חיפוש בתוכן האתר

חג הגאולה - יט כסלו תשע"ב הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

חג הגאולה - יט כסלו

יט כסלו תשע"ב

לחיים לכולם. גוט יום טוב. חג שמח לכולם, לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו. לחיים לחיים.

א. מעצרים לשחרור מעצורים

הלולא וגאולה – חתונה ולידה

במכתב המפורסם שהרבי, בעל הגאולה, כתב לקדושת לוי על חג הגאולה, הוא מדגיש שהיום הוא יום ההלולא רבא של רבינו הקדוש, המגיד ממעזריטש, ובזכות היום הזה – הוא כותב – הוא יצא בשלום מאדון השלום. אם כן, במיוחד ביום הזה, יש שני דברים גדולים מאד יחד – הגאולה בזכות ההלולא רבא. ידוע שהלולא זה חתונה. הצדיק יסוד עולם הוא הכלה והקב"ה הוא החתן – לפי העלאת המ"נ מהצדיק כך המשכת המ"ד מהחתן, וזה ענין ההלולא-החתונה. גאולה זה ענין של לידה, כמו גאולת מצרים – לידת העם. הפשט הפשוט כשיש הלולא וגאולה יחד הוא שיש חתונה ולידה יחד[א].

"מבית הסורים יצא למלוך" – ממעצר ל"זה יעצֹר בעמי" ולירושת-עצר

הגאולה היא מתוך מעצר – "מבית הסורים יצא למלוך", כמו  יוסף הצדיק. כך כל אחד שהוא במעצר על עניני תורה והפצת המעינות חוצה, ענינים של ארץ ישראל, קשור למקום שלנו במיוחד – כשהוא יוצא לחופש הוא יוצא למלוך. השרש של מעצר הוא עצר. עצר בלשה"ק, בתנ"ך, הוא לשון מלכות – "זה יעצֹר בעמי"[ב]. כך ה' אומר לשמואל על שאול, המלך הראשון. אפשר לומר, קצת בדרך מליצה (אבל לא רחוק מה'פשט'), שכאשר שאול מתדרדר ויורד, ומתחיל ללחום נגד דוד מלכא משיחא ואנשיו (מתוך תסכול – מחלת נפש – והרגשת איום על קיום מלכותו) הוא מתחיל לעשות מעצרים מנהליים, שלא על פי תורה. יש "זה יעצר בעמי" לשון מלכות, וגם בספר שופטים מופיע הביטוי "יורש עצר"[ג] (פעם אחת בתנ"ך). לפי כמה פירושים "יורש עצר" הוא יורש המלכות. תרגום יונתן מפרש "עצר" כמו צעיר, זעיר – הופך את האותיות והופך את ה-צ ל-ז. השבעים תרגמו "יורש עצר" – יורש אוצר, כפי הכלל הידוע שבפנימיות כל ע יש א, ופנימיות העצר-המלך הוא אוצר, כמו במשל המפורסם של "בזבוז האוצרות" מהרבי הקודם. ל"עצר" יש אוצר, והשבעים תרגמו ש"יורש עצר" יורש את האוצר של המלך. אוצר גם צירוף ארץ – הארץ שלנו היא האוצר (עם ישראל הוא "ארץ חפץ" של ה', ארץ מלאה אוצרות[ד], כידוע מהבעש"ט).

הלוחמים בעד "נצח ישראל" מעטים – במעצר להתבונן ש"אין להוי' מעצור להושיע ברב או במעט"

נתבונן קצת במלה "עצר" – מעצרים ומעצורים. יש פסוק "איש אשר אין מעצר לרוחו" ("מעצר" כמו מעצור). לכאורה לא טוב, אם אין מעצור לרוחו אולי צריכים לשים אותו במעצר. אבל האיש העיקרי שאין מעצור לרוחו הוא "הוי' איש מלחמה", כמו שיהונתן אומר לנער נושא כליו לפני שהוא פורץ – "ופרצת" – לתוך מחנה פלשתים: "אין להוי' מעצור להושיע ברב או במעט"[ה]. מי שטעם את טעם המעצר גם צריך להתבונן ש"אין להוי' מעצור להושיע ברב או במעט". עוד מעט חנוכה, בו ה' מוסר "רבים ביד מעטים, גבורים ביד חלשים". עיקר הנס הוא "רבים ביד מעטים". גם אנחנו, עם ישראל בכלל הוא "כי אתם המעט מכל העמים", וכל הלוחמים עבור "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – דוד מלכא משיחא, כפשט הפסוק שמתייחס למלכות בית דוד – הם גם המעטים. ה' מוסר את הרבים ביד המעטים, כמו בסיפור של יהונתן, שרק הוא לבד עם הנער נושא כליו נצחו את כל מחנה פלשתים. למה? "כי אין להוי' מעצור".

מעצר – לשחרר מעצורים שליליים בנפש

יש אנשים שיש להם מעצורים בנפש. בפסוק "איש אשר אין מעצר לרוחו" נשמע לא טוב, אך יש מצוה להתדמות לקב"ה והקב"ה אין לו מעצורים נפשיים. מעצור הוא בעיה נפשית. כנראה שמי ששמים אותו במעצר זו הזדמנות לרפאות את כל המעצורים שיש לו, שהוא יצא משם בלי שום מעצורים. כנראה שהסיבה ששמו אותו במעצר היא בגלל כמה מעצורים. אפילו אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, כתוב במקום אחד שמסורת של הרביים שהסיבה למעצר, הקטרוג, לא היה שהפיץ את החסידות אלא שלא הפיץ מספיק. ידוע הסיפור שבתוך תא הכלא באו אליו הבעל שם טוב והמגיד, והוא שאל אותם – יש קטרוג, אולי אני צריך להפסיק את עבודת ההפצה? אולי לא מרוצים למעלה בשמים? הבעל שם טוב והמגיד אמרו לו – חס ושלום, צריך להתגבר. אתה תצא מכאן ואז תגביר את ההפצה ביתר שאת וביתר עז, על אחת כמה וכמה, כפלים לתושיה, יותר מקודם. לפי המסורת שאמרנו קודם לכתחילה שמו אותו במעצר כדי להוריד ממנו איזה מעצור פנימי שהיה לו עד כה. כמה שהוא הפיץ – היה לו איזה מעצור. כמו אברהם אבינו, שבגיל 99 מל את עצמו, נעשה יהודי – הבין שאני צריך למול, יש לי עדיין מעצורים בנפש. צריך להוריד את הערלה – הערלה היא ה"מעצר". להתחיל מחדש, ביתר שאת וביתר עז, בגיל תשעים ותשע. לכן הוא זכה שה' נגלה אליו, כידוע הסיפור בזה. אם כן, נתחיל מכך שהקב"ה יוריד מאתנו את כל המעצורים – בלי לשבת במעצר. אבל המעצר הוא כדי שהמעצורים הלא טובים, המעצורים בהפצה, המעצורים של הלחימה בדרכי נעם ושלום, כידוע, בעד ה', בעד התורה, בעד עם ישראל, בעד ארץ ישראל – שכל המעצורים ירדו ונוכל להפיץ את התורה ביתר שאת ויתר עז, ובא לציון גואל. לחיים לחיים.

נתחיל את הערב ב"פדה בשלום נפשי".

צירופי שרש עצר

שרש עצר הוא אחד משבעת השרשים בלשון המקרא שיש משמעות לכל אחד מהצירופים שלו. כשמסדרים את הצירופים לפי חכמת הצירוף, שאין כאן המקום להאריך בכך, עצר הוא בגבורה (מתאים להנהוג היום שאור אדום, גוון הגבורה, קורא 'עצור'!). צער – גם צער, וגם צעיר שהזכרנו קודם, הוא ביסוד. "והיה ראשיתך מצער" אך "ורב יעבד צעיר", הרבים (החל מהרבנים, עליהם אמר עשו – ה"רב" בפסוק "ורב יעבד צעיר" – "יש לי רב") סופם לעבוד את הצעירים, אלא שגם סובלים קצת צער בענין ישוב ארץ ישראל והפצת תורת ארץ ישראל, תורת משיח, "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד"[ו]. צער מתחיל ב-צ, האות של היסוד. ה-ע היא המדות של אמא, סוד ע סנהדרין (כידוע בכוונת ה-ע רבתי של "שמע ישראל וגו'") וה-ר היא "ראשית חכמה", אז מי שמכיר את חכמת הצירוף יכול לסדר כאן את ששת הצירופים, כל אחד על מקומו יבוא בשלום בו"ק. השרש הזה, שמצטרף בששה צירופים שונים, עולה שכם – עירו של יוסף הצדיק, מקום ישיבתנו "עוד יוסף חי".

שרה – העצורה והעוצרת

כשלומדים שרשים מתבוננים בפעם הראשונה שהשרש מופיע בתנ"ך, "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"בתר רישא גופא אזיל". והנה, הפעם הראשונה שיש מעצר – וכל העצורים צריכים להזדהות עם העצור הראשון – הוא לא ביוסף, אלא באמא הראשונה של האומה (אומה על שם האם – "מי הוא יהודי?", הנולד לאם יהודיה, בן שרה שקבעה "כי ביצחק יקרא לך זרע" – "'ביצחק' ולא כל יצחק" אלא יעקב ובניו דווקא), שרה אמנו, שאמרה לבעלה, אברהם אבינו, "הנה נא עצרני הוי' מלדת". הוא מה שאמרנו שגאולה היא לידה, שמי שלא יולד הוא במעצר, מעצור בנפש. זו הפעם הראשונה שיש עצר בתורה, וכמו שאמרנו הפתיחה היא הקובעת לכל שאר המקרים של אותו שרש. אחר כך, על אותה שרה אמנו, כתוב בהמשך "כי עצר עצר הוי' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם". המלה הקודמת לפסוק היא "וילדו". אחרי שכתוב שאבימלך ואשתו ואמהותיו ילדו, התורה מסכמת "כי עצר עצר [פועל כפול] הוי' בעד כל רחם לבית אבימלך". מי פעלה זאת? שרה. כנראה מי שנעצר יש לו אחר כך כח לעצור את מי שצריך לעצור. דווקא שרה, שהיא העצורה הראשונה, עוצרת אחר כך את מי שהיא רוצה, ולא סתם עוצרת אלא "עצר עצר [כפול] הוי' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם".

שחרור המעצור – "עת ללדת"

דיוק חשוב בפסוק, ששרה לא מחזיקה טובה לעצמה אלא תולה בכך שהיא "אשת אברהם". ה' אומר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה" כאשר היא אומרת "גרש את האמה הזאת ואת בנה". אבל היא זוקפת את כל כוחה לזכות אברהם בעלה. היא אשת "אברהם העברי", כל העולם מעבר אחד ואברהם ושרה מהעבר השני, ושם הם מושכים אליהם נשמות מהעבר השני – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. כבר מזכיר סיפור שנספר בהמשך על בעל ההלולא, הרב המגיד. אמרנו שהיום שני דברים חשובים, יחוד של הלולא וגאולה. קודם בכסלו היה ט' כסלו, יום ההלולא ויום ההולדת של אדמו"ר האמצעי, ומיד ב-י' כסלו הגאולה שלו. "על פי שנים עדים" אצל חסידים שמקשרים בין הילולא ללידה. "הרה ויולדת יחדו", מתחתנים ויולדים בלי שום מעצורים. צריך להוריד את המעצורים מהנפש. כל המעצורים הם מעצורים לא ללדת, "הנה נא עצרני הוי' מלדת". "מלדת" בגימטריא דעת – צריך דעת ללדת, זו תכלית הכוונה, זו הגאולה, שאפשר ללדת, עוד בן ועוד בת ועוד בן ועוד בת. כל המעשים הטובים הם בנים ובנות, צריך כל הזמן ללדת – "עת ללדת". בין ה-כח עתים של קהלת, "הכל הולך אחר הפתיחה" "עת ללדת" – אצל היהודים הכל "עת ללדת", ו"עת ללדת" זו גאולה. כל הזמן "עת ללדת" וכל הזמן גאולה.

הסכנה בדורות הראשונים בכך שכולם יהיו חסידים

אמרנו שמזכיר סיפור של המגיד: המגיד פעם אחת אמר שאני יכול למשוך אלי את הגאון מוילנא כמישחל ביניתא מחלבא – כמו אחד שמושך את השערה מהחלב כך אני יכול למשוך אלי את הגר"א – אבל הבעל דבר אמר לי שאם אעשה זאת הוא יהפוך את כל העולם חסידים, לכן אני נמנע מלעשות זאת. מה הכוונה שהבעל-דבר, השטן, אומר שאם תמשוך אליך את הגר"א העונש שלך יהיה שאעשה את כולם חסידים? מה רע בזה? הכוונה שתהיה ערבוביא של חסידי שקר, חסידים מסולפים, ביחד עם חסידים אמתיים – ואת זה המגיד, בדור שלו ("דור דור ודורשיו", כאשר החסידות הייתה עדיין בחיתולים יחסית, בהתפתחות), לא רצה. אוי ואבוי באותו דור אם פתאום החסידות תדרדר לכלול את כולם בשטחיות, שתהפוך להיות תנועה שטחית ולא תנועה עמוקה. גם אז המטרה היתה לכבוש את כל עם ישראל, אבל מהפנים אל החוץ – שתתפשט, "יפוצו מעינותיך חוצה".

קירוב פרט אחרי פרט – עד שכבר יתאפשר שכולם יהיו חסידים

זה ווארט אחד, סיפור אחד, סיפור שדומה לאברהם אבינו ושרה אמנו, שאברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים, אך הוא מעבר אחד וכל העולם כולו מהעבר השני – כל הזמן מושכים לעבר שלנו, אחד אחד, לא בהמונים. כך גם אצלנו, בראשית הדרך, מגיירים – כלומר מושכים אל דעותנו – אחד ועוד אחד, אחת ועוד אחת, עד ש"כל פרוטה ופרוטה", כל פרט ופרט, כל יהודי פרטי שנמשך אלינו, "מצטרפת לחשבון גדול". משיח יבוא כאשר "תכלה פרוטה מן הכיס", שאף פרט לא ישאר בתוך הכיס, בתוך הכיסוי של העלם והסתר אלוקות, העלם והסתר "אמת הוי' לעולם", אבל צריכים למשוך פרט אחר פרט לעבר שלנו. בינתיים אנחנו המצער, לכן יש גם מעצרים – אך זה בגלל שיש מעצורים. צריך לשבור את המעצורים, צריך לצאת למלוך. אז באמת, עוד מעט, לא יהיה אכפת לנו שכולם יהיו חסידים. לא רק שלא יהיה אכפת, אלא שזו תכלית הכוונה – שכולם יהיו חסידים. לחיים לחיים. יש לומר שכבר בסוף דורו של אדמו"ר הזקן (כשכתב ,לפני הסתלקותו, שמשיח יבוא בזכות חסד שאינו של אמת דווקא, אך לא בזמן שכתב את אגרת "קטנתי" לאחר יציאתו מהמאסר, ששם מפני שדרש את מדת "אמת ליעקב" הוא וויתר על חמשים אלף חסידים) לא היה אכפת.

[השלמה:] לפני המשך הדברים – עוד כמה ענינים חשובים בקשר לשרש עצר:

מעצר – התעצמות עם עיצורי לשון הקדש – שכלול יכולת ההתבטאות

בדקדוק לשון הקדש ד אותיות – אהוי[ז] – משמשות הן כעיצורים (כלים) והן כאמות הקריאה, כתנועות (אורות). זאת אומרת שבעצם בלשון הקדש יש כב עיצורים ועוד ד תנועות, ס"ה כו אותיות כמנין שם הוי' ב"ה, כמבואר סודו בפירוש ראב"ע לפרשת שמות. לפי זה, תכלית המעצר היא להתעצם עם כב העיצורים של לשון הקדש, היינו לבנות מערכת משוכללת של כלים (לשכלל את יכולת ההתבטאות, בסוד חש-מל, לחשות בחקירות על מנת למלל את גבורות ה', וד"ל), ובצאתו מן המעצר לקבל את רוח התנועה (האורות) לכל ד רוחות העולם (כנגד אהוי) – "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה".

מעצר – מי סוחט את מי?

בפרשה השניה של קריאת שמע נאמר "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", וידוע הסיפור של אותו יהודי פשוט של הבעל שם טוב שבשעת בצורת, כשכולם צמו והתפללו לגשם, אמר בדבקות עילאית פסוק זה. גערו בו קשות אך תכף לתפלתו נפתחו השמים וירדו גשמי ברכה. על שאלתם מה היתה כוונתו כשאמר מלים אלו הוא השיב שכך הוא הבין (בתמימות) את לשון הפסוק – "ועצר את השמים" "עצר" לשון "סחיטה" (כמו בפרשת שבוע "ואשחט אתם אל כוס פרעה" ות"א "ועצרית יתהון לכסא דפרעה"), כלומר שה' יסחוט את השמים עד ש"ולא יהיה מטר" עוד בשמים כי הכל ירד לארץ! כך כששמים אותך במעצר הם רוצים לסחוט ממך מדע ולסחוט ממך את כח המרד שלך במוסכמות העולם שלהם (באמת הם "מורדי אור" ואתה 'מורד חשך'), אך אתה נוהג בסוד חש-מל כנ"ל, ובסוף אתה סוחט מהם את כל כוחם (זאת אומרת, שהמעצר הוא באמת מלחמת "סחיטה" – מי יסחוט-ישחוט את מי), וכשאתה יוצא מהמעצר לחופשי כל השפע יורד ונמשך לארץ, לטובת ההתישבות בארץ ישראל השלמה.

