חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר כד) - טז כסלו תשע"ב הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

שיעור שבועי

(בשעה שהקדימו תער"ב - מאמר כד)

טז כסלו תשע"ב

ניגנו "שאמיל".

א. "השמים מספרים כבוד אל" – ביאור הפסוק והפרק

ערב טוב. היות שביום חמישי יש לנו את ההתוועדות של י"ט כסלו ביצהר – כולם מוזמנים – נשאיר את הדברים הראשונים שאנחנו נוהגים ללמוד בשיעור ליצהר, וננסה הערב לקצר וללמוד את המאמר של ע"ב, שהוא עיקר הקביעות שלנו כאן.

פירושי ספירה – מספר, ספור, ספיר

הנושא של הרבי הרש"ב לאורך כמה וכמה מאמרים כאן הוא להסביר את המלה ספירה – עשר ספירות, המונח היסודי ביותר בקבלה. כמו שנראה בהמשך, יש שלשה פירושים של ספירה: הראשון, לשון  מספר, כמו בספר יצירה – "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", על דרך ספירת מספרים עד עשר, עד "העשירי יהיה קדש להוי'", עשר, לא פחות ולא יותר (היינו פירוש המלה "[עשר ספירות] בלימה" – עד כאן ותו לא). זה הפירוש הבסיסי בספר יצירה, כפי שמפרשים הרס"ג ועוד מפרשים – עשר ספירות כעשרה מספרים. מצד שני, כתוב במשנה הראשונה של ספר יצירה שה' ברא את העולם בשלשה ספרים – בסופר וספר וספור (ויש כמה גירסאות לכך, חלקן גורסות סְפר, לשון מספר) – שלשה גוונים של ספירה. בספרי המקובלים הראשונים והאחרונים מובא שספירה היא או מלשון מספר, או מלשון ספור (אחד משלשת הספרים), או מלשון ספיר ("ספיר גזרתם"), אור פשוט. בין אבני החשן הספיר הוא האבן החמישית. לפי ההקבלה המקובלת בין האבנים לשבטים, שש האבנים הראשונות הן כנגד ששת בני לאה לפי סדר תולדותם, וממילא הספיר הוא כנגד יששכר, הת"ח, איש הספר. אנחנו "עם הספר" ועיקר השבט שהוא 'בחור ישיבה' הוא יששכר – מתאים לו שהאבן שלו תהיה ספיר. כתוב "אבן ספיר דמות כסא" – יחזקאל רואה את כסא הכבוד כאבן ספיר. זה הפירוש השלישי של ספירה, לשון אור, שטרם הגענו אליו. למדנו עד כה שני מאמרים שלספירה מלשון מספר, וכעת לומדים את המאמר השלישי, שמתחיל להסביר ספירה מלשון ספור – זה הנושא הלילה, ספור דברים.

ספור – גילוי המחשבה

הרבי הרש"ב מתחיל בציטוט מהרמ"ק, בשם ראשונים, שספור דברים היינו גילוי המחשבות הנעלמות. יש לאדם מחשבות שהוא חושב, הן נעלמות – אתה לא מודע למה שאני חושב – ועל ידי הספור-הדבור האדם מגלה את המחשבות הנעלמות שלו. כך הספירות נועדו לגלות את המחשבות הנעלמות של הקב"ה. לכן, הדבר הראשון כאשר ה' רוצה לברוא את העולם, הוא מאציל עשר ספירות. הכל כדי לגלות, כביכול, את המחשבות הנעלמות של הקב"ה, ובעשר הספירות הללו הוא בורא את העולם. זה הפשט של ספירה לשון סיפור. בכך גופא, כדי להבין מה הן המחשבות הנעלמות, יש כמה מאמרים. המאמר שלומדים הערב הוא הכי פשוט, שבלי להתעמק במחשבות נעלמות – שאולי הן מחשבות של הלא-מודע – המחשבות הן מודעות לחושב, "אור המאיר לעצמו", ועל ידי הדבור אני מגלה לזולת מה אני חושב. אחר כך יסביר שיש עומק נוסף של ספור, שהוא לא מגלה רק את המודע אלא גם את הלא-מודע – כך יסביר במאמר הבא, אבל במאמר שלנו הספור מגלה את המחשבה המודעת.

"השמים מספרים כבוד אל" – פסוק יסוד בזהר וביאורו העיקרי בפירוש המילות לאדהאמ"צ

הוא מביא פסוק מאד חשוב שמתפרש בספר הזהר, אותו כולם מביאים לגבי הפשט של ספירה לשון ספור – "השמים  מספרים כבוד אל ומעשה ידיו הרקיע". הנושא הפרטי הראשון הערב יהיה פסוק זה, של ספירה לשון ספור. המקובלים מפרשים "השמים  מספרים כבוד אל" גם מלשון אור – "מספרים" היינו "נהרין ונצצין". הגם שלא נקדיש הערב חלק מיוחד ללימוד הזהר, יצא לנו הרבה לימוד זהר. על הפסוק "השמים  מספרים כבוד אל" יש מאמרים הכי חשובים בזהר וגם הכי מבוארים בדא"ח, בחסידות חב"ד. הקטע הכי חשוב בזהר על הפסוק "השמים מספרים כבוד אל" הוא בפרשת תרומה. הפסוק הזה מתחיל את פרק י"ט בתהלים (לאחר פסוק הכותרת "למנצח מזמור לדוד" כמבואר לקמן). אם שואלים מה הספר הכי עמוק בחסידות חב"ד, אפשר אולי לחשוב שזה המשך תרע"ב – מה שאנו שלומדים כאן – אבל מדורי דורות מקובל שהכי עמוקים הם "אמרי בינה" ו"פירוש המילות" של אדמו"ר האמצעי. והנה, חצי מ"פירוש המילות" – מאות עמודים – בא רק להסביר את הקטע של הזהר המפרש את "השמים מספרים כבוד אל". מי שמכיר, כאשר רוצים ללמוד זהר בהתחלה, היום יש את הפירוש הטוב שנקרא "מתוק מדבש". לא שהוא ממצה את כל העומק של הזהר, ואפילו היום נראה שהוא לא מתייחס למה שכתוב בחסידות (לא רוצה לומר בכלל, אבל הוא לא יותר מדי מתייחס – כמו שכאן, אין לו התייחסות כלל וכלל לספר הכי רציני שיש בחסידות, שבא רק להסביר את הזהר על "השמים מספרים כבוד אל"). אבל יש מאה שנים לפניו, הספר היחיד שזכה לקבל הסכמה מהרבי הרש"ב – הזהר מתורגם ללשה"ק (מרבי פולני שהגיע לחצי כדור הארץ התחתון, רבי יודל רוזענבערג ז"ל), שתרגם את הזהר וכתב עליו פירוש קצר, "זיו הזהר". תמיד, עוד לפני שהיה מתוק בדבש, המלצנו שמי שרוצה להתחיל ללמוד את הזהר יתחיל מהזהר המתורגם ללשון הקדש עם פירוש זה. שוב, יש שם ברכה והסכמה של הרבי הרש"ב – משהו  יוצא מהכלל לחלוטין. יש לו פירוש על רוב חלקי הזהר, קצר ולענין, פשט – מאד טוב ללמוד, "זיו הזהר". כשמגיע לקטע הזה, אף שאינו החלק הכי עמוק – לא האדרות, לא ספרא דצניעותא – כותב שכאן אני מושך את ידי מלפרש, היות שיש על הקטע הזה ספר שלם בחב"ד הנקרא פירוש המלות, ומי שמענין אותו יסתכל שם. משהו מענין ויפהפה לקרוא את המלים שלו שם – כל מי שיש לו, שיסתכל. כל זה רק להדגיש שהפסוק שהרבי הרש"ב מביא בתחלת המאמר, "השמים מספרים כבוד אל", ספירה לשון סיפור, הוא נושא רחב ועצום בחסידות חב"ד, לפרש אותו לפי הזהר. מי שמתבונן רואה שהרבי הרש"ב לא צמוד כאן לכך. הוא לא בא כאן לפרש את הזהר, הפשט של הפסוק כמו שמביא במאמר לא צמוד לזהר, והוא אפילו לא מזכיר את הזהר. רק אנחנו אמרנו שיש על הפסוק זהר ועל הזהר ים של חסידות.

ביאור הרבי הרש"ב במאמר זה ל"השמים מספרים כבוד אל"

כל מה שהרבי הרש"ב רוצה לומר כאן, על "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע", ש"השמים" כאן היינו כל מערכת הספירות. הוא לא משתמש בלשון הקבלה, אבל רוב המפרשים מסבירים ש"השמים" היינו ז"א – כל הספירות של ז"א. "השמים מספרים", מגלים את ההעלם, מגלים אור. הספירות הן כח שבו ה' מספר לנו מה שהוא חושב. "השמים מספרים כבוד אל" – לשון גילוי אור. הוא לא אומר כאן יותר מכך. הוא כן מביא פסוק, "אל הוי' ויאר לנו". כלומר, ששם א-ל, שבדרך כלל מזוהה עם ספירת החסד – "חסד אל כל היום" – הוא ענין של גילוי אור (שאכן הוא ענין של חסד), ולכן "כבוד אל" היינו גילוי אלקות, גילוי אור אלקי. גם המלה "כבוד" היא לשון גילוי אור, כמו שכתוב "והארץ האירה מכבודו" – הוא לא מביא זאת. אם כן, גם "כבוד" מורה על גילוי אור וגם "אל" הוא שם קדוש המורה על גילוי אור, "אל הוי' ויאר לנו"[א]. מי מגלה את האור? הספירות, השמים, "השמים מספרים כבוד אל". זה כל מה שהרבי הרש"ב רוצה לומר בפסוק. הרבי הרש"ב פותח את המאמר וגם חותם אותו בפסוק "השמים מספרים כבוד אל".

הזהר מפרש "השמים מספרים" גם מלשון ספיר

היינו באמצע לומר שלפי הזהר, "נהרין ונצצין", גם ב"השמים מספרים" יש משמעות של ספיר ולא רק של ספור. בהמשך למאמרים המבארים ספירה לשון ספור נגיע לפירוש הכי גבוה, ספירה לשון ספיר, אך בזהר גם הפסוק "השמים מספרים" שייך לכך. מתאים לפשט – השמים מאירים, לא שומעים אותם, כמו שהפסוק עצמו מעיד "אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם", אבל רואים אור, השמים מבהיקים אור.

"השמים מספרים כבוד אל" – פתיחת הפרק העיקרי בפסוד"ז של שבת בבקר

הנושא הראשון שרוצים הערב הוא להתעמק בפסוק מעבר למה שכתוב במאמר (שכבר אמרנו כעת). כמו בכמה שיעורים קודמים, אמרנו שכל פעם שמגיעים בהמשך לפסוק שקבוע בסדר התפלה כדאי במיוחד להתעמק, כי יש בכך חומר לכוון בתפלה. זו תכלית החסידות, שיהיה משהו בראש לכוון כשאני מתפלל לה' (וכלשון הידוע, לעשות מתורה – תורת החסידות – תפלה). הפסוק הזה, וכל הפרק, חוץ מההופעה בתהלים הוא פרק חשוב בתפלה – הוא פותח את תפלת שבת בבקר. הזהר הוא המקור לכך שמתחילים את פסוד"ז בשבת ויום טוב בפרק י"ט, שאומר שהפסוק "השמים מספרים כבוד אל" – וממילא כל הפרק שאחריו – הוא הגילוי של יום השבת בבקר (יומא דשבתא). יש עוד כמה פרקי תהלים שקשורים לשבת, והחשוב ביניהם הוא "מזמור שיר ליום השבת" – שאומרים כבר בתפלת ערבית – אך פרק י"ט הוא פרק מיוחד לשבת בבקר.

ממספר לספור – ממוחין דחול למוחין דשבת (נשיאת ראש)

מה, אם כן, הווארט הראשון שלומדים? הוא הסביר, כל מה שלמדנו, שספירה לשון מספר היא במלכות. מעל המלכות כתוב "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר". מעל המלכות המספר הוא "אשר לא יספר", אך מספר ממשי הוא בעיקר בספירת המלכות, היורדת בימות החול להשפיע ולהזין את העולמות התחתונים. לכן אפשר ללמוד – דבר שהוא לא כותב – שהמאמר שלנו, המעבר מספירה לשון מספר לספירה לשון ספור, הוא בעצם מעבר מימות החול לשבת. אותו ראש שמתבונן וחושב על ספירות – אותן ה' מאציל ועל ידן בורא את העולם – בימי החול מבין אותן כמו רס"ג, ספירה לשון מספר, אבל בשבת מקבלים ראש חדש. ידוע הרמז המפורסם שבשבת כל אחד מקבל ראש, קומה אחת יותר גבוהה, בסוד "נשא את ראש"[ב] – שכאשר מעלים את ראש, למעלה מ-ר יש ש, למעלה מ-א יש ב ולמעלה מ-ש יש ת, מקבלים שבת. בשבת הראש עולה, הראש גדל בקומה (ראש) אחת, רמז למוחין דגדלות דשבת כמו שיתבאר. מספרים על בעל "סדורו של שבת" – "באר מים חיים" – שבגשמיות היה גבוה בראש כאשר יצא מהמקוה בערב שבת. דרך אגב, בקטע הזהר בפרשת תרומה סמוך לביאור הפסוק "השמים מספרים וגו'" מסופר איך רב המנונא סבא יצא מהמקוה בערב שבת ואז האירו לו המוחין דגדלות דשבת – מקבל את השבת. ממש מתואר שהדבר קורה כאשר הוא יוצא מהטבילה בנהר שהיה טובל בכל ערב שבת. שוב, על הבאר מים חיים מספרים שכל פעם שיצא מהמקוה ראו עליו בגשמיות שהוא ראש אחד יותר גבוה, וכאשר סיים הבדלה במוצאי שבת ראו איך שהוא יורד בראש אחד. כתב גם את סדורו של שבת – היה מאד קשור ליום השבת.

