה שכותב כאן: "שליטא עילאה רבון עלמא" היינו י וקוש"י – כתר וחכמה – נכללו שניהם ב-כ של המלה "כלל". אחר כך "וברא עלמין שמיא וארעא" היינו אמא-ז"א-נוק', שלש מדרגות, כנגד ה-ל הראשונה של "כלל". ב"וחיליהון" יש שלשה עולמות בי"ע, ל שניה, שמשקפת לגמרי את שלש הבחינות דאצילות, היות שאמא עילאה מקננא בכורסיא, ו"ק בעולם היצירה והמלכות – סיפא דכל דרגין – בעשיה. כלומר, שתי המדרגות של ל-ל (סוד הלב היהודי כנודע) הן פעמיים אותיות ה-ו-ה בשם הוי' ב"ה[ו].

מ"ושמי הוי' לא נודעתי להם" ל"וידעתם כי אני הוי' אלהיכם"

עד כאן הקטע מהזהר. שצריך קודם להכיר את ה' בדרך כלל, והווארט העיקרי כאן הוא שאם לא מכירים בדרך כלל בקב"ה אי אפשר לחוות נסים שה' עושה לנו. כמה שהנס הוא משהו מופלא, לא נקלוט בכלל שזה נס. לכן קודם כל חייבים לדעת את ה'. זו ההתחלה של פרשת "וארא". בעצם, אם מתבוננים בפרשת "וארא", המלה דעת כתובה פעמיים. קודם כל כתוב "ושמי הוי' לא נודעתי להם" – לאבות. הרי עכשיו לבנים אני כן הולך להוודע בשמי הוי', "הוי' דלעילא" (סוד "יפה כח הבן מכח האב", מכח האב דווקא), ואחר כך כתוב "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם", ידיעה בדרך כלל, המצוה הראשונה לפי הרע"מ. יש ודאי קשר בין חמש המלים האלה לאלה – קודם כתוב "ושמי הוי' לא נודעתי להם", לשון דעת, ואחר כך עוד חמש מלים, "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם". אם רק נחבר שני לשונות אלה, "ושמי הוי' לא נודעתי להם" "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם", יוצא יג (אחד) פעמים 137 (שחוץ מכל סגולותיו היום בפיזיקה הוא המספר של מה שנלמד כעת במאמר הרבי הרש"ב – סוד ה-מצבה). עד כאן הקטע מהזהר בקיצור. לחיים לחיים.

נגנו "אלי אתה".

ג. ד"ה "פדה בשלום נפשי" תער"ג – סוד המצבה וההתיצבות; שער צב

ספירה לשון ספיר – פנימיות הכלים

במאמר בע"ב של השבוע הרבי ממשיך להסביר את ספירה לשון ספיר, ואומר שספירה לשון ספיר היינו פנימיות הכלים של הספירות, שהיא מעין האור העצמי ומגלה את האור העצמי. כלומר, שפנימיות הכלי מגלה את מהות האלקות, ולא רק את המציאות שלה שמתגלה בעולמות התחתונים. חיצוניות הכלים גם מגלה, אך על ידי שמסתירה – מסתירה את המהות וכך מגלה את המציאות. יש לבושים חצוניים שגם את המציאות מסתירים, אבל חיצוניות הכלים מגלה את המציאות ופנימיות הכלים את המהות. על כך שפנימיות הכלים היא מעין האור הוא לא כותב את הביטוי המפורסם שמהתעבות האורות נתהוו הכלים, אך כנראה מתכוון לכך. פנימיות הכלים מתהווה מהאור, ולכן היא מעין האור, ואילו חיצוניות הכלים מתהווה מהרשימו אחר הצמצום הראשון. כלומר, בעצם יש שני מקורות לכלים – לפנימיות, ספירה לשון ספיר, ולחיצוניות, ספירה לשון ספור ומספר.

סיהרא באשלמותא – גילוי אור עצמי גם בעולמות התחתונים

בפרק הראשון הוא מדבר על סיהרא באשלמותא שהיה בזמן שלמה. הוא ממשיך את המאמר הקודם, שבזמן הבית היה גילוי פנים, שבא לידי ביטוי במצות ראיה, "יראה כל זכורך", כשם שבא ליראות כך בא לראות, וכך גם בחוש הפנימי של השמיעה. כך יהיה, ביתר שאת, לעתיד לבא – שנראה את הפנימיות, את המהות. הסגולה של בית המקדש, שנבנה בדור ה-טו לאברהם אבינו, דורו של שלמה (שעולה במ"ק 15, כמו ש-דוד עולה 14), זמן של סיהרא באשלמותא, ועל כך כתוב "ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכן מלכתו מאד"[ז] – זה המקור בזהר למושג סיהרא באשלמותא. בעצם מתייחס ל"כסא דוד אביו"[ח], אבל שלמה ישב עליו "ותכן מלכתו מאד". הוא מסביר ש"סיהרא באשלמותא" היינו כאשר האור העצמי מאיר גם בה"ס תחתונות של המלכות, שבדרך כלל לא מגיע אליהן האור העצמי. כאשר מאיר האור העצמי גם ב-ה הספירות התחתונות אז כל המלכות מוארת ומאירה את העולמות התחתונים. אומר שזו תכלית הבריאה, שגם בבי"ע יהיה "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון". לפי סדר השתלשלות בבי"ע "לית איהו וגרמוהי חד בהון", ותכלית תורת משה – החל מעבודת יעקב, ובפרט ב"ויקח את האבן וירימה מצבה" – נועד להמשיך את האור העצמי למטה. קשור למה שנקרא בשבוע הבא, שביציאת מצרים אנחנו נקראים "צבאות הוי'". בתורה "צבאות" אינו שם קדוש, אבל בנביאים – החל מחנה אם שמואל – "הוי' צבאות" הופך לשם קדוש, שענינו גילוי עצמות ממש בעולמות התחתונים. זה היחוד שלו, כמבואר אצלנו באריכות במאמר "וצדיק יסוד עולם" בספר לב לדעת, שסוד שם זה הוא שרבי אמתי – ולע"ל כך כל יהודי – הוא "עצמות ומהות בגוף". זה מה שמשה רוצה לפעול בכל התורה, שם צבאות, התוצאה של מצב "סיהרא באשלמותא" במלכות דאצילות. בכך מתחיל בפרק הראשון.

מצבה – עלית המלכות להתייחד עם התפארת

הוא פותח בסוד המצבה. הרי כל המאמרים האלה הם על "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" – שלוקח נקודת המלכות, בחינת אבן, ובונה את פרצוף המלכות שנקרא מצבה. במאמר זה מחדש שב"וירימה מצבה" יש רצוא ושוב, העלאה והמשכה – "וירימה" היינו העלאה ועצם ה"מצבה" היא המשכה. הוא מביא מספר הפרדס, בשער הערכים שלו – ערכי הכינויים – ש"מצבה" היא כאשר המלכות עולה להתייחד עם התפארת. היות שהתפארת היא יעקב, לכן להרים מצבה, לבנות את המלכות בסוד פרצוף-מצבה, שייך במיוחד ליעקב אבינו, התפארת. בעצם היינו עלית המלכות להתייחד עם התפארת. זה לשון הרמ"ק.

שער צב – מצבה, ונצבת, והתיצב

בשיעורים הקודמים התבוננו בשער בלשה"ק – שתי אותיות מהן נגזרים כמה וכמה שרשים בעלי שלש אותיות בלשון הקדש. היום נקדיש את ההתבוננות לשער של מצבה, היות שהיא מלת המפתח של המאמר. כמו שאמרנו קודם, מצבה שוה המספר החשוב מאד 137 – קבלה והרבה דברים חשובים. נתבונן מה השער של מצבה – צב (מספר היסודות בטבע, כמבואר באריכות במ"א). מה השרש? בספר השרשים של הרד"ק הוא כותב את המלה מצבה בשני שרשים – יצב ו-נצב. כל המדקדקים אומרים ששני שרשים אלה הם כמעט זהים, אפשר להתייחס אליהם כמעט אותו דבר. כשלומדים דקדוק לשון הקדש יש תופעה מיוחדת, שיש שרשים שמקבלים רק צורה אחת. אחת הדוגמאות הבולטות הוא שרש יצב, שלפי המדקדקים אפשר לומר אותו כפועל רק בלשון התפעל – להתיצב. לפי המדקדקים האחרונים אין שום שם בכלל בשרש יצב – רק פועל, ורק בבנין התפעל. כל שאר הצורות, כמו בפרשת שבוע – קשור לפרשתנו – שכתוב במשה "ונצבת לקראתו על שפת היאר" הן משרש נצב (מה שנאמר בפרשתנו עוד פעמיים "והתיצב לפני פרעה" היינו לשון התפעל משרש יצב כנ"ל). לכאורה אותו שרש, אותה מלה – קודם "ונצבת", לפני מכת דם.

הקדמה לדצ"ך-עד"ש-באח"ב – התיצבות

כלומר, המצב הנפשי שהקב"ה דורש ממשה כדי להתחיל את כל עשר המכות הוא "ונצבת" (לשון מצב). אחר כך, פעמיים, הוא אומר לו להתייצב – לפני המכה הרביעית, ערוב, ולפני המכה השביעית, ברד. אנחנו יודעים שבליל הסדר מחלקים, "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים", דצ"ך עד"ש באח"ב. יוצא משהו מאד יפה, שדווקא לפני המכה הראשונה של כל קבוצה – לא בכדי מתחלק כאן לשלש קבוצות – ה' אומר למשה להתייצב. במכה האחרונה אין התראה. יש בדיוק שלש קבוצות של מכות, ולפני כל קבוצה יש את המלה הזו – ורק במכות האלה. זו תופעה מיוחדת לגבי עשר המכות[ט]. "ונצבת" לפני דם, להתייצב לפני ערב ולהתייצב לפני ברד. כל שבע המכות הראשונות כתובות בפרשתנו ושלש המכות האחרונות בפרשת בא – חלוקה למדות של המכות ולמוחין של המכות. שוב, לפי המדקדקים "ונצבת" משרש נצב ולהתייצב משרש יצב, אבל כל כך קרוב שאפשר להתייחס אליהם כשרש אחד.