מעצר – סוד ה"עצרת"

שלשה חגים נקראו "עצרת" – שביעי של פסח, חג שבועות, שמיני עצרת[ח] – "בתלתא זימני הוי חזקה" של שמחה רבה ומופלגה (יש מי שדי לו להיות במעצר פעם אחת, יש מי שצריך להיות במעצר פעמיים, אך יש מי שזקוק לשלש פעמים, על מנת להתחזק דיו, "חזקה" שבבחינת "חזק חזק ונתחזק" שאומרים בשמיני עצרת, שמחת תורה[ט], הכל לפי שרש הנשמה וכו', ודוק). השמחה הכי גדולה (שמחת משיח, בשביעי של פסח, ושמחת תורה כפולה, "כפלים לתושיה") היא בסוד העצרת, מכח המעצר – "זכר ליציאת מצרים" (בו שהינו במעצר, בתנאים לא קלים, מאתים ועשר שנים, כמנין "רדו", לשון מלכות, כדי שיתקיים בנו, כמו ביוסף, "מבית הסורים יצא למלוך"). מכאן רמז שכשעוצרים בחור ראוי לעשות עצרת תמיכה. בכלל ראוי לעשות עצרת-עם בסימן "משיח נאו" (אותיות חשמונאי כנודע). עיקר מוסר ההשכל, על העצור (וכל קרוביו וידידיו) להיות בשמחה גדולה (בין אם עושים לו עצרת בין אם לא, בלב כולנו עושים לו עצרת) – הרי אנחנו כולנו יהודים שמחים, ללא מעצורים – ואז יתקיים בקרוב "כי בשמחה תצאו וגו'".

חיל (בצבאות ה') נעצר בגלל דברים שבדו מלבם

לפי סדר הא-ב, אותיות עצר (וכן עצרת) עולות בדילוג שוה, דילוג המתחיל מהאות ב (של בראשית): ב-ד-ו-ח-י-ל-נ-ע-צ-ר-ת (עצרת היא סוף דילוג זה – "הכל הולך אחר החיתום"). יש בדילוג זה גם את ג האותיות הרודפות חיל, והדילוג מלמד שחיל (חסיד ירא שמים למדן, חיל בצבאות ה' הפועל למען שלש השלמויות של התורה העם והארץ) נעצר, ושסופו לזכות ב-ת עלמין דכסופין ("ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר"). למה עצרו אותו (את החיל בצבאות ה')? בגלל דברים שהם בדו מלבם (על פי אמונה טפלה שהראשונים בדו מלבם).

ב. "מגיד הרקיע" – המגיד ושרש נגד – חיבור דבקות ובטול

הבעש"ט והמגיד – "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע"

אם כבר אמרנו על המעבר מדורו של המגיד (בו לא מתאים שכולם יהיו חסידים) לדור שלנו, נאמר מה מייחד את הדור שלנו: לפני כמה ימים למדנו את תחלת פרק י"ט בתהלים, "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" – כאן רמז לרב המגיד, בעל ההלולא רבא של היום, כנראה שהוא בחינת "רקיע". אם "ומעשה ידיו מגיד הרקיע" רומז לרב המגיד כנראה ש"השמים מספרים כבוד אל" היינו הבעל שם טוב – כמו שהסברנו מה ההבדל בין "השמים מספרים כבוד אל" ל"ומעשה ידיו מגיד הרקיע". השמים והרקיע הולכים יחד[י], אך יש הבדל, וגם בין "כבוד אל" לבין "מעשה ידיו". הבעל שם טוב מספר "כבוד אל", ואילו המגיד שייך ל"מעשה ידיו", שיש בו כמה פירושים – מטר, כוכבים, צדיקים. שבחי צדיקים מאד מתאים לדור של המגיד, עם כל החבריא קדישא, "מעשה ידיו" של המגיד, התלמידים הגדולים.

המשך הפסוקים עד דורנו – "בכל הארץ יצא קום"

אם הפסוק הראשון, "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" הולך על הבעל שם טוב והמגיד, כנראה ממשיך הלאה. "יום ליום יביע אמר" – אולי אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי. "ולילה ללילה יחוה דעת" – אולי הצ"צ והמהר"ש. "אין אמר" – אולי הרש"ב. "ואין דברים" – כבר הרבי הקודם. "בלי נשמע קולם" אולי על הרבי – צריך לפרש[יא]. אז מה אנחנו כעת? ההמשך, אחרי כל זה, התכלית – התכל'ס של הרבי עצמו, בחינת משיח – "בכל הארץ יצא קום", הקו שלהם. האבן עזרא אומר ש"קום" היינו הכתב. עד כאן דובר על ספור, הגדה, אמר, דברים, קול – מה שיוצא מהפה. אחר כך "קום"[יב], שכותבים ומפיצים הרבה ספרים. מה התכלית שלהם? להפיץ את הקו, יש לנו קו. זו השיטה שלנו, בקו שלנו הוא הקו שלהם (של כל הרביים מהבעל שם טוב) – "קום" – ובדור שלנו זה כבר מגיע "בכל הארץ". "בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם" – חוזר למלים. אז "לשמש שם אהל בהם" – בתוך השמים, בתוך כל הרביים, בתוך כל הצדיקים. או שהשמש הוא המשיח או "שמש הוי'". מה זה "אהל"? מפרשים על התיק שעל גבי השמש, "שמש ומגן הוי' אלהים". "שמש ומגן הוי' אלהים" "שם בהם", בתוך כל השמים, כל הרקיע, כל מה שנאמר קודם – כל הרביים, רבותינו נשיאינו (ובפרט "נעוץ סופן בתחלתן", "בכל הארץ יצא קום" ב"השמים מספרים כבוד אל"[יג], ב"עצם השמים לטהר", הרומז למורנו הבעל שם טוב). כל זה בגדר הרהור על פי המלה "מגיד", רמז לרב המגיד.

משמעויות שרש נגד

עד כאן דברנו על השרש עצר. כעת נתחיל לדבר על השרש נגד. מה השרש בלשה"ק של להגיד? נגד. בשרש נגד יש שלשה ענינים: להגיד, נגד ונגיד. לגבי נגד, כתוב "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "וחטאתי נגדי תמיד", שני התמידים של שחר ושל בין הערבים (בבקר "שויתי הוי' לנגדי תמיד" ובערב "וחטאתי נגדי תמיד"). יש גם "טוב לב משתה תמיד" בו הרמ"א חותם את השו"ע אורח חיים (הוא פותח עם "שויתי הוי' לנגדי תמיד").

קשר המגיד והרמ"א

יש קשר גדול בין המגיד לרמ"א, כמו שידוע בסיפור הכוס של פסח. נספר אותו: המגיד הגיע לבעל שם טוב בזכות היסורים שלו – היה בעל צער גדול, מצער – לחפש מזור לנפשו, לגופו. הוא היה בעל יסורים וגם עני מרוד. היה כל כך עני שיום אחד בשבוע הוא צם, מתוך דחקות – לא כי רצה לצום. הוא עשה הסכם עם אשתו שיום אחד בשבוע אני צם ויום אחד בשבוע את צמה. דוגמה של שלום בית, סולידריות. כך היה כל שבוע, שיום אחד המגיד צם ויום אחד אשתו צמה. בליל טבילה לא היה להם פרוטה לשלם לבלנית של המקוה – אז שניהם צמו. כך היה אצל המגיד. שוב, אדמו"ר הזקן – אחרי שהמגיד כבר היה רבי – בקש להיות נוכח בליל הסדר. אומר לו המגיד שאין לו כוס עבורו בבית, ולא יכול להזמין אותו. מה אדמו"ר הזקן עשה? גם הוא היה עני, היה תלמיד סך הכל, ישן על הספסל. הוא לקח כוס של חול, של חמץ, ובדיעבד – זה מה יש – והשרה אותה שלשה ימים במים, שלפי המחבר מספיק כדי להוציא מחמץ לשימוש בפסח. אז, בלי לשאול את המגיד, הוא נכנס לבית של המגיד בליל הסדר, ישב ליד השולחן עם שאר המוזמנים, והמגיד לא יוצא לסדר. עוד שעה, עוד שעה, עוד מעט חצות. אחר כך אדה"ז כתב בסידור שלו שצריך לאכול את האפיקומן לפני חצות (שמא בהשראת המעשה הזה!). עוד מעט חצות, המגיד לא יצא מהחדר, מה עושים? אדה"ז עשה חושבים, שאולי לא יצא בגלל הכוס שלו. הוא לקח את הכוס וזרק אותה החוצה, ובאותו רגע המגיד נכנס. אחר כך הוא שאל את המגיד – ידעת שבגלל הכוס? היית יכול לומר והייתי מסלק את הכוס. המגיד אמר – לא ידעתי מה הענין, רק שראיתי את הרמ"א עומד לפני וכועס עלי[יד], כי פוסק שלא כמו המחבר, שאי אפשר להכשיר כך כוס לפסח. כל זמן שהוא כועס אני לא יכול להתחיל את הסדר. ברגע שזרקת את הכוס הוא התחיל לחייך, ואז יצאתי לסדר. בדרך מליצה: המגיד קודם היה המגיד מראוונא, אחר כך המגיד ממעזריטש, ובערוב ימיו עבר לאניפולי (בגלל מגפה) ושם הסתלק ושם מנוחתו כבוד. הרבי ר' זושא והמהרי"ל הביאו אותי לאניפולי. ראוונא מעזריטש אניפולי ר"ת רמ"א – כנראה שיש קשר מיוחד למגיד עם הרמ"א.

מתנגדים שליליים ומתנגדים טובים

אמרנו שהשרש של מגיד הוא נגד. עיקר המחלוקת של החסידים והמתנגדים התבשלה – הגיע לשיאה – דווקא בתקופת המגיד. כמובן, היא התחילה כבר אצל הבעל שם טוב, אבל משני הצדדים היא התעצמה בדור של המגיד. אם המגיד הוא לשון נגד, כנראה שיש לו עסק מיוחד עם מתנגדים, וכן הוא. יש על כך הרבה-הרבה סיפורים שלא נאריך בהם, רק שאמרנו שלשרש נגד שלשה ענינים: להגיד, נגד ונגיד. הפעם הראשונה שיש את השרש בתורה, "עזר כנגדו" (= עצר, וכן עזר מתחלף בעצרזצ מתחלפות באותיות השינים וגם באלב"ם הן פרצוף התפארת) – פעמיים ("אעשה לו עזר כנגדו" "ולאדם לא מצא עזר כנגדו", פעמיים "עזר כנגדו" כנגד "עצר עצר") – שהאשה היא "כנגדו", המתנגד הראשון, למעליותא. יש מתנגדים טובים, כמו שנראה. המגיד רצה מתנגדים טובים, מתנגדים-חסידים (ולא חסידים-מתנגדים, כמו שאמרנו קודם). יש כאלה שקוראים לעצמם 'חסידים', אבל באמת הם 'מתנגדים', ויש כאלה שאולי חושבים שהם 'מתנגדים' אבל הם 'חסידים'.

עצר ו-נגד – שני שרשי מלכות

בכל אופן, אחרי שיש פעמיים "עזר כנגדו", הפעם השלישית היא "מי הגיד לך כי עירום אתה, המן העץ [המן מן התורה מנין]" – נגד מלשון הגדה[טו]. הענין השלישי של שרש נגד בלשה"ק הוא נגיד – כמו מלך, מושל. למה קוראים למלך נגיד? יש מסבירים שהוא מורם מעם, "משכמו ומעלה", וכולם מסתכלים עליו ופונים אליו בכל עניניהם – כך מסביר הרד"ק. כלומר, כולם שמים אותו לנגדם (כמו "שויתי הוי' לנגדי תמיד"). יש מי שאומר שכמו בארמית, "נגיד ונפיק", לשון המשכה, כמו שמסבירים בחסידות לגבי כל לשון מגיד – קשור למלה גיד, שייך לברית. המתנגד זה גיד הנשה אבל החסיד הוא גם גיד, גיד קדש, "אות ברית קדש". מהנגיד נמשך השפע לעם. ויש אומרים שהוא לשון מכה, כמו בארמית (היינו מה שביד המושל להעניש). נמצא שיש צד השוה בין שני השרשים בהם אנחנו מתבוננים הערב – עצר ונגד – שניהם לשון מלכות[טז].

מתנגד – מי שעושה מעצמו נגיד חשוב ונכבד

בענין השלישי, לשון נגיד, יש פסוק במשלי "שמעו כי נגידים אדבר" (בגימטריא 770, בית משיח). מה פירוש "נגידים"? דברים חשובים ונכבדים. הרד"ק אומר דברים חכמים-חכמות. מי שמדבר חכמות, דברים חשובים ונכבדים, נקרא מדבר "נגידים". נגיד הוא מישהו חשוב, כולם מסתכלים עליו, הוא נגד עיני כולם. מתוך כך אפשר להבין את הפירוש הכי מכוון ל'מיהו מתנגד?' – מתנגד לגריעותא, שבאמת מתנגד לקו, שבדור שלנו הענין "בכל הארץ יצא קום", הקו שלנו צריך לצאת בכל הארץ, הקו שלהם, של כל הרביים מהבעל שם טוב. אם אמרנו ש"השמים מספרים כבוד אל" היינו הבעל שם טוב בכבודו ובעצמו, ועיקר הפשט ב"קום" – אחרי כל הלשונות – הוא קו השמים, חוזר להתחלה כנ"ל. "בקצה תבל מליהם" של השמים – חוזר לבעל שם טוב, וכן "לשמש שם אהל בהם". מה הפירוש המכוון של מתנגד? מתנגד, לשון מתפעל (חוזר על עצמו) – כמה אני נגיד וחשוב ומכובד וחכם. כתוב שנגיד הוא חשוב ונכבד וחכם. שוב, את הדבר הזה המגיד שלנו שונא בתכלית שנאה – שונא את המתנגד שעושה מעצמו חשוב ונכבד וחכם.

סיפור ההגעה הראשונה של האחים הקדושים רבי שמעלקא ורבי פינחס למגיד

כאשר האחים הקדושים, הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג והרבי ר' פינחס בעל ההפלאה, באו לראשונה לרבם, הרב המגיד נ"ע, בעל ההילולא של היום, הם בקשו שידריך אותם – יתן להם דרך בעבודת ה'. כשהם רק נכנסו הוא פנה אליהם ואמר להם – למה נסעתם אלי? לא חסר לכם כלום. אתם גדולים בתורה, תורת הנגלה ותורת הנסתר, ועובדים את ה'. אתם לא צריכים אותי. אמרו לו, בכל אופן באנו לבקש דרך בעבודת ה'. אז הוא אמר להם: כשאתם קמים חצות, דבר ראשון נוטלים ידים עם כל הכוונות של האר"י הקדוש. אחר כך אומרים ברכות השחר, עורכים תיקון חצות עם כל הכוונות, לומדים בדבקות עצומה עד אור הבקר. אחר כך טובלים, עם כל הכוונות של האר"י. מתפללים שחרית בדבקות, שעה ארוכה מאד. אם אחרי כל זה עולה על דעת אחד מכם שעשיתי איזה נחת רוח לקוני – הקב"ה לוקח את כל מה שעשיתם, מהרגע שקמתם חצות, עושה עיגול מכל העבודה שלכם, וזורק אותו לעומקא דתהומא רבא. כנראה שהוא אמר זאת יותר טוב ממה שאמרתי כעת, כי איך שאמר פעל עליהם, וענו ואמרו לו – באמת לא היינו צריכים לנסוע אליכם, היינו צריכים לזחול אליכם על ארבע.

שני עמודי החסידות בדורות הראשונים – דבקות ובטול

יש שתי נקודות של החסידות בדורות הראשונים, אבות החסידות, הבעל שם טוב והמגיד ואדמו"ר הזקן, אברהם-יצחק-יעקב של החסידות ("אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב"), "סדר" בלשון החסידים: שתי הנקודות של עבודת ה' יתברך. לא נדבר כעת על אהבת ישראל ועוד יסודות של החסידות, רק עבודת ה', שעיקרה בתפלה. בשתי מילים – דבקות ובטול. לא ראי זה כראי זה – לא ראי הדבקות כראי הבטול ולא ראי הבטול כראי הדבקות. הדבקות היא גילוי אור. גילוי אור הכתר, למעלה מטעם ודעת. דבקות היא אור הכתר שמתגלה בנפש. בטול הוא בטול הכלי, מצב של כלי מתוקן. ראשית הבטול בחכמה, אחרי הכתר. תכלית הבטול במלכות. "הוי' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא". בחכמה בטול במציאות ובמלכות בטול היש, כאשר המלכות יורדת למציאות התחתונה, אלינו. עיקר הבטול אצלנו הוא בטול היש, בטול האני. גם אצל הבעל שם טוב וגם אצל המגיד וגם אצל אדמו"ר הזקן יש את שני הקצוות של דבקות ובטול. דבקות-בטול ר"ת דב – דב-בער, השם של המגיד.

הבעש"ט – דבקות כוללת בטול; המגיד – הוצאת הבטול מהדבקות

שנאת האני, היש הנפרד, ודאי התחילה אצל הבעל שם טוב – יש הרבה תורות בכתר שם טוב – ובכל אופן, אצל הבעל שם טוב העיקר הוא הדבקות והבטול נכללה בה. שרש הכלי נכלל באור, מהתעבות האורות נתהוו הכלים, ואצל הבעל שם טוב הכלים עדיין בתוך האור, הבטול עדיין בתוך הדבקות. עיקר העבודה והתפלה של הבעל שם טוב ותלמידיו היתה תפלה שכולה אומרת דבקות בה'. הבטול נמצא שם, אבל הוא לא גלוי. מה החידוש של המגיד? שהוא הוציא את הבטול מהדבקות, הוא גלה את תיקון הכלי. אצל המגיד יש כבר שני עמודי תווך של עבודת ה' – גם דבקות וגם בטול.