קיצור הביאור בדא"ח: יום השבת – המשכת מוחין דגדלות (מוחין בעצם)

הסוד של יום השבת ביום הוא "השמים מספרים כבוד אל" – לא בלילה. הקיצור של כל הספר הארוך, פירוש המילות, נמצא בסידור עם דא"ח. ללמוד את פירוש המילות זה פרוייקט כמו ע"ב – אפשר לחשוב מה נעשה אחרי ע"ב... – אם לא יותר, אבל הקיצור שלו הוא בסידור עם דא"ח (גם הרבה עמודים על הפסוקים שמוסיפים לפסוד"ז בשבת בבקר). שם מוסבר שבליל שבת עיקר הכוונה היא העלאת המלכות. התוכן של הפרק "מזמור שיר ליום השבת" שאומרים כבר בליל שבת קשור לפי זה גם לענין העלאת המלכות, ולא בעיקר לענין המשכת המוחין דגדלות מלמעלה למטה, שהיא עיקר הגילוי של יום השבת קדש. עיקר הנושא שמוסבר בחסידות הוא שבשבת האדם מקבל מוחין חדשים לגמרי, מוחין דגדלות. כל השבוע, יחסית, הוא היה במוחין דיניקה – מוחין ששייכים למדות (נושא ידוע בחסידות), מוחין של מדות, של רגש, של אהבה ויראה, ולא מוחין בעצם. בשבת, לעומת זאת, האדם מקבל מוחין בעצם. בסידור לא כתוב, אבל בפירוש המילות כתוב באריכות, שעל כך חז"ל דרשו "'ממצוא חפצך ודבר דבר' – בקושי התירו לדבר אפילו דברי תורה בשבת". כך כתוב בירושלמי, שבקושי התירו לומר דברי תורה בשבת – ענינה של שבת הוא מחשבה פנימית, מוחין דגדלות. אם בקושי התירו לדבר, עיקר השבת היא ספירה לשון ספיר – מחשבה בהירה[ג]. אבל כאן התירו, בקושי, לדבר (ודווקא דברי תורה – "תורה אור") – יש גם ספור. כנראה שספורי צדיקים טובים לא רק במוצאי שבת, אלא גם בשבת. בכל אופן, בליל שבת מתחוללת בעיקר העלאת המלכות, וביום השבת מתגלים המוחין דגדלות של שבת, מוחין בעצם. לא מוחין של מדות ובוודאי לא מוחין של מעשה, שהרי מלאכה אסורה בשבת בהחלט ("ממצוא חפצך", לגבי הדבור, "ודבר דבר" יש רק הוה אמינא שיהיה אסור). אם כן, הדבר הראשון שיוצא כאן הוא שכל הראש משתנה מיום חול לשבת דווקא בנושא שלנו – מה היא ספירה? ספירה מלשון מספר או ספירה מלשון ספור, ועוד יותר גבוה ספירה מלשון ספיר? לכן, אומר הזהר, רק בתפלת שבת ויו"ט אומרים את מזמור י"ט. לגבי הו"ר יש חילוקי מנהגים, שבקהלות קדש בפולין אומרים בהו"ר את כל פרקי שבת, ולפי מנהגים אחרים, כולל חב"ד, לא אומרים את הפרקים הנוספים בהו"ר. רואים כמה הענין הזה יסודי, מתי בדיוק צריכים לומר פרקים אלה, שמתחילים "השמים מספרים כבוד אל" – העיקר ביניהם.

הפרק השני מפרקי "למנצח מזמור לדוד"

אם כבר, יש עוד ווארט מענין, שיש עשרה פרקים בספר תהלים שמתחילים בפסוק בפני עצמו – "למנצח מזמור לדוד". יש עוד שנים שמתחילים "למנצח מזמור לדוד" עם המשך לאותו פסוק, ועוד שנים שמתחילים "למנצח מזמור לדוד שיר" – עם עוד ערך של "שיר", חוץ מ"למנצח" ו"מזמור". רק "למנצח מזמור לדוד" (סוף פסוק), יש בדיוק עשרה פרקים. מבין עשרת הפרקים, פרט י"ט הוא השני (החכמה, אם נקביל את עשרת הפסוקים לעשר הספירות לפי הסדר, והיינו מתאים למה שבשבת מאירים מוחין דאבא ועל הפסוק "השמים מספרים כבוד אל" נאמר בזהר "'אל' נהירו דחכמתא") – "למנצח מזמור לדוד. השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע וגו'".

שלשה נושאים בפרק י"ט – שבח הבריאה, שבח התורה, תפלת דוד – כנגד "למנצח מזמור לדוד"

צריכים להתבונן בכל הפרקים האלה, אבל בהקשר לפרק י"ט אומרים המפרשים דבר מאד יפה. יש שלשה נושאים בפרק. הראשון – "השמים מספרים וגו'", לשבח את הקב"ה כבורא עולם, שבריאתו מספרת את השבח שלו, את גדולתו עד אין חקר, ובמיוחד השמים והשמש בגרמי השמים. אחר כך עובר נושא, לכאורה, למעלת התורה – "תורת הוי' תמימה משיבת נפש וגו'", ששה לשונות של תורה, שלפי חז"ל הם כנגד ששה סדרי משנה. לא מסודר לפי הסדר המקובל, אלא מתחיל מנשים ("תורת הוי' תמימה משיבת נפש") ונגמר בנזיקין ("משפטי הוי' אמת צדקו יחדו"[ד])[ה], וכל השאר באמצע כן לפי הסדר. אחרי נושא התורה, יש נושא אישי של דוד המלך, שמתחנן ומתפלל על עצמו "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני. גם מזדים חשך עבדך אל ימשלו בי אז איתם ונקיתי מפשע רב[ו]. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך הוי' צורי וגואלי". הסיום הוא מהתחנונים הכי נובעים מעומק הלב של דוד מלך ישראל חי וקים, משורר התהלים. משהו מאד מענין, שלשה נושאים – לכאורה שונים לחלוטין – בתוך אותו פרק, שלכאורה מאד מסודר. מתחיל מהבריאה, עובר לשבח את התורה, ומסיים בתפלה הכי אישית של דוד המלך, שעלול לשגות ולנפול ומתחנן לה' שיעזור לו. בסוף חותם בפסוק "יהיו לרצון אמרי פי" בו אנו מסיימים את כל התפלות שלנו – דבר שממחיש כמה הפרק הוא כללי. גם חז"ל מדגישים שסיום פרק י"ט הוא סיום התפלות שלנו. יש מי שאומר, ווארט מאד יפה, ששלשת הנושאים הם כנגד שלש מילות הפסוק הפותח – "למנצח מזמור לדוד".

"למנצח" – שבח ה' המנצח על תזמורת גרמי השמים

הכי פשוט הוא הדבר האחרון, שדוד מתפלל על עצמו, כנגד "לדוד". מענינים שני הדברים הראשונים, ש"למנצח" כנגד "השמים מספרים וגו'", וששת הלשונות של התורה (עם הפסוק הבא אחריהם "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים"[ז]) הם כנגד "מזמור". אחר כך כנגד "לדוד" בא "שגיאות מי יבין וגו'". מה אפשר ללמוד מהקבלת "למנצח מזמור"? ידוע שהשמים, וכל גרמי השמים, הם כמו תזמורת. יש מדענים, הכי גדולים, גם להבדיל בין או"ה, שדימו את כל מה שקורה בשמים לתזמורת הפועלת לפי כללי מוזיקה, ואכ"מ להאריך ולהעמיק בכך. בכל אופן, "למנצח" היינו לנצח על התזמורת של גרמי השמים. בכלל, מה הכוונה "השמים  מספרים"? הרי הפסוק אומר "אין אמר ואין דברים". התרגום ורש"י וכך מבואר בחסידות אומרים שאני מסתכל בשמים ומתפעל מנפלאות הבורא, ואזי אני מספר "כבוד אל" ומגיד את "מעשה ידיו" שאני רואה ברקיע. ומה אני רואה בשמים? איך ה' מנצח על הבריאה שלו. בשביל מה לומדים מדע? בעל ההפלאה, מגדולי צדיקי החסידות ומגדולי האחרונים בכלל, בנגלה, בפירושו על הפסוק "השמים מספרים וגו'" מביא את הגמרא ש"כל מי שיודע לחשב תקופות ומזלות ולא עוסק בכך" – כל מי שמוכשר במדע ולא עוסק בכך, לא מפרסם את החכמה – "אסור לספר בשבחו". ווארט מאד יפה שהוא מסביר, שהוא זלזל ב"השמים מספרים כבוד אל", ומדה כנגד מדה אסור לספר בשבחו. מתוך השמים צריך לספר בשבחו של הקב"ה. מה עיקר השבח? שיש פה תזמורת אדירה ויש עליה מנצח אדיר. כך אפשר להבין את ההקבלה ש"למנצח" כנגד הפסוקים של גדולת ה' המתגלה תוך הטבע, החל מ"השמים מספרים כבוד אל".

"מזמור" – "זמירות היו לי חקיך" למעליותא (וסגולה לזמר עריצים בפרק י"ט)

מה לגבי "מזמור"? כיצד הוא כנגד פסוקי התורה? עוד יותר פשוט, קשור לתניא בימים האחרונים, "דוד זמירות קרית להו". דוד המלך עצמו אומר "זמירות היו לי חוקיך". מספרים על רבי עקיבא, עמוד התווך של התורה שבעל פה, למד תורה כמו זמר – "זמר בכל יום, זמר בכל יום". יש אפילו רמז, שכאשר קבלנו את התורה בהר סיני ה' היה נדמה לנו כ"זקן מלא רחמים". על הים ראינו – כביכול, כלומר החויה היתה שהקב"ה הוא בחור מלחמה. "זקן מלא רחמים" ר"ת זמר, כנראה שהוא גם זמר טוב. בכל אופן, כתוב שרבי עקיבא היה לומד תורה בבחינת "זמר בכל יום זמר בכל יום", כל יום מחדש, כל יום מוסיף והולך ואור. בתניא כתוב שב"זמירות היו לי חקיך בבית מגורי" יש גם חסרון, ולכן ה' בקר את דוד, ומסביר שם שמה שדוד שבח את ה"זמירות" של התורה היינו מה שכל העולמות תלויים בדקדוק אחד של הלכה, אבל הוא לא שבח את עצם ענין התורה, מה שהיא לגמרי למעלה מהעולמות, מה שהתורה היא השעשועים העצמיים של ה' ומשחקת לפניו יתברך בכל עת אלא רק את הבחינה של "משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם", ולכן ה' אמר "דוד זמירות קרית להו?!". אבל לכאורה אפשר לפרש "זמירות" גם על השעשועים העצמיים של התורה (מה שהיא מזמרת כביכול לפני ה', לא לפני בני אדם), ואכ"מ. חז"ל מפרשים בנוגע למה שקרה כאשר דוד העלה את הארון לירושלים, מעשה עוזא, אבל הפשט של הפסוק "זמירות היו לי חקיך וגו'" הוא ודאי חיובי, וכל שכן ב"זמר בכל יום" של ר"ע. מכל זה אני מבין שזמר, "מזמור", שייך לתורה. עוד ווארט בחסידות, שידוע ש"זמר" היינו לזמר עריצים – לכרות את החוחים והקליפות, כמו ברית מילה. יש רמז מהבן איש חי שאם יש לאדם אויב, גוי רשע, מחבל שצריכים לחסל אותו, יש סגולה איך 'לזמר' אותו עם ששת הלשונות הללו של התורה שמופיעים בפרק זה. בן איש חי מפורסם ויפה, שמונים את ששת הביטויים על האצבעות – בכל ביטוי יש חמש מילים, ותמיד שם הוי' השניה, יוצא באצבע – ואז יורים באצבע שעליה כל פעם שם הוי'. זה מהבן איש חי, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. "זמר" לשון לזמר עריצים.

הסדר של כל יהודי – שבח הבריאה, תורה ותפלה אישית

בכל אופן, עד כאן מאמר מוסגר ש"למנצח מזמור לדוד" כולל את שלשת הנושאים – הטבע, התורה, התפלה האישית של דוד. כנראה הא בהא תליא, וצריכים את הסדר הזה דווקא. יהודי צריך להתחיל מ"השמים  מספרים כבוד אל" – שבו עיקר הסודות – וכמו שאמר בעל ההפלאה, שמי שמחונן להכיר את גדולת ה' במדעים אל לו להזניח זאת. זו ההתחלה. כשקוראים את בעל ההפלאה הוא שואל מה נעשה עם תלמיד חכם, שזמנו כה יקר ועוסק בתורה שלמעלה מהשמש, למעלה מהשמים – אין לו זמן בשביל השמים. כל תלמיד חכם יכול להיות לכאורה מוכשר במדע, אבל למה לבזבז זמן? הוא מקיים "והגית בו יומם ולילה" במה שלמעלה מהשמים. זו קושיא, אבל רואים שלא כך מהפסוק וממאמר חז"ל שמי שמוכשר ולא מקדיש לכך אנרגיה נפשית אסור לספר בשבחו. רק ידוע שבגלות אין מספיק גדלות מוחין, אין מספיק רחבות בשכל, לעסוק בשני הדברים יחד. לשם כך גופא צריכים מוחין של שבת, מוחין דגדלות רחבים, ואם אין לך מספיק רחבות לשני התחומים יחד ודאי וודאי צריכים לקבוע את כל העתים שלו לתורה שמעל השמים. אבל, כמו שה' רוצה דירה בתחתונים, הוא רוצה את החיבור של התורה והמדע – זה חזון משיחי, חזון של הדור שלנו. והנה, פרק זה שייך לכך – מתחילים ב"השמים מספרים כבוד אל", גדולת ה' המשתקפת בטבע, עוברים לתורה, ומשניהם יחד (אחרי כל התורה, כל המוחין דגדלות) אפשר לפנות אל ה' בבכי של "שגיאות מי יבין וגו'". עד כאן מבט מקיף על הפרק.

פירושי "מעשה ידיו" – כוכבים, מטר וצדיקים (על פי הפירושים ב"רקיע")

נעשה כמה רמזים יפים בפסוק, וקודם נסביר קצת פשט – מה ההבדל בין שמים לרקיע. קודם כתוב "השמים מספרים כבוד אל" ואחר כך ממשיך "ומעשה ידיו מגיד הרקיע". יש מי שאומר, וכך התרגום מתרגם כאן, ש"רקיע" היינו "אוירא" – האטמוספירה. השמים היינו כל השמים, והרקיע, עליו נאמר "ומעשה ידיו מגיד הרקיע", היינו ההתבוננות בתופעות שבאטמוספירה, תופעות של מזג אויר. לכן יש פירוש אחד בחז"ל, שהצמח-צדק מביא ב"יהל אור", ש"מעשה ידיו" הכוונה מטר. המקובלים מסבירים שידים הן חסד וגבורה, בתופעה של מטר יש שילוב של שפע לעולם (חסד) וגבורות גשמים (גבורה) – השפע מתחלק טיפין טיפין, כי אחרת היה שוטף את המציאות במקום להזין אותה. בכל אופן, חז"ל אומרים שכאן "מעשה ידיו" היינו מטר, שבא מ"הרקיע", ואם כן הרקיע הוא האטמוספירה בה יש עבים, עננים. אבל הרבה מפרשים אחרים אומרים שרקיע בכל מקום הוא חלק השמים שבו נמצאים כל גרמי השמים – חמה, לבנה, כוכבי הלכת, המזלות. כך מפורש בחז"ל במסכת חגיגה, שם מונים שבעה רקיעים, אבל רק לאחד יש שם פרטי "רקיע". חז"ל אומרים מה ה' שם בכל רקיע, וברקיע שנקרא "רקיע" נמצאים החמה, הלבנה, הכוכבים והמזלות. אם כך, "מעשה ידיו" היינו הכוכבים. לפי פירוש אחד "מעשה ידיו הרקיע" היינו המטר, שהיום ידוע שחוקיות המטר הרבה יותר עמוקה מחוקיות הכוכבים – תורת הכאוס. הכוכבים יותר גבוה, יותר אצילי, אבל  תופעת המטר יותר סודית, וגם יותר תלויה באתערותא דלתתא. בשביל מה אנחנו מתפללים? בשביל גשם. יותר קשור לעבודת ה', ולכן יותר סודי – לא דבר מוכתב ומובן מאליו. מה שאין כן חוקי השמים של הכוכבים מוכתבים. יודעים מראש מתי יהיה ליקוי ירח, אפשר לדעת אלפי שנים מראש – הכל מוכתב. אבל המטר לא מוכתב. עוד פעם, יש שני פירושים בטבע ל"מעשה ידיו" – מטר או כוכבים – שתלויים בפירוש רקיע, "אוירא" או "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים" ביום רביעי של מעשה בראשית, משם גם יוצא מפורש שה' נתן את הכוכבים בחלק השמים שנקרא "רקיע". אבל יש עוד פירוש בחז"ל, ש"מעשה ידיו" היינו מעשה הצדיקים או הצדיקים עצמם. בזהר כתוב שמעשה ידיו של ה' אלו הצדיקים. אם כן, יש בעצם שלשה פירושים ל"מעשה ידיו" – מטר, כוכבים, צדיקים. הצדיקים, "ועמך כלם צדיקים", דומים לכוכבים – "כה יהיה זרעך" אמר הקב"ה לאברהם, כמו הכוכבים, "ספור הכוכבים", לשון ספירה על פי פשט, אבל גם לשון "השמים מספרים".

