חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר כז) - ז טבת תשע"ב הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

שיעור שבועי

(בשעה שהקדימו תער"ב - מאמר כז)

ז טבת תשע"ב

א. הילולת בעל מי השילוח – רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא

רבי מרדכי יוסף מאיזביצא – תקיפות וחריפות

ערב טוב לכולם. נפתח הערב עם האירוע של היום – ז טבת (היום השביעי, החביב, של החדש העשירי – "העשירי יהיה קדש להוי'" – שהוא יום ה-צו של השנה, "סוד הוי' ליראיו"). היום הוא היארצייט של אחד מגדולי החסידות, רבי מרדכי-יוסף מאיזביצא. הוא היה תלמיד של רבי בונים מפשיסחא, הצטרף לידידו הרבי מקוצק, באיזה שלב פרש והקים חסידות לעצמו. יש לו השפעה רבה על החסידות, תלמידיו הגדולים שהמשיכו אחריו הם רבי לייבלע איגר ורבי צדוק הכהן מלובלין. הנכד שלו הוא בעל התכלת מראדזין. הוא היה תקיף מאד. המסורת שם היתה של רבי תקיף, רבי רך, רבי תקיף, רבי רך וכו'. התקיף השלישי היה הנכד של בעל התכלת, הרבי מראדזין, שנספה בשואה. הוא קרא למרד, נתפס, ולפני שנורה הוא בעט וירק בפניו של הנאצי שפגע בו. מתאים למסורת של איזביצא. מכל האדמו"רים שנכחו בחתונה של הרבי, האדמו"ר היחיד שהרבי הקודם כבד אותו בכיבוד בחופה היה הרבי מראדזין – הוא כבד אותו לקרוא את הכתובה תחת החופה. כלומר, היה קירוב דעת מאד גדול בין חסידות זו לליובאוויטש, במיוחד בדורות האחרונים. כמו שהוא תקיף, הוא גם מאד חריף בווארטים שלו – הרבי הראשון של איזביצא. יש לו כמה קוים בולטים המאפיינים את החשיבה ודרך העבודה שלו.

אמירת "שמע ישראל" של השבטים – באופן בלתי מתוכנן ומתואם

נפתח לזכרו ולכבודו עם ווארט על פרשת שבוע, פרשת ויחי: ידוע שהשבטים התאספו להתברך מיעקב אביהם לפני ההסתלקות שלו, וכולם פתחו ואמרו "שמע ישראל [סבא, כינוי ליעקב אבינו] הוי' ישראל הוי' אחד". הוא חשב שמא יש פסול ביניהם, הסתלקה ממנו שכינה – שמא אחד מכם לא שלם עם הקב"ה – אז כולם פתחו וענו פה אחד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". הוא ענה להם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מכאן המקור לפסוק זה בחז"ל, שהרי אין פסוק כזה בתורה. המקור הוא במענה של יעקב, על פסוק שאמרו השבטים – פסוק שעתיד להכתב בתורה, להאמר על ידי משה רבינו, וכמבואר בתניא נאמר דווקא לדור שאמורים להכנס לארץ וצריכים לזכור כל העת את ענין מסירות הנפש. לכן משה רבינו אומר לעם שעומד להכנס לארץ "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", תזכורת של מסירות נפש. אבל, לפי חז"ל, הראשונים שאמרו פסוק זה הם השבטים. אומר הרבי מאיזביצא, בעל ההילולא של היום, שכאשר הם נאספו אצל יעקב הם לא תכננו מה לומר (או בכלל לומר משהו). הפסוק בא להם באופן ספונטאני לגמרי, בלי שום תכנון וחשיבה מראש. בכלל, רק עד כאן, כבר מאפיין את איזיביצא – שדבר אמתי הוא דבר שבא באופן ספונטני, בלי חשיבה מקדימה. יש כמה דוגמאות בחז"ל, למשל (דוגמה שהוא לא מביא), שבתרגום השבעים נפל לכל שבעים החכמים אותו תרגום ואותם שינויים בתרגום – כמו "אלהים ברא בראשית" במקום "בראשית ברא אלהים", שלא להטעות את מלך יון שמישהו ברא אלקים ח"ו. גם כאן הוא אומר שכולם באופן ספונטני כוונו כאחד, פתחו ואמרו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

האמירה הספונטאנית – גילוי ירושתו הרוחנית של יעקב

כשיעקב שומע זאת הוא מאד שמח, ולמה הוא כל כך שמח? אומר הרבי מאיזביצא – גם דבר שחוזר אצלו בהרבה תורות – שמה שמתבטא באופן ספונטאני בפה הבן הוא בעצם הגנים הרוחניים שהוא יורש מהאבא. אם דבר מחושב על ידי הבן – לאו דווקא בא מהאבא. אם הבן מתבטא באופן ספונטאני, וכל שכן אם כולם מתבטאים כך יחד, הדבר אומר ליעקב מה הוא הוריש לבנים. לכן הוא כל כך שמח. העזבון שלו – כהסבר אדמו"ר הזקן ל"שביק חיים לכל חי", שהצדיק משאיר את חייו לכל חי – הוא "הוי' אלהינו הוי' אחד". התבטאות כל השבטים היא חותמת בשביל יעקב שזו השארות נפשו בעולם. אם אני הייתי תובע את אמירת הפסוק – לא היה אומר שום דבר. אם אתם, הילדים, אמרתם זאת כולם יחד באופן ספונטאני – זה סימן מובהק שזו הירושה שלי בעולם לדורי דורות. לכן הוא פתח ברוב שמחה ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[א]. עד כאן הווארט שלו, שיש בו כמה דברים מאפיינים.

"משיח נאו" – האמונה שמנחיל לנו הרבי

לעם ישראל יש ירושה. הירושה היא דבר שמתבטא על ידי כולנו – כל הצבור, כידוע הרמז שצבור ר"ת צדיקים בינונים ורשעים. אם חושבים – ודאי לא יאמרו אותו דבר. אבל יש משהו, כמו קוד, שבשעה של מתח רוחני גבוה – כולם מתקבצים ליד מטת האב, באים לקבל את ברכתו לפני הסתלקותו – ואז פתאום יוצא מהפה של כולם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (וכן בשעת סכנה פיזית, על דרך הסיפור המפורסם של הרבי הקודם). ככה כל צדיק רוצה לשמוע לפני הסתלקותו מבניו ותלמידיו – אצל יעקב אבינו התלמידים הם רק הבנים, אבל היום "ושננתם לבניך" אלה גם התלמידים – איזה ביטוי ספונטני, מה בעצם הוא הוריש להם, מה הוא נתן להם. כך גם כל הורה. במשפט אחד, הרבי ודאי רצה להנחיל לנו אמונה שלמה בביאת המשיח, ושהיא לא משהו שצריך לקחת הרבה זמן – משהו שעומד על הפרק, משהו מידי. כנראה שהוא זכה באמת שעלה איזה קוד של משיח נאו – אנו רוצים משיח נאו – שהוא על דרך הווארט הזה של איזביצא, שיעקב כל כך שמח שהוא הצליח להנחיל לבניו את האמונה בה' אחד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

עד כאן פתיחה.

ב. שער בך – מבכי לברכה

"בך יברך" – קשר בין בכיה וברכה

בפרשת שבוע יש את הברכות. דברנו על הברכות שיעקב מברך את הבנים. קודם הוא קורא ליוסף, עוד לפני שהוא מקבץ את כולם, ויוסף מביא לו את שני הבנים שלו, ואז יעקב "שכל את ידיו", שם את יד ימין על ראש אפרים הקטן ואת יד שמאל על ראש משנה הגדול – ומברך "בך יברך ישראל ישימך אלהים כאפרים וכמנשה", ועד היום זו הברכה המסורתית של אב לבנו. "בך יברך ישראל" – אלה שלש מלות ההקדמה. כאן יש תופעה, שגם דובר עליה בעבר, של "לשון נופל על לשון" – "בך יברך". לפני שבוע דברנו על שרש בכה, לבכות, וראינו שהמלה "ויבך" (בצורה זו) מופיעה עשר פעמים בתורה, כאשר שבע הפעמים האחרונות הן אצל יוסף הצדיק. שבע פעמים כתוב "ויבך" על יוסף – הוא בכה שבע פעמים בתורה. ראינו שיש משהו מיוחד בין יוסף לבין לבכות. אמרנו שלבכות, לדמע, דומה להזרעה – מתאים ליוסף, בהיותו ה"צדיק יסוד עולם" הממשיך את ה"זרעא חייא וקיימא" למלכות, לכנסת ישראל ולארץ ישראל. יש לו בכי מלמעלה למטה. כתוב שגם דוד המלך בוכה, הוא בכין, אבל הבכי שלו הוא מלמטה למעלה – העלאת מ"נ. הבכי של יוסף, שבוכה הרבה בתורה, הוא מלמעלה למטה. לא דברנו – ובכך נפתח הערב – על הקשר בלשה"ק בין בכיה לברכה.

שרש ברך – שרש עיקרי בתורה – משער בך (בתוספת ר "לתפארת הלשון")

ידוע שבספר יצירה יש רלא שערים, פנים ואחור, וכעת נתבונן בשער בך (בשרש יש שלש אותיות, ובשער שתים), בפנים שלו, ה-ב לפני ה-כ, והסימן: "ואני אבטח בך". השרש הכי פשוט בשער בך הוא בכה, אבל המדקדקים אומרים שהרבה פעמים האות ר נוספת בשרש "לתפארת הלשון". אם ה-ר נכנסת ל-בך הוא הופך ל-ברך. ברך הוא שרש מאד חשוב בתורה, עד שחז"ל אומרים שהתורה פותחת ב-ב לשון ברכה – ה' ברא את העולם ובכך בעצם ברך את העולם (הוא בעצם גם ברך את עצמו כביכול, שיזכה להתגלות בעולמו - עולם לשון העלם אלקות - שברא לכבודו, שיזכה לממש את תאותו - "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"). גם סוף חומש בראשית הוא ברכה של יעקב לשבטים וסוף התורה כולה ברכת משה לשבטים. התורה כולה ברכה – מתחילה ב-ב לשון ברכה, וגם בפשט של מעשה בראשית כתוב "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו וגו'", "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". ה' מברך את הדגים, מברך את האדם ומברך את השבת – ברכה ביום חמישי, ביום ששי[ב] ובשבת (ברכה משולשת של מעשה בראשית[ג] על דרך ברכת כהנים, הברכה המשולשת בתורה). השיא הוא הברכה. כל העולם הוא ברכה, וסוף חומש בראשית הוא ברכה, וסוף כל התורה כולה הוא גם "וזאת הברכה"[ד] שמשה מברך. אם כן, השרש של ברכה, ברך, הוא יסודי ביותר. שואלים מה השער, שתי האותיות העיקירות בברכה, והתשובה היא בך – כאשר ה-ר נכנסת בשער לתפארת הלשון כנ"ל. רמז לכך הפסוק שאמרנו הרגע – "בך יברך ישראל", "בך יברך", "ישמך אלהים כאפרים וכמנשה"[ה].

מברכה לבכיה – "ברך אֹתם... ויבך עליו"

כשיעקב מסיים לברך את כל הבנים התורה מסמכת "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אֹתם". זה הסיכום, אחרי שהוא גומר לברך את בנימין, בנו הקטן – "בנימין זאב יטרף וגו'" – הסיכום הוא "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם אשר כברכתו ברך אֹתם"[ו]. ה"אותם" הראשון מלא, ויש על כך מסורה – כפי שיש על צורות מיוחדות של כתיב – שיש בתנ"ך טל פעמים "אותם" מלא, טל אורות (טל = "הוי' אחד"; "אותם" אותיות "ואמת", התיקון השביעי, החביב, של יג תיקוני דיקנא, סוד אור הפנים, והוא עולה אין סוף ברוך הוא). תיכף לכך כתוב "איש אשר כברכתו ברך אֹתם" חסר, כמו בדרך כלל. אחר כך יעקב אבינו אוסף את רגליו אל המטה ונאסף אל עמיו. מה הפסוק הבא? "ויפֹל יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו". הסיום של כל הברכות הוא שיוסף נופל על פני אביו, שהרגע הסתלק מהעולם – לפחות למראית עין, לפי מאמר חז"ל "יעקב אבינו לא מת" (שייך לתורשה שהוא הנחיל לבניו - "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" כנ"ל, שעל זה נאמר "מה זרעו בחיים ['ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום'] אף הוא בחיים"). יעקב מסיים לברך, לא אומר שום דבר אחר, אוסף את רגליו וכו', ואז יוסף – שכאן מייצג את כולם, הוא המושל כאן – נופל על פני יעקב אביו "ויבך". רואים כאן קשר בין ברכה לבכי – מברכים ובוכים ("ברך אֹתם... ויבך עליו"[ז]). שוב, זו ההתבוננות שרוצים להבין.

מ"בך" ל"בכא"

עוד דוגמה בתנ"ך לקשר בין ברכה לבכי (שלכאורה הם שני דברים קטביים, קיצוניים – ברכה הוא דבר טוב ושמח ובכי לכאורה רגש עצוב): יש פסוק בתהלים, שקודם כתוב (פסוק חשוב) "אשרי אדם עוז לו בך" (יש רק פעמיים עוז מלא בתנ"ך, וזו אחת מהן). עוד קודם כתוב "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", פסוק שאומרים ג"פ בכל יום – מפרק פ"ד בתהלים. אחר כך "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם". אחר כך פסוק שקשה להבין בדיוק מה הוא רוצה לומר – "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה". אחר כך בא פסוק יותר מוכר, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". יש פה פסוקים חשובים מאד, ובין "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם" להמשך יש פסוק שהוא גם שייך לשרש בכה – כתוב בכא, עם א בסוף – "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה". מאד קשה להבין מה בכלל רוצה לומר. אחר שוב פסוק חזק מאד – "ילכו מחיל אל חיל", שמכאן דורשים חז"ל "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון'". כשרוצים לברך מישהו – במיוחד ילד, נער – מברכים אותו שילך ויעלה "מחיל אל חיל", תצליח בחיים, תתקדם בלי סוף. לא לנוח מההצלחות, לא לשבוע מההצלחות בחיים.

בכיות וברכות יושבי הגיהנם

קודם כל כתוב "בך", השער, "אשרי אדם עוז לו בך". אחר כך ה-בך הופך להיות "עוברי בעמק הבכא". הפשטנים אומרים כאן ש"בכא" הוא סוג של עץ, אילן. הרד"ק אומר שזהו עץ תות. תות ר"ת תומכי תמימים – עץ חב"די. שאר המפרשים מביאים עוד כמה דוגמאות בתנ"ך כמו "בראשי הבכאים", ועוד כמה פעמים, ש"בכא" הוא עץ. אבל חז"ל לא מפרשים כאן "בכא" כעץ, אלא מלשון בכי. איך מפרשים את הפסוק? "עוברי בעמק הבכא" – "עוברי" לשון עבירה על רצונו של מקום, לעשות משהו לא טוב. מי שכל החיים עובר עבירות, "עוברי", הגיהנם לא מספיק עמוק בשבילו. צריך להעמיק לו את הגיהנם עוד יותר. אז, כאשר הוא יורד לעומק אחרי עומק, כשמעמיקים לו את הגיהנם הוא בוכה – בוכה מעין של דמעות, "מעין ישיתוהו". חז"ל אומרים שיחד עם זה שהוא בוכה כשמעמיקים לו את הגיהנם עולה ממנו הקילוס לקב"ה יותר מהצדיקים שיושבים בגן עדן, כי בסופו של דבר מבין שבצדק דנתוני, והמורה הורני את הדרך בצדק ורק אני לא שמעתי בקולו. שוב, הברכות שעולות לקב"ה מהבכי של הגיהנם יותר גדולות ועצומות מכל הברכות של הצדיקים שיושבים בגן עדן.

הליכה "מחיל אל  חיל" של "עז פנים לגיהנם"

אחר כך כתוב "ילכו מחיל אל חיל". לא ראיתי שאף אחד אומר, אבל לכאורה אם חז"ל מפרשים את הפסוק הקודם, "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה", על הנשמות בעומק הגיהנם, כנראה יש להם תיקון ועליהם נאמר "ילכו מחיל אל חיל". פעם הבאה שמברכים מישהו "ילכו מחיל אל חיל" לשים לב שיתכן שמדובר במישהו שנמצא בעומק הגיהנם, ומתוך הדמעות שלו עולה קילוס לה', ועליו דווקא נאמר "ילכו מחיל אל חיל" (מהצלחה להצלחה בשובו אל ה' מאהבה). מתחיל מ"אשרי אדם עוז לו בך". כתוב "עז פנים לגיהנם" (ר"ת עפל, סוד "ואתה מגדל עדר עפל בת ציון"[ח] שמדבר על משיח ובית המקדש, מגדל עז של עם ישראל, ראה תרגום ורש"י) – העוז מביא אותו לגיהנם והעוז מוציא אותו משם (מובא ברמ"ח אותיות שהתנאי הראשון להיות חסיד הוא להיות עז פנים – "ישראל עזין שבאומות"). כתוב "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". שוב, יחידה חשובה של שלשה פסוקים בתהלים. מתחיל "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם". יש דרושים בחסידות על "מסילות בלבבם" – צריך לסלול מסילה לה' בלב, "סולו לרוכב בערבות ביה שמו". גם לפסוק זה אחד הפירושים שצריך לסלול מסילה בלב לה'. גם "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה" ואז "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". משהו מאד יפה, פסוק מובהק של קשר בין בכי (לפי חז"ל) וברכה  – בכי וברכה הולכים יחד.