אדמו"ר הזקן – הלבשת הדבקות בבטול

מה לגבי אדמו"ר הזקן? זמן קצר לאחר שהמגיד הסתלק, ביום הזה, תלמידי המגיד התכנסו – עשו אסיפה איך להמשיך את הדרך, איך להמשיך את הקו שיהיה "בכל הארץ יצא קום" (זו התכלית, השליחות של הדור שלנו, אך חשבו על כך כבר קודם – צריכים "בכל הארץ יצא קום" של הבעל שם טוב והמגיד). כל אחד אמר דבר. אצל כל צדיק רואים משהו אחר. כשבאים לברדיטושבר מה רואים? ממה מתפעלים? מהדבקות שלו. כאשר רואים אותו מתפלל בדבקות נכנס הרהור תשובה, רבים רבים חוזרים בתשובה ומתחילים לעבוד את ה' בקיום תורה ומצוות. לא רואים את הבטול שלו – רואים את האורות, את הברקים. כל אחד אמר משהו אחר. אדה"ז היה צעיר, היה "מצער", לכן גם זכה להיות העצור. הוא התחנן בפני עמיתיו להמעיט את האורות ולהרבות כלים, לעשות כלים להפצת החסידות. איך עושים כלים? מדגישים את הבטול. אצל אדה"ז, בחב"ד, בקושי שומעים 'דבקות'. לא שלא קיים – קיים ועוד איך. כשלומדים את סדר העבודה כמו שרבי הלל מסביר בביאור שלו לשער היחוד של אדמו"ר האמצעי, הוא מסביר שעבודת חב"ד היא להתחיל בהתבוננות – בינה דבינה – עד שזוכים לדערהער הפנימי, כתר של הבינה. אז עוברים להסתכלות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא", מוחין דאבא, חכמה, ומכך עולים לדבקות בכתר. רק אחרי שעולים לדבקות בכתר יורדים להתפעלות בלב ואחר כך להבעה – "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת" – במלכות. זה סדר העבודה. מתחילים מהאמצע, בינה לשון בין, ועיקר עבודת חב"ד היא האמצע של האמצע – בינה דבינה, עבודת ההתבוננות. מכאן עולים לחכמה, מחכמה לכתר, ומכתר יורדים למדות – על כך כתוב "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" – ומהמדות יורדים להתחבר עם המלכות, זו התכלית. זה הקו של חב"ד. אמרנו זאת כדי לומר שיש דבקות גם בחב"ד, אבל ככלל בחב"ד לא שומעים דבקות – לא שומעים שדורשים מהחסיד תהיה בדבקות. מה דורשים? בטול, החל מבטול היש, לבטל את האני שלך.

סדר של שלשה דורות

מה זאת אומרת? שקרו כאן שלשה שלבים, שהם היפוך. אצל הבעל שם טוב העיקר דבקות, והבטול נכלל בדבקות. החידוש של הממוצע המחבר, המגיד, שהוא הוציא את הבטול ועשה ממנו ענין שלם בפני עצמו. לא שהוא ותר על הדבקות. מה ההבדל בין התורות של המגיד לתורות של הבעל שם טוב? התורות של הבעש"ט הן תורות של דבקות, והתורות של המגיד הן תורות של דבקות וגם של בטול. אצל בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן, יש כבר תורות של בטול, והדבקות נמצאת בתוך הבטול, האור נמצא בתוך הכלי, נכלל, קצת מסתתר אפילו – "אל מסתתר". "אל" היינו האור, "השמים מספרים כבוד אל". כמו שהרבי הרש"ב הסביר במאמר שלמדנו בע"ב, "כבוד אל" היינו "אל הוי' ויאר לנו". "השמים מספרים כבוד אל" – את אור הדבקות. אצל אדה"ז כבר "אכן אתה אל מסתתר" בתוך הבטול של הכלי.

רמז בשלשת השלבים

רק נסיים את הקטע הזה בגימטריא יפה: מתחיל מדבקות, הדור השני הוא דבקות-בטול והדור השלישי בטול. כלומר, בעצם יש פעמיים דבקות-בטול. דבקות ועוד בטול עולה 559, החצי של 1118. כלומר, שלשת השלבים שכעת הסברנו עולים בגימטריא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". חסידים מפרשים "שמע ישראל" – ישראל בעל שם טוב. כמו שבחז"ל "שמע ישראל סבא" – השבטים אמרו ליעקב – "הוי' אלהינו הוי' אחד". אצל חסידים "שמע ישראל" היינו ישראל בעל שם טוב, "הוי' אלהינו" היינו המגיד והחבריא קדישא ו"הוי' אחד" כבר אדמו"ר הזקן – דבקות, דבקות-בטול ואחר כך בטול. לחיים לחיים.

ניגנו "אכן אתה אל מסתתר". לחיים לחיים.

פירוש המגיד ל"מהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו"

נספר תורה אחת של הרב המגיד שמדגישה את הדבקות. הספור שספרנו קודם, על שני האחים הקדושים, הוא ספור של בטול. נאזן זאת עם הדבקות, שהיא הירושה מהבעל שם טוב: במשנה בפרקי אבות פ"ג כתוב "רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". כמו שנסביר, עיקר החדוש כאן נוגע לדבקות, אבל בעצם יש בתורה זו גם את הדבקות וגם את הבטול יחד. מה הפשט של המשנה? מי שמהלך בדרך ושונה, לומד תורה, ופתאום הוא מתפעל מהטבע – מה שהוא רואה בהליכתו בדרך – וההתפעלות מביאה אותו להפסיק מלמודו-ממשנתו, ועל כך כתוב "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". אומר המגיד, בדרך החסידות בכלל, שלא רק שנותנים פירושים מחודשים לפסוקים ולדברי חז"ל, אלא שגם נוקטים פירושים הפוכים, מתוך הנחה שכל דבר בתורה שרשו ב"נמנע הנמנעות" וממילא הוא "נושא הפכים", וכדי לגלות את אמתה של תורה – האמת לאמתה – צריכים לגלות את הפירוש שנשמע הפוך מהפשט. לא רק סוד. ידוע שזה ההבדל בין סוד לרז – סוד הוא דבר נסתר, איני רואה ומרגיש אותו, אבל רז הוא תמיד נשיאת הפכים, שני הפכים בנושא אחד. עיקר החידוש הוא פירושו למלים "מפסיק ממשנתו" – אומר המגיד שהוא מפסיק מדבקותו בה' מתוך כך שלומד, "ממשנתו", שהמשנה שלו, הלימוד שלו, מביא אותו להפסיק את הדבקות שלו בה', ר"ל. אז, בדרך ממילא – לכן לא עיקר החידוש – הוא אומר על עצמו "מה נאה אילן זה", "אילן אילן במה אברכך", תלמיד חכם נקרא אילן. הוא מסתכל על עצמו ואומר "מה נאה אילן זה". "ניר" פירושו "למען היות ניר לדויד עבדי כל הימים", מסתכל על עצמו ואומר "מה נאה ניר זה". יתכן שגם עושה גימטריא תוך כדי כך, ואומר ש-אילן הוא כל המספרים מ-1 עד 13, וכאשר מחברים ניר כבר עולה כל המספרים מ-1 עד 26, המשולש של הוי' – גימטריא יפהפיה. הוא כל כך מתפעל מהגימטריא שהיא מפסיקה אותו מהדבקות בקב"ה. על כך כתוב "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". זה פירוש של הרב המגיד, בעל ההילולא של היום. עיקר הדיוק שלו שלא כתוב "מפסיק משנתו", שאז הייתי מפרש שחטאו שמפסיק ללמוד, אך כתוב "מפסיק ממשנתו" – לכן אני מפרש שמפסיק משהו אחר מתוך משנתו.

בטול כדי לא להפסיד את הדבקות

מה לומדים מכך? שכאשר היה מהלך בדרך בתחלה ושונה היה במצב אידיאלי, מצב אמתי – שהוא לומד תורה וכולו דבוק בנותן התורה. כשהוא דבוק בלימוד הוא נקרא "מהלך בדרך" – "בטול מהלך". ידוע ש"הליכות עולם", "אל תקרי הליכות אלא הלכות", הוא מהלך בדרך האמת, בדרך חיים. כל זמן שהוא הולך בדרך ושונה – הוא בסדר. אם מפסיק לרגע וחושב – הנה, אני לומד תורה, אני תלמיד חכם – זו קליפת תניא. לכן אדה"ז פתח את ספר התניא במלה תניא. כתוב כבר באידרא שתניא היא קליפת הישות של תלמידי חכמים. גם זה סימן מובהק שהעיקר אצל אדה"ז הוא בטול, שכל ענינו להלחם בקליפת תניא ולנצח אותה. כאן, בתורה של המגיד, יש את שני הדברים – שני העמודים של דבקות ובטול. העיקר הוא ללמוד תורה מתוך דבקות, אבל התורה גופא עלולה להפיל אותך לתוך הרגשת היש, מה שאנחנו קוראים מודעות עצמית. המודעות העצמית מתבטאת בכך שאתה אומר לעצמך "מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה", ואז "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".

זהירות מהתפעלות מ"משנתו" למהלך ב"דרך חיים"

מה היא המשנה? אומרים שלכל רב יש את המשנה שלו, כמו הקו שלו שהזכרנו קודם. מי שמהלך בדרך, אולי דרך חיים – אולי יש לו תנועה, דרך חיים – והוא מהלך בדרך ושונה. מה הוא שונה? את המשנה הסדורה שלו, עקרונות, מלכות ישראל בארץ ישראל ועוד כיוצא בזה. צריך לדעת ש"כל הדרכים [גם דרך חיים] בחזקת סכנה". מה הסכנה? שהוא יפסיק ממשנתו. יש לו משנה כל כך מיוחדת – איזו משנה יש לו! מלכות ישראל, תיקון המדינה וכו' וכו'. אם המשנה הזו, הקו, ה"בכל הארץ יצא קום", גורמת לו להפסיק את הדבקות הפשוטה – להפסיק ממשנתו – אוי ואבוי לו ולנו. אז הוא אומר "מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה" ואז "מעלה עליו הכתוב וכו'". זו תורה של המגיד שמדגישה בדיוק מה שאמרנו קודם, שתי הבחינות של דבקות מכאן ובטול מכאן.

"מגיד דבריו ליעקב"

הספר של התורות – אוסף, שהרי המגיד, כמו הבעל שם טוב, לא כתב, לא היה מסוגל לכתוב. האבן עזרא אומר ש"קום" הוא הכתב, אז אחד התלמידים רשם בכל אופן מעט מן המעט. אם קשה לכתוב את דברי הבעל שם טוב, את דברי המגיד עוד יותר קשה לכתוב. הוא קרא לספר "מגיד דבריו ליעקב". אחר כך יש מהדורה אחרת, של כמעט אותם דברים – לא בדיוק, אבל חפיפה גדולה מאד – שנקראת "אור תורה". למה הספר נקרא "מגיד דבריו ליעקב"? בגלל המלה מגיד. רואים בעליל שהכינוי מגיד הוא לא סתם, הוא שמו וחפשו מלה זו – ויקרא שמו בישראל מגיד, על שם הפסוק "מגיד דבריו ליעקב". הפסוק הוא "מגיד דברו". במאמר הבר-מצוה מביאים מאמר חז"ל "מגיד דבריו", שמה שהקב"ה אומר לישראל לעשות הוא עושה בעצמו, אבל בעצם כל "דבריו" הם דבר אחד – הכל כלול ב"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אמונה בה'. איך ה' מקיים את המצוה הזו? אמונה בישראל, תורת הבעל שם טוב. איך האמונה באה לידי מעשה, כמצוה מעשית? המצוה המעשית היא לגאול אותנו מהגלות, להוליד אותנו, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". זה עיקר "דברו", הדבר הראשון.

מגיד – אקטואליה

המגיד אמר זאת אקטואלי. המפרשים מסבירים את ההבדל בין לספר ובין להגיד – מגיד אומר חדשות, "וחדשות אני מגיד". כל המגידים בתנ"ך באים להגיד חדשות – עשו פינוי, הרסו בית. כל  מי שבא לבשר חדש הוא מגיד. מי שיבשר את המשיח קוראים לו מגיד בתנ"ך. כך המפרשים מסבירים, שמגיד הוא תמיד מי שמספר חדשות, משהו מפתיע שזה עתה התרחש, זה עתה מתרחש. לעומת זאת, לספר היינו לספר דבר שהיה מזמן (או לספר דבר שאין בו כל כך חידוש והפתעה, כמו בפרשתנו – את חלומו הראשון יוסף הגיד לאחיו, מה שגרם להם לכעוס עליו ולאמר "המלך תמלך עלינו או משול תמשל בנו", אך את חלומו השני הוא כבר ספר להם, ודוק). להגיד – להגיד משהו עדכני. לפי זה, "השמים מספרים כבוד אל" – "כבוד אל" מאז ששת ימי בראשית, אף שה' מחדש את מעשה בראשית בכל יום ובכל רגע תמיד. אבל "מעשה ידיו" – מה שה' עושה כרגע, לכן קשור גם לצדיקים, כי צדיקים פועלים בהוה – "מגיד הרקיע". מכך אפשר להבין מה הוא ספור חסידי לעומת הגדה (מכאן מובן שעיקר ענינו של הגדה של פסח הוא לא לספר את סיפור העבר אלא מה ש"חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים", וברגע זה ממש, כמבואר בתניא). ספורי הבעל שם טוב הם משהו גדול מאד-מאד – ספורים. אצל רבי נחמן עיקר הספורים הם "משנים קדמוניות", הכי הכי רחוק. אבל מגיד הוא ההיפך מזה, עיתון, חדשות. המגיד רוצה לספר לנו מה מתרחש ברקיע (ברקע) ברגע (מתחלף ברקע) הזה.

סיפור התעקשות המגיד להבאת הגאולה

כתוב שהיתה תקופה מסוימת שהרב המגיד רצה מאד-מאד, עבד קשה, להביא את הגאולה. אז הוא התחיל להזיז משהו שם למעלה וכבר נעשה רעש ובאו מלמעלה, כל פמליא של מעלה, ואמרו – מה אתה מרעיש את העולמות? מי אתה בכלל, שאתה חושב להביא את המשיח? הוא אמר להם – אני צדיק הדור, לכן לי יש את הכח להביא את הגאולה לעם ישראל עכשיו, לא בעוד זמן. אמרו לו – מי מעיד עליך שאתה צדיק הדור? אולי לא נאמין לך שאתה צדיק הדור. הוא אמר – תלמידי יעידו עלי שאני צדיק הדור. אז הוא יצא לחבריא קדישא והושיב את כולם לפניו, ושאל אותם דוגרי – האם אני צדיק הדור? מתוך רוב בהלה והשתוממות אף אחד לא פצה את פיו, השתתקו "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". אז הוא הסתכל בצער גדול על כולם ואמר שפספסנו משיח, הפסדנו את ביאת משיח.

חותם בולט בדרך לגאולה

אמרנו שיש לרב המגיד שני יסודות – דבקות ובטול. לכאורה לא מסתדר. זה דבר שדברנו גם לפני כמה ימים, שבשביל משיח, ארץ ישראל, צריך להיות בבחינת "חותם בולט" – ספירת היסוד, "אנא סימנא בעלמא", אני צדיק הדור. צריך אחד כזה, שיכול לומר זאת בריש גלי ושיודו לו ויעידו עליו. מי גדול כמו המגיד? גם הרבי בקש הרבה פעמים מרבנים שיפסקו פסק על משיח. הרבנים של היום – דור דור ורבניו. אבל אז היתה החבריא קדישא. אם הם היו פוסקים שהמגיד הוא צדיק הדור, כמו שהוא אמר בפירוש, היה בא מלך המשיח. בעזרת ה', אם נספיק הערב, נעשה פרצוף של סיפורים על בעל ההילולא – המגיד. את הסיפור הזה נשים בספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם", שנקרא "חותם בולט" כנ"ל. בלי "חותם בולט" כנראה שאי אפשר להביא את המשיח, עם כל הכבוד לדבקות וגם לבטול. זה שהוא יכול לומר שאני צדיק הדור – זה בגלל הדבקות והבטול האמתיים שלו. כמו שגם כתוב בחסידות, וגם רבי נחמן אומר, שמי שהוא באמת ענו – משה רבינו – יכול לכתוב בתורתו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

"אין מגיד" – מגיד בבחינת אין

כמה פעמים כתוב "מגיד"? בספר תהלים כתובה מלה זו רק פעמיים, "ומעשה ידיו מגיד הרקיע" ו"מגיד דבריו ליעקב". אם כבר, כמה פעמים יש "מגיד" בכל התנ"ך? עשר פעמים, "העשירי יהיה קדש להוי'". פעם אחת בתורה וט"פ בנ"ך. את הפעם בתורה נקרא עוד מעט בפרשת מקץ (בשבוע הבא), "ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי". פרעה רצה מגיד, אבל לא היה לו מגיד עד שהגיע יוסף. כנראה שיוסף הוא המגיד. לפי דרך הבעל שם טוב, שכל "אין" הופך ל"אַיִן", אפשר לומר ש"אין מגיד לי" – בשביל להיות מגיד אמתי צריך להיות בבחינת אין. אם "אין" אז כן "מגיד לי". דרך אגב, רמז לכך ש-מגיד הוא אקטואלי, עולה בגימטריא נאו.