הקבלת שני חלקי הפסוק הראשון והפסוק השני – הספירות דז"א והספירות דמלכות

בקיצור, הפסוק השני אומר "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת". לפי הפירוש שהרקיע היינו הכוכבים, יוצא שהרקיע מתגלה בלילה. מתי הרקיע מגיד את מעשה ידיו? את הכוכבים, עם כל החוקיות, איני רואה ביום. לפי זה, הפסוק הראשון גופא הוא כמו "יום ליום... ולילה ללילה". כך אחד המפרשים מסביר ש"השמים מספרים כבוד אל" מקביל ל"יום ליום יביע אמר", שייך ל"נהרין ונצצין" בזהר – המוחין של היום, הספירות של ז"א. כל ספירה בז"א נקראת "יום ליום" – כל ספירה של הז"א היא יום, ולכן כתוב "יום ליום יביע אמר". "אמר" היינו גילוי האלקות של ז"א. "ולילה ללילה" כנגד "מעשה ידיו מגיע הרקיע" – הספירות של הנוקבא, של המלכות. כמו שיש "יום ליום" כך יש "לילה ללילה". מענין שהגילוי לנוקבא, המלכות בלילה, הוא גילוי של דעת. חושבים ש"נשים דעתן קלה" – וכך אפילו מובא כאן בפירוש הפסוקים – אך הפסוק (בפרק שהוא גילוי אור, מוחין דגדלות של שבת) אומר "ולילה לילה יחוה דעת", הנוקבא מקבלת דעת. כתוב בזהר בפירוש ש"יחוה" כמו חוה, הנקראת כך על שם שהיא "אם כל חי" ולכן "יחוה" גם כמו "יחיה", חיות היא מוחין, "יחוה דעת".

כוונות האריז"ל – המשכת שם ס"ג (דבינה) למלכות

נחזור לפסוק הראשון: איך מסבירים בקבלה "השמים מספרים כבוד אל"? אמרנו שהרבי הרש"ב אומר ש"כבוד אל" הוא לשון גילוי אור, נושא המאמר. אבל המקובלים אומרים ש"כבוד אל" היינו מלכות[ח]. "השמים" הוא ז"א, ו"השמים מספרים" – מאירים, "והארץ האירה מכבודו" – במלכות, "כבוד אל". המלכות לכשעצמה חשוכה, בחינת לילה, אבל בשבת "השמים מספרים כבוד אל". נעשה את החשבון, מהאריז"ל, ש"כבוד אל" בגימטריא סג. שם סג הוא השם של הבינה, אמא, אז איך האריז"ל מסביר ששייך למלכות? שבשבת יש בדעת של הנוקבא – "יחוה דעת" – גילוי של שם סג דאמא, ומי ממשיך את הגילוי? "השמים", ז"א. זו הכוונה הפשוטה בכתבי האריז"ל כאשר אומרים את הפסוק בשבת בבקר, שדווקא כעת – בשבת בבקר – מקבלים מוחין דגדלות.

כוונת אדמו"ר האמצעי – המשכת מוחין דגדלות מאו"א

אדמו"ר האמצעי אומר שמוחין דגדלות היינו מוחין עם המדות הכלולות בהן, שאין בהן הרגשה עצמית (מודעות עצמית, כפי שאנחנו קוראים לכך) – מוחין דגדלות כוללים מדות, אבל ללא מודעות עצמית. מוחין דקטנות, מוחין דיניקה, הם מוחין של המדות שדווקא יש בהן מודעות עצמית – יש מי שאוהב, יש מי שירא. זה סוד האכילה מעץ הדעת, מודעות עצמית, כידוע בחסידות. לכן היה אסור לאכול מעץ הדעת לפני שבת, כי לפני שבת האדם עדיין עלול לפול למצב של מודעות עצמית, וזה עיקר האיסור. אם היו מחכים לשבת קדש היה מותר, כי אז מאירים מוחין דגדלות, בהם יש התכללות מדות ללא מודעות עצמית. אלה המוחין דגדלות שאדם מקבל בשבת, והם נמשכים לשמים. לפי מפרשי הקבלה הכוונה לז"א, אבל אדמו"ר האמצעי מפרש שהכוונה לאו"א. הוא מסביר כלל בלימוד הזהר ש"נהרין ונצצין" היינו גילוי מוחין דגדלות דאמא ("נהרין", לשון נהר, אמא היא "רחובות הנהר") ודאבא ("נצצין", לשון הברקה, אבא הוא בחינת ברק המבריק על השכל). כך אומר במאמר שלומדים השבוע בע"ב, שחכמה, עם כל גילוי האור, אינה ממש גילוי – עיקר הגילוי, שיכול לעבור לזולת, הוא באמא. באמא "נהרין"[ט] ובאבא "נצצין"[י].

מביאורי כוונת האריז"ל – המשכת הכח לחדש ולפתח תורה שבעל פה

נחזור לכוונת האריז"ל, שאומר שבתוך הדעת של הנוקבא יש גילוי של שם סג – הגילוי הנמשך מאבא ואמא דרך הצנור של ז"א. בכל אופן, אפשר לומר במלים פשוטות: הכל כאן "יחוה דעת", שדווקא בנוקבא תהיה דעת מלאה. מה הוא שם סג? מה הכוונה ששם סג יאיר בדעת של המלכות? המלכות היא אנחנו, כנסת ישראל, שרש נשמותינו. יש כמה וכמה פירושים מה יכול להיות הגילוי של שם סג דאמא במלכות. פירוש אחד שנאמר, הרי כתוב "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" – אבא הוא תורה שבכתב ואמא תורה שבעל פה. אפשר לומר שגילוי שם ס"ג בדעת של הנוקבא, גילוי של אמא, הוא בעצם היכולת שבנו, בכנסת ישראל, לחדש ולפתח את התורה שבעל פה. זה פירוש אחד מה יכולה להיות כוונת הזהר שדווקא בשבת "... ולילה ללילה יחוה דעת"[יא]. הפירוש מסתדר יפה עם הפרק, שממשיך מ"השמים מספרים כבוד אל וגו'" ל"תורת הוי' תמימה וגו'", ששה סדרי משנה, התורה שבעל פה. למה ששה? כי הדעת היא "מפתחא דכליל שית". בשביל להשריש ולהחדיר בנו, בכנסת ישראל, את השרש של "תורת אמך" – התורה שבעל פה – כנראה שתופעה זו מתרחש בשבת[יב].

כוונות הרמ"ק והאריז"ל – מלים ומספרים

יש עוד דבר מאד חשוב כשרוצים ללמוד כוונות. כמובן שהסמכות העיקרית היא האריז"ל, אבל יש גם סידור הרמ"ק – סידור יפהפה, קדם לאריז"ל. מאד חשוב שלכל אחד יהיה את הסידור, הגדול והעבה, של הרמ"ק. יפה שחוץ מהביאור יש שם על כל מלה את הכוונה. על "השמים מספרים כבוד אל" הוא גם כתוב ש"השמים" היינו ז"א, וגם אומר שצריך להמשיך למלכות, אבל מפרש "כבוד" כחכמה (כבוד עילאה) ו"אל" כחסד (פשט על פי קבלה, מתאים לרמ"ק), ואם כן "השמים מספרים כבוד אל" היינו שהתפארת ממשיכה (כל ספור והגדה ודבור הוא המשכה) למלכות – כמו שהבעל בשלחן שבת, בבקר, מספר לאשתו – "כבוד אל", מספר לה על החכמה ועל החסד. פשט נחמד. האריז"ל לא התייחס למלים. כך גם נבין את ההבדל בין האר"י לרמ"ק. האריז"ל הוא מאד קשור למספרים (קוראים לו יצחק, כמבוא הקשר בין יצחק למספרים במ"א). אמרנו קודם ש"באת שבת באת מנוחה", מנוחה ממה? אולי מלעשות הרבה גימטריאות, כי הפירוש של ספירה ביום השבת הוא כבר לא מלשון מספר אלא מלשון סיפור, אבל מה נעשה שגם בשבת האריז"ל עושה גימטריאות. הוא כל כך עושה גימטריאות, שהוא אפילו לא חושב יותר מדי מה המלה אומרת. ודאי שהוא חושב על כך, אבל לא מגלה לנו – לנו הוא רק מגלה בכוונות ש"כבוד אל" בגימטריא סג. למה קשור למלכות? צריך לנחש, והוא אומר ששם סג, שהוא שם של אמא-בינה מתגלה בתוך הדעת של המלכות ("השמים מספרים כבוד אל... ולילה ללילה יחוה דעת").

כוונת הרמ"ק – המשכת חכמה וחסד למלכות

אצל הרמ"ק הרבה יותר פשוט – כתוב כבוד, וכל מלה רומזת לספירה מסוימת (זה שכבוד היינו חכמה גם קשור לגימטריא שלא מביא, ש-כבוד היינו לב נתיבות חכמה). דווקא בכוונות חנוכה – שאכמ"ל – יש יג לשונות של אור כנגד יג תיבות הברכה "להדליק נר חנוכה" ו-ח לשונות יפי כנגד הנרות, והשמש, שמוריד את האור המקיף של החכמה ליפי הפנימי של הנרות נקרא "כבוד". בלשה"ק "כבוד" היינו ממוצע בין אור פשוט לבין יפי, אור שמלובש בתוך גוף. אור אינו בתוך גוף ויפי משתקף בתוך הגוף. אם יש שני מצבים שונים חייב להיות ממוצע ביניהם, וכתוב שכבוד הוא סוג של אור שהוא ממוצע בין אור ליפי. הוא מתלבש ומתגלה מתוך כלי דק, שעדיין איננו כלי גמור, והיינו מה שהוא מתגלה בענני שמיא. כמו ענני הכבוד, שעדיין אינם גוף, אבל מתחילים להתרקם – יש אור בענן, והוא נקרא "כבוד". מכאן לומדים שכבוד הוא ממוצע בין אור ללא גוף לבין יפי שהוא אור המופיע בגוף. זה עיקר כוונת הדלקת נרות חנוכה – להוריד מהאור הפשוט לנרות, שהם אור בגוף (הפתילה היא הגוף שמחזיק את האור, כפי שמביא במאמר שלומדים היום), ועושים זאת על ידי השמש, בחינת הכבוד. הכל היה מאמר מוסגר, שכמו שהרמ"ק כותב, סתם כבוד הוא חכמה וסתם א-ל הוא חסד. המשותף ששניהם בקו ימין. כלומר, לפי פירוש הרמ"ק עיקר מה שקורה בשבת שהבעל ממשיך לאשתו חכמה וחסד. חכמה וחסד קשור למה שאנו אומרים ש-אהבת ישראל בגימטריא חכמה פעמים אהבה. יום השבת הוא יום של זווג בין איש ואשה. גם הביטוי לספר הוא לשון זווג בחז"ל, ו"השמים מספרים כבוד אל" היינו שאתה ממשיך חכמה ואהבה, חכמה וחסד. האריז"ל מתמקד בגימטריא של הצירוף "כבוד אל", יותר מלהתמקד בכל מלה בפני עצמה, ומסביר שהבעל ממשיך לדעת של אשתו את שם סג מאמא – לכאורה שמאל, לא ימין. זה ההבדל בפירוש אותן מילים בקבלה בין הרמ"ק לאריז"ל[יג].

חלוקת ס"ג לג"פ אהי' ב"כבוד אל"

אם כבר מדברים על הגימטריא של "כבוד אל" נשים לב לעוד תופעה יפהפיה: ר"ת "כבוד אל", כא, הן שם אהיה. כמה פעמים בתנ"ך כתוב שם "אהיה" קדש? שלש פעמים, כולן בפסוק אחד – "אהיה אשר אהיה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" – ולא חוזר שוב בכל התנ"ך, וג"פ אהיה עולה סג. שם אהיה שייך לבינה, כמו סג (מילוי שם הוי': יוד הי ואו הי). משוואה זו יוצאת בצורה פשוטה ויפהפיה מהביטוי "כבוד אל" – ר"ת שם אהיה אחד ושאר האותיות עוד פעמיים אהיה, "שלם וחצי". יש פה גם את שם סג בכללותו, וגם את החלוקה של סג לג"פ אהיה. ביטוי מאד יפה של אמא דווקא[יד]. לפי הפירוש של אדהאמ"צ באמת הז"א ממשיך לנוקבא גם את ה"נהרין" (מוחין דאמא, כפירוש האריז"ל) וגם את ה"נצצין" (מוחין דאבא, שיותר מתאים לפירוש הרמ"ק) – אלו ואלו דא"ח.

גילוי כח"ב בז"א וגילוי הדעת במלכות

שוב, אם הרקיע מתייחס לכוכבים, הוא "מגיד" את דבריו בלילה, מתאים ל"לילה ללילה יחוה דעת". ה"אמר" מתגלה בז"א וה"דעת" במלכות. הדעת יותר נעלמת, מחשבה, לכן היא בלילה – יש דעת, אבל היא לא דבור כלפי חוץ, לכן "לילה ללילה יחוה דעת", אבל "יום ליום יביע אמר". בכתבי האריז"ל כמה ר"ת של אמר – לפעמים אור-מים-רקיע, לפעמים אש-מים-רוח, ודווקא כאן הצ"צ אומר שאמר הוא ר"ת אויר-מים-רוח כנגד ג"ר. הצ"צ אומר כאן בפירוש ש"אמר" היינו גילוי בז"א של כתר-חכמה-בינה, אויר-מים-רוח. הוא לא ממשיך, אבל לפי זה אפשר מסביר כפתור ופרח את ההמשך, "ולילה ללילה יחוה דעת" – הכח"ב נתגלו בז"א, ונשארה הדעת שנמשכת ומתגלה בנוקבא, במלכות. הבעל מקבל את הג"ר של כח"ב וממשיך לנוקבא את הדעת, שהיא בעצם "מפתחא דכליל שית" וכוללת הכל, גם דעת עליון וגם דעת תחתון.