כח הברכה – לבוכה במסתרים

אם כן, יש לנו כמה דוגמאות לתופעה זו. בדוגמה האחרונה יוצא בפירוש מ"בך", השער, "אשרי אדם עוז לו בך". הדבר הראשון הוא השאלה אילו שרשים נוספים נגזרו משער בך. יש בכה, אמרנו שיש קשר ל-ברך. בדרך כלל לא היינו שמים ברך, כי הכלל הוא כאשר רוצים ללמוד את כל השרשים היוצאים מהשער אני יכול להוסיף רק שבע אותיות האמנתיו, וכאן משהו יוצא מהכלל – תוספת ר לתפארת הלשון. כלל חדש בשבילנו, כלל גדול, אך הוא משהו מפורש שיוצא מהתנ"ך. כמובן שהכי קרוב לשער נטו הוא רק תוספת אותיות אהוי. אילו עוד שרשים יש? בכה, בכא. בכא שרש בפני עצמו, שחז"ל מפרשים גם כבכי, אבל המפרשים הפשטנים אומרים שהוא סוג של עץ – כנראה שהעץ בוכה, כמו שדברנו לפני שבוע על אותיות בוכות, כל בך האותיות. השבוע מוסיפים שהכל גם מברך. כדי שברכתך תתקיים, שיהיה לך כח רוחני להעניק ברכה – באים לצדיק לבקש ברכה, כנראה שיש לו כח לברך כי מתקיים אצלו "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה". אותו אחד שבינו לבין עצמו, במסתרים, בוכה – כאשר יוצא לצבור יש לו כח לברך, כי יש קשר בין הבכי לברכה[ט]. כנראה שיש גם עצים שבוכים, ולעץ שבוכה קוראים בכא.

"נבֻכים הם בארץ" – מבוכה בעניני ארץ ישראל

מה עוד? יש שרש שלא חוזר הרבה פעמים בתנ"ך, אבל מופיע כמה פעמים, בפרט בפסוק אחד מפורסם – שרש בוך, ממנו המלה (שלא היינו מיד מזהים שמאותו שרש, אבל כך על פי דקדוק) "נבֻכים הם בארץ סגר עליהם המדבר". כשיצאנו ממצרים פרעה רואה שאנו לכאורה טועים בדרך, ואז אומר שכנראה נבוכים – "נבכים הם בארץ". מה השרש של נבוך? הרמב"ם כתב מורה נבוכים. יש גם אחד מהגדולים לפני כמאתיים שנה שכתב עוד ספר – מורה נבוכים החדש. יש נבוכים חדשים בכל דור. היום מגיעה לנו עוד מהדורה של מורה נבוכים, כי בכל דור ודור אנו נבוכים וצריך מישהו להורות את הנבוכים. כמו בפסוק "גם ברכות יעטה מורה" – צריך מורה להורות את הנבוכים. המושג נבוכים חשוב מאד, כמו שנסביר. והנה, נבוך משרש בוך. השם הוא מבוכה, בלי נ, כלומר שב"נבוכים" ה-נ לא מהשרש, נ של נפעל. השרש הוא בוך. אפשר לדרוש, לעניננו היום, משהו אקטואלי קצת – שעיקר הנבוכים הם "בארץ", לגבי עניני ארץ ישראל. בכל מה שקשור לארץ "נבֻכים הם" – עם ישראל נבוך לגבי נושאים הקשורים לארץ. למה הוא כל כך נבוך? כי "סגר עליהם המדבר" – המדבר הוא התקשורת, סגרה עליו מכל צד ופנה. חוץ מזה ש"סגר עליהם המדבר" מתייחס לתקשורת, גם לרבנים למיניהם – כל אחד מדבר אחרת, אחד הפוך מהשני, דווקא בענינים שקשורים לארץ ישראל. לכן העם נבוך, "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר". צריך לעזור לעם לצאת מהמבוכה שלו. כנראה באמצעות ההתבוננות שלנו בבכי וברכה ונבוך אפשר קצת לצאת מהמבוכה. אם כן, יש לנו עוד שרש בשער זה – בוך.

נבכי ים – מקור עלמא דאתכסיא

יש מלה בסוף איוב, כאשר ה' שואל את איוב חמשים שאלות רטוריות לגבי בריאת העולם (שלפי פירוש הראב"ד בהקדמת ספר יצירה הן כנגד חמשים שערי בינה) אחת השאלות היא "הבאת עד נבכי ים". מה הם נבכי ים? פשוט שהם משער בך. ה' שואל את איוב "הבאת [האם הגעת] עד נבכי ים?". התשובה לכל השאלות שה' שואל היא כמובן 'לא', אבל בכך שה' שואל הוא פותח לו שער של בינה. אז יש מי שמפרש – הרד"ק ועוד – ש"נבכי ים" ממש לשון נבוך, שהים נבוך. אם כך, אין כאן שרש בפני עצמו, אלא משרש בוך כמו "נבֻכים הם בארץ". לפי זה יש להיות נבוך בארץ ויש גם להיות נבוך בים. אם שייך לתורה, הארץ הוא הנגלה של התורה והים הנסתר שלה, הקבלה. אפשר להיות נבוך בהלכה וגם נבוך בקבלה. אבל יש מדקדקים שאומרים ש"נבכי ים" לא כמו "נבכים הם בארץ", לא לשון מבוכה, אלא מלה בפני עצמה – שרש שמופיע פעם אחת בתנ"ך, רק כאן. אם מופיע רק פעם אחת בתנ"ך איך נדע מה כוונתו ופירושו? תמיד שרשים שמופיעים רק פעם אחת בתנ"ך אפשר לעמוד על משמעותם רק מתוך ההקשר. לכן אומרים שכאן, מהקשר הפסוק "הבאת עד נבכי ים", אני מבין ש"נבכי ים" היינו המקור והמוצא של הים, השרש הנעלם. אפשר לחשוב שהשרש של הים הוא התהום, אבל כאן נקרא "נבכי ים" – המקור והמוצא של הים. אם כבר, נעשה איזה קשר בין המשמעויות: אם אחד אומר ש"נבכי ים" הוא מלשון נבוך, והשני אומר שהוא מלה בפני עצמה, משרש אחר – שרש נבך (אצלנו ודאי שייך לאותו שער, כי ה-נ הוא האמנתיו, ובין אותיות מנת ה-נ הכי עשויה ליפול מהשרש) – צריך לומר שיש קשר ביניהם. יש משהו דווקא בשרש הים, בשרש עלמא דאתכסיא, שם יש שרש של מבוכה. כאילו לומר שכל עלמא דאתכסיא יוצא מתוך מבוכה בנפש. כך נקשר בין המשמעויות. אז יש לנו עוד מלה יפה.

התאבכות והסתבכות

האם יש עוד משהו בשער בך? כמובן, הכי נפוץ הבכי. כל שאר הדברים מאד נדירים, אבל צריך לציין כל אחד בפני עצמו. יש עוד שרש, שלכל הדעות מופיע אך ורק פעם אחת – שרש אבך, "ותצת בסבכי היער ויתאבכו גאות עשן", פסוק בישעיהו, משהו ציורי ויפה מאד. קודם כל נשים לב למשהו פשוט, הרמז הראשון בגימטריא הערב: בחלק הראשון של הביטוי כתוב "ותצת בסבכי היער", משרש סבך – גם כולל בך, אך כולל ס וקשה לומר שהוא דווקא משער בך – וישעיהו הנביא עושה לשון נופל על לשון סבך-אבך. מי שמסתבך בנפש הוא מסובך. גם הנושא שלומד הוא מסובך. דברנו על הרבי מאיזביצא, שיוצא מקוצק. כתוב שיש חצרות חסידים שהכל פשוט – החיים פשוטים, צריך לשמוח בה', צריך להאמין בה', בתורה, הכל חלק. כאידיאולוגיה – הכל חלק. אבל יש צדיקים שלא רצו לעשות רושם שהכל פשוט וחלק בעולם הזה, אלא בדיוק להיפך – שהכל מסובך מאד. הסיפור הזה של החיים בעולם הזה הוא משהו מסובך ביותר, לא משהו חלק ופשוט. הגדול ביניהם הוא הרבי מקוצק, וגם תלמידו האיזיבצר, שפרש ממנו – כנראה שמשהו הסתבך ביניהם. לא יודעים מה בדיוק הסתבך (רבי לייבלע איגר אמר שאף אחד לא יודע מה היה ולמה זה קרה, רק אני יודע), אבל משהו מאד הסתבך בין שני האהובים – שניהם היו רעים אצל הרבי ר' בונים, שניהם הגיעו מאותה עירה בפולין במקור. אבל באיזה שלב משהו הסתבך. מתי הפירוד קרה? בעיצומו של היום הכי שמח בשנה (חוץ מפורים), שמחת תורה, בהקפה הששית. אז קרה מה שקרה. בדיוק מה היה הרקע של הסיפור הזה – יש דורשים ויש דורשים. בכל אופן, מה שנוגע לעניננו, משהו הסתבך שם. כולם נכנסו לאיזו מבוכה רצינית ביותר, והתוצאה היתה שהאיזביצער פרש מהקוצקער, והשאר הסטוריה. זה מתאים להם. כל מה שקורה לצדיק מתאים לאידיאולוגיה שלו. גם בקוצק וגם באיזיבצא יש אידיאולוגיה של תסבוכת בחיים, לא דברים פשוטים. מצד שני, צריך לעלות על הגג ולצעוק "הוי' הוא האלהים", הדבר הכי פשוט. הרבי מקוצק אמר שאיני צריך את כל אלפי חסידי, אני מוותר עליהם. אני צריך רק 300 בחורים, צעירים, יצהרניקים, שאני יחד איתם נעלה עם הגג ונצעק "הוי' הוא האלהים". את כל השאר איני צריך בכלל. לכאורה פשוט מאד. כנראה שהפשוט הזה בכלל לא פשוט, סימן שגם לא הלך לו – כנראה. מה קרה בסוף אחרי שהאיזיבצר פרש? הקוצקר פרש מכולם, הסתגר עשרים שנה. "סגר עליהם המדבר", סגר את הדלת בעדו וישב בהתבודדות בלי לצאת לחסידים שלו במשך עשרים שנה (הוא האריך ימים יותר מהאיזביצער), עד יום הפטירה שלו. זה הכל לספר סיפורים.

הסימטריא בפסוק וסוד שער הנון

אמרנו שיש פה רמז יפהפה: יש שני חלקים בביטוי. נעשה קודם את הגימטריא של החלק הראשון – "ותצת בסבכי היער" (תצת אש) בגימטריא 1275. 1275 הוא מספר מיוחד בחכמת המספרים, המשולש של 50, שער ה-נ. אם היה רק 49 היה 1225 – בספירת העמר אנחנו סופרים רק 49 יום, וה' סופר את היום ה-50 ומעלה את החשבון למספר זה. והנה, החלק השני – "ויתאבכו גאות עשן" – גם עולה 1275! על פי שנים עדים יקום דבר. זו תופעה מיוחדת לגמרי, שני חלקים, אותיות אחרות ובטוי אחר לגמרי, ועצם הדבר ששוה אותו דבר הוא משהו שראוי לציון. "ותצת בסבכי היער" שוה "ויתאבכו גאות עשן" – מה פתאום? עצם הדבר ששוה יפה מאד, והעובדה ששוה מספר מיוחד זה עוד יותר יפה. יש משהו בתסבוכת ששייך לשער הנון של הבינה. מה רבי נחמן אמר ששער הנון שלו? "איני יודע". מט שערים הם מה שאני כן יודע, ושער הנון הוא "תכלית הידיעה אשר נדע שלא נדע" (כך הביטוי השלם, ובקיצור אומרים "תכלית הידיעה שלא נדע"). זה שער הנון.

התרוממות מסבכת

אמרנו ש-אבך הוא שרש שמופיע פעם אחת בתנ"ך. איך מפרשים אותו? לפי ההקשר אפשר לומר שגם הוא מלשון נבוך, כמו שסבכי מסובך אבך הוא נבוך. כך באמת כותב רש"י, שכל הצורות – גם בכא וגם אבך – הכל נבוך. אבל הרד"ק ושאר המדקדקים אומרים ששרש זה קובע ברכה לעצמו – לא ראינו כמוהו בכל התנ"ך – ולפי הכלל שאמרנו קודם אפשר לפרש את הכוונה רק מתוך ההקשר, וההקשר כאן הוא "גאות עשן", התרוממות עשן. קודם כל, מה הפשט של המלים האלו? לפי רש"י, לשון נבוך, כמו מסובך – קודם היתה אש, "ותצת בסבכי היער", ומהאש עולה עשן, ו"גאות עשן" היינו שהעשן מתרומם, עולה גבוה. ככל שהעשן עולה גבוה, "גאות עשן", כך הוא מסתבך יותר. במקדש עמוד העשן עולה ישר – זה נס. בדרך הטבע, ככל שהעשן עולה הוא מסתבך. בדרך רמז, ידוע שעשן ר"ת עולם-שנה-נפש, כל המציאות היא עשן. ככל שהמציאות מתרוממת כך היא מסתבכת – "ויתאבכו גאון עשן". הרד"ק אומר שמההקשר מובן ש"ויתאבכו" לשון של התרוממות, כמו ש"גאות" היא התרוממות כך הפועל כאן הוא ויתרוממו. יש מלה שמצד אחד קשורה למבוכה, כדברי רש"י כאן, ומצד שני קשורה להתרוממות. כמו שהסברנו ש"בכא" היינו עץ בוכה, ששני המובנים קשורים, גם כאן נסביר פשוט יותר – ככל שאתה מתגאה יותר כך אתה מסתבך יותר. "לפני שבר גאון". העשן עולה, ושם הוא נשבר – להסתבך זה גם להשבר – "ויתאבכו גאות עשן". אסור להתגאות. [הערה: אבשלום התגאה בשערו – ואז הוא הסתבך בשערו]. יפה מאד, כנראה דווקא בתוך עץ הבכא הוא הסתבך.

חמשת שרשי בך מובהקים

אם כן, כמה דברים יש לנו כבר? נסגור את המדבר כאן. יש בכה, בכא, בוך (נבוכים הם בארץ), נבך (נבכי ים), אבך (התרוממות לפי הרד"ק) – חמשה שרשים, חוץ מהחידוש של הקשר ל-ברך. רק נעשה פה פרצוף, כדרכנו, ונתחיל ממה שלמדנו בשבוע שעבר – שהבכי הוא הבכי של יוסף הצדיק, במיוחד בפרשת השבוע, בו הבכי האחרון שלו, "הכל הולך אחר החיתום". פעמיים, קודם הוא בוכה על אביו, ה"ויבך" הששי שלו (העצמי ביותר בהיותו הצדיק יסוד עולם, הספירה הששית), והפעם השביעית היא כאשר השבטים באים ומתחננים בפניו שיסלח להם כתוב שוב "ויבך יוסף בדברם אליו". הבכי של יוסף בא לידי חיתום בפרשתנו, ואמרנו שמי שבוכה בדמעות מלמעלה למטה היא ספירת היסוד – נשים את הבכי בספירת היסוד. את המבוכה, "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר", נשים בספירת ההוד – "הודי נהפך עלי למשחית" "כל היום דוה". אבך, להתרומם, שייך לנצח – עומק רום. בכא, שעל פי פשט הוא עץ, יכול להיות אחד משני עצים – עץ החיים או עץ הדעת. עץ הדעת נקרא גם אילנא דמותא, ההיפך מעץ החיים. איזה עץ בוכה? איזה עץ בוכה כאשר מעמיקים את הגיהנם בשביל מישהו? מן הסתם עץ הדעת, "אילנא דמותא", שעלינו גם לתקן אותו. אם אדם הראשון היה מחכה שלש שעות לשבת היה מתקן, היה מותר לו ואפילו מצוה לאכול מעץ הדעת. עץ הדעת הוא המלכות. אם אוכלים מעץ הדעת לפני הזמן זו דחיקת הקץ, כמו הנושא שהתחלנו ללמוד בנוגע לגאולה ומשיח. זו אכילה מעץ הדעת, המלכות בקבלה, לפני הזמן. מה נשאר? נבך, שלפי כמה מהמדקדקים הוא שרש בפני עצמו, במובן של מקור ומוצא של עלמא דאתכסיא, "הבאת עד נבכי ים". שם ה-נ היא אות שרשית, רמז לשער הנון של הבינה. אז נשים באמא – סתם מקור ומוצא, במיוחד של ים, "עלמא דאתכסיא", שייך לבינה. אמא עד הוד אתפשטת, לכן רוב המפרשים אומרים ש"נבכי ים" מלשון בוך, ענין מבוכה. "נבוכים הם בארץ" שמנו בהוד ו"נבכי ים" נשים למעלה באמא. יש לנו גם נצח, יסוד ומלכות.

השלמת הפרצוף בשרשי בך בצירוף ר לתפארת הלשון

כעת נגיע לברכה והקשר בין הברכה לבכי: ברכה על פי פשט היא תכונה של ספירת החסד, "והיה ברכה". ה' אומר לאברהם אבינו, "חסד לאברהם", "והיה ברכה" – הברכות נתונות ומסורות לך. אחר כך עובר מאברהם ליצחק וכך הלאה, אבל שרש ומקור הברכה הוא החסד. אם אנחנו יכולים להוסיף ר "לתפארת הלשון" ב-בך, ואז מקבלים לשון ברכה, אז לכאורה אפשר לשים ר גם בסוף ובהתחלה. הרי ברך הוא הראשון משבע הדוגמאות בלשה"ק שכל אחד מששת הצירופים שלהן הוא שרש: בכר (2-2-2 במספר קטן, החכמה של איק-בכר-גלש וכו', הספירות של אריך בקבלה – חכמה דאריך, מוחא סתימאה, שם כח הצירוף בכלל הוא בסוד בכר) וכו'. אותנו מענינים כרגע רק שלשה צירופים, כי אנחנו מתבוננים בשער בך ולא בשער כברבך (לשון "מרבכת תביאנה", מנחה שהיא חלוטה ברותחין), בכר ("בני בכורי ישראל") ו-ברך. כדי להשלים את הפרצוף נשים את הברכה בחסד, את הבכור – כתוב שהוא הדעת, "ברא בוכרא", אבל הדעת היא פנימיות התפארת, "משה מלגאו יעקב מלבר" – בתפארת. רבך, לשון חלוטה ברותחין, ודאי שייך לגבורה – יסוד האש. כך השלמנו את ההתבוננות בשער בך. ולסיכום:

בינה

נבך

חסד

ברך

גבורה

רבך

תפארת

בכר

נצח

אבך

הוד

בוך

יסוד

בכה

מלכות

בכא

ברכות יעקב לשבטים – מעמד של בכי פנימי

עד כאן קטע בפני עצמו, לקשר בין הבכי והברכה, קשר שהולך בכמה וכמה כיוונים. אולי הווארט הכי חשוב הוא מה שאמרנו קודם, שמי שבוכה במסתרים – "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה"[י] – יש לו כח לברך כאשר יוצא החוצה, וברכתו מתקיימת. כל ההקשר בפרשת השבוע הוא שהבנים באים להתברך מהאבא לפני שהוא מסתלק מהעולם. הכל ברכה כאן, אבל מה בלב? מה הרגש של כולם? הבן בא לאבא, האבא שוכב על המטה שכיב מרע, אבל הוא צלול מאה אחוז – יותר ממאה אחוז צלול – מה קורה בלב של כולם? באים לקבל ברכה מהאבא. עוד לפני שהוא נפטר ויוסף נופל על פניו ובוכה עליו, תוך כדי הברכה – מה הרגש של כולם, האבא והבנים? הם אומרים שמע ישראל והוא אומר בשכמל"ו, אבל בלב כולם בוכים. כל ההקשר כאן שכולם בוכים, הוא מברך אותם וגם אומר "ברוך שם" לשון ברכה.