יצב – צורת התפעל – מלכות

שוב, הווארט ש-יצב מופיע בכל התנ"ך אך ורק בלשון התפעל. מי שלומד את היסודות של הדקדוק יודע שיש בתנ"ך שבע צורות של פעלים – פעל, נפעל, פִעל, פֻעל, הפעיל, הפעל, התפעל – שהן בצורה הכי פשוטה כנגד הספירות: פעל, בלשון קל, בחסד. נפעל – הנפעל שלו – בנצח, ענף החסד. פִעל, לשון כבד, בגבורה. פֻעל בהוד. הפעיל בתפארת. המיוחד של הקו האמצעי שהוא מפעיל אחרים – שהוא משפיע בעצם. לכן צורת מפעיל בתפארת וצורת הפעל ביסוד (היסוד מופעל על ידי הדעת, פנימיות התפארת, בסוד "אין קישוי אלא לדעת", ועל ידי זה דווקא היסוד משפיע במלכות). נשאר המלכות – התפעל, שהדבר פועל על עצמו. תיקון המלכות, "אנא אמלוך", תיקון האגו במציאות. צורת התפעל בא לתקן את האני (יש גם לשלילה וגם לחיוב). היות שהתפעל במלכות, לכן נשים את כל שרש יצב – שמקבל אך ורק את הצורה של התפעל – במלכות.

מצבה – משרש נצב – תיקון המלכות ועליתה לתפארת (מצבות יעקב)

היות ששרש נצב מאד קרוב – למי שלומד את ספרי הקבלה יוצא שהמצבה היא המלכות שעולה לתפארת, כמו שכתוב כאן ברמ"ק. על שרש המלכות בתפארת כתוב "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" – נצב משרש נצב. אין שום דבר בשרש יצב חוץ מצורת התפעל שלו. כל השאר הוא משרש נצב. עוד לפני שכתוב שיעקב לקח מאבני המקום ושם מראשותיו, ואחר כך כאשר קם בבקר כתוב "ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה" – דבר ראשון הוא חולם "והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה... והנה הוי' נצב עליו" (מצב נצב = סלם במילוי: סמך למד מם, ללמד שכללות סוד סֻלם יעקב הוא ענין יחוד התחתון והעליון, "מצב" ו"נצב".הערך הממוצע של מצב נצב הוא מצבה, הערך הממוצע של שתי נשות יעקב, רחל לאה – חלום יעקב מבשר לו את נישואי שתי נשיו כו', רחל כנגד "מצב ארצה" ולאה כנגד "ה' נצב עליו"). הכל לשון נופל על לשון של שער צב – "מֻצב... נִצב". כך מתחיל עוד לפני המצבה, ואין מצבה בתורה לפני מצבה זו. המלה מצבה כתוב בתורה ח פעמים (בלי אות נוספת) – ו מתוכן (רובא דרובא) אצל יעקב אבינו. אחר כך יש עוד פעם אחת שמשה רבינו לפני מתן תורה עושה שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל ואחר כך בפרשת שפטים נאמר האיסור "ולא תקים לך מצבה אשר שנא הוי' אלהיך", לפני פרשת המלך. בהמשך ל"צדק צדק תרדף" – הכל תיקון המלכות, "צדק מלכותא קדישא" – איסור אשרה, והסיום "ולא תקים לך מצבה אשר שנא הוי' אלהיך" (וכמו שדייקנו, באשרה לא כתוב "אשר שנא הוי' אלהיך"). באיסור מצבה יש תופעה פלאית, ולכן חז"ל מציינים, שהמצבה אהובה לאבות ושנואה לבנים. פלאי פלאים. יש עוד כזו דוגמה? זה חידוש מופלא. יש עוד דבר שאהוב לאבות ושנוא לבנים? מי האבות כאן? רק יעקב אבינו, שלפניו לא עשו מצבה – והוא עשה מצבה, כתוב בו שש פעמים (חוץ מעוד צורות, כמו "מצבת אבן").

איסור "מצבה" בפרשת בהר

חוץ מכל אלה יש פעם אחת בתורה "ומצבה", בסוף פרשת בהר. מצוה, שקשורה להלכה ברמב"ם שאתמול ההילולא שלו – "לא תעשו לכם אלילם ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה כי אני הוי' אלהיכם". ארבעה דברים שאסור לעשות – אלילם, פסל, מצבה, אבן משכית כנגד י-ה-ו-ה. אלילם-פסל (ר"ת אף – "אף עשיתיו", התעוררות חרון אף של מקום בעולם) פגם בי-ה, "הנסתרות להוי' אלהינו" (אלילים היינו גרמי השמים, השמש והירח וכיוצא בהם, ואילו פסל היינו מעשי ידי אדם, כך פרשו המפרשים, והם כמובן הלעומת זה של "תרין ריעין וכו'"). מצבה כנגד ה-ו של שם הוי', התפארת, מדת יעקב כנ"ל, לשם מתקבצות כל הנשמות (בעלותן ממלכות לתפארת כנ"ל). על אבן משכית כתוב בפירוש "בארצכם" בחינת מלכות, ה תתאה שבשם[י]:

י אלילִם

ה פסל

ו מצבה

ה אבן משכית

הרמב"ם מסמיך מצבה ואבן משכית באותה הלכה ממש. אשרה אצלו בהלכה אחרת. הצד השוה אצלו במצבה ובאבן משכית שאסור לעשותן אפילו לה' (חוץ מבבית המקדש, שם מותרת אבן משכית). מענין שהאבן עזרא מביא – ויש לכך גם מקור בחז"ל – ש"מצבה" היא רק לע"ז, לא לה'. אבל רש"י מביא בפשטות, מהספרי, שמצבה אסורה היא גם לה', וכך פוסק הרמב"ם.

מזבח ומצבה לשיטת רש"י

אם כבר מדברים על מצבה, מה גדר מצבה? נעשה איזו הלכה. יש מחלוקת. לפי רש"י ורוב המפרשים מצבה היא אבן אחת להקריב עליה קרבנות. כמו מזבח, אבל מצבה מיוחד בכך שהיא מאבן אחת, עליה מקריבים קרבנות. אם כבר, נתבונן שיש ודאי קשר בין המלה מזבח למצבה, שהרי צ ו-ז מתחלפות, וגם ח ו-ה מתחלפות בחז"ל – מלים מאד קרובות. אצל יעקב אבינו כתוב "ויצב שם מזבח" ואחר כך כתוב פעמיים "ויצב יעקב מצבה" – אותו לשון, "ויצב", גם אצל "מזבח" וגם אצל "מצבה". רואים שיש פה קשר. למה לא אומרים אותו דבר לגבי מזבח, שאהוב לאבות ושנוא לבנים? למה מצבה יותר גרועה ממזבח? כאשר כתוב מה אנו מצווים לשבר ולנתץ אצל עובדי עבודה זרה בארץ ישראל כתוב כל פעם מזבחותם ומצבותם – רואים שאת המזבח אצל עובד ע"ז צריך לנפץ ולשבור בדיוק כמו המצבה (ואפילו לפניה). אם כן, מה זכות המזבח דקדושה יותר מהמצבה, שדווקא המצבה אהובה לאבות ושנואה לבנים. מסבירים פשט, כמו בלית ברירה, שאם יש בית מקדש צריכים משהו להקריב שם – צריך מזבח.

מצבה בשיטת הרמב"ם

אפשר להסביר ווארט ברמב"ם, למה לא סובר כמו רש"י שמצבה היא כדי להקריב. שני דברים רואים. קודם כל, הרמב"ם כותב שמצבה אינה אבן אחת אלא מבנה. עוד יותר חשוב, הוא כותב שהמבנה כדי שיתקבצו שם כל הצבור (תיכף נגיע לקשר בין צב ל-צבור), ליד המצבה, ועושה חינגה – שמח – לכבוד הע"ז, אם זו מצבה של עבודה זרה. בספר המצוות של הרמב"ם הוא כותב משהו אחר – שלא סותר, אבל מוסיף נקודה אחרת – שהמצבה פשוט היתה בסיס שעליו העמידו את הפסל (יש מי שכותב שעליה עמדו הכומרים להשמיע את דבריהם לעם). הפסל שלהם היה יושב על המצבה. ביד, בהלכה, לא כותב זאת בכלל. בספר המצוות הוא קודם כותב שהמצבה היא בשביל שיתחברו שם. הרי ספר המצוות הוא תרגום מערבית, אבל בכל אופן כתוב שם שהמצבה משמשת לחבר את העם יחד – העם מתחבר בזכות המצבה. אחר כך הוא מוסיף שם, שעל המצבה היו מעמידים פסל. ביד הוא רק כותב שהמצבה היא בשביל להתקבץ, ולא מזכיר בכלל שהפסל נמצא על המצבה.

מצבה – תחליף למלך – "אהובה לאבות ושנואה לבנים"

ניתן רמז, רק כדי לבדר את הצבור: מצבה ר"ת מדינה ציונית בארצנו הקדושה = 38 ברבוע[יא]. לשון ספרי שהמצבה "אהובה לאבות שנואה לבנים"[יב]. הוא הדבר שאנחנו מדברים. הרי גם המצבה הזו, מדינה ציונית, יש אבות הציונים שאהבו את הרעיון, אבל הבנים כבר עוזבים את הארץ. מה שהאבות אהבו הבנים כבר שונאים. טוב מאד שהם שונאים, ככה צריך להיות, שהבנים ישנאו דווקא את המצבה שהאבות שלהם אהבו. זה כמובן בדרך מליצה לגמרי, כי לכאורה הפשט של "אהובה לאבות" היא לא שהאבות אהבו אלא שה' אהב, וכך "שנואה לבנים" היינו שה' שונא ("אשר שנא הוי' אלהיך") ולא שהבנים שונאים. בכל אופן, לשון חז"ל אומרת דרשני – "אהובה לאבות שנואה לבנים". אפשר לומר בדרך מליצה שיש משהו שהאבות אוהבים והבנים כבר שונאים. זו התקדמות חיובית לקראת מזבח ה' האמתי. שוב, לכאורה אי אפשר לבטל מזבח – חייבים מזבח[יג]. לכן אי אפשר לומר שהמזבח אהוב לאבות ושנוא לבנים. אבל מצבה איני חייב. לכן אני יכול לומר בהחלט שמה שאהוב לאבות שנוא לבנים. השמוש של המצבה לחבר את העם מזכיר את המלך (שייך לפרשת שופטים, פרשת המלך). הרמב"ם מגדיר את תפקיד המלך ללכד את העם – "נצב מלך". המלך הוא המצבה שלנו (מלך צדיק בראש העם[יד]), לא צריך מצבה של אבן או אבנים (לפי הדעות בזה), אלא מלך שהוא ילכד את העם. כל דבר שהוא תחליף של מלך הוא כבר שנוא. צריך להכניס לראש שכל התחליפים למלך המשיח – יש כל מיני תחליפים, שלכאורה היו אהובים לאבות, הם כבר שנואים לבנים.