מספר – מלכות; ספור – דעת; ספיר – כתר-חכמה

בתור נקודה, שיוצאת מסדור עם דא"ח ופירוש המלות, שספירה מלשון ספור דברים – כפי שמסביר במאמר – קשורה בעיקר לספירת הדעת, שכוללת גם את הג"ר וגם את הז"ת. עיקר הווארט שיוצא מע"ב הוא שספירה לשון מספר שייכת במיוחד למלכות, ובסוף המאמר שלנו כותב באריכות שספירה לשון ספור שייך לכל עשר הספירות. הוא לא כותב, אבל אם אני רוצה להצביע על ספירה אחת שכוללת הכל – היא דעת. לכן אדמו"ר האמצעי כותב בפירוש ש"ספור" בדעת, כמו ב"שלשה ספרים, סופר ספר וספור" שכנגד חב"ד לפי הסדר. אם כן, שספירה לשון מספר בעיקר במלכות  וספירה לשון מספר בעיקר בדעת, מה צריך להיות ספירה לשון ספיר? או כתר, או – כפי שכותב הרמ"ז בפירוש (בפירושו על הזהר לפי האריז"ל) – שספירה לשון ספיר היינו אור אבא, עצם החכמה. נאמר יותר עמוק, ש"פנימיות חכמה פנימיות עתיק", שזה באמת כתר. או, אם רוצים לחבר, נאמר ש"ספיר" שייך ל-י עם קוצו של י יחד. אם כן, מתחיל להיות לנו מבנה לגבי ערכי המלה ספירה, נושא מאמרים אלה.

אמר ודברים – תוכן וחתוך דברים

נסיים את הנושא בעוד גימטריא מאד יפה: אמרנו שגם כאשר מספרים סיפורים, לא שוכחים לעשות גימטריאות – אפשר ללמוד מהאריז"ל. אדמו"ר האמצעי אומר ש"אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם" הוא הפסוק שאומר לי שמוחין דגדלות הם "קלא פנימאה דלא אשתמע". הסיפור של מוחין דגדלות של שבת קדש, מה שאדם עולה ראש כפי שהסברנו קודם, הוא בבחינת "אין אמר ואין דברים". כתוב במפרשים ש"אמר" הולך על הזכר ו"דברים" על הדעת של הנקבה. שלשת הפסוקים הראשונים כאן מקבילים – "השמים מספרים כבוד אל" כנגד "יום ליום יביע אמר" וכנגד "אין אמר", ו"מעשה ידיו מגיד הרקיע" כנגד "ולילה ללילה יחוה דעת" שכנגד "ואין דברים" בנוקבא. המפרשים מסבירים ש"אמר" הולך על התוכן. הרבה פעמים בחז"ל מבחינים בין אמירה לדבור, כמו לשון רכה ולשון קשה, אבל כאן מסבירים ש"אמר" היינו אמירה עם תוכן גלוי.

הבנה לעומת שינון בחינוך בימינו

גם בחינוך, בכתה, ב"אמר" אתה מעביר את התוכן לתלמיד[טו], שהוא מבין מה אתה רוצה ממנו – אמרת משהו, מובן מה רצית לומר. אומר הוא עם הכוונה הגלויה. "דברים" היינו חיתוך דברים, כמו חיתוך אותיות – יכול להיות גם דקלום. יש נושא גדול ועצום אצלנו, הערך החינוכי של לימוד דברים בעל פה – דברי קדש: משניות בעל פה, תניא בעל פה. אנחנו יודעים שהרביים בעצמם מאד שבחו את הלימוד בעל פה, במיוחד לילדים, שזו גירסא דינקותא. יש היום הרבה שיטות לימוד שבהם שינון התנ"ך בעל פה הוא יסוד הלימוד – "ושננתם". אבל חייבים לדעת קודם כל שלימוד בעל פה הוא "דברים", לא "אמר", לפי פירוש זה. תרגול. אחד הפירושים שההבדל בין "בן עשר למשנה" ו"בן חמש עשרה לגמרא" הוא שמשנה היינו "ושננתם" וגמרא לחשוב, להבין לעומק. מנהג ישראל, כי אין לנו את כל הזמן (כנ"ל בענין תורה ומדע), אנחנו לא נשמות חדשות שיש להן את הלוקסוס של "בן חמש למקרא וכו'" – כפי שהאריז"ל מסביר – מקדימים הרבה את הגמרא, צריכים ללמוד לחשוב. גם בדור שלנו, דור של בעלי תשובה – בעל תשובה הוא מי שהשכל שלו כבר הספיק להטמטם. זה מה יש. הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו. אפילו הילדים הקטנים שנולדים מהבעלי תשובה, מההורים, יורשים זאת בלא-מודע, במדה מסוימת. אף על פי שלכאורה הם דף חדש, טהורים. לכן אנחנו סוברים – בלי אחריות, כמו שאומרים – לא שחלילה לא טוב לשנן וללמוד בעל פה, אבל לשים על כך את עיקר הדגש בחינוך הילדים (וכל שכן מבוגרים) זה פספוס. כן נכון מנהג ישראל בכל דורות הגלות, שהדגישו וניסו כמה שיותר מהר שהילד יחשוב – עם כל חשיבות השינון.

אמר-דברים-קול

ההבדל בין תוכן לבין שינון יוצא מפורש ממפרשי הפסוק "אין אמר ואין דברים". אומרים ש"בלי נשמע קולם" היא מדרגה שלישית. "אמר" היינו תוכן, "דברים" חתוך אותיות, ו"קול" שהוא רק השמעת קול בלי חיתוך אותיות – עוד פחות, מצפצף בקול. כנראה שיש גם איזו דרגה בחינוך שאפילו פחות מלומר את המשנה ברור, העיקר לצפצף יחד עם כולם. שלש מדרגות – אמר, דברים, קול[טז]. נאמר קצת אחרת, צריך להמתיק: חייבים את חתוך הדברים. כתוב שהמיוחד של חב"ד הוא "שפה ברורה" – שהרביים אומרים חסידות בשפה ברורה. כך הרבי המהר"ש ברך את הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, כשהיה תינוק בעריסה – שיזכה לומר חסידות בשפה ברורה. יש חסידים שאומרים בקיצור, ווארט פה ווארט שם, וגם בקושי אפשר להבין ולשמוע מה הם אומרים – אפשר לקבל השראת  מקיף, אבל לא אור פנימי. ודאי שערך של "דברים", חיתוך אותיות, הוא חשוב מאד – אלה כלים, מלכות. אם אין לך שפה ברורה אינך יכול להיות מלך, "באשר דבר מלך שלטון". בכל אופן, צריך זווג – אי אפשר "דברים" בלי "אמר" (כלים בלי אורות), כמו שלא יכול להיות לילה בלי יום. שוב, מסבירים שכל הפסוקים האלה הם יחידה אחת של שלש הקבלות. בסוף יש עוד תוספת – "בלי נשמע קולם".

מבנה שלשת הפסוקים בסוד "יביע"

היות שהכל יחידה אחת, נסיים ברמז כמה היא בנויה יפה מבחינת המספרים: יש בכל היחידה הזו 23 מלים ו-92 אותיות – דבר ראשון ששמים אליו לב. כלומר, היחס הוא מדויק ומושלם של 1 ל-4, היחס המושלם בין מלים לאותיות, בסוד "ואד יעלה מן הארץ" – כמו שם בן ד אותיות. לא תמיד יוצא, אבל כאשר יוצא הוא סימן שהקטע מושלם מבחינה מסוימת, וכך כאן יש 23 מלים ו-92 אותיות. בכל יחידה צריך לחפש מלה שרומזת למספר המלים או מספר האותיות, והיא עיקר הקטע. הרבה פעמים בודקים מספר ורוצים לעשות מבנה גיאומטרי, אבל כאן אנחנו רק מחפשים את המלה בתוך הקטע שהיא הסימן של המלים או האותיות שבקטע. זו תופעה יחודית שנקראת בלועזית סלף-רפרנס, שהטקסט רומז לעצמו. מי יכול לראות כאן מלה ששוה בגימטריא 23 (מספר המלים), או, יותר טוב, מלה שעולה 92 ויש לה 4 אותיות (שאז ממוצע כל אות הוא 23, בדיוק היחס בין המלים והאותיות ביחידה זו). ואכן, יש כזו מלה – "יביע". פתאום יוצא שכאשר רוצים לסכם את כל הקטע, המלה שמסכמת הכל היא "יביע".

פירושי "יביע"

יש בנגלה כמה פירושים ל"יביע". אני מבין שלשון הבעה, אבל יש מי שאומר שמלשון נביעה, כמו שאצל רבי אמתי יש "נביעת האין סוף", "יום ליום יביע אמר", נביעת אין סוף של תוכן, ודווקא מדת יום של שבת – בשבת קדש הרבי מקבל את ה-י שלו ("כל רב מבבל, כל רבי מארץ ישראל", מוחין דאבא המאירים בשבת קדש – מלה בגרמיה) שבלשון הבעל שם טוב היינו נביעת האין סוף שלו. יש עוד פירוש מאד יפה בנעם אלימלך, מגדולי החסידות, ש"יביע" לשון אבעבועות. מה הכוונה? לא אבעבועות רוח, מחלה, גריעותא, אלא כמו שמים מבעבעים כך חכם אמתי כל הזמן מבעבע, מעלה בועות בתודעה שלו והדבר מתבטא בדבור שלו. זו תופעה של רתיחה למעליותא, כמו שכתוב שתלמיד חכם הוא טיפוס רותח – "חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש [ותוך כדי כך] דברתי בלשוני". פירוש מאד יפה. בסדור מסביר אדה"א ש"יביע" הוא לשון מהירות ("אוחי" בלשון תרגום) על דרך הנאמר בנוגע לברכת כהנים "עד מהרה ירוץ דברו" (מכאן רמז לחשיבות המיוחדת של ברכת כהנים ביום השבת קדש). הזריזות (מהירות[יז]) של "יביע" היא זריזות במתינות – "יום ליום יביע אמר" שבו כלול "ולילה ללילה יחוה דעת". מהירות בתנועה ממקום למקום (מעין קפיצת הדרך) רומזת לתכונה הפנימית של "מועט המחזיק את המרובה", ומה נאה לפי זה שתבה זו "יביע" היא המועט המחזיק את המרובה של כל היחידה של שלשה פסוקים. יוצא לפי כל הנ"ל שהמלה העיקרית שרומזת לכללות הקטע היא "יביע" – 92 אותיות, וממוצע כל אות הוא 23, מספר המילים[יח].

"השמים מספרים" ש"אני הוי' לא שניתי" וממילא "קץ שם לחשך"

מה לגבי הגימטריא? "השמים מספרים כבוד אל" – חצי הפסוק הראשון, ממנו לומדים שספירה לשון ספור, ובזהר גם לומדים ממנו ספירה לשון ספיר, שתי בחינות של שבת – עולה 888, 24 פעמים 37, כמנין הפסוק "אני הוי' לא שניתי", כמנין "קץ שם לחשך"[יט]. ל‑888 יש כמה רמזים חשובים אצלנו, ושני העיקריים הם "אני הוי' לא שניתי" ו"קץ שם לחשך", וכעת הוספנו את הביטוי היסודי "השמים מספרים כבוד אל". אם 'נאמין' בגימטריא הזו, מה הסיפור שהספירות מספרות לנו? מספרות לנו קודם כל ש"אני הוי' לא שניתי", כל הסיפורים הם סביב הציר של "אני הוי' לא שניתי", שה' הוא אחד יחיד ומיוחד, עצם בלתי משתנה ("כל עצם בלתי משתנה", ביטוי בחסידות). בנוסף גילוי האור של "השמים מספרים כבוד אל" מבשר את הבשורה של "קץ שם לחשך". השמים הנצחיים, הבלתי משתנים (המשקפים את סוד "אני הוי' לא שניתי") מבשרים את הגאולה של "קץ שם לחשך", שהוא גופא הגילוי המלא של "אני הוי' לא שניתי". הוא הסיפור של השמים, הוא "כבוד אל" (האומר אַל לחשך ואַל לשינוי).

ערכי הספירות בפסוק והקשר ל"שאו מרום עיניכם"

לא אמרנו קודם את ערכי הספירות. בקבלה סתם "שמים" הם תפארת – אם כי אדמו"ר האמצעי מפרש על גדלות מוחין, אבל נמשכת בז"א – ואילו "רקיע" היינו יסוד, "מגיד הרקיע", לשון גיד המתאר את הברית, כח של הגדה, המשכה. לכן גם "מעשה ידיו" היינו הצדיקים, "וצדיק יסוד עולם". בין שבעת הרקיעים "רקיע" הוא השני מלמטה, כנגד ספירת היסוד. לראשון מלמטה קוראים וילון, הוא המלכות, ומעליו יש את הרקיע, שהוא היסוד. דווקא שם, ביסוד, יש את החמה והלבנה והכוכבים והמזלות, הכל בתוך הרקיע, "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים". כל הפסוק הוא פסוק מובהק של מעשה בראשית. הזהר מאריך בקשר שבין "השמים מספרים וגו'" לפסוק שלמדנו בשבוע שעבר, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". אני צריך לספר את שבחו של בורא עולם, ולכן זה על דרך "שאו מרום עיניכם" – פסוק של מספר, "המוציא במספר צבאם", וכאן פסוק של ספור. העיקר של שניהם הוא שאנחנו מסתכלים בשמים, מהללים ומשבחים את הקב"ה. רואים את ה"למנצח", איך הקב"ה מנצח כאן על התזמורת של גרמי השמים.

רמז כל הפסוק

רמז של כל הפסוק: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" – 1781. כשמחלקים את המספר למרכיבים הראשוניים – 13 פעמים 137 (החלק הראשון כפולה של 37 כנ"ל והכל כפולה של 137)[כ]. המספר 137 הוא אולי המספר הכי חשוב היום במדע, הקבוע של המבנה העדין ואכמ"ל. אין צורך לומר מה המשמעות של 13, וכאן כל הפסוק הוא 13 פעמים 137.

רמזי שלשת הפסוקים

נמשיך הלאה, נקח את כל היחידה של 23 מלים (בן הזוג של 37, שהולך עם 137 – בעקדה יצחק היה בן 37 ואברהם בן 137 – כאן היו לנו בכפולת חצי הפסוק וכפולת כל הפסוק), כל שלשת הפסוקים. המלה האחרונה של כל פסוק – הרקיע, דעת, קולם – עולות יחד 1035, המתחלק ב-3, והממוצע הוא משה, אך אולי יותר ידוע שעולה גם ה"פ אור. ביום הראשון ("יום אחד") של מעשה בראשית כתוב ה"פ אור, כנגד ה חומשי תורת משה. בתורת המספר 1035 הוא המשולש של מה (שהוא משולש 9, 3 ברבוע), שם מה החדש המתקן את כל העולמות. המלים הראשונות של שלשת הפסוקים – השמים, יום, אין – עולות 512, רבוע כפול (של 16, שהוא רבוע של רבוע של רבוע), מספר שיש בו הרבה רמזים (נושא הפכים, דבקות וכו'). הראש והסוף של שלשת הפסוקים יחד עולים 1547, 7 פעמים 13 פעמים 17, הערך של אחד הפסוקים הכי חשובים בתפלה, שאומרים ג"פ ביום (כקביעת חז"ל, המודגשת) – "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". כלומר, שכל מה שיהיה באמצע יהיה בתוך הפסוק "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" – המסגרת של שלשת הפסוקים בפרק י"ט בו אנו עוסקים – שעולה שם הוי' ב"ה עם כל זך מילויי שם הוי' (שעולים 1521, הוי' אחד ברבוע). אם נעשה חשבון של כל המלים שבאמצע נקבל 2701, המספר הראשון שפוגשים כשמתחילים ללמוד חומש.