אדמו"ר הזקן – ה"משמיע" של המגיד

אחרי ה"מגיד" היחיד בתורה, יש הכי הרבה "מגיד" בספר ישעיהו – "אף אין מגיד אף אין משמיע אף אין שומע אמריכם". הפסוק נאמר לנביאי הבעל, אך אנחנו נוציא אותו מהקשרו כדרך החסידות, ונפרש כל "אין" כ"אַיִן" – "אין מגיד... אין משמיע... אין שומע אמריכם". קודם יש "מגיד", אחר כך יש "משמיע" את דברי המגיד, וכולי האי ואולי יש מי ש"שומע" – כך אפשר ללמוד מהפסוק מה הסדר. אם המגיד הוא המגיד, כנראה אדמו"ר הזקן הוא המשמיע. יש סיפור על בעל הגאולה שפעם אחת הוא הסתכל בחלון וראה איך שהמוני חסידים באים אליו, וכמו אצל צדיקים אמתיים – יש להם עליות וירידות של גדלות וקטנות מוחין (וכמו שבעל הגאולה כותב בחינוך קטן, ההקדמה לשער היחוד והאמונה בתניא, על הפסוק "שבע יפול צדיק וקם", ושם מסביר שאין נפילת הצדיק כנפילת כל אדם כו') – לא היה מסוגל לצאת לחסידים ולומר חסידות. הוא פנה לאשתו בצער ושאל – מה באים אלי? מה רוצים ממני כל היהודים האלה? היא אמרה לו – מה הכוונה? רוצים שתחזור על מה ששמעת מהרבי שלך. לא רוצים ממך שום דבר, רק שתחזור על דברי המגיד. "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" – פעל עליו. כך ידוע שבמחלוקת הגדולה בין ר"א מקאליסק לאדה"ז פעם אחת אמר אדה"ז לר"א מקאליסק – מה אתה רוצה ממני? סך הכל אני חוזר על דברי הרבי, המגיד הקדוש!

המגיד – דבקות גלויה בזמן הדבור; אדמו"ר הזקן – הצנעת הדבקות

הקאליסקר לא סתר את דבריו, לא הכחיש שסה"כ חוזר על דברי הרבי, אך אמר לו – כשהרבי פתח את פיו היתה שכינה מדברת מתוך גרונו, ואם לרגע הוא הרגיש שהשכינה כבר לא מדברת מתוך גרונו הוא היה מפסיק על המקום לדבר. יש עוד כמה תלמידים שאמרו כך, חוץ מרבי אברהם קאליסקר, שאצל המגיד הרגישו ממש את השכינה מדברת מתוך גרונו. גם הווארט הזה כתוב בשם עוד כמה תלמידי המגיד, שהיו זמנים שפתאום באמצע דברי המגיד הוא הפסיק לדבר. מזה שהקליסקר אמר זאת לאדמו"ר הזקן משמע שהתכוון שאצלו זה לא כך. חוץ מזה שאי אפשר לצפות מבן אותו דור להבין את גדולת עמיתו, ובפרט שאדה"ז היה צעיר ממנו, ובכלל ניט-שייך שירגיש את השכינה המדברת מתוך גרונו של אדה"ז – חוץ מזה, אצל אדה"ז היה הבחינה של "אל מסתתר" בכוונה תחלה, כמו שאמרנו קודם. רואים אצל צדיק שכינה מדברת מתוך גרונו – התלמידים הגדולים, כל הכבוד להם, יכולים לחוות את ה"שכינה מדברת מתוך גרונו" של הרבי – כי הרבי מראה (שלא במכוון כמובן) את השכינה מדברת מתוך גרונו. אם אדה"ז יותר צנוע, מצניע את הדבקות (במודע וכוונה תחלה) – זה למעליותא. שוב, מה יצא מכל הסיפורים האלה, שאדה"ז סך הכל חוזר על דברי המגיד.

הרבה מתלמידי המגיד העידו ש"שכינה מדברת מתוך גרונו" ואם לא פוסק מדבורו

פעם אחת הצמח-צדק שאל את אדמו"ר הזקן מה הוא ראה אצל המגיד. עיקר הווארט ששאר תלמידי המגיד מספרים על מה שראו אצלו – ראו ששכינה מדברת מתוך גרונו, וראו שאם לרגע הוא מתחיל להרגיש את עצמו מפסיק (כך הם פרשו, ומתאים לדבר התורה שלו עצמו שודאי קיים, שאם לרגע חש "מה נאה אילן זה" מיד מפסיק). שוב, אדה"ז מתחיל לומר מלים של בטול – רבוי כלים של עולם התיקון. בהתחלה גם לו היו כלים קטנים, תורות קצרות. רק אחרי פטרבורג, כשאמרו לו להמשיך בדרך ביתר שאת ויתר עוז, הוא הרחיב יותר. הבקורת הראשונה שלא הרחיב מספיק, ואחר כך הוא הרחיב עוד ועוד. דרך אגב, ככל שהוא הרחיב כך ר"א קאליסקר בקר אותו יותר ויותר – אמר לו שברבוי השמן אתה מכבה את נר. אדה"ז הציל את החיים של ר"א קאליסקר אצל המגיד, שרצה להרחיק אותו בגלל מעשה שהיה. אף על פי כן גבה טורא ביניהם, בגלל אינשי דלא מעלי, שלוחים של מגבית רבי מאיר בעל הנס – הכסף שמגיע מחו"ל לארץ. אין כאן המקום להאריך בסיפור, קצת-הרבה מצער. הצמח-צדק שאל את אדה"ז מה ראית אצל המגיד.

הכרעת אדמו"ר הזקן ללמוד להתפלל – תפלת החסידות בבחינת "חיי עולם"

כשאדה"ז נסע פעם ראשונה למגיד לא ידע אם להשאר. הוא שקל בדעתו אם לנסוע לוילנא או למעזריטש, והכריע לפי שיקול פנימי, בינו לבין עצמו, שבוילנא לומדים ללמוד ובמעזריטש לומדים להתפלל. אמר על עצמו שכמדומני שללמוד אני יודע, אבל איני יודע איך להתפלל – לכן נסע למעזריטש. יש כאלה שאומרים – למה בוילנא לא שמים דגש על תפלה? כי כתוב בחז"ל שתורה חיי עולם ותפלה חיי שעה, לכן יש הצדקה קצת להזניח את עבודת התפלה. אף על פי שיש חז"ל אחר שאומר "כרום זלות לבני אדם" – אלה דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם, זו עבודת התפלה. מה אמרו במעזריטש כנגד זה? שאצלנו גם התפלה היא חיי עולם, ובמדרגה יותר גבוהה מה"חיי עולם" של התורה שלכם. כמו שאדה"ז עצמו פסק הלכה בשו"ע שלו, שכידוע כתב אותו לפי הוראת המגיד, והדבר הראשון שפרסם הוא הלכות ת"ת – שם הוא כותב שמי שמגיע להתפשטות הגשמיות, דבקות אלקית באמת, עדיף על תלמוד תורה. בכך מסביר פשט למה החסידים הראשונים יכולים תשע שעות ביום לעזוב את למוד התורה לטובת התבוננות והתפשטות הגשמיות שלהם. גם להחזיר את העם בתשובה עדיף – הוא גם פוסק כך – וגם אצל היחיד הדבקות גבוהה מתלמוד תורה, יותר "חיי עולם", חיי נצח, מאשר תורת חיים. מתי מגיעים לדבקות כזו? בתפלה. לכן אמרו במעזריטש שהתפלה שלנו היא יותר חיי עולם מה"חיי עולם" שלכם.

אדה"ז על המגיד – ראיתי בו את כל המעלות שמנו חכמים ברבן יוחנן בן זכאי

בכל אופן, זה ספור בתוך ספור. עדיין היינו בכך שהצ"צ שואל את הסבא מה ראית אצל המגיד. הוא ענה לו – ראיתי עליו את כל עשרת הדברים שחז"ל מנו על רבן יוחנן בן זכאי במסכת סוכה כח, א. על רבן יוחנן בן זכאי מנו עשרה דברים, עשר מעלות, החל מכך שמעולם לא שח שיחה בטלה. כל עשרת הדברים שמנו על רבן יוחנן בן זכאי הם "לא... ולא...". איך נסכם את כל עשרת הדברים שיש שם, שאדה"ז אומר לנכדו – מסורת פנימית – שראה אצל המגיד? אם הוא אומר שראיתי כל מה שאמרו חז"ל על ריב"ז, יש פה רמז מאד חזק שיש קשר נשמתי, גלגולי אפשר לומר, בין המגיד לרבן יוחנן בן זכאי. שוב, מה המכנה המשותף של עשרת הדברים? שלא הפסיק לרגע מהדבקות האלקית שלו. בחז"ל לא מדברים כך, אבל מי שקורא שם – זו בדיוק הנקודה. לא שח מימיו שיחה בטלה, לא הלך ד' אמות בלי תורה ותפלין, אף אחד לא הקדים אותו לבית המדרש. אחד הדברים המענינים שאף תלמיד לא דפק אצלו בדלת ולא הוא עצמו פתח לו. הכל שם "לא", ובמשפט אחד – לא הפסיק אף פעם מדבקותו האלקית. אחרי שהגמרא מונה את כל אותם עשרה דברים, מעלות רבן יוחנן בן זכאי, היא ממשיכה לומר שלא הניח לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד וכו' – מונה חי מקצועות של תורה, עד לדבר קטן (הויות דאביי ורבא) ודבר גדול (מעשה מרכבה). הסימן הוא יחי – קודם י מעלות, שכולן אומרות שלא הפסיק מדבקותו לשניה, ואחר כך חי דברים שלא הניח בתורה, שהיה מושלם בתורה לכל פרטיה. סימן שהמגיד הוא בחינת רבן יוחנן בן זכאי. מי תלמידו הגדול? רבי אליעזר הגדול, שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. כנראה שכך אדמו"ר הזקן, שכל מה שאומר בהרחבה עצומה הוא – כמו שאשתו אומרת – סה"כ מה ששמע מפי המגיד (ובמקום אחד כתוב שרק מהשלחן הראשון שנכח אצל המגיד).

רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא

אם כבר הזכרנו את הזיקה הנשמתית בין המגיד לרבן יוחנן בן זכאי, לפי מסורת זו, נאמר מה שכתוב בכתבי האריז"ל על רבן יוחנן בן זכאי. הוא חי 120 שנה, 40 שנה ראשונות היה עם הארץ (כך הוא וכך רבי עקיבא, תלמיד תלמידו), 40 שנה למד תורה ו-40 שנה הרביץ תורה בישראל. 120 שנה, כמו משה רבינו, אצל כולם יש חלוקה של ה-120 ל-40-40-40. האריז"ל כותב בספר הגלגולים שהשרש של שניהם – רואים דמיון חזק בין ריב"ז לר"ע, "יודע הוי' ימי תמימים", החיים של הצדיקים הם דבר מאד חשוב (פסוק שדורשים על הבעל שם טוב והמגיד, כפי שדרש רבי מענדלה ויטבסקער), ואם יש שנים שחיו אותו פרק זמן ובאותה חלוקה יש ודאי הרבה צד שוה ביניהם – הוא בפרשת השבוע, החת"ת של היום (כ כסלו), הנסיון של יוסף הצדיק. ידוע בקבלה שיצאו מבין אצבעותיו י טיפין לבטלה. אומר האריז"ל ששני גדולי הגדולים האלה הם שתי טפות מעשר הטפות הללו. הוא כותב משהו מדהים, שלכן היו 40 שנה עמי הארץ, ולא יתכן שבזמן הזה לא פגמו בחטאות נעורים – זה לשון האר"י הקדוש. לכן שניהם צריכים להתגלגל. שניהם משרש קין בנפש שלהם, אך יחד עם זה הם גם שני הזרועות – ימין ושמאל – של משה רבינו, עליהן נאמר "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". רבן יוחנן בן זכאי הוא זרוע ימין ורבי עקיבא (שהוא בן גרים) הוא זרוע שמאל. לכן משה רבינו חשב שהתורה צריכה להנתן מפי ר"ע, "מפי הגבורה" של עצמו. זרוע שמאל, כאשר מתרוממת, מתרוממת גבוה מהראש – סוד "יד רמה". יש להם גם שרש מקין וגם סוד שתי הזרועות של משה רבינו, אך לפני משה רבינו הם יוצאים מהאצבעות של יוסף הצדיק – פרשת היום, המגיד של היום.

מעלת אדמו"ר הזקן ביחס לרבן יוחנן בן זכאי

כנראה שהמגיד ממעזריטש בא להשלים תיקון של רבן יוחנן בן זכאי. יש ווארט מפורסם של בעל הגאולה, אדה"ז, שאמר – בלי קשר לכך שאמר קודם שראיתי על המגיד את כל מעלות ריב"ז, קרי שלא הפסיק לרגע מהדבקות שלו – שריב"ז אמר "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי", לפני שהסתלק מהעולם. אחד ההסברים שהסתפק אם עשה נכון בבחירת יבנה וחכמיה. האריז"ל מאד משבח את מה שעשה, אומר שבכך הוא הציל את עם ישראל עד משיח ברוחניות ובגשמיות. בכל אופן, הוא עצמו לא ידע באיזו דרך מוליכין אותו. אדמו"ר הזקן אמר שהוא אמר כך, אני כן יודע באיזו דרך מוליכין אותי. לפי זה, אדה"ז הוא יותר מריב"ז – זו בחינה של "ומתלמידי יותר מכולם". כמו שיש סיפור יותר ארוך, שלא נספר, שאדמו"ר האמצעי ראה בחלום שיש מעלה אצל אביו יותר מאשר אצל המגיד. הדבר מאד מתיישב לפי הענין שהמגיד הוא-הוא רבן יוחנן בן זכאי, ואצלו "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי", ואדה"ז אומר שאני כן יודע.

עשר פעמים "מגיד" בתנ"ך

בכל אופן, רק נגמור את עשרת ה"מגיד"ים. הראשון – "אין מגיד לי". השני "אף אין מגיד, אף אין משמיע, אף אין שומע אמריכם". המגיד השלישי כבר הופך את ה"אין" ל"אני" – משהו מובהק, כח"ב – "וחדשות אני מגיד". משהו יפהפה, שהפעם הראשונה שכתוב "מגיד" היא "ואין מגיד", הפעם השניה "ואף אין מגיד" והפעם השלישית "וחדשות אני מגיד". אלו הג"ר של י"פ "מגיד" בתנ"ך. אחר כך יש "מגיד מישרים", "מגיד מראשית אחרית" (עד כאן ישעיהו, מכאן שנים ירמיהו) "כי קול מגיד מדן", "רץ לקראת רץ ירוץ ומגיד לקראת מגיד להגיד" על מפלת בבל (סופרים כאן רק אחד, כי מתבוננים ב"מגיד" בלי תוספת, לא סופרים "ומגיד") – כאן רואים ש"מגיד" הוא מי שרץ ומביא איזו חדשה, "גם היום מגיד משנה אשיב לך" (על שמו נקרא ה"מגיד משנה", המגיד שלנו על שם "מגיד דבריו ליעקב") – זכריה מתנבא על הגאולה העתידה, שהמגיד – שמביא את החדשות – יש לו שני דברים להגיד, שתי בשורות בפיו. יש בכך שני פירושים – זכריה היה לפני נצחון החשמונאים, אז יש פירוש שהוא בא להגיד את נצחון המכבים וגם את נצחון המשיח. מענין, שמהמכבים עד משיח אין נצחון פיזי של עם ישראל ביניהם – פרט מאד חשוב בקשר בין חנוכה ומשיח, שיוצא במפורש ממפרשי פסוק זה. "מגיד משנה" הוא להגיד את נצחון החשמונאים ונצחון מלך המשיח, זה אחרי זה. הפירוש השני הוא ששתי הבשורות של "מגיד משנה" הן בנוגע למלך המשיח, על דרך "נגוף ורפוא", "נגוף למצרים ורפוא לישראל", שיש מגיד שמגיד את הפורענות לרשעי אומות העולם, שמשיח מנצח את כל אויבינו מסביב, ויש את המגיד השני – כמו שהרמב"ם ממשיך שאחר כך – בונה מקדש במקומו, מקבץ נדחי ישראל ומשיב את כל העולם לעבוד את ה' שכם אחד. בכל אופן, זה הפסוק בזכריה בנבואת משיח, ש"גם היום מגיד משנה אשיב לך". אחר כך באים שני הפסוקים בתהלים – "ומעשה ידיו מגיד הרקיע", "מגיד דבריו ליעקב". תן לחכם ויחכם עוד, שהולך לפי סדר הספירות. הכי בולטים שני האחרונים, "מעשה ידיו מגיד הרקיע" כנגד היסוד (כפי שהוסבר בשיעור הקודם באריכות) והמלכות "מגיד דבריו ליעקב", שהמלך מקיים קודם כל בעצמו את מה שמצוה את העם, "חקיו ומשפטיו לישראל". מגיד עולה 57 וי"פ מגיד עולה 570, בגימטריא עשר – פירוש עשר! לחיים לחיים.

יש לנו פה את ידידנו היקר, דדי בן עמי, שישיר לנו את הניגון של המגיד.

ג. זהר על הפרשה – ביאור "להיות עמה"

רש"י ואבן עזרא על "להיות עמה" – "לעולם הבא" ו"לדבר שיחות"

יש לנו קביעות, כל שבוע לומר משהו מהזהר על פרשת השבוע עם פירוש של רבי לויק, האבא של הרבי. בחת"ת של היום, כמו שהזכרנו קודם, יש את הנסיון של יוסף הצדיק עם אשת פוטיפר. שם כתוב "ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה". על המלים "להיות עמה" כותב רש"י "לעולם הבא". האבן עזרא כותב "'להיות עמה' לדבר שיחות". כלומר, שלא רק לשכוב אצלה אלא גם "להיות עמה", לשוחח אתה על כוס קפה. לכאורה אלה שני פירושים מאד רחוקים, או "להיות עמה" בעולם הבא או לשבת על השלחן, על כוס קפה, ולדבר שיחות. כנראה שהא בהא תליא – מי שאתה שותה אצלו כוס קפה, שיחת רעים על השולחן, "לדבר שיחות", הוא בן הזוג שלך, בת הזוג שלך, לעולם הבא. הרי בעולם הבא אין לא אכילה ולא כוס קפה ולא פרו ורבו, אבל סתם שיחה ליד השלחן יש גם בעולם הבא – זה מה שנשאר מהעולם הזה.