ג. הזהר על הפרשה – ברכת כל השבטים

שלשת פעלי הפסוק – הכל ברכה

נחזור לפסוק המסכם: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אֹתם". קודם נסתכל על שלשת הפעלים בפסוק – דבר ויברך ברך, בגימטריא 666 (משולש של 36, שהוא המשולש של 8 וגם הרבוע של 6), ג"פ ברך (הערך הממוצע של שלש התבות). הרמז של הפסוק הוא שהכל ברך – לשם כך (לראות את זה בפרטיות) פשוט לוקחים את אותיות וי של "ויברך" (ונשאר ברך), ומחברים אותן ל"דבר", ומקבלים וידבר בגימטריא ברך. גם אומר שהמלה הכי חשובה בהקדמה לרוב פרשיות התורה, "וידבר", היא ברך (וביחד עם הוי' - "וידבר הוי' וגו'" = אברהם, מקור הברכה כנ"ל). יש פה עוד הרבה רמזים – נסתפק בכך. קודם כל, לפני שנמשיך: מה הקושי כאן? מה זה "וזאת אשר דבר"? הפשט קשה – מאן דכר שמיה של "דבר"? כל הפסוק, כל מה שקורה כאן, הוא שמברך אותם. איך נכנסה פה המלה "דבר"? איזה דבור יש כאן?! דבור הוא בדרך כלל משהו קשה. אני רואה שהכל מתחיל כאן מ"דבר", אחר כך "ויברך", ואחר כך כאילו מתאזן, מגיע לאמצע, ב"ברך". נשים לב לעוד גימטריא יפה: פעם ראשונה כתוב אותם מלא ופעם שניה כתוב אתם חסר – יחד עולים 888. אם 666 עולה ג"פ ברך, 888 עולה ד"פ ברך, ויחד כבר שבע ברכות, חתונה שלמה[יא]. שוב, הקושי הוא ב"דבר", על פי פשט. הרמז ממתיק את הקושי, כי אומר שהכל ברכה.

קושית רבי יוסי (מלכות) על 'ברכות' שלשת השבטים הראשונים

הרמז האחרון הוא הקדמה טובה לקטע שנלמד מהזהר עם הפירוש של רבי לויק, אבא של הרבי: הזהר כותב סיפור, שפעם אחת רבי יהודה ורבי יוסי הזדמנו אפיתחא דלוד – הגיעו לפתח העיר לוד – ושם שואל רבי יוסי את רבי יהודה מה זה שכתוב "ויברך אותם"? הרי היו כמה שלא ברך אותם. את השבטים הראשונים הוא כלל לא ברך אלא הוכיח. לפי מפרשי הזהר, חוץ מהפשט שלא ברך את ראובן שמעון ולוי, אלא הוכיח אותם, יש הרבה פסוקים בברכות שהם לא בדיוק ברכה אלא כמו ספור עתידות – הוא מגלה להם עתידות, מה שעתיד להיות אתם. לא בדיוק ברכה אלא דבורים. לא כתוב, אך לכאורה הקושיא של רבי יוסי ורבי יהודה כבר בעצם מתרצת, או מתחילה לתרץ, את הקושיא ששאלנו הרגע – למה כתוב "אשר דבר". ב"דבר" שתי משמעויות – או דברים קשים, או סתם דבורים וספורים. אלה שני הדברים שהמפרשים אומרים, בלי להתייחס למלה "דבר" – רואים בפירוש שאת שלשת השבטים הראשונים הוכיח בדברים קשים, וגם לגבי השאר יש דבורים שאינם בדיוק ברכות אלא דבורים לעתיד. אם כן, מה הפסוק רוצה לומר? מה רבי יהודה מתרץ לרבי יוסי?

תירוץ רבי יהודה (חסד) – הכל ברכה

קודם צריך להבין מי הוא רבי יוסי ומי הוא רבי יהודה? ידוע שכל אחד מתלמידי רשב"י בזהר הוא כנגד ספירה מסוימת. רבי יוסי הוא המלכות ורבי יהודה הוא החסד – המלכות מקשה כאן והחסד עונה. המלכות מקשה שלא הכל ברכות, יש פה תוכחות וסתם דבורים, והחסד עונה ואומר שהכל ברכות. "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם". כשרבי יהודה אומר שהכל ברכות, הוא ממשיך ומביא שלש דוגמאות: כמו שנאמר "יהודה אתה יודוך אחיך" וכמו שנאמר "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" וכמו שנאמר "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך". משום מה הוא בוחר בשלשת השבטים האלה, להביא דוגמה שמברכותיהם תבין שכל מה שכתוב כאן הוא ברכות, גם מה שנדמה שאינו ברכה. על כך אין שום פירוש – חוץ מאבא של הרבי – שמתייחס לכך שברך דווקא את שלשת אלה, יהודה דן ואשר, שממה שכתוב כאן אפשר להבין שהכל ברכות. זה הענין של רבי לויק כאן.

תוכחה-ברכה

קודם כל, נעשה עוד גימטריא יפהפיה: יש כאן שלשה שבטים שעל פי פשט לא קבלו ברכה אלא תוכחה, קבלו 'מנה', ואחר כך יש תשעה שקבלו ברכה. יש כאן שני לשונות – תוכחה ברכה, שעולים בגימטריא 666, ג"פ ברך, "דבר... ויברך... ברך" כנ"ל, הכל ברכה! משהו יפהפה, שתוכחה-ברכה עולה בדיוק שלשת הפעלים של הפסוק המסכם כפי שראינו לעיל[יב].

הבדל בין ביאור רבי לוי-יצחק וביאור הרבי על דרך הקבלה בסוד יהודה דן ואשר

כדי לקצר בהסבר: רבי לויק מסביר למה שלשת השבטים האלה – יהודה דן ואשר – כוללים את כולם. יש על כך גם שיחה של הרבי, שכידוע כל שבת היה חוזר על זהר עם הפירוש של אבא שלו ומעמיק בו עוד יותר – מסביר בעיקר על דרך העבודה, כי בדרך כלל האבא דבר באותיות של קבלה, והרבי רצה שיהיה מובן באותיות של חסידות פשוטה, עבודה ה' השוה לכל נפש. גם כאן יש שיחה של הרבי, וקצת למרבית הפלא, גם בערכים של ספירות, איך שרבי לויק מפרש מי הם יהודה ודן באשר בספירות – הרבי מפרש אחרת. זה שמפרש באופן מיוחד ומחודש בעבודה, אני מבין – תמיד עושה כך – אבל שמפרש אחרת בקבלה מפתיע (לא אומר בפירוש 'אני מפרש אחרת', אבל כך כתוב בשיחה). רבי לויק מסביר שישבו על פתח לודל היא יסוד אמא שמסתיים בחזה דז"א, בו יש את תפארת ז"א, ו, ומאחור את שרש המלכות, ד. גילוי החסדים הוא רבי יהודה ושרש המלכות רבי יוסי – לכן נפגשים בחזה דז"א. יש פירוש של האבא של הרבי, פירוש של הרבי, והיות שיש פה שני פירושים פותח לנו פתח – "פתחא דלוד" – להתבונן הלאה, מה הבחירה ביהודה ודן ואשר דווקא מבין כל השבטים.

רמזי יהודה-דן-אשר

קודם גימטריא שלהם, שהוא לא עושה – יהודה דן אשר שוה 585, כפולה של 13 – 13 (אחד) כפול 45 (מה, אדם, "אתם קרוים אדם וכו'"), סוד "אדם אחד מאלף מצאתי"[יג], לרמוז ששלשת השבטים האלה מתחברים כאחד (כאדם אחד). בברכתם תופעה מיוחדת: בכל השבטים כתוב שמם כמו בשעת הלידה, אבל באשר כתוב "מאשר" – בגימטריא ישראל. יש כמה רמזים ששבטים אלה כוללים את כולם. הפסוק המסכם מתחיל "כל אלה"[יד], שכבר בא לכלול את כולם יחד – כבר אומר שכולם כלולים כאחד, וזו השפעה מהיסוד למלכות, שהיסוד נקרא "כל", "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר". כלומר, במדה מסוימת הכל - כל הברכות (ומה שגם התוכחה היא ברכה באתכסיא) - בא מכחו של יוסף (וכמו שכל תולדותיו של יעקב נמשכו על ידי נשמת יוסף, בסוד "אלה תולדת יעקב יוסף" כנודע). מאשר שוה ישראל. אם כן, הגימטריא של יהודה דן מאשר היא 625, 25 ברבוע, 5 בחזקת 4, מספר מאד מושלם, המילוי של אדם: אלף דלת מם (סוד "אדם אחד מאלף [מילוי אדם מתחיל מ-אלף] מצאתי" כנ"ל). אלה רמזים, הארות.

קשרי יהודה ודן – המעולה והירוד שבשבטים

איפה רואים קשר בין יהודה לדן? למשל, במלאכת המשכן, היו שני בעלי מלאכה, אומנים, שעשו את המקדש – בצלאל ואהליאב. בצלאל משבט יהודה, הגדול שבשבטים, ואהליאב משבט דן, הירוד שבשבטים. כדי להשוות ביניהם, יש פסוק שנדרש בהמשך הזהר – לא בקטע זה, אבל אפשר לקשר – "ויהודה עֹד רד עם אל" (4 מילים רצופות של 2 אותיות). מה פשט הפסוק? שאף על פי שממלכת הצפון בגדו בקב"ה, אבל יהודה עדיין, "עד", "רד עם אל" – הוא עדיין מושל ביראת אלקים. "רד" לשון רודה ומושל, אבל רד הוא גם לשון ירוד – יש כאן איזה רמז דק לצירוף הירוד שבשבטים ליהודה. גם לעתיד לבא מצרפים ליהודה את דן. מיהודה יהיה מלך המשיח, כמו בברכת יעקב כאן – "עד כי יבא שילה", משיח. דן – שכעת חדש טבת, החדש שלו – הוא הרמטכ"ל של המשיח, משבט דן. הזהר מצטט "דין ידין עמו כאחד שבטי ישראל", כמו יהודה. בין כל השבטים, היחיד שיש בברכתו את הביטוי "שבטי ישראל", כמו בפסוק המסכם "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר" הוא דן – מעין גזרה שוה, היקש, שדן כולל כאן את כל "שבטי ישראל" (ה"אחד" מבין שבטי ישראל כולל את כולם). ועוד, "כאחד שבטי ישראל" – שכל שבטי ישראל הם מתחברים כאחד, כולם יחד, ע"ד "ויהי בישרון מלך [מיהודה] בהתאסף ראשי עם [ב'ראשי עם' יש אותיות 'מאשר'] יחד שבטי ישראל [בחינת דן - "כאחד שבטי ישראל"].

ביאור רבי לוי-יצחק: אשר-אמא מייחד את יהודה-חסד ודן-גבורה

מביא רבי לויק מהזהר הלאה שהקטביות בין יהודה לדן היא בעצם חסדים וגבורות. יוצא משהו מאד מענין, שלפי פירוש זה יהודה הוא כמו רבי יהודה – חסד. הייתי חושב שיהודה הוא המלכות, המלך בשבטים, אך כמו שבספור זה גופא בזהר רבי יהודה הוא החסד, כך מביא רבי לויק שכתוב בזהר שכאשר יש השואה בין יהודה לדן – יהודה הוא החסד ודן הגבורה. קטביות והשלמה של חסד וגבורה. מה הוא אשר? למה צריך אותו? מסביר רבי לויק שאשר הוא האושר וגילוי התענוג באמא. "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" היינו השראת האור של אמא שמאיר ומאחד את יהודה ודן. היינו שיש באשר משהו יותר גבוה מיהודה ודן. עד כאן במלים פשוטות הערכים לפי רבי לויק. הזהר מביא כדוגמה שלשה שבטים שהם סימן שכולם קבלו ברכה, כי הם כוללים כולם – יהודה החסד, דן הגבורה ואשר אמא של שניהם.

ביאור הרבי: אשר-כתר מייחד יהודה-חכמה ודן-מלכות

הפירוש של הרבי הוא אחר: אומר שיהודה הוא בטול. הוד הוא גם בטול. דן הוא דין. הרבי כותב, בערכים אחרים לכאורה של קבלה – חדוש מופלא. הוא כותב שיהודה חכמה ודן מלכות, הפוך ממה שהייתי חושב, שיהודה המלכות. דן הוא "דינא דמלכותא דינא", "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", המלכות, ויהודה הוא הבטול של אבא. באמת "אבא יסד ברתא", הבטול של אבא מיסד את המלכות, לכן צריכים את שניהם. מי הוא אשר? הכתר. לכן הוא אפילו לא אומר שאני מפרש משהו אחר מאבא. אבא אמר חסד-גבורה-בינה, ואני אומר חכמה-מלכות-כתר, כאילו שאותו הדבר. הקשר בין כתר לבינה באשר הוא פשוט – אמרנו קודם, אם כי רבי לויק לא כותב – התגלות עתיקא באמא. יש קשר בין חכמה לחסד, אותו קו. קשר בין גבורה למלכות, כי ראשית בנין המלכות מהגבורה. ודאי שני הפירושים משתלבים, אבל באותיות פשוטות של קבלה הם שונים. המיוחד בשני הפירושים שאשר גבוה מכולם. הרבי ודאי אוהב זאת מאד. אבא שלו כתב, אבל מאד קרוב לרבי, כי שבט אשר הוא המזל של הרבי – יום הולדתו של הרבי. לפי שני הפירושים אשר כאן יותר גבוה – או בינה מעל חו"ג או יותר, כתר מעל חכמה ומלכות.

אמרנו שכדי להשלים אפשר לפרש בעוד שני אופנים. נאמר קודם את האופן היותר מסובך ואחר כך את האופן היותר פשוט:

יהודה – הוד-מלכות; דן – גבורה-נצח; אשר – בינה-חסד

שלשום היה "דידן נצח", לשון חז"ל, הנצחון של הספרים – נקוה שכולם מכירים את הסיפור פחות או יותר. בכל אופן, היום נקרא "דידן נצח", ביטוי של חז"ל שמשמעותו שאנחנו נצחנו. אלה שתי מלים, שכתוב בחז"ל שאפילו אם אומרים אותן לפני הנצחון נותן כח לנצח, ולא רק אחרי הנצחון. כל הזמן צריכים לומר "דידן נצח" – תיכף נשיר. בכל אופן, כתוב אצלנו שיש בביטוי זה ד"פ דן – ר"ת "דידן נצח", דידן, שאר האותיות, יצח, עולות עוד ב"פ דן. לא רק "בתלת זימני הוי חזקה" של דן, אלא ד"פ דן. ד"פ דן בגימטריא גבורה. אז מה הביטוי אומר? קשור ל"שכל את ידיו" – שיד שמאל, הגבורה, הולכת לברך הימין, נצח. גם על פי פשט גבורה ונצח קשורים. הפשט של "דידן נצח" הוא נצח, אבל עולה גבורה, והנה עולה ד"פ דן. הכי מפורש בר"ת, עוד דן מפורש ועוד פעמיים דן בגימטריא. איך אנחנו מתבוננים? תרגיל. כעת אומר שהסוד של שבט דן, שרבי יהודה בחר בו ליצג את השבטים, כי הוא קו של "שכל את ידיו" מספירת הנצח לגבורה – יש בדן גם גבורה וגם נצח, "דידן נצח". מה הפשט של יהודה? לפני שאני יודע שום דבר אחר, כשיהודה נולד לאה קראה לו כך על שם "הפעם אודה את הוי'" – לשון הודיה, פשט, אבל הוא המלך. אם כן, הסוד הכי פשוט של יהודה הוא "איהי בהוד" – שהמלכות עולה להוד. נחשוב על עץ החיים של הספירות, אם יהודה הוא עלית המלכות להוד, ודן הוא עלית הנצח לגבורה – נצייר עם קוים: המלכות באמצע ועולה שמאלה, להוד, ואז קו ישר מהוד לנצח, ועליה שמאלה מנצח לגבורה. יש לנו התחלה של זיג-זג. לפי זה אשר הוא חסד – אושר, שפע – שעולה לבינה. בדיוק אותו שכל. הגעתי לגבורה, אני עושה קו ישר לחסד, ועולה לשרש בבינה, שם יש התגלות עתיקא באמא. יש פה איזה שכל ששלשת השבטים האלה כוללים הכל, עד לאמא (הכוללת את כל הג"ר, בסוד היכל קדש קדשים). נשים לב שברמה של המלכות אין ימין – רק נקודה אחת באמצע – לכן אני עולה מהמלכות להוד, שמאל, עובר לימין באותה רמה, עולה שוב מחסד לגבורה בשמאל, עובר בקו ישר לחסד, ושוב עולה למקור של אמא. יש כאן איזה ווארט מאד יפה, התבוננות, מה הם שלשת השבטים האלה לפי הסדר של יהודה-דן-אשר – הכל כאן בעליה, מהמלכות, אמא תתאה, עד אמא עילאה:

חכמה

בינה

אשר

(דעת)

חסד

 

גבורה

דן

(תפארת)

נצח

 

הוד

(יסוד)

יהודה

מלכות

יהודה-דן-אשר – ראשי שלשת טורי החשן התחתונים

אחרון אחרון חביב, הכי פשוט מהכל. זה שאף אחד לא אמר מה שאמרנו עכשיו – מילא. זה שאף אחד לא אמר מה שנאמר כעת – קצת קשה בעיני. אחד המודלים של השבטים הוא חשן המשפט של הכהן הגדול. סדר האבנים, לפי רוב המפרשים, הוא שששת האבנים הראשונות הן ששת בני לאה לפי הסדר. אחר כך הטור השלישי, לשם שבו ואחלמה, הוא דן נפתלי גד, והטור האחרון, תרשיש שהם וישפה, הוא אשר יוסף ובנימין[טו]:

אֹדם-ראובן

פטדה-שמעון

ברקת-לוי

נֹפך-יהודה

ספיר-יששכר

יהלֹם-זבֻלון

לשם-דן

שבו-נפתלי

אחלמה-גד

תרשיש-אשר

שהם-יוסף

ישפה-בנימין

זה מבנה מאד יסודי בתורה, לכן פלא בעיני שאף אחד לא מפרש כך. היחוד של יהודה-דן-אשר, שלשת השבטים שהזהר בוחר, שהם תחלת שלשת הטורים האחרונים בדיוק לפי הסדר – הטור השני מתחיל יהודה, השלישי דן והאחרון, הרביעי, מתחיל אשר. כמובן שהראשון בכל טור כולל את השנים האחרים. זה ההסבר הכי פשוט למה בחרו בשלשת השבטים האלה.