זכרון על ידי תופעות מתמטיות – ברצון ובחשק

נחזור רגע על דקלום: אם מלמדים את הילד נכון, כמו כמה שוה הפסוק הראשון בתורה, הוא לא צריך לדקלם בכלל – כי מיד זוכר. אם יודעים לגעת בנקודה האמתית של הילד, לא צריכים הרבה לחזור, כי הדבר מיד נתפס ונזכר לעולם ועד. לדוגמה, ברגע שהילד יודע שהפסוק הראשון בתורה שוה 2701, ויודע סגולת המספר, שהוא סכום כל המספרים מ-1 עד 73, משולש של חכמה, וה' ברא את העולם בחכמה ("בראשית ברא אלהים וגו'" היינו ב"ראשית חכמה"), לא צריכים לחזור פעמיים – זה דבר שהילד לא ישכח לעולם, אם מעבירים כמו שצריך. אחת הנקודות היפהפיות של המאמר בע"ב השבוע היא שכל משפיע צריך להשפיע ברצון וחשק, ואם משפיע בהכרח לא עובד בכלל – גם בעיה של דקלום. אם אני מכריח את המורים בבית הספר, שאתם חייבים לדקלם לתלמידים כך וכך, כמו שלילד אין כל כך חשק לכך – אולי כי הוא ילד קטן, כן בא לו, אבל בעיקר אין חשק למלמד, שעושה בהכרח. אם עושה בהכרח, כותב במאמר שההשפעה כלל לא עוברת. מי שמלמד צריך ללמד את החומר שהוא מלמד "בתשוקה" (כפי שכותב בתחלה) וב"רצון וחשק" (בטוי שחוזר עליו כמה פעמים, כנראה שיש בו סודות[כא]). ברגע שאני אומר ברצון וחשק ש"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" עולה 2701...

מספר שייך למחשבה (שיטת ר"א אבולעפיא)

דרך אגב, אני מאד לא אוהב לבטא בפה מספרים, מאד קשה לי להוציא מהפה. למה? יש אנשים שכן אוהבים לומר מספרים. כנראה שבשרש הנשמה אני סובר כמו אבולעפיא. כתוב במאמר שלנו שספירה לשון סיפור היינו דבור, לגלות את המחשבה. כתוב (ועל יסוד זה כל ספר אותיות לשון הקדש שלנו) שלכל אות יש את השם שלה – הספור שלה, ב אומרת בית עם כל המשמעות של המלה בית, א אומרת אלף, "אאלפך חכמה" – ויש את המספר שלה, ויש את הציור שלה. הציור של א הוא י למעלה ו-י למטה, נושא דליים. יש שלשה ממדים בפשט של כל אות. דוגמה למספר-ספור-ספיר – ב שוה 2, המספר שלו, הסיפור שלו הוא בית, ומה הספיר של ה-ב? הצורה, מה שאני רואה כשאני מסתכל על צורת האות. מה יותר גבוה? בערכים שלומדים במאמר, הכי גבוה הוא הספיר, אחר כך הספור והכי נמוך המספר. אבל אבולעפיא אומר הפוך ומנמק את עצמו בפשט – בצורה של האות מתעסק סופר סת"ם, אומן, זה המעשה של האות. צורת הכתיבה היא החלק המעשי, האומנות של האות. הסיפור הוא הדבור, והמספר הוא המחשבה המופשטת של האות. המלמד מלמד הכל, אבל השאלה מה הבסיס. לפי אבולעפיא הכי נמוך, הבסיס, הוא הצורה (וכמבואר בדא"ח שחוש הראיה תופס בגשמיות העולם הזה דווקא). בדיוק הפוך. עולם העשיה של האות, אומר אבולעפיא, הוא הצורה. באמת אצל ילדים הלימוד הראשון הוא הצורה, לזהות את האות. הסיפור, אלף-בית-גימל, במיוחד אם מפתחים ל"אמת למד פיך", "בקש הוי' תמיד" – עושים מאמר מהסיפור – הוא הדרגה השניה. ב עולה 2 הוא הכי מופשט. גם לפי פשט הוא הכי מופשט, הוא קבלה, כמו בסיפור של הגר והלל שצריך להאמין שקודם באה א ואחר כך ב. אין לכך הוכחה בתורה, חוץ מכמה פרקי תהלים ועוד כמה מקומות שמסודרים לפי סדר הא-ב. לומר זאת זו קבלה, צריך לקבל מהלל הזקן – "כבוד אל", איש של חכמה וחסד – ש-א עולה 1 ו-ב 2. מספר האות הוא קבלה. גם השם הוא קבלה, אבל הרבה פחות מופשט ורחוק, שכך קוראים לאות (כמו שלשלחן קוראים שלחן). הצורה היא הכי פחות קבלה, היא קבועה. הקב"ה המציא, אבל כך מזהים. איך קוראים – עוד קצת. המראה הוא כמו שנולד, הוא נראה א. כשעושים ברית נותנים שם – "ויקרא שמו בישראל אלף". כמה הוא שוה? את זה כנראה מגלים כשהוא נכנס לחדר, כשאני מתחיל להבין אם הוא עילוי או פחות עילוי, אם שוה 1 או 2. אולי רק בבר-מצוה אפשר לדעת כמה שוה, כמו שיעקב ועשו שלא הוכרו לאברהם אבינו עד בר המצוה, שעשו יצא לתרבות רעה ויעקב לתרבות טובה. אם כן, אבולעפיא אומר שהספיר, מה שהייתי חושב שהכי גבוה, הכי נמוך[כב]. אמרנו זאת כדי להסביר למה לי – אולי לכולנו כאן – קשה לומר, להוציא מהפה, מספרים, כי מספרים לא שייכים לדבור אלא למעלה ממנו, למחשבה. חשבון לשון חש, שתיקה, כי שייך למחשבה ולא לעולם הדבור. גם לכתוב מספרים אני לא אוהב, כי למספרים המקובלים היום אין שום מקור – מספרים גויים, דיעבד גדול. מן הראוי להשתמש רק באותיות הקדש. לכתוב מספרים בדיעבד, לומר מספרים לא יוצא מהפה. גם מאמר מוסגר.

סיום רמז שלשת הפסוקים

מה המספר? 2701 ששוה המשולש של 73. אם כן, כל הקטע של "השמים מספרים כבוד אל... בלי נשמע קולם" הוא "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" בתוך "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". כלומר, האדם הוא "אשרי יושבי ביתך" ובתוך זה מתבונן ב"מה גדלו מעשיך הוי'" (הפרק של שבת, עיקר החידוש של שבת, השיר של הפיל בפרק שירה) ו"מה רבו מעשיך הוי'". והנה, כל היחידה של שלשת הפסוקים הנ"ל = 4248 = חי פעמים "[גדול אדונינו] ורב כח [לתבונתו אין מספר]" (רלו) – שיעור קומה של יוצר בראשית (שהוא "אל חי"), ודוק[כג].

פסוקי פרק שירה

נעשה הפסקה ונשיר את שירי הילדים לפסוק "השמים מספרים כבוד אל" ולפסוק "יום ליום יביע אמר" (שראוי שכל המלמדים כאן ילמדו וילמדו את הילדים את ניגוני פרק שירה). "השמים מספרים" הוא שיר השמים ו"יום ליום יביע אמר" הוא שיר היום. השיר של השמים, הדבר הראשון שה' ברא – "בראשית ברא אלהים את השמים" –  הוא השיר הראשון בפרק הראשון של פרק שירה, שירת הבריאה, "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"בתר רישא [אותיות בראשית – 'בראשית ברא אלהים את השמים'] גופא אזיל" – "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע"[כד]. השיר של היום, סיום יום אחד של מעשה בראשית – "ויקרא אלהים לאור יום... יום אחד" – הוא השיר ה-יא[כה] בפרק שירה והשיר הראשון בפרק השני שבו (התחלה שניה[כו]). ננגן אותם, ונמשיך עם עוד כמה נקודות מאד יפות וחשובות במאמר. לחיים לחיים.

ב. כלים קטנים דתהו – שרש השבירה והצורך בהם בגאולה

הכלי – העלמת האור לשם גילוי

יש נקודה מאד חשובה ומשמעותית במאמר לגבי הכלים הקטנים של עולם התהו. כל המאמר מדבר על אורות וכלים, שהכלים מגלים-מספרים את האורות. הכלי מגלה ומספר מה שיש באור. האור מצד עצמו הוא נעלם. האור מצד עצמו קרוב ודבוק בעצם, בעצמות, ולכן לא מתגלה, ורק באמצעות הכלי הוא מתגלה. הוא מסביר שבכלי יש חיצוניות הכלי ופנימיות הכלי – האור נאחז בפנימיות הכלי ועל ידיה מתחיל להתגלות בתוך הכלי, וכל התגלות של האור היא על ידי העלמה מסוימת של עוצמתו, אך כדי שיתגלה כלפי חוץ צריך עוד יותר להתעלם (לא להתעלם ממש, אבל עוד יותר לרדת מעצמת האור המקורית) כדי שיתגלה. אחת הנקודות כאן – לא זו שאנו מדברים עליה כעת – היא שכדי לגלות משהו צריך להעלים אותו. אם אני רוצה לגלות חכמה אני לא יכול לעשות זאת בלי להעלים אותה, כי כפי שהיא – בלי העלמה – אינה במציאות כלל. לאור בלי כלי אין מציאות, וודאי שהוא לא יאיר לי כשכלל לא נמצא. זו רק הקדמה לנקודה שרוצים להסביר – שיש עצמות, ואור, ועוד אור, וכלי, בסוד "חותם המתהפך" (שהרי שרש הכלי בעצמות שלמעלה גם מהאור העצמי)[כז]. הכלי הוא בשביל לגלות את האור. העצמות ודאי נעלמת מעיני, "ישת חשך סתרו", אבל גם האור שיוצא מהעצמות הוא גם נעלם, גם בלי מציאות, היות שהוא קרוב למאור ודבוק בו. כדי שלגלות אותו צריך כלי. כדי שהוא עצמו ירצה להכנס לכלי צריך איזו תשוקה ורצון וחשק, כמו שאמרנו קודם. האור לא גלוי לעיני, אבל הגדר שלו הוא גילוי, ולכן גלויה בפניו מעלת שרש הכלי, שיותר קשור לעצמות, ולכן יש אצלו הרצון, החשק והתשוקה לרדת מעצמו ולהכנס לכלי. הכלי לא מרגיש איך שהוא יותר גבוה מהאור, אבל האור כן מרגיש שהכלי גבוה ממנו בשרש – כמו איש ואשה[כח]. לכן, אף על פי שזו ירידה, והוא צריך להתעלם ממה שהוא בעצם אור וגילוי (לא גילוי לזולת), להסתיר במדת מה (לא לחלוטין, אבל להסתיר הרבה), הוא רוצה לרדת. הכלי הוא המסתיר, בשני שלבים – פנימיות הכלי (שמגלה לעצמו תוך כדי העלמה מסוימת) וחיצוניות הכלי (שמעלים את האור, יחסית לגמרי, כדי לאפשר לו להתגלות לזולת). הסה"כ של ווארט זה, שהוא הכנה, שהאור לא יכול להמצא במציאות ולא להתגלות לזולת ללא העלמת הכלי. הסיבה שהוא מסכים להכנס לכלי היא ההכרות שלו עם מעלת הכלי, ששרשו גבוה מהאור. זה בכללות לגבי אורות וכלים.

מעלת התהו – רק באורות או גם בכלים?

אבל, הוא אומר ווארט מיוחד מאד: בעולם התהו האורות היו מרובים והכלים מועטים וקטנים, וכל האורות נכנסו לכלי הקטן. לא כמו בעולם התיקון, שרק אור החסד נכנס לכלי החסד, ואור הגבורה לא – בעולם התהו כל האורות נכנסו לכלי החסד. הוא לא מסביר זאת במאמר, אבל כך ההסבר הידוע בקבלה. במה שהוא כן מסביר יש רמז להבדל העיקרי שמבואר בקבלה, שהיה "עברו יחדו" – כמו שלמדנו לפני כמה שבועות – כל האורות נכנסו יחד לכל כלי. עד כאן שמענו הרבה פעמים, אבל כאן הוא מסביר עוד על הכלי הקטן של עולם התהו. בסופו של דבר, בכל מה שקשור לעולם התהו צריכים לזהות גם מעלה (לא אומר זאת במאמר). אפילו ב"קליפה קדמה לפרי" יש איזו עצמה ומעלה של תהו בקליפה דווקא. כל דבר שקדם, בהכרח שיש בו מעלה מסוימת. באורות דתהו פשיטא שיש מעלה, כי הם אורות גדולים מאד – כמו שהרבי אמר שצריכים "אורות מרובים דתהו בכלים רחבים דתיקון". אפשר להבין שאני צריך ורוצה אורות דתהו, שאין עדיין בעולם הזה, אבל כלים דתהו לא צריכים כלל אלא רק כלים דתיקון. פלא, פרדוקס, חידוש – לחבר אורות דתהו בכלים דתיקון. עד כאן שמענו וגם נסינו להבין, אבל כאן יוצא – כפי שנסביר – שיש משהו בכלים הקטנים דתהו, היות שהם כלים דתהו שקדמו לכלים דתיקון, שיש בהם מעלה. לפני התהו שנשבר יש תהו שלא נשבר, תהו יציב, עולם העקודים – שם כל האורות בכלי אחד והוא לא נשבר, דבר המצביע על כח מיוחד של כלי זה. אני אומר לו – כל הכבוד! אתה כלי קטן, אולי אפילו יותר מהכלים של תהו (נקודים), וקבלת בתוכך את כל האורות ולא נשברת – פלאי פלאים. בעולם התהו שנשבר, עולם הנקודים שבא אחרי עולם העקודים, כל האורות נכנסו לכל כלי – הרבה אור וכלי קטן, והכלי נשבר. הרבי אומר שצריכים לשחזר את האור הגדול, אבל כדי שלא ישבור את הכלים צריך מערכת כלים מפותחת, כלים דתיקון.