פירוש הזהר – "ליהבא לה רבו וברכאן וסיעתא"

בזהר כתוב משהו שלישי, לא זה ולא זה. מה זה "להיות עמה" שלא הסכים? היא מפתה אותו, "ויהי כדברה אל יוסף יום יום", כל יום מתלבשת בלבושים חדשים כדי לפתות אותו, "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה". אומר הזהר על "להיות עמה", הסוף של הפסוק – בגימטריא משיח בן יוסף, משהו מאד חשוב – "ליהבא לה רבו וברכאן וסייעתא", לא הסכים לתת לה גדולה וברכה ועזר. מה הקשר בכלל? פירוש האבן עזרא הוא הכי פשט, וגם רש"י מפרש "להיות עמה", אבל איך אפשר לפרש שלא "להיות עמה" היינו לא לתת לה רבו וברכאן וסייעתא?

פירושו הראשון של רבי לויק: שאר כסות ועונה כנגד בי"ע

קודם כל, האבא של הרבי, רבי לויק, מפרש בשני אופנים – אחד יותר על דרך הפשט, אבל פשט ברוחניות, והשני על דרך הסוד יותר. אומר שאפשר לפרש כנגד שאר כסות ועונה. הוא מסביר שעונה היא התיקון בעולם הבריאה, כסות התיקון בעולם היצירה ושאר התיקון בעולם העשיה. ידוע הרמז, מובא בספרים, ש-שאר כסות עונה עולה גם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", המספר הראשון (1118) המתחלק גם בשם הוי' (26) וגם בשם אלהים (86) – יחוד הלמעלה מן הטבע, אור הוי' המאיר בעולם האצילות, עם הטבע (בגימטריא אלהים), המציאות של העולמות התחתונים בי"ע ("הוי' הוא האלהים"), היינו הפעולה הרוחנית שנעשה על ידי נתינת שאר כסות עונה לאשתו[יז]. הוא כותב ש"רבו" בעולם הבריאה כנגד עונה, "ברכאן" בעולם היצירה כנגד כסות ו"סייעתא" בעולם העשיה כנגד שאר.

פירושו השני של רבי לויק: אור מקיף, אור פנימי, אור חיצוני

הפירוש השני הוא שהרי בחינת הכלי, המציאות, האשה, אמור להמשיך אליה אורות. בדרך כלל כתוב בקבלה שיש שני סוגי אור – אור מקיף ואור פנימי – אבל במקום אחד כתוב בכתבי האריז"ל שיש שלשה סוגי אורות: אור מקיף, אור פנימי, אור חיצון. קצת חידוש. הוא מביא את זה מפירוש זהר הרקיע על הזהר מהאריז"ל. בדרך כלל מקובל אצלנו שהאור שמאיר על הכלי מבחוץ הוא-הוא האור המקיף, אבל כאן כתוב שיש אור מקיף בפני עצמו, אור פנימי וגם אור חיצון. הוא אומר שאפשר לומר שזה ה"רבו וברכאן וסייעתא" – אור מקיף הוא ה"רבו", לתת לה גדולה, אור פנימי הוא לתת לה ברכה והאור החיצון לתת לה עזר, סייעתא.

רבו ברכאן וסיעתא כנגד מושכל-מורגש-מוטבע ביחס למדינה

בלי שני הפירושים של רבי לויק, איך הייתי חושב בעצמי? הפירוש הראשון הוא כנגד בי"ע, אבל איך להקביל לשאר, כסות ועונה – מלמטה למעלה – צריך עיון. עצם ההקבלה לבי"ע טובה מאד – רבו בבריאה, ברכה ביצירה ועזר בעשיה. איך אומרים זאת נפשית? נפשית אומרים מושכל-מורגש-מוטבע. כדי שנבין, נאמר בקיצור, צריך לתת דוגמה: אנחנו כל שבוע מנסים לומר משהו, איזה "מגיד", דבר ששייך גם למצב האקטואלי שלנו היום בארץ, כל המאורעות שמתרחשים מסביב. מי היא אשת פוטיפר המפתה את יוסף הצדיק? נאמר שאשת פוטיפר היא המדינה. "ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה"[יח]. כולם מסכימים, גם רש"י וגם האבן עזרא וגם הזהר, על הפירוש של "לשכב אצלה" – גם בלא תשמיש, לשכב קרוב. איך יוסף עומד בנסיון? קודם הוא לא שוכב אצלה, אבל עיקר החידוש שהוא לא מסכים להיות עמה בכלל, לקיים שיחות לפי האבן עזרא. אבל יש בזה שלש בחינות, שצריך להתבונן בהן. שוב, השאלה שלנו היא איך לא לתת לה "רבו וברכאן וסייעתא" מסתדר עם הפירוש המילולי של "להיות עמה". מתבקש שאם אתה עמה, הולך עמה, משתתף עמה, אתה אוטומטית נותן לה שלשה דברים. בכך שאתה מקיים איתה שיחות אתה נותן לה רבו וברכאן וסייעתא – כך יוצא מהזהר. מה פירוש "רבו"? חשיבות. אתה מחשיב אותה, זה בדיוק מה שהיא רוצה – תדבר איתי (במגרש שלי). דבר ראשון כאשר אני מדבר עם מישהו אני מחשיב אותו – ראוי לדבר איתך, כנראה שאתה חשוב. חשיבות היא במושכל. אני מעניק לה, לאשה הרעה הזו, גדולה בחשיבה. אבל יותר מכך, אני נכנס גם לאיזה יחס רגשי איתה. אם יש לי יחס רגשי, אני מברך אותה. היא מתברכת מהשיחה הזו, מה"להיות עמה". לא רק זה, אלא שאני גם עוזר לה במעשה בפועל – אני עוזר לה להפיק את כל המזימות שלה[יט]. שוב, הסדר הוא כנגד מושכל-מורגש-מוטבע. כך נפרש את דברי הזהר, ש"להיות עמה" – בגימטריא משיח בן יוסף – היינו לעמוד בנסיון לא להיות עמה. כלומר, אם אתה כן עמה אתה נותן לה רבו וברכאן וסייעתא. זה בקיצור – הזהר של השבוע, מהחת"ת של היום.

"כאשר יענו אֹתו כן ירבה וכן יפרֹץ"

"וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ". אותם מצערים שדברנו קודם, על צעיר ומעצר, כאילו מענים אותם, אבל הפסוק מבטיח "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ". קודם כל, רואים שקורה בפועל. מה מוסר ההשכל של י"ט כסלו? "כן ירבה וכן יפרץ". מתוך בית האסורים יצא למלוך. כלומר, שבעצם עושים לנו טובה גדולה מאד בכל המעצרים וכיו"ב, אפילו הרס פה ושם – הכל כדי שיתקיים בנו "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ". נתבונן במלים, נראה אם אפשר לכתוב על הלוח. ב"וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" 25 אותיות, רבוע של 5:

ו כ א ש ר

י ע נ ו א

ת ו כ ן י

ר ב ה ו כ

ן י פ ר ץ

זה יכול להיות סמל של אחת המחלקות שלנו. הפינות הן אותיות רצון. "אין דבר עומד בפני הרצון", "אין תקיף כרצון" – שני פתגמים בחסידות לגבי כח הרצון.

הבעש"ט והמגיד – תענוג ורצון, שלכל אחד מעלה ביחס לזולתו וכל אחד מברך את זולתו (סיפור)

בהשתלשלות תולדות החסידות של רבותינו נשיאינו, מי הרצון? הרצון היינו פרצוף אריך, חיצוניות הכתר. זהו בעל ההילולא של היום, הרב המגיד. הבעל שם טוב הוא פנימיות הכתר, תענוג, כך מקובל אצלנו, והמגיד הוא חיצוניות הכתר, אריך. ידוע שכאשר המגיד הגיע לבעל שם טוב, לפני שהוא נפרד ממנו לנסוע הביתה, הבעל שם טוב שם את ידיו הקדושות על ראשו של הרב המגיד – מי שכבר ייעד אותו, מהרגע הראשון, ואפילו לפני שהגיע אליו ידע שהוא עתיד להיות, ממלא המקום שלו – וברך אותו. אחר כך, למרבית הפלא, הוא אמר למגיד שגם אתה תשים את ידיך הקדושות על הראש שלי ותברך אותי. המגיד פחד. יש סיפור אחר, בהמשך, שפעם אחת המגיד נגע בבגד של הבעל שם טוב והתחיל לרעוד – כמעט יצא מדעתו, היה בסכנת נפשות – מתוך היראה עילאה של הבעל שם טוב שחדרה אליו. היו צריכים להעיר את הבעל שם טוב מדבקותו כדי שיציל אותו. כאן הבעל שם טוב אומר לשים ידיו על ראשו ולברך אותו. הוא לא היה מוכן, והבעל שם טוב תפס את ידיו בכח ושם אותן – את "מעשה ידיו מגיד הרקיע", את ידי הרקיע – על ראשו, וממש אילץ אותו לברך אותו. איך מסבירים את הסיפור הזה על דרך החסידות? הבעל שם טוב הוא פנימיות הכתר, התענוג, כולו אומר דבקות. המגיד הוא הרצון, כבר ראש הנאצלים, כמו שהסברנו קודם שהבטול – שרש הכלים – מתחיל להתגלות מתוך הדבקות, מתוך התענוג. כתוב בחסידות שלכל אחד יש מעלה לגבי השני. הכלל הוא שלפי התענוג כך הרצון – התענוג מנחה את הרצון. כלומר, אדם רוצה מה שמביא לו תענוג ולא רוצה מה שמביא לו היפך התענוג, צער. אבל יש לפעמים שאדם בוחר בצער נגד התענוג, ואז הרצון מכריח את התענוג. הכל קשור למה שאמרנו קודם, שדווקא המגיד היה ידוע צער בחייו – הוא ה"מצער", הצעיר, העצר. לאדמו"ר הזקן הוא אמר "היינט איז אונזר יום טוב" – לפני שהסתלק אמר לאדמו"ר הזקן 'זה היום-טוב שלנו', ובכך רמז לגאולה שלו. הוא משתתף עם אדה"ז בצערו, שאצלו הצער הפך להיות עצור, הוא נעצר בפועל ממש. היכולת למסור את הנפש, לבחור בצער, שיותר תקיפה מהתענוג הפנימי, היא מעלת אריך לגבי עתיק. כך אפשר להבין את הסיפור, שהבעל שם טוב מברך את המגיד, וגם רוצה שהמגיד יברך אותו, כי יש ויש שהרצון משפיע לתענוג בנפש. אם כן, מאד מכוון לרמז שאמרנו כעת, ב"וכאשר [לשון אושר ותענוג] יענו אֹתו כן ירבה וכן יפרֹץ". ידוע שקודם פרעה אמר "פן ירבה", ואנחנו מקהים את השן מתוך ה-פה של הרשע והופכים את ה-פן ל-כן. "כן ירבה וכן יפרץ" – הפנות הן רצון. הכל תלוי ברצון, שבא מהמגיד. ברוך ה', אני חושב שיש פה רצון, ו"אין דבר העומד בפני הרצון" ו"אין תקיף כרצון" – עם הרצון הזה קובעים את המציאות. לכך קוראים "קביעה רצונית" – יש לנו ענין שלם בתורת הנפש שנקרא "קביעה רצונית". בסופו של דבר הרצון הוא הקובע. זה הרמז בפסוק הזה.

"בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – ארץ עילאה וארץ תתאה – אין וועלט אויס וועלט

נעשה עוד תרגיל כזה (רואה שאוהבים את זה), עוד שעשוע: הפסוק הראשון של פרשתנו, עם הפירוש של בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן. התורה הראשונה בתו"א על פרשת וישב – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". כתוב פעמיים ארץ – קודם "ארץ מגורי אביו" ואחר כך "ארץ כנען". למה? אומר אדה"ז "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים" – מיעוט רבים שתי ארצות, וגם "חיים" לשון רבים. "אתהלך" היינו שגם ה"רצוא" הוא נגד ה' (למעליותא, "נגדי תמיד"), וגם ה"שוב" אינו פונה עורף, הכל לפני ה', "אתהלך לפני הוי'" גם בעליה וגם בירידה. כך אדה"ז מסביר במאמר הראשון בספר המאמרים המפורסם הנודע בשם "אתהלך לאזניא". הוא מביא זאת כאן, בפרשת וישב. מה הן שתי הארצות כאן? "ארץ עילאה" ו"ארץ תתאה". "מגורי אביו" לשון יראה ופחד, מגור מסביב, או מלשון "העוד זרע במגורה", לשון אוצר. איך הולך יחד ש"מגורי" גם לשון יראה וגם לשון אוצר? אוצר הוא הפנימיות של יורש עצר, כמו שאמרנו קודם – יורש העצר יורש את אוצרות אביו מדורי דורות. באוצר אותיות ארץ, קשור ל"ארץ מגורי אביו". בלשון חז"ל יש "אוצר של יראת שמים", על פי הפסוק המפורש "יראת הוי' היא אוצרו". יש פסוק מפורש שמקשר בין יראה לאוצר וביטוי בחז"ל מפורש לכך, שכמובן מבוסס על לשון המקרא. המלה שכוללת גם משמעות של אוצר וגם של יראה היא המלה "מגורי". על איזו יראה מדובר כאן? יראה עילאה, ירא-בשת, "בראשית". זו הארץ העליונה, השרש של המלכות, ארץ, באבא, ממנה מתגלה הארץ בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ". הארץ העליונה היא בחינת בטול במציאות. אבל יש גם ארץ תחתונה, הארץ שאנחנו גרים בה, וקוראים לה "ארץ כנען". "כנען" הוא סוחר, "ארץ כנען" היא ארץ של מסחר. כל מה שעושים בעולם הזה הוא מסחר – לשאת ולתת. יש כנעני ש"בידיו מאזני מרמה", שהוא מאנה את הבריות במסחר שלו, אבל אנחנו אמורים לשאת ולתת באמונה. הכל בשביל להרויח משהו. איפה מרויחים? רק למטה, בעולם הזה. איך מרויחים? נותנים צדקה. בתורה אור כותב שעיקר הרווח הוא לתת צדקה, מצוות מעשיות, חסד. כלומר, "וישב יעקב" – י-עקב, ממשיך מה-י עד לעקב – בארץ העליונה הוא ממשיך בטול ובארץ התחתונה הוא ממשיך חסד. זה תורף תורת בעל הגאולה על הפסוק, הכל בסוד "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים". גם כאן בארץ, מאד חשוב לנו, שבשביל לשבת כאן – מצות ישוב ארץ ישראל, מי ישב כאן? יעקב. הוא גם בקש לישב בשלוה. הקב"ה אמר לו שוויע שוויע, עוד לא הזמן שהצדיקים ישבו בשלוה בעולם הזה. נקוה שהזמן יגיע בקרוב. הוא יודע שהעבודה שלו כדי לשבת בארץ היא שיש פה שתי ארצות – "ארץ מגורי אביו", חכמה עילאה ("אביו"), ו"ארץ כנען", ואני צריך את שניהם. בלשון הבעל שם טוב – "אין וועלט אויס וועלט", אני צריך להיות בתוך העולם ומחוץ לעולם בעת ובעונה אחת. כאן חידוש, ש"אין וועלט" היינו להיות עסוק כל הזמן בחסד, במסחר. מסחר כמו לקרב יהודים לתורה וחסידות – מסחר רוחני. ליישב את הגבעות גם מסחר. הכל מסחר, או שמרויחים או שנדמה שמפסידים. אתה משקיע הרבה כסף, באים והורסים לך את הבית – הפסדת או הרווחת במסחר שלך בארץ כנען? בחיצוניות נראה שהפסדת, אבל בפנימיות הרווחת, ועוד נראה את הרווח בפועל ממש בעינים בשריות, בקרוב. צריך את שתי הארצות יחד. כנראה שכדי להצליח ממש ב"ארץ כנען" למטה צריך את "ארץ מגורי אביו", אויס וועלט.

רמז בפסוק – נקודת ציון

עד כאן הסברנו את הפסוק. כעת נשחק איתו, "משחקת לפניו בכל עת". יש גם שני משחקים, "משחקת לפניו בכל עת" ו"משחקת בתבל ארצו" – שתי ארצות. יש פה שבע מילים. נתבונן איך הפסוק בנוי: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – שבע מילים, שהאמצעית היא "מגורי". בכל צד של "מגורי" יש שלש מלים, בכל מלה ארבע אותיות, אבל במלה האמצעית יש חמש אותיות. כלומר, במלה האמצעית יש אות באמצע – ו. הייתי חושב שאפשר לכתוב חסר, אבל כאן מלא ו. אם כן, ה-ו היא האמצע של כל הפסוק. הפסוק בנוי בצורה סימטרית – פסוק מאד יפה של חן, 4-4-4 אותיות מכאן, 4-4-4 אותיות מכאן ו-5 אותיות באמצע. למרבית הפלא, כל הפסוק שוה ו"פ מגורי (שעולה ז"פ הבל, שבעה הבלים של בריאת העולם, כמו ראובן)[כ]. הכל קשור למלה האמצעית, מגורי. כמה אותיות יש יחד לפי זה? 29 אותיות. איזה סוג של צורה? חוה:

ו י  ש  ב י

ע  ק  ב  ב

א  ר  ץ

מ  ג

ו

ר  י

א  ב  י

ו  ב  א  ר

ץ כ  נ  ע ן

הפינות הן ציון – פסוק ציוני מאד. ציון בגימטריא יוסף. הפסוק הבא הוא "אלה תלדות יעקב יוסף". פרשה זו בעצם היא פרשת יוסף. מתחיל "וישב יעקב", אבל הגבור – שסובל מאד – בפרשה הוא יוסף הצדיק, שממשיך להיות הגבור עד סוף חומש בראשית[כא]. רואים שבפסוק הזה רמוז הסוד של ציון – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". מהי ציון? הנקודה הפנימית של הארץ. בחסידות ציון היא גם הנקודה הפנימית בלב של כל יהודי – הקשר שלו לארץ. ארץ היא לשון רצון, בחינת המגיד – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". קודם היה לנו רמז ל-רצון וכעת – כל אחד לפי הצורה שלו – רמז ל-ציון[כב].