ארבעת הטורים כנגד אבי"ע – ברכה סמויה באצילות וברכות גלויות בבי"ע

מה הם ארבעה טורים? כנגד י-ה-ו-ה או כנגד אבי"ע. אמרנו ששלשת השבטים הראשונים לא קבלו ברכה אלא תוכחה, רק שבסוף "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם". אמרנו שבבטוי "שבטי ישראל" יש רמז לדן. יש בפסוק ב"פ אשר – "אשר דבר להם... אשר כברכתו"[טז]. "שבטי ישראל" רומז לדן וכמובן יהודה כולל הכל[יז], ואשר גם מופיע פעמיים. ארבעת הטורים הם אבי"ע, ומסביר למה שלשת הראשונים קבלו ברכה סמויה, שהיא על פי פשט תוכחה, כמו קללה ("ארור אפם וגו'"). ידוע בקבלה וחסידות שכאשר הברכה מסתתרת בהיפך הברכה הסבה היא שהיא באה מהעולם העליון, עולם האצילות, כמבואר בספר התניא. לכן שלש האבנים הראשונות, אדם פטדה וברקת, הן כנגד שלשת השבטים שקבלו תוכחה (שהם כנגד ה-י של שם הוי', עולם האצילות). זה סדר והגיון אחר לגמרי, שלפיו יהודה כולל את עולם הבריאה (ה-ה עילאה שבשם), דן כולל את עולם היצירה (ה-ו שבשם) ואשר כולל את עולם העשיה (ה-ה תתאה שבשם) – "אף עשיתיו" – יחד עם יוסף ובנימין. השבט הכי נעלה, יוסף, כאן למטה – שהם (אותיות משה כנודע, שלקח את עצמות יוסף עמו) – בטור האחרון. הכל תיקונים של "אף עשיתיו". זה מבט אחר לגמרי על השבטים, אבל הכי פשוט לכאורה – מודל מובהק בתורה.

אם כן, יצאו לנו ארבעה פירושים מגוונים למה הזהר בוחר בשלשת השבטים האלה, להדגים שכולם קבלו ברכה, "איש אשר כברכתו"[יח], ובהתכללות בין הכל, כמבואר בחסידות, וכפי שגם אומר רש"י על פי פשט (שנפתלי נתברך להיות כאילה שלוחה, וכולם כאילה – ברכתו המיוחדת של כל אחד מגיעה בסוד ההתכללות לכולם).

סוד המשיח הטמון בברכות

נסיים קטע זה עם מה שהזהר אומר בהמשך: אחרי שרבי יהודה אומר שיש לנו את יהודה, דן ואשר, המייצגים את כולם – גם מי שקבל תוכחה ולא ברכה – הוא מסיים בכך שכל מה שיעקב רצה לומר לא עלה בידו (כדברי חז"ל). הוא רצה לגלות את הקץ ונסתתמו לו מעינות החכמה והנבואה ולא אמר – מה שרצה לומר, לא אמר כלל. אומר רבי יהודה, דע לך רבי יוסי – המלכות כאן, מייצג את המציאות, אותנו – שכל מה שהוא רצה לומר ולא הצליח מסתתר בברכות האלו. כלומר, סוד הקץ, סוד משיח, נמצא כאן. נאמר איזה רמז פשוט (שלא כתוב): אמרנו ששמות כל השבטים כתובים כמו שנולדו, אבל אשר כתוב "מאשר". עוד אחד כתוב עם אות נוספת – "[שמעון] ולוי". כולם בשמות, אבל שנים עם עוד אות – "ולוי", "מאשר". אם כותבים את כל שמות יב השבטים כמו שמופיעים בדיוק, כולל מאשר ולוי, הסה"כ עולה ט"פ משיח. רמז יפה שיש משיח מסתתר בסיפור. חוץ מזה שהזהר אומר בהמשך – דבר שאף אחד לא הביא לגבי דברי רבי יהודה – ש"יהי דן נחש" רומז למשיח ("ובני דן חשים", אותיות משיח – שבט כללי, המשיח מסתתר בו).

קץ הימין וקץ השמאל – משיח אמת ומשיח שקר

בכל אופן, רבי יהודה מסיים שיעקב רצה לגלות משיח – ואף שלא עלה בידו, רמוז שם. אחר כך אומר דבר הכי חשוב לעניננו, שיעקב רצה לגלות שני קצים – קץ הימין וקץ השמאל. זו לשון הזהר, לשון של רבי יהודה איש החסד. הוא רצה לגלות לילדיו ולדורות הבאים את קץ הימין, קץ של משיח, וגם את קץ השמאל. מהו קץ השמאל? הקץ שצריך להזהר ממנו, כי הוא קץ של משיח שקר, קץ מדומה של "ראשית צמיחת גאולתנו" שקר. כך הוא כותב שם בזהר בפירוש, ממש מפורש. הוא רצה לגלות להם שני קצים, הקץ שצריך להתקרב אליו ולשאוף אליו והקץ שצריכים להתרחק ממנו. מדובר על לעתיד לבוא. סימן שהוא לא הצליח לגלות גם את קץ השמאל. הוא לא הצליח להסביר לנו איך להבחין בין הקץ האמתי לקץ השקר, אבל גם זה מסתתר שם. אם כן, הנקודה האחרונה של הכל, שאנחנו בבעיה – אנחנו "נבוכים בארץ", בתסבוכת, כי יעקב אבינו לא הצליח. כמובן לא כתוב שם "ראשית צמיחת גאולתנו", רק בגדר מילתא דבדיחותא כידוע אצלנו. הענין שיש קץ אמתי וקץ לא אמתי, והוא רצה לגלות שניהם – שנדע ברור מה הקץ האמתי ונדע להשמר מקץ השמאל. מה שכן, אומר לנו שלעתיד לבא תהיה תחרות בין קץ הימין לקץ השמאל על 'זכויות קץ'. על קץ השמאל כתוב "קצתי בחיי" (אולי נסביר בהמשך).

עד כאן החלק הראשון, ששייך לפרשת השבוע עם הזהר וביאור רבי לויק.

ניגנו "דידן נצח".

לחיים לחיים. יש לנו כמה חברים שצריך שההתוועדות החסידית תפעל ישועות, שיצאו מהכלא. הם שם לא בצדק, כמובן. שה' יעזור שמחר ומחרתיים כל מי שלא בצדק נמצא בכלא – ישתחרר.

ד. תפקידו וזמן ביאתו של אליהו הנביא

סיום מסכת עדויות – תפקידו של אליהו הנביא

הנהגנו לומר משהו קשור לעניני גאולה ומשיח, וגם נוגע משהו לנגלה: יש שיחות של הרבי על הרמב"ם שדברנו לפני שבוע, סוף הרמב"ם, מי יבוא קודם – אליהו או משיח, שיש שתי דעות, שאליהו יבוא לפני משיח או שמשיח יבוא לפני אליהו (כפי שמשמע מהפשט הראשון ברמב"ם, שקודם יבוא משיח ואחר כך אליהו לפני מלחמת גוג ומגוג, לישר ישראל ולהכין לבם, ולעשות שלום בעולם). זה נוגע למשנה האחרונה של מסכת עדויות, שנמצאת בסדר נזיקין, לפני מסכת עבודה זרה, לפני פרקי אבות. עדויות היא מסכת מאד מיוחדת בש"ס, שיש לה גם שם לואי בחז"ל – נקראת "בחירתא", כמו נבחרת. כמו שיש יחידה נבחרת בצבא, במסכתות הש"ס הכי נבחרת היא מסכת עדויות. שחכמים – וגם יהודים פשוטים, כמו שנסביר דוגמאות – מעידים מה ששמעו מגדולי הדור הקודם, ועדותם נפסקת הלכה למעשה, גם נגד דעות אחרות של גדולי ישראל. "הכל הולך אחר החיתום", חשוב מה המשנה האחרונה במסכת, שעוסקת בביאת אליהו הנביא – לשם מה הוא בא:

אמר רבי יהושע, מקבל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרֻחקין בזרוע [יש מי שהוא מורחק בזרוע, אז אליהו הנביא בא בשביל לקרב אותו]. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע, ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע, כגון אלו, אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב. רבי יהודה [חולק עליו ו]אומר, לקרב, אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר, להשוות המחלֹקת [לא לרחק או לקרב, אלא רק להשוות מחלוקת, שלא תהיינה מחלוקות בעם ישראל]. [דעה רביעית:] וחכמים אומרים, לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג) הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

זה הסיום של מסכת עדויות. יש כאן ארבע דעות, קודם דעת ריב"ז, אחר כך דעת רבי יהודה, דעת רבי שמעון, ובסוף דעת חכמים. הרמב"ם שלמדנו לפני שבוע פוסק כחכמים, שאליהו לא בא לקרב או לרחק אף אחד, אלא רק לעשות שלום בעולם. בלשון הרמב"ם "לשום שלום בעולם", כמו שדייקנו בשיעור הקודם, ובלשון חז"ל יותר פשוט – "לעשות שלום בעולם", כמו "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".

רמב"ם: הלכה למשה מסיני – יבוא נביא שיסיר החמסים

ודאי שאם מתבוננים במשנה צריכים לתת לה גם את המבנה הפנימי שלה. השאלה הראשונה, שואל הרמב"ם בפירוש המשניות, איך תתכן מחלוקת בדבר שהוא הלכה למשה מסיני? אין כזה דבר. לכן הרמב"ם אומר שההלכה למשה מסיני נאמרה רק בכללות – קבלנו ממשה רבינו שלפני ביאת משיח יבוא אליהו (כך הרמב"ם כותב כאן, שלא כמו ביד ממשמעות הכתובים, וכך שאר המפרשים כאן). משה מסר שלפני הגאולה העתידה, תכלית בריאת העולם, יבוא נביא, והנביא הזה יסיר את החמסים – זו לשון הרמב"ם בפירוש המשניות. יש איזה חמס בעולם, ותפקיד הנביא הזה – אליהו הנביא – לבטל את אי הצדק. מה בדיוק החמס המדובר לא נכלל בהלכה למשה מסיני, ולכן תתכן בכך מחלוקת החכמים – שכל חכם יאמר דעתו מה החמס שאליהו הנביא יסיר. סובר רבן יוחנן בן זכאי שהחמס נוגע ליוחסים, נוגע לעצם המציאות של היהודי. יש משפחות שפסלו אותן – ממזרות, פסילה לכהונה, וכמה וכמה סוגי פסילה שלא נכנס אליהם כרגע – והפסילה היתה בזרוע, אקט פוליטי של איזה אדם אלים. במשנה נקרא האדם האלים בן ציון, והוא הרחיק שלא בצדק מישהו כשר, או שקרב מישהו שבאמת פסול – נתן לו חותמת בתעודת זהות שלו שהוא כשר. זה חמס. היות שיש לנו הלכה למשה מסיני שאליהו הנביא בא להסיר את החמסים, סובר רבן יוחנן בן זכאי שהוא יסדר את הדברים האלה. אומר רבי יהודה שאליהו הנביא לא יעשה את שתי הפעולות, אלא רק פעולה אחת – יקרב מי שהורחק בכח, שלא בצדק. מה רואים כאן? משהו יפהפה, שהוא אסמכתא במשנה שרבי יהודה הוא ספירת החסד, כפי שלמדנו קודם בזהר. לרחק ולקרב היינו "שמאל דוחה וימין מקרבת". לפי רבן יוחנן בן זכאי אליהו פועל בשתי ידים – מרחק את מי שקרבו שלא בצדק, "שמאל דוחה", ויקרב את מי שרחקו שלא בצדק, "ימין מקרבת". אומר רבי יהודה שאליהו הוא רק בחור טוב, טיפוס טוב, יקרב מורחקים, אבל לא ירחק מי שקורב שלא בצדק – ישאיר למישהו אחר לעשות, או יתעלם מכך.

ארבע הדעות בסוד הוי'

נתחיל לבנות את המבנה: רואים שלפי ריב"ז אליהו הנביא הוא מלכותי. מי שהוא מלכותי  חייב לדעת להשתמש בשתי ידים – "זה ישפיל וזה ירים". כתוב שתכונת המלכים היא "משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עד מרום". מי שאין לו הכח, היכולת הנפשית גם לרחק – לא יכול לעשות צדק. צריך "צדק צדק תרדוף" – שתי פעולות, לקרב המרוחק בזרוע ולרחק המקורב בזרוע. מתאים לרבן יוחנן בן זכאי, נשיא בעם ישראל – נשיא הוא מלך. מלך צריך לדעת להשתמש בשתי הידים, אחרת הוא לא מלך. בא אחר כך רבי יהודה, שהוא חסד בדיוק כמו בזהר, והחסד כולל כל מדות ז"א – "יומא דאזיל עם כולהו יומין", "יומם יצוה הוי' חסדו" – ואומר "לקרב ולא לרחק". אחר כך בא רבי שמעון, ואומר משהו אחר לגמרי – "להשוות המחלוקת". רובם ככולם של המפרשים אומרים שהכוונה היא למחלוקת שבין החכמים. התוי"ט כותב שמבטוי זה, במשנה האחרונה של מסכת עדויות, נהוג לפרש בכל מקום שהמלה "תיקו" היא ר"ת "תשבי יתרץ קושיות ואבעיות" – מתאים לדעת רבי שמעון, שאליהו בא להשוות מחלוקת. שוב, לא מפרשים מחלוקת בין אנשים, כמו במשפט אזרחי, אלא מחלוקת של חכמים. אם רבן יוחנן בן זכאי שאומר לעשות צדק גם בריחוק מי שקורב בזרוע וגם בקירוב מי שהורחק בזרוע הוא מלכות, ורבי יהודה ממתן זאת וממתיק זאת – לקרב ולא לרחק – והוא ז"א, אז רבי שמעון הוא בינה. איפה המחלוקת? בבינה, שם דעות שונות. רבי שמעון בכלל הוא בינה (חוש השמיעה), כתב את הזהר – זיהרא דאמא עילאה. מאד מתאים לו, הוא אומר שתפקיד אליהו הנביא להשוות מחלוקת. באים חכמים, ששוב, הרמב"ם פוסק כדעתם – כך צריך לפסוק לפי כל כללי הפסיקה, הם הרבים כאן, "יחיד ורבים הלכה כרבים" – ואומרים שאליהו לא בא לקרב ולא לרחק אלא רק לעשות שלום בעולם. בספר שלנו, סוד הוי' ליראיו, יש שער על אהרן הכהן, שהוא אוהב שלום ורודף שלום, ושם מוסבר שעשית שלום היא המשכת בטול מלמעלה. כתוב "עושה שלום במרומיו", ועושים זאת רק על ידי המשכת בטול. אם שני החולקים יכולים להיות בטלים לאותו מלך, שני שרים, זה עושה שלום. לכן הרמז ש-שלום כפולה של בטול, ח"פ בטול, כמבואר שם. בכל אופן, אם בא רק לעשות שלום, הכוונה שיש לנשמתו כח לגלות אלקות בעולם עד כדי כך שכולם בטלים לאל אחד ונעשה שלום. אחרת אי אפשר לעשות שלום. חתימה על ניר היא לא שלום. לעשות שלום היינו הארת אור החכמה, מוחין דאבא, כמו "שבת שלום". למה יש שלום בשבת? כי שבת היא מוחין דאבא, חכמה, בטול. לכן גם מאד מתאים שנקראים כאן חכמים, מדרגה אחת גם מעל רבי שמעון – הוא שמיעה וחכמים הם ראיה (איזהו חכם – הרואה וכו'), מתוך בטול. בכל אופן, ארבע המדרגות במשנה מסתדרות מאד יפה כמבנה של י-ה-ו-ה מלמטה למעלה – ממש פנינה של מבנה מסודר במשנה, המשנה שחותמת את מסכת עדויות, בחירתא, המשנה שקשורה לאליהו הנביא:

י לעשות שלום בעולם

ה להשוות המחלוקת

ו לקרב אבל לא לרחק

ה לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע

חכמים אינם שוללים דעת רבי שמעון

נעשה עוד כמה דיוקים: אם באמת בכל מקום שכתוב תיקו אליבא דדעתו של רבי שמעון, שאומר שאליהו בא להשוות מחלוקת – מוחין דאמא – לא יתכן שהוא יחידאה. לא תהיה רווחת בכל הש"ס דעת יחידאה (שהלכה לא כמותו). כך מקשים כמה אחרונים על דעת תוי"ט. אם הלכה שאליהו לא בא להשוות מחלוקת, למה אומרים תיקו בכל הש"ס? יש מי שמסביר – כפתור ופרח עם המבנה הפנימי – שרבי שמעון לא אומר שבא "לא לרחק ולא לקרב אלא להשוות מחלוקת" אלא רק "להשוות מחלוקת", ואילו חכמים אומרים "לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם" – חכמים שוללים את דעות ריב"ז ורבי יהודה, אבל לא שוללים את רבי שמעון. דיוק מאד טוב. אין שום סתירה, כמו שאליהו יעשה שלום בין האבות והבנים, גם הרבנים והתלמידים הם אבות ובנים. המפרשים אומרים שכולם מפרשים את אותו פסוק – "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא... והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". שני הראשונים מסבירים "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" נוגע ליוחסין, רבי שמעון מסביר על רבנים ותלמידים, שהם גם אבות ובנים, ואילו חכמים שאומרים שבא לעשות שלום בעולם – האבות והבנים הם אצלם משל לכל מחלוקת שלא תהיה במציאות. יש אפילו אחד שאומר שלפעמים המושל והנמשל גם נקראים אב ובן – הממשלה והנתינים של אותה ממשלה הם כמו אבות ובנים. לפעמים הנתינים סובלים מהממשלה. האזרחים, הבנים, סובלים מהאבות, מהמושלים. גם על זה כתוב "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". כלומר, כל אחד מפרש אותו פסוק לענינו. אבל, מהדיוק חכמים שוללים רק דעות ריב"ז ורבי יהודה – רוצים  לומר שאין לאליהו עסק עם יוחסין. זה ממש מתאים לרמב"ם, שאומר ביד שקביעת היוחסין הוא רוה"ק שתשרה על מלך המשיח בתקופה יותר מאוחרת, כאשר תתיישב מלכותו – כך כתוב מהרמב"ם. אבל חכמים לא שוללים את דעת רבי שמעון. לפי המבנה הפנימי, אמא ואבא הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – אין פירוד בין שתי הדעות העליונות. ברור שהווארט של חכמים הוא הבטול, "עושה שלום במרומיו".