סיבת השבירה – הכלים הקטנים ולא האורות הגדולים (או: האשם האמיתי ב"תג מחיר")

מה הווארט במאמר? הוא כותב שכלי קטן של תהו אין הכוונה רק שהוא קטן כמותית, אלא שהוא בקטנות מוחין. בדיוק כמו שמדברים על ההבדל בין מוחין דחול ומוחין דשבת – מוחין דחול הם יחסית קטנות, יניקה, ומוחין דשבת הם גדלות מוחין, ללא הרגשת היש של המדות. במוחין דקטנות יש הרגשת היש שהיא סבת השבירה, היא החטא. הבטוי של הרבי הרש"ב כאן הוא מיוחד – שאיני זוכר במקום אחר – שהפירוש של הכלי הקטן דתהו שהוא כלי שלא מסוגל שהאור יתיישב בו. אומר שהיות שהוא כלי שלא מסוגל שהאור יתיישב בו האור באמת לא מתיישב בו, ולכן הכלי נשבר. מה הוא רוצה לומר? מה הציור? שיש לי כלים קטנים, נעבעך, ואורים עצומים וגבורים – כמו יוונים, גוים גבורים – והם נכנסים לנעבעכים, הכלים הקטנים, ונעבעך, שוברים אותם לרסיסים. מי אשם? מי הרשע בסיפור של עולם התהו? לכאורה, עד עכשיו הבנתי שהרשע הגדול הוא האורות, ששוברים את הכלים (אנחנו נגד אלימות). פתאום יוצא מהמאמר חדוש מופלא, שהרשע הוא הכלים (המערכת הקיימת במדינה של קטנות מוחין). אותם כלים קטנים שנשברו הם הרשעים, הם גרמו לעצמם להשבר, כי הטבע שלהם היה שהם לא מסוגלים להמשיך אור לתוכם – לא משנה איזה אור, הם לא כלים שבנויים להתיישבות של אור בתוכם, והיות שהם לא בנויים לכך הם גורמים שכל אור שיכנס בהם באמת לא יתיישב. ברגע שהאור לא מתיישב תהיה איזו שבירה, יהיה איזה 'אסון טבע'. הוא אומר את זה בשורה אחת, משפט אחד, אבל הוא כל כך עמוק וחשוב שצריך להרחיב בו. לא נוכל יותר מדי, אבל ניתן כמה סימני דרך איך לנסות להתעמק במשפט. שוב, עד עכשיו האשמתי את האורות (הבחורים הנמצאים ב'אורות' דתהו), וכעת פתאום יוצא שמי שאשם בסיפור הוא הכלים (הממסד, הוא שיצר את המבצע של 'תג מחיר' וכיוצא בו). אם הוא אשם והוא הרשע, הכלי הקטן, אז עוד יותר חידוש שאני רוצה לאמץ אותו בשביל משיח – לומר שמשיח יחזיר אותו בתשובה, והוא יהיה מאד חשוב בשביל המשיח, והוא בעצם לא כמו כלים דתיקון בכלל, הוא משהו אחר. כמו שהמשיח צריך את האורות המרובים הוא צריך גם את הכלים הקטנים, הרשעים, כי הם קטנים. היה צדיק אחד שלא הסכים להחזיק בבית כוסות של משקה קטנים. יש הרבה אנשים שלא שותים הרבה, אז צריכים כוסיות קטנות של משקה. אצל אחד הצדיקים הגדולים היה אסור שיהיו כוסיות קטנות בבית, כי הן 'רשעים' – צריך כוס מחזיק ברכה. זה סיפור שלמדנו לפני כך וכך שנים. איך להסביר? בגלל שהוא קטן הוא אשם? הוא גרם לשבירת הכלים? מה פשעו ומה חטאו? שוב, הפשע והחטא שיש לו משהו בעצם שהוא לא מסוגל שמישהו יתיישב בו. זה נושא נטו של תורת הנפש.

הכל מן הכלי – הכל מן האשה

מה הם אור וכלי? יכול להיות רב ותלמיד, יכול להיות איש ואשה, משפיע ומקבל. נאמר על רב ותלמיד, ואפשר לחשוב – אולי גם נאמר – איש ואשה. נתחיל מאיש ואשה: הוא מסביר במאמר שלאור בלי הכלי אין מציאות, הוא אפילו פחות מחומר גלם. אפילו אם נאמר שהוא חומר גלם יחסית לכלי, מי נותן לו את הציור? מי נותן לו את הגוון שלו, בלשון הרמ"ק? הכלי. ידוע המדרש המפורסם של החסיד והחסידה שאנחנו מביאים בהקדמת שכינה ביניהם. חז"ל אומרים במדרש שפעם היו חסיד וחסידה נשואים, ול"ע לא היו ילדים, ובהיותם חסיד וחסידה הבינו שעל פי דין תורה צריכים להפרד, כדי שהחסיד יוכל לקיים מצות פו"ר. נפרדו, על פי דין תורה, מתוך אהבה. החסיד הלך ונשא אשה אחרת, שהיתה רשעית, והאשה הלכה ונשאה רשע. כנראה שבאזור שלהם לא היו עוד חסידים וחסידות – רק להוסיף עוד נפח לסיפור, שלא כתוב בחז"ל, להסביר למה החסיד נשא רשעה והחסידה רשע, כנראה שלא היה מבחר וכך היה ההכרח. מה היה בסוף? חז"ל אומרים שהחסידה עשתה מבעלה חסיד, צדיק, והרשעה עשתה מבעלה רשע. כלומר, החסיד 'בזכות' אשתו הרשעה הפך לרשע, והרשע בזכות אשתו החסידה הפך לצדיק. מה מסקנת חז"ל? "הכל מן האשה". הווארט "הכל מן האשה", מאמר חז"ל, הוא בעצם הווארט שכותב כאן – שאם הכלי הוא רשע, כלומר שלא מסוגל שמישהו יתיישב בו, כלומר שתהיה לו נחת ממני, שירגיש טוב אצלי (זה פירוש אחד ליתיישב), עושה גם את האור רשע.

כלי קטן – מראיין בתקשורת

נשחק בין איש ואשה לרב ותלמיד. הפשט הכי פשוט שהכלי לא מסוגל שהאור יתיישב בו, הכוונה שהכלי מעונין רק בהנאת עצמו – מצב מובהק של קטנות מוחין מצד הכלי. כלומר, הכלי בכלל לא מרגיש את המהות הפנימית של האור, אבל יש משהו כיפי באור, בהשפעה. משהו מענין מאד, כנראה שהכלים עצמם הזמינו את כל האורות יחד. אותו תלמיד, שלא מסוגל מצד עצמו שהרב והלימוד של הרב באמת יתיישב בו – הלשון כאן של הרבי במאמר – גם רוצה לבלוע את כל החכמה של הרב בבת אחת. כמה שיותר מהר לקבל הכל, מה אתה סובר, כל השיטה שלך. יש הרבה כאלה, במיוחד בתקשורת – 'אז מה אתה אומר?'. זו דוגמה יפהפיה: מישהו מחזיק את המיקרופון, יש לך שתי דקות לומר מה שאתה חושב, הכל. האם מי שמחזיק את המיקרופון מסוגל שהאור יתיישב אצלו? לא, בהחלט לא, דווקא לא. באמת, מה הוא מצליח? מצליח מאה אחוז. בגלל שהוא לא מסוגל – לא רק שהוא לא מעונין, המראיין גם לא מעונין וגם לא מסוגל, יותר מלא מעונין, הוא לא מסוגל במצב העכשווי שהאור יתיישב אצלו – והוא מצליח מאה אחוז, באמת האור לא מתיישב אצלו. חוץ מזה שהאור לא מתיישב אצלו – וכך משודר לכל העולם דרך המיקרופון שלו – הוא גם רוצה לתמצת, שמה שהאדם יאמר בשניה, בדקה, זה כולו, אין יותר. כל רוחו יוצאת במשפט שכעת יאמר במיקרופון – כך זה נתפס. מחד הוא רוצה את כל האורות יחד ומאידך לא מתיישב, והוא הצליח להפוך את המרואין בדיוק כמו שרצה, לפי החשיבה שלו (ומה שהוא בעצמו לא נשבר מזה, כמו בסיפור של עולם התהו, היינו מפני שהוא כבר שבור בעצם ואין מה להשבר יותר, וכך הוא מרגיש שלם ובכי טוב). בא לנו על המקום משל של תקשורת, אבל שני המשלים העיקריים בחסידות הם הרב והתלמיד והאיש והאשה. יש תלמיד שרוצה לבלוע הכל, מתוך הרבה אגו.

מדרגות של כלים

נאמר את הווארט, בסוף המאמר הוא אומר שהשרש לפני הצמצום של הכלים הוא מחשבת "אנא אמלוך" של ה'. הוא אפילו לא רומז שיש "אנא אמלוך" של מלכי עולם התהו שנשברו (מפני שכל אחד אמר "אנא אמלוך"), אלא מדבר רק על "אנא אמלוך" למעליותא – ששרש הכלים הוא "אנא אמלוך", ואחרי הצמצום ה"אנא אמלוך" עובר בנקודת הרשימו, ועיקר הכלים הרחבים והמפותחים, שיש להם בטול ובזכות כך גם התכללות והתרבות, הם בעולם האצילות. כך מתאר בסוף המאמר שלש רמות של כלים – מחשבת אנא אמלוך לפני הצמצום, נקודת הרשימו אחרי הצמצום, הכלים הרחבים דאצילות (תכלית הכלים שמגלים את האור לזולת). אם אמרנו זאת, רק נשלים דרוש זה: "אנא אמלוך" לפני הצמצום, נקודת הרשימו היא עם הצמצום, והיחס ביניהם כמו כתר וחכמה. מחשבת "אנא אמלוך" שלפני הצמצום היינו הרצון למלוכה (בדא"ח גם נקרא הרצון של אנא אמלוך), בחינת כתר מלכות. נקודת הרשימו היא נקודה וכל נקודה היא חכמה. בפרט נקודת הרשימו, שכתוב בפירוש שה-י של שם הוי' היא הנקודה שמתהוה על ידי הצמצום, לכן שם הוי' הוא י-צמצום (ה-התפשטות, ו-המשכה, ה-התפשטות), נקודת הרשימו שבאה עם הצמצום. קוצו של י מצביע על שרש נקודה זו, שהוא מחשבת "אנא אמלוך" של ה' לפי המאמר כאן. קשור למה שכתוב בפתיחת הזהר "בריש הורמנותא דמלכא", לפני ה"גליף גליפו בטהירו עילאה", כאשר עלה במחשבה לפניו "אנא אמלוך" ואז אוא"ס התפשט בלי גבול, שנקרא "טהירו עילאה" (והיה צריך צמצום כו'), כמבואר באריכות במאמר "בריש הורמנותא דמלכא" של רבי הלל. יש לי "אנא אמלוך" לפני הצמצום, נקודת הרשימו אחר הצמצום, ותכלית הגילוי בעולם האצילות – כותב שאין גילוי אמתי בחכמה אלא בבינה, והכלים דאצילות יחסית לנקודת הרשימו הם כמו בינה ביחס לחכמה. מכאן מתבקשות שתי מדרגות נוספות, ובקיצור – כלים דבי"ע (שבהם "איהו וגרמוהי לאו חד בהון", שלא כמו "איהו וגרמוהי חד בהון" דאצילות, ואף על פי כן הם מגלים למלאכים ונשמות דבי"ע), ו של המבנה, ו-ה תתאה היינו הכלים של עולם הזה התחתון. כמו שלמדנו בקו"א בתניא, שכאשר אני מחזיק אתרוג בעולם הזה, דווקא בכלי הזה הגשמי אור אין סוף מתגלה, הרבה יותר מאשר בנשמה שלי. מסביר זאת גם בחלק א של התניא. אם כן, עיקר הגילוי אור בעולם הזה הוא על ידי הכלים, מצוות מעשיות. הכל לגבי השתלשלות המושג כלים – מאד חשוב לנו כדי שנבין את הכלים ה'רשעים' בעולם התהו. מתחיל מאנא אמלוך, נקודת הרשימו, כלים דאצילות שאומרים 'עד כאן אלקות', כלים נבראים בעולמות רוחניים בי"ע, גשמיות, שמקדשים אותה על ידי קיום מצוות מעשיות. גם למעלה מקוצו של י צריך להיות משהו, כמו עתיק למעלה מאריך, שלא מזכיר כלל במאמר. האם יש שרש כלים גבוה ממחשבת אנא אמלוך? כן, כח הגבול שבעצמות. אפילו בבחינת יחיד יש כח הגבול, כל שכן בדרגת אחד, וכאן מדובר ב"מלכות דאחד" שלפני הצמצום, בלשון אדמו"ר האמצעי. ולסיכום:

כח הגבול שבעצמות

קוצו של י מחשבת אנא אמלוך

י נקודת הרשימו

ה כלים דאצילות

ו כלים דבי"ע הרוחניים

ה כלי עולם הזה הגשמי (מצוות)

כלים – אגו (כלים דתיקון – שפלות)

בשביל מה היינו צריכים את כל זה? כדי לומר שכלי הוא בעצם 'אני'. המושג כלי הוא אגו[כט]. לא יעזור. כל כלי מתחיל מ"אנא אמלוך", ה'אגו' של ה', קדש קדשים – אני שרוצה למלוך (ו"אין מלך בלא עם" וכו'). יש גם 'אני' ויש גם יזמה. אותו "אנא אמלוך" הגיע לעולם התהו. יש שאלה בחסידות, מי אמר בעולם התהו "אנא אמלוך" שגרם לשבירה? זו אותה שאלה 'מי הרשע?'. האור או הכלי? אולי האור אמר "אנא אמלוך" ולכן שבר את הכלי, אבל מהמאמר יוצא שהכלי (המדינה כנ"ל) אמר "אנא אמלוך" – אין אגו מצד האור. לכן התיקון של הכלים הוא בטול, שפלות. יש לנו יסוד גדול מאד בתורת הנפש בהבדל בין בטול לשפלות. הוא מדבר רק על הבטול של הכלים דאצילות – יש שם בטול, ולכן הכלים בהתכללות ובהתרבות. יש הרבה כלים דווקא בגלל הבטול – מה שלא היה בעולם התהו, כפי שמסביר במאמר. אבל מה לגבי שתי דרגות הכלים שהוספנו? כלים דבי"ע, נבראים, וכ"ש וק"ו הכלים של העולם הגשמי. התיקון שם הוא מה שאנחנו קוראים שפלות. איפה שהכלי לא יהיה, הוא 'אני', והוא מחזיק את האור – בלעדיו לא יהיה שום גילוי של האור. עד כאן הקדמה חשובה ביותר שיוצאת מהמאמר.