יסוד – צבת-צבט

נכנסים לשער צב: אמרנו שנשים את יצב, להתייצב, במלכות. המלכות מתיצבת לקבל מלמעלה את השפע האלוקי ולהשפיע לעולמות התחתונים. לגבי נצב נאמר שהוא בדיוק מה שהרבי אומר במאמר על מצבה – משרש נצב – שהמלכות עולה לתפארת, מכחו של יעקב. חידוש, כי יהיה לנו עוד שרש לתפארת נטו. שוב, יצב ו-נצב כמעט זהים, אבל גם הרד"ק וגם שאר המדקדקים מחלקים לשני שרשים, עם התופעה המיוחדת ש-יצב רק בבנין התפעל[טו]. נעבור על הפרצוף בקיצור – ז"ת, ואחר כך נגיע גם לדעת. מה יכול להיות ביסוד? יש צבת, בערב שבת בין השמשות "צבת בצבת עשויה". שרש צבת מופיע בתנ"ך אך ורק פעם אחת, וגם השרש לצבוט – עם ט במקום ת, שבמקרה שלנו מתחלף – מופיע רק פעם אחת, שניהם במגלת רות: "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר" ושני פסוקים לאחר מכן "וגם של תשלו לה מן הצבתים"[טז]. צבת על שני גווניו – צבט לא היינו כוללים בפרצוף, כי ט היא עיצור, אבל היות ש-צבט מתחלף ב-צבת, שכן נכללת, צריך להתחשב בשניהם יחד – הצבת היא כדי לתפוס משהו ולכווץ, לאחוז בו. נשים ביסוד, הריכוז של הצבת היא פעולת ספירת היסוד, פעולת ריכוז. במיוחד צבט עם ט, שהרי יסוד היא הספירה התשיעית וה-ט בפרט שייכת לה.

הצביון והמטרה

כל ההתבוננות כרגע היא לתקן את המצבה – לתקן את הכח שמחבר את העם, את הצבור. יש שתי חיות שהן מהשער – אחת שהולכת לאט ואחת שרצה מהר, צב וצבי (ביחד, צב צבי = צדק – "צדק צדק תרדף"). ארץ ישראל היא ארץ של מצבה (ארץ העושה מעם ישראל צבור, וכידוע שאין לעם ישראל גדר של צבור בחוץ לארץ) כי היא "ארץ הצבי". בחז"ל צבי הוא משהו מאד חשוב – לשון צביון. הזכרנו את הפסוק "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" – "לצביונם נבראו", כידוע שיש אריכות מופלאה בחסידות, גם של הרביים וגם של רבי אייזיק, על סוד הצביון. כאן המקום להזכיר שהרבי כתב לנו בהתחלה שאנו צריכים לשמור על הצביון והמטרה – שבכל פעולה שאנחנו עושים צריך להיות ברור מה הצביון ומה המטרה. גם בנוגע לתנועה, הדבר הראשון הוא להגדיר טוב-טוב מה הצביון ומה המטרה, ולשמור עליהם. זו לשון הרבי אלינו. הצורה צביון לא מופיעה בתנ"ך, אבל חז"ל דורשים מ"צבאם". צבא הוא ודאי אחד השרשים, תיכף נגיע אליו.

צב וצבי

אבל עוד לפני כן, יש את שתי החיות – צב וצבי. מה השרש של צב – צב או צבב. מה יש עוד ב-צב חוץ מאחד משמונת השרצים? הוא היחיד שכתוב בו "למינהו" בין השרצים – כנראה יש כמה וכמה סוגי צב. יש גם עגלות צב – משהו מכובד ביותר, מפורש בתורה – כרכרה עם כילה. למה קוראים לעגלה מכובדת זו עגלת צב? המפרשים מסבירים שבאמת דומה לצב, וכמו שלצב יש כיסוי, כילה, על הגוף שלו, כך בעגלה. דרך אגב, בטבע – ענין גדול להתבונן בנפלאות הבורא בעולם שברא לכבודו, "עמוד והתבונן נפלאות אל" בטבע – יש לצב את אורך חיים גדול ביותר, יש צב שחי מאות שנים[יז], אז לא לזלזל בצבים. הצב לוקח את החיים לאט לאט. יש צב ויש צבי. כל ארצנו הקדושה נקראת על שם הצבי, מבין כל החיות. למה קוראים לו צבי? המפרשים מסבירים שנקרא כך כי הכי חמוד בין החיות, הכי נחמד לעין, מעורר חשק, הכי אהוב. צבי מלשון רצון וצביון. צבי לשון רצון, כמו בארמית. רואים שהשער צב מאד עשיר וחשוב – גם יפי, גם רצון, הכל. אבל צב הולך יחד עם "עגלות צב" וצבי, לפי הדקדוק, הולך יחד עם "צבתה בטנה". המפרשים אומרים שצבי משרש צבה, "לצבות בטן" אצל הסוטה. מה זה "לצבות בטן", "בטנך צבה", "וצבתה בטנה"? (שלש פעמים בפרשת סוטה). לשון נפוח. כנראה שזלעו"ז, ויש גם נפוח חיובי. למה החיה צבי דווקא משרש צבה, נפוח? כתוב שארצנו היא "ארץ הצבי" כי העור של הצבי מתפשט ומתרחב, מתנפח. בכל אופן, היות שיש כל כך הרבה שוני בין צבה לבין צבי, אם כי המדקדקים אומרים שאותו שרש, נייחד לכל אחד ספירה בפני עצמה.

צבא וצב – נצח והוד

לפני שנמקם את כולם – מה יש עוד? צבא, מלה שחוזרת הרבה מאד פעמים בתנ"ך, "צבאות הוי'", שם "הוי' צבאות" (מה שדברנו קודם, שכל המאמר שלנו הערב הוא בסוד השם צבאות, איך להמשיך גילוי עצמות בעולמות התחתונים, החל מהסוד של סיהרא באשלמותא, "ותכן מלכתו מאד"). מה הם "צבאות הוי'"? הארגון של הילדים, שכולם יהיו חילים בצבאות ה' של הרבי – ענין של חנוך. שם צבאות הוא גם נצח וגם הוד (הוי' צבאות בנצח ואלהים צבאות בהוד), אבל עיקר הצבא הוא נצח – דידן נצח. את מי הוא מנצח? את היצר הרע, את היפך החיים, ומכח זה זוכה לחיים נצחיים. הכל קשור לסוד המצבה. ברור שמקום הצבא הוא בנצח. את הצב שהולך לאט, וגם עגלות הצב – שכנראה נוסעות קצת לאט, העגלות המכובדות עם הכילה (אם נקראות עגלות צב על שם הצב בפרט) – נשים בהוד. "הלך בתם ילך בטח" – הצב מקיים פסוק זה. חוש ההליכה שייך לספירת ההוד. הצבא יוצא ובא – כתוב שצבא הוא קשר בין לצאת ולבוא – בנצח.

צהב – תפארת; צבה – חסד

יש עוד שרש שלא אמרנו – צהב, צהוב, צבע. בלשון חז"ל מה שאנחנו קוראים צהוב הוא "ירוק כחלמון". יש ירוק ככרתי, ספירת היסוד, אבל ירוק כחלמון – הצהוב שלנו – בתפארת, צבע השמש (בחינת יעקב בתפארת). להתנפח, בתור מושג מופשט – לאו דווקא בסוטה – שייך לחסד, מתפשט למעליותא. נשאר להסביר – והוא עיקר הווארט כאן – את הצב והצבי.

צב – הוד; סודות שמונה שרצים

אמרנו שיש שמונה שרצים. מי הם? "החלד והעכבר והצב למינהו" – פסוק אחד. פסוק שני – "והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת". זו אחת הפרשיות הקשות ביותר, שמתחיל ב"זה". כתוב שהקב"ה בכבודו ובעצמו היה צריך להראות למשה, כמו המנורה וכמו מחצית השקל וכמו החדש (בפרשת השבוע הבא) – דברים שקשה לתפוס. ה' היה צריך להראות לו ולהצביע באצבע – "זה" – ואחד מהדברים הקשים הוא שמונה שרצים. איך מסדרים את שמונת השרצים? נושא בפני עצמו. מסדרים ממטה למעלה: "חלד" לשון חלד-ארץ, מלכות. העכבר הוא הרשע בחז"ל, כנגד ספירת היסוד. הצב שהולך לאט-לאט כנגד ההוד, כמו שאמארנו קודם. האנקה הנצח (דומה לאקו, חית הנצח מבין שבע החיות הטהורות, וכמו שיתבאר), הכח התפארת (בסוד "מה שמו [חכמהכח מה] ומה שם בנו [תפארת]"), לטאה לשון קללה בגבורה, החומט בחסד והתנשמת – לשון נשמה (אותיות שמנה, היינו השרץ השמיני, כנגד הרקיע השמיני), "נשמת שדי תבינם" – מצד הבינה. שמונת השרצים מתחילים מחולד ונגמרים בתנשמת – ה תתאה ו-ה עילאה – והתורה מחלקת אותם ל-3 ו-5 ("חתך זהב"). כלומר, שלשת הלשונות הראשונים (שבפסוק הראשון) הם בסוד "איהי בהוד", הכל נכלל בסוד הנוקבא, "החלד והעכבר והצב למינהו". אחר כך, החמשה הנוספים תופסים פסוק בפני עצמו, והם כנגד חמש הספירות הזכריות יחסית מנצח עד בינה. "החלד" מתחיל ב-ה וכל השאר ב-וה "והעכבר וגו'". אחת הגימטריאות המופלאות ביותר בתורה היא כאן, בשמונה שרצים, שאם אני עושה את חשבון כל השמונה כפי שכתובים בתורה – החלד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת – הסיכוי שיתחלק ב-8 הוא אחד ל-8, ואכן כאן זה יוצא ח"פ רמח. כלומר, הערך הממוצע של כל השרצים הוא רמח, מספר האברים של גוף האדם, בגימטריא "בצלם אלהים" (אברהם). כלומר, יש פה איזה לעו"ז של האדם דווקא בשמונת השרצים[יח]. יש שנים, שכאשר אני מחבר רק את שמותיהם – בלי ה-וה בהתחלה – הם עולים יחד רמח. הם סמוכים ונחשבים "תרין פלגי גופא" – אנקה (= יוסף) צב, הם ממוצע הכל. אם אני לוקח רק את הראשון והאחרון, החלד והתנשמת, עולים יחד ח"פ אנקה, וממילא כל השאר באמצע עולים ח"פ צב. יש פה איזה משחק מופלא ביותר בשמונה שרצים. זה מאמר מוסגר, רק לחבב עלינו את שמונת השרצים. שוב, זה גילוי נבואת משה רבינו ב"זה". בשביל מה היה טוב לנו? למקם את הצב בהוד.