שלש הופעות "הלכה למשה מסיני" בששה סדרי משנה

נמשיך: המושג "הלכה למשה מסיני" הוא פה המפתח – יש פה הלכה למשה מסיני שאליהו בא להסיר החמסים (לפי הרמב"ם). אם כתוב במשנה, עיקר התורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני – מתבקשת השאלה כמה פעמים במשנה יש הלל"מ. בחז"ל יש המון פעמים, אבל כמה פעמים בששה סדרי משנה – עיקר התורה שבעל פה. למרבית הפלא בכל ששה סדרי משנה יש אך ורק שלש פעמים הלשון והענין של "הלכה למשה מסיני", בשלש מסכתות שונות, אחרות ורחוקות אחת מהשניה. הראשונה במסכת פאה בסדר זרעים, פעם שניה במסכת עדויות בסדר נזיקין, ופעם שלישית במסכת ידים בסדר טהרות, לקראת סוף המשניות. עצם הדבר הזה ראוי להתבוננות, שלש פעמים הלל"מ[יט].

פעם ראשונה – בדיני פאה

כל פעם מישהו אומר מקובל אני ממישהו אחר ששמע... הלכה למשה מסיני – כל פעם אותה סגנון. בפעם הראשונה: "אמר נחום הלבלר, מקבל אני מרבי מיאשא, שקבל מאבא, שקבל מן הזוגות, שקבלו מן הנביאים, הלכה למשה מסיני, בזורע את שדהו שני מיני חטין, אם עשאן גרן אחת, נותן פאה אחת שתי גרנות, נותן שתי פאות". שני מיני חטים אינם כלאים זה בזה, מותר לזרוע יחד, והשאלה רק אם לא הפרשת בשדה וחכית עד עשית הגורן – האם אתה נותן פאה אחת על שני מיני החטים או שתי מיני פאות. הלל"מ שאם עשית גורן אחת – פאה אחת, אם עשית שתי גרנות – שתי פאות. פעם שניה – המשנה שלמדנו בסוף עדויות.

שתי בכיות בששה סדרי משנה

הפעם השלישית, קשור גם לבכי. עוד שאלה, כמה פעמים כתוב במשנה שמישהו בכה? רק פעמים – רבי ישמעאל ורבי אליעזר. "בכה רבי ישמעאל ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן" – משנה מפורסמת. משנה שנאמרה מתוך בכי, וממילא גם מעוררת בכי. אחרי שרבי ישמעאל ייפה כלה, שקודם החתן לא רצה לשאת אותה, ואחרי שהשקיע הוא התחרט ורצה. אז רבי ישמעאל בכה – בכי מגילוי אור גדול שלית כל מוחא סביל דא, כמו שדברנו לפני שבוע – "בכה ואמר רבי ישמעאל בנות ישראל נאות הן...". ההתבוננות שמעוררת בכי היא גם "במסתרים תבכה נפשי" – נחזור לפסוק. ידוע בחסידות הפירוש ש"העניות מנוולתן" היינו העניות בדעת. לכן אם לומדים חסידות זה מיפה אותנו ככלה לקוב"ה. מי השני שבכה במשנה? רבי אליעזר, שהוא שמותי, לא היה בבית המדרש – זו הפעם השלישית והאחרונה שכתוב הלכה למשה מסיני: "בכה רבי אליעזר ואמר, 'סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם'. צא ואמר להם, אל תחושו למנינכם, מקבל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני, שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית".

הלכה למשה מסיני שלישית – מתנות עניים בשביעית

יש מחלוקת בין החכמים איזה מעשר נותנים בשמיטה בעמון ומואב, ארצות בהן מותר לזרוע. בסוף המשנה בוכה רבי אליעזר ואומר שהלל"מ "עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית". הוא בוכה אחרי שנפלה מחלוקת בדין, עמדו למנין בבית המדרש ולפי רוב דעות פסקו שנותנים מעשר עני ולא מעשר שני, אחד בא אליו – היה שמותי, לא היה בבית המדרש – ורבי אליעזר שאל מה התחדש היום בבית המדרש, והוא אמר שעמדו למנין ופסקו הלכה שבארץ עמון ומואב צריכים לתת מעשר עני בשביעית. אז רבי אליעזר בוכה, "לית כל מוחא סביל דא", שהחכמים פסקו דבר שאצלי מקובל כהלכה למשה מסיני – הם "יראיו" ונתגלה להם הסוד. זה שחכמי ישראל האמתיים יכוונו להלכה למשה מסיני כל כך חידוש, שעל כך ראוי לבכות מרוב שמחה והתפעלות. אומר "אל תחושו למנינכם" – לא תלוי בכם, ואל תחששו שאולי פסקתם לא נכון. חולק על זה רבי אלעזר בן עזריה, הנשיא, מגדולי הגדולים, שסובר שצריך לתת מעשר שני. גם כאן "מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו...", כמו בסוף עדויות. שם רבי יהושע היה מקובל ממנו וכאן רבי אליעזר (והלשון בידים היא "עד הלכה למשה מסיני").

שלש הלכות למשה מסיני – משיח (בן יוסף, אחישנה), אליהו, משיח (בן דוד, בעתה)

יש כמה רמזים יפהפיים בשלש הפעמים הללו. אם כתוב שלש פעמים, "בתלת זימני", יש ודאי דברים בגו. נשים לב שפעם ראשונה ושלישית נוגעות למתנות עניים – דין בהלכות פאה ודין בהלכות מעשר עני (מעשר שני אינו מתנות עניים, אבל הפסק הוא שנותנים מעשר עני) – ובאמצע אליהו שבא לבשר את הגאולה ולעשות שלום בעולם. מיהו העני שצריך לתת לו מעשר? מן הסתם מלך המשיח, "עני ורֹכב על חמור". ומי העני שצריך לתת לו פאה? כנראה גם מלך המשיח, אבל יתכן שמלך המשיח אחר. אם יש משיח לפני אליהו או אחרי אליהו – כאן יש עני אחד לפני אליהו ועני אחד אחריו. הכל ודאי נכון, שתי בחינות משיח – משיח בן יוסף, גאולת אחישנה, ומשיח בן דוד, גאולת בעתה, כמו שלמדנו באריכות לפני שבוע, ואליהו הנביא באמצע[כ]. לגבי הזורע שני מני חטין – קשור למה שאמרנו קודם. למה שייך למשיח בן יוסף בקבלה? משיח בן דוד אומר על עצמו "עני ואביון אני". ה"עני ורכב על חמור" ודאי משיח בן דוד. למה שני מני חטין רומז ליוסף? [הוא חלם על התבואה]. יפה. כתוב בקבלה ש-חטה היא בך, כב אותיות. בפיוט האר"י כתוב "תרין יודין נקטא" – יסוד אבא, החטה העליונה, מתלבשת ביסוד ז"א, החטה התחתונה. שני מני חטין הם יסוד אבא ויסוד ז"א – אם עשאן גרן אחת נותן פאה אחת ואם עשאן שתי גרנות נותן שתי פאות. הסוד של זורע שני מיני חטין הוא יסוד, יוסף – הזורע. מה הם עמון ומואב, ששם המחלוקת? למה משיח בן דוד? בגלל שיוצא מעמון ומואב, פשט. משיח בן דוד הוא בן נעמה העמונית ובן רות המואביה. שתי הפרידות הטובות מהן נולד משיח בן דוד הן מעמון ומואב. לכן כל הדין של עמון ומואב שהלל"מ מעשרין מעשר עני בשביעית שייך למשיח בן דוד. אם כן, יש לנו ווארט יפה על שלש הפעמים בש"ס שיש הלל"מ, והרווחנו גם שתי בכיות – של רבי ישמעאל (שגם עסק במתנות עניים ליפות את העניה שתגלה את יפיה) ושל רבי אליעזר הגדול (שבכה בנוגע למשיח בן דוד).

רמזי הדעות בסיום מסכת עדויות

נעשה כמה גימטריאות יפות כאן: נקח את ארבע הדעות המשנה שלנו במסכת עדויות. אמרנו שהן כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה. נכתוב את השמות – רבן יוחנן בן זכאי, רבי יהודה, רבי שמעון, חכמים – עולה יחד 1504. יש כאן ארבעה, אז נחלק בארבע – הממוצע 376, שלום, קשור לענין. רואים שהכל שלום, הצד השוה ש"אין אליהו בא אלא לעשות שלום בעולם", שזו ההלכה (לגבי ההלכה למשה מסיני). משהו יותר פלאי, לא רק שארבעת החכמים הם שלום, אלא רק רבן יוחנן בגימטריא שלום. הכי נדחה כאן על פי פשט הוא ריב"ז, אבל הוא אמר שזו הלכה למשה מסיני, ובעצם רבן יוחנן הוא שלום, המכנה המשותף של כולם – הכל רבן יוחנן. מה הקשר לג"פ הלכה למשה מסיני (שאמרנו שהם משיח-אליהו-משיח)? את ההלל"מ הראשונה קבל נחום הלבלר, את השניה רבי יהושע ואת השלישית רבי אליעזר. גם הם עולים יחד 1504! פלאי פלאים – שלשת אלה בדיוק שוים ארבעת החולקים לגבי אליהו, שעל כך הרמב"ם תמה איך יתכן בכלל שיש מחלוקת בהלל"מ. ארבעת אלה, שכולם רבן יוחנן, הם בעצם גם שלשת החכמים שקבלו את ההלל"מ. אם כן, הכל שלום – כל התורה כולה היא שלום, כל התורה כולה היא אליהו הנביא. זה הרמז שיוצא כאן.

קישור סיום מסכת עדויות ותחלתה – שלום בין האבות-הרבנים לבנים-התלמידים

מקובל לקשר את סוף המסכת לתחלתה ("נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"): מסכת עדויות פותחת (כפתיחת מסכת נדה) "שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן, והלל אומר מפקידה לפקידה... וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה...". וכן במשנה ב' וכן במשנה ג' ישנה מחלוקת בין שמאי להלל "וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה...", והלכה כחכמים (בכל הש"ס משניות יש רק עוד פעם אחת ש"חכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה", אבל כאן יש שלש פעמים בזה אחר זה – "בתלתא זימני הוי חזקה"). במשנה ג' חכמים פסקו על פי "שני גרדיים [בעלי מלאכה בזויה] משער האשפות [מקום בזוי] שבירושלים" שהעידו משום שמעיה ואבטליון. משנה ד' מסכמת: "ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה, ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו, שהרי אבות העולם [שמאי והלל] לא עמדו על דבריהם". המסכת מתחילה מ"אבות העולם" ומסיימת עם אליהו זכור לטוב – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". כאן אסמכתא ברורה לדעת רבי שמעון (הנכללת בדעת חכמים כנ"ל, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין") שאליהו בא "להשוות מחלוקת" בין החכמים (הרבנים והתלמידים). "אבות" היינו החכמים הרבנים, והם מקיימים בעצמם את ההוראה הנלמדת בתחלת המסכת לא לעמוד על דבריהם, לא להתעקש על דעתם. פנימיות המסר היוצא מכאן – ממסכת עדויות – היא שלכל יהודי פשוט (כמו אותם שני גרדיים) יש עדות מיוחדת הנוגעת לעצם נשמתו (ולשם מה ירדה נשמתו לעולם הזה, כלומר לעצם שליחותו בעלמא דין), בסוד "עד הוי' בכם"[כא], ועל ה"אבות", הרבנים, להקשיב היטב לעדות ה"בנים", התלמידים (בבחינת "ומתלמידי יותר מכולם" – אשרי מי שזוכה לתלמיד המחכים את רבו באמת, בסוד "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"), ולפסוק את ההלכה, הלכה למעשה, בהתאם (הלכה שהיא מעין "הלכה למשה מסיני" – לשמוע מתלמידו היינו כמו לשמוע מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני, שהרי האור חוזר חוזר לקדמותו ממש כנ"ל, והיינו "והשיב לב אבות על בנים" – "על ידי בנים"), וד"ל.

קירוב וריחוק בסוגית הגרות

נאמר עוד ווארט אחד: הכל מתחיל מיוחסין, לקרב ולרחק, אם כי דוחים ש"לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום" – בכל אופן מתחיל מיוחסין. למה זה נוגע בדור שלנו? אמרנו שהגם שלא פוסקים כמו היוחסין, הרמב"ם אומר שמשיח אחר כך כן ייחס את עם ישראל. הוא לא ירחיק מי שנתקרב ונטמע, היות שיש הלכה ש"משפחה שנטמעה נטמעה", אבל הוא ייחס מי כהן, מי לוי ומי ישראל. רבן יוחנן הוא יותר מחמיר, המלכות כאן, ורבי יהודה יותר מקל לענין יוחסין. כלומר, רבן יוחנן גם מרחק מי שהתקרב שלא כדין, ואילו רבי יהודה אומר שאיני מרחק מי שהתקרב שלא כדין, אלא רק מקרב את מי שהתרחק שלא כדין, מי שרחקוהו שלא כדין. זו סוגיא מאד אקטואלית היום – נוגעת לסוגית הגיור וההתבוללות. משליכים על משהו אחר, אבל הראש אותו ראש. יש מישהו שאם הגר אחרי שהתגייר – יתכן שגיור מפוקפק לכתחילה, קונסרבטיבי או משהו כזה – לא שומר מצות, הרב המלכותי האורטודוקסי יפסול את הגיור. רבי יהודה יאמר שמי שהתקרב שלא כדין – איני דוחה אותו. אנחנו לא פוסקים כאן שום הלכה, כמובן, רק מתבוננים בראש. לפי רבי יהודה, רק מי שרחקוהו שלא כדין – אני מנסה ככל יכולתי לקרבו בחזרה. אלה שני ראשים שונים לגבי קרוב, והדבר נוגע לכל בעית ההתבוללות היום (היינו מי שהתרחק שלא כדין, ומצוה רבה להחזירו לכלל ישראל). עיקר השטן שאוכל היום בעם ישראל הוא ההתבוללות בכל העולם.

הגירסאות ביחס למקרב ומרחק בזרוע

נסיים בסיפור, אך לפני כן עוד דיוק במשנה שלנו, לגבי בן ציון – האיש האלם שעשה את הקירוב והריחוק שלא כדין: בספר הערוך משמע ממש פירוש הפוך, שהוא בזרוע קרב מי שהורחק בזרוע, עשה פעולת אליהו, היה אדם חשוב וחזק ועשה בסדר. אבל זו ממש דעה יחידאה. כולם מפרשים את המשנה כפשוטה, שהוא האדם הרע, בן ציון הזה. אצל הרמב"ם בפירוש המשניות כותב שלש פעמים "בני ציון" ולא "בן ציון" – לא אדם אחד אלא קבוצת אנשים, שנקראים בני ציון. הפלא שבשנויי הגרסאות במשניות יש גרסא אחת קדומה, לא בן ציון ולא בני ציון אלא בת ציון! עוד פנינה כאן. שלש אפשרויות, וכולם 'ציונים' כאן – השאלה אם בן ציון, בני ציון או בת ציון. יש אפילו דעה אחת שהוא היה צדיק, אבל כולם חוץ ממנה אומרים שהיה רשע.

סיפור הצלה מהתבוללות

נספר סיפור שרק עכשיו התפרסם: יש שליח חב"ד בפרו, בלימה, וכל שבוע הוא מדפיס עלון עם מכתב של הרבי שהוא מתרגם לספרדית ומפיץ. אין הרבה יהודים בלימה. דברנו על התבוללות, שהיא עיקר הבעיה של העם שלנו בעולם, בגדול. הוא מתרגם את המכתבים לפי איזה סדר שהוא קבע, והגיע למכתב שצריך לפרסם בספרדית. כמה אחוז התבוללות יש בפרו? מאה אחוז. הגיע למכתב שהרבי כותב מכתב מאד חריף, שמה שהיטלר ימח שמו לא הצליח לעשות – ההתבוללות עושה. משהו מאד-מאד חריף, שמי שמתחתן עם גוי או גויה עושה מה שהיטלר לא הצליח לעשות. ברגע שהוא ראה את המכתב הזה של הרבי התלבט אם להדפיס או לא – כאן מאה אחוז התבוללות. אבל אמר שהיות שיש לי המנהג להדפיס לפי הסדר את מכתבי הרבי – לא אכפת לי, אני מדפיס. כך הוא עשה, הדפיס את המכתב, וזה עשה מהומות, מבוכה, סבך אותו לגמרי בקהילה – אבל זה מה שהוא עשה. היה לא מזמן. כעבור כמה שבועות, כמה זמן, בת של אחת המשפחות שם הגיעה לשליח, נכנסת למשרד שלו, ונותנת לו ליד את העלון שהדפיס קרוע. הוא שואל – מה זה? היא מספרת שהיתה 'ארוסה' לגוי, הלכה להתחתן עם גוי, ואין לה שום קשר לאידישקייט בכלל, כמובן. היה גם נגד ההורים שלה, אבל לא מענין אותה בכלל. היא אף פעם לא מסתכלת בעלון, כי לא מענין אותה, אבל (בהשגחה, לא אמרה) משום מה העין שלה נחתה על העלון, ובמקרה ראתה את השורה שמי שמתחתן עם גוי עושה פעולה יותר גרועה מהיטלר ימח שמו. היא כל כך התרגזה שלקחה את העלון וקרעה אותו. משך הימים הבאים כנראה עשה לה משהו, התחיל לחלחל עמוק לתוכה, עד שבסופו של דבר – בעקבות הדבר הזה – בטלה את השידוך שלה, וכעת היא באה לרב וקודם כל מבקשת סליחה שקרעה את העלון שלו, ומספרת לו את הסיפור.