כלי עם אינטרס – לא רוצה התיישבות של האור (ומצליח לפעול עליו)

נחזור לכלים ה'רשעים'. "הכל מן האשה", אם היא צדיקה הבעל יהיה צדיק. הבעל הוא חומר גלם – אפשר לעשות ממנו מה שאת רוצה. אם אנחנו רואים לפעמים ההיפך, אומר שהמינים מתהפכים, כמו שהקוצקער אמר – לפעמים האיש הוא האשה והאשה היא האיש, בהחלט יכול להיות. אם האיש הוא המקבל והאשה המשפיעה, במודע, התפקידים שלהם מתהפכים. בלשון הידוע, רצון לקבל ורצון להשפיע – הכל תלוי מי האיש ומי האשה. בכל אופן, "הכל מן האשה" והיא עושה את חומר הגלם של האיש בדיוק איך שהיא. זה מה שכותב כאן, המשפט הכי חזק בכל המאמר, ואולי בהרבה מאמרים כאן. כותב שאם לכלי יש טבע שלא בנוי שאור יתיישב בו אז באמת האור לא מתישב בו. מה הכוונה בנוי שהאור יתיישב בו? צריך בטול או שפלות. כלי הוא חותם שוקע. כלים קטנים, שלא מסוגלים שהאור יתיישב, הכוונה שאין להם שפלות באני שלהם – לכן באמת פועלים שכך יהיה, שהאור לא יתיישב בהם. כלומר, אם יש אשה שכל האינטרס שלה בנישואין, או תלמיד שכל האינטרס שלו בקשר עם הרב, הוא לקבל לעצמו – לא באמת שהרב יתיישב בו. בשביל שהרב יתיישב בו הוא צריך איזו שקיעה, בטול או שפלות. כמו שאמרנו קודם, שהרב יתיישב בו היינו שלרב יש ממנו נחת, כמו נחת מילדים ("ושננתם לבניך" אלו התלמידים, וכן האשה האהובה מכונה בת, "בתי", שלע"ל עולה גם על בחינת אם). לכן אצל חסידים נהוג לברך שלרבי יהיה נחת ממני – לשם כך צריך בטול, שליח שבטל למשלח. אנחנו אולי מתחילים להבין נקודה זו, שהכלי קטן – בקטנות מוחין – שהוא כלל לא מכיר את הרב או את האיש, והוא מתחתן על רקע אינטרס בלבד, אבל יש לו כח. יש כח בכלי לעצב את האור, לעצב את הרב. הוא יעשה את הרב – גם את הרב – אם התלמידים רוצים כזה רב, יצליחו. למשל, תלמידים שרוצים שהרב שלהם יהיה 'חיצון' גדול מאד, עם חצר וכל מיני שטיקים. אם לרב יש כאלה ציפיות חיצוניות, הוא בעצמו המקבל – הוא בכלל לא אור אלא כלי, הוא יש. כל מי שיש לו ישות, אנוכיות, הוא הכלי הלא מתוקן, הכלי של עולם התהו. לכן היתה הו"א שאולי האורות אמרו "אנא אמלוך", כי ציירתי שהוא אנוכי, אבל אם האור הוא אנוכי הוא בעצם כלי ולא אור.

לא לוותר על הכלים הקטנים – רוב העולם

עד כאן היה ממש משפט מרשיע לאנוכיות הכלים הקטנים, תלמיד שאין לו שם הבנה ברב שלו, או בן זוג שאין לו שום הבנה אמתית ושקיעה אמתית בנפש ליישב בתוכו את בן זוגו. מרגישים קצת את הבעיה. אבל אמרנו קודם שעיקר מה שרוצים לחדש פה, שצריכים את הכלים הקטנים של תהו בשביל הגאולה, כמו שמשיח צריך אורות מרובים דתהו. חוץ מזה שרוב העולם הם כלים קטנים, ואם אתה מוותר על כלים קטנים – שאצלם הכל אינטרסים, הכל אנוכיות – אין כבר בני אדם. כמו שאמרנו קודם, שבעיר של החסיד והחסידה לא היה עוד חסיד וחסידה, רק שחבל על אותו חסיד שנפל בידים של הרשעה. צריכים לשקול אם היה לו כדאי להתחתן. היה יכול להשאר ככה, אבל התגרשו בשביל שהוא יזכה לילדים – הוא מצווה בפרו ורבו. הוא נעשה רשע, אף שיתכן שהיו ילדים – השאלה אם יצא שכרו בהפסדו או הפסדו בשכרו. בגלגולים כנראה יצא הפסדו בשכרו, קיים את מצות ה' "פרו ורבו" ו"לא ידח ממנו נדח". מה הדוגמה בקדושה שצריכים את הכלים האלה? אמרנו ווארט פשוט שצריכים את הכלים האלה כדי לא לוותר על כל האנושות, אבל זה לא עיקר הווארט.

שליח דתיקון – העיקר השליחות; שליח דתהו – חושש מהשגת גבול

נבין לפי מה שידוע אצל חסידי חב"ד, שלוחים של הרבי, שיש ווארט ששליח אמיתי לא מקפיד שהשליחות תיעשה על ידי – נוגע לו ללב שהשליחות תיעשה, ואפילו לא על ידי. הרבי רוצה כך וכך, והשליח הוא כלים דתיקון, שבכלים של תיקון יש בטול וגם התרבות והתכללות. התכללות והתרבות היינו שכולם טובים – אני כולל את כולם ואני מפרגן לכולם. אחד מפירושי המלה התכללות הוא שאני מפרגן לך. במיוחד אני מפרגן לך בשאלה על שם מי תקרא הצלחת השליחות של הרבי. אם אני מסוגל לעשות ועושה יותר טוב – זכיתי. אם אני איש אמת, שליח אמתי של הרבי, ומכיר שאתה יכול לקיים יותר טוב – אני מיד מוותר, כי העיקר אצלי קיום השליחות, ולא הכלי שלי, לא האני שלי. כך מקובל. השקפה זו, מאד חשובה ויסודית, בדיוק מתארת את מה שכותב כאן, שכלי עולם האצילות המתוקן הם כלים רחבים ובעלי התכללות כי יש להם בטול. בעולם התהו, הכלים הקטנים, הרשעים, לא מסוגלים מצד עצמם שהרבי יתיישב בתוכם – אין להם בטול, הם רק משרש "אנא אמלוך". אבל בעולם התיקון יש בטול. אני רוצה לאמץ גם את הכלים הקטנים. מה יכול להיות הציור? חוזר להיות איזה שליח עם אגו. מה יכול להיות הציור? מתי זה יכול להיות טוב?

מעלת הכלי הקטן – קנאות האשה לבעלה

אצל שליח אפשר להבין זאת תיכף, אבל אצל אשה אפשר להבין הרבה יותר טוב. מילא ששליח לא מקנא בשליח אחר שיעשה טוב ממנו – צדיק, אני מוותר לך כי אתה יכול לעשות יותר טוב ממני, וממילא אני כלי דתיקון, יש לי התכללות והתרחבות. אבל מה לגבי אשה? אשה מוכנה להכניס צרה לביתה? כתוב שאשה מקנאה בירך חברתה. מה התופעה שאשה לא מוכנה לומר שאם אני לא עושה הכי טוב תביא מישהי אחרת, אלא אם כן כמו בסיפור של החסיד והחסידה – יש בו מוסר השכל של "הכל מן האשה". אבל יש גם סיפור של רשב"י, שבני הזוג שלא זכו לילדים הסכימו להתגרש מתוך אהבה וצער גדול, אך בזכות העצה הפלאית (בחינת "פלא יועץ") של רשב"י לא יצא ככה. יש את הסיפור הנ"ל של "הכל מן האשה" שמרצון טוב התגרשו והלך כל אחד והתחתן עם אחר כו' – יש בו מוסר השכל עצום, אבל הוא לא עיקר הסיפור החסידי. הסיפור החסידי הוא הסיפור של רשב"י. אי אפשר להאשים את החסיד והחסידה בסיפור הראשון, לא היה להם את רשב"י, שיזם את הסיפור השני – שאמר שיתרגשו מתוך סעודה. אז הבעל אמר לאשה שתבקשי את הדבר הכי יקר, אז היא השקתה אותו וצוותה לעבדים לשאת אותה על המטה לביתה. הוא התעורר ושאל היכן הוא נמצא וכהתברר לו שהוא בביתו, בית אשתו, התפלא מאד ושאל אותה למה הביאו אותו לכאן, הרי הלכנו להתגרש, והיא אמרה שבחרה את הדבר הכי יקר – אותך, "אנא נסיב מלכא". רשב"י פעל זאת. אותה אשה בסוף לא מוכנה לומר שאם השליחות לא מתקיימת על ידי תתקיים על ידי אחרת – רשב"י גילה את נקודת האגואיסטיות העצמית שלה, מה שהיא זקוקה לבעלה בכל מאדה (למעלה מטעם ודעת, גם מטעם ודעת דתורה, תורת הנגלה) ולא מוכנה לוותר עליו בשום פנים ואופן.

תפלה קצרה ופסח שני – כלים קטנים דתהו למעליותא

איפה יש עוד דוגמה בתורה? יש כמה דוגמאות לכלי קטן מתוקן. יש כלי קטן כמו התפלה הקצרה של משה רבינו, "אל נא רפא נא לה", שמכמה סיבות שמציינים חז"ל אין לו זמן להאריך. אותיות הן כלים. כתוב שהכלי הקטן של "אל נא רפא נא לה" פוגע בעצמות יותר מתפלה באריכות, תפלה חב"דית עם ריבוי כלים, ריבוי התבוננות. דוגמה הרבה יותר חשובה לעניננו היא הדוגמה של "למה נגרע?!". מה היחס בין פסח ראשון לפסח שני? פסח ראשון הוא עולם התיקון, כלים רחבים (כולל שבעת ימי החג כו'). פסח שני הוא מצב של תהו, חמץ ומצה יחד (אור וחשך משתמשים בערבוביא). כל פסח שני הוא לילה אחד. פסח שני בתורה הוא דוגמה של כלי קטן של תהו, אבל כלי משיחי לגמרי.

עוד טעם לכך שישוב הארץ אינו מצוה

היות שכל שבוע לומדים גם משהו בקשר לארץ, ישוב ארץ ישראל, נאמר: למה ישוב הארץ אינו מצוה לפי הרמב"ם? יש לנו הרבה פירושים. כל מצוות התורה הן בטול האני, אבל ישוב הארץ אינו בטול האני אלא אגו – אגו של פסח שני, אגו של "למה נגרע"?! מצטרף למה שכתוב בתיקון המדינה שבתקופה האחרונה כל מה שקשור לנסים ונפלאות של ישוב הארץ קשור לפסח שני, חדש אייר. מלמד אותי שבשביל ארץ ישראל היום אני צריך משהו שאינו מצוה (ביטול האני), משהו אחר. 'במקרה' יש בתורה מצוה מופלאה של פסח שני, שמוסר ההשכל שלה הוא "אין אבוד". מצוה שמשה לא ידע ממנה, ולמי היא שייכת? ל"אנשים טמאים לנפש אדם" שצועקים "למה נגרע", אני לא מוותר על הענין. אף פעם לא ייחשב לי שקיימתי פסח ראשון, אבוד, אבל תעשה לי משהו. דומה לעשו שצועק אחרי שיעקב קבל את הברכות – "הברכה אחת היא לך אבי? ברכני גם אני[ל] אבי". עשו הוא הכלים הרשעים של עולם התהו. הישות שלו לא מוותרת.

כלי דתהו למעליותא – התמסרות עצמית לאור

עוד פעם, האשה לא צריכה לוותר לאשה אחרת. הקנאה הזו היא טהורה, כמו שחז"ל מדברים על "וקנא את אשתו" שהיא "רוח טהרה" (כך הפסק). זו רוח טהרה שנובעת מכלים קטנים של תהו, אבל הפלא שבעולם התהו הכלים האלה לא היו בנויים שהאור יתיישב בהם – לא התחשבו בזולת כלל – וכאן הפוך לגמרי, היא פעלה את הנס של "אנא נסיב מלכא", שאתה חייב להיות בי, אני לא מוותרת עליך בשום פנים ואופן. ה'אני' שלי, הכלי שלי, לא מוותר עליך – "אנא נסיב מלכא", אהבה שאינה תלויה בדבר. מן הקצה אל הקצה, ממצב נפשי שאיני מסוגל שתתיישב בי, למצב נפשי שלא יתכן בשום פנים ואופן, עד עצם הנפש וצפור הנפש, שלא תהיה ותשכון בתוכי. עוד דוגמה חשובה בתורה של כלי קטן, אני, למעליותא – "מצוה בו יותר מבשלוחו". עיקר התיקון שדווקא אני בעצמי, בגופי שלי, אקיים את המצוה, אף עך פי ש"שלוחו של אדם כמותו ממש" (כאשר יש מצב מתוקן של ביטול – השליח הנאמן הוא בביטול גמור למשלחו ולכן הוא כיד משלחו ממש, זו תופעה שמאפיינת את עולם התיקון, היכולת האמיתית של שיתוף פעולה מתוך ביטול אחד לשני, דהיינו התכללות אחד בשני). כל הנ"ל הוא תשובת המשקל ביחס לכלים הקטנים של עולם התהו. תשובת המשקל של אותם כלים קטנים שלא היו בנויים שהאור יתיישב בהם כמו בסיפור של רשב"י, "אנא נסיב מלכא". לכן ישוב הארץ אינו מצוה – הוא אורות דתהו וגם כלים דתהו, הכל למעליותא.

כלים דתהו בלי תשובה – קריאה לדתיים להצטרף לציונות

רואים שבדורות האחרונים היו הרבה הכלים דתהו, הרבה אגו, הרבה "כחי ועצם ידי", אבל לא עשו את תשובת המשקל, לא הגיעו ל"אנא נסיב מלכא" (לקחת את המלך האמתי). ההכנה של כלים דתהו, שבאמת לא מעונינים באורות, רק באיזה כיף שהאגואיסטיות שלי תקבל מהאור – היתה. זה מה שהרבי הרש"ב כותב במכתבים, שהקריאה לדתיים להצטרף היא בלוף, העמדת הפנים, הכי גדולה בעולם – הוא לא מסוגל בשום פנים ואופן שהאור יתיישב בו, ואף על פי כן קורא לו. קוראים לכך יניקת החיצונים.

ההשתקפות ה"אנא אמלוך" בכלים הקטנים – "התופס בחלק מן העצם תופס בכולו"

התיקון הוא מיניה וביה, אותו דבר, לא ללכת על כלים דתיקון. צריכים כלים דתיקון (הרבה מצות ומעשים טובים), אבל בשביל גאולה משיח צריך גם תיקון מהקצה אל הקצה של הכלים הקטנים של עולם התהו. כתוב בחסידות שה"אנא אמלוך" של עולם התהו נשבר כי היה חלקי בלבד. כל מלך אמר "אנא אמלוך", אבל היה חלקי, משא"כ "אנא אמלוך" של ה' – הוא קדש כי הוא הכל. הפלא של יהודי שהוא "חלק אלוה ממעל ממש", ו"כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכל העצם" – צריך להגיע למה שה'אני' של יהודי הוא ה"אנא אמלוך" של הקב"ה, והוא עדיין כלי קטן. בהשתלשלות הכלים מגיעים גם לכלים דתיקון, אבל עיקר ההשתקפות של שרש הכלים – "אנא אמלוך" – הוא בעולם התהו. בעולם האצילות שום כלי לא אומר "אנא אמלוך", חס ושלום. הכלים שעדיין אומרים "אנא אמלוך" (כמו ה' לפני הצמצום) הם דווקא בעולם התהו, ומשום כך נשברים (מי יכול להדמות לה', לחקות אותו יתברך ב"אנא אמלוך" שלו, הלא הוא "מלך יחיד"), כי ה"אנא אמלוך" לא מתוקן (כלומר שבאמת אני לא ה' ואף על פי כן אני אומר אנא אמלוך כמו שה' אמר, אני רוצה להיות כמו ה', וכמו בחטא הקדום – "והייתם כאלהים"). אנחנו צריכים "אנא אמלוך", להקים מלכות ישראל בארץ ישראל, בצורה מתוקנת – תיקון של התהו. התהו בתיקון נשאר תורת הכאוס, נשאר אני. עד כאן ראינו את הדבר הכי חשוב במאמר, לכבוד הכלים הקטנים של עולם התהו, שנזכה לעשות להם את התיקון האמתי, את תשובת המשקל. כמו שהרבי אמר, צריכים לצעוק "למה נגרע" – שאף אחד לא יוותר על עצמו לטובת מישהו אחר.