צבי – גבורה (בשבע החיות הטהורות)

מה לגבי הצבי? צריך להסתכל בשבע החיות הטהורות של התורה, ולמקם אותו בהתאם. משמונת השרצים הטמאים עוברים לשבע החיות הטהורות – "איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר"[יט], כנגד הז"ת לפי הסדר, כפי שכתוב בקבלה. כלומר, הצבי הוא הגבורה. כמה שהוא חמוד וטוב (צבי = ו צירופי טוב, ובארמית צבי היינו טביא, לשון טוב), כמו "טובת מראה" של רבקה אמנו (היפי שמצד הגבורה, יפי מופנם בסוד "טוביה גניז בגוויה"). האיל הוא החסד והצבי הגבורה. אם כן, אחד למעלה מהשני – הצבי בגבורה למעלה מהצב בהוד.

דעת – צבר-צרב

כך מיקמנו את כל שרשי צב. נשאר לנו מה שעשינו בפעמים הקודמות – הוספת ר לתפארת הלשון. כל מה שעשינו עד כה נטו צב עם האמנתי"ו. כשמרשים להוסיף את ה-ר ה-צב הופך ל-צבר – צבור. יש משהו בצב שמסוגל לחבר. צבור ר"ת צדיקים בינונים ורשעים – רק צב הוא צדיקים בינונים, אבל לא לשכוח את הרשעים. את הצבור נשים בדעת. צריך לשים את ה-ר גם באמצע – צרב (שבו הרשע מפסיק בין הצדיק לבינוני). כנראה שצרבת היא ה"ג של הדעת וצבור ה"ח של הדעת. זו כוונה לאשה בהריון שיש לה צרבת – להתבונן בכל הצבים האלה זו סגולה בטוחה. זה היה מאמר מוסגר גדול על שער צב. ולסיכום:

חסדים שבדעת

צבר

גבורות שבדעת

צרב

חסד

צבה

גבורה

צבי

תפארת

צהב

נצח

צבא

הוד

צב(ב)

יסוד

צבת-צבט

מלכות עולה לתפארת

נצב

מלכות

יצב

       

הקמת המצבה ויציקת השמן – המשכת נשמות חדשות מיחוד פנימי דאו"א והמשכת ג"ר דעתיק

נחזור לעניננו: הרבי הרש"ב מסביר לפי הפרדס שהקמת המצבה של יעקב אבינו היא לחבר את המלכות לתפארת. הוא מסביר שכאשר המלכות מחוברת לתפארת היא ממשיכה מפנימיות הכתר, ועל כך כתוב "ויצק שמן על ראשה"[כ] – שמן היינו ג"ר דעתיק, כך מסביר הרבי כאן. הוא לא כותב, אבל בשבילנו שמן היינו רזין דרזין דאורייתא. אחרי שעושים את המצבה – המצבה של הקדושה, המצבה האהובה של האבות – אפשר להמשיך עליה את הג"ר דעתיק. אחר כך הוא מוסיף שעובר דרך היחוד הפנימי של אבא ואמא, אבל לא מסביר מה שכתוב בכל מקום שהיחוד הפנימי דאו"א הוא המקור של נשמות חדשות שיוולדו בביאת משיח. כלומר, הקמת המצבה היא דבר מאד גדול – מעורר את הזווג העליון של או"א שממנו הנשמות החדשות של משיח, וגם מוריד את השמן על הראש, "כשמן הטוב על הראש", "ויצק שמן על ראשה", ג"ר דעתיק. בכך הוא מסביר את מעלת יעקב, קו האמצעי, לגבי קו ימין וקו שמאל. מזכיר מה שדברנו על שלש התפלות לפני שבוע – שמאלו תחת לראשי במנחה וימינו תחבקני בשחרית, אבל עצם הזווג בערבית, סוד הקמת המצבה של יעקב, יחוד המלכות והתפארת (או, כמו שהסברנו בתחלה בסוד "תמתי", "שוין בקומתן", "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" ועד ל"כתר אחד לשניהם").

סוד המצבה – יחוד הרחמים והשפלות

נסביר רק נקודה זו קצת ב'עבודה': הוא אומר שקו שמאל מגיע רק עד הוד, "בינה עד הוד אתפשטת", וקו ימין מגיע רק עד ספירת היסוד, "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א", אבל הקו האמצעי, "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה" עולה עד פנימיות הכתר. מביא גם את הפסוק "ישיש כגבור לרוץ ארח" – ישיש בגימטריא כתר, שמתחלק ל-יש עליון (גילוי היש האמיתי) ו-יש תחתון (שרש היש של הנאצלים והנבראים וכו'), פנימיות וחיצוניות הכתר. הקו האמצעי ממשיך מהפנימיות ולכן לא משתנה, ומגלה את המהות גם במלכות וגם בעולמות התחתונים, עד לתכלית של "איהו וגרמוהי חד בהון" גם בבי"ע. שוב, הקו הימני מגיע עד יסוד, השמאלי עד הוד, והקו האמצעי עד המלכות – זו המעלה של הקו האמצעי. איך אצלנו בכל מקום, בעבודה, כמו בפרק בעבודת ה'? זה היחוד של הרחמים והשפלות. לקחת את המצבה החיובית אצלנו בעבודה הפנימית של הנפש היינו להרים את השפלות למקום הרחמים. מקום הרחמים היינו המודעות לרחמי ה' עלינו בכל רגע תמיד. לולי רחמי ה' עלינו בכל רגע תמיד אנחנו מנותקים, ר"ל, נפולים לחלוטין. ה' מרחם, וככל שה' מרחם אנחנו מרגישים עוד יותר את השפלות. לא שמביא לידי היפך הרצון להתקרב. בדיוק להיפך, כשהשפלות האמתית מרגישה את הרחמים זה מניע להתעלות ולהתדבק בקוב"ה. בפנימיות זו הנקודה שמסביר במאמר. סוד המצבה הוא בדיוק הנושא אצלנו בכל מקום של יחוד הרחמים והשפלות בנפש. היות שאנחנו מחברים את הכל עם מלכות ישראל כאן בארץ ישראל, סימן שביחוד הזה, יותר מהכל, תלויה הצלחת הקמת המצבה של הקדושה – מלכות ישראל בארץ ישראל.

יחוד הרחמים והשפלות מעורר יג מדות הרחמים משרשן הראשון

נעשה רמז יפהפה: אם אני מחבר את השמות החיצוניים עם השמות הפנימיים – תפארת רחמים מלכות שפלות – הכל יחד עולה יג פעמים אור. כמו כוונת חנוכה שלנו, שיש יג לשונות של אור – שרש יג מדות הרחמים בכתר, לא רק יג תיקוני דיקנא דאריך אלא השרש, יג מדרגות באויר קדמון ועוד מעלה מעלה, נוגע לעצמות ממש. הקמת המצבה מעוררת את יג האורות, שהן יג מדות הרחמים, עד לשרש שלהן בעצמות.

יצב – עתד (במובן של הכנה)

נחזור לשרש יצב-נצב, מצבה: הרבה דברים אפשר ללמוד מהתרגום. כאשר כתוב בפרשתנו "ונצבת לקראתו על שפת היאור" ואחר כך פעמיים "והתיצב לפני פרעה" מה התרגום? מלה מיוחדת, לשון עתד – "ותתעתד" (תרגום "ונצבת" ו"ואתעתד" תרגום "והתיצב"). להתיצב היינו להתעתד וכן ונצבת. גם כשכתוב אצל יעקב "והנה הוי' נצב עליו" התרגום הוא "מעתד עלוהי". מה זה בכלל ומה צריך ללמוד מכך? השרש עתד בארמית הוא כמו בעברית, "עתדים ליום הזה" – מוכנים, מוכן ומזומן. יש בכך משמעות של זמן, אבל של הכנה בזמן – הכנה לקראת משהו. בלשון חז"ל במדרש נקרא "אטימוס" – כמו "הריני מוכן ומזומן לשרת את המלך". ונצבת, להתייצב, היינו להיות במצב נפשי של מוכן ומזומן לשרת את המלך. עוד סימן שיש כאן קשר למלכות.

מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בענין "ונצבת"

יש מחלוקת בגמרא בין רבי יוחנן לריש לקיש לגבי הפסוק "ונצבת" בפרשתנו: "חד אמר מלך הוא, הסבר לו פנים. וחד אמר רשע הוא, העז פניך בו". בהתחלה כתוב בגמרא שריש לקיש אמר מלך הוא. איך על משה רבינו להתייחס לפרעה מלך מצרים? הסוד של מצבה, שער צב, שאנחנו לומדים – כולל איך להתייחס למצבה הלא טובה הקיימת במציאות (כמו הר"ת שאמרנו קודם). יש מחלוקת בחז"ל בין רבי יוחנן לריש לקיש. בהתחלה כתוב בגמרא שריש לקיש אומר "מלך הוא, הסבר לו פנים" ורבי יוחנן אומר "רשע הוא, העז פניך בו". שניהם מפרשים את המלה "ונצבת", לשון מצבה – תעשה את עצמך מצבה מול פרעה מלך מצרים, לפני שלש המכות הגורליות ביותר, הראשונה והרביעית והשביעית. הגמרא אומרת שלא מסתבר שזו המחלוקת, כי במקום אחר כתוב, על הפסוק "ויצא מעם פרעה בחרי אף" – שנקרא בשבוע הבא – שריש לקיש אמר "סטרו ויצא" (כפי שלמדנו פעם). פרעה אמר שלא תראה את פני יותר, ומשה אומר "כן דברת" וכתוב "ויצא מעם פרעה בחרי אף" – משה רבינו נותן סטירת לחי לפרעה ויוצא. כאן אמרת הפוך, שר"ל אמר "מלך הוא הסבר לו פנים" ור"י אומר "רשע הוא העז פניך בו".