נעשה עוד הפסקה וננגן ארבע בבות. קודם כל ניגון ההכנה. כהכנה לארבע בבות למדנו תורה של בעל הגאולה של היום על הפסוק הראשון של פרשתנו. קודם יש את ניגון ההכנה ואחר כך נכנס לתוך הניגון של אדמו"ר הזקן – ארבע בבות.

ניצול המעצר לשם שכלול המעשים

כתוב ש"פנינה ושטן לשם שמים נתכוונו". רש"י כותב בפרשתנו שגם אשת פוטיפר לשם שמים נתכוונה. לומדים זאת מהסמיכות של פרשת תמר לפרשת אשת פוטיפר. כמו שתמר הצדקת לשם שמים נתכוונה לומדים שגם אשת פוטיפר לשם שמים נתכוונה. אם כן, יש לנו ארבעה שנתכוונו לשם שמים – כנגד י-ה-ו-ה[כג] – תמר, אשת פוטיפר, פנינה, שטן. שלש נשים[כד] והשטן. אשת פוטיפר בגימטריא שרה רבקה רחל לאה – כנגד כל ארבע האמהות. אשת פוטיפר ר"ת אף, "אף עשיתיו", עולם העשיה-השכלול. אמרנו שאדם נעצר כי יש לו מעצור. הוא נעצר כדי להשתחרר מהמעצורים[כה]. לכאורה אם ממשיך לעשות אותו דבר, "זה יעצור בעמי", שוב יעצר. מה הוא צריך לעשות כדי שמצד אחד יפעל ביתר שאת ולאידך לא יעצרו אותו שוב? אם הוא באמת עשה את תיקון הנפש הדרוש לו, ריפא את המעצורים שלו – "המעשה הוא העיקר". כתוב שעולם העשיה הוא עולם של שכלול מעשים. עולם הבריאה הוא יש מאין, עולם היצירה יש מיש, עולם העשיה – "אף עשיתיו" – הוא שכלול היש. לכן, הסיבה שלא הצליח לפרוץ לגמרי – אפילו אדמו"ר הזקן, שאמרו לו שלא עשית מספיק ולכן עצרו אותך, אחר כך יצא ובאמת עצרו אותו שוב. יכול להיות שצריך פעמיים. אבל אחר כך, בפעם השלישית, כמו הבארות של יצחק – הבאר הראשונה עשק, השניה שטנה, אבל אחר כך הוא מעתיק למקום אחר, הכוונה מקום אחר בנפש, ואז חופר באר שלישית ולא רבו עליה, ויקרא את שמה רחובות, על שם ה"פרו ורבו", "כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ". איך מגיעים לכך? על ידי שכלול מעשים. צריך לשכלל, להגיע ל"אף עשיתיו". צריך לעבור את הנסיון של אשת פוטיפר, ר"ת אף. דווקא כאשר יוסף עבר את ה"אף" שמו אותו בבית הסהר, ושם הוא שכלל עצמו מאד-מאד. הוא לא בזבז את הזמן שלו. יש כאלה שלומדים לתעודה-תואר באוניברסיטה, יש כאלה שמוציאים סמיכה לרבנות, יש כאלה שלומדים שם טוב-טוב איך לשכלל את המעשים. זה מה שיוסף עשה שם. הוא לא הוציא תעודה וגם לא הוציא סמיכה לרבנות (היתה לו קודם), אבל הוא למד איך לשכלל את ענינו הוא. הוא כבר הכין את עצמו להיות "מגיד" לפרעה, "מגיד משנה" למלך. כשהוא יצא מבית הסהר – הוא כבר יצא למלוך. בכל אופן, הווארט היה ש"אשת פוטיפר" ר"ת אף, בשביל "עשיתיו" צריך לעבור את הנסיון הזה.

כוונת "לשם שמים" של אשת פוטיפר ושל המדינה

המגיד אומר שתמר היא סוד המתקת ותיקון מחשבות זרות. בתמר יש מר וגם תם. מר הוא מחשבות זרות[כו], כמו שיהודה חשב כאשר ראה אותה ("ויראה יהודה ויחשבה לזונה [כי כסתה פניה]"), ולהפוך אותן לטוב נקרא תם-מר – הוא מסביר באריכות, שלא נחזור כעת. אם כן, יש פה השתלשלות של תמר, אשת פוטיפר, פנינה ושטן. קודם אמרנו שאפשר לומר שאשת פוטיפר היא המדינה, ואם "לשם שמים נתכוונה" אפשר לומר כך, בהחלט, גם על הציונות. רק מה, לא מצדיק להתפתות אליה ח"ו – לא משנה שום דבר בפועל. אשת פוטיפר התכוונה לשם שמים, אבל בפועל יוסף עומד בנסיון. כמה שהיא מדברת, "ויהי כדברה אל יוסף יום יום", "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה", עם כל הפירושים שלמדנו קודם. כתוב בכתבי האריז"ל ובחסידות ש"לשם שמים נתכוונו" לא במודע שלהם אלא בשרש הנשמה. חשוב לדעת שיש פה בשרש איזה "לשם שמים נתכוונה", במיוחד אם מדובר ביהודים שחייבים לקרב אותם. זה הקושי – מצד אחד לא להתפתות "לשכב אצלה להיות עמה" כממסד שמתיימר לייצג את העם היהודי, ומצד שני, כמו שאמרנו קודם, "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". אני בעבר האחד, לא הולך לעבר השני (למגרש שלו כנ"ל) "לשכב אצלה להיות עמה", אבל אני מושך "כמישחל ביניתא מחלבא" כל אחד ואחד משם לצד שלי, כמו אברהם ושרה. הכל "על דבר שרה אשת אברהם".

ד. פרצוף הסיפורים

ננסה להשלים את ההתוועדות הערב בסיפורים של המגיד, לפי הסדר מלמטה למעלה, כנגד עשר ספירות. כמה כבר אמרנו, ורק נמקם אותם במקום הנכון:

מלכות – רק ה' יכול לומר 'אני'

המלכות היא ה'אני'. אמרנו שהמגיד דבר מאד חזק על בטול האני. יש סיפור שפעם אחד מגדולי התלמידים שלו השתוקק מאד להגיע לרבו, למעזריטש, ונסע באופן מיוחד. הוא כל כך היה צמא לחסידות, שדפק לו בחלון באמצע הלילה. כשהמגיד שאל מי זה הוא אמר 'איך', אני, וחשב – בצדק – שהמגיד יזהה אותו בקולו, "טביעות עינא דקלא". אצל שני ידידים לא צריך משהו מיוחד בשביל להכיר. כשהמגיד שמע אותו אומר 'איך' הוא ענה לתלמיד שרק אחד יכול לומר 'איך', אני – "אני אני הוא", הקב"ה, ואף אחד אחר לא יכול לומר 'איך'. התלמיד שמע את הדברים, כבר קבל את שלו, ונסע הביתה. דומה גם לסיפור על הרבי ר' שמעלקא ורבי פינחס בעל ההפלאה. על סיפור זה יש עוד ווארט, שכתוב ברשימות של הרבי הקודם, שאצל תלמידי המגיד לא היו אומרים 'איך' בלי לכוון שעולה בגימטריא אל. גם מהאידיש עשו שמות קדש, זו חלק מהדבקות שלהם, ו-איך עולה אל (ובעצם הוא הנקודה האמצעית של אני). צריך לתקן את האני, וזה יסוד היסודות של המגיד – התודעה של האני – שייך למלכות.

יסוד – חותם בולט

אמרנו קודם, בן זוג שנדמה על פניו הפוך – שיש צדיק שרק הוא יכול לומר שאני צדיק הדור, וצריך אותו בשביל להביא את מלך המשיח, במיוחד אם רוצים לזרז את ביאתו, "אחישנה". צריך "חותם בולט", צריך רצון תקיף, כמו שאמרנו קודם שהמגיד הוא רצון. בכלל, אמרנו שאת הסיפור הזה נשים ביסוד.

הוד – פסיקה בשאלות נשים

על הוד כתוב "הודי נהפך עלי למשחית" ו"כל היום דוה", בחינת "נדת דותה", "איהי בהוד" – המלכות עולה בהוד (סוד "הוד מלכות"). לדוד המלך ולמגיד יש דבר משותף. ידוע שהבעל שם טוב הוא גלגול של דוד המלך, אבל כאן יש משהו משותף למגיד ולדוד. היחוס של המגיד הוא דרך רב האי גאון לדוד המלך. אצל המגיד היה שהוא ישב בחדר הפנימי שלו – מה שנקרא בחב"ד "גן עדן העליון" – וב"גן עדן התחתון", חדר ההמתנה מחוץ לחדר הרבי, יש בקביעות בית דין של שלשה רבנים, תלמידי המגיד, שכנראה התחלפו ביניהם, אבל כל הזמן היו שם שלשה רבנים, שאם באה שאלה בהלכה היה שם בי"ד לדון ולפסוק את ההלכה. אבל כל פעם שהיתה שאלת נשים קשה, ההוראה היתה להכניס אותה למגיד בעצמו, שהוא יפסוק. העובדה הזאת  מאד חשובה. אמרנו שכמו דוד המלך, ש"ידי מלוכלכות בדם לטהר אשה לבעלה". בשביל לפסוק על 'מראות', שלא יהיה "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה", "נדת דותה" – זה עסק תורני מיוחד של דוד המלך, וגם עסק תורני מיוחד של הרב המגיד ממעזריטש. את העובדה הזו נמקם בהוד, "איהי בהוד". כמובן שיש לכך גם נמשל – לטהר את כנסת ישראל לקב"ה. כנראה שרק מי שהוא צדיק הדור, "אני צדיק הדור", הוא זה שיכול לטהר את כללות ישראל לחתן העליון. כולל אנשי המדינה, כאשר המדינה תתפרק בשעה טובה ומוצלחת, בלי שום נזקים לאף אחד, כמו שהרבי מסאטמר איחל, שחלילה וחס לא יצא מזה שום נזק לאף יהודי. את כל יהודי הוא אוהב מאד, ואוהב את כלל ישראל מאד-מאד, בלי סוף, וכל מה שהוא עושה בחיים הוא רק לטהר אשה לבעלה.

נצח – מעלות ריב"ז, התמדה בדבקות

בנצח נשים את הווארט שאמרנו קודם לגבי רבן יוחנן בן זכאי, שאדה"ז אמר שראיתי אצל המגיד שכל מה שנאמר בריב"ז התקיים אצלו. אמרנו שהסה"כ של כל עשרת הדברים הוא שלא הפסיק לרגע מדבקותו. יכולנו לשים דבקות בכתר, כמו שאמרנו, אבל מה שכל היום לא שח שיחה בטלה וכו' – זו ההתמדה של מדת הנצח. לא להפסיק. יש עוד ענין של הפסק, שנגיע אליו בגבורה, אבל כאן קיים בעצמו "נצח ישראל לא ישקר" – אם היה מפסיק לרגע מהדבקות היה משקר בעצמו. כתוב ש"נצח ישראל" הוא ה"לא אדם", הוא תמידי. את הענין הזה נשים בנצח.

תפארת – גוף שקוף

משהו חדש, שהעידו על הרב המגיד נ"ע, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שכאשר היה שם את היד הקדושה שלו ליד נר האור היה עובר דרך היד. כלומר, היד שלו היתה שקופה. זה לא היה איזה 'קונץ' או קסם חלילה וחס, אלא מרוב זיכוך הגוף. מרוב זיכוך הגוף שלו הוא נעשה כמו זכוכית (לשון זיכוך), אספקלריא המאירה, בחינת משה רבינו. בקבלה הראשונה אספקלריא המאירה היא ספירת התפארת, כמו שנסביר – "תפארת גופא". אם הגוף הוא זך לגמרי (כמו אדם הראשון לפני החטא) – הוא נעשה שקוף. הוא נשאר גוף, אבל הוא בתכלית הזיכוך. אנחנו יודעים שיש שני כללים גדולים, בטול וזכוך – בטול של פנימיות הכלי לאור שמאיר ומתלבש בו וזכוך גם בחיצוניות הכלי, כמו ביד הגשמית ממש.

עוד ספורי זכוך הגוף – המטה עפה בחייו ולאחר הסתלקותו

בכך שהמגיד תקן את הגוף בתכלית יש עוד כמה נקודות: היום, בי"ט כסלו, בטהרה שלו הוא טבל את עצמו, כידוע. אחר כך עוד יותר, כשלקחו את המטה שלו היא עפה באויר. רק שהתלמידים מהרו לתפוס אותה ולהוריד אותה, כדי לא להוציא לעז על הראשונים. היה תלמיד של המגיד, ד"ר גורדון, שגם היה הרופא האישי שלו. בזכות שהיה רופא אישי היה לו מפתח לחדר שלו. למגיד גם היה מפתח. בדרך כלל הוא השאיר את הדלת נעולה, אבל בלי המפתח מבפנים. לכן ד"ר גורדון היה לפעמים נכנס עם המפתח שלו, לשמור עליו ולבדוק אותו, כי היה חולה מאד.  פעם אחת כאשר נכנס לבדוק אותו ומצא אותו במצב לא טוב, יצא רגע לומר לתלמידים להתפלל, וכאשר רצה לחזור מצא שהדלת נעולה עם המפתח מבפנים. הוא מאד פחד, אז הסתכל דרך חור המנעול. הסיפור היה במנחה של ערב שבת. הוא הסתכל בחור וראה את המגיד שוכב על המטה שלו וכל המטה באויר. הוא שמע שהמגיד אומר את מזמור ק"ז, ארבעה צריכים להודות, ושמע אותו אומר "כל אוכל תתעב נפשם". כששמע את הפסוק "כל אוכל תתעב נפשם" ד"ר גורדון התחיל להקיא. כל כך הקיא, עד שנעשה מסוכן – הקיא את כל הקישקעס שלו. בנשימה האחרונה הוא נמלט משם. אחר כך הוא ספר זאת למגיד, והמגיד אמר לו – היה לך מזל שלא נשארת לסוף הפסוק, "ויגיעו עד שערי מות". לא היית יוצא מזה בחיים.

בתפארת שם הוי' מאיר גם בכלי – זכוך הגוף על ידי מדת הרחמים

כל הסיפורים האלה הם סיפורים של זכוך הגוף, וזכוך הגוף הוא בספירת התפארת. מה הענין הכי פנימי בזה? שרק בספירת התפארת שם הוי' מאיר גם בחיצוניות הכלי, כידוע בקבלה שכל האורות של כל הספירות הם שמות הוי' בניקוד שונה, אבל רק בספירת התפארת יש הוי' גם בכלי שלו, בחוץ, כי ספירת התפארת היא שקופה. לכך קוראים "אספקלריא המאירה". עוד משהו, שם הוי' הוא שם הרחמים. אפשר ללמוד מכך בעבודת ה', שכדי להגיע לשקיפות ודאי שיש עבודה עם הגוף, לעבד את העור, "משכא דחויא", כמו אדה"ר לפני החטא, שהעור ב-ע יהפוך לאור ב-א ("כתנות אור" בספר תורה של רבי מאיר), אבל תלוי במדת הרחמים – שם הוי' שבתפארת – לרחם על עם ישראל. "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך", הרחמים של יעקב אבינו על רחל אמנו, כנסת ישראל.

גבורה – הפסקה מדבור כאשר אין "שכינה מדברת מתוך גרונו"

ספירת הגבורה היא דבר שספרנו קודם, שהתלמידים העידו ש"שכינה מדברת מתוך גרונו", אבל היה מפסיק פתאום באמצע אמירת תורה – אמרו שכנראה הפסיק כי באותו רגע הרגיש את עצמו מדבר. הגם שאמרנו קודם שבנצח הוא לא מפסיק מהדבקות, אבל כשעולים יותר גבוה – מהנצח לגבורה, סוד "שכל את ידיו", מה שהגבור מנצח – יש הפסקות. גבורה היא אתכפיא, וגם לצדיק הכי גדול, שעיקר הענין שלו אתהפכא – כמו הפיכת המחשבות הזרות, בתורת המגיד שלא אמרנו אלא רק רמזנו (התורה של תמר) – יש לו עבודה של אתכפיא, והאתכפיא שלו היא להפסיק. יש סיפור שמספרים על רבי אייזיק מהומיל[כז] ורבי אהרן מסטרשליא. אחרי שאדה"ז הסתלק רבי אהרן נעשה רבי, באותו זמן של אדמו"ר האמצעי. היו חסידים מאד גדולים שנסעו לרבי אהרן, ופעם אחת רבי אייזיק נסע לבחון אותו (אף שהיה קשור לאדהאמ"צ). ההבדל בין אדמו"ר האמצעי לרבי אהרן, שאדהאמ"צ היה מאופק, היה בתפלתו כמו אבן דוממת, ואילו רבי אהרן היה קצת כמו הברדיטושבר[כח] (אף על פי שהיה חב"דניק), בשיא ההתלהבות, כולל תנועות חיצוניות בהתהלבות חיצונית. כך הוא חנך את החסידים שלו. בכל אופן, רבי אייזיק בא לראותו ולבקרו, וגם היה חבר שלו בחיי אדה"ז. הוא הסתכל עליו תוך כדי שהוא עושה את הטיש שלו, אומר את התורה שלו – מרוב התלהבות רבי אהרן קופץ על השלחן ומתחיל לרקוד. הוא רוקד ורוקד במשך זמן, וכל הזמן העינים הבוחנות של רבי אייזיק עליו. ידוע שרבי אייזיק אמר גם לגבי הרביים ממש – אדה"ז, אדהאמ"צ והצ"צ – הוא אמר 'מבינות'. היתה לו עין מאד בוחנת, ואמר מבינות אפילו ש'אני לא רבי'. ברגע מסוים הוא צעק לו – אהר'לה, אתה כבר יכול לרדת מהשולחן. מה הרגע הזה? אותו רגע שההתלהבות האמתית הפסיקה והוא ממשיך אותה בצורה מלאכותית. חבל לו להפסיק. באותו רגע מבחין רבי אייזיק ואומר לו – אתה כבר יכול לרדת מהשולחן. עד עכשיו היה אמתי, אבל כעת לא. זו רק עין חב"דית. לצדיק אמת יש את רבי אייזיק בפנים, לא צריך אותו לצעוק עליו מבחוץ. לצדיק אמתי של חב"ד, וכך לגבי כל צדיק אמת, יש רבי אייזיק בתוך עצמו. באותו רגע שמספיק לשיר, מספיק לרקוד, מספיק משהו לעשות – הוא לא ממשיך סתם. אם ממשיכים סתם נקרא "סרח העודף" בלשון אדמו"ר האמצעי. כל סרח העודף הוא מסוכן ממש, כי קליפות נאחזות בו – קליפות הן גם מחלות ר"ל. לכן הוא יודע לחתוך. כשיודעים לחתוך ברגע הנכון – זו גבורה של קדושה. לכן את התכונה הזאת, שגם המגיד כאשר מדבר דברי תורה לפעמים חותך, נשים בספירת הגבורה.