לכל אחד שליחות שרק הוא יכול לעשות

[איך זה אצל השליח?] אם מישהו אחר יותר טוב בשביל תפקיד מסוים – כנראה לא מצאתי את השליחות שלי. אבל כמו שכתוב בתניא, לכל אחד יש מעלה שאין שליח אחר שיכול לעשות – רק אתה. ברגע שתמצא, לא שייך שתוותר – רק אתה יכול לעשות. ודאי יש פרדוקס. צריכים את מוסר ההשכל של החסידים, שהעיקר שהשליחות תיעשה ולא שאתה תעשה, אבל גם הענין של "למה נגרע" הוא נכון. "למה נגרע" הוא החידוש. הנכונות לוותר – כי אתה צדיק, בסדר. זה שאתה רשע-צדיק, זה כבר בעל תשובה, יותר גדול, צריך את שתי המעלות יחד. [בעיה, תמיד אני יכול לומר שהוא עושה יותר טוב, אני אוותר לו]. תוותר לו, ותמצא משהו יותר טוב. יתכן שלהגיד שהוא יעשה יותר טוב זו התחמקות, יצר הרע נטו. שליח אמתי יוותר, אבל יכולה להיות גנבת דעת, אונאה פנימית, שאתה אומר מתוך התחמקות. [ידוע שלכל אחד יש תחליף]. לא נכון. אין לך תחליף.



[א] "השמים מספרים כבוד אל" "אל הוי' ויאר לנו" (שני הפסוקים שמביא הרבי באותו הקשר) = מח פעמים הוי' ב"ה.

[ב] פעמיים נאמר "נשא את ראש" בתורה: "נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי וגו'" "נשא את ראש בני גרשון גם הם וגו'". נשא נשא = שבת, צורת היהלום של הוי' ב"ה (כל נשא = 351 = 26 במשולש; "... לוי" "... הם" = 91 = 13 במשולש – הוי' אחד)! רוס"ת "נשא את ראש" = נר שבת (ע"י חיבור א א = ב; אמ"ת אש, נמצא שהכל = אש נר שבת) = 7 פעמים קול וכו'. ב"פ "נשא את ראש" = 2506 = 7 פעמים משיח (עליו נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" בראש על גבי ראש – הלא הוא ראש בני ישראל). "נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי" "נשא את ראש בני גרשון גם הם" = 4356 = 66 ברבוע. 66 (11 במשולש) = בן דוד = היה הוה יהיה וכו'. יש כאן 44 אותיות – ממוצע כל אות = 99 (גיל אברהם כשמל את עצמו ובכך גילה את עטרה, הראש העליון שלו). "נשא את ראש בני קהת" "נשא את ראש בני גרשון גם הם" = 3782, יהלום אין כאשר כל משולש של אין = ראש במספר קדמי, כלומר שיש כאן ב ראשים, ראש על גבי ראש!

[ג] וכידוע ששבת, 702, היא יום שכולו אומר אור, 207 – היפוך ספרות. והוא סוד העין הפנימית (שג גווני העין, בתבת עין) – "עין השכל שבלב", שבאותו עין "את חזי כולא", גם הפנים של ה' כביכול, וד"ל.

[ד] בסדר נזיקין דווקא יש תיקון ("הכל הולך אחר החיתום") של סוד "יחדו" ("צדקו יחדו") הרומז לשבירת הכלים בעולם התהו ("עברו יחדו"), כמבואר על פי הזהר הקדוש בשיעורים הקודמים.

[ה] נשים ונזיקין הם שני הסדרים "הישיבתיים". ישיבה סוד אמא (תלמוד בבלי), סוד שם סג. והנה, "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" = 43 פעמים סג, ואילו "משפטי הוי' אמת צדקו יחדו" = 18 פעמים סג. יחד = אני פעמים סג.

[ו] חז"ל פירשו שבשני פסוקים אלה דוד ביקש מה' שיסלח לו על חטא בת שבע. מהמשך הנושאים בפרק זה נלמד שהתשובה על חטא כללי קשורה עם ההסתכלות לשמים, שבח פלאות ה' בבריאה – "השמים מספרים כבוד אל וגו'" – ואח"כ עסק התורה בהתמדה "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" (משיבת נפש החוטא בתשובה שלמה).

[ז] לאחר פסוק זה יש פסוק מעבר בין הנושא השני של הפרק, התורה, לנושא השלישי, דוד עצמו: "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב", ודוק.

[ח] כבוד פעמים אל = מלכות מלכות, היינו צורת היהלום (צורת "כבוד") של אל (בארבע רמות המספר וצמצום אחרון כבוד פעמים אל = 992 299 56 20 2 = 1369 = 37 ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח". 37, הבל וכו', היינו חלק המילוי של שם סג = "כבוד אל" כנודע).

[ט] הערך הממוצע של ה אותיות "נהרין" הוא סג, השם של אמא, ודוק.

[י] הערך הממוצע של ה אותיות "נצצין" הוא חן, ר"ת חכמה נסתרה (סג הנ"ל היינו חנה).

[יא] הפסוק "יום ליום וגו'" הוא השירה של השמים בפרק שירה. ומה שנכלל בפסוק "ולילה ללילה וגו'" היינו בסוד התכללות מדת לילה במדת יום, ובסוד יום השבת היינו התכללות מדת ליל שבת – שבת דמעלי שבתא – ביום השבת, וד"ל.

[יב] בדעת המלכות מאיר הסוד של "ושם אשתו מהיטבאל" – מהיטבאל יחוד מה בן, ומבואר בכתבי האריז"ל שהיא סוד התכללות שם בן בשם מה החדש המתקן את עולם האצילות כו'. והנה, "תורת אמך" = יא פעמים מהיטבאל ודעת מלכות = י פעמים מהיטבאל, יחד – אהיה (שם אמא) פעמים מהיטבאל (או בסגנון אחר, כאשר מהיטבאל מאירה בדעת מלכות – שלמות של י פעמים מהיטבאל – מתגלה "תורת אמך" = יא פעמים מהיטבאל), וד"ל.

[יג] להעיר שבזהר מובא על "השמים מספרים כבוד אל" ש"'אל' נהירו דחכמתא" – לא רק ש"כבוד" רומז לחכמה, כפירוש הרמ"ק, אלא שגם "אל" הוא אור החכמה. וי"ל דהיינו שרש החסד שבחכמה, וכמו שמפרש אדה"א שהמוחין דגדלות דשבת כוללים גם מדות, כאשר עיקר המדה היא חסד (אהבה), אך ללא שום הרגשת יש, וזהו סוד "'אל' נהירו דחכמתא" (חכמה היינו בטול – בטול הרגשת היש מכל וכל, ועד לבטול במציאות).

[יד] עוד כוונה שכיחה באר"י שמשייכת את שם אל לבינה דווקא: אל עולה השם הפנימי שיוצא משם סג (דהיינו סוד החיות הפנימית של שם סג): יוד הי ואו היייאי = אל.

והנה, "כבוד" = אל ע"ה, יוצא שכבוד הוא הנקודה האמצעית של סג, ודוק. כשם שכבוד, 32, הוא הנקודה האמצעית של סג, 63, כך סג, 63, הוא הנקודה האמצעית של 125 שהוא הנקודה האמצעית של 249 – עד כאן, החל מכבוד (מספר זוגי שאין לו נקודה אמצעית) דרך סג כו' = 469 (מספר התבות בשבעת ימי בראשית, מספר השבת ה-13) = 7 פעמים בינה (ז פעמים זין, כמבואר במ"א).

[טו] והוא ענין "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם" – "להזהיר גדולים על הקטנים", שהגדולים, אלה שיש להם מוחין דגדלות (של שבת קדש) ישכילו (יזהירו כזהר הרקיע) ויבהירו את הקטנים (לעת עתה, עד שיגדלו אף הם) את ה"אמר" – התוכן הפנימי של דברי התורה (תורת כהנים, המאירים את אור החסד והאהבה משרשו בחכמה עילאה).

[טז] שלשת השרשים: אמר, 241, דבר, 206, קול, 136 יוצרים סדרה רבועית בעלת חן נקבי שבו 8 אברים חיוביים (הבסיס = 35-): 31 136 206 241 241 206 136 31 (הממוצע של 31, הקטן במספרים, ו-241, הגדול במספרים – אל אמר = קול, ודוק). הכל בא מ"אל" והכל הולך ל"אל" – "השמים מספרים כבוד אל". ז מספרים רצופים בסדרה הנ"ל ("אל אחד" ואמר דבר קול ב"פ) = חוה פעמים חנה – שם סג = "כבוד אל" כנ"ל.

[יז] השרש מהר כולל גם את ענין "מהר הבתולות", סוד "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב", סוד הזיווג, ההבעה העצמית ביותר, של שבת קדש.

[יח] ברבוע פרטי, יביע = 5104 = יחוה (דעת) פעמים 176 (8 פעמים 22, אתוון דאורייתא; 176 = "קולם", התבה החותמת את יחידת שלשת הפסוקים). שני הפעלים בפסוק השני, יביע (אמר), 92, יחוה (דעת), 29 – היפוך ספרות – משלימים זא"ז ל-121 = 11 ברבוע. "יביע" היא התבה ה-11 ביחידה. 11 = יביע במ"ק. בכל 4 רמות המספר, יביע = 92 38 11 2 = 143 = 11 פעמים 13 – "יביע" היינו התבה ה-11 מתחלת היחידה שהיא התבה ה-13 מסוף היחידה! "יחוה" היא התבה ה-15 ביחידה, סוד יה-וה, כאשר הנוק' רמוזה ב-יה והדכורא ב-וה, כידוע בסוד הוא והיא (וכמבואר ענינו בד"ה "ואפו עשר נשים" ["עשר נשים" = 970 = 10 פעמים מהיטבאל = דעת מלכות כנ"ל, נמצא שכל אשה = 97 = מהיטבאל] בלקו"ת), כמבואר במ"א. והנה, יחוה ברבוע פרטי = 225 = יה (מיקומו ביחידה כנ"ל) ברבוע, וביחד עם 5104 הנ"ל (יביע ברבוע פרטי) = 5329 = 73, חכמה (ששמו הוא יה), ברבוע! נמצא ששני הפעלים משלימים זא"ז לרבוע גם בפשוט (11 ברבוע), וגם ברבוע פרטי (73 ברבוע)! הערך הממוצע של שני השרשים, 11 ו-73 = 42, סוד שם מב של מעשה בראשית. במשולש פרטי, יביע = 2598 = הפסוק החותם את התורה – "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (יחוה במשולש פרטי = 127, חיי שרה [סוד "ולילה ללילה [ספירות הנוק'] יחוה דעת [שעל כן 'שמע בקלה'; 'דעת – זה רוח הקדש']"] – מספר השבת ה-ז). עד "יביע": "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע" = 2015 = אל ("כבוד אל") פעמים אדנ-י, השם המהווה ומקיים את עולם העשיה ועולם הזה הגשמי עם כללי הטבע שבו בכלל.

[יט] פסוק הכותרת של הפרק, "למנצח מזמור לדוד" = 555 (15 פעמים 37), ויחד עם "השמים מספרים כבוד אל" = 1443 = 39 (הוי' אחד) פעמים 37.

[כ] פסוק הכותרת הנו כפולה של 37, 15 פעמים 37, והפסוק הבא כפולה של 137, 13 פעמים 137. 15 (5 במשולש) ועוד 13 = 28 = 7 במשולש.

[כא] רצון חשק = חן פעמים אחד (חן במ"ק) = כט פעמים הוי' ב"ה (הר"ת = ח פעמים הוי' והאוס"ת = אהיה פעמים הוי'). במאמר מסביר הרבי שכאשר ההשפעה היא בחשק ורצון אזי היא מגלה אור. כאשר נוסיף אור לרצון חשק (ר"ת ארח – "ארח צדיקים") יעלה 961 = אל ברבוע, ודוק.

[כב] בהקדמה לספר הא-ב – אותיות לשון הקדש – מוסבר שאלו ואלו דא"ח וסוד מספר-ספור-ספיר הוא כ"חותם המתהפך" – בעולמות התחתונים בי"ע המספר בבריאה (מחשבה, לשון חשבון), הספור ביצירה והספיר (צורת האות) בעשיה. אך בכלים דאצילות המספר הוא בחיצוניות הכלי, הספור באמצעיות הכלי והספיר בפנימיות הכלי, ודוק.

[כג] עוד כמה רמזים בפסוקים: הפסוק השני ביחידה: "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת" = 1164 = 12 פעמים מהיטבאל, רמז להתכללות "אמר" היום ב"דעת" הלילה (ראה לקמן בסוד "הכל מן האשה"; והנה, "יום ליום... ולילה ללילה..." = חשך, כאשר ממוצע כל תבה = לבן – גילוי לבן העליון ["יום... ולילה..." (רמז ל"ויום ולילה לא ישבתו") = 137 = קבלה לשון "קבל ליליא"]), וד"ל. "אין אמר ואין דברים" = 625 = 25 ברבוע = 5 בחזקת 4 = אדם במילוי: אלף דלת מם (ב"אין אמר ואין דברים" יש 15 אותיות – פנות המשולש הן אותיות אדם [המשולש מסודר יפה – אין על גבי אמר על גבי ואין על גבי דברים, ודוק]) = "אמת למד פיך" (ר"ת אלף, האות הראשונה של הא-ב שלפני ה-ב רבתי של בראשית [בריאת עלמא דשיקרא] שבתוך ה-פ [הפה, עליו נאמר "אמת למד פיך"] הלבן המקיף כנודע, בסוד "בראשית נמי מאמר הוא", וד"ל).

[כד] ידוע שפסוקי דזמרה נתקנו במקום לומר פרק שירה בכל יום (בסוד "יום ליום יביע אמר"). מכאן עוד טעם לשבח לפתיחת פסוקי דזמרה ביום השבת קדש מ"השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" – פתיחת פרק שירה, לומר שיותר מאשר בימי החול בשבת העבודה היא בבחינת "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר" (משנה במסכת שבת). וידוע מה שאמר בעל "סדורו של שבת" לגבי מעלת השיר בשבת.

[כה] סוד הנ"ל ש"[יום ליום] יביע [אמר]" הנו התבה ה-יא מ"השמים מספרים כבוד אל".

[כו] שמים יום הם זוג – שמים כפולה של יג ויום כפולה של ז, ודוק.

[כז] והרמז: עצמות כלי = 666 = חי פעמים יחידה, ואילו אור אור = 414 = חי פעמים חיה, ודוק.

[כח] איש-אור אשה-עצמות (עצמות = רות, הגיורת, "אם המלכות") = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו'.

[כט] ובדרך מליצה: לאגו יש ששה צירופים (אגו מכל זוית ובכל הרכב) = כלי!

[ל] ידוע הסוד של "גם אני" (של עשו הרשע) – משולש "גם" הנו הנקודה האמצעית של משולש "אני", כמבואר במ"א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com