צדיקים ובעלי תשובה ביחס למלכות הרשעה

מסקנת הגמרא היא "איפוך", כמו בהרבה מקומות, שלא כאן המקום להסביר – צריך לעשות כלל בלומדות. לא סתם שהיה כתוב הפוך קודם, אבל היות שלא מסתדר עם האישיות של שני המאן דאמר – כולל מה שאמרו במקום אחר, שמשקף את האישיות – אומרים "איפוך", תהפוך. יש כאן איזה אתהפכא (חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא, וכמו שיתבאר). כלומר, באמת כנראה ריש לקיש אומר "רשע הוא העז פניך בו" ורבי יוחנן אומר "מלך הוא הסבר לו פנים". יש מצוה לכבד מלך – גם מלכים רשעים. יש ענין לכבד, כבוד מלכות. מי הוא ריש לקיש ומי הוא רבי יוחנן? רבי יוחנן הוא צדיק גמור וריש לקיש הוא בעל תשובה. לא סתם בעל תשובה, אלא בעל תשובה שקודם היה ראש הליסטים – יודע מי הוא רשע ואיך מתייחסים אליו. עיקר התנועה שלנו היא בעלי תשובה, ובעיקר מה שברע"מ כתוב שמשיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא – להפוך גם את הרבי יוחננים לריש לקישים. יש רמז שבכל פרשה יש משהו שעולה "בראשית" בגימטריא, ובפרשת בא משהו מיוחד לגמרי – "ויצא מעם פרעה בחרי אף". בראשית בתקו"ז מתחלק לברית-אש – "ויצא מעם פרעה" שוה ברית ו"בחרי אף" שוה אש. זו ברית-אש של תחלת התורה שרומזת לכל התורה. "סטרו ויצא", כפי שאמר ריש לקיש (על דרך ההלכה הראשונה בטוש"ע – "הכל הולך אחר הפתיחה" – "הוי עז כנמר", ועל דרך ה'מצוה' הראשונה של חסיד להיות עז פנים).

השם משמואל – חזוק הלב וחזוק השכל במכות האחרונות

בכל אופן, המפרשים האחרונים שואלים מה הועיל למשה רבינו שנתן לפרעה סטירה. קודם כל, מסכן עצמו. שנית, לא יפה – לא מכובד לתת למלך סטירת לחי. בשביל מה צריך מסירות נפש לעשות דבר ללא תועלת? למס"נ צריך כוונה. סתם מס"נ מתוך הפקרות לא מתאים למשה. יש אנשים שעושים פעולות מס"נ באמת מתוך הפקרות, אבל לא מתאים למשה רבינו למסור את הנפש על שטות – בשביל מה עשה זאת?! כך שואלים המפרשים. הכי מאריך בכך השם משמואל, שכותב גם דבר מאד יפה שאנחנו יכולים ללמוד ממנו הרבה. הוא אומר שיש פירוש הרמב"ן למה ה' היה צריך לחזק את לב פרעה. בחמש המכות הראשונות בפרשה לא היה צריך לחזק לבו – היה חזק בלי החיזוק של ה'. אבל אחרי המכה הששית והשביעית צריך חיזוק מה'. הרמב"ן כותב שכל אחד אחרי שנותנים לו כך וכך מכות – לבו נעשה רך. זה טבע האדם, גם גוי. הלב נעשה רך וצריך לחזק ולהקשות את הלב. מתוך הרכות האדם יכול לוותר. כך הרמב"ן כותב. מביא השם משמואל בשם אביו, האבני נזר, פירוש אחר מופלא. הוא אומר שזה נכון לגבי שתי המכות האלה, הששית והשביעית, אבל לגבי שלש המכות של פרשת בא לא רק לשם כך – לא רק לחזק את הלב, אלא ה' נתן לו מתנה טובה (זה הלשון) שהיא גם מצד הקדושה (עיקר הפלא במה שהוא כותב), שחזק לו את השכל. משהו פשוט מאד, שלפעמים כדי שאדם יעמוד חזק מאד, לא יוותר ולא יכנע, לא יוריד את הראש – צריך לחזק את הלב, שבלב לא מוכן לוותר. אבל יש לאדם גם עקרונות, ואפשר לשבור אותו בשכל – לערער את השכל עם ספקות, כידוע ש-עמלק בגימטריא ספק. יש ענין, שהוא מתנת אלקים, שהקב"ה מחזק את השכל שלך, שבשום פנים ואופן לא תוותר, לא תעזוב את העקרונות שלך, עם כל הפתויים שבעולם. כך אומר השם משמואל, שאלה שני פירושים שונים – אחד משלים את השני. הוא כותב שעיקר חיזוק הלב היה במכה הששית והשביעית אבל חיזוק השכל היה בשלש המכות האחרונות – פירוש של הסוכוטשובר.

הוצאת הניצוצות מפרעה בהסתכלות משה והסטירה הספונטאנית

למאי נפקא מינה? אומר שהיות שחיזוק השכל הוא מתנה טובה, ויש בו שרש של קדושה – אם פרעה היה מנצל את חיזוק השכל שלו היה יכול לבחור בטוב. אבל לא נצל את חיזוק השכל, אלא השתמש בו רק לבחור ברע (דבר שה' ודאי צפה מראש). יש דין שכאשר גוי מת אין טומאת אהל, טומאה חמורה, אבל להבדיל כשיהודי מת יש טומאה חמורה – היות שיש פה קדושה, ברגע שהיא מסתלקת מהגוף כל החיצונים שבעולם, כל הקליפות, עטות על הגוף להאחז בו. לכן אצל יהודי יש טומאה חמורה. הוא כותב כזה ווארט (הכל חזרה על השם משמואל) – שכל פעם שמשה רבינו נכנס להתרות בפרעה ונתן לו איזה כבוד הוא היה מסתכל עליו. כתוב אצל חז"ל שיש איסור להסתכל בפני רשע – איך הוא הסתכל? בסוף הוא אומר "לא תוסיף לראות את פני" – הסתכלות. הוא אומר שיש צדיק, שחלק מהצווי של ה' הוא שיתייצב מול רשע ודווקא יסתכל עליו. כתוב שחכמים, כאשר מסתכלים על רשע – תלוי ברצונם – יש לשון "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות". בכל המכות הראשונות משה בצווי ה' מסתכל על הרשע. כמו אחד שילך לבית משפט או מקום אחר – השאלה אם להסתכל עליהם או לא? יש פעמים שכן ויש פעמים שלא. כאן חלק מהצו למשה היה דווקא להסתכל, כדי להוציא את החיות, הניצוצות הקדושים, אבל היה בשלבים. כשמתחילים להוציא ממישהו את הניצוצות הוא לא מרגיש, אבל אם ממשיכים הרבה פעמים הוא מתחיל להרגיש שמשהו קורה איתי. כך הוא מסביר, שבכל המכות הראשונות פרעה לא מרגיש כלל מה משה עושה. לקראת הסוף הוא התחיל להרגיש שמשהו קורה איתו – החיות שלו יוצאת – ולכן איים "אל תסף ראות פני, כי ביום ראתך פני תמות". השם משמואל מסביר שהיות שקבל מתנה טובה מצד הקדושה, חיזוק שכל מהקב"ה (לא לפי פירוש הרמב"ן), כאשר משה הצליח בסוף להוציא הכל בכח ההסתכלות – לכן "כן דברת, לא אסף עוד ראות פניך", כי הוציא באותו רגע כל החיות – אז נשאר כמו גופה מתה, כמו חלל של יהודי, להבדיל, שכל הקליפות נאחזות בו. כל הקליפות עטות להאחז בו, ולכן יצא למשה ספונטאני לתת לו סטירת לחי – זה מה שהתבקש. הוא לא חשב על כך יותר מדי. זה היה פשוט סימן מה מתרחש – מה קורה כאן. עד כאן קיצור של השם משמואל.

לז פעמים מצבה וסוד העקדה

נעשה עוד גימטריא יפהפיה: אמרנו פעם שמסתמא משיח יגלה עשר גימטריאות הכי טובות בכל התורה כולה. כולי האי ואולי, נעשה כעת אחת מהן. דברנו על סוד ה-מצבה, 137. בפעם הראשונה שה' אומר למשה להתייצב לפני פרעה, לפני מכת דם, הכל הולך אחר הפתיחה, הוא אומר לו "ונצבת לקראתו על שפת היאר". אחר כך אומר פעמיים "והתיצב לפני פרעה", לא "ונצבת". השאלה אם כתוב שוב בתורה "ונצבת"? בכל התורה, בכל התנ"ך, המלה "ונצבת" כתובה רק שלש פעמים – כולן ה' אומר למשה. פעם אחת בפרשתנו, "ונצבת לקראתו על שפת היאר", ופעמיים בפרשת כי תשא – "ונצבת על הצור" וכעבור כמה פסוקים "ונצבת לי שם על ראש ההר". אין יותר "ונצבת" בכל התנ"ך. הכל דברי ה' למשה – לפני עשר המכות ופעמיים לפני גילוי יגהמ"ר, הסליחה והכפרה על חטא העגל. "ונצבת" = 548. אנחנו מתבוננים במספר 137, מצבה, והיחס ש"ונצבת" עולה ד"פ מצבה. אם יש ג"פ "ונצבת" עולה יב"פ "מצבה" – 12 המצבות שמשה רבינו עשה – זה פעמים מצבה. הפלא שאם ממשיכים את שלשת הפסוקים – "ונצבת לקראתו על שפת היאר", "ונצבת על הצור", "ונצבת לי שם על ראש ההר" – שאר המלים עולות כה פעמים מצבה. יש שתי נבואות – נבואת כה ונבואת זה, נבואת שאר הנביאים ו"מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה'". סה"כ עולה לז פעמים מצבה – 37 הוא בן הזוג של 137, והמקור לכך בתורה הוא בגילאי העקדה, אברהם היה בן 137 ויצחק בן 37. אם הגענו עד הלום נאמר עוד כלל גדול: כתוב "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה". על הפסוק "משם רועה אבן ישראל" כותב רש"י בשם חז"ל ש"אבן" היינו אב ובן. אין מצבה בתורה לפני יעקב, אבל הוא לוקח אבן – הוא לוקח נקודה ועושה ממנה פרצוף, אך הכל מתחיל מאבן. כתוב שהאבן היא מה ששם מראשותיו – הרים יב אבנים (מהעולמות התחתונים, כפי שכותב במאמר) ועשה מהן אבן אחת (באצילות). מי האבן? סוד העקדה, האבא שלו והסבא שלו, הם יחד האבן, הם הנקודה, "אבן ישראל", ה"אבן אחת" של עם ישראל. סוד העקדה, שהאב והבן מתחברים להיות אבן אחת. לפי רש"י ורוב הפשטנים מצבה היא רק אבן אחת, ולא הרבה אבנים – דווקא אבן אחת, שאתה לוקח אותה ומרים אותה. כלומר, שסה"כ מה שיעקב עושה הוא להרים את היחוד העצמי של אברהם ויצחק ועושה ממנו מצבה – בונה מלכות ישראל, יחוד בין המלך והעם ששוין בקומתן.