זה הסיפור, שהנקודה שלו היא שמה שבאמת אוכל בעם שלנו הוא ההתבוללות, וצריך לקרב את כולם ויש כמה דעות לגבי קרוב. אמרנו שיש דעה של ריב"ז, דעה של רבי יהודה – קשת של דעות לגבי קרוב. העיקר שנזכה לקרב את כל היהודים "והמגפה נעצרה" לחלוטין. לחיים לחיים.

ה. ד"ה "והאבן הזאת" תער"ג – התחלת ביאור ספירה מלשון ספיר

ספיר – האבן החמישית בחשן; ברכת אליהו – החמישית בתפלת תענית

במאמר השבוע של ע"ב הרבי מתחיל להסביר את הפירוש של ספירה מלשון ספיר, קשור לחשן המשפט שדברנו קודם. "אבן ספיר דמות כסא". בין השבטים הספיר הוא יששכר, השבט החמישי, הבן החמישי של לאה אמנו. האבן שלו היא ספיר, וספיר הוא הפנימיות של הספירות – הפירוש הכי עצמי ופנימי של ספירה, שהיא באה לגלות אור אין סוף בבהירות רבה. חמישי הוא משיחי. כל דבר חמש הוא משיח, שמח. נשלים רמז שלא אמרנו קודם לגבי אליהו הנביא: כמו שאפשר לשאול כמה יש הלל"מ במשנה וכמה יש "בכה" במשנה, אפשר לשאול כמה פעמים יש אליהו הנביא במשנה? הכי הרבה יש שבע פעמים "עד שיבוא אליהו" – דבר שאין הכרע מי בעליו, ולכן כתוב שהחפץ יהיה מונח עד שיבוא אליהו, ביטוי שמופיע שבע פעמים במשנה. חוץ מזה יש במסכת תענית, כשהצבור מתענה על גשם בשנת בצורת יוצאים לרחובה של עיר ומתפללים תפלה מיוחדת, עם שש ברכות נוספות, ובברכה החמישית – המשיחית, כמו שאמרנו כרגע – מזכירים את אליהו הנביא זכור לטוב: "מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך אתה ה' שומע תפלה" = 1430, הכל פעמים הוי', כידוע אצלנו, יחי... בסוף מסכת סוטה יש המשנה של רבי פנחס בן יאיר שמסיימת "ותחית המתים על ידי אליהו זכור לטוב". אחר כך פעמיים אליהו ופעם אחת אליה (בציטוט הפסוק) שיש במשנה שלנו, בחיתום עדויות, שחותם גם הופעות אליהו במשנה (סך הכל יב הופעות כנגד יב שבטי יה[כב]). אמרנו את זה כאן בשביל לומר את הווארט שבין הברכות שמוסיפים בתענית אליהו הוא הברכה החמישית-המשיחית.

פנימיות הספירות – שקיפות – לא להסתיר על  מקור השפע

שוב, האבן החמישית היא אבן הספיר, "נפך ספיר ויהלם". מה הווארט של כל המאמר בע"ב? שהפירוש השלישי, הכי פנימי, ספיר, הוא שהספירות שקופות. היום יש מלה מאד חשובה בכל ההוי של התרבות היום, וגם במדע – שקיפות. הנקודה שהוא מסביר בכל המאמר, שתפקיד הספירות להיות שקופים – שקיפות – שאור אין סוף יתגלה דרכן מבלי לחוש אותן כדבר בפני עצמן כלל. למה הדבר דומה? לא כותב, אבל לכך מתכוון – דומה לצדיק אמת, שכל הברכות עוברות דרכו, "ברכות לראש צדיק", ואם הוא אמתי הוא כל כך שקוף שאין הוה-אמינא שהברכה באה ממנו. כך ראוי להיות, כך הוא מסביר לגבי הספירות. הוא אפילו כותב "חס ושלום" – בטוי חזק למי שמדייק במלים שלו – חס ושלום לחוש ולחשוב שהשפע בא מהספירות. אבל זה שהספירה לא עושה שום רושם של הוה-אמינא, חס ושלום שהוא ממשיך את השפע שלו – זו רק הפנימיות והעצמיות של הספירה, ספירה מלשון ספיר. הוא אומר שספיר כמו זכוכית בהירה – זה לשונו – שהיא דבר שקוף לגמרי.

אין סודות – שקיפות כזכוכית בהירה

היות שהענין של שקיפות כל כך חשוב היום בכל העולם. מה נקרא היום שקיפות? בעסק, במכולת, זה שנותנים לך את העודף בצורה ברורה – שהלקוח יודע בדיוק מה שנותן ומה שמקבל, הכל חשוף, אין סודות, אין סודיות – העסק מתנהל בשקיפות. מה עושה היום האינטרנט? שכל העסקים וכל האנשים בעולם יהיו שקופים. מה עושה הפייסבוק? שקיפות. הכל שקוף. אפשר להתווכח אם זה טוב או לא טוב. אולי זה שהפרטיות שלי חשופה לעיני כל העולם לא צנוע, אולי מאד שלילי – יתכן מאד. בכל אופן, זה טרנד חשוב מאד שמאפיין את העולם שלנו, שנוטה יותר ויותר לשקיפות – שהכל יהיה שקוף. כמה שוה "אין סודות" בגימטריא? בכלל, הכי רזין דרזין של חסידות חב"ד, רב המנונא סבא של חב"ד – אדמו"ר האמצעי – נשבע שאין יותר סודות, הכל על השלחן, הכל בספר הגלוי לעיני כולם. מה זה חסידות בכלל? שהכל יהיה שקוף, שאין יותר סודות. אין סודות שוה 537, "אל דעות הוי'", אצילות – גימטריא שהיתה בשיעור הקודם. כמה שוה זכוכית בהירה? דרך אגב, הוא מקשר במאמר שמי שזוכה למדרגה זו הוא כמו אדם הראשון לפני החטא, שלא צריך כלל לבושים – "כתנות אור" ב-א, לגמרי חשוף, פשוטו כמשמעו. המציאות שלו היא כמו זכוכית בהירה, שעולה 685 – "ויברך אותם", ה"פ 137, קבלה פנים ואחור, מצבה פנים ואחור (קשור למה שמסביר בסוף המאמר, שיעקב אבינו הרים מצבה). צריך מצבה שאינה המצבה אשר שנא ה', מצבה שה' אוהב, שהיא זכוכית בהירה. יש מושג "מגדל שן", ויש מצבה שכולה עשויה זכוכית בהירה.

ספיר – אספקלריא המאירה – מדרגת משה רבינו

אם כן, הגענו למושג חשוב מאד. המאמרים כעת הם סיכום של שלשת פירושי ספירה. קודם הסביר ספירה לשון מספר, אחר כך ספירה לשון ספור, וכעת הגיע לשיא – ספירה לשון ספיר, שקיפות. בהמשך הוא כותב שספיר נקרא גם "אספקלריא המאירה". לא כותב, דבר מובן מאליו, שזו נבואת משה רבינו. כל הנביאים נתנבאו ב"כה אמר הוי'", אספקלריא שאינה מאירה. או שקצת מטושטש או שאור חוזר, ראי, "במראָה אליו אתודע". מוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'" – באספקלריא המאירה, מצביע ואומר "זה", "כזה ראה וקדש" (כך תבע הקוצקער מחסידיו בהתקשרותם אליו) – זו הזכוכית הבהירה, ספירה לשון ספיר. לפי זה יוצא מפורש מהמאמר שרק משה רבינו זכה לספירה לשון ספיר, שקיפות בכל עניניו. יוצא שמשה רבינו הוא הרבי השקוף, שאין שום הוה-אמינא חס ושלום שהשפע והאור, ובעיקר הדבור של ה' זה הוא. לכן רק הוא יכול לתת מצוות, יכול לומר "ונתתי גשמיכם בעתם", כי ברור שרק ה' עובר דרכו והוא לא קיים כאן. דווקא משה הוא ספירה לשון ספיר[כג].

נבואת "זה" – ספיר; נבואת "כה" – ספור

עד כאן מה שיוצא מהמאמר. צריך להשלים: אם משה רבינו הוא ספירה לשון ספיר, זכוכית בהירה, "משה נתנבא ב'זה'". צריך לומר ששאר הנביאים שהתנבאו ב"כה אמר הוי'", אספקלריא שאינה מאירה, היא ספירה לשון ספור – כך יוצא לכאורה פשוט, ש"כה אמר הוי'" היינו לספר סיפור. זו הנקודה הפשוטה שמתבקשת אך לא כתובה, כמו שתמיד אנו מנסים להשלים את התמונה של המאמר. היו שלשה מאמרים על ספירה לשון ספור, וכעת מגיע לספירה לשון ספיר. גם בספור הוא אמר שהספירות מגלות את האלקות, אז מה חדשנו בספירה לשון ספיר? כנראה שמה שהתחדש הוא מה שמדגיש, שכאן גילוי לגמרי, זכוכית בהירה, שאין הוה-אמינא חס ושלום שזו הספירה – לא רואים את הספירה אלא רק את האור. בספירה לשון ספור כן רואים את הספירה. היא גלתה את האור הפנימי, אפילו את שרשה בע"ס הגנוזות ואפילו אוא"ס הבל"ג – אבל ראו אותה, היא ספרה סיפור על מישהו אחר. זו מדרגת שאר הנביאים, ולכן לא יכולים לחדש מצוה אלא רק לספר ספור. יש בני אדם כאלה, שרק יכולים לספר ספור, ספורי צדיקים – דבר גדול מאד, אבל לא ספיר.

שלש קבלות: לספר על המלך, לצלם את המלך, להביא את המלך

למה הדבר דומה? למה שכתוב בחסידות על ההבדל בין הרמ"ק והאריז"ל לבעל שם טוב. כתוב שהרמ"ק והזהר בכלל מספרים אודות המלך. העם רצה לדעת על המלך שלו, ובא חכם אחד גדול וספר הרבה ספורים על המלך. אחר כך, בתקופה יותר מאוחרת זה כבר לא הספיק, לא ספק את העם, אז שלחו עוד חכם למלך – הוא חזר והביא תמונה. הוא צלם, לקח מצלמה, והביא תמונה של המלך. יפה מאד, הרבה יותר מסיפור. עבר עוד זמן וגם זה לא ספק ושלחו עוד חכם שלישי – תמונה לא תעזור, עם כל הכבוד. תמונה היא דבר גדול מאד, הרבי אומר שתמונה של הצדיק בכיס עושה משהו, אבל היא רק תמונה. שלחו חכם שלישי, שפשוט הביא את המלך בכבודו ובעצמו. "רצוננו לראות את מלכנו ממש". כך עשה משה רבינו, הציג את המלך בפני העם. אומרים שאלה הרמ"ק, האריז"ל והבעל שם טוב. הרמ"ק הוא המפרש העיקרי של הזהר, שמתאר את המלך בדברים. לאריז"ל יש חוש בצלום, נגטיבים ופוזיטיבים – הוא יודע לפתח תמונות. אלה כתבי האריז"ל – צלומים (סוד הצלמים שבין האורות לכלים כנודע). אבל באיזה שלב זה לא מספיק. לכן צריך להיות הבעל שם טוב, שמביא את המלך עצמו ומציג אותו בפני (פשוטי) העם. מי שמביא את המלך ומציג אותו – זה המלך – זה ספירה לשון ספיר. מי שמספר סיפור – ספירה לשון ספור. האר"י כנראה משהו באמצע, שלא כתוב כאן – הוא כאילו מראה, אבל יודעים שבסופו של דבר זו רק תמונה, וגם יודעים שמישהו צלם את התמונה (הרי הגילוי שעל ידי משה רבינו = תריג = הוי' אלהי ישראל הוא גילוי שבבחינת "לא ראיתם כל תמונה" אלא ה' בעצמו). כשהבעל שם טוב מביא את המלך לא יודעים שמישהו הביא אותו, כי כל העינים על המלך עצמו – הבעל שם טוב בטל. מי שעושה צלום עושה תערוכה של התמונות, מקבל פרסים על כך שהוא צלם מקצוען וטוב. זה לא בטול ישות במאה אחוז. בכל אופן, הווארט הזה מוסיף כאן מדרגה, מוסיף מדרגה בין ספירה לשון ספור לבין ספירה לשון ספיר. יתכן שהממוצע קשור לפירוש הכי חיצוני, מספר – מאד מתאים לאריז"ל. יתכן שאם הצילום דיגיטלי הוא קשור לספירה לשון מספר. אם אנאלוגי – זו מדרגה בפני עצמה. אם דיגטאלי יש כאן חזרה לספירה לשון מספר, תיכף נסביר יותר. זה החידוש של המאמר היום – ספירה לשון ספיר, שקיפות.

תורה-נביאים-כתובים – ספיר-ספור-מספר

אם אמרנו ש"זה הדבר אשר צוה הוי'" היינו ספירה לשון ספיר, וממילא יוצא ש"כה אמר הוי'", נבואת שאר הנביאים, היינו ספירה לשון ספור, מה זה מספר? עדיין לא אמר, אבל יצא משהו פשוט – יש פנימיות-אמצעיות-חיצוניות הכלי, שהם ספיר-ספור-מספר. אם הפנימיות, ספירה לשון ספיר, היא "זה הדבר אשר צוה הוי'", וספירה לשון ספור היא נבואת שאר הנביאים, החל מאהרן הכהן הגדול, "כה תברכו את בני ישראל", אז מה היא לשון מספר? התנ"ך הוא אוריאן תליתאי, מחובר מתורה-נביאים-כתובים, בגימטריא "בראשית ברא אלהים" (לכן אבולעפיא אומר ש"בראשית" בגימטריא שלשה דברים יחד, שאחד הפירושים הוא תורה-נביאים-כתובים). מתבקש לומר שספירה לשון ספירה היא דרגת כתובים. כתובים הם גם לא נבואה באספקלריא שאינה מאירה, אלא רוח הקדש. יש שלש דרגות – נבואת "זה", נבואת "כה", ורוח הקדש. האריז"ל מסביר שכל נבואה היא אור ישר מלמעלה למטה ואילו רוה"ק היא אור חוזר מלמטה למעלה (בחינת "ומתלמידי יותר מכולם" כנ"ל), מלכות. לכן עיקר רוה"ק היא "מזמור לדוד" כשני הפירושים – או שרוה"ק היא "מזמור" או "לדוד". בכל אופן, זו עיקר רוה"ק, כתוב 35 פעמים בתהלים – ז"פ "לדוד מזמור" (כמו פרק הרבי השנה) ו-כח פעמים (משולש ז) "מזמור לדוד". כך כתוב גם בחז"ל וגם בזהר. צריך להבין למה רוה"ק היא ספירה לשון מספר. קודם כתב שפירוש זה בעיקר במלכות, שהיא רוח הקדש. כבר מעורר אותי לחשוב ולומר שרוה"ק הולכת יחד עם מספרים. באמת רואים אצל הרבה גדולי ישראל שיש להם רוח הקדש, שיש להם המון השראה של מספרים – יש איזה קשר בין ספירה לשון מספר ומלכות ואור חוזר ומספרים.

חש-מל – מספר וספור

כתוב "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון". "באו חשבון" – מספרים, חשבונות, ספירה לשון מספר. "תבנה ותכנה עיר סיחון" לשון שיחה, סיפור. הוא כותב במאמר שלנו, אחד הדברים שמסביר השבוע, הוא סוד החשמל. כותב שחשמל הוא לבוש חיצוני, לא ספירה לשון ספיר. לא מביא את מה שכתוב בכתבי האריז"ל, שחשמל בגימטריא מלבוש, אבל כך מסביר. המלבוש מסתיר את האור, אבל במקום אחד אומר במאמר – דיוק חשוב – שהוא מגלה על ידי שמסתיר. לא שאין הו"א שהאור בא מהספירה, אלא אדרבה – האור בא מהספירה, שהסתירה כדי לגלות מה שהמקבל יכול לקבל. לא הסביר איך מתלבש על הפירוש הפשוט של חשמל – חש-מל. כך צריך לפרש: חש, שותק, הכוונה שהוא מעלים ומסתיר. מל הכוונה שהוא מגלה. מה הפירוש הכי פשוט? יש המון פירושים חשובים. הכי פשוט, שאומר במאמר, שחשמל הוא גילוי על ידי הסתרה. כאן הכלי בשבילו אינו לבוש כלל, הוא ספיר, ורק עליו יש לבושים. בעצם הלבושים האלה הן השכבות היותר חיצוניות של מושגי הספירה שהסביר עד כה – מספר וספור. זה ממש חשמל, "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון" – שמה שמסתיר הוא "באו חשבון" ומה שמגלה "תבנה ותכונן עיר סיחון", לעשות פרצוף כמו שמסביר בסוף המאמר, שיחה וספור. חש-חשבון, מל-ספור.