חסד – זהירות מהתערבות חסידים חיצוניים

החסד הוא מה שאמרנו קודם – שבכח המגיד היה לקרב כל אחד, גם המתנגד הכי גדול, הגאון מוילנא. רק שהוא לא רצה שמזה יסתעף "ישמעאל יצא מאברהם". אמרנו שזו תכונת אברהם אבינו. הוא כמו אברהם, שיש לו כח לקרב את כולם, להאיר לכולם. אבל מה כתוב על אברהם? שיצא ממנו ישמעאל. זה בדיוק מה שהשטן איים עליו, שאם אתה תקרב את הגאון אני אעשה את כל העולם חסידים. איזה חסידים? "חסד לישמעאל", כמו שכתוב באגה"ק ב, "קטנתי" (שכתב אדמו"ר הזקן לאחר יציאתו מבית הסהר). לכן את הסיפור הזה נשים בחסד. בכל אופן, יש בכך גם למעליותא, שיש כח במגיד, ברצון שלו, בתורה שלו – יש לו תורה מאד מיוחדת – לקרב את הרחוקים ביותר, בחינת "ימינו תחבקני"[כט].

גילוי גדולתו בנגלה כדי לקרב

יש המשך לאותו סיפור שספרנו קודם, על האחים הקדושים, רבי שמעלקא ובעל ההפלאה, שאחרי שאמרו שלא היינו צריכים לנסוע אליך אלא לזחול על ארבע – היות שהיו גאוני עולם – בקשו מהמגיד שיכבד אותם בכל אופן במשהו בנגלה, איזו סוגיא. הוא נענה להם ופתח בסוגיא חמורה מאד – לא כתוב איזו סוגיא – ושאל קושיות אדירות, ואחר כך בגאונות רבה תירץ את כל הקושיות. אחרי שהוא תירץ את כל הקושיות הוא שאל עוד קושיא, שבעצם סתרה את כל מהלך התירוץ שלו, סתרה את כל הבנין שלו, ואחר כך היה צריך לבנות מחדש, עוד יותר עמוק. עוד פעם בנה בנין שלם של לומדות, ועוד פעם עשה אותו דבר – סתר את הכל. וכך תשע פעמים. הלומדות היה כל כך חריף וכל כך עמוק, שכתוב ששני הגאונים האלה מרוב העמקות היו צריכים לתפוס את הראשים שלהם בידים – זה נקרא 'להחזיק ראש'. הם היו צריכים ממש לתפוס בריכוז את הראש. אחרי שיצאו, אחרי כל הסיפור, המגיד התבטא שהם כמעט הפילו אותי. מה הכוונה? כמעט הפילו אותי ב"מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה". אבל באמת לא הפילו אותו, אלא רק כמעט – הוא היה על הסף. גם יש משהו דומה מהבעל שם טוב, שאמר שכל הזמן מרגיש את עצמו על הסף – שהוא שומע תורה לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי קוב"ה ושכינתיה, וכל הזמן נמצא בפחד שלא יפול לנוקבא דתהומא רבא אם לחצי שניה יחזיק טובה לעצמו (קשור למה שאמר רגע לפני ההסתלקות, כמו שגם מסופר על האר"י הקדוש – "אל תבואני רגל גאוה"). בשביל לומר את הלומדות הוא הכניס את עצמו למצב מסוכן, בידיעה, אך מרוב אהבת ישראל – לעשות להם טובה – הוא סכן את עצמו. כנראה שכך גם היה יכול לקרב את הגאון, על ידי תורה עמוקה עד כדי כך שהגאון היה צריך להחזיק את הראש שלו, שלא ישבר. כתוב שגם אדה"ז לא החליט סופית להשאר במעזריטש עד שלא שמע ממנו איזה פלפול בנגלה – לא בקש, אך יצא כך, שהגיעה איזו שאלה (שאלת עוף בידי אשה, לא שאלת נשים בידי הבעל).

דעת – רגישות לדבקות הבעל שם טוב

יש ווארט של הנין ונכד של המגיד הגדול, רבי ישראל מרוז'ין, דער הייליגע רוז'ינער. הוא אמר ווארט, שהזכרנו כמה פעמים בהתוועדויות כאן: הבעל שם טוב הוא לא 'כביכול' וזקני לא היה 'בעל עגלה' – הבעל שם טוב לא היה הקב"ה, הכביכול, והמגיד לא היה בעל עגלה. עד כאן הווארט שידוע יותר, אבל יש לו המשך, פחות ידוע. הוא קשר את הווארט הזה עם עוד סיפור ידוע שאמרנו קודם, שפעם אחת כשהבעל שם טוב היה בדבקות בתפלה – הרבה פעמים הבעש"ט היה הש"צ בעצמו – הבגד שלו יצא מהגארטל, והמגיד רצה להחזירו. הוא הלך ונגע בשולי הבגד והתחיל לרעוד, והיה פחד מות – כמעט יצא מדעתו, היה מסוכן. ידוע שכאשר הבעל שם טוב התפלל הרעד הפנימי שלו השפיע על כוס מים בקצה השני של החדר, שגם המים רעדו. כאשר הבעל שם טוב התפלל בשדה כל הכבשים מסביב עמדו על שתים. היו צריכים, כמו שאמרנו קודם, להעיר את הבעל שם טוב מהדבקות שלו כדי שירפא את המגיד. את הסיפור הזה מספר רבי ישראל מרוז'ין, ומתוכו אמר שהבעש"ט לא היה ה'כביכול' והמגיד לא היה 'בעל עגלה'. מה אני לומד מהסיפור הזה? שככה צריך להתייחס לכל דבר בעולם. כל דבר שאני נוגע בו הוא לבוש של הקב"ה – לא פחות מהלבוש של הבעל שם טוב, לכאורה. כך אומר הריז'ינער. גם בתניא כתוב שכל העולם כולו הוא לבוש של ה'. אז כל מה שאני נוגע בו בעולם הזה – אני נוגע בלבוש של הקב"ה. למה לא קורה לי, ב"ה, מה שקרה למגיד? או בגלל שאני כל כך גס, גראב, שאיני רגיש בכלל. כתוב שלעתיד לבוא עשרה אנשים, גוים, יחזיקו "בכנף איש יהודי". "כנף איש יהודי" בגימטריא מלכות. כל ישראל מלכים, ולכל אחד יש כנף של בגד – "כנף מין כנף" (גילוי אור אין סוף כמבואר בדא"ח) – ועשרה גוים יחזיקו בכנף הבגד של כל יהודי. הם לא יתחילו לרעוד – אפשר לומר כי הם גוים סך הכל, לא רגישים עד כדי כך. אבל  מה? אפשר לומר גם על דרך מה שאמרנו קודם – הרי הבעש"ט הוא דבקות נטו, דבקות גלויה, לא מסתיר זאת, אבל הקב"ה מסתיר ("אכן אתה אל מסתתר"), כמו שאדה"ז מסתיר. לכן באמת לא מרעיד את מי שנוגע בלבוש שלו. בכל אופן, אם מישהו אחר היה נוגע בלבוש הבעל שם טוב, יתכן בהחלט שמהיותו לא כל כך שקוף לא היה מתחיל לרעוד עד כדי סכנת נפשות. כשחשבנו על הסיפור הזה, חשבנו שהוא קשור לדעת, כי משקף את הדעת של המגיד. דעת היא רגישות. הוא כל כך רגיש לנגיעה בבגד של הבעל שם טוב. נאמר אחרת – יש דבקות ויש להדבק. שרש הדבקות בכתר, אבל "דבק טוב" הוא בדעת. מה שהוא נדבק מעבודת רבו הבעל שם טוב משקף את הדעת שלו. התפארת היא שקיפות הגוף, שהאור עובר דרך היד, אבל זה שהוא מתחיל לרעוד בדעת. מה הכוונה שהוא לא היה בעל-עגלה? בעל עגלה לא היה רועד. הוא היה בר דעת, ובעל עגלה הוא יהודי בלי הרבה דעת. כאן זו הדעת להדבק ברבו, ולא רק בפנימיות של רבו אלא גם בחיצוניות של רבו, שבאה מהמקיף העליון. לפעמים זה משהו מסוכן מאד, כמו בסיפור הזה.

בינה – תשובת הכלל במודעות טבעית

בבינה יש משהו חדש לגמרי, משהו יפהפה. בכל ספר הזהר הבינה מזוהה עם עבודת התשובה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו". יש משל של תשובה, שלא כתוב שהמגיד ספר דווקא לפני תקיעת שופר וכיוצ"ב – כתוב שמשל שהיה אומר כדי לעורר את העם בתשובה (הרי הוא היה מגיד). המשל שהמדינה (גם המדינה שלנו) חטאה למלך, מרדה במלך, אבל באיזה שלב כולם תפסו את עצמם שמרדו במלך והתעוררו לחזור בתשובה. כדי לחזור בתשובה צריכים לשלוח איזה שליח שיפייס את המלך בשם כל בני המדינה, כולם פשעו וחטאו. משל מאד יפה, שאפשר מיד לאמץ למדינה שלנו, שפתאום כולם במדינה תופסים שחטאנו למלך, אז צריך לשלוח מישהו לפייס את המלך. אומר המגיד שפנו קודם לראש הממשלה, שהוא ילך לפייס את המלך, כי הוא ראש הממשלה – ודאי יכול לייצג את כל העם. ראש הממשלה אומר שהכי פחות טוב שאני אלך, כי היות שאני הכי גדול כאן החטא שלי הרבה יותר חמור מכולם – אין לי פנים בכלל להכנס למלך. כולם חטאו, אבל אני הכי הרבה. איך אני יכול להכנס לפייס את המלך. פנו לאחד השרים בממשלה, ואמר אותו דבר – אני שר, יש לי דעת וקרבה למלך, ואני חטאתי לו יותר מכולם, איך אני יכול ללכת אליו?! הלכו מאחד לאחד לחפש שליח של כל המדינה – כולנו חוזרים בתשובה ורוצים שהמלך יסלח להם. כל החשובים, כל הנגידים, אמרו – בגלל שאני חשוב החטא שלי הרבה יותר חמור. בסוף הגיעו לאיזה קבצן, האדם הכי לא חשוב במדינה. הוא גם הלך לבחירות והשתתף, אבל הכי סתם, הכי קבצן במדינה. בקשו שאולי אתה תייצג את כולם, את כל המדינה הזו – תלך למלך לבקש סליחה. הוא אמר – בסדר גמור, אין בעיה. הוא הלך למלך, נכנס אליו, ואמר לו בשיא הפשיטות והתמימות – נתפייס. מה קרה? נעשה סולחה, אנחנו איתך ואתה אתנו, ונגמר הסיפור. שוב, כמו שאמרנו קודם, הוא ודאי סיפר יותר טוב ממני – אבל זה המשל. שבסוף אי אפשר לשלוח מישהו חשוב, כי הוא חשוב, וממילא החטא שלו  יותר חמור, יותר רציני. נאמר אחרת – מי שהכי חשוב במדינה הוא מי שלוקח את המדינה ברצינות, ואם הוא לוקח את המדינה במלוא הרצינות באמת החטא שלו רציני מאד. אבל יש קבצן אחד שהכל אצלו סתם, גארנישט, לא לוקח זאת ברצינות בכלל – אז מה קרה כאן? הולך למלך ואומר שנתפייס ונגמור את הסיפור. זה המשל. איך נקרא לכך? תשובה של מודעות טבעית מוחלטת. יש לנו ביטוי מודעות טבעית. זו תשובה של לעתיד לבוא, תשובה הכי פשוטה והכי תמימה שיכול להיות. המיוחד בסיפור הזה שאינו תשובת הפרט אלא תשובת הכלל. כנראה שתשובת הפרט היא אולי באופן שונה, אבל תשובת הכלל היא ממש "בשעתא חדא וברגעא חדא" – בא נתפייס. הקבצן נכנס ואומר, נגמור את הסיפור, וכך באמת הצבור, העם, צריך לעשות תשובה לה'. לחפש בתוך עצמנו את אותו קבצן שיכול ככה, בטבעיות הכי פשוטה ותמימה, להכנס למלך ולומר – נגמור את הסיפור הזה, משיח כבר כאן, משיח נאו. למה בינה? כי זו מודעות טבעית איך על הצבור, על המדינה החוטאת, לעשות תשובה.

חכמה – זכרון מעמד הר סיני

סיפור של המגיד עוד לפני שהגיע לבעל שם טוב, אבל יש בו צד שוה, מכנה משותף מאד חזק, עם הבעל שם טוב, עוד לפני שמגיע אליו. אחרי שהמגיד התחתן, היה אברך צעיר, הוא היה מלמד דרדקי. הבעל שם טוב היה בהעלפער, הוביל תלמידים לחדר, אבל המגיד היה מלמד פשוט. אחרי כמה שנים הוא פתח בישיבה. ברוז'ין פשיטא שהוא היה חברותא של הפני יהושע. יש מפקפקים בכך, אבל מסורת רוז'ין[ל] – לכאורה הכי מסורת של המגיד – פשוט שהוא היה חברותא שלו. הוא פתח ישיבה וכשתלמיד חדש בא להתקבל לישיבה שלו הוא התחיל לדבר איתו על מעמד הר סיני. באיזה שלב הוא שאל אותו – מה אתה זוכר ממעמד הר סיני? אם אותו בחור ספר משהו, לא משנה מה – ראיתי שם איזה עוף – פשוט נזכר משהו שראה שם, אז הוא קבל אותו לישיבה. אם הוא לא זכר בכלל, אחרי שדבר איתו על הנושא, הוא לא קבל אותו לישיבה. שיטה טובה מאד לקבלת תלמידים לישיבה.

זכרון מתן תורה וזכרון "עמק ראשית" – המגיד והבעל שם טוב

היות ש"אורייתא מחכמה נפקת" נשים את הסיפור בחכמה. אמרנו שיש קשר חשוב לבעל שם טוב, וגם שוני מסוים שמלמד על ההבדל ביניהם. על הבעש"ט כתוב – דבר שספרנו הרבה פעמים – שלכל אחד חדש שהגיע אליו הוא פנה ושאל "מה אתה זוכר". זו היתה השאלה שלו לכל מתקרב חדש, ובשאלה זו הוא עורר את הזכרון הכי קדום אצלו. אצלנו פשיטא שמתוך מסורת זו, שישנה דווקא בחב"ד, לקח רבי נחמן – נינו של הבעש"ט – את הבעטלר הראשון ב-ז' בעטלרס, העוור, שכל אחד אומר מה הוא זוכר. בשאלת הבעל שם טוב "מה אתה זוכר?" היה מעורר אצל אנשים את הסיפורים משנים קדמוניות. הבעל שם טוב שאל מה אתה זוכר, בלי לקשר למעמד הר סיני. המגיד התחיל לדבר על הנושא, לעורר אותו, ואז שאל – אתה זוכר משהו ממעמד הר סיני? היית שם. מצד אחד, מאד דומה, שכל אחד רוצה שמישהו יזכר במשהו קדום, אבל גם אחרת. אצל הבעל שם טוב שואל מה אתה זוכר, לא קשור למשהו. אצל רבי נחמן כל הזכרונות קשורים לשרש הנשמות. כמו השאלה מה קודם – הנשמות או התורה. החסידות פוסקת כמו בתנא דבי אליהו, שישראל קודמים  לתורה. המגיד רוצה שלפני הלימוד כל אחד יזכר בזיקה שלו למעמד הר סיני. מענין שיתכן שזוכר עוף פורח, אבל הזכרון הזה מקשר אותו לתורה. הבעל שם טוב רצה בזכרון שלו לעורר את שרש נשמתו, ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". חוץ מהקישור לתורה – "אורייתא מחכמה נפקת" – הזכרון בכלל וזכרון קדום של עומק וראשית בפרט שייך לחכמה. לפעמים אומרים שזכרון שייך לדעת, אבל זכרון קדום – לעורר מתוך המעמקים של הלא-מודע – היינו פנימיות אבא, פנימיות מח החכמה. שניהם מכנה משותף בין הבעש"ט והמגיד, בין השמים והרקיע.