המצבה וסוד העתודים

אמרנו שיש שלשה פירושים ב"ונצבת" – "הסבר פניך", "העז פניך" ו"אטימוס", נכונות לשרת את המלך. נכוון את שלשת הפירושים לשלש פעמים "ונצבת". בראשון נפסוק כריש לקיש, "ונצבת לקראתו על שפת היאר" – "רשע הוא, העז פניך בו". השני והשלישי הם חיוביים. הראשון הוא "ונצבת על הצור", ועליו חז"ל אומרים בפירוש שזה לשון אטימוס, לשון הכנה והזמנה, לשון זמן, עתד, להיות מעותד. אם דברנו על עתד, יש עתודים – "עתודים חמשה". יש להיות עתידים ליום הזה, ויש עתודים – הזכרנו חיות, צב וצבי, אבל יש גם עתודים. כל אחד מהנשיאים – כמו שיש יב מצבה יש יב נשיאים, שכל אחד – הביא לחנוכת המזבח "עתודים חמשה". עתודים הם עזים זכרים, אבל גדולים. לעזים זכרים יש שלשה שמות בתנ"ך – עתוד, תיש, שעיר[כא]. כתוב שלפי הגיל והתוקף. הכי גדולים ותקיפים, שמובילים את העדר, הם העתודים.

עיבור-יניקה-מוחין ביחסי מלך ועם

בכלל, כאן המקום לומר ווארט שקשור למלכות ישראל ולכל החשיבה שלנו על מלך ועם ואיך שעובד יחד: יש מנטאליות שקוראים לה מנטאליות של עדר – שהעם הולך אחרי המנהיג בעינים עצומות. אם המנהיג טוב – זה לא נורא. אם זה משיח – זו שאלה גדולה. מן הסתם לא להנהגה כזאת אנו מצפים. ננסה לצייר את משיח – האם הוא מנהיג הכי טוב בעולם שכל העם הולך אחריו כעדר? אולי כן, כתוב "מגדל עדר", שמשם יצמח מלך המשיח. אולי כן זה הציור, אבל אנחנו לא חולמים על הציור הזה, שהעם הולך אחרי מלך המשיח כעדר. יש ציור שני, שנקרא בלועזית דמוקרטיה – שהעם כבר חפשי לגמרי, בוחר מה שרוצה. אבל, כידוע אצלנו, המושג הזה פסול לחלוטין – מושג גויי, שאין בו שום ערכים אמתיים של תורה. בכל אופן, מה ההבדל בין המושגים – מנטאליות של עדר אחרי מנהיג לעומת דמוקרטיה? ההבדל בין פרצוף נה"י, פרצוף העבור, לפרצוף חג"ת. לתת לעם כביכול – לפעמים רק דמיון שהוא בוחר. יתכן שהדמוקרטיות הן 90 אחוז אחיזת עינים, אם לא 99 אחוז – אבל נותנים לעם הרגשה טובה שאני בוחר, הכל תלוי בי. למה מדבר בנפש? לכך קוראים פרצוף יניקה בנפש. המנטליות של עדר היא פרצוף נה"י בנפש – עיבור, פרצוף שלא נולד בכלל (אין כאן שום פקיחת עינים), רק נמשך בטבע. אנחנו לא בעד זה ולא בעד זה. לכל דבר יש מעלה וחסרון, גם לגבי השני, אבל שניהם כאחד לא תכל'ס. אנחנו רוצים פרצוף של מוחין, ולא סתם מוחין אלא "תמתי" – שאפילו יותר גבוה ממוחין. מה שדברנו קודם מהסוכוטשובר, מי שמקבל חיזוק מוחין היינו חיזוק בדרגת "יונתי", אך גם זה לא תכל'ס. אנחנו רוצים חזוק של עצם הצבור, "תמתי", "תאומתי", שוין בקומתן לגמרי. בכל אופן, יחסית, לא מסתפקים בעדר ולא בדמוקרטיה מדומה – הכל דמיון, וגם קוראים לכך "הרע במעוטו". אנחנו לא רוצים הרע במעוטו אלא מוחין. מוחין היינו מח שליט על הלב – מתחיל מ"שליטא עילאה" שהזכרנו. רוצים שהאדם ישלוט על עצמו, שהתורה תשלוט – שתהיה כפיה מרצון, "את מלכותו ברצון קבלו עליהם". הכפיה מרצון היא התלבשות הרצון במח, כמו שכתוב בתניא, שאתכפיא היינו התלבשות הרצון-הכתר בחכמה שעושה את הכפיה. זה נוגע למה שנסיים בהסבר המאמר.

עתודים – כח הנהגה וחזון

היינו באמצע: עתודים היינו העז הגדול. מי הוא? למה נקרא עתודים? כתוב שנקרא כך כי הוא מנהיג את העדר. כשמסתכלים ב-יב הנשיאים, בחנוכת המזבח בתורה, רואים שינוי משמעותי ביותר, שבכל הנשיאים כתוב "עתֻדים" חסר ורק בנחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה – המלך, לכן הראשון בנשיאים – כתוב "עתודים" מלא (ה"עתודים" המלא היחיד בתורה, יש עוד כמה בנ"ך). שוב, רק אצל נחשון, שקופץ לים, המלך של עם ישראל, כתוב "עתודים" מלא, ואצל כל האשר כתוב "עתֻדים" חסר. מה מלמד? שהוא עיקר המנהיג. הוא המנהיג הגדול. יותר למטה מהעתודים יש את התישים, ולמטה מהם השעירים – גם כינוי לשדים שירקדו שם. ידוע ש"בראשית" אותיות ברא-תיש, הדבר הראשון שה' ברא. אבל ה' רצה שהתיש הזה יהיה עתוד – מזומן. עצם העתודים, המזומן – ענין של זמן. אפשר ללמוד מכאן עוד כלל גדול, שעיקר המושג זמן – כמו "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" – הוא זמן העתיד, לשון מזומן. עתידים היינו מוכנים לזמן העתיד (כבר בהווה חשים ויודעים את העתיד – עתד אותיות דעת, תכלית גדלות המוחין). עת לשון עתה – "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" – יש עת וזמן. אחר כך יש כח עתים (לא כח זמנים) – זה העת, ההווה. אבל עיקר מושג הזמן הוא העתיד, מזומן, והוא קשור עם מצבה. מצבה היינו להיות מוכן ומזומן למה שמתהוה והולך להיות בעתיד – זה החזון שלי. מצבה היא מלה של חזון לעתיד, חזון המלכות המתוקנת של העתיד.

שלש הופעות "ונצבת" כנגד שלש דרשות חז"ל – חש-מל-מל

עיקר הפירוש של "ונצבת" מלשון חזון לעתיד, נכונות, שאני מוכן ומזומן למלך שלי, לקבל את פקודתו וליישם, הוא "ונצבת על הצור". "ונצבת" הראשון הוא "רשע הוא, העז פניך בו", חש-הכנעה. אחר כך פעמיים חיוביות, מל-מל. הראשון הבדלה, להיות נבדל ומוכן למשימה. האחרון הוא המתקה, ממש לפני יגהמ"ר – "ונצבת לי שם על ראש ההר", לשון בהירות. קודם לא היה כתוב "לי", אבל כאן כן – "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". זה "מלך הוא" – מלך מלכי המלכים – "הסבר לו פנים".

חשך לאור בתורה ומר למתוק בתפלה

נסיים בעוד נושא של המאמר: הוא מביא את הזהר בו כתוב שהצדיק עושה אתהפכא, ובאתהפכא יש שתי בחינות – אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא. זה אולי הווארט הכי עמוק במאמר. צריך להפוך את החשך לאור ואת הטעם המר למתוק. האתהפכא הזו היא בדיוק מה שעל כולנו לעשות. הוא כותב בפשטות שהעבודה של כולנו היום היא האתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא. החידוש במאמר שהפיכת המר למתוק היא עבודת התפלה, מלמטה למעלה, ואילו עבודת הפיכת החשך לאור היא תורה, מלמעלה למטה. כמו "הקֹל קול יעקב" (לא מביא את הפסוק) – קול תפלה, ממטה למעלה, וקול תורה, ממעלה למטה. הוא אומר שזה סוד "וירימה [מלמטה למעלה] מצבה [ממעלה למטה]". זו אולי תכלית המאמר, אבל חידוש מופלא, שמקדים הפיכת מר למתוק להפיכת חשך לאור – שלא כסדר הזהר. הוא בפירוש מסביר שקודם יש עבודת העלאה, עבודת התפלה, הפיכת המר למתוק, ואחר כך יש את עבודת ההמשכה, התורה, שהיא הפיכת החשך לאור. איך נצא מזה? למה בכלל לא מתייחס לכך? בשבילו פשוט איך שמסביר.

חשך לאור – ק"נ; מר למתוק – ג"ק הטמאות

כדי להבין, קודם כל נאמר איך מוסברות שתי הבחינות במקום אחר בחסידות, ולמה כתוב בזהר קודם להפוך את החשך לאור ואחר כך טעמין מרירו למיתקא: כתוב פשוט שהפיכת חשך לאור היינו קליפת נגה. הוא כן מסביר במאמר, כשמביא את ההבדל בין מות לרע. מות אין הכוונה שמישהו מת, אלא שחי וקים בעולם הזה בלי גילוי של אלקות – מנותק מה'. הוא חי בגוף בעולם הזה, אבל הוא מת. מי משתלט עליו במצב הזה? קליפת נגה. הוא לא עושה איסורים, לא נמשך אחרי תאותיו הרעות. אבל רע יותר גרוע ממות – משיכה לתוך הקליפות. אם תאוות איסור – איסור. גם אם תאוות היתר – כתוב בתניא באריכות שמי שמושקע בתאוות היתר גם נכלל בג"ק הטמאות לגמרי. שוב, בדרך כלל בחסידות כתוב לא כמו כאן, לכאורה. כאן יש חידוש גדול, שמשייך את שתי הבחינות האלה לתפלה ותורה. תמיד כתוב שהעבודה להפוך את קליפת נגה לקדושה היא הפיכת החשך לאור, ועל כך כתוב הפסוק "כי אשב בחשך הוי' אור לי". אבל הפיכת הטעם המר למתוק היינו תיקון ג"ק הטמאות לגמרי – הרבה יותר גרוע, הרבה יותר קשה. אחת הדוגמאות שכתובות בחסידות הן שהפיכת החשך לאור היא בחנוכה והפיכת המר למתוק בפורים – גם בזה אחר זה.