גדולת משיח ברוח הקדש

עוד דבר שאומר לי: הרמב"ם כותב, וגם האריז"ל כותב, שהמשיח יהיה יותר גדול ממשה רבינו ברוח הקדש – בנבואה הוא יהיה שני למשה רבינו, באור ישר, אבל ברוח הקדש יהיה גדול ממשה. בתורה יש גם "כה אמר הוי'" – עשר פעמים. "זה הדבר אשר צוה הוי'" כתוב ח"פ אצל משה רבינו, נבואתו המיוחדת, אבל י"פ כתוב "כה אמר הוי'" בתורה – ט"פ ביציאת מצרים והפעם האחרונה שמשה אומר על דעת עצמו, שבעצם כתוב שהוא ממש אומר זאת מעצמו, בלי צווי ישירות, אחרי חטא העגל – "כה אמר הוי' אלהי ישראל וגו'", לעשות נקמה בחוטאים. הוא אומר בשם ה', אבל בעצם הוא אומר. בכל אופן, יש י"פ "כה אמר הוי'". מה היא רוח הקדש בתורה? "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא" – צריכה להיות רוח הקדש בחומש, עוד לפני שמגיעים ל"מזמור לדוד". רוח הקדש בתורה היא סוף הפסוק השני, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". גם כאשר יוסף פותר את החלומות לפרעה – זו לא נבואה אלא "רוח אלהים", רוח הקדש שבו. ידיעת בצלאל את סוד צירוף האותיות בהן נבראו שמים וארץ זו לא נבואה אלא "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה". רש"י אומר ש"ובדעת" היינו רוח הקדש, אבל עוד קודם – לפני החב"ד שלו – כתוב "רוח אלהים". כתוב ש"רוח אלהים" הכתר שלו, ואחר כך יש "בחכמה ובתבונה ובדעת", והיות שהדעת תחת הכתר היא הבטוי המודע של רוח הקדש. כך כתוב בספר יצירה שרוח אלהים חיים היא פנימיות הכתר ("אחת רוח אלהים חיים"), ואחר כך יש רוח מרוח (אריך מעתיק) וכו' – הסדר בספר יצירה. רואים שבתורה רוח הקדש היא "רוח אלהים", ואכן חז"ל דורשים "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זו רוחו של מלך המשיח". סימן מובהק שמשיח לא בעיקר מצטיין בנבואה שלו – הוא גם נביא גדול, אבל מצטיין בעיקר ובעצם – ברוח הקדש, "ונחה עליו רוח ה'". אם יש לכך קשר למספרים, צריך לומר שמצטיין גם במספרים – "בואו חשבון", הכלי שמסתיר.

נשיאת הפכים בחשמל – למעלה מהספיר

אם יש הרבה פירושים של חשמל, יש גם את פירושי הבעל שם טוב שאומר שהרבי האמתי – מדבר על עצמו – חש לאחד ומל לשני, שותק למישהו אחד ובו זמנית שקוף ומדבר למישהו אחר. יש משהו בחשמל, דווקא בחיצוניות הכלי, שהוא חש ומל, שהוא מסתיר – שיש בו נשיאת הפכים שאין בפנימיות הכלי. סוד החשמל הוא נשיאת הפכים. כאן אומר שהחשמל חיצוני, חיצוניות בינה, כדברי האריז"ל. אך אנו אוהבים חשמל מאד, צריך לומר שיש בו נשיאת הפכים שאין אפילו בספיר. דווקא הכי חיצוני, המספר, שייך לרוח הקדש (ולאור חוזר שחוזר לקדמותו ממש).

סדרת התנ"ך

יצא לנו כלל יפה, ששלש המדרגות בספירות הן כמו שלשה ספרים – ה' ברא את העולם בשלשה ספרים, שלשה פירושים. כעת יש פירוש ששלשת הספרים הם תנ"ך. ספר אחד הוא תורה, שבעצמו כולל חמשה ספרים. ספר שני הוא נביאים, שכולל שמונה ספרים. ספר שלישי הוא כתובים, שכולל אחד עשר ספרים, כידוע הטור הפשוט, הסדרה הלינארית, של 5-8-11, הפרשים שוים של 3-3. הסדרה מתחילה ב-2, שני לוחות הברית, וממשיכה ל-14, היד החזקה.

מספר-ספור-ספיר – כסף-זהב-זכוכית בהירה

עוד ווארט: אם ספירה לשון ספיר היא על דרך זכוכית בהירה צריך משהו דומה לספירה לשון ספור וספירה לשון מספר. זה הראש שלנו תמיד – שצריך להשלים מבנים. אם יש איזה חפצא בגשמיות שהוא משל לפירוש הפנימי ביותר של ספירה, ספירה לשון ספיר, שממשיל אותו לזכוכית בהירה – צריך גם לתת משהו ללשון ספור ולשון מספר. הרעיון שבא לי היום: המשנה אומרת "הזהב קונה את הכסף" – תחלת פרק הזהב בב"מ – הזהב הוא החפצא, הפירא (הפרי), והכסף הוא הטבעא, המטבע. מה אדם סופר? סופרים כסף או זהב? זו המחלוקת בין רבי בילדותו לרבי בזקנותו – קודם הוא סבר שהכסף קונה את הזהב, שהזהב הוא הטבעא, כי כשהיה ילד אהב לספור זהב. כשהזדקן הוא הבין שסופרים כסף. בכלל, כסף הוא שם כללי – לא רק מטבעות המתכת שקוראים כסף, אלא בכלל כסף. כתוב שבעלי התוספות קבלו הרבה השראה מכך שספרו את המטבעות שלהם – כל מטבע כאן הוא כסף. המושג כסף הוא מה שאדם אוהב לספור – משהו יקר ערך, שאתה סופר. אתה לא סופר פירי, אתה סופר טבעא (גם מלשון טביעת עין לדבר שאתה קשור אליו). זה שספירה לשון מספר היא פשוט כסף. אם המשיח מצטיין בספירה לשון מספר, סימן שצריך הרבה כסף – לא צריך הרבה זהב, צריך הרבה כסף שיהיה שוה יותר מכל הזהב בעולם (שדווקא בכסף יכול לקנות כל אשר לבו חפץ, ועד שזוכה ל"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר", ארבע מאות עלמין דכיסופין – ארבע מאות הוא מספר מושלם, ספירה לשון מספר). צריך הרבה טבעא, ולספור אותו – שעשועים עצמיים. מה זה ספירה לשון ספור? זהב. ספור זה זהב. כשאני מספר ספור על צדיק – זה זהב, זה פירי, "פרי צדיק". ספור אמתי, סיפור של תורה, הוא זהב. על פי פשט – זו המתכת הכי יקרה, יותר יקר מכסף, אבל לא טיבעא אלא פרי. "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" – צדיק והספורים שלו, וכל ספורי התורה, "הכל זהב". המספרים כולם כסף, והספיר הוא זכוכית בהירה. חז"ל אומרים שיש זכוכית לבנה בהירה שיקרה יותר מזהב – הספיר עליו מדבר כאן. לכן אלה באמת שלש מדרגות של ערך. הערך הכי פנימי הוא ספיר (בחינת זכוכית בהירה), אחר כך זהב ואחר כך כסף.

עשינו שתי התבוננויות לגבי שלש מדרגות הספירות – ספיר-ספור-מספר – תורה-נביאים-כתובים וזכוכית-זהב-כסף[כד]. שתי מדרגות של נבואה ומדרגה של רוח הקדש.

ביאור ענין אבן ומצבה בגוף המאמר

נעבור לנקודה השניה, האחרונה הערב (שני עמודי תווך של המאמר הערב): המאמר הזה מתחיל מהלך של כמה מאמרים שונים לחלוטין ממה שהיה וממה שיהיה אחר כך. עד כה, כל שבוע הרבי פתח בפסוק ששייך לפרשה, אומר שצריך להבין וחוזר לנושא ההמשך ומקדיש לו את כל המאמר, ובסוף – עושה רושם שכדי לצאת ידי חובה – חוזר לנושא של הפסוק שבו הוא פתח את המאמר. באמת הוא כתב לכתחילה בלי ההתחלה והסוף והוסיף אותם אחר כך. כאן יש פתאום שינוי מדיניות. מסוף מאמר זה והלאה, כמה מאמרים, גוף המאמר הוא-הוא מוקדש לפירוש הפסוק. זה שינוי מהותי בסגנון המאמר. שוב, הפסוק שמתחיל את השינוי הוא "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים", שיעקב אבינו לוקח את האבן ושם אותה מצבה, ובסוף הסדרה כתוב "וירימה מצבה" – אבן אחרת, לא אותה אבן. בתחלת הפרשה זו האבן שישן עליה, יב האבנים שנעשו אבן אחת, "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים". עם הענין של אבן ומצבה ובית אלקים הוא ממשיך כמה מאמרים.

אבן ומצבה – נקודה ופרצוף – וסוד הגל

הוא מביא מכתבי האריז"ל שאבן סוד נקודה ומצבה סוד פרצוף. אנחנו יודעים, אחד מיסודי היסודות אצלנו, שיש שלש מדרגות או שלבים של התפתחות וגדילה, שנקראות נקודה-קו-שטח או נקודה-ספירה-פרצוף. כאן יוצא שישר מאבן, נקודה, קופצים למצבה שהיא פרצוף. אכן, כך באמת כתוב בכתבי האריז"ל. מה לגבי ספירה באמצע? יש משהו באמצע. בסוף הפרשה יש "עד הגל הזה ועדה המצבה" – יש גם גל, גל של אבנים, לא מסודר. הוא מסביר גל בשני אופנים – שיש גל, כמו פרסא, שמפסיק בין המאציל לנאצל, למעלה מאצילות (או, כמו שכותב במקום אחד, בין כתר דאצילות לחכמה דאצילות, בין המקיף והפנימי דאצילות), או בין האצילות לעולמות התחתונים, שבעצם בין הקדושה לקליפת נגה. הוא  מביא מרבינו בחיי שלבן עושה את הגל ויעקב את המצבה. כלומר, הקדושה מעונינת לעשות מצבה והקליפה מעונינת לעשות גל. גל הוא אותיות בלתי מסודרות שעושות הפסק. הוא אומר שהוא כמו חידה או קמיע. יש גל שאף על פי שמפסיק לא מסתיר לגמרי, כי האותיות הבלתי-מסודרות הן אותיות החקיקה של הכתר או של אור המאציל, ולכן אף שלא מסודר לא מסתיר לחלוטין אלא מעביר אור לאצילות. הוא כותב גם דבר שיפתח בהמשך, שיעקב אבינו – עוד לפני הגל והמצבה בסוף הפרשה – כבר דאג להמשיך את אוא"ס בכל עוצמתו לאצילות, כתורה ומצוות. יש לבן עליון, לובן העליון, כתר דאצילות, שייך לדרגת האצילות, ויש לבן בשר ודם בעולם הזה, שהוא קליפה, שרוצה דווקא להסתיר אלקות – שלא תפעול בו בטול. הוא לא מעונין להבטל לה' בשום פנים ואופן, ועושה כל טצדקי שבעולם, ככל יכולתו, למנוע את אור ה' להאיר למטה, שעלול לפעול בו בטול – לשם כך עושה גל, הגל התחתון. גם את הגל הזה יעקב מתחיל מאז לפרוץ אותו, כן להמשיך אור. משה רבינו גומר לפרוץ אותו, ועוד יותר מלך המשיח. יש כאן עוד ענין שנקרא גל. אצל יעקב יש אבן-מצבה, גם בתחלת הפרשה – "האבן הזאת אשר שמתי מצבה", בלי גל כלל – ובסוף הפרשה "עד הגל הזה ועדה המצבה", לבן עושה את הגל ויעקב את המצבה. אפשר לומר שהגל הוא איזה ממוצע.

אבן-מצבה-בית – נקודה-ספירה-פרצוף; המצבה 'פרצוף' רק באופן יחסי

שוב, מה הקושיא שלנו (שהוא כמובן לא מתייחס אליה)? איפה פה בחינת הספירה שבין הנקודה לפרצוף? אם יש נקודה, אבן, ויש פרצוף, מצבה, צריך להיות ספירה באמצע – כל המאמרים כאן מדברים על המושג ספירה, ופתאום קופץ מנקודה לפרצוף וכאילו מתעלם מדרגת הספירה. השאלה יותר מתחדדת בכך שמי שמכיר את מאמר "נקודה קו שטח", מאמר אקטואלי במלכות ישראל – מאמר ששייך לע"ב בשבוע זה, כדאי ללמוד – יודע ש"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" היינו הסדר של נקודה-ספירה-פרצוף. האבן היא נקודה, אבל המצבה היא שלב בינים – לא תכל'ס, שלב עד ש"יהיה בית אלהים". מצטייר פשוט, בלי מקור, שאבן-מצבה-בית היינו נקודה-קו-שטח. כאן לכאורה לא כותב כך – מחדד את הקושיא. אבל אם מעיינים, לא רק שלא סותר אלא אפילו מעמיק את הסוד של נקודה-ספירה-פרצוף. ובקיצור: הוא כותב שמה שאמרנו, שהמצבה היא פרצוף, זה רק לפי ערכין – לא מוחלט. פרצוף הוא גילוי אור, ומצבה היא גילוי אור, אבל גילוי אור של סדר ההשתלשלות – לא השראת אור עצמי של ה' בכלל. הוא כותב בפירוש בסוף שמה שכתוב "יהיה בית אלהים" זו כבר השראה של אור עצמי של הקב"ה. אם כן, הוא כבר אומר שהתכלית אינה המצבה, כמובן, אלא "יהיה בית אלהים". אלא מה? יחסית מצבה זו היא פרצוף לעומת האבן הראשונה, אבל היות שהכל יחסי – יחסית לבית ברור שהמצבה היא רק ספירה (גילוי ההתכללות של עשר ספירות בתוך הנקודה הגולמית הראשונה).

מצבה מצב בינים – אהובה בזמן האבות ושנואה מזמן משה

נאמר יותר טוב: בסוף התורה כתוב "ולא תקים לך מצבה אשר שנא הוי' אלהיך". הקב"ה שונא את המצבה. חז"ל שואלים איך יתכן – הרי האבות בנו הרבה מצבות לשם שמים וה' אהב אותן. חדוש מופלא בחז"ל, שיש דבר שבזמן האבות היה חביב ואהוב, וכאשר הכנענים והגוים בכלל הפכו אותו לסמל של עבודה זרה הפך מאהוב לשנוא – "אשר שנא הוי' אלהיך". באותה פרשה, בתחלת שופטים (לאחר הפסוק הנ"ל "צדק צדק תרדף" - שתהא הנהגה מלכותית של "שמאל דוחה וימין מקרבת"), המצבה השנואה היא בת הזוג של "אשרה כל עץ", "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח הוי' אלהיך". שם לא כתוב "אשר שנא", רק לא תעשה "לא תטע", והפסוק הבא "ולא תקים לך מצבה אשר שנא הוי' אלהיך". אם המצבה היתה התכלית, פשוט שלא היה יכול להתהפך מאהוב לשנוא. ההתהפכות מאהוב בזמן האבות לשנוא בזמן משה רבינו והלאה היא גופא סימן שהיא מצב בינים. זה מה שהוסבר שם במאמר נקודה-קו-שטח שמצב הבינים תמיד בסכנת שבירה. שם המשל של הקו, מצב הבינים, הוא התנועה הציונית – בין נקודת הגעגועים של עם ישראל לארץ ישראל במשך כל הדורות גלותנו לבין הפרצוף של עם ישראל יושב בארצו בימות משיח. קו הוא תמיד מצב בינים והוא תמיד בסכנת שבירה, כמו עולם התהו – עולם הנקודים (ששם יש ספירות אך לא פרצופים אמיתיים). זו ממש תופעת המצבה כאן, שאצל יעקב היא פרצוף – בשבילו היא פרצוף כמו שהאריז"ל אומר, משהו מושלם – אך הפרצוף הופך להיות שנוא. אומר שגם לכתחילה הפרצופיות שלו היתה רק יחסית, רק למראית העין. הגילוי היה רק אור ששייך לסדר השתלשלות, כמו שהוא כותב – פרצוף של השתלשלות, לא של גילוי אור אין סוף ממש, שהוא רק ב"בית אלהים".

מצבת קבורה – סימן של תהו ושבירה

נשלים את התמונה: יש את הגל התחתון, שהוא פחות מהמצבה של יעקב אבינו, והגל העליון, שהוא מעל המצבה של יעקב. גם סימן שהמצבה גופא היא ממוצע, לא תכל'ס – יש גל-גל, לפניה ואחריה. נסיים במוסר ההשכל של כל הדבר – אומר לי שמה שנדמה לי בנין, פרצוף, יתכן מאד-מאד שהוא רק מצב בינים שבכלל לא תכל'ס. זה בנין מדומה. זה מה שיוצא כאן – פרצוף לכאורה הוא תכל'ס אך כאן פרצוף המצבה הוא לא תכל'ס. המצבה היא בנין מדומה. אם האדם מבין שזה הכי טוב שיש כרגע – זה לימוד הזכות על יעקב, שלא יכול לבנות כרגע מקדש. עושה מצבה, ובשבילו פרצוף יחסית, אך ודאי מבין שרק שלב – אומר "יהיה בית אלהים". הרבי מסביר כאן שקודם לשון נקבה, "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה", ואחר כך לשון זכר, "יהיה בית אלהים" – מסביר שהוא על דרך מה שהוסבר במאמרים קודמים על "אדון עזנו", שכאשר המלכות הופכת להיות מקור השפעה היא זכר. עד שהמלכות לא הופכת להיות מקור השפעה לכל העולם כולו, לכל העולמות, היא לא זה – היא מצבה. לא בכדי שמצבה, גם בתורה ועוד יותר היום, היא מצבה על קבר – מסמן שכאן קבור מישהו, סמל של שבירת הכלים, של מיתת המלכים – וימלוך, וימת, ויקבר, וישימו לו מצבה. המצבה היא בהחלט ממוצע.

מצבות יעקב

הפעם הראשונה של צירוף מצב בתורה היא "סלם מֻצב ארצה", ואחר כך עוד יא פעמים מצבה – הכל אצל יעקב אבינו. משהו מיוחד ליעקב. יב מצבות של יעקב, כנגד יב שבטי י-ה, וביניהן גם "מצבת קבורת רחל". בין יב מצבות יש פעמיים "מצבת" – "מצבת קבורת רחל עד היום" ולפני כן "מצבת אבן". היחידה שיש לה מצבה היא רחל – מצבה שיעקב עושה. בכל אופן, יש יב מצבות (עם "סלם מצב ארצה" - הצבת המצבה הראשונה בתורה היא סלם יעקב), כנגד יב שבטי י-ה של יעקב. אבל הווארט היה שכל המושג מצבה – שעולה 137, מספר מאד חשוב, אבל ג"פ מצבה עולה תהו, יש קשר לעולם התהו שנשבר – אף על פי שכותב שהוא פרצוף, הוא פרצוף של סדר השתלשלות שאין בזה גילוי אור עצמי.