כתר – מעלת השינה של המגיד

אחרון חביב. אמרנו שבכללות הכתר הוא ענין של דבקות, אבל כאן נשים בכתר סיפור חב"די ידוע, שכאשר רבי הלל היה מספר אותו הוא היה בוכה – מעלת השינה של הרב המגיד. פעם אחת בליל שבת רבי אהרן הגדול מקרלין שכב על הספסל בבית המדרש ובחשאי לגמרי, כדי שאף אחד לא ירגיש בו כאשר נראה כישן על הספסל, הוא אמר שיר השירים בשקט. שיר השירים שלו בקע את כל הרקיעים והרעיש את כל העולמות, והמגיד שלח את המשמש שלו לומר מהר-מהר לרבי אהרן הגדול שיפסיק לומר שיר השירים כי מפריע לו לישון. כשרבי הלל ספר זאת היה בוכה, בבחינת "לית כל מוחא סביל דא", שמכאן אתה לומד שהשינה של המגיד יותר יקרה משיר השירים של רבי אהרן הגדול מקרלין. השינה של המגיד דומה לשינה של האריז"ל. כאן היה סיפור של ליל שבת, אבל על האריז"ל מסופר שישן בשבת בצהריים ובשעת השינה למד תורה בשמים שלומר אותה היה לוקח שמונים שנה. גם המגיד, אם השינה שלו יותר יקרה משיר השירים של רבי אהרן הגדול מקרלין, סימן שקודם כל הוא בדבקות – והדבקות ודאי באה לידי בטוי בתורה שהוא שומע, שמלמדים אותו. כמו שאמרנו קודם, "המהלך בדרך ושונה", הוא בדבקות. כלומר, הווארט הזה הוא שהמגיד בבחינת "אני ישנה ולבי ער" – הוא ער בשינה. בכל צדיק, יש ווארט מהמגיד שאומר בפירוש שצדיק אמתי לומד ועובד את ה' גם כאשר הוא ישן. זה שאדם עובד את ה' ממש. אצל חסידים מובא ב"היום יום" שאצל חיל אפשר להרגיש את מסירות הנפש גם בשעת השינה. ישן עם הנעלים, גם אז מוכן ומזומן לקפוץ למבצע. גם כתוב ב"היום יום" שיש אנשים, לאו דווקא צדיקים גדולים, שזוכים לתורה בשינה. אבל שהשינה היא עבודת ה' ודבקות ה' ברזין דרזין דאורייתא – משהו מיוחד של המגיד, כנראה. שייך לכתר, כי שינה היא למעלה מטעם ודעת, כמו הכרוזים שאדם שומע בשרש הנשמה שלו – לימוד בשרש הנשמה. אם שיר השירים מפריע לו, סימן שהוא שם.

מעלת השינה – חדש כסלו

באותו סיפור שספרנו קודם על האחים הקדושים, שאמר להם שאתם קמים חצות וכו', מכוונים את כל עלית העולמות בתפלה שלכם, יש תוספות ווארט שלא אמרנו. אמר שלא הכוונה שאתם חושבים את הכוונות, אלא שכאשר אתם מכוונים עשיה אתם בעשיה, כאשר אתם מכוונים יצירה אתם ביצירה. אתם במדרגה כזו שאיפה שאתם מכוונים אתם שם, ואחר כך – אם נדמה לך לשניה שעשית נחת לה' הוא עושה מכך עיגול וזורק לנוקבא דתהומא רבא. יש עוד סיפור שכל קבלת המגיד היא להיות שם. כאן הוא בעצמו בשינה שלו, מודע ללא-מודע שלו, נמצא בכתר. זה באופן מיוחד רמז נפלא, שכאן המדרגה הכי גבוהה – הסיפור של מעלת השינה של המגיד – קשור ליארצייט שלו. אנחנו בחדש כסלו, ולכל חדש יש חוש בספר יצירה, כמו שמלמדים את הילדים בחדר, והחוש של חדש זה הוא חוש השינה. מי שהמזל שלו כסלו – ודאי קשור לחוש השינה. שייך לסיפור האחרון שאנחנו מספרים על מעלת השינה של המגיד, בכתר עליון. אז כעת אפשר מיד לקפוץ למטה, ושהמטה תעופף באויר.

היות שנטלנו ידים נברך ברכת המזון והריקודים יהיו אחריה.



[א] הלולא = עב (שם עב: יוד הי ויו הי, גילוי האיתן שבנשמה, שלמעלה משבירה ותיקון, איתן אותיות תניא), גאולה = מה (שם מה: יוד הא ואו הא, "ונחנו מה") – סוד "מה שמו מה שם בנו כי תדע". ביחד, הלולא גאולה = 117 = 9 פעמים 13, מספר הפסוקים בשיר השירים. בהכאה פרטית, הלולא גאולה (ה פעמים ג, ל פעמים א, ו פעמים ו, ל פעמים ל, א פעמים ה) = 986 = חן (חתונה) פעמים טוב ("ותרא אתו כי טוב הוא" בלידת הגואל). בהכאת אותיות, הלולא = ל בחזקת ג = 27000, ואילו גאולה = ג פעמים ל ברבוע = 2700, עשירית הלולא, ודוק. יחד הם עולים 29700 = 100 פעמים אוצר, מאה אוצרות (של יראת שמים), ראה לקמן.

[ב] "זה יעצר בעמי" = 504 (המספר הראשון שמתחלק גם ב-עב וגם ב-סג) = 42 (שם מב) פעמים זה (שם יב) – במלך מאירה הארה מנבואת משה רבינו ע"ה באספקלריא המאירה – "זה [הדבר אשר צוה הוי']".

[ג] "יורש עצר" = 876 = זה פעמים חכמה = שרה במילוי: שין ריש הא (שרה היא השרש של תיקון השרש עצר, כדלקמן). ביחד עם "זה יעצר בעמי" = 1380 = זה פעמים חזק וכו' = משה ("ויהי בישרון מלך") פנים ואחור.

[ד] ראה להלן אודות רבי עקיבא שמכונה בחז"ל "אוצר בלום". "רבי עקיבא אוצר בלום" = 770 (בית משיח וכו') = שמים רקיע ("השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע", ראה לקמן) = "שמעו כי נגידים אדבר" (ראה לקמן).

[ה] "אין להוי' מעצור להושיע ברב או במעט" = 1276 = 22 (חן במספר סדורי) פעמים חן. "מעצור" = 406 (28 במשולש) = 7 פעמים חן (נמצא שהשאר = 15, יה, פעמים חן). דילוג תבות: 792, 484 – 36 פעמים 22 ו-22 ברבוע (חן מתחלק ל"לבד בך נזכיר שמך").

[ו] "ראשיתך מצער" = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי. "ישגה מאד" = 3 פעמים 11 ברבוע.

[ז] אהוי = כב, ללמד ש-ד אותיות אלו כוללות את כל כב האותיות, והן בבחינת "חן" מ-א ל-י, דרך ה ו-ו באמצע, סוד "העשירי יהיה קדש להוי'", "עשר ספירות בלימה" הכוללות "עשרים ושתים אותיות יסוד" (במספר קדמי, שכן הוא גם המשולש, אהוי = 92, סוד 92 יסודות הטבע, כמבואר במ"א; בהכאה, אהוי = ש – אות ה-אהיה בא"ב, יסוד האש, מקור כל תנועה – סוד "רוח אלהים" המרחפת על פני המים, וד"ל).

[ח] עצרת = 760 = כתר חכמה בינה (ג"ר). יש לומר ששביעי של פסח כנגד כתר, "ראתה שפחה על הים וכו'" לאחר הגילוי של יום ראשון של פסח – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" – גילוי אורו של משיח, אור הכתר; חג שבועות כנגד חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"; שמיני עצרת כנגד בינה, "אם הבנים שמחה", עיקר גילוי השמחה בחיצוניות, סוד הרקיע השמיני המתגלה בשמיני עצרת, כמבואר בדא"ח.

[ט] השרש עצר = ג פעמים חזקה, הערך הממוצע של כל אות.

[י] והרמז: "[ו]מעשה ידיו מגיד הרקיע" ע"ה = "השמים מספרים כבוד אל".

[יא] רמז מופלא שכל הרביים כלולים בכתר – הבעש"ט והמגיד (כנגד פנימיות הכתר, תענוג, וחיצוניות הכתר, רצון, כמו שיתבאר): הפסוק הראשון, "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (כנגד הבעש"ט והמגיד) = 1781 = 13 פעמים 137 (כמבואר בשיעור הקודם). והנה, "השמים... הרקיע... יום ליום... ולילה ללילה... אמר... דברים... קולם" (כנגד כל ט הרביים מהבעש"ט ועד הרבי) = 1781!

[יב] לפני "[בכל הארץ יצא] קום" (הדור שלנו, המשך פעולת הרבי עד לביאת גואל צדק בפועל ממש) היה "[בלי נשמע] קולם" (הדור של הרבי לפני ג תמוז, שצעקו "עד מתי?!" רק מפני הציווי, לא באמת, היינו "בלי נשמע קולם", הקול של הרבי בלי נשמע באזנינו וממילא הקול שלנו בלי נשמע בשמים). נמצא שסוד ההסתלקות הוא הסתלקות ה-ל מ"קולם" ונשאר "קום", וכידוע שסוד קול הוא קו-ל, קו הנמשך לקראת יעד מסוים. אך "בכל הארץ יצא קום" היינו כאשר הקו כבר הגיע ליעד (היעד – קו-ל-ם – היינו סוד ה-ם סתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" של מלך המשיח), וד"ל. הערך הממוצע של "קולם" "קום" הוא 161, 7 פעמים 23, שם קסא, סוד "איני יודע" (שלומדים ממשה גואל ישראל – "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", בין הדור התשיעי לדור העשירי בפרט; משה = קסא קפד, כידוע בכתבי האריז"ל) וכו', כמבואר במ"א.

[יג] תבת "קום" נעוצה בתבת "השמים" = ישראלישראל בעל שם טוב.

[יד] להעיר שהאדם ניכר בכוסו ובכעסו כו'.

[טו] לפי פירוש רש"י על התורה, פשוטו של מקרא, יוצא שכל התורה כולה מתחילה מהגדה (י"ל בסוד "בראשית נמי מאמר הוא") – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", ודוק. הגיד = 22, סוד כב אתוון דאורייתא. במספר קדמי (משולש), הגיד = אלהים (של מעשה בראשית). ועוד, בא מיכה והעמידן על שלש (בראשית = שלשה דברים יחד, כללות כל התורה כולה): "הגיד לך אדם מה טוב ומה הוי' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך".

הפסוק שבו מופיע "הגיד" (שרש נגד במובן של הגדה) לראשונה בתורה: "ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" = הגיד (כב) פעמים קסא (ז פעמים כג [יש בתנ"ך כג "הגיד"]) = "איני יודע" וכו', וד"ל.

[טז] שני השרשים, עצר נגד = אדם דוד משיח (ר"ת אדם כנודע מהאר"י). הערך הממוצע של שני השרשים במספר קדמי = בראשית, לשון מלכות כנודע.

[יז] הר"ת של שאר כסות עונה = 390 = יה פעמים הוי', ואילו שאר האותיות = 728 = כח פעמים הוי' (ד פעמים יעקב). והנה, במספר סדורי, שאר כסות עונה = 137 = קבלה ("כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה"), עצם בחינת האשה, וד"ל.

[יח] "לשכב אצלה להיות עמה" = 1044 = "רבו וברכאן וסייעתא" (לשון הזהר הקדוש)! ובא ללמד שה"לשכב אצלה" (שאין מחלוקת לגבי פירושו) נכלל בתוך ה"להיות עמה" (הביטוי עליו מפרש הזהר שלא נתן לה "רבו וברכאן וסייעתא"), וד"ל. 1044 = חי פעמים חן = מחלה נעה חגלה מלכה תרצה, ה בנות צלפחד, מבנות יוסף, שחיבבו את הארץ ביותר, לרמוז שיוסף זכה לבנות אלו בזכות עמידתו בנסיון "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה".

[יט] ומזה שאני עוזר לה, בסוף, אם אני מביע התנגדות להתנהגותה, עוצרים אותי (עזר-עצר כנ"ל; וכפי שרואים היום שעיקר המעצרים הם כנגד אלו שקודם האמינו – או הם או אבותיהם או רבניהם – במדינה ותמכו בה), והוא ענין "אף עשיתיו" כדלקמן.

[כ] הפסוק הנ"ל "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" = ז פעמים "מגורי" (קשר מובהק בין שני הפסוקים, שני המשחקים שלנו הערב). יחד עולים 3367 = 7 פעמים 13 פעמים 37 (37 היינו המספר הראשוני ה-13 ו-13 המספר הראשוני ה-7, ודוק).

[כא] חוץ מציון בגימטריא יוסף יש עוד רמז ליוסף בפסוק הראשון: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – הערך הממוצע של ג התבות המתארות את שתי הארצות שבפסוק זה = יוסף (ציון)! והנה, שאר התבות, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" = אשת פוטיפר (שעולה שרה רבקה רחל לאה כדלקמן)!

[כב] ברצון וציון יש ג אותיות – צון – משותפות, וכל ההבדל הוא בין האותיות ר-י (ההפרש ביניהם = כנען, 190, חוה, 19, במשולש. נמצא שרצון = ציון ועוד כנען, ציון כנגד "ארץ מגורי אביו" בפרט וכנען כנגד "ארץ כנען", עבודת המסחר בעולם הזה התחתון).

[כג] תמר יושבת "בפתח עינים" = יהודה תמר (= יחוד ברכה קדושה), בחינת חכמה, כנגד ה-י שבשם. היא זוכה לראות את הנולד, ומכח הקביעה הרצונית שלה (במסירות נפש בפועל) להגשים את ראיתה. אשת פוטיפר "נסמכה" לתמר, סוד סמיכות ה-ה עילאה של שם הוי' ל-י, סוד "תרין ריעין כו'", אך אין ראיתה בהירה כזו של תמר (ומה עוד שהיא רואה בכוכבים וכל הרואה בכוכבים רואה ואינו יודע מה רואה, משא"כ תמר רואה בעין השכל שבפנימיות לבה הטהור), ועל כן לא התגשמה ראיתה אצלה אלא אצל בתה (כפירוש רש"י). היינו סוד "במחשכים הושיבני" של מוחין דאמא. פנינה הכעיסה את חנה צרתה, כדי לעורר אצלה התעוררות הלב, פנימיות ה-ו של שם הוי'. השטן קטרג על איוב בבית דין של מעלה, בחינת "דינא דמלכותא", כנגד ה-ה תתאה של שם הוי'. ולסיכום:

י תמר

ה אשת פוטיפר

ו פנינה

ה שטן

[כד] שלש הנשים, תמר אשת פוטיפר פננה (כך הכתיב של שמה במקרא, חסר י) = 1911 = 3 פעמים 637 (7 ברבוע פעמים 13), הערך הממוצע של שלשתן שעולה "יראת הוי'", סוד "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' הי תתהלל", וד"ל.

[כה] ראה בצעטיל קטן לגבי ההתגברות על מדת הבושה הרעה בנפש.

[כו] יש מחשבה זרה, לשון יחיד, ומחשבות זרות, לשון רבים. מחשבה זרה = 567 = 7 פעמים 81, 9 ברבוע = שניאור (שע"ה = בעל התניא, ודוק), שמו של בעל הגאולה של יט כסלו. והוא ע"ד משיח = נחש – "את זה לעומת זה עשה האלהים" – ועל הטוב לנצח את הרע (ואף להפוך אותו לטוב – טוב מאד). בשביל לנצח את המחשבה זרה צריך שני אור – אור הנגלה ואור הנסתר, בסוד שני יצר טוב נגד יצר הרע אחד. והעיקר שהראש תמיד יהיה מלא מדא"ח (תורת החסידות, כפי שנתגלה בהרחבה ובטוב טעם ודעת ע"י רבינו שניאור בעל התניא), שלא יהיה הראש בבחינת "והבור ריק אין בו מים" – "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו" (מפרשתנו). מחשבות זרות = 1369 = 37 ברבוע (37 = הבל, המחשבות זרות הנן דברי "הבל וריק" והן סבה לזרע לבטלה, כאשר התיקון הוא על ידי שמחה של מצוה, "סוד הוי' ליראיו", וד"ל), הלעומת זה של "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח". והנה, מחשבה זרה (לשון יחיד, י"ל דקאי בפרט על מחשבת ע"ז ר"ל) ועוד מחשבות זרות (לשון רבים, י"ל דקאי בפרט על מחשבות זנות ה"י – סוד "ולא תתורו אחרי לבבכם [ע"ז] ואחרי עיניכם [זנות] וגו'") = 1936 = 44 ברבוע (כלומר שמחשבה זרה אחת מעלה מחשבות זרות הרבה מ-37 ברבוע ל-44 ברבוע, ודוק) כאשר ממוצע כל תבה = 484 = 22 ברבוע, כנגד 22 אותיות המחשבה, וד"ל.

[כז] יש מספרים סיפור זה על ר' משה וילנקר.

[כח] והסימן – שניהם הסתלקו באותו יום – כה תשרי.

[כט] המגיד אמר על תלמידו רבי אהרן הגדול מקרלין (עוד נספר עליו בספירת הכתר, בו נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקר כולא ימינא"), שיותר מכל התלמידים עסק בקירוב בעלי תשובה (בחייו הקצרים הוא עשה שמונים אלף בעלי תשובה!) שהוא יד ימינו.

[ל] כך מובא גם ב"אהלי יעקב" לרבי מהוסיאטין על י"ט כסלו (וכן ביחס לנקודות רבות מההתוועדות זו יש מ"מ שם).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com