דרגות התבוננות בתפלה כדי להפוך מר למתוק

כאן אומר שעבודת התפלה היא הפיכת המר למתוק, כי ענינה הוא להחלץ מהשקיעה בתאוות. כך כותב במאמר, שכאשר אדם מתפלל הוא צועק לקב"ה – אבינו שבשמים הצילני, תציל אותי מאחיזה בתאוות שלי. לא בחשך שלי, אלא ברע שלי – אני בכי רע, ואני צועק לה'. עצם התפלה היא הצעקה לה' להציל אותי מהרע. ממילא עבודת התפלה היא הפיכת המר למתוק. ואיך עושים? על ידי התבוננות. מתאר כמה דרגות התבוננות, והעיקר הוא "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". אומר שהחיים היינו הרוחניות והטוב האלקות, והמות הוא הגשמיות והרע התאוות הרעות. כשהוא מתבונן בפסוק "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", והתכלית היא "ובחרת בחיים" – לבחור ברוחניות, באלקות.

ישוב שני הפירושים

איך נחבר יחד את הפירושים? צריך לומר שהיא הנותנת. ברור שאיך שמפרש כאן מאד יפה. אדם מתפלל מתוך מרירות – לא מתוך חשך דווקא. זו מנטאליות אחרת, מאד חשוב. כשאני פותח ספר, לומד תורה בכלל ופנימיות התורה, חסידות בפרט, מה ההרגשה שלי? מה צריכה להיות התפלה שלי? כשיהודי לומד תורה צריך לבקש מה' "תורה אור", אני יושב בחשך ותאיר אותי – התורה היא אור. אבל כתוב "מבית הכנסת לבית המדרש" – קודם מתפללים. כשאני מתפלל אני לא חש בחשך ומבקש שה' יאיר אותי. התורה נתנה להאיר את עינינו והתפלה היא הצעקה מתוך המר. כלומר, אף על פי שלכאורה יותר חמור – היא הנותנת, כנראה יש יותר כח עצמי בעבודת התפלה, "קֹל" חסר כתיב, העלאה ורצוא. יש שם יותר תוקף עצמי, אבל ההעלאה היא לא תכל'ס. יש בהעלאה כח לנצח גם את ג' קליפות הטמאות, בעזרת ה' – אלמלא ה' עוזרו אין יכול לו. מאד חשוב, שקודם כל היהודי צועק מתוך המר – רע ומר לי עזבי את ה' לשם התאוות שלי. אחר כך ה' מאיר את עינינו. יסוד היסודות, גם כשמלמדים מישהו חדש, להסביר מה היא עבודת התפלה ומה עבודת למוד התורה – בשביל מה, מה צריך להיות בראש. עבודת התפלה כדי להפוך את המר למתוק והתורה כדי להפוך את החשך לאור. אין הכי נמי, הסדר קצת הפוך – מר למתוק יותר קשה מחשך לאור. אף על פי כן, בסוף כשכתוב "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" זה אור – הכל אור, ומר מאן דכר שמיה. בסוף נשאר אור – אור עצמי. כך רוצה לכתוב במאמר, שתכלית הכל היא גילוי המהות של האור העצמי – תכלית הקמת המצבה. כן יהיה לנו, שנזכה למצבה של הקדושה, וגם נזכה לשנוא את המצבה שצריך לשנוא, ונדע גם איך להתייחס – בדרך של הסבר לו פנים, העז פניך בו, או סתם להיות מוכן ומזומן לשרת את מלך מלכי המלכים הקב"ה. שה' יתן לנו דעת, כמו שכתוב בזהר שהמצוה[כב] הראשונה היא דעת – שנדע את ה'.



[א] "ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'" – 6 תבות ו-23 אותיות – כמו "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (= 813). 2000 ועוד 813 = 2813 שהוא מספר השראה (של 38, כלומר 38 ברבוע ועוד 37 ברבוע, ודוק). יש עוד "מורשה" אחת בתורה: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". גם כאן "מורשה" סמוכה ליעקב: "... וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'". מדת יעקב היא מדת האמת (והוא עמוד התורה [עמודא דאמצעיתא, ספירת התפארת], "אין אמת אלא תורה", "משה אמת ותורתו אמת", היינו "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – "משה מלגאו יעקב מלבר"), והנה, ב"ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'" יש אמת בדילוג שוה של אותיות למפרע (ה-מ היא האות האמצעית של הלשון, כמו בכוונת אמת – ראש תוך סוף הא-ב; סכום מיקומי אותיות אמת בלשון = 36 = אמת במ"ס). אם נמשיך את הדילוג (מהאות השניה מתחלת הלשון ועד לאות השניה שבסוף הלשון – הכל בסוד "חן [אמת]") נגלה אותיות אמונת (אמונת ישראל ב"אמת הוי'") – "ונתתי אתה לכם מורשה אני י-ה-ו-ה". שאר אותיות הלשון = 1503 = "תתן אמת ליעקב"! חוץ מאותיות אמת הנ"ל יש עוד אותיות אמת בלשון. הכל (2000) = אמת אמת (882) ועוד 1118 = "שמע ישראל [סבא, מדת האמת כנ"ל] הוי' אלהינו הוי' אחד".

[ב] בטח ר"ת ברכה טוב חיים (= "בטח בדד עין יעקב") – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה..." "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב...".

[ג] התורה היא מקור החיים והטוב והברכה.

[ד] ה' ברא את הטבע (בגימטריא אלהים) לאומות העולם (בסוד "טובעו בים סוף"), אבל לנו, בני ישראל, "בני בכרי ישראל", ה' רוצה לעשות נסים (כדי להרים אותנו מעל לטבע, נס לשון התרוממות), בסוד "ושמי הוי' לא נודעתי להם [לאבות, אלא דווקא בנסים ונפלאות של יציאת מצרים]", כמבואר בדא"ח. והרמז: "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" (= היחוד הראשון בעם ישראל: אברהם שרה) ועוד נסים (על ידי "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" יש תועלת בנסים, שמכירים את מקור הנס, השי"ת) = בראשית, רמז לתכלית רצון ה' בבריאת העולם (בשביל התורה ובשביל ישראל), טרם "ברא אלהים את השמים ואת הארץ" בדרך הטבע, ודוק.

[ה] ספירת החסד היא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", ועל כן בלשון "והוצאתי", הלשון הראשון שכנגד החסד – "יציאת מצרים" בכללותה – יש 7 אותיות, כנגד 7 הלשונות כולם, מה שאין כן בשאר הלשונות יש בכל אחד 6 אותיות, ודוק. סך הכל, בכל 7 הלשונות יש 43 אותיות, מספר הברית ה-7, המצטייר כך:

ו  ה  ו  צ  א  ת

י  ו  ה  צ  ל

ת  י  ו  ג

א  ל  ת

י  ו

ל

ק

ח

ת  י

ו  ה  י

י  ת  י  ו

י  ד  ע  ת  ם

ו  ה  ב  א  ת  י

שלש האותיות-הנקודות שבאמצע הן לקח, השרש של לשון ולקחתי, הלשון הרביעי, האמצעי, שכנגד הנצח. 4 פנות הציור ביחד עם 3 אותיות אלו שבאמצע = 560, המתחלק ב-7 – 7 פעמים 80 – נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא 80 = יסוד וכו'. הלשון הראשון, והוצאתי, בעל 7 האותיות כנ"ל, מתחלק אף הוא ב-7: "והוצאתי" = 518 = 7 פעמים 74 – "עד הוי' בכם", הרומז גם ללשון הששית – "וידעתם" (עד-דע) – שכנגד היסוד, המקבץ לתוכו את כל החסדים כו'. והנה, עוד לשון אחד מתחלק ב-7: "והייתי" = 441 = 7 פעמים 63, סוד שם סג, אמא, דעד הוד אתפשטת. 441 = אמת = 21 ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה", השם הקדוש של יציאת מצרים שבכללות שייך אף הוא לספירת הבינה, אמא, דעד הוד אתפשטת, ודוק. והנה, שני הלשונות המתחלקים ב-7 – "והוצאתי... והייתי" (שכנגד ספירות החסד וההוד – מודים על החסד) = 959 = 7 פעמים 137, מצבה. 959 = אברהם, איש החסד, במספר קדמי כנודע. עיקר הפלא הוא שכל 7 הלשונות יחד מתחלקים ב-7: "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי... והייתי... וידעתם... והבאתי" = 3458 = 7 פעמים 494. 494 = 26, שם הוי' ב"ה, פעמים 19, חלק המילוי של שם הוי' במילוי מה = גאולה כנודע. 3458 = 19 פעמים 182, חוה פעמים יעקב,
והנה "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון".
אדם = מה, 26 ועוד 19 כנ"ל.

עוד כמה רמזים חשובים: "והצלתי" = 541 = ישראל, לרמוז לעצם ההבדלה בין ישראל לעמים. "והבאתי" = 424 = משיח בן דוד, תיקון הארץ, המלכות, תכלית הכוונה של מעשה בראשית ויציאת מצרים. בכל לשון יש אותיות וית – ב"וידעתם" ה-י באה בראש
לאחר ה-
ו, מה שאין כן בשאר הלשונות, בהן ה-י באה בסוף לאחר ה-ת. וית = 416 = יצחק יצחק ("כי אתה אבינו" לעתיד לבוא) = 16 פעמים הוי' = לב פעמים אחד – לב אחד לאבינו שבשמים. 7 פעמים 416 = 2912 = 14 פעמים יצחק = 16 פעמים יעקב = הוי'
פעמים
יבק, הוי' אלהים (שם מלא). שאר כל האותיות של 7 לשונות הגאולה = 546 = הוי' פעמים אהיה = 3 פעמים יעקב, ודוק. ואחרון אחרון חביב: בלשון הראשון, "והוצאתי", בעל 7 האותיות כנ"ל, האות האמצעית היא ה-צ, העיצור היחיד בשרש יצא. רק בלשון האחרון, "והבאתי", יש את האות ב – העיצור היחיד בשרש בוא. נמצא שכללות כל לשונות הגאולה נרמזו ונכללו בשער צב – יוצא ובא, סוד צבאות הוי' היוצאים מארץ מצרים – השער שבו נדון באריכות בהמשך בע"ה.

[ו] י-ה-ו-ה-ה-ו-ה = מב, השם של מעשה בראשית וכו'. יש כאן ז אותיות, הערך הממוצע של כל אות = ו (סוד עמודא דאמצעיתא של שם הוי' ב"ה, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, וכמו שיתבאר במאמר). יש כאן ג בחינות (כנגד ג אותיות כ-ל-ל): י, הוה, הוה – כל אחד בהכאת אותיות = יש (י ועוד ש) – "אכן יש הוי' במקום הזה וגו'". י פעמים הוה פעמים הוה = 2560 = ז השמות הפנימיים של כחות הנפש שבקו האמצעי של עץ החיים (סוד הבריח התיכון כו' הנ"ל): אמונה תענוג רצון יחוד רחמים אמת שפלות.