כל בנין של סדר השתלשלות – מצב בינים בסכנת שבירה

נחדד את הנקודה בסוף: כל מה שאתה בונה – בונה ישיבה, בונה מוסד, בונה מדינה – אם זה אורות של סדר השתלשלות (של טבע ראשון), זו סך הכל מצבה, בסכנת שבירה, לא תכל'ס, לא "בית אלהים". לכן יחסית לתכלית האמתית זה קו ולא פרצוף אמתי. לחיים לחיים, שנזכה לפרצוף האמתי, שנעשה הרבה פרצופים אמתיים – עם השראה שלמעלה מסדר השתלשלות.



[א] יב שבטי יה (כפי ששמותיהם נכתבו בשעת לידתם ובשעת קבלת הברכות מאת יעקב אביהם - "איש אשר כברכתו ברך אתם") עולים 3176 (שביחד עם שלשת האבות, 638, וארבע האמהות, 1086 = 4900 = 70 ברבוע [הפירמידה של 24], רמז לשבעים נפש יוצאי ירך יעקב. וביחד עם זלפה בלהה דינה [= 233, מספר ה"אהבה" האהבה שעולה "עץ החיים" וכו', ור"ת "זבד [= אהבה] טוב"] = 5133 = 3 פעמים 1711, משולש חן [סוד ז מלכין קדמאין ביחד עם הדר-מהיטבאל, יסוד עולם התיקון]). וביחד עם יעקב וארבע נשותיו (שעולים 620 = כתר), עולה הכל 3796 = 26, הוי' ב"ה, פעמים 146, עולם, ב פעמים חכמה ("כלם ב-חכמה עשית" - "הוי' ב-חכמה יסד ארץ") וכו'. מבין השבטים, השם היחיד שהוא כפולה של שם הוי' ב"ה הוא יוסף (צדיק עליון) = ו פעמים הוי'. כל השאר = 3640 = ב"פ 1820 = כ פעמים יעקב (יעקב מפורש ועוד יט פעמים יעקב בגימטריא). יעקב עולה ז פעמים הוי' כנודע, והוא מצטרף בפרט לבנו יוסף (יחד עולים הוי' פעמים אחד) כמ"ש "אלה תולדת יעקב יוסף" ובסוד "גופא [תפארת, יעקב] ובריתא [יסוד, יוסף] חשבינן חד". השבטים פתחו ואמרו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = 1118 = מג (גדול) פעמים הוי'. יחד עם 3796 הנ"ל = 4914 = זך פעמים יעקב (= אחד פעמים חשמל, משולש זך) = יעקב (מפורש) ועוד הוי' פעמים יעקב דהיינו ז פעמים הוי' ברבוע כללי. עם נוסיף לזה את מענה יעקב "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" יעלה הכל 6272, הרבוע הכפול של 56 (היהלום של 7). בין כל התבות הנ"ל יש ה שהן עצמן כפולות של 7: יעקב רחל בלהה (שפחת רחל, אם דן ונפתלי ואומנת יוסף ובנימין לאחר מיתת רחל; בלהה = 42, "אהיה אשר אהיה", יהלום 6. יעקב רחל = 420, יהלום 20 [הר"ת = 210 = האוס"ת, ב משולשים של 20 באופן גלוי] וביחד עם בלהה = 462 = יהלום 21, "אהיה אשר אהיה". יעקב רחל בלהה יוסף בנימין דן נפתלי = 1404 = שבת שבת = דן [זך זך] פעמים הוי' - "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין") ראובן (בכור יעקב - יעקב ראובן = אמת = אהיה ברבוע כללי - "תתן אמת ליעקב") גד = 728 = כח פעמים הוי' = ד פעמים יעקב, ודוק. כל השאר = 5544 = 22, בך (סוד כב אותיות התורה) פעמים 252, "יברכך [הוי' וישמרך וגו']", תחלת ברכת כהנים, קשר מובהק בין בך לברך, כמבואר לקמן, ודוק.

[ב] בפסוקי בריאת האדם, החל מ"ויאמר אלהים נעשה אדם וגו'", הפסוק ה-26 בתורה, עד סוף יום הששי (ששה פסוקים, מפסוק הוי' עד פסוק אל, בסוד "אל הוי' ויאר לנו") יש 26, הוי', אותיות ב, לשון ברכה (סוד "ברכת הוי'" = הרבוע הכפול של חי): "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ. ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי".

[ג] כל ברכה נאמרה בלשון "ויברך" = רחל. בברכה השלישית של יום השבת נאמר "ויברך... ויקדש...": "ויברך" = רחל, "ויקדש" = יעקב רחל (ויברך ויברך ויברך ויקדש = ג"פ חשמל, משולש זך, ג בחזקת ג). במספר סדורי, "ויברך" = 49 = 7 ברבוע. "ויקדש" = 60. ג פעמים "ויברך" = 147, חיי יעקב. ועם "ויקדש" = 207 = אור במספר הכרחי. במספר קטן, "ויברך" = 13 = אחד = אהבה (סוד "בהבראם" - באברהם, "אברהם אהבי" שלו נאמר "והיה [אותיות הוי'] ברכה"; "ויברך" במ"ק בר"פ = 49 = "ויברך" במ"ס כנ"ל!). "ויקדש" = שם יה, "ביה [ברכת יה] שמו", סוד "שכינה ביניהם". ג הברכות נאמרו בלשון: "ויברך אתם וגו'" "ויברך אתם וגו'" "ויברך אלהים וגו'". אתם אתם אלהים = 968, הרבוע הכפול של בך, וביחד עם ג תבות ויברך = 1682, הרבוע הכפול של 29 (41 ברבוע, סוד השם של כב אותיות, ע"ה). "ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים" "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" - בשני הלשונות הראשונים (של "פרו ורבו"; "פרו ורבו" = 500, ב פעמים "פרו ורבו" = 1000, אלף אורות של מתן תורה) יש בך תבות ("בך יברך ישראל"), וביחד עם הלשון השלישי (של שבת קדש) יש 29 תבות, כמנין האותיות של הלשון השלישי לבד. הכל עולה 7018 = בך ("בך יברך ישראל") פעמים 319 (11 פעמים אברהם יצחק יעקב) = 29 (מספר התבות) פעמים 242 (ממוצע כל תבה, הרבוע הכפול של 11, 11 פעמים בך).

במספר קדמי, "ויברך" = 949 = אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל וכו', ללמד שכח הברכה, "בך יברך ישראל", תלוי באהבת ישראל (בחינת אברהם - "והיה ברכה"). והנה, המספר הבא בסדרה הרבועית הנבנית משלש התבות "בך יברך ישראל" (22 232 541) הוא 949 = אהבת ישראל! סכום שבעת המספרים הראשונים בסדרה זו = 8029 = 7 פעמים 1147 (הערך הממוצע של שבעת המספרים = 31 פעמים 37) = אל (ה' קרא ליעקב "אל") פעמים ראובן, בנו בכורו של יעקב, שעולה ז פעמים הבל וכו', וביחד עם יעקב עולה אמת בסוד "תתן אמת ליעקב" כנ"ל. והנה, "בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה" = 2294 = 2 פעמים 1147 = 31 פעמים 37 הנ"ל!

[ד] "וזאת הברכה" = 17 (טוב) פעמים "ויבך".

[ה] אפרים מנשה = 726 = בך פעמים 33 (ו"פ יא ברבוע). רת"ס אפרים ועוד רו"ס מנשה (שאין לו תוך) = 286 = בך פעמים אחד, כאשר שאר האותיות = בך פעמים 20. בפרשת ויחי יש 85, פה, פסוקים (כמנין הפסוקים של מגלת רות; פה = ה פעמים טוב, ויחי = ב פעמים טוב [שנותיו האחרונות של יעקב בארץ מצרים, שנותיו הטובות ביותר באיחוד כל משפחתו, "כפלים לתושיה", טוב כפול], יחד ז פעמים טוב של מעשה בראשית, בחלוקת ז-הב), ז בהשראה. בפרשת הברכות עד לאסיפת יעקב אל עמיו יש 33 פסוקים (בך וחצי). לפני פרשה זו יש 26, הוי', פסוקים וכן אחריה יש 26, הוי', פסוקים (33, גל = הוי' ועוד ז - ז פעמים הוי' = יעקב) – "חן" יפהפה של פרשת ויחי, ודוק. הפסוק ה-גל של אותם גל פסוקים של פרשת הברכות פותח "ויכל" = 66 = גלגל. בפסוק הכולל "כל אלה שבטי ישראל וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם" יש 66 (משולש 11), גלגל, אותיות. גל התבות הפותחות את גל הפסוקים = 8844 = 66 (ויכל) פעמים 134 = גל פעמים 268, הערך הממוצע של כל תבה. 268 = חרס, ראה במאמר בע"ב בשם רבינו בחיי בסוד הגל שעשה לבן לשם עבודת השמש, החרס. אך על ידי מדת השפלות האמתית בנפש מתקנים את החרס ואת הגל, וממשיכים, בבכי ("בבכי יבאו ובתחנונים אובילם"), שפע רב ממקור הברכות, וד"ל.

[ו] כל הפסוק "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם" = 5980 = 26, הוי' ב"ה, פעמים 230 = יגלפזק (סוד זקף גדול, קימת הברית, כמבואר במ"א), השם הששי, כנגד ספירת היסוד (הצדיק יסוד עולם), של השם של מב אותיות שבו נברא העולם, וד"ל. "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם" = 3172 = הוי' פעמים 122 ("אני אני הוא"). "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם" = 2808 = הוי' פעמים חק = אהבה פעמים יראה. "ויברך אותם איש אשר כברכתו" = 2145 = 33 פעמים 65, שם אדנ-י ב"ה = המשולש של 65, אדנ-י. "ברך אתם" = 663 = 3 פעמים 13 פעמים  17 (והוא החצי של הברכה השלישית של ברכת כהנים – "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", המשולש של 51), ודוק.

יש בפסוק 66 אותיות (משולש 11, גלגל) = בך בך בך (שרשי ג פעמים ברך, כמבואר בפנים). יש בפסוק ג כפולות של 137: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר" = 1918 = 14 פעמים 137; "ויברך אותם" = 685 = 5 פעמים 137; "איש [אשר] כברכתו [אותיות ברכת כו – 'ברכת הוי'' כנ"ל]" = 959 = 7 פעמים 137 (חצי 1918). יחד, הן עולות 3562 = 26 פעמים 137 – הוי' פעמים קבלה וכו'. שאר תבות הפסוק = 2418 = 93 (אל אל אל) פעמים הוי', ודוק.

[ז] ב"ויבך עליו" הערך הממוצע של שש האותיות הנוספות על בך הוא בך, היינו שכל הביטוי עולה ז פעמים בך. "ברך אתם" הוא כפולה של 13 ו"ויבך עליו" כפולה של 7, היינו שהיחס ביניהם הוא זכר ונקבה, כידוע הכלל בזה. זכר = ברכה, אבל ה-ב לשון ברכה, נמצאת בנקבה דווקא. "זכר ונקבה ברא אתם" – סוד ברא היינו ס"ת שלשת השרשים נקב זכר ברא, "אשת חיל עטרת בעלה". נקב זכר ברא = ג פעמים צדק, מלכותא קדישא, שעולה ו פעמים מהיטבאל, יחוד מה-בן באשת-בעלת עולם התיקון דווקא.

[ח] "מגדל עדר עפל בת ציון" = 1089 = גל ברבוע.

[ט] בכי ברכה = 259 = ראובן (בכור יעקב) = ז פעמים בכיה (הבל, יחידה), הערך הממוצע של כל אות (חוץ מאותיות בכיה המפורשות, השרש ברך = 6 פעמים בכיה)!

[י] "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" (מפני גאותו של ישראל ומפני גאותו של ה', ראה רש"י) = 1813 = 49 (7 ברבוע) פעמים 37, בך-בכה (ב בחינות הא-ב [זכר ונקבה], של בך אותיות ושל בכה אותיות בתוספת ה האותיות הסופיות מנצפ"ך) פעמים בכיה!

[יא] כל הפסוק עולה 5980 = 26 פעמים 230 כנ"ל. כמה פעמים ברך (222) יש בחשבון הפסוק? 26 פעמים ברך = 5772 (השנה הזאת! 5772 = וידבר פעמים הוי', כמבואר אצלנו). כמה נשאר? 208 = יצחק - היינו התכללות של "וידבר הוי'" = "ברך הוי'" = אברהם ("והיה ברכה") ויצחק, סוד תוכחה ברכה = ברך ברך ברך, כמו שיתבאר.

[יב] בפרטיות, יש כאן 3 תוכחות ו-9 ברכות. ג"פ תוכחה ועוד ט"פ ברכה = 3360 = 12 פעמים פר, הערך הממוצע של השתים עשרה ("כל אלה שבטי ישראל שנים עשר"), סוד המתקת פר דינין על ידי התוכחה והברכה, וד"ל.

[יג] ב"אדם אחד מאלף מצאתי" רמוזים שלשת השבטים יהודה דן ואשר (ויחודם כאחד): אדם = יהודה וחצי ("שלם וחצי" ביחס ליהודה). הערך הממוצע של הרו"ס תבות (יחד = 216 = גבורה = דידן נצח, ראה להלן) = דן. "מצאתי" = "מאשר [שמנה לחמו]" = ישראל. "אדם אחד מאלף מצאתי" = שלמה שלמה (הוא מוצא את עצמו כאן, כפול!), משבט יהודה = ו פעמים 5 בחזקת 3 (125). יהודה דן מאשר = 625 = 5 פעמים 125 = 5 בחזקת 4 (ראה לקמן). "אחד" (שהוא גם האותיות שבאמצע התבות למפרע, ודוק) רומז ל"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", כדלקמן, ודוק היטב.

[יד] "כל אלה" = אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם", מדת הדין המתהפך למדת הרחמים, וד"ל.

[טו] לפי זה החשן, על לב אהרן, שייך לסדר פתיחת רחמי האמהות: לאה בלהה זלפה רחל (סדר עולה בגימטריאות של השמות). חוץ מהחריגה של יששכר וזבלון הן הולידו את כל בניהם לפי הסדר בזו אחר זו. נמצא שהחשן הוא סגולה לפתיחת רחם האם, בחינת חוה אם כל חי, סוד לב אהרן לשון הריון כנודע. חשן לשון חושחוש הריון = חשן ברכה = שפרה, המילדת העבריה.

נשי יעקב לפי סדר הולדתן הן כנגד ד אותיות שם אדנ-י: ה-י מעלה את רחל ל-אברהם. לאה עם א = הבל כו', בלהה עם ד = לוי-אלהי כו', זלפה עם נ = אלהים אלהים. הכל עד"ז עולה פסוק שלם בדברי הימים "אברם הוא אברהם" – הכל על מנת להוליד את אברהם, "ואלה תולדת יצחק בן אברהם", "כי ביצחק יקרא לך זרע" וד"ל. בתוך שם אדנ-י מתלבש שם הוי' המעלה את הכל ל-529 = תענוג = חיה-חדוה ברבוע כו'.

[טז] שתי התבות שלאחר "אשר" – "דבר... כברכתו" = "יברכך הוי' וישמרך".

[יז] "שנים עשר" = 970 וביחד עם יהודה (כללות ה"שנים עשר") = 1000, אלף אורות של מתן תורה (נשמת ישראל בעל שם טוב כנודע).

[יח] ב"איש אשר כברכתו" יש יב אותיות, סוד "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר". הר"ת = בך – "בך יברך ישראל". הס"ת = 506, היהלום של בך (22 פעמים 23). יחד הרוס"ת = יב-יב פעמים בך. נבנה סדרה רבועית מ"איש אשר כברכתו" (311 501 648). החל מ-311 (איש) יש יב מספרים חיוביים בסדרה (כנגד יב שבטי ישראל): 311 501 648 752 813 (ע"כ = הכל ברבוע כללי) 831 806 (ע"כ = 7 פעמים 666, ברך ברך ברך, ממוצע 7 המספרים הראשונים!) 738 (ע"כ = 5400 = 100 פעמים דן; 100 = לוי דן) 627 473 (ע"כ = 6500 = 100 פעמים אדנ‑י = נר פעמים הוי') 276 (ע"כ = 6776 = בך ברבוע פעמים דוד) 36 = 6812 = 26 , הוי' ב"ה, פעמים 262, אברהם דוד. והנה, יש מספר אחד חיובי לפני איש: 78 = ג פעמים הוי' (סוד השם של יב אותיות, של ברכת כהנים) – ס"ה 13 מספרים חיוביים בסדרה = 6890 = 10 פעמים "נצח ישראל" = הוי' פעמים 265, יב (שבטי יה) בהשראה.

[יט] פאה עדיות (כך הכתיב הנכון והמקובל) = 576 = 24 ברבוע = 9 (3 ברבוע) פעמים ידים (= 64 = 8 ברבוע). ועם ידים = 640 = 10 פעמים ידים (מנין יהודים). הר"ת פעי רומז למלך הדר, שרש עולם התיקון (בחינת ביאת משיח לתקן את עולם התהו שנשבר), ששם עירו (מקור התעוררותו) פעי (בתורה כתוב פעו אך בדברי הימים כתוב פעי), רמז ל-ג ההופעות (פעו-פעי לשון הופעה כנודע) של "הלכה למשה מסיני" במשנה (אותיות נשמה).

[כ] משיח אליהו משיח = אהרן אהרן אהרןאהרן = 256 = 16 ברבוע = 4 בחזקת 4 = 2 בחזקת 8. משיח בן יוסף אליהו הנביא משיח בן דוד = פרץ פרץ פרץפרץ (שם של מלך המשיח) = 370, שע נהורין דאור פני מלך חיים.

[כא] "עד הוי' בכם" = בצלם – "בצלם אלהים" שבו נברא האדם, וד"ל.

[כב] יא פעמים אליהו ופעם אחת אליה = 618, סוד חתך זהב, ודוק.

[כג] ספיר = עמרם, ומשה הוא בן עמרם. משה = "ויהי מושבם ממשא [א"ת משא אלא משה] באכה ספרה הר [לשון בהירות] הקדם [גילוי קדמונו של עולם]" (כל הפסוק "ויהי מושבם ממשא באכה ספרה הר הקדם" ועוד משה = 1872 = חסד, שם עב [סוד האיתן האזרחי, האיתן שבנשמה], פעמים הוי' ב"ה).

[כד] זכוכית זהב כסף = 637 = 7 ברבוע פעמים 13 = "יראת הוי'" ("אשה יראת הוי' היא תתהלל") = תורה הוי' ("אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד").

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com