והנה, כלל = פ, האות הראשונה של פרט. ובא ללמד שהידיעה בפרט יוצאת מהידיעה בכלל ומבוססת עליה. נמצא שעיקר החידוש של הפרט רמוז בשתי האותיות רט שלו, בגימטריא הדר – "וימלך תחתיו הדר ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב", סוד שם מה החדש היוצא ממצח א"ק לתקן את עולם האצילות (ששרשו ב"שליטא" הנ"ל, הדרגה הגבוהה ביותר של הידיעה בדרך כלל, היינו מלכות דא"ק שנעשה כתר דאצילות, שם בן, וד"ל).

פרט = טוב ברבוע = "ברא אלהים", היינו סוד "וידעת היום וגו' כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

כלל במילוי: כף למד למד = רמח = אברהם = "בצלם אלהים" (והוא גם אותיות המילוי של "לך לך", המצוה הראשונה שנאמרה לאברהם אבינו: למד כף למד כף, והיינו מפני שאותיות כלל = פ כנ"ל, ודוק), והיינו כמבואר בפירוש בהמשך דברי הזהר שבידיעה בכלל נכללו כל רמח פקודין דאורייתא שכנגד רמח אברין דמלכא, ז"א דאצילות (הידיעה בכלל כנגד ז"א והידיעה בפרט כנגד נוק', מלכות, שמכאן נלמד יסוד גדול: כדי לתקן את המלכות צריכים להגיע לידיעה בפרט, לא מספיקה הידיעה בכלל. הידיעה בכלל מספיקה כדי להכיר במקור הנסים של יציאת מצרים. "וידעתם" מגיע עד ל"והבאתי" ולא עד בכלל. "והבאתי... ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'" תלוי בידיעה בפרט, ועל כן מנהג פשוט שלא שותים את הכוס החמישי בליל הסדר, זכר ליציאת מצרים, רק מייחדים אותו לאליהו הנביא, יבוא ויבשר לנו את הגאולה האמיתית והשלמה על מלך המשיח, שלו תיקון המלכות כו').

[ז] "ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכן מלכתו מאד" = 1924 = עד פעמים הוי', סוד "עד הוי' בכם", דהיינו בנפש המצב של סיהרא באשלמותא, גילוי מהות האלקות בנפש האלקית, סוד אותיות עד רבתי של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". "מלכתו" חסר כתיב, אותיות מלכות, "מלכתו מאד" = ישראל ("שמע ישראל וגו'"). "ותכן" חסר כתיב, בגימטריא רחל רחל (אשת יעקב-ישראל, ולעתיד לבוא תהיה רחל הגדולה, סוד פעמיים רחל, שתכלול גם את פרצוף לאה, סוד "לבא לפומא גליא", וד"ל). בפסוק הנ"ל, האותיות שבאמצעי התבות בעלות מספר לא-זוגי של אותיות = 417 = אדם דוד משיח, ושאר האותיות = 1507 = 11 פעמים 137, מצבה, וד"ל. יש שני פעלים בפסוק הנ"ל, "ישב" ו"ותכן", כפולה של 13 וכפולה של 7, זכר ונקבה, ודוק.

[ח] "כסא דוד" = "אביו" פנים ואחור, ודוק.

[ט] לפי זה י"ל ששלשת לשונות אלה, "ונצבת" "והתיצב" "והתיצב" כוללים את כל עשר המכות. והרמז (קשור לעניננו בלימוד מאמר זה): דם צפרדע כנם ערב דבר שחן ברד ארבה חשך בכורות (עד ארבה = 42 פעמים דם; עד חשך = 8 פעמים ערב) ועוד "ונצבת" "והתיצב" "והתיצב" = 4384 = לב פעמים 137, מצבה, וד"ל. אם נכתוב שחין מלא יעלה 4394 = 2 פעמים 2197 = 13 בחזקת 3 (יש כאן 13 תבות, נמצא שהערך הממוצע של כל תבה = 338 = הוי' פעמים אחד).

[י] בפסוק "לא תעשו לכם אלילם ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה כי אני הוי' אלהיכם" 20 תבות ו-80 אותיות (יחס מושלם של א:ד; והוא סוד כ:פ, יחס של כלל לפרט [פ = כלל] וכנ"ל, וד"ל). עד "... ואבן משכית", השלמת ארבעת החפצים האסורים (שכנגד ארבע אותיות הוי'), יש 42 אותיות, ומשם ואילך יש 38 אותיות. והנה, השרש אהב מופיע 42 פעם בתורה ואילו השרש שנא מופיע 38 פעם בתורה – סוד המצבה (המופיעה בפסוק זה) – "אהובה לאבות שנואה לבנים" (קודם 42 ואח"כ 38). והנה, 42 במשולש ועוד 38 במשולש = 1644 = 12 פעמים מצבה (ג"פ "ונצבת" כדלקמן בפנים), סוד יב מצבה שהקים משה רבינו כנגד יב שבטי ישראל, וד"ל. 1644 = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (ג אהבות כנגד ג פעמים "ונצבת", ודוק).

[יא] המספר 38 היינו מספר ההופעות של השרש שנא בכל התורה כנ"ל.

[יב] מצבה ועוד אהובה לאבות שנואה לבנים = 1089 = 33, גל (אבנים) ברבוע.

[יג] "מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח, תכון בית תפלתי ושם תודה נזבח, לעת תכין מטבח מצר המנבח, אז אגמור בשיר מזמור, חנוכת המזבח".

[יד] צדיק בראש העם = 6 פעמים מצבה. מלך צדיק בראש העם (ע"ה = בראשית, ראש בית) = 16 פעמים מזבח. מלך צדיק = אין מלך בלא עם.

[טו] התפעל = ט פעמים שם אדנ-י, שבמלכות (סוד שפרה, המילדת העבריה), וביחד עם מלכות = תפארת (עלית המלכות להתיחד עם התפארת ושרש כתר מלכות, נקודת המלכות, בתפארת ז"א)!

[טז] "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר" "וגם של תשלו לה מן הצבתים" = 4320. בכל לשון יש ו תבות. הערך הממוצע של 12 התבות = 360 (שהוא בעצמו כפולה של 12, 360 = 12 פעמים 30. בכל לשון יש ג למדין, ודוק) = שכם ("חלק אלוה ממעל") וכו', שייך לספירת היסוד, וכפי שיתבאר בפנים.

[יז] בין האבות יצחק אבינו חי יותר מכולם – 180 שנה = צב בהכאת אותיות (סוד צדיק כפוף בעוה"ז צדיק פשוט בעוה"ב, "עולמך [הבא] תראה בחייך [בזה]". צב = פחד, "פחד יצחק" ("פחד יצחק" = "בן אברהם" = ש = רוח אלהים וכו', כד במשולש), סוד "יראת הוי' לחיים", כמבואר בדא"ח.

[יח] המלה שרצים עולה 10 פעמים 8 ברבוע.

[יט] ידוע שפסוק זה "איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר" = 1568 = הרבוע הכפול של כח = "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (= ז פעמים דרך, לכל חיה טהורה יש את הדרך המיוחדת שלה ואצל היהודי צ"ל "בכל דרכיך דעהו", שידע ללכת בכל הדרכים הטהורות, לדעת בכל דרך ודרך את השי"ת, ובסוד "והחיות רצוא ושוב"). וביחד עם שמות שמונת השרצים (שעולים 1964, ח פעמים אברהם כנ"ל, דהיינו 1568 הנ"ל ועוד יצחק יצחק, וד"ל) = 3552 = לב פעמים פלא ("סוד הוי'" פעמים 37, יחידה וכו'). במעשה בראשית בולט הקשר בין "שרץ" ל"חיה" – שתי התבות מופיעות לראשונה בתורה בסמיכות זל"ז בתחלת יום החמישי למעשה בראשית: "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו'". שרץ חיה = 613, רמז לכללות מצות התורה. ל"שרץ" יש גם משמעות מאד חיובית בתורה: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם" ופירש"י: "'וישרצו'. שהיו יולדות ששה בכרס אחד" ("ששה בכרס אחד" = 900 = 30 ברבוע, סוד הלב היהודי. "שהיו יולדות ששה בכרס אחד" = 1677 = 13 פעמים "הוי' הוא האלהים", שלם וחצי ביחס ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). שרץ במילוי: שין ריש צדיק = 1074 = ג פעמים 358, משיח, נחש (הערך הממוצע של ג האותיות. חיה במילוי: חית יוד הא = 444 = ג פעמים 148, נצח וכו'. יחד = 1518 = ו פעמים 253, 22 במשולש = "מוצא [137] פי הוי'" וכו' (הערך הממוצע של ו האותיות).

[כ] "ויצק שמן על ראשה" = "בראשית ברא אלהים". "בראשית ברא" = כתר מלכות – המשכה מכתר עליון למלכות (שקמה ונצבת במקום התפארת), וד"ל.

[כא] עתוד תיש שעיר = 1770 = 59 במשולש (עתד, חסר כתיב ברוב המקומות, תיש שעיר = 1764 = 42 ברבוע). הר"ת = 770, האוס"ת = 1000. הרוס"ת = 1274 = 49 פעמים 26, הוי' = ז פעמים יעקב. האמ"ת = 496, משולש 31 = מלכות.

[כב] מצוה היא משרש צוה שעיקרו האות צ בלבד. חז"ל מפרשים ש-ב (של בראשית וכו') היא לשון ברכה. נמצא שהשער צב, בו התבוננו הערב, רומז ליחוד של מצוה ברכה (וכן מצבה נוט' מצוה ברכה). והנה, מצוה ברכה = 4 פעמים 92, צב. במספר קדמי, מצוה ברכה = 17 פעמים צב. והנה, מצוה ברכה בה"פ = 18225 = 135 ברבוע (סימן מובהק לקשר העצמי בין שתי מלים אלו)! 135 = 3 פעמים מה = עב סג. י"ל מצוה כנגד שם סג (סוד השבירה והתיקון שעל ידי קיום מצות התורה) וברכה כנגד שם עב (גילוי אור עצמי, בחינת אברהם, האיתן האזרחי, "חסד לאברהם"). והנה, ידוע ומבואר בתניא (בשם הירושלמי) שמצוה סתם היינו מצות הצדקה – האות צדיק לשון צדקה. לפי זה, אפשר לרמוז מצבה נוט' מצות צדקה (מביאה) ברכה. מצות צדקה ברכה = 962 = 26, הוי', פעמים 37, הבן-זוג של 137, מצבה, ודוק. יהי רצון שנזכה לדעת את ה', לעשות הרבה צדקה וחסד עם הבריות, ובכך להמשיך שפע ברכה מאת השי"ת, אמן.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com